אמרה לי האישה חסרת הבינה והטאקט כשהיא מביטה בי ובעוללי המתוקים ברחמים בעיני העגל שלה, שעה שישבתי בספסל השכונתי מול הגן הציבורי.
"אויש...איך את מסתדרת איתם? בטח נורא נורא קשה לך...אני עם אחד בקושי מסתדרת, קשה לי נורא! מסכנה שלי..."
הלם...
"תסלחי לך? " (שאלתי בעצבים! וכן, התכוונתי למילה תסלחי לך ולא תסלחי לי - כמנהגי שחורי העור באמריקה).
"מה? אמרתי משהו לא בסדר? (שאלה בתמימות) בסך הכל אמרתי שאת מסכנ.."
"מסכנה" השלמתי את המשפט הבאנלי בכעס.
"תראי, פוצי...אנ`לא מכירה אותך ותאמיני לי, פוסטמה, שאני גם לא מעוניינת להכיר. ישבתי כאן לתומי בהנאה צרופה עד שהגעת וקדחת לי במוח עם הילד הפלצן שלך ועל כמה שנורא קשה לך. עד כאן. אני מקשיבה לך כבר עשר דקות מהרגע שהתיישבת לידי באלגנטיות מבלי שאזמין אותך ועוד בשיא חוצפתך מעיזה לומר לי שאני מסכנה כי יש לי תאומים!!!"
"אממ...סליחה אבל לא התכוונתי לפגוע, אני פשוט הבעתי את דעתי אני נורא מרחמת עליך, הבעתי אמפטיה למצבך הרגיש והקשה..."
"אהה, אמפטיה.(אנטיפאתית), הרגע הסברתי לך ותאמיני לי שזה היה הכי עדין שיכולתי, שדברייך שופעים חוסר טאקט כמו גם החזה הענק שלך (שמעת על חזיה?) ואת ממשיכה?"
"חחחחח...אני חולה על החזה שלי...(אמרה ביישוב הדעת) אני מבינה. אני מבינה.(אמרה כמו הבינה משהו שאני לא) אני אדם נורא רגיש לזולת, אין לך מושג כמה. ואני מבינה שקשה לך ושאת גם מקנאה בחזה השופע שלי משום שאצלך, איך אומר זאת בעדינות, לא נשאר הרבה חזה ואני מניחה שזה מכיוון שהנקת שניים מה שמחזיר אותי לאותו עניין שאת מסכנ..."
בוםםםם
לפתח שמעתי חבטה שנשמעה כמו סטירה מצלצלת ולא הבנתי מה מו ומי. כעבור שניה וחצי (אחרי שיצאתי מההלם השני) מצאתי אותה מוטלת על הרצפה, שפופה וחבולה ומאחוריה שתי אמהות גדולות גדושות בשתי עגלות תאומים שמהן קפצו ארבעה ילדים ורצו אל הגן.
"מה...מה קורה?" (שאלתי המומה...)
ואחת האמהות ענתה לי: "לא יכולתי לשמוע אותה יותר...מבלבלת לך את המוח עם השטויות שלה...מסכנה שמסכנה. מפגרת כזו...ישבתי לא רחוק ממך ושמעתי כל מילה" (בנתיים הפוסטמה קמה, פרועת שיער, המומה ועם לחי נפוחה).
היא הביטה בנו בכעס ואמרה: "אתן...חבורת...חבורת... (אמרה רועדת בבכי) חבורת מסכנות!"
הוציאה לשון והלכה. לא לפני שעטה בהיסטריה אל עבר בנה החמוד שנמצא חבול ושרוע מתחת לארבעה זאטוטים קטנים...
shirel - 5/2006
"אויש...איך את מסתדרת איתם? בטח נורא נורא קשה לך...אני עם אחד בקושי מסתדרת, קשה לי נורא! מסכנה שלי..."
הלם...
"תסלחי לך? " (שאלתי בעצבים! וכן, התכוונתי למילה תסלחי לך ולא תסלחי לי - כמנהגי שחורי העור באמריקה).
"מה? אמרתי משהו לא בסדר? (שאלה בתמימות) בסך הכל אמרתי שאת מסכנ.."
"מסכנה" השלמתי את המשפט הבאנלי בכעס.
"תראי, פוצי...אנ`לא מכירה אותך ותאמיני לי, פוסטמה, שאני גם לא מעוניינת להכיר. ישבתי כאן לתומי בהנאה צרופה עד שהגעת וקדחת לי במוח עם הילד הפלצן שלך ועל כמה שנורא קשה לך. עד כאן. אני מקשיבה לך כבר עשר דקות מהרגע שהתיישבת לידי באלגנטיות מבלי שאזמין אותך ועוד בשיא חוצפתך מעיזה לומר לי שאני מסכנה כי יש לי תאומים!!!"
"אממ...סליחה אבל לא התכוונתי לפגוע, אני פשוט הבעתי את דעתי אני נורא מרחמת עליך, הבעתי אמפטיה למצבך הרגיש והקשה..."
"אהה, אמפטיה.(אנטיפאתית), הרגע הסברתי לך ותאמיני לי שזה היה הכי עדין שיכולתי, שדברייך שופעים חוסר טאקט כמו גם החזה הענק שלך (שמעת על חזיה?) ואת ממשיכה?"
"חחחחח...אני חולה על החזה שלי...(אמרה ביישוב הדעת) אני מבינה. אני מבינה.(אמרה כמו הבינה משהו שאני לא) אני אדם נורא רגיש לזולת, אין לך מושג כמה. ואני מבינה שקשה לך ושאת גם מקנאה בחזה השופע שלי משום שאצלך, איך אומר זאת בעדינות, לא נשאר הרבה חזה ואני מניחה שזה מכיוון שהנקת שניים מה שמחזיר אותי לאותו עניין שאת מסכנ..."
בוםםםם
לפתח שמעתי חבטה שנשמעה כמו סטירה מצלצלת ולא הבנתי מה מו ומי. כעבור שניה וחצי (אחרי שיצאתי מההלם השני) מצאתי אותה מוטלת על הרצפה, שפופה וחבולה ומאחוריה שתי אמהות גדולות גדושות בשתי עגלות תאומים שמהן קפצו ארבעה ילדים ורצו אל הגן.
"מה...מה קורה?" (שאלתי המומה...)
ואחת האמהות ענתה לי: "לא יכולתי לשמוע אותה יותר...מבלבלת לך את המוח עם השטויות שלה...מסכנה שמסכנה. מפגרת כזו...ישבתי לא רחוק ממך ושמעתי כל מילה" (בנתיים הפוסטמה קמה, פרועת שיער, המומה ועם לחי נפוחה).
היא הביטה בנו בכעס ואמרה: "אתן...חבורת...חבורת... (אמרה רועדת בבכי) חבורת מסכנות!"
הוציאה לשון והלכה. לא לפני שעטה בהיסטריה אל עבר בנה החמוד שנמצא חבול ושרוע מתחת לארבעה זאטוטים קטנים...
shirel - 5/2006