מאיר (מקס) בינט (27 ביוני 1917 - 21 בדצמבר 1954) היה איש מודיעין ישראלי שפעל ונתפס במצרים בעקבות נפילת רשת החבלה ב"עסק הביש".
בינט נולד בסומבטהיי שבהונגריה לעמליה ויוסף, אח לרות. המשפחה באה במקורה מקלן וחזרה לשם בינואר 1919, לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. בינט למד בתיכון היהודי בקלן, והיה בתנועת הנוער "עזרא". בעקבות עליית הנאצים לשלטון החליטה המשפחה לעזוב את גרמניה. ראשית הגיעה האחות הבוגרת רות ב-1934 וב-1935 עלו גם מאיר והוריו והתיישבו בתל אביב. במרץ 1936 יצא למשך שנה לכפר חסידים להכשרה חקלאית, שם קיבל הכשרה צבאית והצטרף להגנה. לאחר מכן חזר לתל אביב ועבד בנמל תל אביב ובבית מלאכה לעבודות מתכת. מאוחר יותר שימש כאחראי על הביטחון במשק הפועלות בחדרה, וכן הקים בית מלאכה למכניקה עדינה בראשון לציון.
ב-1942 יצא לעיר אבדאן שבאיראן מטעם סולל בונה ועבד בבתי הזיקוק של חברת הנפט האנגלו-איראנית. בתקופה זו למד פרסית והשלים את לימודיו בהתכתבות. בהמשך יצר קשר עם הקהילה היהודית והקים כיתות ללימוד עברית לצעירים בחוראמשאר ובאבדאן.
ב-1946 חזר לארץ ישראל ועבד כחצי שנה כמנהל עבודה במפעל המכונות "אלווטור" בתל אביב, לאחר מכן יצא לאנגליה ועבר קורס אלחוט בבית הספר לקצינים בצפון ויילס. במהלך שהותו שם גויס ל"גדעונים", מחלקת הקשר של מוסד לעלייה ב'. מאנגליה עבר לאיטליה בה ייצר מכשירי קשר לספינות מעפילים עבור המוסד לעלייה ב' בתחנת אלקטרוניקה בקרבת מילנו. עם הקמת המדינה במאי 1948 גויס לחיל המודיעין בצה"ל ומאוגוסט 1949 שהה באזור הגבול בין עיראק לאירן בתור איש מודיעין.
בשנת 1950 הכיר בינט עולה צעירה מדרום אפריקה בשם ג'ין דוידוב. קשריו עמה התהדקו, הם נישאו באוגוסט אותה שנה ויצאו לאנגליה, שם המשיך בינט בלימודיו. בקיץ 1951 שבו השניים לארץ לקראת הולדת בתם מיכל ובינט פגש את אברהם דר, שהחליט לגייס אותו לשליחות חדשה במצרים.
השליחות במצריםבדצמבר 1951 יצא בינט לגרמניה על מנת להכין ולבסס את זהותו לתפקיד במצרים. בגרמניה הוא בנה את זהותו כמקס בנט, איש עסקים גרמני ממנהיים, ששירת בצבא הגרמני ונפצע ברגלו במלחמת העולם השנייה. בינט יצר קשרים עם חברות שונות שהיו מעונינות בנציג מכירות במזרח התיכון. הוא הצליח לזכות, בין השאר, בייצוג חברת " פון לאופנברג" שייצרה גפיים תותבות.
ב-12 באפריל 1952 יצא בינט מגרמניה לתפקידו החדש במצרים (תחת שם הצופן "אמיל"). מלכתחילה היה תפקידו של בינט איסוף מידע מודיעיני בלבד, מעין "זאב בודד" ולא צריך היה להיות לו קשר עם אף אחד משליחיה האחרים של ישראל וגם לא עם חוליות המחתרת הציוניות שהקים אברהם דר באלכסנדריה ובקהיר, אולם נראה כי מישהו החליט לנצל את בינט לצרכים אדמיניסטרטיביים והוא התבקש להעביר כסף לחברי החוליה. עם הגעתו למצרים יצר בינט קשר עם "קלוד" (מרסל ניניו) , צעירה שגויסה לפני כן על ידי אברהם דר ומאוחר יותר היא ארגנה לו פגישה עם חברי חוליית אלכסנדריה, בלא שאלה ראו את פניו. בינט היה מעוניין בהוצאתה של ניניו ממצרים וביקש ממנה לנתק קשריה עם החוליה.
במקביל שיכן המודיעין הישראלי את משה מרזוק בדירתו של בינט בארץ, עת שהה זה בישראל לצורכי אימונים.
בשלושת החודשים הבאים יצר בינט קשרים עסקיים עם תעשיינים וסוחרים וגם עם הגנרל מוחמד נגיב, שהיה בשעתו ראש האגודה למען נכי המלחמה. ב-18 ביולי יצא בינט ממצרים ונפגש עם מפעיליו בפריז. ב-23 ביולי נערכה הפיכה צבאית במצרים - המלך פארוק הודח, המלוכה בוטלה והגנרל נגיב עלה לשלטון. ב-5 באוגוסט הגיע בינט לארץ והעמיד כתנאי את המשך שליחותו בניתוק הקשר שלו עם החוליות היהודיות במצרים. באותה עת גם גילה לאשתו על פעילותו במצרים.
בינואר 1953 יצא בינט פעם נוספת למצרים, כאשר אשתו ובתו עזבו את הארץ זמן קצר אחריו במטרה להצטרף אליו מאוחר יותר. בינט התבסס במצרים וקיבל תפקיד של יועץ הנדסי בנציגות פורד שם. במרץ העביר בינט את אשתו ובתו מאיטליה לגרמניה, שם למדו שתיהן גרמנית. בספטמבר התפרסמה כתבה גדולה בעיתון גרמני על שתוף הפעולה הגרמני-מצרי שכללה תמונה של בינט בלשכתו של הגנרל נגיב. בנובמבר הונחה אבן-הפינה של המרכז לשיקום נכי מלחמה בנוכחות בינט (שיזם את הקמתו). בסוף שנת 1953 הגיעו אשתו ובתו של בינט למצרים והשתכנו בשכונה יוקרתית בקהיר. בינט יצר מדי פעם קשר עם מרסל ניניו והשניים נפגשו מספר פעמים.
"העסק הביש"במאי 1954 לקח אברי אלעד את הפיקוד על רשת הריגול היהודית. בסוף יוני הגיע אלעד (שם הצופן "רוברט") בפעם השלישית למצרים והפעיל את החוליות 3 פעמים בשורת מעשי חבלה בקהיר ובאלכסנדריה. ב-23 ביולי נעצרו שלושה: פיליפ נתנזון, ויקטור לוי ורוברט דאסה. ב-28 ביולי דיווחו המצרים רשמית על מעצרם. ב-7 באוגוסט עזב אלעד את מצרים ובו ביום נעצר גם משה מרזוק, ראש החוליה. כל חברי הרשת עליהם ידע אלעד נעצרו, תשעה במספר, גם כאלה שלא היו מעורבים בפיגועים או שלא היו פעילים יותר.
אשתו ובתו של בינט עזבו את מצרים בטיסה לגרמניה ב-27 ביולי, כאשר הכרטיסים הוזמנו כבר באמצע יולי. בינט היה אמור להצטרף אליהם תוך שבועות מספר.
המעצרים הדליקו נורה אדומה במודיעין הישראלי ואברהם דר הוזעק לסיוע. הוא יצא לאירופה ויצר קשר עם בינט שהודיע שלא קיבל שום הנחיה מישראל לצאת ממצרים ולא נראה לו שהבולשת המצרית חושדת בו[1].
בינט יצר קשר עם ניניו בסוף יולי וגילה שהיא לא ידעה לגבי המעצרים ונסעה לבני משפחתה לנופש. בהיותה שם שמעה על גורל חברי הרשת ושבה לקהיר לפגוש את בינט. תאריך מעצרם המדויק של ניניו ובינט איננו ידוע, כמו כן לא ידוע מי מהם נעצר ראשון [1]. לפי אחד המקורות נעצר בינט ב-12 באוגוסט [2]. ידוע רק שבינט נעצר בדירתו, הוכה ועונה. שניהם הוחזקו בכלא אלכסנדריה. גם ניניו נחקרה במעצר, עונתה, ואף ניסתה להתאבד.
אברהם דר טען שמדינת ישראל הקציבה סכומי כסף גדולים עבור שכירת עורכי דין נודעים על מנת לסייע לבינט. לצורך העניין נשכרו שירותיו של עורך הדין הבריטי ג'ורג' וילסון, שהגיע מספר פעמים למצרים כנציג משפחת בינט הגרמנית וגם נפגש עם בינט במעצר. וילסון גם שכר עורך דין מקומי עבור בינט. בסוף נובמבר הצליח בינט להעביר שני מכתבים מוצפנים - האחד לאמה של ג'ין בדרום אפריקה והשני לפריז. המכתבים התריעו על המצב החמור בו היה בינט שרוי וקראו לעזרה מהירה בעניין.
ב-11 בדצמבר 1954 נפתחו משפטי קהיר בהם הועמדו חברי הרשת לדין. המצרים טענו שבינט היה ראש הרשת וקצין בצה"ל בדרגת קולונל. התובע הצבאי הראשי דרש גזר דין מוות לכל 13 הנאשמים (דר ואלעד נכללו במספר זה ונשפטו שלא בפניהם). בינט אמור היה לעלות לדוכן העדים ב-21 בדצמבר. בראותו שהמשפט נערך כמשפט ראווה, הוא החליט להימנע ממתן עדות וסיפר זאת לשכנו במעצר ויקטור לוי. בינט גם ידע שנשפט בעיראק על ריגול, הורשע ונידון למוות שלא בפניו ועיראק ביקשה את הסגרתו. ב-19 בדצמבר ביקש בינט מהסנגור המצרי שלו שיביא לו תנ"ך, תמונות של אשתו ובתו, עוגות ותפוחים. ב-21 בדצמבר 1954 לפנות בוקר נמצא בינט בתאו, מתבוסס בדמו. נסיונות ההחייאה לא צלחו והוא נפטר לאחר כחצי שעה.
בעקבות מותולאחר מותו הגיע עורך דינו וילסון למצרים והאשים את המצרים בהריגתו. כדי להוכיח שהתאבד התירו המצרים לרופא השגרירות הגרמנית לבדוק את הגופה. מאוחר יותר הועברה גופתו של בינט לרומא ונקברה בבית עלמין פרטי. עיתוני הארץ דיווחו בהרחבה על ההתאבדות [3]. ראש הממשלה דאז, משה שרת ורעיתו באו לביקור ניחומים חשאי אצל אלמנתו ג'ין. רק כעבור חמש שנים הועברה הגופה לישראל והוא נקבר בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בטקס צבאי מלא, בו השתתפו ראשי מערכת הביטחון.
לבסוף, בספטמבר 1987, בעקבות מסקנות ועדת שרים שמינה שר הביטחון, יצחק רבין, נערך בלשכתו ובנוכחות הרמטכ"ל דן שומרון וראשי צה"ל, טקס רשמי בו הועלה בינט לדרגת סא"ל והדרגות נמסרו לאלמנתו ג'ין. באירוע זה הוכר בינט רשמית כשליח המודיעין הצבאי.
ב-30 במרץ 2005 נערך טקס הוקרה במהלכו מסרו הנשיא והרמטכ"ל תעודות הוקרה מטעם המדינה לנידוני קהיר שעדיין חיו ולבני משפחותיהם של אלה שכבר נפטרו.
לזכרו נקראו רחובות על שמו בערים תל אביב ורמלה.
בינט נולד בסומבטהיי שבהונגריה לעמליה ויוסף, אח לרות. המשפחה באה במקורה מקלן וחזרה לשם בינואר 1919, לאחר תום מלחמת העולם הראשונה. בינט למד בתיכון היהודי בקלן, והיה בתנועת הנוער "עזרא". בעקבות עליית הנאצים לשלטון החליטה המשפחה לעזוב את גרמניה. ראשית הגיעה האחות הבוגרת רות ב-1934 וב-1935 עלו גם מאיר והוריו והתיישבו בתל אביב. במרץ 1936 יצא למשך שנה לכפר חסידים להכשרה חקלאית, שם קיבל הכשרה צבאית והצטרף להגנה. לאחר מכן חזר לתל אביב ועבד בנמל תל אביב ובבית מלאכה לעבודות מתכת. מאוחר יותר שימש כאחראי על הביטחון במשק הפועלות בחדרה, וכן הקים בית מלאכה למכניקה עדינה בראשון לציון.
ב-1942 יצא לעיר אבדאן שבאיראן מטעם סולל בונה ועבד בבתי הזיקוק של חברת הנפט האנגלו-איראנית. בתקופה זו למד פרסית והשלים את לימודיו בהתכתבות. בהמשך יצר קשר עם הקהילה היהודית והקים כיתות ללימוד עברית לצעירים בחוראמשאר ובאבדאן.
ב-1946 חזר לארץ ישראל ועבד כחצי שנה כמנהל עבודה במפעל המכונות "אלווטור" בתל אביב, לאחר מכן יצא לאנגליה ועבר קורס אלחוט בבית הספר לקצינים בצפון ויילס. במהלך שהותו שם גויס ל"גדעונים", מחלקת הקשר של מוסד לעלייה ב'. מאנגליה עבר לאיטליה בה ייצר מכשירי קשר לספינות מעפילים עבור המוסד לעלייה ב' בתחנת אלקטרוניקה בקרבת מילנו. עם הקמת המדינה במאי 1948 גויס לחיל המודיעין בצה"ל ומאוגוסט 1949 שהה באזור הגבול בין עיראק לאירן בתור איש מודיעין.
בשנת 1950 הכיר בינט עולה צעירה מדרום אפריקה בשם ג'ין דוידוב. קשריו עמה התהדקו, הם נישאו באוגוסט אותה שנה ויצאו לאנגליה, שם המשיך בינט בלימודיו. בקיץ 1951 שבו השניים לארץ לקראת הולדת בתם מיכל ובינט פגש את אברהם דר, שהחליט לגייס אותו לשליחות חדשה במצרים.
השליחות במצריםבדצמבר 1951 יצא בינט לגרמניה על מנת להכין ולבסס את זהותו לתפקיד במצרים. בגרמניה הוא בנה את זהותו כמקס בנט, איש עסקים גרמני ממנהיים, ששירת בצבא הגרמני ונפצע ברגלו במלחמת העולם השנייה. בינט יצר קשרים עם חברות שונות שהיו מעונינות בנציג מכירות במזרח התיכון. הוא הצליח לזכות, בין השאר, בייצוג חברת " פון לאופנברג" שייצרה גפיים תותבות.
ב-12 באפריל 1952 יצא בינט מגרמניה לתפקידו החדש במצרים (תחת שם הצופן "אמיל"). מלכתחילה היה תפקידו של בינט איסוף מידע מודיעיני בלבד, מעין "זאב בודד" ולא צריך היה להיות לו קשר עם אף אחד משליחיה האחרים של ישראל וגם לא עם חוליות המחתרת הציוניות שהקים אברהם דר באלכסנדריה ובקהיר, אולם נראה כי מישהו החליט לנצל את בינט לצרכים אדמיניסטרטיביים והוא התבקש להעביר כסף לחברי החוליה. עם הגעתו למצרים יצר בינט קשר עם "קלוד" (מרסל ניניו) , צעירה שגויסה לפני כן על ידי אברהם דר ומאוחר יותר היא ארגנה לו פגישה עם חברי חוליית אלכסנדריה, בלא שאלה ראו את פניו. בינט היה מעוניין בהוצאתה של ניניו ממצרים וביקש ממנה לנתק קשריה עם החוליה.
במקביל שיכן המודיעין הישראלי את משה מרזוק בדירתו של בינט בארץ, עת שהה זה בישראל לצורכי אימונים.
בשלושת החודשים הבאים יצר בינט קשרים עסקיים עם תעשיינים וסוחרים וגם עם הגנרל מוחמד נגיב, שהיה בשעתו ראש האגודה למען נכי המלחמה. ב-18 ביולי יצא בינט ממצרים ונפגש עם מפעיליו בפריז. ב-23 ביולי נערכה הפיכה צבאית במצרים - המלך פארוק הודח, המלוכה בוטלה והגנרל נגיב עלה לשלטון. ב-5 באוגוסט הגיע בינט לארץ והעמיד כתנאי את המשך שליחותו בניתוק הקשר שלו עם החוליות היהודיות במצרים. באותה עת גם גילה לאשתו על פעילותו במצרים.
בינואר 1953 יצא בינט פעם נוספת למצרים, כאשר אשתו ובתו עזבו את הארץ זמן קצר אחריו במטרה להצטרף אליו מאוחר יותר. בינט התבסס במצרים וקיבל תפקיד של יועץ הנדסי בנציגות פורד שם. במרץ העביר בינט את אשתו ובתו מאיטליה לגרמניה, שם למדו שתיהן גרמנית. בספטמבר התפרסמה כתבה גדולה בעיתון גרמני על שתוף הפעולה הגרמני-מצרי שכללה תמונה של בינט בלשכתו של הגנרל נגיב. בנובמבר הונחה אבן-הפינה של המרכז לשיקום נכי מלחמה בנוכחות בינט (שיזם את הקמתו). בסוף שנת 1953 הגיעו אשתו ובתו של בינט למצרים והשתכנו בשכונה יוקרתית בקהיר. בינט יצר מדי פעם קשר עם מרסל ניניו והשניים נפגשו מספר פעמים.
"העסק הביש"במאי 1954 לקח אברי אלעד את הפיקוד על רשת הריגול היהודית. בסוף יוני הגיע אלעד (שם הצופן "רוברט") בפעם השלישית למצרים והפעיל את החוליות 3 פעמים בשורת מעשי חבלה בקהיר ובאלכסנדריה. ב-23 ביולי נעצרו שלושה: פיליפ נתנזון, ויקטור לוי ורוברט דאסה. ב-28 ביולי דיווחו המצרים רשמית על מעצרם. ב-7 באוגוסט עזב אלעד את מצרים ובו ביום נעצר גם משה מרזוק, ראש החוליה. כל חברי הרשת עליהם ידע אלעד נעצרו, תשעה במספר, גם כאלה שלא היו מעורבים בפיגועים או שלא היו פעילים יותר.
אשתו ובתו של בינט עזבו את מצרים בטיסה לגרמניה ב-27 ביולי, כאשר הכרטיסים הוזמנו כבר באמצע יולי. בינט היה אמור להצטרף אליהם תוך שבועות מספר.
המעצרים הדליקו נורה אדומה במודיעין הישראלי ואברהם דר הוזעק לסיוע. הוא יצא לאירופה ויצר קשר עם בינט שהודיע שלא קיבל שום הנחיה מישראל לצאת ממצרים ולא נראה לו שהבולשת המצרית חושדת בו[1].
בינט יצר קשר עם ניניו בסוף יולי וגילה שהיא לא ידעה לגבי המעצרים ונסעה לבני משפחתה לנופש. בהיותה שם שמעה על גורל חברי הרשת ושבה לקהיר לפגוש את בינט. תאריך מעצרם המדויק של ניניו ובינט איננו ידוע, כמו כן לא ידוע מי מהם נעצר ראשון [1]. לפי אחד המקורות נעצר בינט ב-12 באוגוסט [2]. ידוע רק שבינט נעצר בדירתו, הוכה ועונה. שניהם הוחזקו בכלא אלכסנדריה. גם ניניו נחקרה במעצר, עונתה, ואף ניסתה להתאבד.
אברהם דר טען שמדינת ישראל הקציבה סכומי כסף גדולים עבור שכירת עורכי דין נודעים על מנת לסייע לבינט. לצורך העניין נשכרו שירותיו של עורך הדין הבריטי ג'ורג' וילסון, שהגיע מספר פעמים למצרים כנציג משפחת בינט הגרמנית וגם נפגש עם בינט במעצר. וילסון גם שכר עורך דין מקומי עבור בינט. בסוף נובמבר הצליח בינט להעביר שני מכתבים מוצפנים - האחד לאמה של ג'ין בדרום אפריקה והשני לפריז. המכתבים התריעו על המצב החמור בו היה בינט שרוי וקראו לעזרה מהירה בעניין.
ב-11 בדצמבר 1954 נפתחו משפטי קהיר בהם הועמדו חברי הרשת לדין. המצרים טענו שבינט היה ראש הרשת וקצין בצה"ל בדרגת קולונל. התובע הצבאי הראשי דרש גזר דין מוות לכל 13 הנאשמים (דר ואלעד נכללו במספר זה ונשפטו שלא בפניהם). בינט אמור היה לעלות לדוכן העדים ב-21 בדצמבר. בראותו שהמשפט נערך כמשפט ראווה, הוא החליט להימנע ממתן עדות וסיפר זאת לשכנו במעצר ויקטור לוי. בינט גם ידע שנשפט בעיראק על ריגול, הורשע ונידון למוות שלא בפניו ועיראק ביקשה את הסגרתו. ב-19 בדצמבר ביקש בינט מהסנגור המצרי שלו שיביא לו תנ"ך, תמונות של אשתו ובתו, עוגות ותפוחים. ב-21 בדצמבר 1954 לפנות בוקר נמצא בינט בתאו, מתבוסס בדמו. נסיונות ההחייאה לא צלחו והוא נפטר לאחר כחצי שעה.
בעקבות מותולאחר מותו הגיע עורך דינו וילסון למצרים והאשים את המצרים בהריגתו. כדי להוכיח שהתאבד התירו המצרים לרופא השגרירות הגרמנית לבדוק את הגופה. מאוחר יותר הועברה גופתו של בינט לרומא ונקברה בבית עלמין פרטי. עיתוני הארץ דיווחו בהרחבה על ההתאבדות [3]. ראש הממשלה דאז, משה שרת ורעיתו באו לביקור ניחומים חשאי אצל אלמנתו ג'ין. רק כעבור חמש שנים הועברה הגופה לישראל והוא נקבר בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בטקס צבאי מלא, בו השתתפו ראשי מערכת הביטחון.
לבסוף, בספטמבר 1987, בעקבות מסקנות ועדת שרים שמינה שר הביטחון, יצחק רבין, נערך בלשכתו ובנוכחות הרמטכ"ל דן שומרון וראשי צה"ל, טקס רשמי בו הועלה בינט לדרגת סא"ל והדרגות נמסרו לאלמנתו ג'ין. באירוע זה הוכר בינט רשמית כשליח המודיעין הצבאי.
ב-30 במרץ 2005 נערך טקס הוקרה במהלכו מסרו הנשיא והרמטכ"ל תעודות הוקרה מטעם המדינה לנידוני קהיר שעדיין חיו ולבני משפחותיהם של אלה שכבר נפטרו.
לזכרו נקראו רחובות על שמו בערים תל אביב ורמלה.