דב בער ממזריטש
קורות חייונולד בעיירה לוקאטש שליד העיר רובנו. בשנת לידתו חלוקות הדעות: למסורת חב"ד לא ידוע תאריך היוולדו, ויש המשערים שנולד בשנת ה'תס"ד (1704). יש אומרים שנולד בערך בשנת ה'ת"ע (1710), ולפי מסורת קדומה של רבי אברהם יעקב מסדיגורה (הראשון) נולד בשנת ה'תנ"ח (1698). לפי מסורת זו האחרונה היה ממש בן גילו של רבו הבעש"ט, ויש האומרים שהיה גם מבוגר ממנו. כבר בימי ילדותו חונן בכשרונות נעלים ונשלח על ידי אביו, רבי אברהם, מלמד עני, ללמוד תורה בישיבה הגדולה של רבי יעקב יהושע פאלק בעל ה"פני יהושע" בעיר לבוב. לאחר שנישא בעיר טורשין שימש מלמד בכפר הסמוך לה. בכפר זה הרחיב את ידיעותיו בתורה ואף נכנס לפרדס הקבלה.
שימש מגיד בטורשין ואחר כך בקוריץ וברובנו. הצטיין בכוח הדיבור ובכשרון השכנוע. כשנתגלה הבעל שם טוב, התנגד המגיד בתחילה לתנועת החסידות, אך משהתקרב אליו נהפך לתלמידו החשוב ביותר.
סיפור התקרבותו לתנועת החסידות מעניין. מסופר שאשתו הפצירה בו שיסע לבעש"ט מאחר שזה האחרון נודע כמחולל ניסים ואולי ירפאו מבעיית הרגליים שהייתה מציקה לו זה שנים רבות (לפי מקורות היסטוריים, בעיה זו של רבי דב בער ברגליו נמשכה עד סוף ימיו ומתואר שהלך בעזרת קביים). בהתחלה חשב רבי דב בער שכל השמועות שהתהלכו על הבעש"ט אינן אלא גוזמאות, אך לאחר הפצרות רבות מצד אשתו נסע, ונשאר שם, כשרבו מייעד אותו להיות יורשו וממשיך דרכו.
קבלת מנהיגות תנועת החסידותאחר פטירת הבעש"ט נבחר המגיד כרצון רבו לממלא מקומו. הוא התיישב בעיירה מזריטש, שהפכה למרכז תנועת החסידות. תחת הנהגתו גדלה התנועה והרחיבה את מסגרתה. לכל מקום שלח מטיפים ומסבירים מבין תלמידיו, שעשו נפשות לחסידות בכל מדינת פולין ואף מחוצה לה.
בהתייחסו לרבי דב בער, התבטא פעם הבעש"ט "יודע אני כי הדב הזה אין לו רגליים (הרב דב בער היה נכה ברגליו), אבל יש לו ידיים רחבות, לקרב בהן את הלבבות, ומסוגל הוא לאחד תחת הנהגתו את כל אלה הנאמנים לחסידות".
לפי מסורות שונות לאחר פטירתו של הבעש"ט, מונה בנו של הבעש"ט - רבי צבי - למנהיג החסידים, אך לאחר שנה אמר רבי צבי במפתיע שאביו ביקר אצלו והורה לו למסור את שרביט ההנהגה לרבי דב בער. מסורת אחרת מספרת על מינויו של המגיד ממזריטש ל"ממלא מקום" - כלומר ליורש, על ידי מבחן שערך הבעש"ט: כל אחד מתלמידיו נתבקש לומר 'מהי העצה נגד הגאוה'. התשובה של רבי דב בער היתה: 'אין עצה נגד גאווה. כי כשנמצאים על הר אפילו לא יודעים שאנו על הר, ואפשר רק להתפלל להנצל מהגאווה'. תשובה זו נתקבלה על דעת מורו ומיד הוא מינה את הרב דב בער ליורש, עוד בחייו. [2].
הנהגתו הייתה שונה משל קודמו הבעש"ט כאשר זה האחרון הרבה לנסוע עם תלמידיו לכל סביבותיו על מנת להפיץ חסידות ולחולל ישועות בעוד רבי דב בער ישב בעירו מעזריטש ולא יצא ממנה כמעט למעט בסוף ימיו שעבר לעיר אניפולי. מצד שני עוד בימיו יצאו שליחים מטעמו לארצות שונות על מנת להפיץ את תורתו, ולהזים את הטענות נגד שיטתו, ביחוד בוילנה שבליטא ובברודי שברומניה.
חסידים מספרים שלרבו הבעש"ט היו "שישים גיבורים", כלומר - שישים תלמידים מובחרים, "אריות החבורה" שהפיצו את תורתו ברחבי אירופה, אך לתלמידו רבי דב בער היו "מאה ועשרים גיבורים", כפול מרבו. הקבלה זו הושוותה לאלישע, תלמידו של אליהו הנביא, שגם השפעתו הייתה כפולה משל מרבו.
בתקופת הנהגתו, הפכה התנועה החסידית לנפוצה ופופולרית, דבר שהתאפשר בעיקר היות שישב במחוז פודוליה, אשר היווה את מרכז יהדות פולין באותה העת. חסידויות רבות המוכרות כיום נוסדו על ידי תלמידי המגיד. בנו היה רבי אברהם המלאך, ונינו היה רבי ישראל פרידמן מרוז'ין מייסדה של חסידות רוז'ין, שהסתעפה ברבות השנים למספר גדול של חסידויות, דוגמת סדיגורא, שטפנשט, הוסיאטין, בויאן ועוד.
תורתו דיברה על הצורך בדבקות בבורא ועל הצורך לעשות כל מעשה לשם שמיים. בתורתו ירדה באופן יחסי קרנו של לימוד הנגלה, וגם בשל כך העלה עליו את חמתם של המתנגדים.
ובכן באתי ביום השבת אל הסעודה המלאה הדרת קודש ומצאתי שם המון אנשים נכבדים...לסוף הופיע גם האדם הגדול בהדר דמותו המעוררת יראת כבוד, והוא לבוש מלבושי אטלס לבן. אפילו נעליו וקופסת הטבק שלו היו לבנות (הצבע הלבן נחשב בעיני המקובלים סמל החסד). .משגמרו לאכול פתח הרבי בניגון נאדר ומרומם את הרוח. אחר הניח ידו על מצחו וכעבור שעה קלה החל קורא : צ. מהעיר ה.! מ. מעיר ר.! ש.מ. מעיר נ. וכו' - את כל האורחים החדשים, איש איש בשמו ובשם עיר מגוריו...כל אחד מאיתנו נצטווה לפסוק פסוק מכתבי הקודש. איש איש אמר את פסוקו והרב התחיל לדרוש דרשה שהייתה מיוסדת על כל הפסוקים הללו. אף על פי שהפסוקים לוקחו מספרים שונים בתנ"ך ולא היה שום חיבור וקשר ביניהם, בכל זאת צירפם ואיגדם יחד כאילו היו דבר אחד שלם. ופלא גדול מזה: כל אחד מן האורחים דימה למצוא באותו חלק מן הדרשה המיוסד על הפסוק שלו, דבר הנוגע אל עצמו ואל העניינים הקרובים לליבו..
חיי שלמה מיימון, תרגום י.ל. ברוך
זמן מועט לפני פטירתו התיישב בעיר אניפולי, בה נפטר בי"ט בכסלו ה'תקל"ג.
תלמידיו ויורשיורבי אהרון הגדול מקרלין, מייסדה של חסידות קרלין.
רבי מנחם מנדל מויטבסק בעל ה"פרי הארץ".
רבי אלימלך מליז'נסק בעל ה"נועם אלימלך" אחיו של רבי זושא מאניפולי מכונים "האחים הקדושים".
רבי שניאור זלמן מלאדי מכונה "האדמו"ר הזקן" בעל ה"תניא", מייסדה של חסידות חב"ד היה גם תלמיד-חבר של רבי מנחם מנדל מויטבסק.
רבי יעקב יצחק הורוביץ מכונה "החוזה מלובלין", המשיך ללמוד אצל רבי אלימלך מליז'נסק.
רבי אריה לייב משפולי מכונה גם "הסבא משפולי".
רבי זושא מאניפולי אחיו של רבי אלימלך מליז'נסק מכונים "האחים הקדושים".
רבי אברהם מקליסק היה גם תלמידו וממלא מקומו של רבי מנחם מנדל מויטבסק.
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב מכונה "סנגורם של ישראל" בעל ה"קדושת לוי".
רבי שלמה מקרלין, המשיך ללמוד אצל רבי אהרון הגדול מקרלין.
רבי פנחס הלוי הורוביץ בעל ה"הפלאה" רבה של פרנקפורט דמיין, אחיו של רבי שמואל שמלקא הורוביץ מכונים "תרי צנתרי דדהבא".
רבי יעקב שמשון משיפיטובקה
רבי ברוך ממז'יבוז' נכדו של הבעל שם טוב.
רבי ישראל הופשטיין מקוז'ניץ מכונה "המגיד מקוז'ניץ", המשיך ללמוד אצל רבי אלימלך מליז'נסק.
רבי שמואל שמלקא הורוביץ רבה של העיר ניקלשבורג אחיו של רבי פנחס הורוביץ מכונים "תרי צנתרי דדהבא".
רבי זאב וולף מצ'רני-אוסטראה
רבי אריה לייב שרה'ס מתלמידיו של הבעל שם טוב
רבי אברהם המלאך בנו של רבי דב בער ממזריטש, המשיך ללמוד עם רבי שניאור זלמן מלאדי.
רבי עוזיאל מייזליש מחבר הספרים : תפארת עוזיאל , מנורה טהורה , תפארת צבי.
רבי שלמה לוצקר מכונה "המגיד מלוצק".
רבי מנחם נחום מצ'רנוביל בעל ה"מאור עיניים" מתלמידיו של הבעל שם טוב, מייסדה של חסידות צ'רנוביל.
חיבוריוהמגיד לא כתב ספרים, דבריו נרשמו ונמסרו על ידי תלמידיו, ובייחוד בידי תלמידו המגיד מלוצק בספרים הנקראים על שם רבו המגיד ממזריטש:
מגיד דבריו ליעקב - ספר זה נערך בחייו ועל פי בקשתו של המגיד[3]. הודפס בקאריץ, שנת ה'תקמ"ד.
אור תורה - הודפס בקאריץ, שנת ה'תקס"ב.
אור האמת - הודפס בהושאטין, שנת ה'תרנ"ט.
מאמרותיו(על רבו הבעש"ט): "הלואי היו מנשקים את הספר תורה באותה האהבה, שהיה מורי מנשק את הילדים בהוליכו אותם אל החדר כשהיה "באהעלפער" (מסייע למלמד בחדר)".
"דע מה למעלה ממך" - דע שכל הנעשה למעלה בעולמות העליונים, הכול הוא ממך, על ידי עבודת האדם.
כל מנעול יש לו מפתח המכוון לו ופותחו. אבל יש גנבים חזקים היודעים לפתוח בלי מפתח: הם שוברים את המנעול. כך ניתן לפענח כל סוד של העולם על ידי ההשתקעות המיוחדת המכוונת לו. אבל הקדוש ברוך הוא אוהב את הגנב השובר את המנעול. הרי זה האדם השובר את ליבו למען השם[4].
שלמה מיימון מביא כמה אמרות מחסיד של דב בער ממזריטש[5]
"והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'" (מלכים ב' ג' פסוק ט"ו) כל זמן שאדם משמש בבחינת פועל, אינו מוכשר לקבל את השפעתה של רוח הקודש; לתכלית זו עליו לשמש בבחינת כלי ניגון ולהיות רק פעול. פירושו של הכתוב אפוא כך: כשהמנגן (עבד אלוהים) נעשה דומה לכלי הניגון (כנגן), אז תנוח עליו רוח אלוהים.
"יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך"(מסכת אבות) בידוע שלא ימצא אדם שום תענוג בזה שייתן כבוד לעצמו: מעשה כזה יהיה מגוחך ביותר. ואולם כיוצא בזה מגוחך הוא לתת ערך גדול לכבוד שחולק לנו אדם אחר, שהרי הערך הפנימי שלנו לא יתווסף על ידי כך אף במשהו. לפיכך כוונת המאמר כך היא: יהי כבוד חברך ( הכבוד שחולק לך חברך) חביב עליך כשלך (ככבוד שאתה חולק לעצמך, כלומר נקלה בעיניך כמותו)
חצרו בעיני ההשכלהאת ההתנגדות לחסידות מבית מדרשו של דב בער, ניתן לחלק להתנגדות הרבנית - שעיקרה תלמידי הגאון מוילנה וכן קבוצת מתנגדים מהעיר ברודי, ולעומתם התנגדותם של היהודים ה'משכילים' תלמידי משה מנדלסון. הראשונים ראו בתנועה כופרים או ממשיכי תנועת השבתאות, ואילו השניים ראו בתנועה זו ניצול ההמונים הנפתים בידי קבוצת מאחזי עיניים.
צבי גרץ רשם פרק שלם על "בער ממזריטש - שקריו והטעיותיו". בלעגו לשם בעש"ט שמשמעותו בגרמנית 'מכוער', הוא עובר לדבר על כת ה"בערים"[6]. "באמצעות שכלו החריף הצליח לשעבד את מוחות נתיניו. הוא השתמש בשיטות של אחיזת עניים ונעזר בחבורת מרגלים שבאמצעותם 'ניבא את העתיד' או 'גילה את מקומם של חפצים נסתרים'. כשמתו מטופלים שלו, היה זה בגלל חטאם, ולא עקב כך שלא מצא להם תרופות, בניגוד למורו מהרי הקרפטים..." [7]. דיבורו האלילי וחטאו הגדול הוא ב-"הצגת ה'צדיק' לא רק כמשה רבנו בשעתו אלא כנציג האל עלי אדמות, שאליו יש להתפלל..." את דרכו הפיץ על ידי יעקב יוסף מרשקוב, אלימלך מלזנסק ונחום מצ'רנוביל "...אשר ניצלו את תמימותם של עניי האיזור. הם לעגו ללימוד התלמוד והשפילו את הרבנים, תוך כדי הפיכת הרחצה היומית ואפילו עישון טבק לעיקרי הדת." גרץ ממשיך ומתאר את "אליהו מוילנא - איש מוכשר למדי שכינויו בפי אנשי עירו 'הגאון', ושלא כמו הרבנים בפולין שהיו רודפי בצע וקנו את משרתם בשוחד[8], הוא הכיר היטב את התלמוד אך היה עסוק בדרך הפלפול ..."אשר 'מחלקת חוט שערה לשתיים' בשיטת רבי שלמה לוריא. למרות זאת, ובהיותו מבקש האמת, יצא (אליהו מוילנא) במתקפה נגד כת הבערים." ומכיוון שהיה צנוע ומעולם לא לקח על עצמו משרה ציבורית, לאנשי הכת לא יכלו להיות טענות נגדו והם לא יכלו לו. "...רוח נכונה וטובה זו אחזה ביהודי ליטא...." בהמשך הוא מתאר את החרמות נגד החסידים, ש'הצליחו' במקומות רבים. כמו כן הוא מתאר את העונשים ושריפת ספרי החסידות, ואת התנהגותם "המשוגעת" של ממשיכי דרכו.
על תלמידי משה מנדלסון הוא כותב: "בחבל אוסטריה-פולין (גליציה) תלמידי מנדלסון ידעו כבר להשתמש באמצעים מתוחכמים יותר למניעת שיטת טמטום השכל של ההמונים הנהוגה בידי אנשי הכת." [9]. לאור מתקפה זו, ועל סמך סגנון הכתיבה של הספר האוטוביוגרפי חיי שלמה מימון הסיקו חוקרים כאדם טלר כי תיאור חצרו של דב בער בידי שני אלו אינו בהכרח היסטורי[10].
כותבים ציונים ריככו את התייחסותם לחצר מזריטש, ולשם דוגמא בשנות ה-50 תקווה הסופרת תקווה שריג מקיבוץ בית השיטה כתבה ספר ילדים שכולו ערגה לחצר זו[11]. אופן הצגת חצר מזריטש נלמדת בחינוך הממלכתי, כמעט מילה במילה על פי תיאור של גרץ, אך תוך הוצאת כל תיאורי ההתנגדות. [12]
קורות חייונולד בעיירה לוקאטש שליד העיר רובנו. בשנת לידתו חלוקות הדעות: למסורת חב"ד לא ידוע תאריך היוולדו, ויש המשערים שנולד בשנת ה'תס"ד (1704). יש אומרים שנולד בערך בשנת ה'ת"ע (1710), ולפי מסורת קדומה של רבי אברהם יעקב מסדיגורה (הראשון) נולד בשנת ה'תנ"ח (1698). לפי מסורת זו האחרונה היה ממש בן גילו של רבו הבעש"ט, ויש האומרים שהיה גם מבוגר ממנו. כבר בימי ילדותו חונן בכשרונות נעלים ונשלח על ידי אביו, רבי אברהם, מלמד עני, ללמוד תורה בישיבה הגדולה של רבי יעקב יהושע פאלק בעל ה"פני יהושע" בעיר לבוב. לאחר שנישא בעיר טורשין שימש מלמד בכפר הסמוך לה. בכפר זה הרחיב את ידיעותיו בתורה ואף נכנס לפרדס הקבלה.
שימש מגיד בטורשין ואחר כך בקוריץ וברובנו. הצטיין בכוח הדיבור ובכשרון השכנוע. כשנתגלה הבעל שם טוב, התנגד המגיד בתחילה לתנועת החסידות, אך משהתקרב אליו נהפך לתלמידו החשוב ביותר.
סיפור התקרבותו לתנועת החסידות מעניין. מסופר שאשתו הפצירה בו שיסע לבעש"ט מאחר שזה האחרון נודע כמחולל ניסים ואולי ירפאו מבעיית הרגליים שהייתה מציקה לו זה שנים רבות (לפי מקורות היסטוריים, בעיה זו של רבי דב בער ברגליו נמשכה עד סוף ימיו ומתואר שהלך בעזרת קביים). בהתחלה חשב רבי דב בער שכל השמועות שהתהלכו על הבעש"ט אינן אלא גוזמאות, אך לאחר הפצרות רבות מצד אשתו נסע, ונשאר שם, כשרבו מייעד אותו להיות יורשו וממשיך דרכו.
קבלת מנהיגות תנועת החסידותאחר פטירת הבעש"ט נבחר המגיד כרצון רבו לממלא מקומו. הוא התיישב בעיירה מזריטש, שהפכה למרכז תנועת החסידות. תחת הנהגתו גדלה התנועה והרחיבה את מסגרתה. לכל מקום שלח מטיפים ומסבירים מבין תלמידיו, שעשו נפשות לחסידות בכל מדינת פולין ואף מחוצה לה.
בהתייחסו לרבי דב בער, התבטא פעם הבעש"ט "יודע אני כי הדב הזה אין לו רגליים (הרב דב בער היה נכה ברגליו), אבל יש לו ידיים רחבות, לקרב בהן את הלבבות, ומסוגל הוא לאחד תחת הנהגתו את כל אלה הנאמנים לחסידות".
לפי מסורות שונות לאחר פטירתו של הבעש"ט, מונה בנו של הבעש"ט - רבי צבי - למנהיג החסידים, אך לאחר שנה אמר רבי צבי במפתיע שאביו ביקר אצלו והורה לו למסור את שרביט ההנהגה לרבי דב בער. מסורת אחרת מספרת על מינויו של המגיד ממזריטש ל"ממלא מקום" - כלומר ליורש, על ידי מבחן שערך הבעש"ט: כל אחד מתלמידיו נתבקש לומר 'מהי העצה נגד הגאוה'. התשובה של רבי דב בער היתה: 'אין עצה נגד גאווה. כי כשנמצאים על הר אפילו לא יודעים שאנו על הר, ואפשר רק להתפלל להנצל מהגאווה'. תשובה זו נתקבלה על דעת מורו ומיד הוא מינה את הרב דב בער ליורש, עוד בחייו. [2].
הנהגתו הייתה שונה משל קודמו הבעש"ט כאשר זה האחרון הרבה לנסוע עם תלמידיו לכל סביבותיו על מנת להפיץ חסידות ולחולל ישועות בעוד רבי דב בער ישב בעירו מעזריטש ולא יצא ממנה כמעט למעט בסוף ימיו שעבר לעיר אניפולי. מצד שני עוד בימיו יצאו שליחים מטעמו לארצות שונות על מנת להפיץ את תורתו, ולהזים את הטענות נגד שיטתו, ביחוד בוילנה שבליטא ובברודי שברומניה.
חסידים מספרים שלרבו הבעש"ט היו "שישים גיבורים", כלומר - שישים תלמידים מובחרים, "אריות החבורה" שהפיצו את תורתו ברחבי אירופה, אך לתלמידו רבי דב בער היו "מאה ועשרים גיבורים", כפול מרבו. הקבלה זו הושוותה לאלישע, תלמידו של אליהו הנביא, שגם השפעתו הייתה כפולה משל מרבו.
בתקופת הנהגתו, הפכה התנועה החסידית לנפוצה ופופולרית, דבר שהתאפשר בעיקר היות שישב במחוז פודוליה, אשר היווה את מרכז יהדות פולין באותה העת. חסידויות רבות המוכרות כיום נוסדו על ידי תלמידי המגיד. בנו היה רבי אברהם המלאך, ונינו היה רבי ישראל פרידמן מרוז'ין מייסדה של חסידות רוז'ין, שהסתעפה ברבות השנים למספר גדול של חסידויות, דוגמת סדיגורא, שטפנשט, הוסיאטין, בויאן ועוד.
תורתו דיברה על הצורך בדבקות בבורא ועל הצורך לעשות כל מעשה לשם שמיים. בתורתו ירדה באופן יחסי קרנו של לימוד הנגלה, וגם בשל כך העלה עליו את חמתם של המתנגדים.
ובכן באתי ביום השבת אל הסעודה המלאה הדרת קודש ומצאתי שם המון אנשים נכבדים...לסוף הופיע גם האדם הגדול בהדר דמותו המעוררת יראת כבוד, והוא לבוש מלבושי אטלס לבן. אפילו נעליו וקופסת הטבק שלו היו לבנות (הצבע הלבן נחשב בעיני המקובלים סמל החסד). .משגמרו לאכול פתח הרבי בניגון נאדר ומרומם את הרוח. אחר הניח ידו על מצחו וכעבור שעה קלה החל קורא : צ. מהעיר ה.! מ. מעיר ר.! ש.מ. מעיר נ. וכו' - את כל האורחים החדשים, איש איש בשמו ובשם עיר מגוריו...כל אחד מאיתנו נצטווה לפסוק פסוק מכתבי הקודש. איש איש אמר את פסוקו והרב התחיל לדרוש דרשה שהייתה מיוסדת על כל הפסוקים הללו. אף על פי שהפסוקים לוקחו מספרים שונים בתנ"ך ולא היה שום חיבור וקשר ביניהם, בכל זאת צירפם ואיגדם יחד כאילו היו דבר אחד שלם. ופלא גדול מזה: כל אחד מן האורחים דימה למצוא באותו חלק מן הדרשה המיוסד על הפסוק שלו, דבר הנוגע אל עצמו ואל העניינים הקרובים לליבו..
חיי שלמה מיימון, תרגום י.ל. ברוך
זמן מועט לפני פטירתו התיישב בעיר אניפולי, בה נפטר בי"ט בכסלו ה'תקל"ג.
תלמידיו ויורשיורבי אהרון הגדול מקרלין, מייסדה של חסידות קרלין.
רבי מנחם מנדל מויטבסק בעל ה"פרי הארץ".
רבי אלימלך מליז'נסק בעל ה"נועם אלימלך" אחיו של רבי זושא מאניפולי מכונים "האחים הקדושים".
רבי שניאור זלמן מלאדי מכונה "האדמו"ר הזקן" בעל ה"תניא", מייסדה של חסידות חב"ד היה גם תלמיד-חבר של רבי מנחם מנדל מויטבסק.
רבי יעקב יצחק הורוביץ מכונה "החוזה מלובלין", המשיך ללמוד אצל רבי אלימלך מליז'נסק.
רבי אריה לייב משפולי מכונה גם "הסבא משפולי".
רבי זושא מאניפולי אחיו של רבי אלימלך מליז'נסק מכונים "האחים הקדושים".
רבי אברהם מקליסק היה גם תלמידו וממלא מקומו של רבי מנחם מנדל מויטבסק.
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב מכונה "סנגורם של ישראל" בעל ה"קדושת לוי".
רבי שלמה מקרלין, המשיך ללמוד אצל רבי אהרון הגדול מקרלין.
רבי פנחס הלוי הורוביץ בעל ה"הפלאה" רבה של פרנקפורט דמיין, אחיו של רבי שמואל שמלקא הורוביץ מכונים "תרי צנתרי דדהבא".
רבי יעקב שמשון משיפיטובקה
רבי ברוך ממז'יבוז' נכדו של הבעל שם טוב.
רבי ישראל הופשטיין מקוז'ניץ מכונה "המגיד מקוז'ניץ", המשיך ללמוד אצל רבי אלימלך מליז'נסק.
רבי שמואל שמלקא הורוביץ רבה של העיר ניקלשבורג אחיו של רבי פנחס הורוביץ מכונים "תרי צנתרי דדהבא".
רבי זאב וולף מצ'רני-אוסטראה
רבי אריה לייב שרה'ס מתלמידיו של הבעל שם טוב
רבי אברהם המלאך בנו של רבי דב בער ממזריטש, המשיך ללמוד עם רבי שניאור זלמן מלאדי.
רבי עוזיאל מייזליש מחבר הספרים : תפארת עוזיאל , מנורה טהורה , תפארת צבי.
רבי שלמה לוצקר מכונה "המגיד מלוצק".
רבי מנחם נחום מצ'רנוביל בעל ה"מאור עיניים" מתלמידיו של הבעל שם טוב, מייסדה של חסידות צ'רנוביל.
חיבוריוהמגיד לא כתב ספרים, דבריו נרשמו ונמסרו על ידי תלמידיו, ובייחוד בידי תלמידו המגיד מלוצק בספרים הנקראים על שם רבו המגיד ממזריטש:
מגיד דבריו ליעקב - ספר זה נערך בחייו ועל פי בקשתו של המגיד[3]. הודפס בקאריץ, שנת ה'תקמ"ד.
אור תורה - הודפס בקאריץ, שנת ה'תקס"ב.
אור האמת - הודפס בהושאטין, שנת ה'תרנ"ט.
מאמרותיו(על רבו הבעש"ט): "הלואי היו מנשקים את הספר תורה באותה האהבה, שהיה מורי מנשק את הילדים בהוליכו אותם אל החדר כשהיה "באהעלפער" (מסייע למלמד בחדר)".
"דע מה למעלה ממך" - דע שכל הנעשה למעלה בעולמות העליונים, הכול הוא ממך, על ידי עבודת האדם.
כל מנעול יש לו מפתח המכוון לו ופותחו. אבל יש גנבים חזקים היודעים לפתוח בלי מפתח: הם שוברים את המנעול. כך ניתן לפענח כל סוד של העולם על ידי ההשתקעות המיוחדת המכוונת לו. אבל הקדוש ברוך הוא אוהב את הגנב השובר את המנעול. הרי זה האדם השובר את ליבו למען השם[4].
שלמה מיימון מביא כמה אמרות מחסיד של דב בער ממזריטש[5]
"והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'" (מלכים ב' ג' פסוק ט"ו) כל זמן שאדם משמש בבחינת פועל, אינו מוכשר לקבל את השפעתה של רוח הקודש; לתכלית זו עליו לשמש בבחינת כלי ניגון ולהיות רק פעול. פירושו של הכתוב אפוא כך: כשהמנגן (עבד אלוהים) נעשה דומה לכלי הניגון (כנגן), אז תנוח עליו רוח אלוהים.
"יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך"(מסכת אבות) בידוע שלא ימצא אדם שום תענוג בזה שייתן כבוד לעצמו: מעשה כזה יהיה מגוחך ביותר. ואולם כיוצא בזה מגוחך הוא לתת ערך גדול לכבוד שחולק לנו אדם אחר, שהרי הערך הפנימי שלנו לא יתווסף על ידי כך אף במשהו. לפיכך כוונת המאמר כך היא: יהי כבוד חברך ( הכבוד שחולק לך חברך) חביב עליך כשלך (ככבוד שאתה חולק לעצמך, כלומר נקלה בעיניך כמותו)
חצרו בעיני ההשכלהאת ההתנגדות לחסידות מבית מדרשו של דב בער, ניתן לחלק להתנגדות הרבנית - שעיקרה תלמידי הגאון מוילנה וכן קבוצת מתנגדים מהעיר ברודי, ולעומתם התנגדותם של היהודים ה'משכילים' תלמידי משה מנדלסון. הראשונים ראו בתנועה כופרים או ממשיכי תנועת השבתאות, ואילו השניים ראו בתנועה זו ניצול ההמונים הנפתים בידי קבוצת מאחזי עיניים.
צבי גרץ רשם פרק שלם על "בער ממזריטש - שקריו והטעיותיו". בלעגו לשם בעש"ט שמשמעותו בגרמנית 'מכוער', הוא עובר לדבר על כת ה"בערים"[6]. "באמצעות שכלו החריף הצליח לשעבד את מוחות נתיניו. הוא השתמש בשיטות של אחיזת עניים ונעזר בחבורת מרגלים שבאמצעותם 'ניבא את העתיד' או 'גילה את מקומם של חפצים נסתרים'. כשמתו מטופלים שלו, היה זה בגלל חטאם, ולא עקב כך שלא מצא להם תרופות, בניגוד למורו מהרי הקרפטים..." [7]. דיבורו האלילי וחטאו הגדול הוא ב-"הצגת ה'צדיק' לא רק כמשה רבנו בשעתו אלא כנציג האל עלי אדמות, שאליו יש להתפלל..." את דרכו הפיץ על ידי יעקב יוסף מרשקוב, אלימלך מלזנסק ונחום מצ'רנוביל "...אשר ניצלו את תמימותם של עניי האיזור. הם לעגו ללימוד התלמוד והשפילו את הרבנים, תוך כדי הפיכת הרחצה היומית ואפילו עישון טבק לעיקרי הדת." גרץ ממשיך ומתאר את "אליהו מוילנא - איש מוכשר למדי שכינויו בפי אנשי עירו 'הגאון', ושלא כמו הרבנים בפולין שהיו רודפי בצע וקנו את משרתם בשוחד[8], הוא הכיר היטב את התלמוד אך היה עסוק בדרך הפלפול ..."אשר 'מחלקת חוט שערה לשתיים' בשיטת רבי שלמה לוריא. למרות זאת, ובהיותו מבקש האמת, יצא (אליהו מוילנא) במתקפה נגד כת הבערים." ומכיוון שהיה צנוע ומעולם לא לקח על עצמו משרה ציבורית, לאנשי הכת לא יכלו להיות טענות נגדו והם לא יכלו לו. "...רוח נכונה וטובה זו אחזה ביהודי ליטא...." בהמשך הוא מתאר את החרמות נגד החסידים, ש'הצליחו' במקומות רבים. כמו כן הוא מתאר את העונשים ושריפת ספרי החסידות, ואת התנהגותם "המשוגעת" של ממשיכי דרכו.
על תלמידי משה מנדלסון הוא כותב: "בחבל אוסטריה-פולין (גליציה) תלמידי מנדלסון ידעו כבר להשתמש באמצעים מתוחכמים יותר למניעת שיטת טמטום השכל של ההמונים הנהוגה בידי אנשי הכת." [9]. לאור מתקפה זו, ועל סמך סגנון הכתיבה של הספר האוטוביוגרפי חיי שלמה מימון הסיקו חוקרים כאדם טלר כי תיאור חצרו של דב בער בידי שני אלו אינו בהכרח היסטורי[10].
כותבים ציונים ריככו את התייחסותם לחצר מזריטש, ולשם דוגמא בשנות ה-50 תקווה הסופרת תקווה שריג מקיבוץ בית השיטה כתבה ספר ילדים שכולו ערגה לחצר זו[11]. אופן הצגת חצר מזריטש נלמדת בחינוך הממלכתי, כמעט מילה במילה על פי תיאור של גרץ, אך תוך הוצאת כל תיאורי ההתנגדות. [12]