ירושלים
ירושלים (להאזנה (מידע · עזרה). בערבית: אל-קֻדְס القـُدْس או אוּרְשַׁלִם أُورشَلِم[1]) היא בירתה של מדינת ישראל והעיר הגדולה ביותר במדינה. העיר מקודשת לשלוש הדתות המונותאיסטיות: היהדות, האסלאם והנצרות, והיוותה מרכז חיי העם היהודי בימי קדם, ומושא געגועיו בגלות. משום מרכזיותה בעולמם של המאמינים, הייתה העיר מוקד למלחמות וסכסוכים הנמשכים עד עצם היום הזה. מאז סוף המאה ה-19, התפתחו סביב העיר העתיקה, שכונות העיר החדשה, המהוות כיום את רובה המוחלט של העיר.
ירושלים שוכנת בהרי יהודה, על קו פרשת המים הארצי של ארץ ישראל המערבית, בין הים התיכון לים המלח, ברום של 570[2] עד 857[3] מטר מעל פני הים.
בשנת 1981 הוכרזה העיר העתיקה של ירושלים כאתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו, והיא נמצאת ברשימת האתרים בסיכון.
מקור השם
בעבריתהתעודות הראשונות בהן נזכר שמה של ירושלים במידה רבה של ביטחון, בצורה הדומה לשם העברי הן כתבי המארות המצריים. שמה של העיר מופיע בכתבי המארות כ"אשאמם" שאותו יש לקרוא ככל הנראה כ"רשלמם". זמנן של תעודות אלה מקביל לתקופה שבה על פי הממצא הארכאולוגי בוצרה לראשונה הגבעה עליה קמה העיר. מאוחר יותר מופיע שמה של העיר כ"אורוסלימה" במכתבי אל עמרנה מן המאה ה-14 לפנה"ס.
חוקרים סבורים כי ירושלים נקראה מלכתחילה על-שמו של אל השקיעה הכנעני, שלם, שהיה אלם של היבוסים, וכי במקום היה מקדש לפולחנו. הסברה היא ש"מלכיצדק מלך שלם", הנזכר בספר בראשית, הוא למעשה מלך ירושלים. המילה "ירו" לקוחה מן השורש השמי י. ר. ה שפירושו "ייסד" (ואף בעברית: או מי ירה אבן פִּנָּתָהּ - ספר איוב לח, ו), ולפיכך, על פי השערת חוקרי המקרא, משמעות השם המקורית היא "ייסד האל שלם", או העיר שאותה ייסד האל שלם. סברה אחרת באשר למשמעות השם היא שיש לפרשו לפי הקרי המודרני בעברית ובערבית - "אור-שלם", עירו של שלם.
על פי המדרש, השם "ירושלים" הנו צירוף של השם שאברהם קרא לה, "הר ה' יראה" עם השם "שלם" וכך נוצר השם המלא של העיר, המופיע בתנ"ך בדרך כלל כ"ירושלם". במקרא מופיע שם העיר (חוץ מחמישה מקומות) בכתיב חסר, ללא יו"ד, מה שמרמז לכאורה על הקריאה הקדומה "ירושלֵם" (בדומה לשמה בארמית). עם זאת, הקרי הוא "ירושלים", וכך הוא גם שמה של העיר אצל חז"ל. על פי המסורת ירושלים היא עיר מוקפת חומה מימות (כלומר לפני) יהושע בן נון.
לירושלים שמות רבים; על פי המדרש, ישנם 70 שמות עבריים לעיר. העיקרים שבהם הם: ירושלים, שלום, יראה, יבוס, ציון, עיר דוד, חפציבה ויפה נוף.
בדומה לציון ארץ ישראל בשם "הארץ" ובית המקדש בשם "הבית", גם ירושלים נזכרת במקורות בשם "העיר" בה"א הידיעה, ללא ציון שמה (הגמרא, מסכת תענית כו: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... בשבעה עשר בתמוז נשברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר...").
בשפות אחרותבתרגום השבעים מופיע שמה של ירושלים: "ירוסלם" (Ιερουσαλήμ). באופן מקרי, פירוש המילה "ירוס" (ιερός) ביוונית הוא "קדוש", וייתכן שכך פורש שמה של ירושלים בפי דוברי יוונית. בתרגומו של הירונימוס לתנ"ך, המכונה "וולגטה", מתורגם השם ירושלים ל"היירוסלם"; (Hierusalem), שהוא תעתיק ללטינית של הגרסה היוונית של השם. שמה של ירושלים ברוב לשונות אירופה כיום נגזר מהשם היווני או הלטיני, בשינויים פונטיים כאלה ואחרים (המשתקפים גם בכתיב).
בשנת 130 הקים הקיסר הרומי אדריאנוס על חורבות ירושלים מושבה רומית, וכינה אותה: "קולוניה איליה קפיטולינה" (Colonia Aelia Capitolina). "קולוניה" בלטינית פירושה "מושבה", Aelius היה שם משפחתו של אדריאנוס, ואילו הרכיב השלישי בשם הוקדש לאל הרומי יופיטר, ששמו המלא בלטינית הוא Iuppiter Capitolinus. השם הלטיני היה בשימוש כמה מאות שנים, כפי שמעידים כתבים מוסלמיים בערבית מהתקופה הסמוכה לכיבוש המוסלמי של ירושלים, אולם הוא נשכח זמן מה לאחר מכן.
בערבית, השם הנפוץ ביותר לירושלים כיום הוא "אל-קודס" (القـُدْس) שפירושו המילולי הוא "הקודש". בתרגום התנ"ך והברית החדשה לערבית, נקראת ירושלים: "אורשלים" (أورشليم), אולם שם זה אינו נפוץ בשפה היומיומית. בהקשרים דתיים מכונה ירושלים בערבית: القدس الشريف ("אל-קודס א-שריף"), כלומר "ירושלים הנכבדת" או "ירושלים הנעלה". במקורות איסלמיים רבים מוזכרת העיר בשם "בית אלמקדס" (بيت المقدس) המבוסס על הביטוי העברי "בית המקדש". שם זה מצוי כיום בשימוש בשפה הפרסית, אם כי השם השכיח בפרסית לירושלים הוא "אורשלים".
היסטוריה
מהתקופה הכלקוליתית ועד תקופת הברונזה
הגרעין הקדום של ירושלים הוא מהתקופה הכלקוליתית על הגבעה הנקראת היום עיר דוד. ממצאים מתקופת הברונזה הקדומה נמצאו בסביבות מעיין הגיחון על ידי משלחת החוקר פארקר בשנת 1909, והם כוללים שברי חרס, המהווים עדות למגורים על יד מקור המים. הפיכתה של ירושלים מישוב ארעי לעיר קבע התרחשה, ככל הנראה, במהלך המאה ה-19 לפנה"ס. במאה ה-14 לפנה"ס בתקופת הברונזה המאוחרת כבר הייתה ירושלים עיר מדינה כנענית מבוצרת וחשובה. על כך מעידים מכתבי אל עמרנה בהם מוזכרת ירושלים פעמיים. עם הגעת היבוסים לעיר נפתח פרק חדש בהיסטוריה של ירושלים ושמה התחלף ליבוס.
העת על פי המסופר במקרא הייתה ירושלים עיר יבוסית, עד שדוד המלך כבשה והפכה לבירתו[4]. בנו שלמה בנה בה את בית המקדש הראשון. עם זאת, לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות לקיום הממלכה המאוחדת או לגדולתה של ירושלים בתקופה זו. ירושלים שכנה בתחילה על הגבעה המזוהה כ'עיר דוד', ומאוחר יותר התפשטה צפונה להר הבית. בשנת 598 לפנה"ס נכבשה ממלכת יהודה על ידי האימפריה הבבלית, ואחרי ניסיון מרד נגד השלטון הבבלי, כבש נבוכדנצר השני מלך בבל, בשנת 586 לפנה"ס, את העיר והחריב את בית המקדש הראשון.
עם עליית האימפריה הפרסית, ופרסום הצהרת כורש הוקמה ירושלים מחדש כבירת הפרובינציה היהודית, ובית המקדש השני נבנה. בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את יהודה ללא קרב, וירושלים נכנסה לתקופה ההלניסטית. מרד החשמונאים פרץ ב167 לפנה"ס, ובסופו השתלטה משפחת בית חשמונאי על יהודה ושלטה בירושלים עד הכיבוש הרומי בשנת 63 לפנה"ס. בשנת 37 לפנה"ס מונה הורדוס על ידי הרומאים למלך יהודה. הורדוס הרחיב ופיאר את העיר, ובנה את מקדש הורדוס. בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול נגד הרומאים, ובשנת 69 הגיע הצבא הרומי בראשותו של טיטוס לשערי ירושלים, העיר נכבשה ונשרפה בשנת 70 ובית המקדש חרב.
ירושלים עמדה בחורבנה עד זמן שלטון הקיסר אדריאנוס, שבנה אותה מחדש כעיר רומית בשם איליה קפיטולינה בשנת 130, על חורבות ירושלים, ואסר על כניסת היהודים לתחומה. בשנת 133 כבשו מורדים יהודים בראשות בר כוכבא את ירושלים אך העיר חזרה לשליטה רומית בשנת 136. מעמדה הרם של איליה קפיטולינה החל לרדת החל מאמצע המאה השלישית לספירה, עם פינויו ההדרגתי של הלגיון העשירי פרטנסיס מבסיסו שבעיר. נראה כי רק בימי הקיסר קונסטנטינוס, בראשית התקופה הביזנטית, עלתה שוב קרנה כעיר קדושה לנצרות, והיא הפכה למרכז דתי חשוב, בזכות הקמת כנסיית הקבר וכנסיות רבות אחרות במהלך המאה הרביעית. כיבוש ירושלים על ידי הפרסים בשנת 614 הביא להפסקה קצרה בשלטון הנוצרי-ביזנטי על העיר ובשנת 629 חזרו הביזנטים לשלוט בירושלים.
ימי הביניים
אחרי המפלה הביזנטית בקרב הירמוך, בשנת 636 הגיעו המוסלמים אל שערי ירושלים שנמסרה לידם לאחר מצור של ששה חודשים. בתנאי הכניעה הובטחו שלומם של הנוצרים ושלמות כנסיותיהם. הח'ליף עומר בנה על הר הבית את מסגד אל-אקצא, וכיפת הסלע שבנייתם הושלמה בשנת 691. ירושלים עוברת לשלטון בית אומיה עד לשנת 750 ולאחר מכן, לחליפות בית עבאס עד לשנת 969, אז עברה ירושלים ידי הפאטמים. המזרח התיכון וארץ ישראל נכנסו לתקופה של אי יציבות אותה ניצלו בשנת 1071 הסלג'וקים, שכבשו את ירושלים והחזיקו בה לתקופה קצרה.
בשנת 1099 כבשו משתתפי מסע הצלב הראשון את ירושלים אחרי מצור בן כמה שבועות וערכו טבח בתושביה המוסלמים והיהודים. עם הכיבוש הצלבני ב- 1099 חזרה ירושלים לשליטת הנוצרים למשך 100 שנים בשני פרקי זמן: 1099-1187, ושוב בשנים 1229-1244. בשנת 1187 צלאח אל דין כבש את ירושלים. באביב 1219 נהרסו חומות ירושלים[5], ולמשך 316 שנה נשארה ירושלים ללא חומות[6]. לאחר מסע הצלב השישי חזרה העיר לידי הצלבנים והם החזיקו בה עד שהעיר נהרסה על ידי פושטים חואריזמים בשנת 1244. לבסוף נפלה העיר בידי הממלוכים בשנת 1260 עם השתלטותם על ארץ ישראל.
ירושלים הייתה תחת שלטון הממלוכים החל משנת 1260 ועד שנת 1516. תקופה זו בתולדות העיר חופפת את שנות שלטונם של הממלוכים בארץ ישראל. בתקופה הממלוכית הייתה ירושלים עיר זניחה בשולי האימפריה הממלוכית, חסרת חשיבות אסטרטגית ומרוחקת מדרך הדואר אוכלוסייתה הייתה ברובה ענייה, וחיה בְּצִלָּם של ארמונות ומבנים מפוארים, ששימשו כמרכזי לימוד לתורת האסלאם. מאידך, עלה והתקבע בתודעה האסלאמית מעמדה כעיר קדושה, השלישית בקדושתה לאסלאם, אחרי מכה ואל-מדינה[7]. הממלוכים בנו מבנים דתיים רבים בעיר שהעניקו לירושלים מראה מוסלמי מוחלט ללא תקדים בתולדותיה.
העת החדשה
ב-1517 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית. הסולטאן סולימאן המפואר בנה את חומות ירושלים המוכרות היום, ושיפץ את המצודה ואת מגדל דוד. אולם עם שקיעתה הממושכת של האימפריה העות'מאנית התדרדר גם מצבה של ירושלים, וחלקים גדולים בתוך העיר העתיקה היו שוממים. במאות ה-18 וה-19 החל היישוב היהודי להתעצם, במחצית השנייה של המאה ה-19 הוחל בהקמת מבנים שונים מחוץ לחומות. בשנת 1860 הוקמה השכונה משכנות שאננים, שהייתה השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומת ירושלים. עם הקמתה החלו להיבנות שכונות נוספות והעיר החלה להתרחב ולגדול במהירות. באותה תקופה המעצמות הקולוניאליות האירופאיות החלו לגלות עניין בעיר, נאבקו על מידת השפעתן ועסקו בבנייה נרחבת.
בשנת 1917 עברה ירושלים לידי שלטון המנדט הבריטי שקבעו את ירושלים כבירת ארץ ישראל וריכזו בה את מוסדות השלטון החשובים, ובכללם: מקום מושבו של הנציב העליון, משרדי הממשלה, בית המשפט העליון, בית הסוהר המרכזי. ירושלים גם הייתה המרכז המדיני של היישוב היהודי ובה שוכנו מוסדותיו הלאומיים: ועד הצירים, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הוועד הלאומי, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד
ירושלים הישראליתעל פי תוכנית החלוקה של האו"ם, הייתה ירושלים אמורה להיות יחד עם בית לחם באזור מיוחד תחת שליטה בינלאומית. אולם עם פרוץ מלחמת העצמאות התעלמו מכך שני הצדדים וניסו לתפוס את השליטה בעיר. הכוחות הערביים חסמו בפני היהודים את הדרך לירושלים והפסיקו את זרם המים אליה. רק שיירות של משוריינים הצליחו לפרוץ לעיר במחיר דמים כבד ולהביא לה אספקה. ב-5 בדצמבר 1949 הכריז דוד בן-גוריון[8] על ירושלים כעל בירת מדינת ישראל.
בין השנים 1948 ל-1967 הייתה העיר ירושלים חצויה. הקו העירוני היה קו שביתת הנשק כפי שסוכם בהסכמי רודוס, כקטע של הקו הירוק באורך שבעה קילומטרים, והוא שחילק את העיר בין מזרח ירושלים שהיתה חלק מהממלכה ההאשמית של ירדן, לבין מערב ירושלים שהיתה בשליטת מדינת ישראל. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים בעיר לאורך הקו שימשו כעמדות צבאיות. ב-5 ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, שבמהלכה העביר צה"ל את השליטה על צדה המזרחי של העיר לידי ישראל.
מאז מלחמת ששת הימים נבנו שכונות רבות בשטח שנוסף לעיר (חלקן היו יישובים יהודיים שננטשו במלחמת השחרור) וכיום רוב תושביה היהודיים של העיר גרים בשכונות אלו. כיום, ירושלים היא אחת מסוגיות הליבה בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
קדושתה של ירושלים
ביהדות
ירושלים היא העיר הקדושה ביותר ליהדות. קדושתה נובעת מהאמונה הדתית שזהו המקום בו בחר הבורא לשכן את שכינתו ושמו (ועל כן היא נקראת בתהילים עיר האלוהים), כמו כן מהעובדה ההיסטורית של קיום בית המקדש הראשון ששכן בה בתחילת האלף הראשון לפני הספירה ובית המקדש השני שהתקיים בירושלים מן המאה הרביעית לפני הספירה עד המאה הראשונה לספירה. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו קרבנות שהיו מותרים באכילה רק בין חומות העיר. במסורת היהודית נאמר גם שאבן השתיה, שהייתה מתחת לקודש הקודשים, היא הסלע שממנו הושתת כל העולם, ומקום עקידת יצחק.
ירושלים אינה מופיעה בחמשת חומשי תורה בשמה, אלא כ"הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים, פרק יב'), אם כי יש השערה לפיה העיר "שָלֵם" הנזכרת בספר בראשית (יד, יח) היא ירושלים. יחד עם זאת, העיר מוזכרת פעמים רבות בשאר ספרי התנ"ך (656 פעמים), ומספר דומה גם במשנה, בתלמוד, ובתפילות. כמו כן היא מופיעה בשם "ציון". רבים הם המייחסים את "הר המוריה" מקום עקידת יצחק, להר הבית.
על פי המקרא וההלכה ישנן כמה מצוות הכרוכות בירושלים, כאשר כולן סובבות סביב ריכוז הפולחן ובניית בית המקדש שם. המצווה המרכזית היא העליה לרגל, שלוש פעמים בשנה, בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות (שמות כג, יז). בבית המקדש יש גם להקריב את כל הקורבנות המוטלים על האדם - עקב נדר או חטא. בנוסף, יש מצווה להביא ביכורים לירושלים (שם כג, יט) וכן מצווה להביא את פירות השנה הרביעית לנטיעת העץ ולאוכלה בירושלים - נטע רבעי. כמו כן, יש מצווה להביא בשנים מסוימות את המעשר השני ולאוכלו בירושלים. כאשר ישנן בעיות משפטיות חמורות, מצווה להגיע לבית הדין הגדול בירושלים, כדי לבררן בפניו (דברים יז, ח).
בנוסף יש מצווה בתפילה להפנות את הפנים לכיוון ירושלים (ובירושלים עצמה - לכיוון הר הבית) על פי הנאמר בתפילת שלמה:
כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבָיו בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ
– דברי הימים ב' ו, לד
בנצרות
בראשית הנצרות (המאה ה-4) היה בה יחס דו ערכי לירושלים. מחד היא עיר בה, על פי המסורת הנוצרית, נמצאים האתרים בהם חי ומת ישו, כמו ויה דולורוזה או כנסיית הקבר הקדוש. אולם מאידך, חורבנה של ירושלים במרד הגדול נתפס כעונש לעם ישראל על כך שדחו את ישו כמשיח. בתקופה הביזנטית נבנתה ירושלים מחדש כעיר נוצרית, אולם הר הבית הושאר שומם, כסמל לחורבן העיר.
ערך מורחב – תיירות צליינית
חשיבותה של ירושלים בתפיסה הנוצרית עלתה עם כיבושה בידי המוסלמים, ובמיוחד בתקופת מסעי הצלב (המאה ה-11). עם כיבוש הארץ בידי הצלבנים הפכה ירושלים לבירת ממלכת ירושלים הצלבנית. עם זאת, יש גישות בנצרות המתייחסות לירושלים הנזכרת בתנ"ך ובברית החדשה באופן מטאפורי, כסמל למקום קדוש או טהור באשר הוא. לכן מדובר בנצרות על "ירושלים של מעלה" כנגד ירושלים הפיזית. גישה זו התפתחה, כנראה, לאור העובדה שירושלים לא הייתה נגישה לנוצרים ברוב התקופות, ובשל כך שמרכז הנצרות הקתולית נמצא ברומא. כיום נחשבת ירושלים אתר קדוש בעיני כל העדות הנוצריות, וביקור בה (הנקרא צליינות) נחשב לזכות גדולה.
ב-1917, כשנכבשה ירושלים בידי הבריטים מידי העות'מאנים המוסלמים, צלצלו פעמוני הכנסיות ברחבי אירופה לאות שמחה. הפילדמרשל הבריטי אדמונד אלנבי שעמד בראש הכוחות שכבשו את הארץ, ירד מסוסו ונכנס לירושלים ברגל, מפאת קדושת העיר.
באסלאם
כיפת הסלע, מבט מכיוון הרובע היהודי; ברקע למטה: הכותל המערבי.ירושלים היא אחת מהערים הקדושות לאסלאם. באסלאם הסוני נחשבת ירושלים למקום השלישי בחשיבותו, לאחר מכה ואל-מדינה, ולפיכך היא מכונה "ת'אלת' אל-חרמיין" (ثالث الحرمين) – השלישי מבין שני המקומות הקדושים.
אחד מתאריה של ירושלים באסלאם הוא "אולא אל-קיבלתיין" (أولى القبلتين) – הראשונה מבין שני כיווני התפילה. מקור הכינוי הוא באמונה המוסלמית שבראשית האסלאם מוחמד הורה להתפלל לכיוון ירושלים, ומאוחר יותר שינה את כיוון התפילה אל הכעבה שבמכה. השינוי בכיוון התפילה משתקף בסורה 2, אל-בקרה / פסוקים 136-144.
הסיבה לשינוי כיוון התפילה אינה ברורה, ובמסורת המוסלמית ניתנים לכך הסברים שונים. מסופר, למשל, כי מוחמד התפלל לכיוון ירושלים כדי לרצות את היהודים, אך הם לעגו לו ולכן פנה לכיוון הכעבה. לפי גרסה אחרת מוחמד התפלל לכיוון ירושלים עד שגילה שזהו כיוון התפילה של היהודים; אז פנה להתפלל לכיוון הכעבה. הסברים אחרים נסבים סביב מעמדה הקדוש של מכה בחצי האי ערב ערב עליית האסלאם, בניגוד לירושלים, שהייתה פחות מוכרת באותה תקופה. לפי הסבר אחר, הכעבה במכה הייתה מוקד של עבודת אלילים ולכן מלכתחילה אי אפשר היה לפנות לעברה בעת התפילה, וכברירת מחדל נבחרה ירושלים. לאחר שמוחמד סילק כל זכר לעבודת אלילים מהכעבה שוב לא הייתה מניעה להתפלל לכיוונה.
זכר לשני כיווני התפילה ניתן למצוא במסגד באל-מדינה המכונה "ד'ו אל-קיבלתיין" (ذو القبلتين), היות שיש בו שתי גומחות תפילה – האחת פונה לכיוון ירושלים, והאחרת לכיוון מכה.
מקור קדושתה של ירושלים באסלאם שנוי במחלוקת בקרב חוקרי האסלאם והמזרחנים. עיקר המחלוקת נסב סביב השאלה האם נחשבה ירושלים לקדושה באסלאם כבר מראשיתו, או שמא קדושתה התפתחה בתקופה מאוחרת יותר. שורש המחלוקת נעוץ בכך שירושלים אינה מוזכרת בקוראן באף אחד משמותיה המקובלים: בית אל-מקדס (بيت المقدس), איליאא' (إيلياء, על שם איליה קפיטולינה), אל-קודס (القدس). הכינוי "אל-מסג'ד אל-אקצא" (المسجد الأقصى), המוזכר בסורה 17, אל-אסראא' / פסוק 1, עורר פרשנויות שונות, הן בקרב המלומדים המוסלמים הקדומים והן בקרב חוקרים מודרניים. היו שזיהו אותו עם ירושלים או עם מסגד אל-אקצא שבירושלים; לפי המסורת המוסלמית, זהו יעדו של המסע הלילי של מוחמד (الإسراء, אלאסראא') ומקום עלייתו השמימה (المعراج, אלמעראג'). אחרים ראו בו כינוי למסגד שנמצא בדרך בין מכה לטאא'ף או למסגד שנמצא בשמים. לאחרונה טען החוקר אורי רובין כי הפרשנות של אל-מסג'ד אל-אקצא כמסגד שמימי היא פרשנות שיעית שמטרתה להפחית ממעמדה של ירושלים בתקופה האומיית, וכי פסוק 1 בסורה 17 מתייחס במקורו לחזון של הנביא מוחמד על מסע לילי לירושלים. לעומת רובין, המזרחן מרדכי קידר סבור שקדושתה של ירושלים באסלאם החלה רק כמה עשרות שנים לאחר מותו של הנביא מוחמד, ושמאחורי קדושת ירושלים עמדו מאז ומתמיד אינטרסים פוליטיים, החל מהמאה ה-7 ועד ימים אלה.
תצלום של ירושלים המערבית מתחנת החלל הבינלאומיתחשיבותה של ירושלים באסלאם החלה לעלות במאות ה-7 וה-8, עם הקמת המסגדים על הר הבית. התהליך נמשך במאות ה-11 וה-12, והגיע לשיאו בתקופת מסעי הצלב וממלכת ירושלים. על רקע הכיבוש הצלבני של ירושלים, התפתחה ספרות של "שבחי ירושלים" (فضائل بيت المقدس, فضائل القدس, פצ'אאל בית אלמקדס, פצ'אאל אלקדס), שמחזקת את מעמדה של ירושלים באסלאם.
גאוגרפיהירושלים שוכנת על רצועת ההר המרכזית של ארץ ישראל המערבית, ועל קו פרשת המים שלה בין הים התיכון לים המלח, ברום של 570 עד 857 מטר מעל פני הים. העיר שוכנת בהרי ירושלים, חבל הרים השייך להרי יהודה.
שכונות העיר בנויות על הגבעות כאשר ביניהן נמתחים עמקים וואדיות שהמוכרים שבהם הם עמק יהושפט, גיא בן הינום, עמק רפאים, נחל קדרון, נחל שורק ועמק הצבאים.
לאורך ההיסטוריה, מקורות המים שהיו לעיר היו מעיינות הפזורים ברחביה ובסביבותיה ומשמשים אותה עד היום. בשל היותה של ירושלים עיר הררית ותלולה, היה קשה להתיישב בה ולעסוק בחקלאות. זאת אף על פי שכיום ניתן לראות במערבה טרסות לגידולי חקלאות, דבר המעיד על כך שלמעשה כן היה ניתן לעסוק בחקלאות בימי קדם אך בצורה מצוצמת.
על-פי ממצאים ארכאולוגיים תקופת ההתיישבות בירושלים מתוארכת לתקופה הכלכוליתית (בשנת 2009 נתגלו ממצאים ארכאולוגים המתוארכים לתקופה הנאוליתית בחלק משכונות הקצה של העיר המעידים על התיישבות באזור) על הגבעה הנקראת עיר דוד. סיבת ההתיישבות הייתה הקרבה למקור מים, המעיין המוכר בשם "מעיין הגיחון", ובשל היות השטח מישורי. עם הפיכתה של העיר ליישוב קבע, ניצלו תושביה את תלילותה ההררית לצורכי הגנה. עובדה זו הקשתה על ניסיונותיהם של עמים רבים לכבוש אותה.
אקליםירושלים נמצאת בסְפָר המדבר. הקיץ חם ויבש, והחורף קר וגשום וכמעט בכל שנה יורד בעיר שלג, בעיקר בשכונותיה הגבוהות כמו גילה (857 מטר מעל פני הים), רמות אלון ובית וגן, כמות המשקעים הממוצעת בירושלים הנה 554 מ"מ לשנה. הממוצע השנתי של הלחות בירושלים הוא כ-60%.
דמוגרפיה וסטטיסטיקהאוכלוסיית ירושלים בתקופות שונות: שנה יהודים מוסלמים נוצרים סה"כ
1525 1,000 3,700 אין מידע 4,700
1538 1,150 6,750 אין מידע 7,900
1553 1,634 11,750 אין מידע 13,384
1562 1,200 11,450 אין מידע 12,650
1844 7,120 5,000 3,390 15,510
1876 12,000 7,560 5,470 25,030
1896 28,110 8,560 8,750 45,420
1922 34,000 13,400 14,700 62,600
1931 51,200 19,900 19,300 90,500
1944 97,000 30,600 29,400 157,000
1948 100,000 40,000 25,000 165,000
1967 195,700 54,963 12,646 263,307
1980 292,300 אין מידע אין מידע 407,100
1985 327,700 אין מידע אין מידע 457,700
1987 340,000 121,000 14,000 475,000
1990 378,200 131,800 14,400 524,400
1995 482,000 164,300 16,300 662,600
1996 421,200 אין מידע אין מידע 602,100
2000 448,800 208,700 אין מידע 657,500
2004 458,000 225,000 15,000 706,000
2007 489,480 אין מידע אין מידע 746,300 [1]
שנה יהודים מוסלמים נוצרים סה"כ
הערות:
1. גבולות העיר השתנו מעת לעת, בעיקר מאמצע המאה
ה-19 ואילך. השינוי המשמעותי האחרון היה ב-1967, ובו
הוכללו בשטח העיר כמה כפרים ועיירות שממזרח לה.
2. תושבים חסרי סיווג דתי בירושלים - שיעורם כ 1%
מאוכלוסיית העיר (נכון ל 2004)
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון ליוני 2010, יש בירושלים 780,200 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של 1.9%.
לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2008, העיר מדורגת 4 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשס"ח (2008-2007) היה 32.8%. השכר הממוצע של השכירים בשנת 2007 היה 5,800 ש"ח (ממוצע ארצי: 6,743 ש"ח).
אוכלוסייהאוכלוסייתה של ירושלים לאורך השנים השתנתה בהתאם לדתו ולאופיו של הכובש ששלט בה: מעת כיבוש העיר על ידי דוד המלך לפני כ-3000 שנה ועד חורבן בית המקדש הראשון, היה רוב אוכלוסייתה של ירושלים יהודי. לאחר יציאת עם ישראל לגלות בבל התמלאה ירושלים בבני עמים מקומיים, בעיקר שומרונים (או כותים). כשבעים שנה לאחר מכן שבו הגולים לירושלים, והעיר שבה לשמש עיר יהודית מרכזית. למשך מאות שנים נוספות היה רוב יושביה של העיר יהודי, אך עם חדירת השלטון הרומי לעיר בשנת 63 לפנה"ס החל אופייה הדמוגרפי להשתנות, ובני לאומים נוספים, בעיקר רומים, החלו להתיישב בה. עם חורבן בית המקדש הראשון בשנת 70 לספירה עברה העיר גם טלטלה דמוגרפית, כאשר יושביה היהודים נהרגו או גורשו, והעיר הפכה למרכז שלטון רומי. עקב כך אכלסה העיר בעיקר חיילי לגיון, ומעט היהודים שנותרו בה (או חזרו אליה) התגוררו בהר ציון. באותה עת החלה הנצרות להתפשט כדת במרחב ארץ ישראל, וגם בירושלים. לאחר מרד בר כוכבא בין השנים 132-135 רוקנה ירושלים באופן כמעט מוחלט מיושביה היהודיים, ולמעשה למשך תקופה ארוכה של כ-500 שנה לא ידוע על קהילה יהודית סדירה בעיר. במקום זאת, גרו בירושלים בני לאומים שונים, בד בבד עם עליית קרנה של הנצרות.
בשנת 324, עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית (תחילת התקופה הביזנטית), התמלאה העיר בנוצרים, ורוב אוכלוסייתה למשך כ-300 שנה כללה בעיקר אנשי דת ונזירים נוצריים. מהפך דמוגרפי חדש התחולל בירושלים בשנת 640, עם הכיבוש המוסלמי. היישוב הנוצרי בה הצטמצם מאד, ואת העיר מילאו מוסלמים מחצי האי ערב, ויהודים רבים, שהורשו לאחר שנים ארוכות לשוב אליה. עד שנת 1099 היה רוב אוכלוסייתה של העיר מוסלמי, אך במקביל פעלו בה קהילות יהודיות ונוצריות גדולות. היישוב היהודי התמקד גם הפעם בהר ציון בעיקר. עם נפילת העיר בידי הצלבנים ב-1099 נטבחו רוב יושביה היהודים והמוסלמים, והעיר הפכה למשך זמן מה לכמעט "עיר רפאים". הצלבנים התקשו למלא את העיר בנוצרים אירופאים, ולכן עודדו נוצרים מזרחיים (מארמניה בעיקר) לאכלס את העיר העזובה. פעולות פיתוח ענפות של מערך השווקים בעיר על ידי המלכים הצלבניים הביא לפריחתה של העיר, ובמהלך תקופת השלטון הצלבני בעיר הלכה העיר והתמלאה בנוצרים. עם זאת, מוסלמים ויהודים לא הורשו לגור בה, וביקרו בה רק לעתים נדירות.
ירושלים נפלה בידי צלאח א-דין בשנת 1187, דבר שהביא למהפך דמוגרפי חדש: את הנוצרים החליפו שוב מוסלמים, ואף על פי שנותרה בעיר קהילה נוצרית (מזרחית בעיקר), הפכה העיר למוסלמית מובהקת למשך כ-700 שנה. חלק ממשפחות האצולה המוסלמיות בירושלים עד היום (חוסייני, נשאשיבי, ח'אלידי, דג'אני, נוסיבה ואחרות) התיישבו אז בעיר. האוכלוסייה היהודית הורשתה לחזור לירושלים, אך לקח לה הפעם זמן רב להתבסס. תיאור של הרמב"ן שביקר בירושלים בשנת 1267 מלמד כי כלל אוכלוסייתה של ירושלים היה אז כאלפיים תושבים, מתוכם כ-300 נוצרים, ואילו היהודים היו מתי מעט: "ואין ישראל בתוכה, כי אם שני אחים צבעים, קונים צביעה מאת השלטון" (אגרת הרמב"ן, 1267). לרמב"ן, אגב, מיוחס חידוש היישוב היהודי בירושלים בראשית התקופה הממלוכית, ונראה שהחל מאז הלכה האוכלוסייה היהודית וגדלה.
במאה ה-15 החלה העיר להתגבש בארבעת הרובעים המוכרים לנו כיום בעיר העתיקה, ורוב תושביה היו תמיד מוסלמים. מפקדים שנערכו במהלך המאות ה-18 וה-19 (ראו טבלה מצורפת) מלמדים על מגמה ברורה של התרבות האוכלוסייה היהודית בעיר, בעוד שהאוכלוסייה הנוצרית שמרה כמעט תמיד על יחס קטן למדי לאוכלוסייה. עם זאת יש לציין כי בני העדה האשכנזית לא הורשו לגור בעיר, עקב חוב גדול שלהם לבנאי העיר המוסלמים. מצב זה השתנה בראשית המאה ה-19, עם התערבותה של משפחת רוטשילד, שהחזירה את החוב, ואפשרה בכך ליהודים אשכנזים לשוב ולגור בירושלים. במחצית המאה ה-19 התחולל מהפך דמוגרפי חדש, כאשר האוכלוסייה היהודית בעיר הפכה לגדולה ביותר. עובדה זו היא שהביאה את היהודים דווקא "לגלוש" ראשונים אל מחוץ לחומות במחצית השנייה של המאה ה-19, ולייסד את השכונות החלוציות: משכנות שאננים, נחלת שבעה, מאה שערים ואחרות.
החל מתקופת המנדט ועד ימינו האוכלוסייה היהודית היא הגדולה ביותר באופן בולט, ואחריה - האוכלוסייה המוסלמית. הציבור הנוצרי בירושלים מורכב בעיקר מערבים נוצרים, ומכמה מאות אנשי כמורה ודת, השוכנים רובם ככולם ברובע הנוצרי.
במהלך שנות התשעים ניכרה מגמה של התחרדות ירושלים, ומדי שנה החל מאמצע שנות התשעים יורד מספר ילדיה החילוניים של ירושלים ב כ 10% בממוצע, בעוד ילדי האוכלוסייה החרדית עולה בהתמדה במהלך שנים אלה.[10]
בקרב האוכלוסייה הערבית, ניכרת ירידה בחלקם היחסי של התושבים הנוצריים וזאת עקב הגירה לחו"ל, ועליה בחלקם היחסי של התושבים המוסלמיים.
נכון לשנת 2008 גרים בירושלים 774,000 תושבים (כ-10% מכלל תושבי ישראל), מתוכם 488,000 תושבים יהודים, 261,000 תושבים מוסלמים, 15,000 תושבים נוצרים וכ-10,000 בני דתות אחרות או חסרי סיווג דתי. בכך מהווה ירושלים את העיר הגדולה בישראל גם כשמביאים בחשבון רק את תושביה היהודיים. אחוז היהודים בעיר ירד מאז שנת 1990, מ-72% מכלל האוכלוסייה בירושלים ל-63%. לעומת זאת, אחוז המוסלמים בעיר עלה מ-24% לכ-34%, ונשאר יציב בשנים האחרונות.
ערך זה עוסק בבירת מדינת ישראל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ירושלים (פירושונים).
ירושלים
סמל עיריית ירושלים
שם בערבית القـُدْس/أورشليم
מחוז ירושלים
מעמד מוניציפלי עירייה
ראש העירייה ניר ברקת
גובה ממוצע 630 מטר
סוג יישוב עיר בעלת 500 אלף תושבים ומעלה
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף יוני 2010:
- אוכלוסייה 780,200 תושבים
- שינוי בגודל האוכלוסייה 1.9% לשנה
- צפיפות אוכלוסייה 6,234 תושבים לקמ"ר
תחום שיפוט 125,156 דונם
ירושלים
דירוג חברתי-כלכלי 4 מתוך 10
מדד ג'יני 0.4717
[הצגה]לאום ודת
63.4% יהודים
33.5% ערבים-מוסלמים
1.7% ערבים-נוצרים
0.0% דרוזים
1.4% אחרים
(לפי הלמ"ס נכון לדצמבר 2008)
[הצגה]אוכלוסייה לפי גילאים
0 10 20 30 40 50 60 70
גילאי 0 - 4 12.5%
גילאי 5 - 9 11.5%
גילאי 10 - 14 10.5%
גילאי 15 - 19 9.8%
גילאי 20 - 29 16.0%
גילאי 30 - 44 16.5%
גילאי 45 - 59 11.9%
גילאי 60 - 64 3.2%
גילאי 65 ומעלה 8.1%
(לפי הלמ"ס נכון לדצמבר 2008)
[הצגה]חינוך
סה"כ בתי ספר 531
– יסודיים 312
– על-יסודיים 284
תלמידים 166,063
– יסודיים 103,755
– על-יסודיים 62,308
מספר כיתות 6,424
ממוצע תלמידים לכיתה 26
(לפי הלמ"ס נכון לדצמבר 2008)
http://www.jerusalem.muni.il
אורושלֵם (ú-ru-sa-lim) במכתבי אל-עמארנה, המאה ה-14 לפני הספירה. (מכתב 287, מאת עַבְּדִ-חֶבָּה מלך ירושלים, שורה 61)
מטבע המציין את ייסוד COLonia AELia CAPITolina, ועליו חרישת גבולותיה, כמקובל בעולם הרומי, ובצד השני דמותו של אדריאנוסירושלים (להאזנה (מידע · עזרה). בערבית: אל-קֻדְס القـُدْس או אוּרְשַׁלִם أُورشَلِم[1]) היא בירתה של מדינת ישראל והעיר הגדולה ביותר במדינה. העיר מקודשת לשלוש הדתות המונותאיסטיות: היהדות, האסלאם והנצרות, והיוותה מרכז חיי העם היהודי בימי קדם, ומושא געגועיו בגלות. משום מרכזיותה בעולמם של המאמינים, הייתה העיר מוקד למלחמות וסכסוכים הנמשכים עד עצם היום הזה. מאז סוף המאה ה-19, התפתחו סביב העיר העתיקה, שכונות העיר החדשה, המהוות כיום את רובה המוחלט של העיר.
ירושלים שוכנת בהרי יהודה, על קו פרשת המים הארצי של ארץ ישראל המערבית, בין הים התיכון לים המלח, ברום של 570[2] עד 857[3] מטר מעל פני הים.
בשנת 1981 הוכרזה העיר העתיקה של ירושלים כאתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו, והיא נמצאת ברשימת האתרים בסיכון.
תוכן עניינים [הסתרה]
1 מקור השם
1.1 בעברית
1.2 בשפות אחרות
2 היסטוריה
2.1 מהתקופה הכלקוליתית ועד תקופת הברונזה
2.2 העת העתיקה
2.3 ימי הביניים
2.4 העת החדשה
2.5 ירושלים הישראלית
3 קדושתה של ירושלים
3.1 ביהדות
3.2 בנצרות
3.3 באסלאם
4 גאוגרפיה
4.1 אקלים
5 דמוגרפיה וסטטיסטיקה
5.1 אוכלוסייה
6 מעמדה החוקי של ירושלים
7 חינוך
8 תחבורה
8.1 תשתיות כבישים
8.1.1 פרויקטים בתכנון והקמה
8.2 תחבורה ציבורית
8.2.1 שירות רכבות
8.3 תחבורה אווירית
9 תקשורת
10 תרבות וספורט
10.1 תרבות
10.2 ספורט
10.2.1 מועדוני הספורט של ירושלים
10.2.1.1 כדורגל
10.2.1.2 כדורסל
10.2.1.3 שחיה
10.2.1.4 כדורמים
10.2.1.5 כדורגל חופים
11 עיריית ירושלים
12 ירושלים כיעד תיירותי
13 ראו גם
14 לקריאה נוספת
15 קישורים חיצוניים
15.1 מפות
15.2 ירושלים העתיקה
15.3 העיר כיום
15.4 מוסדות תרבות
16 הערות שוליים
[עריכה] מקור השם ערך מורחב – שמות ירושלים
[עריכה] בעבריתהתעודות הראשונות בהן נזכר שמה של ירושלים במידה רבה של ביטחון, בצורה הדומה לשם העברי הן כתבי המארות המצריים. שמה של העיר מופיע בכתבי המארות כ"אשאמם" שאותו יש לקרוא ככל הנראה כ"רשלמם". זמנן של תעודות אלה מקביל לתקופה שבה על פי הממצא הארכאולוגי בוצרה לראשונה הגבעה עליה קמה העיר. מאוחר יותר מופיע שמה של העיר כ"אורוסלימה" במכתבי אל עמרנה מן המאה ה-14 לפנה"ס.
חוקרים סבורים כי ירושלים נקראה מלכתחילה על-שמו של אל השקיעה הכנעני, שלם, שהיה אלם של היבוסים, וכי במקום היה מקדש לפולחנו. הסברה היא ש"מלכיצדק מלך שלם", הנזכר בספר בראשית, הוא למעשה מלך ירושלים. המילה "ירו" לקוחה מן השורש השמי י. ר. ה שפירושו "ייסד" (ואף בעברית: או מי ירה אבן פִּנָּתָהּ - ספר איוב לח, ו), ולפיכך, על פי השערת חוקרי המקרא, משמעות השם המקורית היא "ייסד האל שלם", או העיר שאותה ייסד האל שלם. סברה אחרת באשר למשמעות השם היא שיש לפרשו לפי הקרי המודרני בעברית ובערבית - "אור-שלם", עירו של שלם.
על פי המדרש, השם "ירושלים" הנו צירוף של השם שאברהם קרא לה, "הר ה' יראה" עם השם "שלם" וכך נוצר השם המלא של העיר, המופיע בתנ"ך בדרך כלל כ"ירושלם". במקרא מופיע שם העיר (חוץ מחמישה מקומות) בכתיב חסר, ללא יו"ד, מה שמרמז לכאורה על הקריאה הקדומה "ירושלֵם" (בדומה לשמה בארמית). עם זאת, הקרי הוא "ירושלים", וכך הוא גם שמה של העיר אצל חז"ל. על פי המסורת ירושלים היא עיר מוקפת חומה מימות (כלומר לפני) יהושע בן נון.
לירושלים שמות רבים; על פי המדרש, ישנם 70 שמות עבריים לעיר. העיקרים שבהם הם: ירושלים, שלום, יראה, יבוס, ציון, עיר דוד, חפציבה ויפה נוף.
בדומה לציון ארץ ישראל בשם "הארץ" ובית המקדש בשם "הבית", גם ירושלים נזכרת במקורות בשם "העיר" בה"א הידיעה, ללא ציון שמה (הגמרא, מסכת תענית כו: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... בשבעה עשר בתמוז נשברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר...").
[עריכה] בשפות אחרותבתרגום השבעים מופיע שמה של ירושלים: "ירוסלם" (Ιερουσαλήμ). באופן מקרי, פירוש המילה "ירוס" (ιερός) ביוונית הוא "קדוש", וייתכן שכך פורש שמה של ירושלים בפי דוברי יוונית. בתרגומו של הירונימוס לתנ"ך, המכונה "וולגטה", מתורגם השם ירושלים ל"היירוסלם"; (Hierusalem), שהוא תעתיק ללטינית של הגרסה היוונית של השם. שמה של ירושלים ברוב לשונות אירופה כיום נגזר מהשם היווני או הלטיני, בשינויים פונטיים כאלה ואחרים (המשתקפים גם בכתיב).
בשנת 130 הקים הקיסר הרומי אדריאנוס על חורבות ירושלים מושבה רומית, וכינה אותה: "קולוניה איליה קפיטולינה" (Colonia Aelia Capitolina). "קולוניה" בלטינית פירושה "מושבה", Aelius היה שם משפחתו של אדריאנוס, ואילו הרכיב השלישי בשם הוקדש לאל הרומי יופיטר, ששמו המלא בלטינית הוא Iuppiter Capitolinus. השם הלטיני היה בשימוש כמה מאות שנים, כפי שמעידים כתבים מוסלמיים בערבית מהתקופה הסמוכה לכיבוש המוסלמי של ירושלים, אולם הוא נשכח זמן מה לאחר מכן.
בערבית, השם הנפוץ ביותר לירושלים כיום הוא "אל-קודס" (القـُدْس) שפירושו המילולי הוא "הקודש". בתרגום התנ"ך והברית החדשה לערבית, נקראת ירושלים: "אורשלים" (أورشليم), אולם שם זה אינו נפוץ בשפה היומיומית. בהקשרים דתיים מכונה ירושלים בערבית: القدس الشريف ("אל-קודס א-שריף"), כלומר "ירושלים הנכבדת" או "ירושלים הנעלה". במקורות איסלמיים רבים מוזכרת העיר בשם "בית אלמקדס" (بيت المقدس) המבוסס על הביטוי העברי "בית המקדש". שם זה מצוי כיום בשימוש בשפה הפרסית, אם כי השם השכיח בפרסית לירושלים הוא "אורשלים".
[עריכה] היסטוריה ערך מורחב – היסטוריה של ירושלים
[עריכה] מהתקופה הכלקוליתית ועד תקופת הברונזה ערך מורחב – ירושלים וסביבותיה מהתקופה הניאוליתית ועד תקופת הברונזה
הגרעין הקדום של ירושלים הוא מהתקופה הכלקוליתית על הגבעה הנקראת היום עיר דוד. ממצאים מתקופת הברונזה הקדומה נמצאו בסביבות מעיין הגיחון על ידי משלחת החוקר פארקר בשנת 1909, והם כוללים שברי חרס, המהווים עדות למגורים על יד מקור המים. הפיכתה של ירושלים מישוב ארעי לעיר קבע התרחשה, ככל הנראה, במהלך המאה ה-19 לפנה"ס. במאה ה-14 לפנה"ס בתקופת הברונזה המאוחרת כבר הייתה ירושלים עיר מדינה כנענית מבוצרת וחשובה. על כך מעידים מכתבי אל עמרנה בהם מוזכרת ירושלים פעמיים. עם הגעת היבוסים לעיר נפתח פרק חדש בהיסטוריה של ירושלים ושמה התחלף ליבוס.
[עריכה] העת העתיקה
עיר דוד, שיחזור מתוך דגם ירושלים בסוף ימי בית שני ערכים מורחבים – ירושלים בתקופת בית ראשון, שיבת ציון, ירושלים בתקופת בית שני
על פי המסופר במקרא הייתה ירושלים עיר יבוסית, עד שדוד המלך כבשה והפכה לבירתו[4]. בנו שלמה בנה בה את בית המקדש הראשון. עם זאת, לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות לקיום הממלכה המאוחדת או לגדולתה של ירושלים בתקופה זו. ירושלים שכנה בתחילה על הגבעה המזוהה כ'עיר דוד', ומאוחר יותר התפשטה צפונה להר הבית. בשנת 598 לפנה"ס נכבשה ממלכת יהודה על ידי האימפריה הבבלית, ואחרי ניסיון מרד נגד השלטון הבבלי, כבש נבוכדנצר השני מלך בבל, בשנת 586 לפנה"ס, את העיר והחריב את בית המקדש הראשון.
עם עליית האימפריה הפרסית, ופרסום הצהרת כורש הוקמה ירושלים מחדש כבירת הפרובינציה היהודית, ובית המקדש השני נבנה. בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את יהודה ללא קרב, וירושלים נכנסה לתקופה ההלניסטית. מרד החשמונאים פרץ ב167 לפנה"ס, ובסופו השתלטה משפחת בית חשמונאי על יהודה ושלטה בירושלים עד הכיבוש הרומי בשנת 63 לפנה"ס. בשנת 37 לפנה"ס מונה הורדוס על ידי הרומאים למלך יהודה. הורדוס הרחיב ופיאר את העיר, ובנה את מקדש הורדוס. בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול נגד הרומאים, ובשנת 69 הגיע הצבא הרומי בראשותו של טיטוס לשערי ירושלים, העיר נכבשה ונשרפה בשנת 70 ובית המקדש חרב.
ירושלים עמדה בחורבנה עד זמן שלטון הקיסר אדריאנוס, שבנה אותה מחדש כעיר רומית בשם איליה קפיטולינה בשנת 130, על חורבות ירושלים, ואסר על כניסת היהודים לתחומה. בשנת 133 כבשו מורדים יהודים בראשות בר כוכבא את ירושלים אך העיר חזרה לשליטה רומית בשנת 136. מעמדה הרם של איליה קפיטולינה החל לרדת החל מאמצע המאה השלישית לספירה, עם פינויו ההדרגתי של הלגיון העשירי פרטנסיס מבסיסו שבעיר. נראה כי רק בימי הקיסר קונסטנטינוס, בראשית התקופה הביזנטית, עלתה שוב קרנה כעיר קדושה לנצרות, והיא הפכה למרכז דתי חשוב, בזכות הקמת כנסיית הקבר וכנסיות רבות אחרות במהלך המאה הרביעית. כיבוש ירושלים על ידי הפרסים בשנת 614 הביא להפסקה קצרה בשלטון הנוצרי-ביזנטי על העיר ובשנת 629 חזרו הביזנטים לשלוט בירושלים.
[עריכה] ימי הביניים
תאור ירושלים הביזנטית ב"מפת מידבא" ערכים מורחבים – ירושלים בתקופה המוסלמית, ירושלים בתקופה הצלבנית, ירושלים בתקופה הממלוכית
אחרי המפלה הביזנטית בקרב הירמוך, בשנת 636 הגיעו המוסלמים אל שערי ירושלים שנמסרה לידם לאחר מצור של ששה חודשים. בתנאי הכניעה הובטחו שלומם של הנוצרים ושלמות כנסיותיהם. הח'ליף עומר בנה על הר הבית את מסגד אל-אקצא, וכיפת הסלע שבנייתם הושלמה בשנת 691. ירושלים עוברת לשלטון בית אומיה עד לשנת 750 ולאחר מכן, לחליפות בית עבאס עד לשנת 969, אז עברה ירושלים ידי הפאטמים. המזרח התיכון וארץ ישראל נכנסו לתקופה של אי יציבות אותה ניצלו בשנת 1071 הסלג'וקים, שכבשו את ירושלים והחזיקו בה לתקופה קצרה.
בשנת 1099 כבשו משתתפי מסע הצלב הראשון את ירושלים אחרי מצור בן כמה שבועות וערכו טבח בתושביה המוסלמים והיהודים. עם הכיבוש הצלבני ב- 1099 חזרה ירושלים לשליטת הנוצרים למשך 100 שנים בשני פרקי זמן: 1099-1187, ושוב בשנים 1229-1244. בשנת 1187 צלאח אל דין כבש את ירושלים. באביב 1219 נהרסו חומות ירושלים[5], ולמשך 316 שנה נשארה ירושלים ללא חומות[6]. לאחר מסע הצלב השישי חזרה העיר לידי הצלבנים והם החזיקו בה עד שהעיר נהרסה על ידי פושטים חואריזמים בשנת 1244. לבסוף נפלה העיר בידי הממלוכים בשנת 1260 עם השתלטותם על ארץ ישראל.
ירושלים הייתה תחת שלטון הממלוכים החל משנת 1260 ועד שנת 1516. תקופה זו בתולדות העיר חופפת את שנות שלטונם של הממלוכים בארץ ישראל. בתקופה הממלוכית הייתה ירושלים עיר זניחה בשולי האימפריה הממלוכית, חסרת חשיבות אסטרטגית ומרוחקת מדרך הדואר אוכלוסייתה הייתה ברובה ענייה, וחיה בְּצִלָּם של ארמונות ומבנים מפוארים, ששימשו כמרכזי לימוד לתורת האסלאם. מאידך, עלה והתקבע בתודעה האסלאמית מעמדה כעיר קדושה, השלישית בקדושתה לאסלאם, אחרי מכה ואל-מדינה[7]. הממלוכים בנו מבנים דתיים רבים בעיר שהעניקו לירושלים מראה מוסלמי מוחלט ללא תקדים בתולדותיה.
[עריכה] העת החדשה ערכים מורחבים – ירושלים בתקופה העות'מאנית, היציאה מן החומות, ירושלים בתקופת המנדט הבריטי
העיר העתיקה בתחילת המאה ה-20
תיירים בכותל המערביב-1517 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית. הסולטאן סולימאן המפואר בנה את חומות ירושלים המוכרות היום, ושיפץ את המצודה ואת מגדל דוד. אולם עם שקיעתה הממושכת של האימפריה העות'מאנית התדרדר גם מצבה של ירושלים, וחלקים גדולים בתוך העיר העתיקה היו שוממים. במאות ה-18 וה-19 החל היישוב היהודי להתעצם, במחצית השנייה של המאה ה-19 הוחל בהקמת מבנים שונים מחוץ לחומות. בשנת 1860 הוקמה השכונה משכנות שאננים, שהייתה השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומת ירושלים. עם הקמתה החלו להיבנות שכונות נוספות והעיר החלה להתרחב ולגדול במהירות. באותה תקופה המעצמות הקולוניאליות האירופאיות החלו לגלות עניין בעיר, נאבקו על מידת השפעתן ועסקו בבנייה נרחבת.
בשנת 1917 עברה ירושלים לידי שלטון המנדט הבריטי שקבעו את ירושלים כבירת ארץ ישראל וריכזו בה את מוסדות השלטון החשובים, ובכללם: מקום מושבו של הנציב העליון, משרדי הממשלה, בית המשפט העליון, בית הסוהר המרכזי. ירושלים גם הייתה המרכז המדיני של היישוב היהודי ובה שוכנו מוסדותיו הלאומיים: ועד הצירים, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הוועד הלאומי, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד.
[עריכה] ירושלים הישראליתעל פי תוכנית החלוקה של האו"ם, הייתה ירושלים אמורה להיות יחד עם בית לחם באזור מיוחד תחת שליטה בינלאומית. אולם עם פרוץ מלחמת העצמאות התעלמו מכך שני הצדדים וניסו לתפוס את השליטה בעיר. הכוחות הערביים חסמו בפני היהודים את הדרך לירושלים והפסיקו את זרם המים אליה. רק שיירות של משוריינים הצליחו לפרוץ לעיר במחיר דמים כבד ולהביא לה אספקה. ב-5 בדצמבר 1949 הכריז דוד בן-גוריון[8] על ירושלים כעל בירת מדינת ישראל.
בין השנים 1948 ל-1967 הייתה העיר ירושלים חצויה. הקו העירוני היה קו שביתת הנשק כפי שסוכם בהסכמי רודוס, כקטע של הקו הירוק באורך שבעה קילומטרים, והוא שחילק את העיר בין מזרח ירושלים שהיתה חלק מהממלכה ההאשמית של ירדן, לבין מערב ירושלים שהיתה בשליטת מדינת ישראל. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים בעיר לאורך הקו שימשו כעמדות צבאיות. ב-5 ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, שבמהלכה העביר צה"ל את השליטה על צדה המזרחי של העיר לידי ישראל.
מאז מלחמת ששת הימים נבנו שכונות רבות בשטח שנוסף לעיר (חלקן היו יישובים יהודיים שננטשו במלחמת השחרור) וכיום רוב תושביה היהודיים של העיר גרים בשכונות אלו. כיום, ירושלים היא אחת מסוגיות הליבה בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
[עריכה] קדושתה של ירושלים
הכניסה לכנסיית הקבר בעיר העתיקה
מפת העולם בצורת פרח, מפה שיצר היינריך בונטינג בשנת 1594 ובה ירושלים מוצגת כמרכז העולם.[עריכה] ביהדותירושלים היא העיר הקדושה ביותר ליהדות. קדושתה נובעת מהאמונה הדתית שזהו המקום בו בחר הבורא לשכן את שכינתו ושמו (ועל כן היא נקראת בתהילים עיר האלוהים), כמו כן מהעובדה ההיסטורית של קיום בית המקדש הראשון ששכן בה בתחילת האלף הראשון לפני הספירה ובית המקדש השני שהתקיים בירושלים מן המאה הרביעית לפני הספירה עד המאה הראשונה לספירה. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו קרבנות שהיו מותרים באכילה רק בין חומות העיר. במסורת היהודית נאמר גם שאבן השתיה, שהייתה מתחת לקודש הקודשים, היא הסלע שממנו הושתת כל העולם, ומקום עקידת יצחק.
ירושלים אינה מופיעה בחמשת חומשי תורה בשמה, אלא כ"הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים, פרק יב'), אם כי יש השערה לפיה העיר "שָלֵם" הנזכרת בספר בראשית (יד, יח) היא ירושלים. יחד עם זאת, העיר מוזכרת פעמים רבות בשאר ספרי התנ"ך (656 פעמים), ומספר דומה גם במשנה, בתלמוד, ובתפילות. כמו כן היא מופיעה בשם "ציון". רבים הם המייחסים את "הר המוריה" מקום עקידת יצחק, להר הבית.
ערך מורחב – ירושלים בהלכה
על פי המקרא וההלכה ישנן כמה מצוות הכרוכות בירושלים, כאשר כולן סובבות סביב ריכוז הפולחן ובניית בית המקדש שם. המצווה המרכזית היא העליה לרגל, שלוש פעמים בשנה, בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות (שמות כג, יז). בבית המקדש יש גם להקריב את כל הקורבנות המוטלים על האדם - עקב נדר או חטא. בנוסף, יש מצווה להביא ביכורים לירושלים (שם כג, יט) וכן מצווה להביא את פירות השנה הרביעית לנטיעת העץ ולאוכלה בירושלים - נטע רבעי. כמו כן, יש מצווה להביא בשנים מסוימות את המעשר השני ולאוכלו בירושלים. כאשר ישנן בעיות משפטיות חמורות, מצווה להגיע לבית הדין הגדול בירושלים, כדי לבררן בפניו (דברים יז, ח).
בנוסף יש מצווה בתפילה להפנות את הפנים לכיוון ירושלים (ובירושלים עצמה - לכיוון הר הבית) על פי הנאמר בתפילת שלמה:
כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבָיו בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ
– דברי הימים ב' ו, לד
[עריכה] בנצרותבראשית הנצרות (המאה ה-4) היה בה יחס דו ערכי לירושלים. מחד היא עיר בה, על פי המסורת הנוצרית, נמצאים האתרים בהם חי ומת ישו, כמו ויה דולורוזה או כנסיית הקבר הקדוש. אולם מאידך, חורבנה של ירושלים במרד הגדול נתפס כעונש לעם ישראל על כך שדחו את ישו כמשיח. בתקופה הביזנטית נבנתה ירושלים מחדש כעיר נוצרית, אולם הר הבית הושאר שומם, כסמל לחורבן העיר.
ערך מורחב – תיירות צליינית
חשיבותה של ירושלים בתפיסה הנוצרית עלתה עם כיבושה בידי המוסלמים, ובמיוחד בתקופת מסעי הצלב (המאה ה-11). עם כיבוש הארץ בידי הצלבנים הפכה ירושלים לבירת ממלכת ירושלים הצלבנית. עם זאת, יש גישות בנצרות המתייחסות לירושלים הנזכרת בתנ"ך ובברית החדשה באופן מטאפורי, כסמל למקום קדוש או טהור באשר הוא. לכן מדובר בנצרות על "ירושלים של מעלה" כנגד ירושלים הפיזית. גישה זו התפתחה, כנראה, לאור העובדה שירושלים לא הייתה נגישה לנוצרים ברוב התקופות, ובשל כך שמרכז הנצרות הקתולית נמצא ברומא. כיום נחשבת ירושלים אתר קדוש בעיני כל העדות הנוצריות, וביקור בה (הנקרא צליינות) נחשב לזכות גדולה.
ב-1917, כשנכבשה ירושלים בידי הבריטים מידי העות'מאנים המוסלמים, צלצלו פעמוני הכנסיות ברחבי אירופה לאות שמחה. הפילדמרשל הבריטי אדמונד אלנבי שעמד בראש הכוחות שכבשו את הארץ, ירד מסוסו ונכנס לירושלים ברגל, מפאת קדושת העיר.
[עריכה] באסלאם
כיפת הסלע, מבט מכיוון הרובע היהודי; ברקע למטה: הכותל המערבי.ירושלים היא אחת מהערים הקדושות לאסלאם. באסלאם הסוני נחשבת ירושלים למקום השלישי בחשיבותו, לאחר מכה ואל-מדינה, ולפיכך היא מכונה "ת'אלת' אל-חרמיין" (ثالث الحرمين) – השלישי מבין שני המקומות הקדושים.
אחד מתאריה של ירושלים באסלאם הוא "אולא אל-קיבלתיין" (أولى القبلتين) – הראשונה מבין שני כיווני התפילה. מקור הכינוי הוא באמונה המוסלמית שבראשית האסלאם מוחמד הורה להתפלל לכיוון ירושלים, ומאוחר יותר שינה את כיוון התפילה אל הכעבה שבמכה. השינוי בכיוון התפילה משתקף בסורה 2, אל-בקרה / פסוקים 136-144.
הסיבה לשינוי כיוון התפילה אינה ברורה, ובמסורת המוסלמית ניתנים לכך הסברים שונים. מסופר, למשל, כי מוחמד התפלל לכיוון ירושלים כדי לרצות את היהודים, אך הם לעגו לו ולכן פנה לכיוון הכעבה. לפי גרסה אחרת מוחמד התפלל לכיוון ירושלים עד שגילה שזהו כיוון התפילה של היהודים; אז פנה להתפלל לכיוון הכעבה. הסברים אחרים נסבים סביב מעמדה הקדוש של מכה בחצי האי ערב ערב עליית האסלאם, בניגוד לירושלים, שהייתה פחות מוכרת באותה תקופה. לפי הסבר אחר, הכעבה במכה הייתה מוקד של עבודת אלילים ולכן מלכתחילה אי אפשר היה לפנות לעברה בעת התפילה, וכברירת מחדל נבחרה ירושלים. לאחר שמוחמד סילק כל זכר לעבודת אלילים מהכעבה שוב לא הייתה מניעה להתפלל לכיוונה.
זכר לשני כיווני התפילה ניתן למצוא במסגד באל-מדינה המכונה "ד'ו אל-קיבלתיין" (ذو القبلتين), היות שיש בו שתי גומחות תפילה – האחת פונה לכיוון ירושלים, והאחרת לכיוון מכה.
מקור קדושתה של ירושלים באסלאם שנוי במחלוקת בקרב חוקרי האסלאם והמזרחנים. עיקר המחלוקת נסב סביב השאלה האם נחשבה ירושלים לקדושה באסלאם כבר מראשיתו, או שמא קדושתה התפתחה בתקופה מאוחרת יותר. שורש המחלוקת נעוץ בכך שירושלים אינה מוזכרת בקוראן באף אחד משמותיה המקובלים: בית אל-מקדס (بيت المقدس), איליאא' (إيلياء, על שם איליה קפיטולינה), אל-קודס (القدس). הכינוי "אל-מסג'ד אל-אקצא" (المسجد الأقصى), המוזכר בסורה 17, אל-אסראא' / פסוק 1, עורר פרשנויות שונות, הן בקרב המלומדים המוסלמים הקדומים והן בקרב חוקרים מודרניים. היו שזיהו אותו עם ירושלים או עם מסגד אל-אקצא שבירושלים; לפי המסורת המוסלמית, זהו יעדו של המסע הלילי של מוחמד (الإسراء, אלאסראא') ומקום עלייתו השמימה (المعراج, אלמעראג'). אחרים ראו בו כינוי למסגד שנמצא בדרך בין מכה לטאא'ף או למסגד שנמצא בשמים. לאחרונה טען החוקר אורי רובין כי הפרשנות של אל-מסג'ד אל-אקצא כמסגד שמימי היא פרשנות שיעית שמטרתה להפחית ממעמדה של ירושלים בתקופה האומיית, וכי פסוק 1 בסורה 17 מתייחס במקורו לחזון של הנביא מוחמד על מסע לילי לירושלים. לעומת רובין, המזרחן מרדכי קידר סבור שקדושתה של ירושלים באסלאם החלה רק כמה עשרות שנים לאחר מותו של הנביא מוחמד, ושמאחורי קדושת ירושלים עמדו מאז ומתמיד אינטרסים פוליטיים, החל מהמאה ה-7 ועד ימים אלה.
תצלום של ירושלים המערבית מתחנת החלל הבינלאומיתחשיבותה של ירושלים באסלאם החלה לעלות במאות ה-7 וה-8, עם הקמת המסגדים על הר הבית. התהליך נמשך במאות ה-11 וה-12, והגיע לשיאו בתקופת מסעי הצלב וממלכת ירושלים. על רקע הכיבוש הצלבני של ירושלים, התפתחה ספרות של "שבחי ירושלים" (فضائل بيت المقدس, فضائل القدس, פצ'אאל בית אלמקדס, פצ'אאל אלקדס), שמחזקת את מעמדה של ירושלים באסלאם.
ראו גם: ירושלים בתקופה המוסלמית
[עריכה] גאוגרפיהירושלים שוכנת על רצועת ההר המרכזית של ארץ ישראל המערבית, ועל קו פרשת המים שלה בין הים התיכון לים המלח, ברום של 570 עד 857 מטר מעל פני הים. העיר שוכנת בהרי ירושלים, חבל הרים השייך להרי יהודה.
שכונות העיר בנויות על הגבעות כאשר ביניהן נמתחים עמקים וואדיות שהמוכרים שבהם הם עמק יהושפט, גיא בן הינום, עמק רפאים, נחל קדרון, נחל שורק ועמק הצבאים.
לאורך ההיסטוריה, מקורות המים שהיו לעיר היו מעיינות הפזורים ברחביה ובסביבותיה ומשמשים אותה עד היום. בשל היותה של ירושלים עיר הררית ותלולה, היה קשה להתיישב בה ולעסוק בחקלאות. זאת אף על פי שכיום ניתן לראות במערבה טרסות לגידולי חקלאות, דבר המעיד על כך שלמעשה כן היה ניתן לעסוק בחקלאות בימי קדם אך בצורה מצוצמת.
על-פי ממצאים ארכאולוגיים תקופת ההתיישבות בירושלים מתוארכת לתקופה הכלכוליתית (בשנת 2009 נתגלו ממצאים ארכאולוגים המתוארכים לתקופה הנאוליתית בחלק משכונות הקצה של העיר המעידים על התיישבות באזור) על הגבעה הנקראת עיר דוד. סיבת ההתיישבות הייתה הקרבה למקור מים, המעיין המוכר בשם "מעיין הגיחון", ובשל היות השטח מישורי. עם הפיכתה של העיר ליישוב קבע, ניצלו תושביה את תלילותה ההררית לצורכי הגנה. עובדה זו הקשתה על ניסיונותיהם של עמים רבים לכבוש אותה.
[עריכה] אקליםירושלים נמצאת בסְפָר המדבר. הקיץ חם ויבש, והחורף קר וגשום וכמעט בכל שנה יורד בעיר שלג, בעיקר בשכונותיה הגבוהות כמו גילה (857 מטר מעל פני הים), רמות אלון ובית וגן, כמות המשקעים הממוצעת בירושלים הנה 554 מ"מ לשנה. הממוצע השנתי של הלחות בירושלים הוא כ-60%.
מזג אוויר בירושלים
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 11.8 12.6 15.4 21.5 25.3 27.6 29 29.4 28.2 24.7 18.8 14 21.6
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) 6.4 6.4 8.4 12.6 15.7 17.8 19.4 19.5 18.6 16.6 12.3 8.4 13.5
משקעים ממוצעים (מ"מ) 133.2 118.3 92.7 24.5 3.2 0 0 0 0.3 15.4 60.8 105.7 554.2
מקור: השירות המטאורולוגי הישראלי[9]
[עריכה] דמוגרפיה וסטטיסטיקהאוכלוסיית ירושלים בתקופות שונות: שנה יהודים מוסלמים נוצרים סה"כ
1525 1,000 3,700 אין מידע 4,700
1538 1,150 6,750 אין מידע 7,900
1553 1,634 11,750 אין מידע 13,384
1562 1,200 11,450 אין מידע 12,650
1844 7,120 5,000 3,390 15,510
1876 12,000 7,560 5,470 25,030
1896 28,110 8,560 8,750 45,420
1922 34,000 13,400 14,700 62,600
1931 51,200 19,900 19,300 90,500
1944 97,000 30,600 29,400 157,000
1948 100,000 40,000 25,000 165,000
1967 195,700 54,963 12,646 263,307
1980 292,300 אין מידע אין מידע 407,100
1985 327,700 אין מידע אין מידע 457,700
1987 340,000 121,000 14,000 475,000
1990 378,200 131,800 14,400 524,400
1995 482,000 164,300 16,300 662,600
1996 421,200 אין מידע אין מידע 602,100
2000 448,800 208,700 אין מידע 657,500
2004 458,000 225,000 15,000 706,000
2007 489,480 אין מידע אין מידע 746,300 [1]
שנה יהודים מוסלמים נוצרים סה"כ
הערות:
1. גבולות העיר השתנו מעת לעת, בעיקר מאמצע המאה
ה-19 ואילך. השינוי המשמעותי האחרון היה ב-1967, ובו
הוכללו בשטח העיר כמה כפרים ועיירות שממזרח לה.
2. תושבים חסרי סיווג דתי בירושלים - שיעורם כ 1%
מאוכלוסיית העיר (נכון ל 2004)
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון ליוני 2010, יש בירושלים 780,200 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של 1.9%.
לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2008, העיר מדורגת 4 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשס"ח (2008-2007) היה 32.8%. השכר הממוצע של השכירים בשנת 2007 היה 5,800 ש"ח (ממוצע ארצי: 6,743 ש"ח).
[עריכה] אוכלוסייהאוכלוסייתה של ירושלים לאורך השנים השתנתה בהתאם לדתו ולאופיו של הכובש ששלט בה: מעת כיבוש העיר על ידי דוד המלך לפני כ-3000 שנה ועד חורבן בית המקדש הראשון, היה רוב אוכלוסייתה של ירושלים יהודי. לאחר יציאת עם ישראל לגלות בבל התמלאה ירושלים בבני עמים מקומיים, בעיקר שומרונים (או כותים). כשבעים שנה לאחר מכן שבו הגולים לירושלים, והעיר שבה לשמש עיר יהודית מרכזית. למשך מאות שנים נוספות היה רוב יושביה של העיר יהודי, אך עם חדירת השלטון הרומי לעיר בשנת 63 לפנה"ס החל אופייה הדמוגרפי להשתנות, ובני לאומים נוספים, בעיקר רומים, החלו להתיישב בה. עם חורבן בית המקדש הראשון בשנת 70 לספירה עברה העיר גם טלטלה דמוגרפית, כאשר יושביה היהודים נהרגו או גורשו, והעיר הפכה למרכז שלטון רומי. עקב כך אכלסה העיר בעיקר חיילי לגיון, ומעט היהודים שנותרו בה (או חזרו אליה) התגוררו בהר ציון. באותה עת החלה הנצרות להתפשט כדת במרחב ארץ ישראל, וגם בירושלים. לאחר מרד בר כוכבא בין השנים 132-135 רוקנה ירושלים באופן כמעט מוחלט מיושביה היהודיים, ולמעשה למשך תקופה ארוכה של כ-500 שנה לא ידוע על קהילה יהודית סדירה בעיר. במקום זאת, גרו בירושלים בני לאומים שונים, בד בבד עם עליית קרנה של הנצרות.
בשנת 324, עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית (תחילת התקופה הביזנטית), התמלאה העיר בנוצרים, ורוב אוכלוסייתה למשך כ-300 שנה כללה בעיקר אנשי דת ונזירים נוצריים. מהפך דמוגרפי חדש התחולל בירושלים בשנת 640, עם הכיבוש המוסלמי. היישוב הנוצרי בה הצטמצם מאד, ואת העיר מילאו מוסלמים מחצי האי ערב, ויהודים רבים, שהורשו לאחר שנים ארוכות לשוב אליה. עד שנת 1099 היה רוב אוכלוסייתה של העיר מוסלמי, אך במקביל פעלו בה קהילות יהודיות ונוצריות גדולות. היישוב היהודי התמקד גם הפעם בהר ציון בעיקר. עם נפילת העיר בידי הצלבנים ב-1099 נטבחו רוב יושביה היהודים והמוסלמים, והעיר הפכה למשך זמן מה לכמעט "עיר רפאים". הצלבנים התקשו למלא את העיר בנוצרים אירופאים, ולכן עודדו נוצרים מזרחיים (מארמניה בעיקר) לאכלס את העיר העזובה. פעולות פיתוח ענפות של מערך השווקים בעיר על ידי המלכים הצלבניים הביא לפריחתה של העיר, ובמהלך תקופת השלטון הצלבני בעיר הלכה העיר והתמלאה בנוצרים. עם זאת, מוסלמים ויהודים לא הורשו לגור בה, וביקרו בה רק לעתים נדירות.
ירושלים נפלה בידי צלאח א-דין בשנת 1187, דבר שהביא למהפך דמוגרפי חדש: את הנוצרים החליפו שוב מוסלמים, ואף על פי שנותרה בעיר קהילה נוצרית (מזרחית בעיקר), הפכה העיר למוסלמית מובהקת למשך כ-700 שנה. חלק ממשפחות האצולה המוסלמיות בירושלים עד היום (חוסייני, נשאשיבי, ח'אלידי, דג'אני, נוסיבה ואחרות) התיישבו אז בעיר. האוכלוסייה היהודית הורשתה לחזור לירושלים, אך לקח לה הפעם זמן רב להתבסס. תיאור של הרמב"ן שביקר בירושלים בשנת 1267 מלמד כי כלל אוכלוסייתה של ירושלים היה אז כאלפיים תושבים, מתוכם כ-300 נוצרים, ואילו היהודים היו מתי מעט: "ואין ישראל בתוכה, כי אם שני אחים צבעים, קונים צביעה מאת השלטון" (אגרת הרמב"ן, 1267). לרמב"ן, אגב, מיוחס חידוש היישוב היהודי בירושלים בראשית התקופה הממלוכית, ונראה שהחל מאז הלכה האוכלוסייה היהודית וגדלה.
במאה ה-15 החלה העיר להתגבש בארבעת הרובעים המוכרים לנו כיום בעיר העתיקה, ורוב תושביה היו תמיד מוסלמים. מפקדים שנערכו במהלך המאות ה-18 וה-19 (ראו טבלה מצורפת) מלמדים על מגמה ברורה של התרבות האוכלוסייה היהודית בעיר, בעוד שהאוכלוסייה הנוצרית שמרה כמעט תמיד על יחס קטן למדי לאוכלוסייה. עם זאת יש לציין כי בני העדה האשכנזית לא הורשו לגור בעיר, עקב חוב גדול שלהם לבנאי העיר המוסלמים. מצב זה השתנה בראשית המאה ה-19, עם התערבותה של משפחת רוטשילד, שהחזירה את החוב, ואפשרה בכך ליהודים אשכנזים לשוב ולגור בירושלים. במחצית המאה ה-19 התחולל מהפך דמוגרפי חדש, כאשר האוכלוסייה היהודית בעיר הפכה לגדולה ביותר. עובדה זו היא שהביאה את היהודים דווקא "לגלוש" ראשונים אל מחוץ לחומות במחצית השנייה של המאה ה-19, ולייסד את השכונות החלוציות: משכנות שאננים, נחלת שבעה, מאה שערים ואחרות.
החל מתקופת המנדט ועד ימינו האוכלוסייה היהודית היא הגדולה ביותר באופן בולט, ואחריה - האוכלוסייה המוסלמית. הציבור הנוצרי בירושלים מורכב בעיקר מערבים נוצרים, ומכמה מאות אנשי כמורה ודת, השוכנים רובם ככולם ברובע הנוצרי.
במהלך שנות התשעים ניכרה מגמה של התחרדות ירושלים, ומדי שנה החל מאמצע שנות התשעים יורד מספר ילדיה החילוניים של ירושלים ב כ 10% בממוצע, בעוד ילדי האוכלוסייה החרדית עולה בהתמדה במהלך שנים אלה.[10]
בקרב האוכלוסייה הערבית, ניכרת ירידה בחלקם היחסי של התושבים הנוצריים וזאת עקב הגירה לחו"ל, ועליה בחלקם היחסי של התושבים המוסלמיים.
נכון לשנת 2008 גרים בירושלים 774,000 תושבים (כ-10% מכלל תושבי ישראל), מתוכם 488,000 תושבים יהודים, 261,000 תושבים מוסלמים, 15,000 תושבים נוצרים וכ-10,000 בני דתות אחרות או חסרי סיווג דתי. בכך מהווה ירושלים את העיר הגדולה בישראל גם כשמביאים בחשבון רק את תושביה היהודיים. אחוז היהודים בעיר ירד מאז שנת 1990, מ-72% מכלל האוכלוסייה בירושלים ל-63%. לעומת זאת, אחוז המוסלמים בעיר עלה מ-24% לכ-34%, ונשאר יציב בשנים האחרונות.
בית ישראלמאה שעריםבית הכרםרחביהבית וגןגבעת
מרדכירמת
שרתקטמוןגונןטלביההמושבה
הגרמניתבקעהמקור
חייםהעיר
העתיקהאבו תורסילואןארמון הנציבתלפיותתלפיות מזרחהר המנוחותגבעת שאולקריית משההר
נוףליפתארוממהרמות אלוןרמת שלמהגבעת משואהמלחה
(מנחת)בית צפאפארמת רחלגילההר חומהצור באהרא-טורעין כרםבית זיתקרית היובלקריית מנחםעיר גניםהר הרצלמוסררהמרכז העירימין משהשייח ג'ראחרמת אשכולסנהדריהואדי אל-ג'וזעיסוויההגבעה
הצרפתיתהר הצופיםהר הזיתיםמ"פ שועפאטשועפאטבית חנינאפסגת זאב
מרכזפסגת זאב
(מזרח ומערב)נוה יעקבא"ת עטרותשדה התעופה עטרותקלנדיהכפר עקבגבעת רםניותנחלאותמפה חלקית של שכונות ירושלים
מעמדה החוקי של ירושלים
מאז 1948 מעמדה החוקי והבינלאומי של ירושלים סבוך ומעורפל. תוכנית החלוקה קבעה כי ירושלים תהיה חלק מאזור בשליטה בינלאומית (שאמור היה לכלול גם את בית לחם), באמצעות מושל זר שימונה על ידי האו"ם, ומועצה שתורכב מנציגי התושבים של האזור. אולם במלחמת העצמאות חולקה ירושלים בין ישראל לבין ירדן. מדינת ישראל הכריזה על ירושלים המערבית כעל חלק משטחה רק ב-17 ביולי 1948. ההכרזה על העיר כעל בירת המדינה התקיימה רק בדצמבר 1949. גורמים רבים בעולם, בייחוד נוצרים-קתוליים, פעלו לבנאום העיר, ושאפו למעמד בה. עצרת או"ם אף קיבלה החלטה בדצמבר 1949 הקוראת לבנאם את ירושלים.
מיד אחרי מלחמת ששת הימים קיבלה הכנסת חוק המסמיך את ממשלת ישראל להחיל בצו את החוק הישראלי על שטחים בתחומי ארץ ישראל (בגבולות המנדט הבריטי). הממשלה החליטה להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, כלומר על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו. מרבית הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בהחלת החוק הישראלי ורואה במזרח ירושלים חלק מהשטחים הכבושים, ובשכונות היהודיות שהוקמו בה - התנחלויות. ממשלת ישראל טוענת בפורומים בינלאומיים כי החלת החוק על השטח אינה סיפוח[דרוש מקור], אולם בית המשפט העליון קבע כי מזרח ירושלים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. ב-1980 קיבלה הכנסת את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל שקובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל".
במהלך השנים מספר מדינות קבעו את מושב שגריריהן בירושלים. כך היו הולנד, מספר מדינות אפריקאיות - אתיופיה, חוף השנהב , זאיר וקניה, ועוד תריסר מדינות מאמריקה הלטינית:בוליביה, צ'ילה, קולומביה, קוסטה ריקה, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוודור, אל סלוודור, גואטמלה, האיטי, פנמה, אורוגוואי וונצואלה. ארבע המדינות האפריקאיות ניתקו בשנת 1973 את יחסיהן עם ישראל ובחידושן כעבור כמעט שני עשורים השגרירים שלהן לא חזרו לירושלים אלא לגוש דן. המדינות הנותרות העבירו את שגרירויותיהן מירושלים ב-1980 בעקבות קבלת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל בכנסת והחלטה 478 של מועצת הביטחון של האו"ם. שתיים שהחזירו את שגרירויותיהן לעיר, קוסטה ריקה ואל סלוודור, הוציאו אותן שוב בחודש אוגוסט 2006. כעת לאף אחת ממדינות העולם אין שגרירות בירושלים.
לפי החלטה שנתקבלה בקונגרס האמריקאי, על ארצות הברית להכיר בירושלים כבירת ישראל ולהעביר את השגרירות האמריקאית אליה. בפועל מאז קבלת ההחלטה ועד שנת 2010, הממשל האמריקאי דוחה את ההעברה של השגרירות מתל אביב לי
תחבורה[עריכה] תשתיות כבישיםכיום הגישה לירושלים ממערב נעשית בשני כבישים מרכזיים: כביש 1 וכביש 443. בקיץ 2007, נחנך מחלף חדש בכניסה לעיר המאפשר כניסה נוספת לשכונות הצפוניות בעיר דרך מנהרת הארזים. מחלף זה הקל משמעותית על עומסי התנועה באזור גינות סחרוב. הגישה לירושלים ממזרח נעשית בכביש 1, מדרום בכביש 60- דרך חברון, ומצפון בדרך האלוף נרקיס - שאף הוא המשכו של כביש 60.
[עריכה] פרויקטים בתכנון והקמהכביש 45 - כביש גישה חדש לבירה מכיוון השפלה שימשיך עד לעמאן בירת ירדן (מעבר הגבול "אלנבי").
כביש 39 - כביש שיחבר את ירושלים עם קרית גת דרך בית שמש.
כביש הטבעת - כביש בבניה ותכנון בחלקו שינקז את התנועה בין כל הצירים הראשיים של העיר ויאפשר גישה לכל שכונות הקצה של העיר בצפון, בדרום, במזרח ובמערב ללא צורך לעבור דרך מרכז העיר או צירי התנועה המרכזיים ובכך יפחית את נפח התנועה בהם. כביש זה מורכב משני כבישים: כביש הטבעת המזרחית וכביש הטבעת המערבית.
שד' מנחם בגין - כיום הכביש נמתח משכונת עטרות עד לשכונת מלחה. במלחה יבנה מחלף חדש בשם מחלף גולומב ויאפשר את הארכת הכביש עד לשכונת גילה באמצעות הפרדה מפלסית במטרה לאפשר גישה חדשה לשכונה ובמטרה להפחית את נפח התנועה בצירים קיימים המובילים אל השכונה וממנה.
כביש 1 - חידוש הכביש ממחלף שער הגיא עד למחלף מוצא ממערב, חידוש הכביש מצומת בית הערבה עד למחלף אדומים ושיפוצו עד למחלף הזיתים ממזרח.
התחנה המרכזית בירושלים (כיום מתבצעות בשטח התמונה העבודות לבנית תחנת הרכבת בנייני האומה)
תחבורה אוויריתשדה התעופה ירושלים בעטרות שמצפון לעיר הוא שדה תעופה בינלאומי. מאז פרוץ אינתיפאדת אל אקצה לא מתקיימות טיסות אליו וממנו ובמקום שוכן כיום בסיס מג"ב. על-פי טיעונים מצד גורמים שונים צפויות תכניות עתידיות של שיפוץ ופיתוח השדה והפעלתו מחדש או הריסתו ובניית שכונת ענק לאוכלתקשורתירושלים מהווה את מרכז השידורים הממלכתיים במדינת ישראל. בירושלים שוכנים משרדי רשות השידור ואולפני הטלוויזיה והרדיו שלה -ערוץ 1, ואולפני קול ישראל. בעיר נמצאים גם משרדי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, חלק מאולפני הרדיו של גלי צה"ל, ומשרדי דואר ישראל.
גופי תקשורת מקומית בעיר הם רדיו ירושלים, מקומונים כגון ידיעות ירושלים, זמן ירושלים, וכל העיר, ומקומונים שכונתיים שונים.
[עריכה] תרבות וספורטבירושלים פועלת אוניברסיטה אחת, האוניברסיטה העברית בירושלים. לאוניברסיטה שלושה קמפוסים ברחבי העיר: הר הצופים, אדמונד י' ספרא גבעת רם, עין כרם. זאת בנוסף לקמפוסים ומעבדות אותן מפעילה האוניברסיטה העברית מחוץ לירושלים. בעיר קיימים גם מוסדות נוספים להשכלה גבוהה: בית הספר הגבוה לאומנויות "בצלאל", בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, מעלה (בית ספר לקולנוע), האקדמיה למוסיקה ולמחול ועוד מכללות וישיבות רבות. ירושלים משמשת גם כמקום משכנם של מכוני מחקר רבים כגון המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון ון ליר, מכון שלום הרטמן, מכון הנרייטה סאלד ומכון שלם. ירושלים היא מקום מושבן של מספר רב של תזמורות וקבוצות תיאטרון וביניהן: התזמורת הסימפונית ירושלים, הקאמרטה הישראלית ירושלים, תזמורת הבארוק ירושלים, קבוצת התיאטרון הירושלמי ותיאטרון הקרון.
וסייה יהודית
ציור קיר ברחוב אגריפס
מבט אווירי על שטח מוזיאון ישראל. ברקע - בנין הכנסתירושלים היא מקום משכנם של מוסדות תרבות מרכזיים כגון הספרייה הלאומית של ישראל, בית אבי חי, בית הקונפדרציה, מרכז שמשון-בית שמואל והמרכז למוזיקה ירושלים. הפעילות התרבותית של ירושלים מתקיימת במקומות רבים בעיר והיא מגוונת מאוד. בעיר ישנם בתי קולנוע, תיאטראות ואולמי קונצרטים ומופעים. מדי שנה בעיר מתקיימים ירידים, פסטיבלים ותהלוכות. בירושלים שוכן מוזיאון ישראל, המוזיאון החשוב בישראל ואחד מעשרת המוזיאונים הגדולים בעולם. למוזיאון זה מסונפים גם מוזיאון רוקפלר לארכאולוגיה, בית טיכו ומרכז פאלי לאומנות. בירושלים פועל גם יד ושם, מוזיאון השואה הגדול בעולם, הממוקם במערב ירושלים צמוד להר הרצל.
בירושלים מספר מתחמי בילוי בהם מרוכזים בתי הקפה המסעדות והפאבים בעיר. בין מתחמים אלו ניתן למנות את מדרחוב בן יהודה, ורחוב נחלת שבעה במרכז העיר, וכן את קניון מלחה, המושבה הגרמנית, ואזור התעשייה בתלפיות. בקיץ 2007, נוסף מתחם בילויים וקניות חדש ויוקרתי בירושלים במתחם ממילא-שדרות אלרוב, הסמוך לעיר העתיקה. בשנים האחרונות התרחב אזור הבילוי במרכז העיר לכיוון רחוב שלומציון המלכה והרחובות היוצאים ממנו - המהווים את לב אזור הפאבים והברים של ירושלים. חלק מרחובות אלו הפכו למדרחובים - עובדה אשר שידרגה את מעמדם כאזור בילוי מועדף. כלל אזורים אלו שוקקים כל שעות היום וחלקם, בעיקר המושבה הגרמנית ואזור מרכז העיר, עמוסים במבלים עד השעות הקטנות של הלילה.
א12].
ירושלים (להאזנה (מידע · עזרה). בערבית: אל-קֻדְס القـُدْس או אוּרְשַׁלִם أُورشَلِم[1]) היא בירתה של מדינת ישראל והעיר הגדולה ביותר במדינה. העיר מקודשת לשלוש הדתות המונותאיסטיות: היהדות, האסלאם והנצרות, והיוותה מרכז חיי העם היהודי בימי קדם, ומושא געגועיו בגלות. משום מרכזיותה בעולמם של המאמינים, הייתה העיר מוקד למלחמות וסכסוכים הנמשכים עד עצם היום הזה. מאז סוף המאה ה-19, התפתחו סביב העיר העתיקה, שכונות העיר החדשה, המהוות כיום את רובה המוחלט של העיר.
ירושלים שוכנת בהרי יהודה, על קו פרשת המים הארצי של ארץ ישראל המערבית, בין הים התיכון לים המלח, ברום של 570[2] עד 857[3] מטר מעל פני הים.
בשנת 1981 הוכרזה העיר העתיקה של ירושלים כאתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו, והיא נמצאת ברשימת האתרים בסיכון.
מקור השם
בעבריתהתעודות הראשונות בהן נזכר שמה של ירושלים במידה רבה של ביטחון, בצורה הדומה לשם העברי הן כתבי המארות המצריים. שמה של העיר מופיע בכתבי המארות כ"אשאמם" שאותו יש לקרוא ככל הנראה כ"רשלמם". זמנן של תעודות אלה מקביל לתקופה שבה על פי הממצא הארכאולוגי בוצרה לראשונה הגבעה עליה קמה העיר. מאוחר יותר מופיע שמה של העיר כ"אורוסלימה" במכתבי אל עמרנה מן המאה ה-14 לפנה"ס.
חוקרים סבורים כי ירושלים נקראה מלכתחילה על-שמו של אל השקיעה הכנעני, שלם, שהיה אלם של היבוסים, וכי במקום היה מקדש לפולחנו. הסברה היא ש"מלכיצדק מלך שלם", הנזכר בספר בראשית, הוא למעשה מלך ירושלים. המילה "ירו" לקוחה מן השורש השמי י. ר. ה שפירושו "ייסד" (ואף בעברית: או מי ירה אבן פִּנָּתָהּ - ספר איוב לח, ו), ולפיכך, על פי השערת חוקרי המקרא, משמעות השם המקורית היא "ייסד האל שלם", או העיר שאותה ייסד האל שלם. סברה אחרת באשר למשמעות השם היא שיש לפרשו לפי הקרי המודרני בעברית ובערבית - "אור-שלם", עירו של שלם.
על פי המדרש, השם "ירושלים" הנו צירוף של השם שאברהם קרא לה, "הר ה' יראה" עם השם "שלם" וכך נוצר השם המלא של העיר, המופיע בתנ"ך בדרך כלל כ"ירושלם". במקרא מופיע שם העיר (חוץ מחמישה מקומות) בכתיב חסר, ללא יו"ד, מה שמרמז לכאורה על הקריאה הקדומה "ירושלֵם" (בדומה לשמה בארמית). עם זאת, הקרי הוא "ירושלים", וכך הוא גם שמה של העיר אצל חז"ל. על פי המסורת ירושלים היא עיר מוקפת חומה מימות (כלומר לפני) יהושע בן נון.
לירושלים שמות רבים; על פי המדרש, ישנם 70 שמות עבריים לעיר. העיקרים שבהם הם: ירושלים, שלום, יראה, יבוס, ציון, עיר דוד, חפציבה ויפה נוף.
בדומה לציון ארץ ישראל בשם "הארץ" ובית המקדש בשם "הבית", גם ירושלים נזכרת במקורות בשם "העיר" בה"א הידיעה, ללא ציון שמה (הגמרא, מסכת תענית כו: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... בשבעה עשר בתמוז נשברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר...").
בשפות אחרותבתרגום השבעים מופיע שמה של ירושלים: "ירוסלם" (Ιερουσαλήμ). באופן מקרי, פירוש המילה "ירוס" (ιερός) ביוונית הוא "קדוש", וייתכן שכך פורש שמה של ירושלים בפי דוברי יוונית. בתרגומו של הירונימוס לתנ"ך, המכונה "וולגטה", מתורגם השם ירושלים ל"היירוסלם"; (Hierusalem), שהוא תעתיק ללטינית של הגרסה היוונית של השם. שמה של ירושלים ברוב לשונות אירופה כיום נגזר מהשם היווני או הלטיני, בשינויים פונטיים כאלה ואחרים (המשתקפים גם בכתיב).
בשנת 130 הקים הקיסר הרומי אדריאנוס על חורבות ירושלים מושבה רומית, וכינה אותה: "קולוניה איליה קפיטולינה" (Colonia Aelia Capitolina). "קולוניה" בלטינית פירושה "מושבה", Aelius היה שם משפחתו של אדריאנוס, ואילו הרכיב השלישי בשם הוקדש לאל הרומי יופיטר, ששמו המלא בלטינית הוא Iuppiter Capitolinus. השם הלטיני היה בשימוש כמה מאות שנים, כפי שמעידים כתבים מוסלמיים בערבית מהתקופה הסמוכה לכיבוש המוסלמי של ירושלים, אולם הוא נשכח זמן מה לאחר מכן.
בערבית, השם הנפוץ ביותר לירושלים כיום הוא "אל-קודס" (القـُدْس) שפירושו המילולי הוא "הקודש". בתרגום התנ"ך והברית החדשה לערבית, נקראת ירושלים: "אורשלים" (أورشليم), אולם שם זה אינו נפוץ בשפה היומיומית. בהקשרים דתיים מכונה ירושלים בערבית: القدس الشريف ("אל-קודס א-שריף"), כלומר "ירושלים הנכבדת" או "ירושלים הנעלה". במקורות איסלמיים רבים מוזכרת העיר בשם "בית אלמקדס" (بيت المقدس) המבוסס על הביטוי העברי "בית המקדש". שם זה מצוי כיום בשימוש בשפה הפרסית, אם כי השם השכיח בפרסית לירושלים הוא "אורשלים".
היסטוריה
מהתקופה הכלקוליתית ועד תקופת הברונזה
הגרעין הקדום של ירושלים הוא מהתקופה הכלקוליתית על הגבעה הנקראת היום עיר דוד. ממצאים מתקופת הברונזה הקדומה נמצאו בסביבות מעיין הגיחון על ידי משלחת החוקר פארקר בשנת 1909, והם כוללים שברי חרס, המהווים עדות למגורים על יד מקור המים. הפיכתה של ירושלים מישוב ארעי לעיר קבע התרחשה, ככל הנראה, במהלך המאה ה-19 לפנה"ס. במאה ה-14 לפנה"ס בתקופת הברונזה המאוחרת כבר הייתה ירושלים עיר מדינה כנענית מבוצרת וחשובה. על כך מעידים מכתבי אל עמרנה בהם מוזכרת ירושלים פעמיים. עם הגעת היבוסים לעיר נפתח פרק חדש בהיסטוריה של ירושלים ושמה התחלף ליבוס.
העת על פי המסופר במקרא הייתה ירושלים עיר יבוסית, עד שדוד המלך כבשה והפכה לבירתו[4]. בנו שלמה בנה בה את בית המקדש הראשון. עם זאת, לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות לקיום הממלכה המאוחדת או לגדולתה של ירושלים בתקופה זו. ירושלים שכנה בתחילה על הגבעה המזוהה כ'עיר דוד', ומאוחר יותר התפשטה צפונה להר הבית. בשנת 598 לפנה"ס נכבשה ממלכת יהודה על ידי האימפריה הבבלית, ואחרי ניסיון מרד נגד השלטון הבבלי, כבש נבוכדנצר השני מלך בבל, בשנת 586 לפנה"ס, את העיר והחריב את בית המקדש הראשון.
עם עליית האימפריה הפרסית, ופרסום הצהרת כורש הוקמה ירושלים מחדש כבירת הפרובינציה היהודית, ובית המקדש השני נבנה. בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את יהודה ללא קרב, וירושלים נכנסה לתקופה ההלניסטית. מרד החשמונאים פרץ ב167 לפנה"ס, ובסופו השתלטה משפחת בית חשמונאי על יהודה ושלטה בירושלים עד הכיבוש הרומי בשנת 63 לפנה"ס. בשנת 37 לפנה"ס מונה הורדוס על ידי הרומאים למלך יהודה. הורדוס הרחיב ופיאר את העיר, ובנה את מקדש הורדוס. בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול נגד הרומאים, ובשנת 69 הגיע הצבא הרומי בראשותו של טיטוס לשערי ירושלים, העיר נכבשה ונשרפה בשנת 70 ובית המקדש חרב.
ירושלים עמדה בחורבנה עד זמן שלטון הקיסר אדריאנוס, שבנה אותה מחדש כעיר רומית בשם איליה קפיטולינה בשנת 130, על חורבות ירושלים, ואסר על כניסת היהודים לתחומה. בשנת 133 כבשו מורדים יהודים בראשות בר כוכבא את ירושלים אך העיר חזרה לשליטה רומית בשנת 136. מעמדה הרם של איליה קפיטולינה החל לרדת החל מאמצע המאה השלישית לספירה, עם פינויו ההדרגתי של הלגיון העשירי פרטנסיס מבסיסו שבעיר. נראה כי רק בימי הקיסר קונסטנטינוס, בראשית התקופה הביזנטית, עלתה שוב קרנה כעיר קדושה לנצרות, והיא הפכה למרכז דתי חשוב, בזכות הקמת כנסיית הקבר וכנסיות רבות אחרות במהלך המאה הרביעית. כיבוש ירושלים על ידי הפרסים בשנת 614 הביא להפסקה קצרה בשלטון הנוצרי-ביזנטי על העיר ובשנת 629 חזרו הביזנטים לשלוט בירושלים.
ימי הביניים
אחרי המפלה הביזנטית בקרב הירמוך, בשנת 636 הגיעו המוסלמים אל שערי ירושלים שנמסרה לידם לאחר מצור של ששה חודשים. בתנאי הכניעה הובטחו שלומם של הנוצרים ושלמות כנסיותיהם. הח'ליף עומר בנה על הר הבית את מסגד אל-אקצא, וכיפת הסלע שבנייתם הושלמה בשנת 691. ירושלים עוברת לשלטון בית אומיה עד לשנת 750 ולאחר מכן, לחליפות בית עבאס עד לשנת 969, אז עברה ירושלים ידי הפאטמים. המזרח התיכון וארץ ישראל נכנסו לתקופה של אי יציבות אותה ניצלו בשנת 1071 הסלג'וקים, שכבשו את ירושלים והחזיקו בה לתקופה קצרה.
בשנת 1099 כבשו משתתפי מסע הצלב הראשון את ירושלים אחרי מצור בן כמה שבועות וערכו טבח בתושביה המוסלמים והיהודים. עם הכיבוש הצלבני ב- 1099 חזרה ירושלים לשליטת הנוצרים למשך 100 שנים בשני פרקי זמן: 1099-1187, ושוב בשנים 1229-1244. בשנת 1187 צלאח אל דין כבש את ירושלים. באביב 1219 נהרסו חומות ירושלים[5], ולמשך 316 שנה נשארה ירושלים ללא חומות[6]. לאחר מסע הצלב השישי חזרה העיר לידי הצלבנים והם החזיקו בה עד שהעיר נהרסה על ידי פושטים חואריזמים בשנת 1244. לבסוף נפלה העיר בידי הממלוכים בשנת 1260 עם השתלטותם על ארץ ישראל.
ירושלים הייתה תחת שלטון הממלוכים החל משנת 1260 ועד שנת 1516. תקופה זו בתולדות העיר חופפת את שנות שלטונם של הממלוכים בארץ ישראל. בתקופה הממלוכית הייתה ירושלים עיר זניחה בשולי האימפריה הממלוכית, חסרת חשיבות אסטרטגית ומרוחקת מדרך הדואר אוכלוסייתה הייתה ברובה ענייה, וחיה בְּצִלָּם של ארמונות ומבנים מפוארים, ששימשו כמרכזי לימוד לתורת האסלאם. מאידך, עלה והתקבע בתודעה האסלאמית מעמדה כעיר קדושה, השלישית בקדושתה לאסלאם, אחרי מכה ואל-מדינה[7]. הממלוכים בנו מבנים דתיים רבים בעיר שהעניקו לירושלים מראה מוסלמי מוחלט ללא תקדים בתולדותיה.
העת החדשה
ב-1517 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית. הסולטאן סולימאן המפואר בנה את חומות ירושלים המוכרות היום, ושיפץ את המצודה ואת מגדל דוד. אולם עם שקיעתה הממושכת של האימפריה העות'מאנית התדרדר גם מצבה של ירושלים, וחלקים גדולים בתוך העיר העתיקה היו שוממים. במאות ה-18 וה-19 החל היישוב היהודי להתעצם, במחצית השנייה של המאה ה-19 הוחל בהקמת מבנים שונים מחוץ לחומות. בשנת 1860 הוקמה השכונה משכנות שאננים, שהייתה השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומת ירושלים. עם הקמתה החלו להיבנות שכונות נוספות והעיר החלה להתרחב ולגדול במהירות. באותה תקופה המעצמות הקולוניאליות האירופאיות החלו לגלות עניין בעיר, נאבקו על מידת השפעתן ועסקו בבנייה נרחבת.
בשנת 1917 עברה ירושלים לידי שלטון המנדט הבריטי שקבעו את ירושלים כבירת ארץ ישראל וריכזו בה את מוסדות השלטון החשובים, ובכללם: מקום מושבו של הנציב העליון, משרדי הממשלה, בית המשפט העליון, בית הסוהר המרכזי. ירושלים גם הייתה המרכז המדיני של היישוב היהודי ובה שוכנו מוסדותיו הלאומיים: ועד הצירים, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הוועד הלאומי, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד
ירושלים הישראליתעל פי תוכנית החלוקה של האו"ם, הייתה ירושלים אמורה להיות יחד עם בית לחם באזור מיוחד תחת שליטה בינלאומית. אולם עם פרוץ מלחמת העצמאות התעלמו מכך שני הצדדים וניסו לתפוס את השליטה בעיר. הכוחות הערביים חסמו בפני היהודים את הדרך לירושלים והפסיקו את זרם המים אליה. רק שיירות של משוריינים הצליחו לפרוץ לעיר במחיר דמים כבד ולהביא לה אספקה. ב-5 בדצמבר 1949 הכריז דוד בן-גוריון[8] על ירושלים כעל בירת מדינת ישראל.
בין השנים 1948 ל-1967 הייתה העיר ירושלים חצויה. הקו העירוני היה קו שביתת הנשק כפי שסוכם בהסכמי רודוס, כקטע של הקו הירוק באורך שבעה קילומטרים, והוא שחילק את העיר בין מזרח ירושלים שהיתה חלק מהממלכה ההאשמית של ירדן, לבין מערב ירושלים שהיתה בשליטת מדינת ישראל. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים בעיר לאורך הקו שימשו כעמדות צבאיות. ב-5 ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, שבמהלכה העביר צה"ל את השליטה על צדה המזרחי של העיר לידי ישראל.
מאז מלחמת ששת הימים נבנו שכונות רבות בשטח שנוסף לעיר (חלקן היו יישובים יהודיים שננטשו במלחמת השחרור) וכיום רוב תושביה היהודיים של העיר גרים בשכונות אלו. כיום, ירושלים היא אחת מסוגיות הליבה בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
קדושתה של ירושלים
ביהדות
ירושלים היא העיר הקדושה ביותר ליהדות. קדושתה נובעת מהאמונה הדתית שזהו המקום בו בחר הבורא לשכן את שכינתו ושמו (ועל כן היא נקראת בתהילים עיר האלוהים), כמו כן מהעובדה ההיסטורית של קיום בית המקדש הראשון ששכן בה בתחילת האלף הראשון לפני הספירה ובית המקדש השני שהתקיים בירושלים מן המאה הרביעית לפני הספירה עד המאה הראשונה לספירה. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו קרבנות שהיו מותרים באכילה רק בין חומות העיר. במסורת היהודית נאמר גם שאבן השתיה, שהייתה מתחת לקודש הקודשים, היא הסלע שממנו הושתת כל העולם, ומקום עקידת יצחק.
ירושלים אינה מופיעה בחמשת חומשי תורה בשמה, אלא כ"הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים, פרק יב'), אם כי יש השערה לפיה העיר "שָלֵם" הנזכרת בספר בראשית (יד, יח) היא ירושלים. יחד עם זאת, העיר מוזכרת פעמים רבות בשאר ספרי התנ"ך (656 פעמים), ומספר דומה גם במשנה, בתלמוד, ובתפילות. כמו כן היא מופיעה בשם "ציון". רבים הם המייחסים את "הר המוריה" מקום עקידת יצחק, להר הבית.
על פי המקרא וההלכה ישנן כמה מצוות הכרוכות בירושלים, כאשר כולן סובבות סביב ריכוז הפולחן ובניית בית המקדש שם. המצווה המרכזית היא העליה לרגל, שלוש פעמים בשנה, בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות (שמות כג, יז). בבית המקדש יש גם להקריב את כל הקורבנות המוטלים על האדם - עקב נדר או חטא. בנוסף, יש מצווה להביא ביכורים לירושלים (שם כג, יט) וכן מצווה להביא את פירות השנה הרביעית לנטיעת העץ ולאוכלה בירושלים - נטע רבעי. כמו כן, יש מצווה להביא בשנים מסוימות את המעשר השני ולאוכלו בירושלים. כאשר ישנן בעיות משפטיות חמורות, מצווה להגיע לבית הדין הגדול בירושלים, כדי לבררן בפניו (דברים יז, ח).
בנוסף יש מצווה בתפילה להפנות את הפנים לכיוון ירושלים (ובירושלים עצמה - לכיוון הר הבית) על פי הנאמר בתפילת שלמה:
כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבָיו בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ
– דברי הימים ב' ו, לד
בנצרות
בראשית הנצרות (המאה ה-4) היה בה יחס דו ערכי לירושלים. מחד היא עיר בה, על פי המסורת הנוצרית, נמצאים האתרים בהם חי ומת ישו, כמו ויה דולורוזה או כנסיית הקבר הקדוש. אולם מאידך, חורבנה של ירושלים במרד הגדול נתפס כעונש לעם ישראל על כך שדחו את ישו כמשיח. בתקופה הביזנטית נבנתה ירושלים מחדש כעיר נוצרית, אולם הר הבית הושאר שומם, כסמל לחורבן העיר.
ערך מורחב – תיירות צליינית
חשיבותה של ירושלים בתפיסה הנוצרית עלתה עם כיבושה בידי המוסלמים, ובמיוחד בתקופת מסעי הצלב (המאה ה-11). עם כיבוש הארץ בידי הצלבנים הפכה ירושלים לבירת ממלכת ירושלים הצלבנית. עם זאת, יש גישות בנצרות המתייחסות לירושלים הנזכרת בתנ"ך ובברית החדשה באופן מטאפורי, כסמל למקום קדוש או טהור באשר הוא. לכן מדובר בנצרות על "ירושלים של מעלה" כנגד ירושלים הפיזית. גישה זו התפתחה, כנראה, לאור העובדה שירושלים לא הייתה נגישה לנוצרים ברוב התקופות, ובשל כך שמרכז הנצרות הקתולית נמצא ברומא. כיום נחשבת ירושלים אתר קדוש בעיני כל העדות הנוצריות, וביקור בה (הנקרא צליינות) נחשב לזכות גדולה.
ב-1917, כשנכבשה ירושלים בידי הבריטים מידי העות'מאנים המוסלמים, צלצלו פעמוני הכנסיות ברחבי אירופה לאות שמחה. הפילדמרשל הבריטי אדמונד אלנבי שעמד בראש הכוחות שכבשו את הארץ, ירד מסוסו ונכנס לירושלים ברגל, מפאת קדושת העיר.
באסלאם
כיפת הסלע, מבט מכיוון הרובע היהודי; ברקע למטה: הכותל המערבי.ירושלים היא אחת מהערים הקדושות לאסלאם. באסלאם הסוני נחשבת ירושלים למקום השלישי בחשיבותו, לאחר מכה ואל-מדינה, ולפיכך היא מכונה "ת'אלת' אל-חרמיין" (ثالث الحرمين) – השלישי מבין שני המקומות הקדושים.
אחד מתאריה של ירושלים באסלאם הוא "אולא אל-קיבלתיין" (أولى القبلتين) – הראשונה מבין שני כיווני התפילה. מקור הכינוי הוא באמונה המוסלמית שבראשית האסלאם מוחמד הורה להתפלל לכיוון ירושלים, ומאוחר יותר שינה את כיוון התפילה אל הכעבה שבמכה. השינוי בכיוון התפילה משתקף בסורה 2, אל-בקרה / פסוקים 136-144.
הסיבה לשינוי כיוון התפילה אינה ברורה, ובמסורת המוסלמית ניתנים לכך הסברים שונים. מסופר, למשל, כי מוחמד התפלל לכיוון ירושלים כדי לרצות את היהודים, אך הם לעגו לו ולכן פנה לכיוון הכעבה. לפי גרסה אחרת מוחמד התפלל לכיוון ירושלים עד שגילה שזהו כיוון התפילה של היהודים; אז פנה להתפלל לכיוון הכעבה. הסברים אחרים נסבים סביב מעמדה הקדוש של מכה בחצי האי ערב ערב עליית האסלאם, בניגוד לירושלים, שהייתה פחות מוכרת באותה תקופה. לפי הסבר אחר, הכעבה במכה הייתה מוקד של עבודת אלילים ולכן מלכתחילה אי אפשר היה לפנות לעברה בעת התפילה, וכברירת מחדל נבחרה ירושלים. לאחר שמוחמד סילק כל זכר לעבודת אלילים מהכעבה שוב לא הייתה מניעה להתפלל לכיוונה.
זכר לשני כיווני התפילה ניתן למצוא במסגד באל-מדינה המכונה "ד'ו אל-קיבלתיין" (ذو القبلتين), היות שיש בו שתי גומחות תפילה – האחת פונה לכיוון ירושלים, והאחרת לכיוון מכה.
מקור קדושתה של ירושלים באסלאם שנוי במחלוקת בקרב חוקרי האסלאם והמזרחנים. עיקר המחלוקת נסב סביב השאלה האם נחשבה ירושלים לקדושה באסלאם כבר מראשיתו, או שמא קדושתה התפתחה בתקופה מאוחרת יותר. שורש המחלוקת נעוץ בכך שירושלים אינה מוזכרת בקוראן באף אחד משמותיה המקובלים: בית אל-מקדס (بيت المقدس), איליאא' (إيلياء, על שם איליה קפיטולינה), אל-קודס (القدس). הכינוי "אל-מסג'ד אל-אקצא" (المسجد الأقصى), המוזכר בסורה 17, אל-אסראא' / פסוק 1, עורר פרשנויות שונות, הן בקרב המלומדים המוסלמים הקדומים והן בקרב חוקרים מודרניים. היו שזיהו אותו עם ירושלים או עם מסגד אל-אקצא שבירושלים; לפי המסורת המוסלמית, זהו יעדו של המסע הלילי של מוחמד (الإسراء, אלאסראא') ומקום עלייתו השמימה (المعراج, אלמעראג'). אחרים ראו בו כינוי למסגד שנמצא בדרך בין מכה לטאא'ף או למסגד שנמצא בשמים. לאחרונה טען החוקר אורי רובין כי הפרשנות של אל-מסג'ד אל-אקצא כמסגד שמימי היא פרשנות שיעית שמטרתה להפחית ממעמדה של ירושלים בתקופה האומיית, וכי פסוק 1 בסורה 17 מתייחס במקורו לחזון של הנביא מוחמד על מסע לילי לירושלים. לעומת רובין, המזרחן מרדכי קידר סבור שקדושתה של ירושלים באסלאם החלה רק כמה עשרות שנים לאחר מותו של הנביא מוחמד, ושמאחורי קדושת ירושלים עמדו מאז ומתמיד אינטרסים פוליטיים, החל מהמאה ה-7 ועד ימים אלה.
תצלום של ירושלים המערבית מתחנת החלל הבינלאומיתחשיבותה של ירושלים באסלאם החלה לעלות במאות ה-7 וה-8, עם הקמת המסגדים על הר הבית. התהליך נמשך במאות ה-11 וה-12, והגיע לשיאו בתקופת מסעי הצלב וממלכת ירושלים. על רקע הכיבוש הצלבני של ירושלים, התפתחה ספרות של "שבחי ירושלים" (فضائل بيت المقدس, فضائل القدس, פצ'אאל בית אלמקדס, פצ'אאל אלקדס), שמחזקת את מעמדה של ירושלים באסלאם.
גאוגרפיהירושלים שוכנת על רצועת ההר המרכזית של ארץ ישראל המערבית, ועל קו פרשת המים שלה בין הים התיכון לים המלח, ברום של 570 עד 857 מטר מעל פני הים. העיר שוכנת בהרי ירושלים, חבל הרים השייך להרי יהודה.
שכונות העיר בנויות על הגבעות כאשר ביניהן נמתחים עמקים וואדיות שהמוכרים שבהם הם עמק יהושפט, גיא בן הינום, עמק רפאים, נחל קדרון, נחל שורק ועמק הצבאים.
לאורך ההיסטוריה, מקורות המים שהיו לעיר היו מעיינות הפזורים ברחביה ובסביבותיה ומשמשים אותה עד היום. בשל היותה של ירושלים עיר הררית ותלולה, היה קשה להתיישב בה ולעסוק בחקלאות. זאת אף על פי שכיום ניתן לראות במערבה טרסות לגידולי חקלאות, דבר המעיד על כך שלמעשה כן היה ניתן לעסוק בחקלאות בימי קדם אך בצורה מצוצמת.
על-פי ממצאים ארכאולוגיים תקופת ההתיישבות בירושלים מתוארכת לתקופה הכלכוליתית (בשנת 2009 נתגלו ממצאים ארכאולוגים המתוארכים לתקופה הנאוליתית בחלק משכונות הקצה של העיר המעידים על התיישבות באזור) על הגבעה הנקראת עיר דוד. סיבת ההתיישבות הייתה הקרבה למקור מים, המעיין המוכר בשם "מעיין הגיחון", ובשל היות השטח מישורי. עם הפיכתה של העיר ליישוב קבע, ניצלו תושביה את תלילותה ההררית לצורכי הגנה. עובדה זו הקשתה על ניסיונותיהם של עמים רבים לכבוש אותה.
אקליםירושלים נמצאת בסְפָר המדבר. הקיץ חם ויבש, והחורף קר וגשום וכמעט בכל שנה יורד בעיר שלג, בעיקר בשכונותיה הגבוהות כמו גילה (857 מטר מעל פני הים), רמות אלון ובית וגן, כמות המשקעים הממוצעת בירושלים הנה 554 מ"מ לשנה. הממוצע השנתי של הלחות בירושלים הוא כ-60%.
דמוגרפיה וסטטיסטיקהאוכלוסיית ירושלים בתקופות שונות: שנה יהודים מוסלמים נוצרים סה"כ
1525 1,000 3,700 אין מידע 4,700
1538 1,150 6,750 אין מידע 7,900
1553 1,634 11,750 אין מידע 13,384
1562 1,200 11,450 אין מידע 12,650
1844 7,120 5,000 3,390 15,510
1876 12,000 7,560 5,470 25,030
1896 28,110 8,560 8,750 45,420
1922 34,000 13,400 14,700 62,600
1931 51,200 19,900 19,300 90,500
1944 97,000 30,600 29,400 157,000
1948 100,000 40,000 25,000 165,000
1967 195,700 54,963 12,646 263,307
1980 292,300 אין מידע אין מידע 407,100
1985 327,700 אין מידע אין מידע 457,700
1987 340,000 121,000 14,000 475,000
1990 378,200 131,800 14,400 524,400
1995 482,000 164,300 16,300 662,600
1996 421,200 אין מידע אין מידע 602,100
2000 448,800 208,700 אין מידע 657,500
2004 458,000 225,000 15,000 706,000
2007 489,480 אין מידע אין מידע 746,300 [1]
שנה יהודים מוסלמים נוצרים סה"כ
הערות:
1. גבולות העיר השתנו מעת לעת, בעיקר מאמצע המאה
ה-19 ואילך. השינוי המשמעותי האחרון היה ב-1967, ובו
הוכללו בשטח העיר כמה כפרים ועיירות שממזרח לה.
2. תושבים חסרי סיווג דתי בירושלים - שיעורם כ 1%
מאוכלוסיית העיר (נכון ל 2004)
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון ליוני 2010, יש בירושלים 780,200 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של 1.9%.
לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2008, העיר מדורגת 4 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשס"ח (2008-2007) היה 32.8%. השכר הממוצע של השכירים בשנת 2007 היה 5,800 ש"ח (ממוצע ארצי: 6,743 ש"ח).
אוכלוסייהאוכלוסייתה של ירושלים לאורך השנים השתנתה בהתאם לדתו ולאופיו של הכובש ששלט בה: מעת כיבוש העיר על ידי דוד המלך לפני כ-3000 שנה ועד חורבן בית המקדש הראשון, היה רוב אוכלוסייתה של ירושלים יהודי. לאחר יציאת עם ישראל לגלות בבל התמלאה ירושלים בבני עמים מקומיים, בעיקר שומרונים (או כותים). כשבעים שנה לאחר מכן שבו הגולים לירושלים, והעיר שבה לשמש עיר יהודית מרכזית. למשך מאות שנים נוספות היה רוב יושביה של העיר יהודי, אך עם חדירת השלטון הרומי לעיר בשנת 63 לפנה"ס החל אופייה הדמוגרפי להשתנות, ובני לאומים נוספים, בעיקר רומים, החלו להתיישב בה. עם חורבן בית המקדש הראשון בשנת 70 לספירה עברה העיר גם טלטלה דמוגרפית, כאשר יושביה היהודים נהרגו או גורשו, והעיר הפכה למרכז שלטון רומי. עקב כך אכלסה העיר בעיקר חיילי לגיון, ומעט היהודים שנותרו בה (או חזרו אליה) התגוררו בהר ציון. באותה עת החלה הנצרות להתפשט כדת במרחב ארץ ישראל, וגם בירושלים. לאחר מרד בר כוכבא בין השנים 132-135 רוקנה ירושלים באופן כמעט מוחלט מיושביה היהודיים, ולמעשה למשך תקופה ארוכה של כ-500 שנה לא ידוע על קהילה יהודית סדירה בעיר. במקום זאת, גרו בירושלים בני לאומים שונים, בד בבד עם עליית קרנה של הנצרות.
בשנת 324, עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית (תחילת התקופה הביזנטית), התמלאה העיר בנוצרים, ורוב אוכלוסייתה למשך כ-300 שנה כללה בעיקר אנשי דת ונזירים נוצריים. מהפך דמוגרפי חדש התחולל בירושלים בשנת 640, עם הכיבוש המוסלמי. היישוב הנוצרי בה הצטמצם מאד, ואת העיר מילאו מוסלמים מחצי האי ערב, ויהודים רבים, שהורשו לאחר שנים ארוכות לשוב אליה. עד שנת 1099 היה רוב אוכלוסייתה של העיר מוסלמי, אך במקביל פעלו בה קהילות יהודיות ונוצריות גדולות. היישוב היהודי התמקד גם הפעם בהר ציון בעיקר. עם נפילת העיר בידי הצלבנים ב-1099 נטבחו רוב יושביה היהודים והמוסלמים, והעיר הפכה למשך זמן מה לכמעט "עיר רפאים". הצלבנים התקשו למלא את העיר בנוצרים אירופאים, ולכן עודדו נוצרים מזרחיים (מארמניה בעיקר) לאכלס את העיר העזובה. פעולות פיתוח ענפות של מערך השווקים בעיר על ידי המלכים הצלבניים הביא לפריחתה של העיר, ובמהלך תקופת השלטון הצלבני בעיר הלכה העיר והתמלאה בנוצרים. עם זאת, מוסלמים ויהודים לא הורשו לגור בה, וביקרו בה רק לעתים נדירות.
ירושלים נפלה בידי צלאח א-דין בשנת 1187, דבר שהביא למהפך דמוגרפי חדש: את הנוצרים החליפו שוב מוסלמים, ואף על פי שנותרה בעיר קהילה נוצרית (מזרחית בעיקר), הפכה העיר למוסלמית מובהקת למשך כ-700 שנה. חלק ממשפחות האצולה המוסלמיות בירושלים עד היום (חוסייני, נשאשיבי, ח'אלידי, דג'אני, נוסיבה ואחרות) התיישבו אז בעיר. האוכלוסייה היהודית הורשתה לחזור לירושלים, אך לקח לה הפעם זמן רב להתבסס. תיאור של הרמב"ן שביקר בירושלים בשנת 1267 מלמד כי כלל אוכלוסייתה של ירושלים היה אז כאלפיים תושבים, מתוכם כ-300 נוצרים, ואילו היהודים היו מתי מעט: "ואין ישראל בתוכה, כי אם שני אחים צבעים, קונים צביעה מאת השלטון" (אגרת הרמב"ן, 1267). לרמב"ן, אגב, מיוחס חידוש היישוב היהודי בירושלים בראשית התקופה הממלוכית, ונראה שהחל מאז הלכה האוכלוסייה היהודית וגדלה.
במאה ה-15 החלה העיר להתגבש בארבעת הרובעים המוכרים לנו כיום בעיר העתיקה, ורוב תושביה היו תמיד מוסלמים. מפקדים שנערכו במהלך המאות ה-18 וה-19 (ראו טבלה מצורפת) מלמדים על מגמה ברורה של התרבות האוכלוסייה היהודית בעיר, בעוד שהאוכלוסייה הנוצרית שמרה כמעט תמיד על יחס קטן למדי לאוכלוסייה. עם זאת יש לציין כי בני העדה האשכנזית לא הורשו לגור בעיר, עקב חוב גדול שלהם לבנאי העיר המוסלמים. מצב זה השתנה בראשית המאה ה-19, עם התערבותה של משפחת רוטשילד, שהחזירה את החוב, ואפשרה בכך ליהודים אשכנזים לשוב ולגור בירושלים. במחצית המאה ה-19 התחולל מהפך דמוגרפי חדש, כאשר האוכלוסייה היהודית בעיר הפכה לגדולה ביותר. עובדה זו היא שהביאה את היהודים דווקא "לגלוש" ראשונים אל מחוץ לחומות במחצית השנייה של המאה ה-19, ולייסד את השכונות החלוציות: משכנות שאננים, נחלת שבעה, מאה שערים ואחרות.
החל מתקופת המנדט ועד ימינו האוכלוסייה היהודית היא הגדולה ביותר באופן בולט, ואחריה - האוכלוסייה המוסלמית. הציבור הנוצרי בירושלים מורכב בעיקר מערבים נוצרים, ומכמה מאות אנשי כמורה ודת, השוכנים רובם ככולם ברובע הנוצרי.
במהלך שנות התשעים ניכרה מגמה של התחרדות ירושלים, ומדי שנה החל מאמצע שנות התשעים יורד מספר ילדיה החילוניים של ירושלים ב כ 10% בממוצע, בעוד ילדי האוכלוסייה החרדית עולה בהתמדה במהלך שנים אלה.[10]
בקרב האוכלוסייה הערבית, ניכרת ירידה בחלקם היחסי של התושבים הנוצריים וזאת עקב הגירה לחו"ל, ועליה בחלקם היחסי של התושבים המוסלמיים.
נכון לשנת 2008 גרים בירושלים 774,000 תושבים (כ-10% מכלל תושבי ישראל), מתוכם 488,000 תושבים יהודים, 261,000 תושבים מוסלמים, 15,000 תושבים נוצרים וכ-10,000 בני דתות אחרות או חסרי סיווג דתי. בכך מהווה ירושלים את העיר הגדולה בישראל גם כשמביאים בחשבון רק את תושביה היהודיים. אחוז היהודים בעיר ירד מאז שנת 1990, מ-72% מכלל האוכלוסייה בירושלים ל-63%. לעומת זאת, אחוז המוסלמים בעיר עלה מ-24% לכ-34%, ונשאר יציב בשנים האחרונות.
ערך זה עוסק בבירת מדינת ישראל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ירושלים (פירושונים).
ירושלים
סמל עיריית ירושלים
שם בערבית القـُدْس/أورشليم
מחוז ירושלים
מעמד מוניציפלי עירייה
ראש העירייה ניר ברקת
גובה ממוצע 630 מטר
סוג יישוב עיר בעלת 500 אלף תושבים ומעלה
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף יוני 2010:
- אוכלוסייה 780,200 תושבים
- שינוי בגודל האוכלוסייה 1.9% לשנה
- צפיפות אוכלוסייה 6,234 תושבים לקמ"ר
תחום שיפוט 125,156 דונם
ירושלים
דירוג חברתי-כלכלי 4 מתוך 10
מדד ג'יני 0.4717
[הצגה]לאום ודת
63.4% יהודים
33.5% ערבים-מוסלמים
1.7% ערבים-נוצרים
0.0% דרוזים
1.4% אחרים
(לפי הלמ"ס נכון לדצמבר 2008)
[הצגה]אוכלוסייה לפי גילאים
0 10 20 30 40 50 60 70
גילאי 0 - 4 12.5%
גילאי 5 - 9 11.5%
גילאי 10 - 14 10.5%
גילאי 15 - 19 9.8%
גילאי 20 - 29 16.0%
גילאי 30 - 44 16.5%
גילאי 45 - 59 11.9%
גילאי 60 - 64 3.2%
גילאי 65 ומעלה 8.1%
(לפי הלמ"ס נכון לדצמבר 2008)
[הצגה]חינוך
סה"כ בתי ספר 531
– יסודיים 312
– על-יסודיים 284
תלמידים 166,063
– יסודיים 103,755
– על-יסודיים 62,308
מספר כיתות 6,424
ממוצע תלמידים לכיתה 26
(לפי הלמ"ס נכון לדצמבר 2008)
http://www.jerusalem.muni.il
אורושלֵם (ú-ru-sa-lim) במכתבי אל-עמארנה, המאה ה-14 לפני הספירה. (מכתב 287, מאת עַבְּדִ-חֶבָּה מלך ירושלים, שורה 61)
מטבע המציין את ייסוד COLonia AELia CAPITolina, ועליו חרישת גבולותיה, כמקובל בעולם הרומי, ובצד השני דמותו של אדריאנוסירושלים (להאזנה (מידע · עזרה). בערבית: אל-קֻדְס القـُدْس או אוּרְשַׁלִם أُورشَلِم[1]) היא בירתה של מדינת ישראל והעיר הגדולה ביותר במדינה. העיר מקודשת לשלוש הדתות המונותאיסטיות: היהדות, האסלאם והנצרות, והיוותה מרכז חיי העם היהודי בימי קדם, ומושא געגועיו בגלות. משום מרכזיותה בעולמם של המאמינים, הייתה העיר מוקד למלחמות וסכסוכים הנמשכים עד עצם היום הזה. מאז סוף המאה ה-19, התפתחו סביב העיר העתיקה, שכונות העיר החדשה, המהוות כיום את רובה המוחלט של העיר.
ירושלים שוכנת בהרי יהודה, על קו פרשת המים הארצי של ארץ ישראל המערבית, בין הים התיכון לים המלח, ברום של 570[2] עד 857[3] מטר מעל פני הים.
בשנת 1981 הוכרזה העיר העתיקה של ירושלים כאתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו, והיא נמצאת ברשימת האתרים בסיכון.
תוכן עניינים [הסתרה]
1 מקור השם
1.1 בעברית
1.2 בשפות אחרות
2 היסטוריה
2.1 מהתקופה הכלקוליתית ועד תקופת הברונזה
2.2 העת העתיקה
2.3 ימי הביניים
2.4 העת החדשה
2.5 ירושלים הישראלית
3 קדושתה של ירושלים
3.1 ביהדות
3.2 בנצרות
3.3 באסלאם
4 גאוגרפיה
4.1 אקלים
5 דמוגרפיה וסטטיסטיקה
5.1 אוכלוסייה
6 מעמדה החוקי של ירושלים
7 חינוך
8 תחבורה
8.1 תשתיות כבישים
8.1.1 פרויקטים בתכנון והקמה
8.2 תחבורה ציבורית
8.2.1 שירות רכבות
8.3 תחבורה אווירית
9 תקשורת
10 תרבות וספורט
10.1 תרבות
10.2 ספורט
10.2.1 מועדוני הספורט של ירושלים
10.2.1.1 כדורגל
10.2.1.2 כדורסל
10.2.1.3 שחיה
10.2.1.4 כדורמים
10.2.1.5 כדורגל חופים
11 עיריית ירושלים
12 ירושלים כיעד תיירותי
13 ראו גם
14 לקריאה נוספת
15 קישורים חיצוניים
15.1 מפות
15.2 ירושלים העתיקה
15.3 העיר כיום
15.4 מוסדות תרבות
16 הערות שוליים
[עריכה] מקור השם ערך מורחב – שמות ירושלים
[עריכה] בעבריתהתעודות הראשונות בהן נזכר שמה של ירושלים במידה רבה של ביטחון, בצורה הדומה לשם העברי הן כתבי המארות המצריים. שמה של העיר מופיע בכתבי המארות כ"אשאמם" שאותו יש לקרוא ככל הנראה כ"רשלמם". זמנן של תעודות אלה מקביל לתקופה שבה על פי הממצא הארכאולוגי בוצרה לראשונה הגבעה עליה קמה העיר. מאוחר יותר מופיע שמה של העיר כ"אורוסלימה" במכתבי אל עמרנה מן המאה ה-14 לפנה"ס.
חוקרים סבורים כי ירושלים נקראה מלכתחילה על-שמו של אל השקיעה הכנעני, שלם, שהיה אלם של היבוסים, וכי במקום היה מקדש לפולחנו. הסברה היא ש"מלכיצדק מלך שלם", הנזכר בספר בראשית, הוא למעשה מלך ירושלים. המילה "ירו" לקוחה מן השורש השמי י. ר. ה שפירושו "ייסד" (ואף בעברית: או מי ירה אבן פִּנָּתָהּ - ספר איוב לח, ו), ולפיכך, על פי השערת חוקרי המקרא, משמעות השם המקורית היא "ייסד האל שלם", או העיר שאותה ייסד האל שלם. סברה אחרת באשר למשמעות השם היא שיש לפרשו לפי הקרי המודרני בעברית ובערבית - "אור-שלם", עירו של שלם.
על פי המדרש, השם "ירושלים" הנו צירוף של השם שאברהם קרא לה, "הר ה' יראה" עם השם "שלם" וכך נוצר השם המלא של העיר, המופיע בתנ"ך בדרך כלל כ"ירושלם". במקרא מופיע שם העיר (חוץ מחמישה מקומות) בכתיב חסר, ללא יו"ד, מה שמרמז לכאורה על הקריאה הקדומה "ירושלֵם" (בדומה לשמה בארמית). עם זאת, הקרי הוא "ירושלים", וכך הוא גם שמה של העיר אצל חז"ל. על פי המסורת ירושלים היא עיר מוקפת חומה מימות (כלומר לפני) יהושע בן נון.
לירושלים שמות רבים; על פי המדרש, ישנם 70 שמות עבריים לעיר. העיקרים שבהם הם: ירושלים, שלום, יראה, יבוס, ציון, עיר דוד, חפציבה ויפה נוף.
בדומה לציון ארץ ישראל בשם "הארץ" ובית המקדש בשם "הבית", גם ירושלים נזכרת במקורות בשם "העיר" בה"א הידיעה, ללא ציון שמה (הגמרא, מסכת תענית כו: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... בשבעה עשר בתמוז נשברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר...").
[עריכה] בשפות אחרותבתרגום השבעים מופיע שמה של ירושלים: "ירוסלם" (Ιερουσαλήμ). באופן מקרי, פירוש המילה "ירוס" (ιερός) ביוונית הוא "קדוש", וייתכן שכך פורש שמה של ירושלים בפי דוברי יוונית. בתרגומו של הירונימוס לתנ"ך, המכונה "וולגטה", מתורגם השם ירושלים ל"היירוסלם"; (Hierusalem), שהוא תעתיק ללטינית של הגרסה היוונית של השם. שמה של ירושלים ברוב לשונות אירופה כיום נגזר מהשם היווני או הלטיני, בשינויים פונטיים כאלה ואחרים (המשתקפים גם בכתיב).
בשנת 130 הקים הקיסר הרומי אדריאנוס על חורבות ירושלים מושבה רומית, וכינה אותה: "קולוניה איליה קפיטולינה" (Colonia Aelia Capitolina). "קולוניה" בלטינית פירושה "מושבה", Aelius היה שם משפחתו של אדריאנוס, ואילו הרכיב השלישי בשם הוקדש לאל הרומי יופיטר, ששמו המלא בלטינית הוא Iuppiter Capitolinus. השם הלטיני היה בשימוש כמה מאות שנים, כפי שמעידים כתבים מוסלמיים בערבית מהתקופה הסמוכה לכיבוש המוסלמי של ירושלים, אולם הוא נשכח זמן מה לאחר מכן.
בערבית, השם הנפוץ ביותר לירושלים כיום הוא "אל-קודס" (القـُدْس) שפירושו המילולי הוא "הקודש". בתרגום התנ"ך והברית החדשה לערבית, נקראת ירושלים: "אורשלים" (أورشليم), אולם שם זה אינו נפוץ בשפה היומיומית. בהקשרים דתיים מכונה ירושלים בערבית: القدس الشريف ("אל-קודס א-שריף"), כלומר "ירושלים הנכבדת" או "ירושלים הנעלה". במקורות איסלמיים רבים מוזכרת העיר בשם "בית אלמקדס" (بيت المقدس) המבוסס על הביטוי העברי "בית המקדש". שם זה מצוי כיום בשימוש בשפה הפרסית, אם כי השם השכיח בפרסית לירושלים הוא "אורשלים".
[עריכה] היסטוריה ערך מורחב – היסטוריה של ירושלים
[עריכה] מהתקופה הכלקוליתית ועד תקופת הברונזה ערך מורחב – ירושלים וסביבותיה מהתקופה הניאוליתית ועד תקופת הברונזה
הגרעין הקדום של ירושלים הוא מהתקופה הכלקוליתית על הגבעה הנקראת היום עיר דוד. ממצאים מתקופת הברונזה הקדומה נמצאו בסביבות מעיין הגיחון על ידי משלחת החוקר פארקר בשנת 1909, והם כוללים שברי חרס, המהווים עדות למגורים על יד מקור המים. הפיכתה של ירושלים מישוב ארעי לעיר קבע התרחשה, ככל הנראה, במהלך המאה ה-19 לפנה"ס. במאה ה-14 לפנה"ס בתקופת הברונזה המאוחרת כבר הייתה ירושלים עיר מדינה כנענית מבוצרת וחשובה. על כך מעידים מכתבי אל עמרנה בהם מוזכרת ירושלים פעמיים. עם הגעת היבוסים לעיר נפתח פרק חדש בהיסטוריה של ירושלים ושמה התחלף ליבוס.
[עריכה] העת העתיקה
עיר דוד, שיחזור מתוך דגם ירושלים בסוף ימי בית שני ערכים מורחבים – ירושלים בתקופת בית ראשון, שיבת ציון, ירושלים בתקופת בית שני
על פי המסופר במקרא הייתה ירושלים עיר יבוסית, עד שדוד המלך כבשה והפכה לבירתו[4]. בנו שלמה בנה בה את בית המקדש הראשון. עם זאת, לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות לקיום הממלכה המאוחדת או לגדולתה של ירושלים בתקופה זו. ירושלים שכנה בתחילה על הגבעה המזוהה כ'עיר דוד', ומאוחר יותר התפשטה צפונה להר הבית. בשנת 598 לפנה"ס נכבשה ממלכת יהודה על ידי האימפריה הבבלית, ואחרי ניסיון מרד נגד השלטון הבבלי, כבש נבוכדנצר השני מלך בבל, בשנת 586 לפנה"ס, את העיר והחריב את בית המקדש הראשון.
עם עליית האימפריה הפרסית, ופרסום הצהרת כורש הוקמה ירושלים מחדש כבירת הפרובינציה היהודית, ובית המקדש השני נבנה. בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את יהודה ללא קרב, וירושלים נכנסה לתקופה ההלניסטית. מרד החשמונאים פרץ ב167 לפנה"ס, ובסופו השתלטה משפחת בית חשמונאי על יהודה ושלטה בירושלים עד הכיבוש הרומי בשנת 63 לפנה"ס. בשנת 37 לפנה"ס מונה הורדוס על ידי הרומאים למלך יהודה. הורדוס הרחיב ופיאר את העיר, ובנה את מקדש הורדוס. בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול נגד הרומאים, ובשנת 69 הגיע הצבא הרומי בראשותו של טיטוס לשערי ירושלים, העיר נכבשה ונשרפה בשנת 70 ובית המקדש חרב.
ירושלים עמדה בחורבנה עד זמן שלטון הקיסר אדריאנוס, שבנה אותה מחדש כעיר רומית בשם איליה קפיטולינה בשנת 130, על חורבות ירושלים, ואסר על כניסת היהודים לתחומה. בשנת 133 כבשו מורדים יהודים בראשות בר כוכבא את ירושלים אך העיר חזרה לשליטה רומית בשנת 136. מעמדה הרם של איליה קפיטולינה החל לרדת החל מאמצע המאה השלישית לספירה, עם פינויו ההדרגתי של הלגיון העשירי פרטנסיס מבסיסו שבעיר. נראה כי רק בימי הקיסר קונסטנטינוס, בראשית התקופה הביזנטית, עלתה שוב קרנה כעיר קדושה לנצרות, והיא הפכה למרכז דתי חשוב, בזכות הקמת כנסיית הקבר וכנסיות רבות אחרות במהלך המאה הרביעית. כיבוש ירושלים על ידי הפרסים בשנת 614 הביא להפסקה קצרה בשלטון הנוצרי-ביזנטי על העיר ובשנת 629 חזרו הביזנטים לשלוט בירושלים.
[עריכה] ימי הביניים
תאור ירושלים הביזנטית ב"מפת מידבא" ערכים מורחבים – ירושלים בתקופה המוסלמית, ירושלים בתקופה הצלבנית, ירושלים בתקופה הממלוכית
אחרי המפלה הביזנטית בקרב הירמוך, בשנת 636 הגיעו המוסלמים אל שערי ירושלים שנמסרה לידם לאחר מצור של ששה חודשים. בתנאי הכניעה הובטחו שלומם של הנוצרים ושלמות כנסיותיהם. הח'ליף עומר בנה על הר הבית את מסגד אל-אקצא, וכיפת הסלע שבנייתם הושלמה בשנת 691. ירושלים עוברת לשלטון בית אומיה עד לשנת 750 ולאחר מכן, לחליפות בית עבאס עד לשנת 969, אז עברה ירושלים ידי הפאטמים. המזרח התיכון וארץ ישראל נכנסו לתקופה של אי יציבות אותה ניצלו בשנת 1071 הסלג'וקים, שכבשו את ירושלים והחזיקו בה לתקופה קצרה.
בשנת 1099 כבשו משתתפי מסע הצלב הראשון את ירושלים אחרי מצור בן כמה שבועות וערכו טבח בתושביה המוסלמים והיהודים. עם הכיבוש הצלבני ב- 1099 חזרה ירושלים לשליטת הנוצרים למשך 100 שנים בשני פרקי זמן: 1099-1187, ושוב בשנים 1229-1244. בשנת 1187 צלאח אל דין כבש את ירושלים. באביב 1219 נהרסו חומות ירושלים[5], ולמשך 316 שנה נשארה ירושלים ללא חומות[6]. לאחר מסע הצלב השישי חזרה העיר לידי הצלבנים והם החזיקו בה עד שהעיר נהרסה על ידי פושטים חואריזמים בשנת 1244. לבסוף נפלה העיר בידי הממלוכים בשנת 1260 עם השתלטותם על ארץ ישראל.
ירושלים הייתה תחת שלטון הממלוכים החל משנת 1260 ועד שנת 1516. תקופה זו בתולדות העיר חופפת את שנות שלטונם של הממלוכים בארץ ישראל. בתקופה הממלוכית הייתה ירושלים עיר זניחה בשולי האימפריה הממלוכית, חסרת חשיבות אסטרטגית ומרוחקת מדרך הדואר אוכלוסייתה הייתה ברובה ענייה, וחיה בְּצִלָּם של ארמונות ומבנים מפוארים, ששימשו כמרכזי לימוד לתורת האסלאם. מאידך, עלה והתקבע בתודעה האסלאמית מעמדה כעיר קדושה, השלישית בקדושתה לאסלאם, אחרי מכה ואל-מדינה[7]. הממלוכים בנו מבנים דתיים רבים בעיר שהעניקו לירושלים מראה מוסלמי מוחלט ללא תקדים בתולדותיה.
[עריכה] העת החדשה ערכים מורחבים – ירושלים בתקופה העות'מאנית, היציאה מן החומות, ירושלים בתקופת המנדט הבריטי
העיר העתיקה בתחילת המאה ה-20
תיירים בכותל המערביב-1517 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית. הסולטאן סולימאן המפואר בנה את חומות ירושלים המוכרות היום, ושיפץ את המצודה ואת מגדל דוד. אולם עם שקיעתה הממושכת של האימפריה העות'מאנית התדרדר גם מצבה של ירושלים, וחלקים גדולים בתוך העיר העתיקה היו שוממים. במאות ה-18 וה-19 החל היישוב היהודי להתעצם, במחצית השנייה של המאה ה-19 הוחל בהקמת מבנים שונים מחוץ לחומות. בשנת 1860 הוקמה השכונה משכנות שאננים, שהייתה השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומת ירושלים. עם הקמתה החלו להיבנות שכונות נוספות והעיר החלה להתרחב ולגדול במהירות. באותה תקופה המעצמות הקולוניאליות האירופאיות החלו לגלות עניין בעיר, נאבקו על מידת השפעתן ועסקו בבנייה נרחבת.
בשנת 1917 עברה ירושלים לידי שלטון המנדט הבריטי שקבעו את ירושלים כבירת ארץ ישראל וריכזו בה את מוסדות השלטון החשובים, ובכללם: מקום מושבו של הנציב העליון, משרדי הממשלה, בית המשפט העליון, בית הסוהר המרכזי. ירושלים גם הייתה המרכז המדיני של היישוב היהודי ובה שוכנו מוסדותיו הלאומיים: ועד הצירים, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הוועד הלאומי, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד.
[עריכה] ירושלים הישראליתעל פי תוכנית החלוקה של האו"ם, הייתה ירושלים אמורה להיות יחד עם בית לחם באזור מיוחד תחת שליטה בינלאומית. אולם עם פרוץ מלחמת העצמאות התעלמו מכך שני הצדדים וניסו לתפוס את השליטה בעיר. הכוחות הערביים חסמו בפני היהודים את הדרך לירושלים והפסיקו את זרם המים אליה. רק שיירות של משוריינים הצליחו לפרוץ לעיר במחיר דמים כבד ולהביא לה אספקה. ב-5 בדצמבר 1949 הכריז דוד בן-גוריון[8] על ירושלים כעל בירת מדינת ישראל.
בין השנים 1948 ל-1967 הייתה העיר ירושלים חצויה. הקו העירוני היה קו שביתת הנשק כפי שסוכם בהסכמי רודוס, כקטע של הקו הירוק באורך שבעה קילומטרים, והוא שחילק את העיר בין מזרח ירושלים שהיתה חלק מהממלכה ההאשמית של ירדן, לבין מערב ירושלים שהיתה בשליטת מדינת ישראל. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים בעיר לאורך הקו שימשו כעמדות צבאיות. ב-5 ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, שבמהלכה העביר צה"ל את השליטה על צדה המזרחי של העיר לידי ישראל.
מאז מלחמת ששת הימים נבנו שכונות רבות בשטח שנוסף לעיר (חלקן היו יישובים יהודיים שננטשו במלחמת השחרור) וכיום רוב תושביה היהודיים של העיר גרים בשכונות אלו. כיום, ירושלים היא אחת מסוגיות הליבה בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
[עריכה] קדושתה של ירושלים
הכניסה לכנסיית הקבר בעיר העתיקה
מפת העולם בצורת פרח, מפה שיצר היינריך בונטינג בשנת 1594 ובה ירושלים מוצגת כמרכז העולם.[עריכה] ביהדותירושלים היא העיר הקדושה ביותר ליהדות. קדושתה נובעת מהאמונה הדתית שזהו המקום בו בחר הבורא לשכן את שכינתו ושמו (ועל כן היא נקראת בתהילים עיר האלוהים), כמו כן מהעובדה ההיסטורית של קיום בית המקדש הראשון ששכן בה בתחילת האלף הראשון לפני הספירה ובית המקדש השני שהתקיים בירושלים מן המאה הרביעית לפני הספירה עד המאה הראשונה לספירה. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו קרבנות שהיו מותרים באכילה רק בין חומות העיר. במסורת היהודית נאמר גם שאבן השתיה, שהייתה מתחת לקודש הקודשים, היא הסלע שממנו הושתת כל העולם, ומקום עקידת יצחק.
ירושלים אינה מופיעה בחמשת חומשי תורה בשמה, אלא כ"הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים, פרק יב'), אם כי יש השערה לפיה העיר "שָלֵם" הנזכרת בספר בראשית (יד, יח) היא ירושלים. יחד עם זאת, העיר מוזכרת פעמים רבות בשאר ספרי התנ"ך (656 פעמים), ומספר דומה גם במשנה, בתלמוד, ובתפילות. כמו כן היא מופיעה בשם "ציון". רבים הם המייחסים את "הר המוריה" מקום עקידת יצחק, להר הבית.
ערך מורחב – ירושלים בהלכה
על פי המקרא וההלכה ישנן כמה מצוות הכרוכות בירושלים, כאשר כולן סובבות סביב ריכוז הפולחן ובניית בית המקדש שם. המצווה המרכזית היא העליה לרגל, שלוש פעמים בשנה, בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות (שמות כג, יז). בבית המקדש יש גם להקריב את כל הקורבנות המוטלים על האדם - עקב נדר או חטא. בנוסף, יש מצווה להביא ביכורים לירושלים (שם כג, יט) וכן מצווה להביא את פירות השנה הרביעית לנטיעת העץ ולאוכלה בירושלים - נטע רבעי. כמו כן, יש מצווה להביא בשנים מסוימות את המעשר השני ולאוכלו בירושלים. כאשר ישנן בעיות משפטיות חמורות, מצווה להגיע לבית הדין הגדול בירושלים, כדי לבררן בפניו (דברים יז, ח).
בנוסף יש מצווה בתפילה להפנות את הפנים לכיוון ירושלים (ובירושלים עצמה - לכיוון הר הבית) על פי הנאמר בתפילת שלמה:
כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבָיו בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ
– דברי הימים ב' ו, לד
[עריכה] בנצרותבראשית הנצרות (המאה ה-4) היה בה יחס דו ערכי לירושלים. מחד היא עיר בה, על פי המסורת הנוצרית, נמצאים האתרים בהם חי ומת ישו, כמו ויה דולורוזה או כנסיית הקבר הקדוש. אולם מאידך, חורבנה של ירושלים במרד הגדול נתפס כעונש לעם ישראל על כך שדחו את ישו כמשיח. בתקופה הביזנטית נבנתה ירושלים מחדש כעיר נוצרית, אולם הר הבית הושאר שומם, כסמל לחורבן העיר.
ערך מורחב – תיירות צליינית
חשיבותה של ירושלים בתפיסה הנוצרית עלתה עם כיבושה בידי המוסלמים, ובמיוחד בתקופת מסעי הצלב (המאה ה-11). עם כיבוש הארץ בידי הצלבנים הפכה ירושלים לבירת ממלכת ירושלים הצלבנית. עם זאת, יש גישות בנצרות המתייחסות לירושלים הנזכרת בתנ"ך ובברית החדשה באופן מטאפורי, כסמל למקום קדוש או טהור באשר הוא. לכן מדובר בנצרות על "ירושלים של מעלה" כנגד ירושלים הפיזית. גישה זו התפתחה, כנראה, לאור העובדה שירושלים לא הייתה נגישה לנוצרים ברוב התקופות, ובשל כך שמרכז הנצרות הקתולית נמצא ברומא. כיום נחשבת ירושלים אתר קדוש בעיני כל העדות הנוצריות, וביקור בה (הנקרא צליינות) נחשב לזכות גדולה.
ב-1917, כשנכבשה ירושלים בידי הבריטים מידי העות'מאנים המוסלמים, צלצלו פעמוני הכנסיות ברחבי אירופה לאות שמחה. הפילדמרשל הבריטי אדמונד אלנבי שעמד בראש הכוחות שכבשו את הארץ, ירד מסוסו ונכנס לירושלים ברגל, מפאת קדושת העיר.
[עריכה] באסלאם
כיפת הסלע, מבט מכיוון הרובע היהודי; ברקע למטה: הכותל המערבי.ירושלים היא אחת מהערים הקדושות לאסלאם. באסלאם הסוני נחשבת ירושלים למקום השלישי בחשיבותו, לאחר מכה ואל-מדינה, ולפיכך היא מכונה "ת'אלת' אל-חרמיין" (ثالث الحرمين) – השלישי מבין שני המקומות הקדושים.
אחד מתאריה של ירושלים באסלאם הוא "אולא אל-קיבלתיין" (أولى القبلتين) – הראשונה מבין שני כיווני התפילה. מקור הכינוי הוא באמונה המוסלמית שבראשית האסלאם מוחמד הורה להתפלל לכיוון ירושלים, ומאוחר יותר שינה את כיוון התפילה אל הכעבה שבמכה. השינוי בכיוון התפילה משתקף בסורה 2, אל-בקרה / פסוקים 136-144.
הסיבה לשינוי כיוון התפילה אינה ברורה, ובמסורת המוסלמית ניתנים לכך הסברים שונים. מסופר, למשל, כי מוחמד התפלל לכיוון ירושלים כדי לרצות את היהודים, אך הם לעגו לו ולכן פנה לכיוון הכעבה. לפי גרסה אחרת מוחמד התפלל לכיוון ירושלים עד שגילה שזהו כיוון התפילה של היהודים; אז פנה להתפלל לכיוון הכעבה. הסברים אחרים נסבים סביב מעמדה הקדוש של מכה בחצי האי ערב ערב עליית האסלאם, בניגוד לירושלים, שהייתה פחות מוכרת באותה תקופה. לפי הסבר אחר, הכעבה במכה הייתה מוקד של עבודת אלילים ולכן מלכתחילה אי אפשר היה לפנות לעברה בעת התפילה, וכברירת מחדל נבחרה ירושלים. לאחר שמוחמד סילק כל זכר לעבודת אלילים מהכעבה שוב לא הייתה מניעה להתפלל לכיוונה.
זכר לשני כיווני התפילה ניתן למצוא במסגד באל-מדינה המכונה "ד'ו אל-קיבלתיין" (ذو القبلتين), היות שיש בו שתי גומחות תפילה – האחת פונה לכיוון ירושלים, והאחרת לכיוון מכה.
מקור קדושתה של ירושלים באסלאם שנוי במחלוקת בקרב חוקרי האסלאם והמזרחנים. עיקר המחלוקת נסב סביב השאלה האם נחשבה ירושלים לקדושה באסלאם כבר מראשיתו, או שמא קדושתה התפתחה בתקופה מאוחרת יותר. שורש המחלוקת נעוץ בכך שירושלים אינה מוזכרת בקוראן באף אחד משמותיה המקובלים: בית אל-מקדס (بيت المقدس), איליאא' (إيلياء, על שם איליה קפיטולינה), אל-קודס (القدس). הכינוי "אל-מסג'ד אל-אקצא" (المسجد الأقصى), המוזכר בסורה 17, אל-אסראא' / פסוק 1, עורר פרשנויות שונות, הן בקרב המלומדים המוסלמים הקדומים והן בקרב חוקרים מודרניים. היו שזיהו אותו עם ירושלים או עם מסגד אל-אקצא שבירושלים; לפי המסורת המוסלמית, זהו יעדו של המסע הלילי של מוחמד (الإسراء, אלאסראא') ומקום עלייתו השמימה (المعراج, אלמעראג'). אחרים ראו בו כינוי למסגד שנמצא בדרך בין מכה לטאא'ף או למסגד שנמצא בשמים. לאחרונה טען החוקר אורי רובין כי הפרשנות של אל-מסג'ד אל-אקצא כמסגד שמימי היא פרשנות שיעית שמטרתה להפחית ממעמדה של ירושלים בתקופה האומיית, וכי פסוק 1 בסורה 17 מתייחס במקורו לחזון של הנביא מוחמד על מסע לילי לירושלים. לעומת רובין, המזרחן מרדכי קידר סבור שקדושתה של ירושלים באסלאם החלה רק כמה עשרות שנים לאחר מותו של הנביא מוחמד, ושמאחורי קדושת ירושלים עמדו מאז ומתמיד אינטרסים פוליטיים, החל מהמאה ה-7 ועד ימים אלה.
תצלום של ירושלים המערבית מתחנת החלל הבינלאומיתחשיבותה של ירושלים באסלאם החלה לעלות במאות ה-7 וה-8, עם הקמת המסגדים על הר הבית. התהליך נמשך במאות ה-11 וה-12, והגיע לשיאו בתקופת מסעי הצלב וממלכת ירושלים. על רקע הכיבוש הצלבני של ירושלים, התפתחה ספרות של "שבחי ירושלים" (فضائل بيت المقدس, فضائل القدس, פצ'אאל בית אלמקדס, פצ'אאל אלקדס), שמחזקת את מעמדה של ירושלים באסלאם.
ראו גם: ירושלים בתקופה המוסלמית
[עריכה] גאוגרפיהירושלים שוכנת על רצועת ההר המרכזית של ארץ ישראל המערבית, ועל קו פרשת המים שלה בין הים התיכון לים המלח, ברום של 570 עד 857 מטר מעל פני הים. העיר שוכנת בהרי ירושלים, חבל הרים השייך להרי יהודה.
שכונות העיר בנויות על הגבעות כאשר ביניהן נמתחים עמקים וואדיות שהמוכרים שבהם הם עמק יהושפט, גיא בן הינום, עמק רפאים, נחל קדרון, נחל שורק ועמק הצבאים.
לאורך ההיסטוריה, מקורות המים שהיו לעיר היו מעיינות הפזורים ברחביה ובסביבותיה ומשמשים אותה עד היום. בשל היותה של ירושלים עיר הררית ותלולה, היה קשה להתיישב בה ולעסוק בחקלאות. זאת אף על פי שכיום ניתן לראות במערבה טרסות לגידולי חקלאות, דבר המעיד על כך שלמעשה כן היה ניתן לעסוק בחקלאות בימי קדם אך בצורה מצוצמת.
על-פי ממצאים ארכאולוגיים תקופת ההתיישבות בירושלים מתוארכת לתקופה הכלכוליתית (בשנת 2009 נתגלו ממצאים ארכאולוגים המתוארכים לתקופה הנאוליתית בחלק משכונות הקצה של העיר המעידים על התיישבות באזור) על הגבעה הנקראת עיר דוד. סיבת ההתיישבות הייתה הקרבה למקור מים, המעיין המוכר בשם "מעיין הגיחון", ובשל היות השטח מישורי. עם הפיכתה של העיר ליישוב קבע, ניצלו תושביה את תלילותה ההררית לצורכי הגנה. עובדה זו הקשתה על ניסיונותיהם של עמים רבים לכבוש אותה.
[עריכה] אקליםירושלים נמצאת בסְפָר המדבר. הקיץ חם ויבש, והחורף קר וגשום וכמעט בכל שנה יורד בעיר שלג, בעיקר בשכונותיה הגבוהות כמו גילה (857 מטר מעל פני הים), רמות אלון ובית וגן, כמות המשקעים הממוצעת בירושלים הנה 554 מ"מ לשנה. הממוצע השנתי של הלחות בירושלים הוא כ-60%.
מזג אוויר בירושלים
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 11.8 12.6 15.4 21.5 25.3 27.6 29 29.4 28.2 24.7 18.8 14 21.6
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) 6.4 6.4 8.4 12.6 15.7 17.8 19.4 19.5 18.6 16.6 12.3 8.4 13.5
משקעים ממוצעים (מ"מ) 133.2 118.3 92.7 24.5 3.2 0 0 0 0.3 15.4 60.8 105.7 554.2
מקור: השירות המטאורולוגי הישראלי[9]
[עריכה] דמוגרפיה וסטטיסטיקהאוכלוסיית ירושלים בתקופות שונות: שנה יהודים מוסלמים נוצרים סה"כ
1525 1,000 3,700 אין מידע 4,700
1538 1,150 6,750 אין מידע 7,900
1553 1,634 11,750 אין מידע 13,384
1562 1,200 11,450 אין מידע 12,650
1844 7,120 5,000 3,390 15,510
1876 12,000 7,560 5,470 25,030
1896 28,110 8,560 8,750 45,420
1922 34,000 13,400 14,700 62,600
1931 51,200 19,900 19,300 90,500
1944 97,000 30,600 29,400 157,000
1948 100,000 40,000 25,000 165,000
1967 195,700 54,963 12,646 263,307
1980 292,300 אין מידע אין מידע 407,100
1985 327,700 אין מידע אין מידע 457,700
1987 340,000 121,000 14,000 475,000
1990 378,200 131,800 14,400 524,400
1995 482,000 164,300 16,300 662,600
1996 421,200 אין מידע אין מידע 602,100
2000 448,800 208,700 אין מידע 657,500
2004 458,000 225,000 15,000 706,000
2007 489,480 אין מידע אין מידע 746,300 [1]
שנה יהודים מוסלמים נוצרים סה"כ
הערות:
1. גבולות העיר השתנו מעת לעת, בעיקר מאמצע המאה
ה-19 ואילך. השינוי המשמעותי האחרון היה ב-1967, ובו
הוכללו בשטח העיר כמה כפרים ועיירות שממזרח לה.
2. תושבים חסרי סיווג דתי בירושלים - שיעורם כ 1%
מאוכלוסיית העיר (נכון ל 2004)
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון ליוני 2010, יש בירושלים 780,200 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של 1.9%.
לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2008, העיר מדורגת 4 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשס"ח (2008-2007) היה 32.8%. השכר הממוצע של השכירים בשנת 2007 היה 5,800 ש"ח (ממוצע ארצי: 6,743 ש"ח).
[עריכה] אוכלוסייהאוכלוסייתה של ירושלים לאורך השנים השתנתה בהתאם לדתו ולאופיו של הכובש ששלט בה: מעת כיבוש העיר על ידי דוד המלך לפני כ-3000 שנה ועד חורבן בית המקדש הראשון, היה רוב אוכלוסייתה של ירושלים יהודי. לאחר יציאת עם ישראל לגלות בבל התמלאה ירושלים בבני עמים מקומיים, בעיקר שומרונים (או כותים). כשבעים שנה לאחר מכן שבו הגולים לירושלים, והעיר שבה לשמש עיר יהודית מרכזית. למשך מאות שנים נוספות היה רוב יושביה של העיר יהודי, אך עם חדירת השלטון הרומי לעיר בשנת 63 לפנה"ס החל אופייה הדמוגרפי להשתנות, ובני לאומים נוספים, בעיקר רומים, החלו להתיישב בה. עם חורבן בית המקדש הראשון בשנת 70 לספירה עברה העיר גם טלטלה דמוגרפית, כאשר יושביה היהודים נהרגו או גורשו, והעיר הפכה למרכז שלטון רומי. עקב כך אכלסה העיר בעיקר חיילי לגיון, ומעט היהודים שנותרו בה (או חזרו אליה) התגוררו בהר ציון. באותה עת החלה הנצרות להתפשט כדת במרחב ארץ ישראל, וגם בירושלים. לאחר מרד בר כוכבא בין השנים 132-135 רוקנה ירושלים באופן כמעט מוחלט מיושביה היהודיים, ולמעשה למשך תקופה ארוכה של כ-500 שנה לא ידוע על קהילה יהודית סדירה בעיר. במקום זאת, גרו בירושלים בני לאומים שונים, בד בבד עם עליית קרנה של הנצרות.
בשנת 324, עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית (תחילת התקופה הביזנטית), התמלאה העיר בנוצרים, ורוב אוכלוסייתה למשך כ-300 שנה כללה בעיקר אנשי דת ונזירים נוצריים. מהפך דמוגרפי חדש התחולל בירושלים בשנת 640, עם הכיבוש המוסלמי. היישוב הנוצרי בה הצטמצם מאד, ואת העיר מילאו מוסלמים מחצי האי ערב, ויהודים רבים, שהורשו לאחר שנים ארוכות לשוב אליה. עד שנת 1099 היה רוב אוכלוסייתה של העיר מוסלמי, אך במקביל פעלו בה קהילות יהודיות ונוצריות גדולות. היישוב היהודי התמקד גם הפעם בהר ציון בעיקר. עם נפילת העיר בידי הצלבנים ב-1099 נטבחו רוב יושביה היהודים והמוסלמים, והעיר הפכה למשך זמן מה לכמעט "עיר רפאים". הצלבנים התקשו למלא את העיר בנוצרים אירופאים, ולכן עודדו נוצרים מזרחיים (מארמניה בעיקר) לאכלס את העיר העזובה. פעולות פיתוח ענפות של מערך השווקים בעיר על ידי המלכים הצלבניים הביא לפריחתה של העיר, ובמהלך תקופת השלטון הצלבני בעיר הלכה העיר והתמלאה בנוצרים. עם זאת, מוסלמים ויהודים לא הורשו לגור בה, וביקרו בה רק לעתים נדירות.
ירושלים נפלה בידי צלאח א-דין בשנת 1187, דבר שהביא למהפך דמוגרפי חדש: את הנוצרים החליפו שוב מוסלמים, ואף על פי שנותרה בעיר קהילה נוצרית (מזרחית בעיקר), הפכה העיר למוסלמית מובהקת למשך כ-700 שנה. חלק ממשפחות האצולה המוסלמיות בירושלים עד היום (חוסייני, נשאשיבי, ח'אלידי, דג'אני, נוסיבה ואחרות) התיישבו אז בעיר. האוכלוסייה היהודית הורשתה לחזור לירושלים, אך לקח לה הפעם זמן רב להתבסס. תיאור של הרמב"ן שביקר בירושלים בשנת 1267 מלמד כי כלל אוכלוסייתה של ירושלים היה אז כאלפיים תושבים, מתוכם כ-300 נוצרים, ואילו היהודים היו מתי מעט: "ואין ישראל בתוכה, כי אם שני אחים צבעים, קונים צביעה מאת השלטון" (אגרת הרמב"ן, 1267). לרמב"ן, אגב, מיוחס חידוש היישוב היהודי בירושלים בראשית התקופה הממלוכית, ונראה שהחל מאז הלכה האוכלוסייה היהודית וגדלה.
במאה ה-15 החלה העיר להתגבש בארבעת הרובעים המוכרים לנו כיום בעיר העתיקה, ורוב תושביה היו תמיד מוסלמים. מפקדים שנערכו במהלך המאות ה-18 וה-19 (ראו טבלה מצורפת) מלמדים על מגמה ברורה של התרבות האוכלוסייה היהודית בעיר, בעוד שהאוכלוסייה הנוצרית שמרה כמעט תמיד על יחס קטן למדי לאוכלוסייה. עם זאת יש לציין כי בני העדה האשכנזית לא הורשו לגור בעיר, עקב חוב גדול שלהם לבנאי העיר המוסלמים. מצב זה השתנה בראשית המאה ה-19, עם התערבותה של משפחת רוטשילד, שהחזירה את החוב, ואפשרה בכך ליהודים אשכנזים לשוב ולגור בירושלים. במחצית המאה ה-19 התחולל מהפך דמוגרפי חדש, כאשר האוכלוסייה היהודית בעיר הפכה לגדולה ביותר. עובדה זו היא שהביאה את היהודים דווקא "לגלוש" ראשונים אל מחוץ לחומות במחצית השנייה של המאה ה-19, ולייסד את השכונות החלוציות: משכנות שאננים, נחלת שבעה, מאה שערים ואחרות.
החל מתקופת המנדט ועד ימינו האוכלוסייה היהודית היא הגדולה ביותר באופן בולט, ואחריה - האוכלוסייה המוסלמית. הציבור הנוצרי בירושלים מורכב בעיקר מערבים נוצרים, ומכמה מאות אנשי כמורה ודת, השוכנים רובם ככולם ברובע הנוצרי.
במהלך שנות התשעים ניכרה מגמה של התחרדות ירושלים, ומדי שנה החל מאמצע שנות התשעים יורד מספר ילדיה החילוניים של ירושלים ב כ 10% בממוצע, בעוד ילדי האוכלוסייה החרדית עולה בהתמדה במהלך שנים אלה.[10]
בקרב האוכלוסייה הערבית, ניכרת ירידה בחלקם היחסי של התושבים הנוצריים וזאת עקב הגירה לחו"ל, ועליה בחלקם היחסי של התושבים המוסלמיים.
נכון לשנת 2008 גרים בירושלים 774,000 תושבים (כ-10% מכלל תושבי ישראל), מתוכם 488,000 תושבים יהודים, 261,000 תושבים מוסלמים, 15,000 תושבים נוצרים וכ-10,000 בני דתות אחרות או חסרי סיווג דתי. בכך מהווה ירושלים את העיר הגדולה בישראל גם כשמביאים בחשבון רק את תושביה היהודיים. אחוז היהודים בעיר ירד מאז שנת 1990, מ-72% מכלל האוכלוסייה בירושלים ל-63%. לעומת זאת, אחוז המוסלמים בעיר עלה מ-24% לכ-34%, ונשאר יציב בשנים האחרונות.
בית ישראלמאה שעריםבית הכרםרחביהבית וגןגבעת
מרדכירמת
שרתקטמוןגונןטלביההמושבה
הגרמניתבקעהמקור
חייםהעיר
העתיקהאבו תורסילואןארמון הנציבתלפיותתלפיות מזרחהר המנוחותגבעת שאולקריית משההר
נוףליפתארוממהרמות אלוןרמת שלמהגבעת משואהמלחה
(מנחת)בית צפאפארמת רחלגילההר חומהצור באהרא-טורעין כרםבית זיתקרית היובלקריית מנחםעיר גניםהר הרצלמוסררהמרכז העירימין משהשייח ג'ראחרמת אשכולסנהדריהואדי אל-ג'וזעיסוויההגבעה
הצרפתיתהר הצופיםהר הזיתיםמ"פ שועפאטשועפאטבית חנינאפסגת זאב
מרכזפסגת זאב
(מזרח ומערב)נוה יעקבא"ת עטרותשדה התעופה עטרותקלנדיהכפר עקבגבעת רםניותנחלאותמפה חלקית של שכונות ירושלים
מעמדה החוקי של ירושלים
מאז 1948 מעמדה החוקי והבינלאומי של ירושלים סבוך ומעורפל. תוכנית החלוקה קבעה כי ירושלים תהיה חלק מאזור בשליטה בינלאומית (שאמור היה לכלול גם את בית לחם), באמצעות מושל זר שימונה על ידי האו"ם, ומועצה שתורכב מנציגי התושבים של האזור. אולם במלחמת העצמאות חולקה ירושלים בין ישראל לבין ירדן. מדינת ישראל הכריזה על ירושלים המערבית כעל חלק משטחה רק ב-17 ביולי 1948. ההכרזה על העיר כעל בירת המדינה התקיימה רק בדצמבר 1949. גורמים רבים בעולם, בייחוד נוצרים-קתוליים, פעלו לבנאום העיר, ושאפו למעמד בה. עצרת או"ם אף קיבלה החלטה בדצמבר 1949 הקוראת לבנאם את ירושלים.
מיד אחרי מלחמת ששת הימים קיבלה הכנסת חוק המסמיך את ממשלת ישראל להחיל בצו את החוק הישראלי על שטחים בתחומי ארץ ישראל (בגבולות המנדט הבריטי). הממשלה החליטה להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, כלומר על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו. מרבית הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בהחלת החוק הישראלי ורואה במזרח ירושלים חלק מהשטחים הכבושים, ובשכונות היהודיות שהוקמו בה - התנחלויות. ממשלת ישראל טוענת בפורומים בינלאומיים כי החלת החוק על השטח אינה סיפוח[דרוש מקור], אולם בית המשפט העליון קבע כי מזרח ירושלים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. ב-1980 קיבלה הכנסת את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל שקובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל".
במהלך השנים מספר מדינות קבעו את מושב שגריריהן בירושלים. כך היו הולנד, מספר מדינות אפריקאיות - אתיופיה, חוף השנהב , זאיר וקניה, ועוד תריסר מדינות מאמריקה הלטינית:בוליביה, צ'ילה, קולומביה, קוסטה ריקה, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוודור, אל סלוודור, גואטמלה, האיטי, פנמה, אורוגוואי וונצואלה. ארבע המדינות האפריקאיות ניתקו בשנת 1973 את יחסיהן עם ישראל ובחידושן כעבור כמעט שני עשורים השגרירים שלהן לא חזרו לירושלים אלא לגוש דן. המדינות הנותרות העבירו את שגרירויותיהן מירושלים ב-1980 בעקבות קבלת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל בכנסת והחלטה 478 של מועצת הביטחון של האו"ם. שתיים שהחזירו את שגרירויותיהן לעיר, קוסטה ריקה ואל סלוודור, הוציאו אותן שוב בחודש אוגוסט 2006. כעת לאף אחת ממדינות העולם אין שגרירות בירושלים.
לפי החלטה שנתקבלה בקונגרס האמריקאי, על ארצות הברית להכיר בירושלים כבירת ישראל ולהעביר את השגרירות האמריקאית אליה. בפועל מאז קבלת ההחלטה ועד שנת 2010, הממשל האמריקאי דוחה את ההעברה של השגרירות מתל אביב לי
תחבורה[עריכה] תשתיות כבישיםכיום הגישה לירושלים ממערב נעשית בשני כבישים מרכזיים: כביש 1 וכביש 443. בקיץ 2007, נחנך מחלף חדש בכניסה לעיר המאפשר כניסה נוספת לשכונות הצפוניות בעיר דרך מנהרת הארזים. מחלף זה הקל משמעותית על עומסי התנועה באזור גינות סחרוב. הגישה לירושלים ממזרח נעשית בכביש 1, מדרום בכביש 60- דרך חברון, ומצפון בדרך האלוף נרקיס - שאף הוא המשכו של כביש 60.
[עריכה] פרויקטים בתכנון והקמהכביש 45 - כביש גישה חדש לבירה מכיוון השפלה שימשיך עד לעמאן בירת ירדן (מעבר הגבול "אלנבי").
כביש 39 - כביש שיחבר את ירושלים עם קרית גת דרך בית שמש.
כביש הטבעת - כביש בבניה ותכנון בחלקו שינקז את התנועה בין כל הצירים הראשיים של העיר ויאפשר גישה לכל שכונות הקצה של העיר בצפון, בדרום, במזרח ובמערב ללא צורך לעבור דרך מרכז העיר או צירי התנועה המרכזיים ובכך יפחית את נפח התנועה בהם. כביש זה מורכב משני כבישים: כביש הטבעת המזרחית וכביש הטבעת המערבית.
שד' מנחם בגין - כיום הכביש נמתח משכונת עטרות עד לשכונת מלחה. במלחה יבנה מחלף חדש בשם מחלף גולומב ויאפשר את הארכת הכביש עד לשכונת גילה באמצעות הפרדה מפלסית במטרה לאפשר גישה חדשה לשכונה ובמטרה להפחית את נפח התנועה בצירים קיימים המובילים אל השכונה וממנה.
כביש 1 - חידוש הכביש ממחלף שער הגיא עד למחלף מוצא ממערב, חידוש הכביש מצומת בית הערבה עד למחלף אדומים ושיפוצו עד למחלף הזיתים ממזרח.
התחנה המרכזית בירושלים (כיום מתבצעות בשטח התמונה העבודות לבנית תחנת הרכבת בנייני האומה)
תחבורה אוויריתשדה התעופה ירושלים בעטרות שמצפון לעיר הוא שדה תעופה בינלאומי. מאז פרוץ אינתיפאדת אל אקצה לא מתקיימות טיסות אליו וממנו ובמקום שוכן כיום בסיס מג"ב. על-פי טיעונים מצד גורמים שונים צפויות תכניות עתידיות של שיפוץ ופיתוח השדה והפעלתו מחדש או הריסתו ובניית שכונת ענק לאוכלתקשורתירושלים מהווה את מרכז השידורים הממלכתיים במדינת ישראל. בירושלים שוכנים משרדי רשות השידור ואולפני הטלוויזיה והרדיו שלה -ערוץ 1, ואולפני קול ישראל. בעיר נמצאים גם משרדי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, חלק מאולפני הרדיו של גלי צה"ל, ומשרדי דואר ישראל.
גופי תקשורת מקומית בעיר הם רדיו ירושלים, מקומונים כגון ידיעות ירושלים, זמן ירושלים, וכל העיר, ומקומונים שכונתיים שונים.
[עריכה] תרבות וספורטבירושלים פועלת אוניברסיטה אחת, האוניברסיטה העברית בירושלים. לאוניברסיטה שלושה קמפוסים ברחבי העיר: הר הצופים, אדמונד י' ספרא גבעת רם, עין כרם. זאת בנוסף לקמפוסים ומעבדות אותן מפעילה האוניברסיטה העברית מחוץ לירושלים. בעיר קיימים גם מוסדות נוספים להשכלה גבוהה: בית הספר הגבוה לאומנויות "בצלאל", בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, מעלה (בית ספר לקולנוע), האקדמיה למוסיקה ולמחול ועוד מכללות וישיבות רבות. ירושלים משמשת גם כמקום משכנם של מכוני מחקר רבים כגון המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון ון ליר, מכון שלום הרטמן, מכון הנרייטה סאלד ומכון שלם. ירושלים היא מקום מושבן של מספר רב של תזמורות וקבוצות תיאטרון וביניהן: התזמורת הסימפונית ירושלים, הקאמרטה הישראלית ירושלים, תזמורת הבארוק ירושלים, קבוצת התיאטרון הירושלמי ותיאטרון הקרון.
וסייה יהודית
ציור קיר ברחוב אגריפס
מבט אווירי על שטח מוזיאון ישראל. ברקע - בנין הכנסתירושלים היא מקום משכנם של מוסדות תרבות מרכזיים כגון הספרייה הלאומית של ישראל, בית אבי חי, בית הקונפדרציה, מרכז שמשון-בית שמואל והמרכז למוזיקה ירושלים. הפעילות התרבותית של ירושלים מתקיימת במקומות רבים בעיר והיא מגוונת מאוד. בעיר ישנם בתי קולנוע, תיאטראות ואולמי קונצרטים ומופעים. מדי שנה בעיר מתקיימים ירידים, פסטיבלים ותהלוכות. בירושלים שוכן מוזיאון ישראל, המוזיאון החשוב בישראל ואחד מעשרת המוזיאונים הגדולים בעולם. למוזיאון זה מסונפים גם מוזיאון רוקפלר לארכאולוגיה, בית טיכו ומרכז פאלי לאומנות. בירושלים פועל גם יד ושם, מוזיאון השואה הגדול בעולם, הממוקם במערב ירושלים צמוד להר הרצל.
בירושלים מספר מתחמי בילוי בהם מרוכזים בתי הקפה המסעדות והפאבים בעיר. בין מתחמים אלו ניתן למנות את מדרחוב בן יהודה, ורחוב נחלת שבעה במרכז העיר, וכן את קניון מלחה, המושבה הגרמנית, ואזור התעשייה בתלפיות. בקיץ 2007, נוסף מתחם בילויים וקניות חדש ויוקרתי בירושלים במתחם ממילא-שדרות אלרוב, הסמוך לעיר העתיקה. בשנים האחרונות התרחב אזור הבילוי במרכז העיר לכיוון רחוב שלומציון המלכה והרחובות היוצאים ממנו - המהווים את לב אזור הפאבים והברים של ירושלים. חלק מרחובות אלו הפכו למדרחובים - עובדה אשר שידרגה את מעמדם כאזור בילוי מועדף. כלל אזורים אלו שוקקים כל שעות היום וחלקם, בעיקר המושבה הגרמנית ואזור מרכז העיר, עמוסים במבלים עד השעות הקטנות של הלילה.
א12].