ב"הפרק יז
דרכי קנין יראת העונש
התבוננות ביסורי העוה"ז
כפי שביארנו, יראת-העונש, יש בה קושי מסויים לקנותה, שאם ירא מצד עונשי הגהינום, הרי גהינום הוא דבר רוחני ושייך לנשמה, וממילא האפשרות היחידה להשיג זאת היא עם הנשמה ולא עם הגוף, כי הגוף חש רק גשמיות ולא רוחניות.
העצה הראשונה לזה היא, שאדם לא ישתמש להתבוננותו רק ביסורי הגהינום, אלא בעיקר ישתמש ביסורי העולם הזה, שאותם גם הגוף מבין, שכן העין רואה והאוזן שומעת את הדברים. למשל: אדם רואה אנשים חולים, או שאר יסורים שישנם בעולם. עליו להתבונן בהם ולהבין ש"אין יסורין בלא חטא", כמו שלימדונו חז"ל.
לעיל כבר הארכנו בצורת ההתבוננות [קביעת שעה ביום להתבוננות מתוך מנוחת הנפש, דיבור קודם אל עצמו, אח"כ אל הרבש"ע וכו']. ניתן, אפוא, דוגמא גם לענייננו - התבוננות ביראת העונש.
אדם יושב ליד חפץ מסויים ואומר לעצמו כך: "הנני רואה חפץ שאינו שייך לי. לכאורה בכוחי להושיט את היד ולקחתו. אף אחד אינו רואה אותי. מדוע בכל אופן לא אעשה זאת? טעם אחד הוא משום שהקב"ה ציוה עלי לא לקחת, לא לגזול!"
זוהי, אמנם, נקודה אמיתית, ובשכל אדם יודע אותה, אך מאחר ולא בהכרח שגם בהרגשתו הוא חש כך, עליו לקנות את יראת העונש, שהיא היראה הפשוטה.
לכן, הוא ממשיך ואומר לעצמו: "מה יקרה אם כן אגש, אושיט את יד ימין שלי ואקח את החפץ בלא רשות בעליו? - הרי אעבור על איסור דאורייתא של גזל. ומה קורה לאדם שח"ו גוזל? - יד שגוזלת בהכרח שתשלם את המחיר: או שתיווצר חלישות ביד, או שח"ו היד תיכרת לגמרי - הכל לפי חומר החטא".
כך צריך אדם לעבוד על יראה מפני יסורי העולם הזה.
נקודה זו היא יחסית קלה, כיון שהיסורים בעולם הזה ניכרים לעין כל. מה בכל אופן הבעיה? עינינו רואות שהרבה רשעים עוברים עבירות ברמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם רחמנא לצלן, ובעולם הזה לא קיבלו את העונש הראוי על מעשיהם! כלומר, היסורים שאדם מקבל בעולם הזה אינם בהכרח כל היסורים שמגיעים לו, ולא על כל עבירה שאדם עושה הוא מקבל את היסורים עליה כאן בעולם הזה.
נמצא, שהיראה שניתן לקנות על ידי התבוננות ביסורי העולם זה היא יראה חלקית בלבד, כיון שבעולם הזה לא מתגלה ההיקף הכללי של עונשו של החטא.
קנין יראת העונש - ע"י תפילה וע"י כח הציור
באופן כללי ישנם שני דרכים לקנות יראה זו: הדרך הראשונה היא ע"י תפילה, והדרך השניה ע"י כח הציור.
כח הציור הוא בעצם הכח שהשתמשו בו רבותינו בעלי המוסר במיוחד וביתר שאת לגבי קניית יראת העונש, אבל רובא דעלמא כח הציור שלהם הוא די חלש. יחידי סגולה ממש יש להם כח הציור חזק.
אחד מהם היה ר' ישראל מסלאנט זצ"ל. הוא המשיל לעצמו את ענין יראת העונש ע"י שהיה מכניס אצבע אחת לאש לזמן קט ומוציא, כלומר, הוא השתמש בנקודת הגשמיות כציור להפשטה של הדברים הרוחניים, להבין ולהשכיל שאש הגהינום שורפת!
הדרך היא ודאי אמת, אבל על דרך כלל רבותינו ראו שדור זה חלש מכדי להשתמש עם דבר זה, ואצל רוב העולם [מלבד יחידי סגולה] זוהי דרך קשה למעלה מכוחות האדם.
אם כן, הצורה היותר פשוטה היא, להשתמש עם כח התפילה. כלומר, יש להתבונן בכך בעצם הדבר שהקב"ה ברא מושג זה הנקרא יראת העונש, והרי אין דבר בבריאה שנעשה בכדי, לכל דבר ישנה תכלית ומטרה.
לכל אדם ישנם זמני עליה וזמני ירידה. בזמני העליה ודאי שעיקר היראה היא היראה העליונה - יראת הפנימיות, יראת החטא, יראת הרוממות וכו' - אבל בזמני נפילה, של קטנות המוחין [והרי לכל אדם ישנם זמנים כאלו], מחשבות הרוממות אינן תופסות כלל מקום אצל האדם. "דבשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצר טוב" - כך אמרו חז"ל (נדרים לב ע"ב), כלומר בשעת תוקף היצר, כח ההתבוננות והרוממות, שהוא כח היצר הטוב - נעלם! שם צריך לשבור את היצר הרע מיניה וביה - לשבור את הרע מכח פחד מרע! לא מכח רוממות הטוב ומעלתו, רוממות הקב"ה וכו', אלא מכח יראת העונש.
אדם שאין לו יראת העונש, נשקפת סכנה גדולה לכל עבודתו! כי בשעה שיש לו גדלות המוחין, התרחבות הדעת - הוא עובד את הקב"ה בהתלהבות ובחשק, אבל בשעה שמגיעים ימי הנפילה, ההתלהבות פגה, פחד מפני עונש אין לו ח"ו - ואז הוא עלול ליפול אפילו בדברים רחוקים! לכן בהכרח שיהיה לכל אדם את יראת העונש.
הכרח זה אינו הכרח מצד נקודה של דיעבד. אין דיעבד בבריאה מצד המהלך של הבורא, כיון שהקב"ה יצר את האדם מראש בצורה כזו שיש לו זמני עליה וזמני ירידה, ולשם כך נתן בידו שני כוחות להשתמש אתם בזמן המתאים להם: בזמן עליה עליו להשתמש עם כח היראה העליונה, ובזמן הירידה עליו להשתמש עם כח היראה התחתונה - יראת העונש. זהו רצונו יתברך, שבשעת קטנות, בשעת שפלות, בשעת עצבות, בשעה שהאדם יורד ליסוד ה"עפר", לעפרוריות החומר - ישתמש ביראת העונש.
לא בכל רגע אדם יכול להיות במצב של "התנערי מעפר קומי". ישנם זמנים שבהם אדם נמצא בעפר ועדיין אינו יכול לצאת משם. בשעה כזו עבודתו היא להשתמש עם יראת העונש. זה גופא רצונו יתברך וזוהי צורת היצירה לכתחילה גמור. [בעומק יותר, כל צורת עבודה זו נתחדשה לאחר חטא אדה"ר, ואכמ"ל].
ממילא, כשאדם עובד על יראת העונש, עליו להבין שתכלית עבודתו אינה רק לברוח מפחד הגהינום. אלא עליו להכיר בהכרה ברורה שזהו רצונו יתברך, שאדם יפחד מעונשי הגהינום.
תפילה לסיעתא דשמיא בענין היראה
העבודה הנדרשת מצד האדם כדי לקנות יראת העונש, היא לקרוא את מאמרי חז"ל המדברים בעניין היראה. לקרוא את סיפורי חז"ל המעוררים ליראה, וכן ספרים כמו ספר "ראשית-חכמה", מסכת חבוט הקבר, או ספרו של רבי יהודה פתיא הנקרא "מנחת יהודה - רוחות מספרות" - שם הובאו סיפורים על תיקוני נשמות שבאו וספרו לו את מעמדם בעולם האמת, את יסורי הגהינום שהם סובלים. סיפורים אלו, המתארים את חומרת עונשי שמים, מעוררים את לב האדם ליראה את הקב"ה ע"י התבוננות בהם.
ועם כל זאת, צריך האדם לדעת שגם אם יקרא ויתבונן בדברים, עיקר קנין היראה תלוי בקב"ה: האם ישפיע עליו את מידת היראה או לא.
ובכן, כשאדם עובד על יראת העונש, הוא מתחיל לדבר עם הרבש"ע ואומר לו כך: "רבונו של עולם, בראת לי גוף ונשמה. בזמנים שבהם כח הרוממות של הנשמה ותשוקת הלב יותר גלויים, הורית לי לעבוד עם יראת הרוממות, ובזמנים של השפלות אמרת לי לעבוד עם יראת העונש. אשר על כן ברצוני לקנות את יראת-העונש!"
והוא ממשיך: "רבונו של עולם, איך אפשר לקנות את יראת העונש? הדרך הפשוטה עפ"י מה שכתבו רבותינו הוא ע"י כח הציור. אבל, רבונו של עולם, כח הציור שלי חלש. גם כשאני מתבונן התבוננות רפויה והיא אינה פועלת ומשפיעה כל כך על הלב. מבקש אני, אפוא, ממך, רבש"ע: או שתתן לי כלים לקנות את יראת העונש, או שתשפיע בלבי את יראת העונש, אבל דבר אחד אני יודע: שהדבר תלוי בך יתברך אם תעזור לי לקנות את היראה! אני מצידי אשתדל לעשות את העבודה המוטלת עלי: לקרוא את הדברים שמעוררים את האדם ליראה ולהתבונן בהם, אבל אני מתחנן לפניך שהיראה תכנס בלבי!"
כשהאדם דורך במהלך כזה, והוא מתמיד להתפלל מעומק לבו על הענין, הקב"ה בודאי יעזור לו. תפילה הבוקעת באמת מעומק הלב, והיא בקשה אמיתית וטובה - הקב"ה ודאי ייעתר לה!
"אשרי אדם מפחד תמיד"
כפי שאמרנו, קנין יראת העונש היא נקודה ברורה שכל יחיד ויחיד צריך לקנות אותה לכתחילה, לא בדיעבד!
באופן כללי רואים אנו גם בגשמיות שישנם זמנים של קירוב וישנם זמנים של ריחוק. ריחוק זה בא מהחטא הקדמון של חוה, וכיום ישנם שבועיים של טהרה ושבועיים של טומאה. המהלך של השבועיים של הטהרה, הוא מהלך של קירוב, של דבקות ואהבה, והמהלך של השבועיים של טומאה, התיקון שלהם הוא מיניה וביה - ריחוק, קושי וצער. כך היא צורת הבריאה: הלבנה נחסרת ומתמלאת, נחסרת ומתמלאת.
כשם שהאדם מבין שה"אהבה" הינה נקודה עיקרית וברורה בעבודת ה', כך עליו להבין גם שתיקון הגוף יש לו באופן כללי כמה אופנים.
הנקודה הראשונה של תיקון הגוף הוא הארה של הנשמה.
"הארה של הנשמה" פירושה: אהבת ה', דבקות בקב"ה, "לבי ובשרי ירננו לא-ל חי". ראשית כל צריך להיות מהלך של "לבי", ששם מתגלה נשמת האדם, שהלב ירנן לקב"ה. אחרי כן מגיע המהלך שגם "בשרי" ירנן לא-ל חי". כל השפעה של רוחניות, של תורה ומצוות או גמילות-חסד וכו', מוליד לפחות מעט אור שמזכך את הגוף. זוהי צורה אחת, של "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך".
אבל המהלך השני הוא תיקון של החושך מיניה וביה. תיקון ע"י פחד ויראה, וע"י יסורים. לכל אדם יש פחדים, ובאמת כבר נאמר: "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כח, יד), כלומר, אדם צריך להיות תמיד במהלך של פחד! כשאדם זוכה - פחדו נובע מהחשש שמא אינו עובד מספיק את הקב"ה, שמא לא כיוון לאמת וכו'. כשאדם לא זוכה - הפחד נובע מכח החטא, הוא מפחד מעצם החטא, מפנימיות החטא ומעונשו, כמו שנאמר: "פחדו בציון חטאים" (ישעיה לג, יד).
עלינו לדעת שהמהלך של פחד, של "אשרי אדם מפחד תמיד", הוא מהלך אמיתי. וכיון ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", וכל אדם יודע את מדרגתו בעבודת ה', ממילא כל אחד מאתנו מבין שאי אפשר להיות מפחד תמיד רק מדברי תורה. אילו לא היה לאדם שום חטא באמת, התיקון שלו היה רק הפחד מעבודת ה'. אבל מאחר ויש לאדם חטא, כל אחד ואחד לפי מדרגתו, חייב שיהיה אצלו גם מהלך של "פחדו בציון חטאים"! החטא מוליד את הפחד, ועצם הפחד מהחטא ומעונשו הוא גופא תיקון לחטא.
שמחה ביסורים
כשאדם יודע שהפחד והיראה הם מהלך של לכתחילה, ובמצבו כרגע עליו לפעול מתוך הפחד מהעונש, ודאי יכיר וישמח שמחה גדולה ביראת העונש!
זוהי נקודה עמוקה. נאמר בפסוק: "וגילו ברעדה" (תהלים ב, יא) - במקום גילה שם תהא רעדה. בפשטות מבינים שהכוונה כאן ליראת הרוממות ולאהבת ה', שאע"פ שיש גילה, אחוה, שלום ורעות עם הקב"ה, מ"מ באותו זמן צריך שתהיה גם יראה, יראת הרוממות.
ודאי שהדברים אמת, אבל ישנה נקודה עמוקה מאוד בענין יראת העונש. כשאדם מפחד, והוא לא שמח בפחד זה - הריהו מתנתק מהקב"ה! במצב כזה דומה הוא לאדם שכלב גדול ומאיים מתקרב אליו והוא מפחד, שבזמן הפחד כולו שקוע בנקודה זו של הפחד מפני הכלב. הוא שמע שבזמן האחרון מסתובבים כלבים חולים מסוכנים, והתקרבותו של הכלב אליו מפחידה אותו.
כשם שישנה הלכה שמצוה צריכה להיעשות לשמה, וכשעושים מצוה שלא לשמה חסר בעצם המצוה, כמו שאמרו בספה"ק שמצוה ללא כוונה כגוף בלי נשמה, כך גם היסורים, הפחד מפני הגהינום צריך להיות עם כוונה.
ומצינו עוד בדברי חז"ל (קידושין לט ע"ב): "ישב ולא עבר עבירה - נותנים לו שכר כעושה מצוה!" והיינו דוקא, אומרים חז"ל, "כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה", והרי שנמנע מן העבירה מכח כוונתו, ודוקא אז חשיב כמצוה.
בשעה שבאים על אדם יסורים, עליו להיות במהלך של "שמח ביסורים". השמחה ביסורים אינה דוקא ביסורי הגוף, כחולי וכאב. גם העבודה על יראת העונש, היראה עצמה היא גופא יסורים לאדם, וגם שם נצרכת השמחה ביסורים. אם ישנם יסורים בלי מהלך של שמחה, חסרה לאדם עיקר הנקודה הפנימית של היסורים! ודאי שגם ביסורים כאלו ישנו זיכוך מסויים, אך את עיקר הזיכוך האדם מפסיד אם אין לו שמחה ביסורים!
אדם שלא הורגל מעודו לחיות בשמחה עם יסורים ובאים עליו יסורים בתכיפות, קשה לו מאוד לחוש שמחה בהם. העבודה היא, אפוא, שעוד לפני שמגיעים עליו יסורים, לפני שהוא ניגש לעבודה על יראת העונש, ייכנס למהלך של עבודה על יראת-העונש "בשמחה"!
ידבר עם בורא עולם ויאמר לו: "נתת לי זמני גדלות, נתת לי זמני קטנות. בזמן הגדלות רצונך יתברך שאעבוד אותך ב"רוממות", ושם בודאי יש לי שמחה. בזמן קטנות רצונך שאעבוד אותך עם יראת-העונש. רבונו של עולם, כשם שיודע אני שרצונך יתברך שאעבוד אותך בזמן הגדלות ביראת-הרוממות וכד', ויש שמחה לפניך יתברך - כך ברור לי שיש לך נחת רוח גם מהעבודה בקטנות עם יראת העונש!"
"כי כאשר ייסר איש את בנו כן ה' אלוקיך מייסרך"
ישנן בעצם שתי בחינות ביראה. כשאדם ירא מדבר הוא יכול לברוח ממנו. לדוגמא: אדם ירא מכלב, אז הוא בורח לצד השני של הרחוב. זוהי יראה המולידה ריחוק.
אם אדם מפחד מהגהינום מצד הגהינום עצמו, הריהו מנותק מהקב"ה, כי הוא מפחד מהגהינום ולא מהקב"ה. עליו להיות ירא מהקב"ה שמעניש בגיהנום ולא מעצם הגהינום! יראה מהגהינום עצמו מהוה מעשה של ריחוק מהקב"ה, אדם מפחד מהפעולות ולא מפחד מהבורא.
אם אדם מתיירא גם מהגהינום וגם מפני המעניש, דבר זה עלול ליצור כח בנפש המוליד ריחוק מהבורא. כי הוא מפחד מהקב"ה, וכמו שהוא מפחד מהכלב ובורח ממנו, כך פחדו מפני הרבש"ע גורם לו לברוח ממנו!
כך מצינו אצל אדם הראשון שאחר שחטא ואכל מעץ הדעת, ושמע שהקב"ה מתקרב - הוא פשוט התחבא מפניו!
כאן מתגלה הנקודה של יראת חטא בצורה שאיננה נכונה. היראה, הפחד מהחטא, הוליד בו את הרצון להתחבא מפני הקב"ה, וזו אינה הנהגה אמיתית!
צורת ההנהגה האמיתית היא, כשאדם יודע שעצם היראה היא רצונו יתברך, הוא יודע שבזה גופא הוא מקיים את רצונו. נמצא שהיראה היא מצוה, "צוותא" עם הקב"ה!
זוהי נקודה מאוד עמוקה בנפש, ונדרשת לכך עבודה עצומה. כמדומה, אחת מהטעויות הגדולות שטועים בהן עובדי ה', היא בנקודה הזאת: אדם שקוע ביראה. או שהוא מפחד מהגהינום והוא מתרחק מיניה וביה מהבורא, או שהוא מפחד מהקב"ה שמעניש בגיהנום ואז הקב"ה נתפס אצלו כדמות כביכול אי אפשר להתבטא, כדמות ח"ו מפחידה. ממילא, בשני האופנים הללו אדם מגיע אולי ליראה, אבל היראה מרחיקה אותו ח"ו מהקב"ה!
זהו כלל יסודי שחייבים להבין אותו: אין נקודה בעבודת ה' שאינה מקשרת את האדם לבוראו! אהבה ודאי מקשרת את האדם לבורא, דבקות ודאי מקשרת את האדם לבורא, אבל חייבים להבין שגם יראה מקשרת את האדם לבורא, לא פחות מאהבת ה'!
כשמבינים נקודה זו, מרויחים שני דברים: האחד - הוא עובד בצורה אמיתית, ובזמן היראה הוא לא מתרחק מבורא העולם.
והשני - ישנם רבים המפחדים להתחיל לעבוד על יראת העונש, כי הם מפחדים להכנס לעצבות, הם מפחדים שע"י היראה הזו יחיו כל היום בפחדים. עדיף להם כביכול לחיות "בעולם רגוע", לדעת שהקב"ה אוהב אותם ורוצה בהם וכו'.
אבל כשמבינים את הפנימיות של יראת העונש, יודעים שהיא בבחינת "כי כאשר ייסר איש את בנו כן ה' אלוקיך מייסרך" (דברים ח, ה) - אב האוהב את בנו ולכן מייסר אותו. בכל מכה ומכה, אף שכלפי חוץ יש מכה, הזרם הפנימי הוא "אבא"! ממילא, בתוך היראה עצמה אדם מוצא את הבורא עולם. הוא לוקח את היד המכה ומנשק אותה, כי זו היד של אבא שלו, הוא מרגיש את האהבה האמתית בתוך יראת העונש.
מרן הגרא"מ שך זצ"ל התבטא פעם, שאדם החי עם בורא עולם, גם בתוך הגהינום עצמו הוא קשור לבורא עולם! אין מהלך של נפרדות מהקב"ה ח"ו, לא משנה אם זו אהבה, תפילה או אמונה. אדם צריך להתקשר לבורא מכל נקודה, מכל מצב, מכל דרך בעבודה, ואחת מהדרכים העיקריות להתקשר עם בורא עולם היא יראת ה'!
"יראת העונש" היא קודם כל יראת ה' ולא יראה 'סתם'! כשכותבים "יראת ה'" אנשים חושבים שהכוונה רק ליראת הרוממות או אולי יראת חטא, אבל באמת גם יראת העונש היא יראת ה' גמורה בעצם, וכשהאדם חי במהלך כזה, הוא מתקשר לבורא עולם ע"י יראת העונש לא פחות ממה שהוא מתקשר אליו ע"י יראת הרוממות.
ישנו מעשה ידוע באדמו"ר רבי חיים מצאנז זצ"ל, שכשחזר מהלוויית בנו היה נראה שמח. שאלוהו על מה השמחה, והוא ענה במשל: אדם הולך ברחוב ומקבל מכה על השכם. הוא נרתע לאחוריו לראות מי זה, והנה הוא רואה שזהו ידידו הטוב שטפח על שכמו לאות חיבה!...
הקב"ה יהא בעזרנו שנזכה כולנו להתקרב לבורא בכל שלב ובכל מצב, ולהיות דבוקים בו ית' כל הימים!
,
הדברים מובאים מתוך "בלבבי משכן אבנה":
range'>א=מ=ת