שניאור זלמן מלאדי
רבי שניאור זלמן מלאדי (י"ח באלול ה'תק"ה (1745) - כ"ד בטבת ה'תקע"ג (1812)), מכונה 'אדמו"ר הזקן', 'הרב', 'בעל התניא והשו"ע' ובראשי תיבות: רש"ז. מייסד תנועת חסידות חב"ד והאדמו"ר הראשון בשושלת זו, עמד בראשה משנת ה'תקל"ב (1772) ועד לפטירתו בשנת ה'תקע"ב (1812). ספריו הנודעים: "התניא" וה"שולחן ערוך הרב".
קורות חייורבי שניאור זלמן נולד לר' ברוך ורבקה בי"ח באלול ה'תק"ה (15 בספטמבר 1745), בליאזני שבפלך מוהילוב בבלארוס, שהייתה אז תחת שלטון פולין. לפי מסורת הריי"צ הוא היה בנו של רבי ברוך, בנו של רבי שניאור זלמן, בנו של רבי משה, בנו של רבי יהודה לייב, בנו של רבי שמואל, בנו של רבי בצלאל, בנו יחידו של המהר"ל מפראג שהיה צאצא של דוד המלך[1]. ולפי מסורת בעל מחבר הספר 'בית רבי' הוא היה בנו של רבי ברוך, בנו של רבי שניאור זלמן, בנו של רבי משה מפוזנא, בנו של רבי יהודה מקוואלי בעל "קול יהודה", בנו של רבי משה, בנו של רבי צבי הירש, חתנו של המהר"ל מפראג[2]. אך חוקרים אחרים הראו שספק רב אם ניתן לבנות על ייחוס למהר"ל דרך ר' יהודה מקוואלי, אך אפשר לקיים את המסורת החב"דית על הייחוס לדוד המלך בדרך אחרת, כיון שלפי המקובל, התייחס ר' יהודה מקוואלי לרבי יהודה הנשיא, שהיה צאצא של דוד המלך[3].
כשנולד ערך הבעש"ט, רבו של אביו, סעודה גדולה ואמר שנשמה חדשה ירדה לעולם שתאיר את העולם בתורת הנגלה והחסידות. הרב ביקש מהוריו שלא יפרסמו את לידת בנם. בגיל שלוש הובא לבעש"ט לשעה קלה, בה גזז את שערותיו והניח לו את הפאות. זאת הפעם היחידה שרבי שניאור זלמן ביקר אצל הבעש"ט[דרוש מקור], כי רבי שניאור זלמן שאב את עיקר תורתו מתלמיד הבעש"ט, המגיד ממזריטש.
בהיותו בן תשע שנים למד את חכמת ההנדסה אסטרונומיה[דרוש מקור] ובהיותו בן עשר שנים כבר הכין לוח שנה עברי לחמש עשרה שנה. כשהיה בן שתים עשרה שנים אירע שלימד ברבים הלכות קידוש החודש של הרמב"ם, והרבנים, שהיו באותו מעמד, התפלאו מבקיאותו בנושא הנדון[דרוש מקור].
בשנת ה'תק"י (1750), כשמלאו לו חמש שנים קיבלוהו כחבר בחברה קדישא של ליאזני. בפנקס החברה קדישא של ליאזני נמצא כתוב: "היום יום ט"ו כסלו תק"י נתקבל הילד שניאור זלמן בן מורנו הרב ר' ברוך להחברה קדישא...". בגיל שלוש עשרה החל לשמש בפועל בחברה קדישא ותיארו אותו כ"תנא ופליג". בשנת ה'תק"כ (1760) והוא בן חמש עשרה שנים, נשא לאישה את שטערנא (בת יהודה לייב סגל מויטבסק).
בשנת תקכ"ד (1764) נסע לראשונה ללמוד בבית-מדרשו של המגיד ממזריטש (ממלא מקומו של הבעש"ט). המגיד טען פניו שנשמתו היא נשמה חדשה (כלומר שלא התקיימה בעולם בגלגול קודם) וכי תפקידו בעולם הוא לגלות ולבאר את תורת הבעש"ט באהבת השם ואהבת ישראל ולגלות את דרך חסידות חב"ד[דרוש מקור].
כשנפטר רבו המגיד, לא רצו חברי החברה קדישא לאפשר לתלמידיו לעסוק בקבורתו וטענו שזה תפקידם, אך התירו לתלמידים החברים בעצמם בחברה קדישא להשתתף בכך, ולכן היה שניאור זלמן היחיד מקרב התלמידים שיכל לעסוק בקבורת רבו.
לאחר פטירת רבו היה ממקורביו של רבי מנחם מנדל מויטבסק ולאחר עלייתו לארץ ישראל יחד עם רבי אברהם מקאליסק, קבל רבי שניאור זלמן על עצמו את הנהגת התנועה החסידית ועסק בהפצת תורת החסידות שהחלה להתפשט באותה עת במזרח אירופה. בשנים אלו הצטרפה אליו קבוצת תלמידי-חכמים שחלקם גדלו במעוזי ההתנגדות לחסידות (וילנא ושקלוב) ותורתו המשלבת את החוויה המיסטית בתוך החשיבה הלמדנית-שכלית הילכה עליהם קסם.
בשנת ה'תקל"ד (1774) נולד בנו הגדול, דב בער (שנקרא ע"ש המגיד ממזריטש), ואשר שימש כממלא מקומו של אביו לאחר פטירתו, הוא מוכר בשם אדמו"ר האמצעי.
וילנא, המתנגדים והמעצרעוד בצעירותו התלווה רבי שניאור זלמן אל ר' מנחם מנדל לביקור גורלי בוילנה, על מנת לנסות לשכנע את הגאון מווילנה בצדקתה וכשרותה של תנועת החסידות. הגר"א סירב לראותם ועזב את וילנה לפני הגיעם לעיר. אגרותיו של רבי שניאור זלמן לחסידיו בליטא, סייעו לחסידים לעמוד על דעתם ולהיאבק על דרכם אל מול המתנגדים לחסידות והחרם שכתבו כנגד החסידים. הן מהובסערת הרדיפות כנגד החסידים בליטא ועל פי היתר מפורש שנכלל בחרם על החסידים, דווחו מנהיגי הקהילה בווילנה לשלטונות הרוסיים כי רבי שניאור זלמן שולח כספים לחסידים שעלו לארץ ישראל ובכך מסייע לאימפריה העות'מאנית אשר היו יריבי רוסיה הקיסרית. כתוצאה מדיווח זה נלקח רבי שניאור זלמן לחקירה וישב במאסר בפטרבורג מיום כ"ד בתשרי ה'תקנ"ט (4 באוקטובר 1798). בהשתדלות החסידים שוחרר בי"ט בכסלו ה'תקנ"ט (27 בנובמבר 1798), ותאריך זה נשמר בחסידות חב"ד כחג הגאולה.
בשנת ה'תקס"א נעצר שוב לאחר שקהילת פינסק דיווחה לשלטונות כי תורת החסידות כוללת בתוכה יסודות חתרניים כנגד שלטון הצאר. ממעצר זה, שוחרר באותה שנה בחג החנוכה.
עד למאסרו בשנת תקס"א התגורר ר' שניאור זלמן בעיירה ליאזני שליד העיר ויטבסק. לאחר ששוחרר ממאסרו, אסרו עליו השלטונות לחזור לליאזני ואילצו אותו להישאר בפטרבורג. בהשתדלותו של הנסיך ליובאמירסקי, שהיה מקורב לשלטון, אפשרו לאדמו"ר הזקן לעבור לעיירה ליאדי, הנמצאת על גבול בלארוס-רוסיה. בליאדי ישב אדמו"ר הזקן במשך 11 שנים.
לאחר שני המעצרים אותם עבר, פיתח ושכלל ר' שניאור זלמן את תורתו והפיץ את עיקריה ברחבי ליטא ובלארוס. בעקבות שיטת הלימוד החב"דית ואופן הפצתה הציבורית, נקלע ר' שניאור זלמן לוויכוח עם אדמו"רים נוספים בני דורו, שחלקו על דרכו בלימוד תורת החסידות והפצתה.
ות מקור מרכזי גם כיום לידיעת והבנת השתלשלות המאורעות באותם ימים
תקופת מלחמת נפוליאוןבתקופת מלחמות נפוליאון ופלישתו לרוסיה (1812), אמר ר' שניאור זלמן - כפי המסופר[דרוש מקור] - כי הוא יודע שניצחון הצרפתים יביא ליהודים רווחה חומרית (גשמית), אולם בכל זאת הוא מתפלל למפלת נפוליאון שכן שלטון צרפתי עלול להביא את היהודים לסכנה רוחנית של זלזול במצוות ובאמונה.
בעקבות המלחמה ובשל פלישת הצרפתים לרוסיה נמלט אדמו"ר הזקן וכל בני ביתו מהעיירה לאדי שבבלארוס בה הם חיו תוך שהם נהנים משמירה צמודה של חיילי הצבא הרוסי הנסוג. בכוונתו של אדמו"ר הזקן היה להגיע לעיר קרמנצ'וג שבאוקראינה ושם לקבוע את מקום מושבו. במהלך הבריחה הגיעו לכפר פיינא שליד העיר קורסק, ושם במוצאי שבת, כ"ד בטבת ה'תקע"ג (27 בדצמבר 1812), נפטר רבי שניאור זלמן מלאדי, והובא למנוחת עולמים בעיר האדיטש שבפלך פולטבה אוקראינה.
משנתוחיבורו החשוב ביותר הוא ספר התניא, או 'ליקוטי אמרים', שהוא אולי גם החיבור החסידי העיוני השיטתי ביותר. עיקרו של הספר מוקדש לעיון מעמיק בפנימיות חלקי הנפש, תוך זיקה מובהקת למינוחיה של הקבלה (אם כי איננו ספר קבלי). בזכות חיבורו זה נקרא ר' שניאור זלמן גם 'בעל התניא'. כינוי חב"די אחר שלו הוא 'אדמו"ר הזקן'. חיבור אחר של ר' שניאור זלמן נקרא 'שולחן ערוך הרב'. ספר זה הוא כתב בהוראת רבו המגיד ממזריטש, ואף הוא חריג למדי בנופה של החסידות בראשיתה, בהיותו חיבור הלכתי מובהק הנכתב על ידי רבי חסידי. רובו של כתב היד היחידי באותו זמן נשרף, וכך הגיע לידינו רק כרבע מהספר - רוב חלק אורח חיים, למרות שבמקור הוא נכתב על כל 4 חלקי ה"שולחן ערוך" . עד היום הספר נחשב למקור פסיקה עיקרי בחסידות חב"ד, ומוכר כאחד מגדולי ספרי הפסיקה של תקופת האחרונים.
כהמשך לתורת החסידות אשר ראתה צורך מהותי בהבנת נפש האדם על גווניה השונים, מיקד אדמו"ר הזקן גם הוא את עיקרי תורתו באדם. אולם עיקר חידושו מול תורת החסידות הכללית, הייתה בפריסת יריעה רחבה אשר כוללת התמודדות עם שאלות פילוסופיות ותאולוגיות תוך הסברה שכלית ושילוב של מושגי היסוד של תורת הקבלה. בכך למעשה גישר אדמו"ר הזקן בין החוויה המיסטית לחשיבה הפילוסופית הדתית. במאמריו וספריו ביקש להסביר את המושגים הקבליים במושגי השכל האנושי ולכל אלה למצוא ביטוי ושיקוף תואם במצבי הנפש השונים. בהתאם לאופי המושגי והשכלי של תורת הרב , הפכה עבודת ההתבוננות והעיון השכלי לאמצעי המרכזי המתבקש עקרונות תורת הרב.
חיבוריוספר התניא - ספר היסוד של חסידות חב"ד.
שולחן ערוך הרב - ספר הלכה מסכם (במתכונת השולחן ערוך של רבי יוסף קארו).
תורה אור ולקוטי תורה - מאמרי חסידות מסודרים על סדר פרשיות התורה והמועדים.
סדור תורה אור- סדור שתקן המחבר על פי קבלת האריז"ל.
סדר תפלות מכל השנה- הסדור הנ"ל כולל באורי חסידות.
מאמרי אדמו"ר הזקן- על התורה ומועדים ומאמרי רז"ל ועוד- כ25 כרכים.
ניגוניומעבר להיות רבי שניאור זלמן מחבר תורני, נחון בחוש מוזיקלי מפותח והלחין ניגונים. במסורת החב"דית השתמרו עשרה מניגונים אלו. בחסידות חב"ד מקובל כי לניגונים אלו סגולה מיוחדת להתעוררות לתשובה.
הניגון בתורתו של רבי שניאור זלמן הנו חלק הכרחי בעבודת ה' המסייע לפתיחת הלב בתפילה ובקיום המצוות. פתגם זה היה שגור בפיו: "הלשון הוא קולמוס הלב והניגון הוא קולמוס הנפש". בעת אחד הוויכוחים הגדולים שניהל מול המתנגדים לחסידות, נשאל רבי שניאור זלמן שאלות רבות בנושאים תלמודיים, כאשר במקום לענות עליהם ישירות בחר לנגן ניגון עמוק, שהשפעתו הנפשית פתרה ללומדים את שאלותיהם וקבוצה נבחרת מהם אף קיבלה כתוצאה מכך את מרותו ודרכו.
הניגון המקודש ביותר בין ניגוני חב"ד נמנה בין עשרה אלו, הוא ניגון ה"ארבע בבות" (ארבעה שערים)- יצירה מוזיקלית בת ארבעה בתים, שתוכנה מקביל לארבעת העולמות העליונים הרוחניים המתוארים בכתבי הקבלה - 'אצילות', 'בריאה', 'יצירה' ו'עשייה'
תלמידיו ויורשיולאחר פטירת רבי שניאור זלמן נחלקו תלמידיו לשתי קבוצות, אחת העמידה בראשה את בנו רבי דב בער שניאורי המכונה "האדמו"ר האמצעי", והשנייה את תלמידו, רבי אהרון מסטרשלה. לאדמו"ר הזקן היו עוד שני בנים: הרב חיים אברהם (על שם רבו רבי אברהם "המלאך" הלוא הוא בנו של הרב המגיד ממעזריטש), אשר סירב להנהיג את החסידות לאחר מות אחיו, והרב משה שניאורי שהיה מרושמי תורת אביו ונקרא על שם סב-אביו נכד המהר"ל מפראג. צאצאיו של ר' שניאור זלמן מלאדי קרויים "שניאורסון", והידוע שבהם הוא רבי מנחם מנדל שניאורסון, שעמד בראש חסידות חב"ד בחצי השני של המאה העשרים. בין תלמידיו החשובים נמנים ר' יצחק איזיק מהומיל, ר' יצחק איזיק מוויטעבסק, ר' ברוך מרדכי מבוברויסק, ר' זלמן זזמר, ר' פנחס משקלוב, ר' נחמיה מדובברובנה, ר' שמואל מונקעס ועוד.
ארגונים המשמרים את זכרואיגוד צאצאי רבנו הזקן (או "איגוד הצאצאים") נוסד בתשל"ב (במסגרת 71 מוסדות שהוקמו לכבוד כניסתו של הרבי מליובאוויטש לשנתו ה-71) במטרה להחדיר את מורשתו התורנית-חסידית של בעל התניא בקרב משפחות צאצאיו.
מייסד האיגוד הוא הרב שמואל אלעזר היילפרין - רב שכונת בית ישראל בירושלים, דור שביעי לבעל התניא, שכיהן כיו"ר עד לפטירתו. נציג הארגון בניו יורק הוא הרב שמואל בוטמן, שמארגן את כינוס הצאצאים השנתי בכ"ד בטבת, יום פטירת בעל התניא.
ממפעלי האיגוד:
מאגר ממוחשב של רבבות שמות צאצאי בעל התניא (ביניהם מפורסמים כרבנים ואנשי רוח, פרופסורים ופוליטיקאים ועוד). שמות נוספים מעודכנים דרך קבע לאורך השנים.
'ספר הצאצאים' - רישום עשרה דורות של צאצאים. הספר יצא לאור בשנת ה'תש"מ, בעריכת הרב הלפרין.
כנסי צאצאים - עריכת כנסים וימי עיון שנתיים ואזוריים.
'מחצבת' - בטאונו התקופתי של 'איגוד הצאצאים' (הופיעו חמישה חוברות עד כה). מלבדו רואים אור במסגרת האיגוד פרסומים תורניים וביוגרפיים שונים ממורשת בעל התניא ומנשרים לחגי ומועדי ישראל (לוחות-שנה ומידע יהודי).
חלוקת מצות (שמורה, עבודת יד) למשפחות הצאצאים בישראל, מידי ערב חג הפסח.
קו-חם לכל ענייני יהדות בקרב משפחות הצאצאים וסיוע בהשגת תשמישי קדושה.
רבי שניאור זלמן מלאדי (י"ח באלול ה'תק"ה (1745) - כ"ד בטבת ה'תקע"ג (1812)), מכונה 'אדמו"ר הזקן', 'הרב', 'בעל התניא והשו"ע' ובראשי תיבות: רש"ז. מייסד תנועת חסידות חב"ד והאדמו"ר הראשון בשושלת זו, עמד בראשה משנת ה'תקל"ב (1772) ועד לפטירתו בשנת ה'תקע"ב (1812). ספריו הנודעים: "התניא" וה"שולחן ערוך הרב".
קורות חייורבי שניאור זלמן נולד לר' ברוך ורבקה בי"ח באלול ה'תק"ה (15 בספטמבר 1745), בליאזני שבפלך מוהילוב בבלארוס, שהייתה אז תחת שלטון פולין. לפי מסורת הריי"צ הוא היה בנו של רבי ברוך, בנו של רבי שניאור זלמן, בנו של רבי משה, בנו של רבי יהודה לייב, בנו של רבי שמואל, בנו של רבי בצלאל, בנו יחידו של המהר"ל מפראג שהיה צאצא של דוד המלך[1]. ולפי מסורת בעל מחבר הספר 'בית רבי' הוא היה בנו של רבי ברוך, בנו של רבי שניאור זלמן, בנו של רבי משה מפוזנא, בנו של רבי יהודה מקוואלי בעל "קול יהודה", בנו של רבי משה, בנו של רבי צבי הירש, חתנו של המהר"ל מפראג[2]. אך חוקרים אחרים הראו שספק רב אם ניתן לבנות על ייחוס למהר"ל דרך ר' יהודה מקוואלי, אך אפשר לקיים את המסורת החב"דית על הייחוס לדוד המלך בדרך אחרת, כיון שלפי המקובל, התייחס ר' יהודה מקוואלי לרבי יהודה הנשיא, שהיה צאצא של דוד המלך[3].
כשנולד ערך הבעש"ט, רבו של אביו, סעודה גדולה ואמר שנשמה חדשה ירדה לעולם שתאיר את העולם בתורת הנגלה והחסידות. הרב ביקש מהוריו שלא יפרסמו את לידת בנם. בגיל שלוש הובא לבעש"ט לשעה קלה, בה גזז את שערותיו והניח לו את הפאות. זאת הפעם היחידה שרבי שניאור זלמן ביקר אצל הבעש"ט[דרוש מקור], כי רבי שניאור זלמן שאב את עיקר תורתו מתלמיד הבעש"ט, המגיד ממזריטש.
בהיותו בן תשע שנים למד את חכמת ההנדסה אסטרונומיה[דרוש מקור] ובהיותו בן עשר שנים כבר הכין לוח שנה עברי לחמש עשרה שנה. כשהיה בן שתים עשרה שנים אירע שלימד ברבים הלכות קידוש החודש של הרמב"ם, והרבנים, שהיו באותו מעמד, התפלאו מבקיאותו בנושא הנדון[דרוש מקור].
בשנת ה'תק"י (1750), כשמלאו לו חמש שנים קיבלוהו כחבר בחברה קדישא של ליאזני. בפנקס החברה קדישא של ליאזני נמצא כתוב: "היום יום ט"ו כסלו תק"י נתקבל הילד שניאור זלמן בן מורנו הרב ר' ברוך להחברה קדישא...". בגיל שלוש עשרה החל לשמש בפועל בחברה קדישא ותיארו אותו כ"תנא ופליג". בשנת ה'תק"כ (1760) והוא בן חמש עשרה שנים, נשא לאישה את שטערנא (בת יהודה לייב סגל מויטבסק).
בשנת תקכ"ד (1764) נסע לראשונה ללמוד בבית-מדרשו של המגיד ממזריטש (ממלא מקומו של הבעש"ט). המגיד טען פניו שנשמתו היא נשמה חדשה (כלומר שלא התקיימה בעולם בגלגול קודם) וכי תפקידו בעולם הוא לגלות ולבאר את תורת הבעש"ט באהבת השם ואהבת ישראל ולגלות את דרך חסידות חב"ד[דרוש מקור].
כשנפטר רבו המגיד, לא רצו חברי החברה קדישא לאפשר לתלמידיו לעסוק בקבורתו וטענו שזה תפקידם, אך התירו לתלמידים החברים בעצמם בחברה קדישא להשתתף בכך, ולכן היה שניאור זלמן היחיד מקרב התלמידים שיכל לעסוק בקבורת רבו.
לאחר פטירת רבו היה ממקורביו של רבי מנחם מנדל מויטבסק ולאחר עלייתו לארץ ישראל יחד עם רבי אברהם מקאליסק, קבל רבי שניאור זלמן על עצמו את הנהגת התנועה החסידית ועסק בהפצת תורת החסידות שהחלה להתפשט באותה עת במזרח אירופה. בשנים אלו הצטרפה אליו קבוצת תלמידי-חכמים שחלקם גדלו במעוזי ההתנגדות לחסידות (וילנא ושקלוב) ותורתו המשלבת את החוויה המיסטית בתוך החשיבה הלמדנית-שכלית הילכה עליהם קסם.
בשנת ה'תקל"ד (1774) נולד בנו הגדול, דב בער (שנקרא ע"ש המגיד ממזריטש), ואשר שימש כממלא מקומו של אביו לאחר פטירתו, הוא מוכר בשם אדמו"ר האמצעי.
וילנא, המתנגדים והמעצרעוד בצעירותו התלווה רבי שניאור זלמן אל ר' מנחם מנדל לביקור גורלי בוילנה, על מנת לנסות לשכנע את הגאון מווילנה בצדקתה וכשרותה של תנועת החסידות. הגר"א סירב לראותם ועזב את וילנה לפני הגיעם לעיר. אגרותיו של רבי שניאור זלמן לחסידיו בליטא, סייעו לחסידים לעמוד על דעתם ולהיאבק על דרכם אל מול המתנגדים לחסידות והחרם שכתבו כנגד החסידים. הן מהובסערת הרדיפות כנגד החסידים בליטא ועל פי היתר מפורש שנכלל בחרם על החסידים, דווחו מנהיגי הקהילה בווילנה לשלטונות הרוסיים כי רבי שניאור זלמן שולח כספים לחסידים שעלו לארץ ישראל ובכך מסייע לאימפריה העות'מאנית אשר היו יריבי רוסיה הקיסרית. כתוצאה מדיווח זה נלקח רבי שניאור זלמן לחקירה וישב במאסר בפטרבורג מיום כ"ד בתשרי ה'תקנ"ט (4 באוקטובר 1798). בהשתדלות החסידים שוחרר בי"ט בכסלו ה'תקנ"ט (27 בנובמבר 1798), ותאריך זה נשמר בחסידות חב"ד כחג הגאולה.
בשנת ה'תקס"א נעצר שוב לאחר שקהילת פינסק דיווחה לשלטונות כי תורת החסידות כוללת בתוכה יסודות חתרניים כנגד שלטון הצאר. ממעצר זה, שוחרר באותה שנה בחג החנוכה.
עד למאסרו בשנת תקס"א התגורר ר' שניאור זלמן בעיירה ליאזני שליד העיר ויטבסק. לאחר ששוחרר ממאסרו, אסרו עליו השלטונות לחזור לליאזני ואילצו אותו להישאר בפטרבורג. בהשתדלותו של הנסיך ליובאמירסקי, שהיה מקורב לשלטון, אפשרו לאדמו"ר הזקן לעבור לעיירה ליאדי, הנמצאת על גבול בלארוס-רוסיה. בליאדי ישב אדמו"ר הזקן במשך 11 שנים.
לאחר שני המעצרים אותם עבר, פיתח ושכלל ר' שניאור זלמן את תורתו והפיץ את עיקריה ברחבי ליטא ובלארוס. בעקבות שיטת הלימוד החב"דית ואופן הפצתה הציבורית, נקלע ר' שניאור זלמן לוויכוח עם אדמו"רים נוספים בני דורו, שחלקו על דרכו בלימוד תורת החסידות והפצתה.
ות מקור מרכזי גם כיום לידיעת והבנת השתלשלות המאורעות באותם ימים
תקופת מלחמת נפוליאוןבתקופת מלחמות נפוליאון ופלישתו לרוסיה (1812), אמר ר' שניאור זלמן - כפי המסופר[דרוש מקור] - כי הוא יודע שניצחון הצרפתים יביא ליהודים רווחה חומרית (גשמית), אולם בכל זאת הוא מתפלל למפלת נפוליאון שכן שלטון צרפתי עלול להביא את היהודים לסכנה רוחנית של זלזול במצוות ובאמונה.
בעקבות המלחמה ובשל פלישת הצרפתים לרוסיה נמלט אדמו"ר הזקן וכל בני ביתו מהעיירה לאדי שבבלארוס בה הם חיו תוך שהם נהנים משמירה צמודה של חיילי הצבא הרוסי הנסוג. בכוונתו של אדמו"ר הזקן היה להגיע לעיר קרמנצ'וג שבאוקראינה ושם לקבוע את מקום מושבו. במהלך הבריחה הגיעו לכפר פיינא שליד העיר קורסק, ושם במוצאי שבת, כ"ד בטבת ה'תקע"ג (27 בדצמבר 1812), נפטר רבי שניאור זלמן מלאדי, והובא למנוחת עולמים בעיר האדיטש שבפלך פולטבה אוקראינה.
משנתוחיבורו החשוב ביותר הוא ספר התניא, או 'ליקוטי אמרים', שהוא אולי גם החיבור החסידי העיוני השיטתי ביותר. עיקרו של הספר מוקדש לעיון מעמיק בפנימיות חלקי הנפש, תוך זיקה מובהקת למינוחיה של הקבלה (אם כי איננו ספר קבלי). בזכות חיבורו זה נקרא ר' שניאור זלמן גם 'בעל התניא'. כינוי חב"די אחר שלו הוא 'אדמו"ר הזקן'. חיבור אחר של ר' שניאור זלמן נקרא 'שולחן ערוך הרב'. ספר זה הוא כתב בהוראת רבו המגיד ממזריטש, ואף הוא חריג למדי בנופה של החסידות בראשיתה, בהיותו חיבור הלכתי מובהק הנכתב על ידי רבי חסידי. רובו של כתב היד היחידי באותו זמן נשרף, וכך הגיע לידינו רק כרבע מהספר - רוב חלק אורח חיים, למרות שבמקור הוא נכתב על כל 4 חלקי ה"שולחן ערוך" . עד היום הספר נחשב למקור פסיקה עיקרי בחסידות חב"ד, ומוכר כאחד מגדולי ספרי הפסיקה של תקופת האחרונים.
כהמשך לתורת החסידות אשר ראתה צורך מהותי בהבנת נפש האדם על גווניה השונים, מיקד אדמו"ר הזקן גם הוא את עיקרי תורתו באדם. אולם עיקר חידושו מול תורת החסידות הכללית, הייתה בפריסת יריעה רחבה אשר כוללת התמודדות עם שאלות פילוסופיות ותאולוגיות תוך הסברה שכלית ושילוב של מושגי היסוד של תורת הקבלה. בכך למעשה גישר אדמו"ר הזקן בין החוויה המיסטית לחשיבה הפילוסופית הדתית. במאמריו וספריו ביקש להסביר את המושגים הקבליים במושגי השכל האנושי ולכל אלה למצוא ביטוי ושיקוף תואם במצבי הנפש השונים. בהתאם לאופי המושגי והשכלי של תורת הרב , הפכה עבודת ההתבוננות והעיון השכלי לאמצעי המרכזי המתבקש עקרונות תורת הרב.
חיבוריוספר התניא - ספר היסוד של חסידות חב"ד.
שולחן ערוך הרב - ספר הלכה מסכם (במתכונת השולחן ערוך של רבי יוסף קארו).
תורה אור ולקוטי תורה - מאמרי חסידות מסודרים על סדר פרשיות התורה והמועדים.
סדור תורה אור- סדור שתקן המחבר על פי קבלת האריז"ל.
סדר תפלות מכל השנה- הסדור הנ"ל כולל באורי חסידות.
מאמרי אדמו"ר הזקן- על התורה ומועדים ומאמרי רז"ל ועוד- כ25 כרכים.
ניגוניומעבר להיות רבי שניאור זלמן מחבר תורני, נחון בחוש מוזיקלי מפותח והלחין ניגונים. במסורת החב"דית השתמרו עשרה מניגונים אלו. בחסידות חב"ד מקובל כי לניגונים אלו סגולה מיוחדת להתעוררות לתשובה.
הניגון בתורתו של רבי שניאור זלמן הנו חלק הכרחי בעבודת ה' המסייע לפתיחת הלב בתפילה ובקיום המצוות. פתגם זה היה שגור בפיו: "הלשון הוא קולמוס הלב והניגון הוא קולמוס הנפש". בעת אחד הוויכוחים הגדולים שניהל מול המתנגדים לחסידות, נשאל רבי שניאור זלמן שאלות רבות בנושאים תלמודיים, כאשר במקום לענות עליהם ישירות בחר לנגן ניגון עמוק, שהשפעתו הנפשית פתרה ללומדים את שאלותיהם וקבוצה נבחרת מהם אף קיבלה כתוצאה מכך את מרותו ודרכו.
הניגון המקודש ביותר בין ניגוני חב"ד נמנה בין עשרה אלו, הוא ניגון ה"ארבע בבות" (ארבעה שערים)- יצירה מוזיקלית בת ארבעה בתים, שתוכנה מקביל לארבעת העולמות העליונים הרוחניים המתוארים בכתבי הקבלה - 'אצילות', 'בריאה', 'יצירה' ו'עשייה'
תלמידיו ויורשיולאחר פטירת רבי שניאור זלמן נחלקו תלמידיו לשתי קבוצות, אחת העמידה בראשה את בנו רבי דב בער שניאורי המכונה "האדמו"ר האמצעי", והשנייה את תלמידו, רבי אהרון מסטרשלה. לאדמו"ר הזקן היו עוד שני בנים: הרב חיים אברהם (על שם רבו רבי אברהם "המלאך" הלוא הוא בנו של הרב המגיד ממעזריטש), אשר סירב להנהיג את החסידות לאחר מות אחיו, והרב משה שניאורי שהיה מרושמי תורת אביו ונקרא על שם סב-אביו נכד המהר"ל מפראג. צאצאיו של ר' שניאור זלמן מלאדי קרויים "שניאורסון", והידוע שבהם הוא רבי מנחם מנדל שניאורסון, שעמד בראש חסידות חב"ד בחצי השני של המאה העשרים. בין תלמידיו החשובים נמנים ר' יצחק איזיק מהומיל, ר' יצחק איזיק מוויטעבסק, ר' ברוך מרדכי מבוברויסק, ר' זלמן זזמר, ר' פנחס משקלוב, ר' נחמיה מדובברובנה, ר' שמואל מונקעס ועוד.
ארגונים המשמרים את זכרואיגוד צאצאי רבנו הזקן (או "איגוד הצאצאים") נוסד בתשל"ב (במסגרת 71 מוסדות שהוקמו לכבוד כניסתו של הרבי מליובאוויטש לשנתו ה-71) במטרה להחדיר את מורשתו התורנית-חסידית של בעל התניא בקרב משפחות צאצאיו.
מייסד האיגוד הוא הרב שמואל אלעזר היילפרין - רב שכונת בית ישראל בירושלים, דור שביעי לבעל התניא, שכיהן כיו"ר עד לפטירתו. נציג הארגון בניו יורק הוא הרב שמואל בוטמן, שמארגן את כינוס הצאצאים השנתי בכ"ד בטבת, יום פטירת בעל התניא.
ממפעלי האיגוד:
מאגר ממוחשב של רבבות שמות צאצאי בעל התניא (ביניהם מפורסמים כרבנים ואנשי רוח, פרופסורים ופוליטיקאים ועוד). שמות נוספים מעודכנים דרך קבע לאורך השנים.
'ספר הצאצאים' - רישום עשרה דורות של צאצאים. הספר יצא לאור בשנת ה'תש"מ, בעריכת הרב הלפרין.
כנסי צאצאים - עריכת כנסים וימי עיון שנתיים ואזוריים.
'מחצבת' - בטאונו התקופתי של 'איגוד הצאצאים' (הופיעו חמישה חוברות עד כה). מלבדו רואים אור במסגרת האיגוד פרסומים תורניים וביוגרפיים שונים ממורשת בעל התניא ומנשרים לחגי ומועדי ישראל (לוחות-שנה ומידע יהודי).
חלוקת מצות (שמורה, עבודת יד) למשפחות הצאצאים בישראל, מידי ערב חג הפסח.
קו-חם לכל ענייני יהדות בקרב משפחות הצאצאים וסיוע בהשגת תשמישי קדושה.