כלב בבית כנסת
שאלה: עיור שאינו מסוגל לראות כלל, ויש לו "כלב נחייה" שמוליך אותו לכל מקום שאליו הוא צריך להגיע, ובכלל זה לבית הכנסת. האם מותר לו להכנס עם הכלב לבית הכנסת, או שיש לאסור בזה משום בזיון בית הכנסת?
תשובה: הנה בתי כנסיות ובתי מדרשות, יש בהם קדושה ואסור להשתמש בהם שום שימוש של בזיון, ומכאן שורש שאלה זו, שאנו באים לדון על עצם כניסת הכלב לבית הכנסת, (שהוא בעל חי טמא), אם היא התנהגות בלתי ראויה בבית הכנסת.
והנה מכבר נשאל בזה הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, בספרו שו"ת אגרות משה (חאו"ח סי' מה), וכתב להקל להכניס את הכלב לבית המדרש, מפני שהוא צורך גדול לעיור, שלא יתבטל כל ימיו מתורה ותפלה בבית המדרש, והביא ראיה גדולה להקל בזה, מהגמרא בתלמוד ירושלמי (מגילה, פ' בני העיר ה"ג), שרב אמי הורה למלמדי תנוקות, שהיו מלמדים תורה, "אין אתא בר נש לגביכון מלכלך באוריתא, תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמאניה". כלומר, אם יבא לפניכם ללמוד תורה, אדם שיש בו מעט תורה, אז תקבלו אותו לבית המדרש, עם חמורו ועם כליו. ומבואר אם כן בירושלמי, לענין כניסת חמור לבית המדרש, שהעיקר להקל בזה במקום צורך. וברור הדבר שאין מקום צורך גדול יותר מזה שעלול העיור להיות בטל כל ימיו מתורה ותפלה, אילו לא נאפשר לו להכנס לבית המדרש עם חמורו. ודברי הירושלמי בזה הם לענין כבוד בית המדרש, ואם כן בודאי שכוונת הירושלמי היא אף לענין הכנסת החמור לתוך בית המדרש ממש, שבמקום צורך יש להקל בזה.
וגאון אחד העיר על זה, שכל דברי הירושלמי מדברים דוקא לענין חמור, שהוא בהמה מכובדת שהיתה נחשבת בימיהם לכלי רכב חשוב שהיה לכל אדם אפילו נכבד שבנכבדים, וגם היו כאלה שהיו מלינים את החמור בביתם בשעות הלילה, וכל זה לפי כבודו, אבל כלב, שהוא חיה בזויה יותר, ובדרך כלל משכנה מחוץ לבית, אין להקל להכניסה לבית הכנסת. אלא שכידוע אין זה נכון, כי אדרבא, הכלב הוא חיה מבוייתת ומחונכת הרבה יותר מן החמור, ובמקומות רבים בזמנינו נוהגים רבים מאד לגדלו, ועל כן העיקר שאין לחלק בזה בין כלב לחמור.
אלא שעיקר דברי הגאון רבי משה פיינשטיין, מבוססים על כך שלדעתו מותר לבני אדם לאכול ולשתות בבתי מדרשות (לצורך, כגון בסעודה שלישית כפי שיש שנהגו, או באזכרות וכדומה). והכנסת כלב לבית הכנסת, תלויה בדין אכילה ושתיה, שאם אין להתיר אכילה ושתיה, בודאי שאין להקל בכניסת כלב לבית הכנסת, שכן אם לאכול ולשתות אסור מפני כבוד המקום, בודאי שהכנסת כלב אסורה מפני כבוד המקום. אבל אם מותר לאכול וללשתות בבתי מדרשות, הוא הדין שמותר להכניס לשם כלב. אלא שלפי דעת מרן השלחן ערוך, אין להקל באכילה ושתיה אלא לאלו שלומדים תורה בבתי מדרשות, אבל לאלו שרק מתפללים בבית הכנסת, אין להקל בזה. ולפי זה נראה, שגם אם יש להקל להכניס כלב לצורך העיור לבית הכנסת, זהו דוקא לענין שיעורי תורה וכדומה, שאז יש מקום להקל בזה, אבל אם אינו בא לשם אלא לצורך תפילה, לכאורה אין להקל בזה.
ועל כן להלכה נראה, שאם יש אפשרות שהעיור לא יכניס את הכלב לבית הכנסת, אלא ישאיר אותו בחוץ, עדיף יותר שיעשה כן, ואדם אחד מן המתפללים ידאג להוליכו למקומו בבית הכנסת, אבל אם אין דרך אחרת, וחייב העיור להכניס את הכלב לבית הכנסת, יוכל העיור לסמוך על הוראת הגאון רבי משה פיינשטיין בזה, לפי שיש מקום לומר שאף לדעת מרן השלחן ערוך יש להקל בזה, ובפרט שיש אומרים שהמנהג בזה אינו כדעת מרן.
וכל זה הוא דוקא במקום שהמתפללים מורגלים בכלבים, ושהיית הכלב במקום אינה גורמת להם להפרעה למהלך התפילה, אבל במקומות שאין רגילות כל כך לגדל כלב, כגון בשכונות דתיות מאד וכיוצא בזה, יש לחוש שאין זו דרך כבוד כל כך להכניס את הכלב לתוך בית המדרש, ובפרט שיש לחוש בזה שהכלב גורם לילדים בבית הכנסת לפחד ומורא, מפני שאינם מורגלים לקרבתו, ועלול לגרום גם כן להפרעה בכוונת התפילה, על כן באופן כזה, מן הראוי שישאיר העיור את כלבו בכניסה לבית הכנסת, ויכניס אותו אדם אחד מן המתפללים לבית הכנסת, ולאחר התפילה יחזור לקחת את הכלב לביתו. או במקום שאי אפשר לעשות כן, יזהרו שיהיה הכלב במקום שאינו מפריע לשאר המתפללים, כגון באיזו פינה מפינות בית הכנסת, ועל יד יוכל העיור לשהות בבית הכנסת, להתפלל וללמוד תורה.
ולסיכום: נכון להחמיר במקום שאפשר, שלא להכניס לבית הכנסת כלב נחייה לצורך התפילה, ואם אין דרך אחרת, אז יש לנהוג כך, שבמקום שרגילים האנשים לגדל כלבים, מותר לעיור להכנס עם כלב הנחייה שלו לבית הכנסת, ובמקום שעלולה שהיית הכלב לגרום להפרעה בתפילה, מפני שאינם מורגלים בכלבים, יש להשתדל מאד להשאיר את הכלב מחוץ לבית הכנסת, ואם אי אפשר לעשות כן, יש לשים את הכלב בפינה צדדית בבית הכנסת, על מנת שלא תגרם הפרעה למהלך הכוונה בתפילה. ואולם לדעת הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט"א, בשו"ת שמע שלמה (ח"ד ס"ג), אין לאפשר כניסת כלב לבית הכנסת כלל, ובפרט בשעת התפילה. והמחמיר כדבריו במקום שאפשר, תבא עליו ברכה.
שאלה: עיור שאינו מסוגל לראות כלל, ויש לו "כלב נחייה" שמוליך אותו לכל מקום שאליו הוא צריך להגיע, ובכלל זה לבית הכנסת. האם מותר לו להכנס עם הכלב לבית הכנסת, או שיש לאסור בזה משום בזיון בית הכנסת?
תשובה: הנה בתי כנסיות ובתי מדרשות, יש בהם קדושה ואסור להשתמש בהם שום שימוש של בזיון, ומכאן שורש שאלה זו, שאנו באים לדון על עצם כניסת הכלב לבית הכנסת, (שהוא בעל חי טמא), אם היא התנהגות בלתי ראויה בבית הכנסת.
והנה מכבר נשאל בזה הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, בספרו שו"ת אגרות משה (חאו"ח סי' מה), וכתב להקל להכניס את הכלב לבית המדרש, מפני שהוא צורך גדול לעיור, שלא יתבטל כל ימיו מתורה ותפלה בבית המדרש, והביא ראיה גדולה להקל בזה, מהגמרא בתלמוד ירושלמי (מגילה, פ' בני העיר ה"ג), שרב אמי הורה למלמדי תנוקות, שהיו מלמדים תורה, "אין אתא בר נש לגביכון מלכלך באוריתא, תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמאניה". כלומר, אם יבא לפניכם ללמוד תורה, אדם שיש בו מעט תורה, אז תקבלו אותו לבית המדרש, עם חמורו ועם כליו. ומבואר אם כן בירושלמי, לענין כניסת חמור לבית המדרש, שהעיקר להקל בזה במקום צורך. וברור הדבר שאין מקום צורך גדול יותר מזה שעלול העיור להיות בטל כל ימיו מתורה ותפלה, אילו לא נאפשר לו להכנס לבית המדרש עם חמורו. ודברי הירושלמי בזה הם לענין כבוד בית המדרש, ואם כן בודאי שכוונת הירושלמי היא אף לענין הכנסת החמור לתוך בית המדרש ממש, שבמקום צורך יש להקל בזה.
וגאון אחד העיר על זה, שכל דברי הירושלמי מדברים דוקא לענין חמור, שהוא בהמה מכובדת שהיתה נחשבת בימיהם לכלי רכב חשוב שהיה לכל אדם אפילו נכבד שבנכבדים, וגם היו כאלה שהיו מלינים את החמור בביתם בשעות הלילה, וכל זה לפי כבודו, אבל כלב, שהוא חיה בזויה יותר, ובדרך כלל משכנה מחוץ לבית, אין להקל להכניסה לבית הכנסת. אלא שכידוע אין זה נכון, כי אדרבא, הכלב הוא חיה מבוייתת ומחונכת הרבה יותר מן החמור, ובמקומות רבים בזמנינו נוהגים רבים מאד לגדלו, ועל כן העיקר שאין לחלק בזה בין כלב לחמור.
אלא שעיקר דברי הגאון רבי משה פיינשטיין, מבוססים על כך שלדעתו מותר לבני אדם לאכול ולשתות בבתי מדרשות (לצורך, כגון בסעודה שלישית כפי שיש שנהגו, או באזכרות וכדומה). והכנסת כלב לבית הכנסת, תלויה בדין אכילה ושתיה, שאם אין להתיר אכילה ושתיה, בודאי שאין להקל בכניסת כלב לבית הכנסת, שכן אם לאכול ולשתות אסור מפני כבוד המקום, בודאי שהכנסת כלב אסורה מפני כבוד המקום. אבל אם מותר לאכול וללשתות בבתי מדרשות, הוא הדין שמותר להכניס לשם כלב. אלא שלפי דעת מרן השלחן ערוך, אין להקל באכילה ושתיה אלא לאלו שלומדים תורה בבתי מדרשות, אבל לאלו שרק מתפללים בבית הכנסת, אין להקל בזה. ולפי זה נראה, שגם אם יש להקל להכניס כלב לצורך העיור לבית הכנסת, זהו דוקא לענין שיעורי תורה וכדומה, שאז יש מקום להקל בזה, אבל אם אינו בא לשם אלא לצורך תפילה, לכאורה אין להקל בזה.
ועל כן להלכה נראה, שאם יש אפשרות שהעיור לא יכניס את הכלב לבית הכנסת, אלא ישאיר אותו בחוץ, עדיף יותר שיעשה כן, ואדם אחד מן המתפללים ידאג להוליכו למקומו בבית הכנסת, אבל אם אין דרך אחרת, וחייב העיור להכניס את הכלב לבית הכנסת, יוכל העיור לסמוך על הוראת הגאון רבי משה פיינשטיין בזה, לפי שיש מקום לומר שאף לדעת מרן השלחן ערוך יש להקל בזה, ובפרט שיש אומרים שהמנהג בזה אינו כדעת מרן.
וכל זה הוא דוקא במקום שהמתפללים מורגלים בכלבים, ושהיית הכלב במקום אינה גורמת להם להפרעה למהלך התפילה, אבל במקומות שאין רגילות כל כך לגדל כלב, כגון בשכונות דתיות מאד וכיוצא בזה, יש לחוש שאין זו דרך כבוד כל כך להכניס את הכלב לתוך בית המדרש, ובפרט שיש לחוש בזה שהכלב גורם לילדים בבית הכנסת לפחד ומורא, מפני שאינם מורגלים לקרבתו, ועלול לגרום גם כן להפרעה בכוונת התפילה, על כן באופן כזה, מן הראוי שישאיר העיור את כלבו בכניסה לבית הכנסת, ויכניס אותו אדם אחד מן המתפללים לבית הכנסת, ולאחר התפילה יחזור לקחת את הכלב לביתו. או במקום שאי אפשר לעשות כן, יזהרו שיהיה הכלב במקום שאינו מפריע לשאר המתפללים, כגון באיזו פינה מפינות בית הכנסת, ועל יד יוכל העיור לשהות בבית הכנסת, להתפלל וללמוד תורה.
ולסיכום: נכון להחמיר במקום שאפשר, שלא להכניס לבית הכנסת כלב נחייה לצורך התפילה, ואם אין דרך אחרת, אז יש לנהוג כך, שבמקום שרגילים האנשים לגדל כלבים, מותר לעיור להכנס עם כלב הנחייה שלו לבית הכנסת, ובמקום שעלולה שהיית הכלב לגרום להפרעה בתפילה, מפני שאינם מורגלים בכלבים, יש להשתדל מאד להשאיר את הכלב מחוץ לבית הכנסת, ואם אי אפשר לעשות כן, יש לשים את הכלב בפינה צדדית בבית הכנסת, על מנת שלא תגרם הפרעה למהלך הכוונה בתפילה. ואולם לדעת הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט"א, בשו"ת שמע שלמה (ח"ד ס"ג), אין לאפשר כניסת כלב לבית הכנסת כלל, ובפרט בשעת התפילה. והמחמיר כדבריו במקום שאפשר, תבא עליו ברכה.