לוחמי חרות ישראל או הלח"י הייתה מחתרת יהודית שפעלה נגד המנדט הבריטי, משנת 1940 עד הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. הלח"י הוכרז כארגון טרור על ידי ממשלת המנדט, ולאחר הקמת המדינה, בעקבות רצח ברנדוט, גם על ידי הממשלה הזמנית. את המחתרת הקימו פורשי הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) שהתנגדו להפסקת המאבק במנדט הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה.
בפעולותיהם ניסו אנשי הלח"י לפגוע בבכירי ממשלת המנדט והצבא הבריטי על ידי התנקשויות ופגיעה במתקנים אסטרטגיים ואף ניסו לכרות ברית עם גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה על מנת שזו תסייע בהעלאת יהודים לארץ ישראל, והארגון יילחם איתה נגד הבריטים. בשנת 1980 הכירה מדינת ישראל בתרומתו של הלח"י וראתה בו גוף לוחם שסייע בתקומת המדינה. באותה שנה נוצר "אות הלח"י" שהוענק לחברי המחתרת
הפילוג מהאצ"לבעת פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 היו רוב מנהיגי האצ"ל בכלא הבריטי לאחר שנעצרו ארבעה ימים לאחר פרסום "הספר הלבן השלישי" במאי 1939. הנהגת היישוב קראה לשתף פעולה עם הבריטים במלחמתם בגרמניה, ורבים מבני היישוב התגייסו לצבא הבריטי ועזרו לבריטים במאמץ המלחמתי. הנהגת התנועה הרוויזיוניסטית דגלה גם היא בהשתתפות במלחמה בנאצים, ובספטמבר 1939 הורה דוד רזיאל ממקום מעצרו על הפסקת הפעולות ההתקפיות של האצ"ל נגד הבריטים, כדי לא להפריע למהלך המלחמה נגד גרמניה ובכדי להקדיש מקסימום של כוחות לעזרת אנגליה ובעלות בריתה.
הכרזתו של רזיאל הביאה לשיאו את המאבק הפנימי שהתרחש בתוך האצ"ל על דרכו של הארגון. בראש החולקים על רזיאל עמד אברהם שטרן ("יאיר"), ואחרי שרזיאל שוחרר מהכלא באוקטובר 1939, ושאר חברי מפקדת האצ"ל שוחררו ביוני 1940, הגיעו הדברים לידי עימות גלוי בין רזיאל לשטרן, והפילוג באצ"ל היה לעובדה מוגמרת. כך הוקם פלג הפורשים שאימץ לעצמו בתחילה את השם "האצ"ל בישראל" ומאוחר יותר, בשנת 1943, שינה את שמו ל"לוחמי חרות ישראל".
מותו של יאירהמנון הלח"י
(חיילים אלמונים)
חיילים אלמונים הננו, בלי מדים,
וסביבנו אימה וצלמוות.
כולנו גויסנו לכל החיים:
משורה משחרר רק המוות.
פזמון:
בימים אדומים של פרעות ודמים,
בלילות השחורים של יאוש,
בערים, בכפרים את דגלנו נרים
ועליו: הגנה וכיבוש.
מילים ומנגינה: אברהם שטרן
בשנת 1942, לאחר שמאסו בפעילות של הלח"י, החליטו השלטונות המנדטוריים לשים קץ לדבר. הבריטים הבטיחו פרס של 1,000 לירות (הון עתק באותה תקופה), על ראשו של המפקד. בעקבות הלשנה (אם כי יש הטוענים כי מדובר במודיעין מוצלח), הצליחו הבריטים לעלות על עקבותיו של אברהם שטרן בדירה בתל אביב. לאחר שהוצא ממחבואו בדירה ונעצר באופן רשמי, הוציא קצין הבולשת הבריטי ג'פרי מורטון את אקדחו וירה בראשו של יאיר מטווח אפס. יאיר מת במקום.
פעולות הלח"יפעולותיו של הלח"י כוונו בעיקרן נגד הבריטים בתקופת המנדט. לא ידוע על מקרים בהם הארגון תקף אזרחים בריטיים שאינם משורות השלטון, למעט אחיו של רוי פאראן בפצצה שכוונה לאחרון. לשם מימון פעולותיהם עסקו גם בפעולות שוד, שכונו בפיהם "החרמות". בין היתר בוצעו פעולות כאלה נגד סניפי בנקים (מקומיים וזרים), סוחרי זהב ויהלומים, פקיד של המשביר המרכזי ומכונית דואר.
בחודשים פברואר-ספטמבר 1944 אנשי לח"י תקפו את הבריטים ברחובות, הטמינו מוקשים במכוניותיהם, ירו בהם בעת מרדף אחרי אנשי לח"י ופוצצו את בנין הבולשת בירושלים. בפעולות אלה נהרגו ונפצעו מספר גדול של שוטרים וקצינים בריטים (וכן גם מספר יהודים ששרתו במשטרת המנדט). מספר אנשי לח"י נהרגו בפעולות ואחרים נאסרו והובאו בפני בתי דין צבאיים. נאשמי לח"י ניצלו את בתי המשפט כבמת הסברה כאשר הנאשמים הפכו למאשימים ושללו את חוקיות שלטון הכיבוש הבריטי. תחבולות ומאמצים רבים הושקעו בניסיונות להתנקש בחייהם של ראשי כוחות הביטחון הבריטים ושל אישים בכירים המסמלים את השלטון הבריטי בארץ. רוב התכניות האלה לא יצאו אל הפועל או נכשלו.
עוד ביצעו אנשי הלח"י הוצאות להורג על דעת עצמם של מי שנחשב בעיניהם בוגדים. כך הוציאו להורג בשנים 1943-1948 את יוסף דוידסקו מותיקי מחתרת נילי, את ישראל פריצקר איש מש"י, את אנשי הלח"י יהודה אריה לוי ואברהם וילנצ'יק, את ורה דוכס, חיה זיידנברג, ואחרים.
אנדרטה ל-11 לוחמי הלח"י שנפלו במבצע פיצוץ מחסני הרכבת הבריטים ב-1946, סמוך לקרית אתא
לוח זיכרון בשדרות בן-גוריון בחיפה, לזכר התנקשות של הלח"י שנערכה במקום7 באוגוסט 1944: נסיון התנקשות בנציב העליון הבריטי הרולד מקמייקל. מקמייקל נחלץ בשלום מההתנקשות אך אשתו נפצעה.
29 בספטמבר 1944: רצח תומאס ג'יימס וילקין, בכיר בבולשת של המשטרה הבריטית בארץ ישראל, ומהאחראים לרצח אברהם שטרן.
6 בנובמבר 1944: רצח הלורד מוין, שר המושבות הבריטי, שהואשם באחריות למדיניות "הספר הלבן", בעת שביקר בקהיר. ההתנקשות זכתה לתהודה עולמית ובמשפט שהתנהל בפני בית דין מצרי הייתה למבצעיה, אליהו חכים ואליהו בית צורי הזדמנות לגנות את האימפריה הבריטית. הם נידונו למוות וב-1945 הועלו לגרדום. לח"י ראה בהתנקשות בלורד מוין הישג גדול בפריצת דרך אל דעת הקהל העולמית ואולם הנהגת היישוב והתנועה הציונית ראו בכך המחשה קיצונית לנזק הנגרם ליהודים בארץ ישראל.
1 בנובמבר 1945: במסגרת ליל הרכבות פוצץ כוח משותף של האצ"ל והלח"י את צומת המסילות בלוד תוך כדי ניהול קרב עם הבריטים.
דצמבר 1945: פשיטה משותפת של האצ"ל ולח"י על מבני המשטרה בירושלים וביפו. מרכז המשטרה במגרש הרוסים פוצץ.
25 בפברואר 1946: קבוצה של לוחמי לח"י חדרה למנחת סירקין ופוצצה 8 מטוסים של חיל האוויר המלכותי.
17 ביוני 1946 אור לי"ט בסיוון ה'תש"ו: פעולה בבתי המלאכה של הרכבת בחיפה, במסגרתה פוצצו מכונות, קטרים ומתקנים, במקביל לפעילות הפלמ"ח בליל הגשרים. בדרכם חזרה נתקלו אנשי לח"י במחסום טנקים בריטי, וספגו 11 הרוגים ו-22 שבויים. כאשר הועמדו לדין הם סירבו לשתף פעולה במשפט, נידונו שלא בפניהם למוות אך העונש של כולם הומתק למאסר עולם. פחות משבועיים אחרי שגזרי הדין של הנידונים למוות הומרו למאסר עולם, חידש לח"י את פעולותיו[1].
25 באפריל 1947: בפעולה בחניון הצבא הבריטי ברחוב הירקון בתל אביב נהרגו שבעה צנחנים בריטים מהדיוויזיה שכונתה ביישוב ה"כלניות", בשל הכומתות האדומות שחבשו. הבריטים ראו בפעולה זו רצח לכל דבר, וטענו כי החיילים הבריטים נורו בשנתם ולא היו חמושים. גם נתן אלתרמן הוקיע פעולה זו, בשיר "דרושה מטפלת", שבו כתב על פלוגה לאומית מאורגנת "אשר שחטה קבוצת חיילים לא מוגנת, בחצר, באוהל ובתוך המיטה, והוציאה כרוזים אחרי השחיטה". בראיון שהעניק ל"מעריב" הגן יעקב בנאי על הפעולה ואמר:
הפעולה ברחוב הירקון לא הייתה רצח. זה היה קרב. נכנסנו כדי להחרים נשק. 'הכלניות' ששמרו שם לא ישנו. התפתח קרב יריות והם נהרגו.
– זיכרונות של כלניות, ראיון לאריק בנדר, "מעריב", 18.10.05
4 בינואר 1948: פיצוץ בניין העיריה ביפו - בית הסראייה.
9 באפריל 1948: האצ"ל והלח"י (בשיתוף "ההגנה") תקפו את דיר יאסין (אירוע הקרוי פרשת דיר יאסין, שעורר הדים רבים עקב הטענה על טבח תושבי הכפר).
17 בספטמבר 1948: רצח שליח האו"ם, פולקה ברנדוט, בירושלים.
לשלטון הנאצי
מכתב מינואר 1941 שצורף להצעה לשיתוף פעולה עם גרמניה הנאציתבסוף שנת 1940, נציג הלח"י נפתלי לובינצ'יק נשלח לביירות, שם נפגש עם נציג השלטון הנאצי ורנר אוטו פון הנטיג ומסר הצעה בשם הלח"י לקחת חלק פעיל במלחמה לצד גרמניה בתמורה לסיוע גרמני בהעלאת יהודים לארץ ישראל. פון הנטיג העביר את המכתב לשגרירות הגרמנית באנקרה, אך לא ידוע על תשובה רשמית למכתב מצד גרמניה. אנשי הלח"י ניסו ליצור קשר עם הגרמנים בשנית בדצמבר 1941, אך ללא הצלחה. מטרת הארגון הייתה להילחם בבריטים שלא הסכימו להעלאת יהודים, על ידי פנייה לגרמנים אשר יעזרו בסיוע העלאת יהודים לארץ ישראל. הרעיון התבסס על בדיקת האינטרסים: הגרמנים לא רוצים את היהודים באירופה, ואילו הבריטים אינם רוצים את היהודים בארץ ישראל, ועל כן צריך להילחם קודם כל נגד האויב הבריטי כדי לפתוח את שערי ארץ ישראל לפליטים היהודים.
לאחר כישלון שליחותו של לובינצ'יק לא שקטו אנשי לח"י על השמרים וניסו לחדש את הקשר עם גרמניה הנאצית. לאחר הניצחון במערכה בסוריה ולבנון, ביולי 1941 שלטו כבר בעלות הברית בסוריה, וניתן היה להגיע דרכה לגבול טורקיה הנייטרלית, בה שכנה שגרירות של גרמניה. בדצמבר 1941 יצא נתן ילין מור לסוריה, לעבוד כביכול בביצורים שבנה קבלן יהודי מארץ ישראל בצפון סוריה, ולמעשה כדי להגיע משם לטורקיה וליצור קשר עם הגרמנים, כדי לשכנעם להושיט עזרה ללח"י במלחמתו באויב המשותף – בריטניה. ילין-מור יצר קשר עם מבריחי גבול ועמד לצאת לטורקיה. המודיעין הבריטי גילה זאת ובינואר 1942 אסר את ילין-מור והביא אותו למחנה מעצר בארץ.
[עריכה] עם הקמת המדינהעם ההכרזה על העצמאות ישראל במאי 1948 הצטרפו לוחמי לח"י אל כוחות צה"ל. רק בירושלים הם הוסיפו לפעול כארגון נפרד ושיתפו פעולה עם האצ"ל, בין היתר במתקפה על הכפר דיר יאסין. בספטמבר 1948 נרצח בירושלים מתווך האו"ם הרוזן ברנאדוט על ידי מתנקשים שלפי המשוער היו חברי לח"י. בעקבות ההתנקשות הכריזה הממשלה הזמנית על לח"י ארגון טרור[2], הארגון פוזר, חברים רבים נאסרו וראשי הלח"י נידונו למאסר (אך שוחררו מאוחר יותר בחנינה כללית).
כמו אנשי האצ"ל, רבים מאנשי הלח"י הצטרפו לתנועת החרות, אך אחרים הקימו את "מפלגת הלוחמים", שמטעמה נבחר נתן ילין-מור לכנסת הראשונה.
רק בשנת 1980 הכירה מדינת ישראל בתרומתו של הלח"י וראתה בו גוף לוחם שסייע בתקומת המדינה. באותו שנה נוצר "אות הלח"י" שהוענק לחברי המחתרת. צבעו אדום, שחור, אפור, כחול ולבן.
העמותה להנצחת מורשת הארגון מנתה 125 חללים אשר נפלו בהיותם בשורות הלח"י. יום כ"ה בשבט, יום הירצחו של יאיר, נקבע כיום הזיכרון לחללי לח"י. מדי שנה מארגנת העמותה טקס לזכרם על קברו של יאיר בבית העלמין נחלת יצחק, בתל אביב.
[עריכה] לקריאה נוספת
אנדרטה לזכר חללי האצ"ל והלח"י, בבית הקברות נחלת יצחק
אנדרטת לח"י ליד מושב משמר איילוןנחמיה בן תור, ספר תולדות הלח"י (חמישה כרכים), הוצאת "יאיר", 2010.
בני מוריס, קורבנות, הוצאת עם עובד, 2003
יוסף הלר, לח"י: אידאולוגיה ופוליטיקה 1940-1949, מרכז זלמן שזר, 1989
עופר רגב, 'נסיך ירושלים' התנקשות לח"י ברוזן ברנדוט
נתן ילין מור, לוחמי חרות ישראל, הוצאת שקמונה, 1974
[עריכה] הנצחהורד אברהם, "לוחמי חרות ישראל במלחמת העצמאות" (4 כרכים), הוצאת "יאיר" ע"ש אברהם שטרן, תשנ"ח
יעקב חרותי, אמת אחת ולא שתיים, הוצאת "יאיר"
איבינסקי זאב, "לח"י צבת ראשונה", הוצאת "יאיר", ת"א תשס"ג 2003
לוחמי חרות ישראל, כתבים א'+ב'. הוצאת הוועד להוצאת כתבי לח"י, 1959
עמנואל כ"ץ, לוחמי חרות ישראל (לח"י), הוצ' האגודה להנצחה, בית יאיר, ת"א, תשמ"ז (1987). כולל בסופו ביבליוגרפיה ארוכה
מתי שמואלביץ, בימים אדומים - זיכרונות איש לח"י, הוצאת משרד הביטחון
גאולה כהן, סיפורה של לוחמת, הוצאת קרני
יעקב בנאי (מזל) חיילים אלמונים ספר מבצעי לח"י
לח"י - אנשים כרכים א'-ב' הוצאת "יאיר", 2002
[עריכה] ביוגרפיות של אנשי לח"ימשה שמיר, "יאיר" - רומן ביוגרפי
ישראל אלדד, "מעשר ראשון"
עזרא יכין, סיפורו של אלנקם, הוצאת "יאיר"
עופר רגב, 'לוחם חרות ירושלים', זיכרונות ויומן הכלא של יהושע זטלר
מלכה הפנר, "בדמייך חיי" - רומן אוטוביוגרפי, הוצאת הדר, 1978.
נתן ילין מור שנות בטרם. הוצאת כנרת, 1990.
יעקב אליאב, מבוקש, הוצאת במחתרת, 1983.
בפעולותיהם ניסו אנשי הלח"י לפגוע בבכירי ממשלת המנדט והצבא הבריטי על ידי התנקשויות ופגיעה במתקנים אסטרטגיים ואף ניסו לכרות ברית עם גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה על מנת שזו תסייע בהעלאת יהודים לארץ ישראל, והארגון יילחם איתה נגד הבריטים. בשנת 1980 הכירה מדינת ישראל בתרומתו של הלח"י וראתה בו גוף לוחם שסייע בתקומת המדינה. באותה שנה נוצר "אות הלח"י" שהוענק לחברי המחתרת
הפילוג מהאצ"לבעת פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 היו רוב מנהיגי האצ"ל בכלא הבריטי לאחר שנעצרו ארבעה ימים לאחר פרסום "הספר הלבן השלישי" במאי 1939. הנהגת היישוב קראה לשתף פעולה עם הבריטים במלחמתם בגרמניה, ורבים מבני היישוב התגייסו לצבא הבריטי ועזרו לבריטים במאמץ המלחמתי. הנהגת התנועה הרוויזיוניסטית דגלה גם היא בהשתתפות במלחמה בנאצים, ובספטמבר 1939 הורה דוד רזיאל ממקום מעצרו על הפסקת הפעולות ההתקפיות של האצ"ל נגד הבריטים, כדי לא להפריע למהלך המלחמה נגד גרמניה ובכדי להקדיש מקסימום של כוחות לעזרת אנגליה ובעלות בריתה.
הכרזתו של רזיאל הביאה לשיאו את המאבק הפנימי שהתרחש בתוך האצ"ל על דרכו של הארגון. בראש החולקים על רזיאל עמד אברהם שטרן ("יאיר"), ואחרי שרזיאל שוחרר מהכלא באוקטובר 1939, ושאר חברי מפקדת האצ"ל שוחררו ביוני 1940, הגיעו הדברים לידי עימות גלוי בין רזיאל לשטרן, והפילוג באצ"ל היה לעובדה מוגמרת. כך הוקם פלג הפורשים שאימץ לעצמו בתחילה את השם "האצ"ל בישראל" ומאוחר יותר, בשנת 1943, שינה את שמו ל"לוחמי חרות ישראל".
מותו של יאירהמנון הלח"י
(חיילים אלמונים)
חיילים אלמונים הננו, בלי מדים,
וסביבנו אימה וצלמוות.
כולנו גויסנו לכל החיים:
משורה משחרר רק המוות.
פזמון:
בימים אדומים של פרעות ודמים,
בלילות השחורים של יאוש,
בערים, בכפרים את דגלנו נרים
ועליו: הגנה וכיבוש.
מילים ומנגינה: אברהם שטרן
בשנת 1942, לאחר שמאסו בפעילות של הלח"י, החליטו השלטונות המנדטוריים לשים קץ לדבר. הבריטים הבטיחו פרס של 1,000 לירות (הון עתק באותה תקופה), על ראשו של המפקד. בעקבות הלשנה (אם כי יש הטוענים כי מדובר במודיעין מוצלח), הצליחו הבריטים לעלות על עקבותיו של אברהם שטרן בדירה בתל אביב. לאחר שהוצא ממחבואו בדירה ונעצר באופן רשמי, הוציא קצין הבולשת הבריטי ג'פרי מורטון את אקדחו וירה בראשו של יאיר מטווח אפס. יאיר מת במקום.
פעולות הלח"יפעולותיו של הלח"י כוונו בעיקרן נגד הבריטים בתקופת המנדט. לא ידוע על מקרים בהם הארגון תקף אזרחים בריטיים שאינם משורות השלטון, למעט אחיו של רוי פאראן בפצצה שכוונה לאחרון. לשם מימון פעולותיהם עסקו גם בפעולות שוד, שכונו בפיהם "החרמות". בין היתר בוצעו פעולות כאלה נגד סניפי בנקים (מקומיים וזרים), סוחרי זהב ויהלומים, פקיד של המשביר המרכזי ומכונית דואר.
בחודשים פברואר-ספטמבר 1944 אנשי לח"י תקפו את הבריטים ברחובות, הטמינו מוקשים במכוניותיהם, ירו בהם בעת מרדף אחרי אנשי לח"י ופוצצו את בנין הבולשת בירושלים. בפעולות אלה נהרגו ונפצעו מספר גדול של שוטרים וקצינים בריטים (וכן גם מספר יהודים ששרתו במשטרת המנדט). מספר אנשי לח"י נהרגו בפעולות ואחרים נאסרו והובאו בפני בתי דין צבאיים. נאשמי לח"י ניצלו את בתי המשפט כבמת הסברה כאשר הנאשמים הפכו למאשימים ושללו את חוקיות שלטון הכיבוש הבריטי. תחבולות ומאמצים רבים הושקעו בניסיונות להתנקש בחייהם של ראשי כוחות הביטחון הבריטים ושל אישים בכירים המסמלים את השלטון הבריטי בארץ. רוב התכניות האלה לא יצאו אל הפועל או נכשלו.
עוד ביצעו אנשי הלח"י הוצאות להורג על דעת עצמם של מי שנחשב בעיניהם בוגדים. כך הוציאו להורג בשנים 1943-1948 את יוסף דוידסקו מותיקי מחתרת נילי, את ישראל פריצקר איש מש"י, את אנשי הלח"י יהודה אריה לוי ואברהם וילנצ'יק, את ורה דוכס, חיה זיידנברג, ואחרים.
אנדרטה ל-11 לוחמי הלח"י שנפלו במבצע פיצוץ מחסני הרכבת הבריטים ב-1946, סמוך לקרית אתא
לוח זיכרון בשדרות בן-גוריון בחיפה, לזכר התנקשות של הלח"י שנערכה במקום7 באוגוסט 1944: נסיון התנקשות בנציב העליון הבריטי הרולד מקמייקל. מקמייקל נחלץ בשלום מההתנקשות אך אשתו נפצעה.
29 בספטמבר 1944: רצח תומאס ג'יימס וילקין, בכיר בבולשת של המשטרה הבריטית בארץ ישראל, ומהאחראים לרצח אברהם שטרן.
6 בנובמבר 1944: רצח הלורד מוין, שר המושבות הבריטי, שהואשם באחריות למדיניות "הספר הלבן", בעת שביקר בקהיר. ההתנקשות זכתה לתהודה עולמית ובמשפט שהתנהל בפני בית דין מצרי הייתה למבצעיה, אליהו חכים ואליהו בית צורי הזדמנות לגנות את האימפריה הבריטית. הם נידונו למוות וב-1945 הועלו לגרדום. לח"י ראה בהתנקשות בלורד מוין הישג גדול בפריצת דרך אל דעת הקהל העולמית ואולם הנהגת היישוב והתנועה הציונית ראו בכך המחשה קיצונית לנזק הנגרם ליהודים בארץ ישראל.
1 בנובמבר 1945: במסגרת ליל הרכבות פוצץ כוח משותף של האצ"ל והלח"י את צומת המסילות בלוד תוך כדי ניהול קרב עם הבריטים.
דצמבר 1945: פשיטה משותפת של האצ"ל ולח"י על מבני המשטרה בירושלים וביפו. מרכז המשטרה במגרש הרוסים פוצץ.
25 בפברואר 1946: קבוצה של לוחמי לח"י חדרה למנחת סירקין ופוצצה 8 מטוסים של חיל האוויר המלכותי.
17 ביוני 1946 אור לי"ט בסיוון ה'תש"ו: פעולה בבתי המלאכה של הרכבת בחיפה, במסגרתה פוצצו מכונות, קטרים ומתקנים, במקביל לפעילות הפלמ"ח בליל הגשרים. בדרכם חזרה נתקלו אנשי לח"י במחסום טנקים בריטי, וספגו 11 הרוגים ו-22 שבויים. כאשר הועמדו לדין הם סירבו לשתף פעולה במשפט, נידונו שלא בפניהם למוות אך העונש של כולם הומתק למאסר עולם. פחות משבועיים אחרי שגזרי הדין של הנידונים למוות הומרו למאסר עולם, חידש לח"י את פעולותיו[1].
25 באפריל 1947: בפעולה בחניון הצבא הבריטי ברחוב הירקון בתל אביב נהרגו שבעה צנחנים בריטים מהדיוויזיה שכונתה ביישוב ה"כלניות", בשל הכומתות האדומות שחבשו. הבריטים ראו בפעולה זו רצח לכל דבר, וטענו כי החיילים הבריטים נורו בשנתם ולא היו חמושים. גם נתן אלתרמן הוקיע פעולה זו, בשיר "דרושה מטפלת", שבו כתב על פלוגה לאומית מאורגנת "אשר שחטה קבוצת חיילים לא מוגנת, בחצר, באוהל ובתוך המיטה, והוציאה כרוזים אחרי השחיטה". בראיון שהעניק ל"מעריב" הגן יעקב בנאי על הפעולה ואמר:
הפעולה ברחוב הירקון לא הייתה רצח. זה היה קרב. נכנסנו כדי להחרים נשק. 'הכלניות' ששמרו שם לא ישנו. התפתח קרב יריות והם נהרגו.
– זיכרונות של כלניות, ראיון לאריק בנדר, "מעריב", 18.10.05
4 בינואר 1948: פיצוץ בניין העיריה ביפו - בית הסראייה.
9 באפריל 1948: האצ"ל והלח"י (בשיתוף "ההגנה") תקפו את דיר יאסין (אירוע הקרוי פרשת דיר יאסין, שעורר הדים רבים עקב הטענה על טבח תושבי הכפר).
17 בספטמבר 1948: רצח שליח האו"ם, פולקה ברנדוט, בירושלים.
לשלטון הנאצי
מכתב מינואר 1941 שצורף להצעה לשיתוף פעולה עם גרמניה הנאציתבסוף שנת 1940, נציג הלח"י נפתלי לובינצ'יק נשלח לביירות, שם נפגש עם נציג השלטון הנאצי ורנר אוטו פון הנטיג ומסר הצעה בשם הלח"י לקחת חלק פעיל במלחמה לצד גרמניה בתמורה לסיוע גרמני בהעלאת יהודים לארץ ישראל. פון הנטיג העביר את המכתב לשגרירות הגרמנית באנקרה, אך לא ידוע על תשובה רשמית למכתב מצד גרמניה. אנשי הלח"י ניסו ליצור קשר עם הגרמנים בשנית בדצמבר 1941, אך ללא הצלחה. מטרת הארגון הייתה להילחם בבריטים שלא הסכימו להעלאת יהודים, על ידי פנייה לגרמנים אשר יעזרו בסיוע העלאת יהודים לארץ ישראל. הרעיון התבסס על בדיקת האינטרסים: הגרמנים לא רוצים את היהודים באירופה, ואילו הבריטים אינם רוצים את היהודים בארץ ישראל, ועל כן צריך להילחם קודם כל נגד האויב הבריטי כדי לפתוח את שערי ארץ ישראל לפליטים היהודים.
לאחר כישלון שליחותו של לובינצ'יק לא שקטו אנשי לח"י על השמרים וניסו לחדש את הקשר עם גרמניה הנאצית. לאחר הניצחון במערכה בסוריה ולבנון, ביולי 1941 שלטו כבר בעלות הברית בסוריה, וניתן היה להגיע דרכה לגבול טורקיה הנייטרלית, בה שכנה שגרירות של גרמניה. בדצמבר 1941 יצא נתן ילין מור לסוריה, לעבוד כביכול בביצורים שבנה קבלן יהודי מארץ ישראל בצפון סוריה, ולמעשה כדי להגיע משם לטורקיה וליצור קשר עם הגרמנים, כדי לשכנעם להושיט עזרה ללח"י במלחמתו באויב המשותף – בריטניה. ילין-מור יצר קשר עם מבריחי גבול ועמד לצאת לטורקיה. המודיעין הבריטי גילה זאת ובינואר 1942 אסר את ילין-מור והביא אותו למחנה מעצר בארץ.
[עריכה] עם הקמת המדינהעם ההכרזה על העצמאות ישראל במאי 1948 הצטרפו לוחמי לח"י אל כוחות צה"ל. רק בירושלים הם הוסיפו לפעול כארגון נפרד ושיתפו פעולה עם האצ"ל, בין היתר במתקפה על הכפר דיר יאסין. בספטמבר 1948 נרצח בירושלים מתווך האו"ם הרוזן ברנאדוט על ידי מתנקשים שלפי המשוער היו חברי לח"י. בעקבות ההתנקשות הכריזה הממשלה הזמנית על לח"י ארגון טרור[2], הארגון פוזר, חברים רבים נאסרו וראשי הלח"י נידונו למאסר (אך שוחררו מאוחר יותר בחנינה כללית).
כמו אנשי האצ"ל, רבים מאנשי הלח"י הצטרפו לתנועת החרות, אך אחרים הקימו את "מפלגת הלוחמים", שמטעמה נבחר נתן ילין-מור לכנסת הראשונה.
רק בשנת 1980 הכירה מדינת ישראל בתרומתו של הלח"י וראתה בו גוף לוחם שסייע בתקומת המדינה. באותו שנה נוצר "אות הלח"י" שהוענק לחברי המחתרת. צבעו אדום, שחור, אפור, כחול ולבן.
העמותה להנצחת מורשת הארגון מנתה 125 חללים אשר נפלו בהיותם בשורות הלח"י. יום כ"ה בשבט, יום הירצחו של יאיר, נקבע כיום הזיכרון לחללי לח"י. מדי שנה מארגנת העמותה טקס לזכרם על קברו של יאיר בבית העלמין נחלת יצחק, בתל אביב.
[עריכה] לקריאה נוספת
אנדרטה לזכר חללי האצ"ל והלח"י, בבית הקברות נחלת יצחק
אנדרטת לח"י ליד מושב משמר איילוןנחמיה בן תור, ספר תולדות הלח"י (חמישה כרכים), הוצאת "יאיר", 2010.
בני מוריס, קורבנות, הוצאת עם עובד, 2003
יוסף הלר, לח"י: אידאולוגיה ופוליטיקה 1940-1949, מרכז זלמן שזר, 1989
עופר רגב, 'נסיך ירושלים' התנקשות לח"י ברוזן ברנדוט
נתן ילין מור, לוחמי חרות ישראל, הוצאת שקמונה, 1974
[עריכה] הנצחהורד אברהם, "לוחמי חרות ישראל במלחמת העצמאות" (4 כרכים), הוצאת "יאיר" ע"ש אברהם שטרן, תשנ"ח
יעקב חרותי, אמת אחת ולא שתיים, הוצאת "יאיר"
איבינסקי זאב, "לח"י צבת ראשונה", הוצאת "יאיר", ת"א תשס"ג 2003
לוחמי חרות ישראל, כתבים א'+ב'. הוצאת הוועד להוצאת כתבי לח"י, 1959
עמנואל כ"ץ, לוחמי חרות ישראל (לח"י), הוצ' האגודה להנצחה, בית יאיר, ת"א, תשמ"ז (1987). כולל בסופו ביבליוגרפיה ארוכה
מתי שמואלביץ, בימים אדומים - זיכרונות איש לח"י, הוצאת משרד הביטחון
גאולה כהן, סיפורה של לוחמת, הוצאת קרני
יעקב בנאי (מזל) חיילים אלמונים ספר מבצעי לח"י
לח"י - אנשים כרכים א'-ב' הוצאת "יאיר", 2002
[עריכה] ביוגרפיות של אנשי לח"ימשה שמיר, "יאיר" - רומן ביוגרפי
ישראל אלדד, "מעשר ראשון"
עזרא יכין, סיפורו של אלנקם, הוצאת "יאיר"
עופר רגב, 'לוחם חרות ירושלים', זיכרונות ויומן הכלא של יהושע זטלר
מלכה הפנר, "בדמייך חיי" - רומן אוטוביוגרפי, הוצאת הדר, 1978.
נתן ילין מור שנות בטרם. הוצאת כנרת, 1990.
יעקב אליאב, מבוקש, הוצאת במחתרת, 1983.