מגילת אסתר, שהיא אחת מחמש מגילות, מגוללת את סיפור ניסיון השמדתם והצלתם של יהודי ממלכת פרס בימי אחשוורוש המלך (יש המתארכים אותו לשנת 482 לפנה"ס לערך, והמסורת היהודית מתארכת אותו לשנת 368 לפנה"ס). מאורע זה, לפי המגילה, שימש יסוד לקביעת חג הפורים. במוקד המגילה עומדת מזימתו של המן להשמיד את כל היהודים, כשמולו עומדים מרדכי היהודי ודודניתו אסתר, אשר נבחרת בראשית הסיפור להיות למלכה, והודות למעמדה ותושייתה מצליחה לסכל את מזימתו של המן.
על פי ההלכה, יש לקרוא את המגילה בפורים, בלילו וביומו, מצווה הנקראת מקרא מגילה
.סיפור המעשה
הרקע
המגילה מתחילה במשתה שעורך המלך אחשוורוש בשנה השלישית למלכותו. בשיאו של המשתה, כטוב לבו ביין, מזמין המלך את המלכה ושתי "להראות העמים והשרים את יופיה". ושתי ממאנת, והמלך בחמתו מזמן את יועציו, אשר יועצים לו להדיח אותה ולתת את מלכותה לרעותה הטובה ממנה; כך אמנם נעשה, והדבר נחקק בספר החוקים של פרס ומדי. כשמתפכח המלך מיינו, מבין המלך את אשר עשה, ובעצת משרתיו מתחיל בחיפוש יורשת למלכה המודחת. בתוך הבתולות הרבות המגיעות לשושן הבירה, נלקחת גם אסתר, בת-דודו של מרדכי היהודי, שאימץ אותה לו לבת במות אביה ואמה. מרדכי, הדואג לאסתר בכל אותו זמן, מסתובב ליד הארמון שבו היא מוחזקת, ומצווה עליה שלא לגלות את מוצאה. לאחר תהליך ממושך נבחרת אסתר למלכה, והמלך עורך משתה לכבודה. בתוך כך, מסתבר שמרדכי מקבל תפקידים בכירים בארמון, וכאשר נודעת לו מזימה של שניים משומרי הסף, בגתן ותרש, להתנקש בחיי המלך, הוא מודיע על כך לאסתר, וזו מודיעה זאת למלך בשם מרדכי. השניים נתלים, ומעשהו של מרדכי נכתב ב"ספר דברי הימים" של המלך.
גזירת המן
"אחר הדברים האלה", מגדל המלך אחשוורוש את המן האגגי מעל כל השרים. כל עבדי המלך שבסביבות הארמון משתחווים להמן, מלבד מרדכי, אשר "לא יכרע ולא ישתחווה". עבדי המלך ממהרים להלשין להמן על כך שמרדכי לא כורע ומשתחווה לו מכיוון שהוא יהודי, לדבריו. המן מתמלא חמה, ומחליט "להשמיד, להרוג ולאבד" את כל היהודים, ביום אחד. לצורך כך הוא מפיל פור, הוא גורל, ונבחר יום י"ג באדר. המן מבטיח למלך כי תמורת השמדת היהודים יתמלא אוצרו ב"עשרת אלפים כיכר כסף" (סכום עצום בכל קנה מידה), והמלך בתגובה אומר להמן כי הוא כלל אינו מעוניין בכסף- ומעביר את טבעתו (דהיינו החותם המלכותי שלו) להמן, וכך נחתם החוק הקורא לכל העמים להתכונן ליום י"ג באדר המיועד, אשר בו ישמידו את כל היהודים שבכל האימפריה הפרסית
מרדכי פועל לביטול הגזירה
נרתיק של מגילת אסתרהדבר נודע למרדכי, והוא לובש שק ואפר, יוצא בתוך העיר וזועק "זעקה גדולה ומרה". אסתר, שאינה מכירה את הצו, ממהרת לשלוח את התך, סריס הנשים, להלביש את מרדכי בבגדים ראויים, וכך נודעת לה הגזירה על היהודים, ומרדכי מצווה עליה להתחנן לפני המלך לבטל את הגזירה. לאחר לבטים, מסכימה אסתר, על אף שהדבר כרוך בסיכון עצמי רב, שכן על פי חוקי פרס "כל איש ואישה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא ייקרא - אחת דתו להמית; לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה". אסתר קוראת לצום של שלושה ימים, וצמה גם היא, כהכנה למשימה הגורלית. ביום השלישי ניגשת אסתר אל המלך, אשר מושיט לה את שרביט הזהב לאות כי מצאה חן בעיניו, ומתיר לה לשאול ממנו "עד חצי המלכות". אסתר מפתיעה ומזמינה את המלך יחד עם המן אל משתה שהכינה להם. במשתה, שואל המלך את אסתר מה רצונה, והיא מזמינה את המלך והמן אל משתה נוסף.
המן יוצא מן המשתה שמח וטוב לב, אך מראהו של מרדכי שאינו כורע ומשתחווה לו ממלא אותו חמה. בעצת זרש אשתו וחכמיו, הוא מכין עץ "גבוה חמישים אמה" (25 מטר), להגיד למלך לתלות עליו את מרדכי.
שנתו של המלך נודדת בלילה ההוא, והוא מבקש שיקראו לפניו את "ספר דברי הימים"; שם נמצא כתוב סיפור הצלתו מהתנקשותם של בגתן ותרש על ידי מרדכי, ומסתבר למלך שלא "נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה". בתוך כך מגיע המן, והמלך שואל אותו "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו". בהיותו בטוח שמדובר בו עצמו, מפרט המן רשימה של כיבודים יוצאי דופן: הלבשת האיש בבגדי המלך והרכבתו על סוסו של המלך, הולכתו ברחובות העיר על ידי אחד משרי המלך תוך קריאה "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". אחשוורוש ממהר להודיע להמן שעליו לעשות כך בדיוק למרדכי היהודי שונאו, והמן, אבל וחפוי ראש, מבצע את המשימה. בקושי מספיק המן לחזור אל ביתו מן המשימה המבזה, מובהל המן אל המשתה השני, שבו מגלה אסתר את מוצאה היהודי, ומצביעה על המן כעל "איש צר ואויב" אשר ביקש להרוג אותה ואת עמה. המלך קם בחמתו אל הגינה, והמן נופל על המיטה אשר אסתר עליה, להתחנן על נפשו. כאשר חוזר המלך ומוצא את המן בתנוחה כמו-אינטימית זו עם המלכה, קוצף הוא עליו עוד יותר. את המסמר האחרון בארון הקבורה של המן תוקע חרבונה, משרי המלך, אשר מצביע על העץ אשר הכין המן למרדכי. המלך מצווה ללא שהיות לתלות את המן עליו.
באותו יום נותן המלך לאסתר את בית המן, ומקרב את מרדכי (אשר נודעת לו קרבתו לאסתר), ואף נותן לו את טבעתו, אשר עד כה הייתה אצל המן. אסתר מתחננת לפני המלך לבטל את ספרי הגזירה שנשלחו, ואולם המלך אומר שאין באפשרותו לבטל את החוקים הקיימים, "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב", אך מציע במקום זאת לכתוב חוקים חדשים, אשר יתירו ליהודים להתגונן מפני שונאיהם, וכך נעשה; הכתבים נשלחים בכ"ג בסיון, יותר משלושת רבעי שנה לפני היום המיועד. באותם חודשים עולה מאוד קרנם של היהודים, מה שמחזק את יכולתם של היהודים להתגונן בפני אויביהם, חרף העובדה שהכתבים הראשונים לא בוטלו.
בהגיע היום אשר אמור היה להיות טבח ביהודים, "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". היהודים נקהלים והורגים באויביהם, ובי"ג באדר הורגים בשושן הבירה חמש מאות איש ואת עשרת בני המן, ובשאר המדינות שבעים וחמישה אלף איש. אסתר מבקשת יום נוסף, ובאותו יום (י"ד באדר) נתלים עשרת בני המן שנהרגו ביום אתמול, ונהרגים בשושן שלוש מאות איש. על אף שבצווים המלכותיים הותר במפורש שלל האויבים, המגילה מדגישה ש"בביזה לא שלחו את ידם".
היהודים "היושבים בערי הפרזות" חוגגים ביום שבו נחו מהקרב, יום י"ד באדר, ואילו היהודים אשר בשושן חוגגים בט"ו, שכן אצלם הקרב נמשך גם ביום י"ד. החגיגות כוללות שמחה ומשתה, משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים. סופה של המגילה מראה תהליך הדרגתי של התקבלות החגיגות, תוך משלוח איגרות פעם ופעמיים כדי לקיים את ימי הפורים.
המגילה מסתיימת במס אשר מטיל המלך אחשוורוש "על הארץ ואיי הים", ובכך שאת כל המעשה ניתן למצוא בספר דברי הימים למלכי מדי ופרס.
הרקע ההיסטורי של המגילה
אסתר בבואה לספר למלך אחשוורוש על הקושרים. ציור מאת ג'ון אוורט מיליי.
החוקרים חלוקים בדעתם לגבי השאלה האם מגילת אסתר היא אמינה מבחינה היסטורית, או שאין היא אלא סמל לשנאת ישראל בגלותם והשגחת האל עליהם. המצדדים באמינותה ההיסטורית מצביעים על כך שפרטים רבים במגילה מלמדים על היכרות אינטימית של המחבר עם ההווי הפרסי, ועל פרטים שונים העולים בקנה אחד עם מסורות ותעודות פרסיות. השוללים מצביעים על היעדרו של הסיפור כפי שהוא מהכרוניקות הפרסיות ותיאורי ההיסטוריונים היווניים שבידינו, או על סתירות הגיוניות קלות. קיימות גם דעות ביניים, המצדיקות את קיומו של הסיפור בכללו, אך לא של כל הפרטים שבו.[דרוש מקור]
המגילה אינה מזהה בוודאות את המלך אחשוורוש המדובר, ואת הזמן המדויק שבו התרחשו האירועים. על פי המסורת היהודית אחשוורוש מלך בין השנים 368 לפנה"ס עד 354 לפנה"ס ונס פורים (שהיה בשנת 13 למלכותו) היה בשנת 3405 לבריאת העולם (355 לפנה"ס). לעומת זאת, הסברות המקובלות כיום הן שאם מדובר באירוע היסטורי, הרי שהוא שהתרחש לאחר שיבת ציון - זמן שלטונו של המלך אחשורוש.
השם אחשוורוש הוא הגרסה העברית לשם חְשָיַרְשָ. המלך במגילה מזוהה עם חְשְׁיָרְשָׁ הראשון (כסרכסס בפי היוונים), שמלך כעשרים שנה במאה החמישית לפנה"ס (485-465), בהיותו בן 35, והיה דור רביעי לכורש מייסד הממלכה הפרסית. ממלכתו השתרעה מהודו ועד כוש, הוא נלחם במצרים ודיכא מרד של הבבלים בו ביד קשה. נודע בעוצמתו וביחסו הקשה כלפי אויביו, ובהתייחסותו לעצמו כאל אל. כך, למשל, ציווה להלקות את הים האגאי בשוטים לאחר שפרצה סערה ששיבשה את תוכניות המלחמה שלו. הוא התפרסם במשתאות הפאר שנהג לערוך, במתנות יקרות הערך שנהג לפזר ובריבוי הנשים אשר אהב. במקורות האירופאים הוא נראה כמלך הפכפך וחסר אופי אם כי במקורות הפרסיים הוא נתפס כמלך שאוהב את עמו. בחפירות ארכאולוגיות בעיר השומרית בּוֹרְסִיפָּה, נתגלה אזכור בודד של פקיד אוצר בחצרו של חשירשָ הראשון, ששמו "מַרְדוּקַה". גם הסיפור על ההתנקשות שניצל ממנה בסיועו של מרדכי, דומה לדרך בה סיים את חייו במציאות, כאשר הקושרים ארתבנוס ורב הסריסים אספמיסרס הרגוהו בחדר משכבו, ושיכנעו את בנו אַרְטַחְשַסַה (עברית: ארתחשסתא יוונית: artaxerxes) להרוג את הבן דריוש שלו היה משפט המלוכה.
תיאורים נוספים הניתנים במגילה, מעידים יפה על מה שידוע לנו על ההווי הפרסי ממקורות אחרים: אהבת המותרות והמשתאות, הפזרנות במאכלים ומזון, הלהיטות אחרי יין - קסטייס מספר על כך שמדי יום היו אוכלים 15 אלף איש על שולחן המלך! קבלת החלטות במצב של שכרות ואישרורן במצב של פכחות או להפך. שהמלך יכול לעשות ככל העולה על רוחו, אבל היה אסור לו לבטל את גזרתו. על משמרתו של המלך עמדו ארבעת אלפים איש מבני האצולה הגבוהה ובידם חניתות שבקציהן תפוחי זהב, ותפקידם להגן על המלך באופן קיצוני, כך שכל זר שהתקרב למלך ללא רשות הומת מיד. כל זר שהתקרב למלך היה מחויב להשתחוות לפניו ארצה, באופן שידיו לא היו נראות. שבעת רואי המלך היו שבעה שרים מהמשפחות המכובדות ביותר, שהמלך בחרם לכל תקופת חייהם, שהיו יכולים לגשת תמיד למלך, ושימשו לפניו כמועצה קבועה. לבוש הארגמן המלכותי היה סימן היכר מובהק של המלך, כמו שרביט הזהב אשר החזיק בידו, כאשר ישב על כס המלכות שלו. היסטוריונים כמו ניקלאוס מדמשק ופלוטרכוס מאששים את קרבתו הגדולה לבני עמו בייחוד ואת הליברליות שלו כלפי נתיניו הסרים למרותו כפי שהיא מופיעה במגילה.
המספר שבע שחוזר במגילה שוב ושוב - שבעת הסריסים, שבעת היועצים, שבע נערות וכו' - הוא מספר טיפולוגי מרכזי בדת הזורואסטרית. הזורואסטרים מאמינים שכל אחת מלשתי הישויות המרכזיות - אהורה מזדא הטוב ואנגרה מניו הרע - יש שבעה "עוזרים".
כותב המגילה מפגין בקיאות ראויה לציון גם בשפה הפרסית ובמונחי החצר: מילים כגון אחשדרפנים, פרתמים, גנזים (גנזי המלך), דת, פתגם - הן מונחי שלטון של החצר האחמנית. בירה וסריס הם מונחים שנשאלו מאכדית, לשונה של האימפריה הקודמת - בבל.
הצגת הדמויות במגילה
אחשורוש, אסתר והמן במשתה היין
ציור מאת הצייר ההולנדי רמברנדט
המן כורע על ברכיו ומבקש רחמים מאסתר, ציור מעשה ידי רמברנדט.אסתר - האשה התמה שנלקחת בכוח אל ארמון המלך, מוצגת בתחילה באור שלילי, כאשר היא חוששת לגורלה. לאחר שהיא מתעשתת ומחליטה לשים נפשה בכפה, ולסכן את עצמה בעבור עמה, היא זוכה להצלחה. באמצעות סדרת תחבולות ומניפולציות היא מצליחה להפיל את המן מרום מעלתו ולהציל את העם היהודי מכליה. יתר על כן, היא תובעת מחכמים לחוג את החג לדורות, ומקבלת את מבוקשה. שמה של הגיבורה "אסתר", לקוח מהמילה stara בפרסית עתיקה, שמשמעה "כוכב". זוהי גם משמעות משמה של האלה הבבלית אִשתר, שאסתר מזוהה איתה; אישתר היא כלה, והכלות במזרח הקדום נהגו להחזיק ענף של הדס, וכאן הקישור לשמה העברי "הדסה".
מרדכי - בן דודהּ של אסתר (אסתר ב,ז) והאדם שדואג לאסתר כבת ומשמש לה כאומן, לאחר שאסתר נלקחת בכפיה הוא דורש לשלומה, וכאשר מתברר לו שכל ישראל בסכנת חיים, הוא מבקש ממנה להיות פטריוטית ולסכן את עצמה. ואכן הוא מצליח להוציא לפועל את אומץ ליבה של אסתר ולהובילה אל ההצלה הגדולה. הוא מגלה כל הזמן אקטיביות ופעלתנות, ומוכיח שהוא ראוי לשמש כמנהיג בחצר המלוכה, והופך להיות לשר חשוב במקומו של המן. שמו הוא השתקפות שם האל הבבלי מרדוך. חז"ל דרשו את שמו "מֹר דכי" - בושם טהור. חוקרים מודרניים מזהים את שמו עם האל הבבלי הראשי מרדוך (במגילה השם מנוקד מרדֳכי)
אחשוורוש - מוצג כמלך שתיין, העוסק ברדיפת נשים ובתענוגות. כל התיאורים הקשורים בו מיועדים להלעיג עליו: ריבוי הפרטים, התיאור המפורט של העושר, פירוט שמות שריו וסריסיו. כל עושרו הופך אותו למגוחך, משום שהוא אינו מצליח לשלוט בממלכתו, ואכן הוא אדם שלא יודע את מגבלות הכוח, ועם כל צבאו האדיר הוא לא מצליח במלחמתו עם היוונים ובניגוד למייסד השושלת שנהרג בשדה הקרב, ארבעה דורות לפניו, הוא נהרג בידי אנשי החצר שלו על משכבו. מאידך הפן החיובי שבו, שהוא מתגלה כמלך סובלן ופרגמטי, המשתדל לרצות אל כולם, ואין לו עניין בעריצות לשמה.
המן - הרשע האולטימטיבי, נותן העצות הרעות, רודף הכבוד והשררה, שמבקש להשמיד את כל היהודים בגלל הסכסוך האישי שלו עם מרדכי. אדם שעושה מהצרות הפרטיות שלו סכסוכים בין-דתיים. אחשוורוש לא מהסס להוציא אותו להורג בגלוי.
ושתי - מוצגת כדמות מעין-פמיניסטית מרדנית שעומדת על דעתה וכבודה, בניגוד לאסתר, ומשלמת על כך בסביבה שוביניסטית. ניכר כאן מאבק כוחני ביניהם, באשר ושתי הינה צאצאית מיוחסת, ויודעת לעמוד על דעתה. לא ברור האם היא רק הורחקה מתפקידה או שהוצאה להורג. המצדדים בניתוח פשטני יטענו שאין רמז להריגתה, האחרים יאמרו שהנורמות של חצר המלוכה היו כאלו שברור לכל מה היה קיצה, אבל כדי לא להמריד את העם היא הוצאה להורג בסתר.
בִגתן ותרש - הקושרים המבקשים להמית את המלך, כמסורת התקופה הקדומה, שבה מלכים היו בסכנת חיים יומיומית, ובעיקר מידי מקורבייהם, שביקשו לשלוט או להשליט אחר.
חרבונה-חרבונא - חרבונא מוזכר במגילה כ"אחד מן הסריסים", אשר בזמן בו אחשוורוש חוזר מגנת הביתן ורואה את המן נופל על מטת אסתר ומתחנן בפניה שתחמול עליו ותגרום להצלתו מיד המלך, מגיע ומספר למלך על רצון המן לתלות את מרדכי, אשר הצילו ממזימתם של בגתן ותרש, על עץ. וחז"ל מפרשים ש"חרבונא זה אליהו" [1] והראב"ע אומר ש"כאילו אליהו ז"ל היה, שהוא מבשר הגאולה"- כלומר, חרבונא אינו באמת אליהו, אך אליהו הוא 'מבשר הגאולה', וגם חרבונא "עשה טובה לישראל ובאה ישועה על ידו".
היעדרותו של אלוהים מן המגילה
מגילת אסתר, המאה ה-13 או המאה ה-14, מפס שבמרוקו. מוצגת במוזיאון קה בראנלי שבפריז.שמו של אלוהים אינו מוזכר במגילה, והתערבותו אינה נזכרת במפורש אפילו פעם אחת. הטעם לדבר היה אולי היעלמות נוכחותו הגלויה של האלוהים בתקופה שבה הנבואה החלה לשקוע, והשארת הזירה העולמית לידיהם של בני האדם, כאשר הוא פועל ברקע. חז"ל כבר עמדו על כך ודרשו את שמה של אסתר על שם הסתר הפנים של המגילה. יש הטוענים שבמקומות שכתוב "המלך" (בניגוד ל"המלך אחשורוש"), הכוונה למלך מלכי המלכים. נראה שלכך כיוונו חז"ל כשאמרו "אסתר מן התורה מניין - 'ואנוכי הסתר אסתיר'". היינו, המגילה עניינה הוא גילוי הסתרתו של האל בזמן הגלות, ונוכחותו רק מאחורי הקלעים.
רבינו אברהם אבן עזרא מביא בהקדמות לפירוש על המגילה, שמרדכי כתב את המגילה בשביל הפרסים ולכן לא הוסיף את שם ה' מכיוון שחשש שהפרסים ישנו את השם ויכתבו במקומו שם של אל מהמיתולוגיה הפרסית.
ניתן לטעון כי נוכחותו של אלוהים מאחורי הקלעים בולטת ולייחס את שרשרת צירופי המקרים אל ההשגחה העליונה; גם הצומות והתעניות הם מעשים דתיים מובהקים. פסוק שכמעט חושף את הימצאותו הנוכחת-נסתרת היא "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", כאשר נראה שאותו "מקום אחר" מכוון לריבונו של עולם. דורשי רשומות הצביעו על כך ש"המקום" הוא כינוי בפי חז"ל לאלוהים. האבן עזרא שולל טענה זאת משתי סיבות, הראשונה שתיאור מקום מופיע אכן בנביאים אך לא בכתובים, ושניה שה' הוא אחד ויחיד ולכן לא ניתן לכנות מקום אחר.
האר"י כתב שהשם המפורש רמוז במגילה באופן נסתר, בראשי תיבות בפסוק "יבוא המלך והמן היום" וכמו כן בפסוק "וכל זה איננו שווה לי - סופי תיבות והפוך. כמובן, כל אלו על דרך הרמז והסוד בלבד ולא בפשוטם של הדברים.
הרב יואל בן נון[2] מציין שדווקא חסרונו של אלוהים במגילה הוא המלמד אותנו על כך שהאלוהים נמצא בכל מקום. הוא טוען שזו החשיבות המיוחדת של המגילה וזו הסיבה שנוספה לכ"ד ספרים: ללא המגילה ניתן היה לחשוב כי רק כשאלוהים גלוי הוא פועל ולאור המגילה מתברר שאלוהים נמצא גם במקום שאינו גלוי.
כותביה ומעמדה של מגילת אסתר
על פי המסורת כותבי המגילה היו אנשי כנסת הגדולה, שקבעו את הספרים שנכנסו לתנ"ך ואת סדרם (בבלי, בבא בתרא ט"ו ע"א). יש הסבורים, על פי הכתוב במגילה, כי כתבו אותה אסתר או מרדכי, או שניהם. אך יש לציין כפי שהעלו מספר חוקרים, שישנם סימנים לאיחור תאריך כתיבת המגילה, או עכ"פ לאיחור חתימת חיבורה. לדוגמה הפסוק הבא: "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר" (ט, כח), המעיד על חגיגת ימי הפורים מזה מספר דורות, עובדה שלא יכלה להיכתב בידי מרדכי ואסתר ובני דורם.
אף על פי שחז"ל כללו את מגילת אסתר בתנ"ך, יש עדויות בתלמוד הבבלי (מגילה ז א), שהחכמים התלבטו האם לקבוע את חג הפורים לדורות, והאם לכלול את מגילת אסתר בין כתבי הקודש.
""אמר רב שמואל בר יהודה:
שלחה להם אסתר לחכמים "קבעוני לדורות".
שלחו לה: "קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות".
שלחה להם: "כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס"...
שלחה להם אסתר לחכמים: "כתבוני לדורות".
שלחו לה: 'הלא כתבתי לך שלישים' (משלי כב כ) - שלישים ולא רבעים [כלומר חומש, נביאים וכתובים], עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה, 'כתב זאת זיכרון בספר' (שמות יז יד) - "כתב זאת" - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה. "זיכרון" - מה שכתוב בנביאים. "בספר" - מה שכתוב במגילה."" (מגילה ז א)
בהמשך, מובאת בתלמוד דעתו של שמואל, ש"מגילת אסתר לא נאמרה ברוח הקודש" (אם כי אמירה זו מסויגת לאחר מכן ש"נאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב"), לעומת דעתם של התנאים רבי אליעזר, רבי עקיבא ורבי מאיר שמגילת אסתר נכתבה ברוח הקודש. בהתאם למגמה זו, בתלמוד הירושלמי נאמר: "ר' יוחנן אמר 'הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשת ספרי תורה אינן עתידין ליבטל', רשב"ל אמר 'אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל'" (מגילה פרק א' הלכה ה'). גם הרמב"ם הלך בדרך זו, וכתב "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם" (הלכות מגילה, פרק ב הלכה י"ח).
מגילת אסתר לא נמצאה בין המגילות הגנוזות שבקומראן, והיו ששיערו שאנשי הכת שכתביה נחשפו שם לא קיבלו אותה כאחד מכתבי הקודש. לעומת זאת, היו שטענו שאי מציאת קטע ממגילת אסתר במגילות קומראן סבירה מבחינה סטטיסטית בגלל קוטנה היחסי, ואין העדרה מהקטעים שנמצאו מעידה דבר על הימצאותה במקום במקור [3].
על פי ההלכה, יש לקרוא את המגילה בפורים, בלילו וביומו, מצווה הנקראת מקרא מגילה
.סיפור המעשה
הרקע
המגילה מתחילה במשתה שעורך המלך אחשוורוש בשנה השלישית למלכותו. בשיאו של המשתה, כטוב לבו ביין, מזמין המלך את המלכה ושתי "להראות העמים והשרים את יופיה". ושתי ממאנת, והמלך בחמתו מזמן את יועציו, אשר יועצים לו להדיח אותה ולתת את מלכותה לרעותה הטובה ממנה; כך אמנם נעשה, והדבר נחקק בספר החוקים של פרס ומדי. כשמתפכח המלך מיינו, מבין המלך את אשר עשה, ובעצת משרתיו מתחיל בחיפוש יורשת למלכה המודחת. בתוך הבתולות הרבות המגיעות לשושן הבירה, נלקחת גם אסתר, בת-דודו של מרדכי היהודי, שאימץ אותה לו לבת במות אביה ואמה. מרדכי, הדואג לאסתר בכל אותו זמן, מסתובב ליד הארמון שבו היא מוחזקת, ומצווה עליה שלא לגלות את מוצאה. לאחר תהליך ממושך נבחרת אסתר למלכה, והמלך עורך משתה לכבודה. בתוך כך, מסתבר שמרדכי מקבל תפקידים בכירים בארמון, וכאשר נודעת לו מזימה של שניים משומרי הסף, בגתן ותרש, להתנקש בחיי המלך, הוא מודיע על כך לאסתר, וזו מודיעה זאת למלך בשם מרדכי. השניים נתלים, ומעשהו של מרדכי נכתב ב"ספר דברי הימים" של המלך.
גזירת המן
"אחר הדברים האלה", מגדל המלך אחשוורוש את המן האגגי מעל כל השרים. כל עבדי המלך שבסביבות הארמון משתחווים להמן, מלבד מרדכי, אשר "לא יכרע ולא ישתחווה". עבדי המלך ממהרים להלשין להמן על כך שמרדכי לא כורע ומשתחווה לו מכיוון שהוא יהודי, לדבריו. המן מתמלא חמה, ומחליט "להשמיד, להרוג ולאבד" את כל היהודים, ביום אחד. לצורך כך הוא מפיל פור, הוא גורל, ונבחר יום י"ג באדר. המן מבטיח למלך כי תמורת השמדת היהודים יתמלא אוצרו ב"עשרת אלפים כיכר כסף" (סכום עצום בכל קנה מידה), והמלך בתגובה אומר להמן כי הוא כלל אינו מעוניין בכסף- ומעביר את טבעתו (דהיינו החותם המלכותי שלו) להמן, וכך נחתם החוק הקורא לכל העמים להתכונן ליום י"ג באדר המיועד, אשר בו ישמידו את כל היהודים שבכל האימפריה הפרסית
מרדכי פועל לביטול הגזירה
נרתיק של מגילת אסתרהדבר נודע למרדכי, והוא לובש שק ואפר, יוצא בתוך העיר וזועק "זעקה גדולה ומרה". אסתר, שאינה מכירה את הצו, ממהרת לשלוח את התך, סריס הנשים, להלביש את מרדכי בבגדים ראויים, וכך נודעת לה הגזירה על היהודים, ומרדכי מצווה עליה להתחנן לפני המלך לבטל את הגזירה. לאחר לבטים, מסכימה אסתר, על אף שהדבר כרוך בסיכון עצמי רב, שכן על פי חוקי פרס "כל איש ואישה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא ייקרא - אחת דתו להמית; לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה". אסתר קוראת לצום של שלושה ימים, וצמה גם היא, כהכנה למשימה הגורלית. ביום השלישי ניגשת אסתר אל המלך, אשר מושיט לה את שרביט הזהב לאות כי מצאה חן בעיניו, ומתיר לה לשאול ממנו "עד חצי המלכות". אסתר מפתיעה ומזמינה את המלך יחד עם המן אל משתה שהכינה להם. במשתה, שואל המלך את אסתר מה רצונה, והיא מזמינה את המלך והמן אל משתה נוסף.
המן יוצא מן המשתה שמח וטוב לב, אך מראהו של מרדכי שאינו כורע ומשתחווה לו ממלא אותו חמה. בעצת זרש אשתו וחכמיו, הוא מכין עץ "גבוה חמישים אמה" (25 מטר), להגיד למלך לתלות עליו את מרדכי.
שנתו של המלך נודדת בלילה ההוא, והוא מבקש שיקראו לפניו את "ספר דברי הימים"; שם נמצא כתוב סיפור הצלתו מהתנקשותם של בגתן ותרש על ידי מרדכי, ומסתבר למלך שלא "נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה". בתוך כך מגיע המן, והמלך שואל אותו "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו". בהיותו בטוח שמדובר בו עצמו, מפרט המן רשימה של כיבודים יוצאי דופן: הלבשת האיש בבגדי המלך והרכבתו על סוסו של המלך, הולכתו ברחובות העיר על ידי אחד משרי המלך תוך קריאה "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". אחשוורוש ממהר להודיע להמן שעליו לעשות כך בדיוק למרדכי היהודי שונאו, והמן, אבל וחפוי ראש, מבצע את המשימה. בקושי מספיק המן לחזור אל ביתו מן המשימה המבזה, מובהל המן אל המשתה השני, שבו מגלה אסתר את מוצאה היהודי, ומצביעה על המן כעל "איש צר ואויב" אשר ביקש להרוג אותה ואת עמה. המלך קם בחמתו אל הגינה, והמן נופל על המיטה אשר אסתר עליה, להתחנן על נפשו. כאשר חוזר המלך ומוצא את המן בתנוחה כמו-אינטימית זו עם המלכה, קוצף הוא עליו עוד יותר. את המסמר האחרון בארון הקבורה של המן תוקע חרבונה, משרי המלך, אשר מצביע על העץ אשר הכין המן למרדכי. המלך מצווה ללא שהיות לתלות את המן עליו.
באותו יום נותן המלך לאסתר את בית המן, ומקרב את מרדכי (אשר נודעת לו קרבתו לאסתר), ואף נותן לו את טבעתו, אשר עד כה הייתה אצל המן. אסתר מתחננת לפני המלך לבטל את ספרי הגזירה שנשלחו, ואולם המלך אומר שאין באפשרותו לבטל את החוקים הקיימים, "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב", אך מציע במקום זאת לכתוב חוקים חדשים, אשר יתירו ליהודים להתגונן מפני שונאיהם, וכך נעשה; הכתבים נשלחים בכ"ג בסיון, יותר משלושת רבעי שנה לפני היום המיועד. באותם חודשים עולה מאוד קרנם של היהודים, מה שמחזק את יכולתם של היהודים להתגונן בפני אויביהם, חרף העובדה שהכתבים הראשונים לא בוטלו.
בהגיע היום אשר אמור היה להיות טבח ביהודים, "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". היהודים נקהלים והורגים באויביהם, ובי"ג באדר הורגים בשושן הבירה חמש מאות איש ואת עשרת בני המן, ובשאר המדינות שבעים וחמישה אלף איש. אסתר מבקשת יום נוסף, ובאותו יום (י"ד באדר) נתלים עשרת בני המן שנהרגו ביום אתמול, ונהרגים בשושן שלוש מאות איש. על אף שבצווים המלכותיים הותר במפורש שלל האויבים, המגילה מדגישה ש"בביזה לא שלחו את ידם".
היהודים "היושבים בערי הפרזות" חוגגים ביום שבו נחו מהקרב, יום י"ד באדר, ואילו היהודים אשר בשושן חוגגים בט"ו, שכן אצלם הקרב נמשך גם ביום י"ד. החגיגות כוללות שמחה ומשתה, משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים. סופה של המגילה מראה תהליך הדרגתי של התקבלות החגיגות, תוך משלוח איגרות פעם ופעמיים כדי לקיים את ימי הפורים.
המגילה מסתיימת במס אשר מטיל המלך אחשוורוש "על הארץ ואיי הים", ובכך שאת כל המעשה ניתן למצוא בספר דברי הימים למלכי מדי ופרס.
הרקע ההיסטורי של המגילה
אסתר בבואה לספר למלך אחשוורוש על הקושרים. ציור מאת ג'ון אוורט מיליי.
החוקרים חלוקים בדעתם לגבי השאלה האם מגילת אסתר היא אמינה מבחינה היסטורית, או שאין היא אלא סמל לשנאת ישראל בגלותם והשגחת האל עליהם. המצדדים באמינותה ההיסטורית מצביעים על כך שפרטים רבים במגילה מלמדים על היכרות אינטימית של המחבר עם ההווי הפרסי, ועל פרטים שונים העולים בקנה אחד עם מסורות ותעודות פרסיות. השוללים מצביעים על היעדרו של הסיפור כפי שהוא מהכרוניקות הפרסיות ותיאורי ההיסטוריונים היווניים שבידינו, או על סתירות הגיוניות קלות. קיימות גם דעות ביניים, המצדיקות את קיומו של הסיפור בכללו, אך לא של כל הפרטים שבו.[דרוש מקור]
המגילה אינה מזהה בוודאות את המלך אחשוורוש המדובר, ואת הזמן המדויק שבו התרחשו האירועים. על פי המסורת היהודית אחשוורוש מלך בין השנים 368 לפנה"ס עד 354 לפנה"ס ונס פורים (שהיה בשנת 13 למלכותו) היה בשנת 3405 לבריאת העולם (355 לפנה"ס). לעומת זאת, הסברות המקובלות כיום הן שאם מדובר באירוע היסטורי, הרי שהוא שהתרחש לאחר שיבת ציון - זמן שלטונו של המלך אחשורוש.
השם אחשוורוש הוא הגרסה העברית לשם חְשָיַרְשָ. המלך במגילה מזוהה עם חְשְׁיָרְשָׁ הראשון (כסרכסס בפי היוונים), שמלך כעשרים שנה במאה החמישית לפנה"ס (485-465), בהיותו בן 35, והיה דור רביעי לכורש מייסד הממלכה הפרסית. ממלכתו השתרעה מהודו ועד כוש, הוא נלחם במצרים ודיכא מרד של הבבלים בו ביד קשה. נודע בעוצמתו וביחסו הקשה כלפי אויביו, ובהתייחסותו לעצמו כאל אל. כך, למשל, ציווה להלקות את הים האגאי בשוטים לאחר שפרצה סערה ששיבשה את תוכניות המלחמה שלו. הוא התפרסם במשתאות הפאר שנהג לערוך, במתנות יקרות הערך שנהג לפזר ובריבוי הנשים אשר אהב. במקורות האירופאים הוא נראה כמלך הפכפך וחסר אופי אם כי במקורות הפרסיים הוא נתפס כמלך שאוהב את עמו. בחפירות ארכאולוגיות בעיר השומרית בּוֹרְסִיפָּה, נתגלה אזכור בודד של פקיד אוצר בחצרו של חשירשָ הראשון, ששמו "מַרְדוּקַה". גם הסיפור על ההתנקשות שניצל ממנה בסיועו של מרדכי, דומה לדרך בה סיים את חייו במציאות, כאשר הקושרים ארתבנוס ורב הסריסים אספמיסרס הרגוהו בחדר משכבו, ושיכנעו את בנו אַרְטַחְשַסַה (עברית: ארתחשסתא יוונית: artaxerxes) להרוג את הבן דריוש שלו היה משפט המלוכה.
תיאורים נוספים הניתנים במגילה, מעידים יפה על מה שידוע לנו על ההווי הפרסי ממקורות אחרים: אהבת המותרות והמשתאות, הפזרנות במאכלים ומזון, הלהיטות אחרי יין - קסטייס מספר על כך שמדי יום היו אוכלים 15 אלף איש על שולחן המלך! קבלת החלטות במצב של שכרות ואישרורן במצב של פכחות או להפך. שהמלך יכול לעשות ככל העולה על רוחו, אבל היה אסור לו לבטל את גזרתו. על משמרתו של המלך עמדו ארבעת אלפים איש מבני האצולה הגבוהה ובידם חניתות שבקציהן תפוחי זהב, ותפקידם להגן על המלך באופן קיצוני, כך שכל זר שהתקרב למלך ללא רשות הומת מיד. כל זר שהתקרב למלך היה מחויב להשתחוות לפניו ארצה, באופן שידיו לא היו נראות. שבעת רואי המלך היו שבעה שרים מהמשפחות המכובדות ביותר, שהמלך בחרם לכל תקופת חייהם, שהיו יכולים לגשת תמיד למלך, ושימשו לפניו כמועצה קבועה. לבוש הארגמן המלכותי היה סימן היכר מובהק של המלך, כמו שרביט הזהב אשר החזיק בידו, כאשר ישב על כס המלכות שלו. היסטוריונים כמו ניקלאוס מדמשק ופלוטרכוס מאששים את קרבתו הגדולה לבני עמו בייחוד ואת הליברליות שלו כלפי נתיניו הסרים למרותו כפי שהיא מופיעה במגילה.
המספר שבע שחוזר במגילה שוב ושוב - שבעת הסריסים, שבעת היועצים, שבע נערות וכו' - הוא מספר טיפולוגי מרכזי בדת הזורואסטרית. הזורואסטרים מאמינים שכל אחת מלשתי הישויות המרכזיות - אהורה מזדא הטוב ואנגרה מניו הרע - יש שבעה "עוזרים".
כותב המגילה מפגין בקיאות ראויה לציון גם בשפה הפרסית ובמונחי החצר: מילים כגון אחשדרפנים, פרתמים, גנזים (גנזי המלך), דת, פתגם - הן מונחי שלטון של החצר האחמנית. בירה וסריס הם מונחים שנשאלו מאכדית, לשונה של האימפריה הקודמת - בבל.
הצגת הדמויות במגילה
אחשורוש, אסתר והמן במשתה היין
ציור מאת הצייר ההולנדי רמברנדט
המן כורע על ברכיו ומבקש רחמים מאסתר, ציור מעשה ידי רמברנדט.אסתר - האשה התמה שנלקחת בכוח אל ארמון המלך, מוצגת בתחילה באור שלילי, כאשר היא חוששת לגורלה. לאחר שהיא מתעשתת ומחליטה לשים נפשה בכפה, ולסכן את עצמה בעבור עמה, היא זוכה להצלחה. באמצעות סדרת תחבולות ומניפולציות היא מצליחה להפיל את המן מרום מעלתו ולהציל את העם היהודי מכליה. יתר על כן, היא תובעת מחכמים לחוג את החג לדורות, ומקבלת את מבוקשה. שמה של הגיבורה "אסתר", לקוח מהמילה stara בפרסית עתיקה, שמשמעה "כוכב". זוהי גם משמעות משמה של האלה הבבלית אִשתר, שאסתר מזוהה איתה; אישתר היא כלה, והכלות במזרח הקדום נהגו להחזיק ענף של הדס, וכאן הקישור לשמה העברי "הדסה".
מרדכי - בן דודהּ של אסתר (אסתר ב,ז) והאדם שדואג לאסתר כבת ומשמש לה כאומן, לאחר שאסתר נלקחת בכפיה הוא דורש לשלומה, וכאשר מתברר לו שכל ישראל בסכנת חיים, הוא מבקש ממנה להיות פטריוטית ולסכן את עצמה. ואכן הוא מצליח להוציא לפועל את אומץ ליבה של אסתר ולהובילה אל ההצלה הגדולה. הוא מגלה כל הזמן אקטיביות ופעלתנות, ומוכיח שהוא ראוי לשמש כמנהיג בחצר המלוכה, והופך להיות לשר חשוב במקומו של המן. שמו הוא השתקפות שם האל הבבלי מרדוך. חז"ל דרשו את שמו "מֹר דכי" - בושם טהור. חוקרים מודרניים מזהים את שמו עם האל הבבלי הראשי מרדוך (במגילה השם מנוקד מרדֳכי)
אחשוורוש - מוצג כמלך שתיין, העוסק ברדיפת נשים ובתענוגות. כל התיאורים הקשורים בו מיועדים להלעיג עליו: ריבוי הפרטים, התיאור המפורט של העושר, פירוט שמות שריו וסריסיו. כל עושרו הופך אותו למגוחך, משום שהוא אינו מצליח לשלוט בממלכתו, ואכן הוא אדם שלא יודע את מגבלות הכוח, ועם כל צבאו האדיר הוא לא מצליח במלחמתו עם היוונים ובניגוד למייסד השושלת שנהרג בשדה הקרב, ארבעה דורות לפניו, הוא נהרג בידי אנשי החצר שלו על משכבו. מאידך הפן החיובי שבו, שהוא מתגלה כמלך סובלן ופרגמטי, המשתדל לרצות אל כולם, ואין לו עניין בעריצות לשמה.
המן - הרשע האולטימטיבי, נותן העצות הרעות, רודף הכבוד והשררה, שמבקש להשמיד את כל היהודים בגלל הסכסוך האישי שלו עם מרדכי. אדם שעושה מהצרות הפרטיות שלו סכסוכים בין-דתיים. אחשוורוש לא מהסס להוציא אותו להורג בגלוי.
ושתי - מוצגת כדמות מעין-פמיניסטית מרדנית שעומדת על דעתה וכבודה, בניגוד לאסתר, ומשלמת על כך בסביבה שוביניסטית. ניכר כאן מאבק כוחני ביניהם, באשר ושתי הינה צאצאית מיוחסת, ויודעת לעמוד על דעתה. לא ברור האם היא רק הורחקה מתפקידה או שהוצאה להורג. המצדדים בניתוח פשטני יטענו שאין רמז להריגתה, האחרים יאמרו שהנורמות של חצר המלוכה היו כאלו שברור לכל מה היה קיצה, אבל כדי לא להמריד את העם היא הוצאה להורג בסתר.
בִגתן ותרש - הקושרים המבקשים להמית את המלך, כמסורת התקופה הקדומה, שבה מלכים היו בסכנת חיים יומיומית, ובעיקר מידי מקורבייהם, שביקשו לשלוט או להשליט אחר.
חרבונה-חרבונא - חרבונא מוזכר במגילה כ"אחד מן הסריסים", אשר בזמן בו אחשוורוש חוזר מגנת הביתן ורואה את המן נופל על מטת אסתר ומתחנן בפניה שתחמול עליו ותגרום להצלתו מיד המלך, מגיע ומספר למלך על רצון המן לתלות את מרדכי, אשר הצילו ממזימתם של בגתן ותרש, על עץ. וחז"ל מפרשים ש"חרבונא זה אליהו" [1] והראב"ע אומר ש"כאילו אליהו ז"ל היה, שהוא מבשר הגאולה"- כלומר, חרבונא אינו באמת אליהו, אך אליהו הוא 'מבשר הגאולה', וגם חרבונא "עשה טובה לישראל ובאה ישועה על ידו".
היעדרותו של אלוהים מן המגילה
מגילת אסתר, המאה ה-13 או המאה ה-14, מפס שבמרוקו. מוצגת במוזיאון קה בראנלי שבפריז.שמו של אלוהים אינו מוזכר במגילה, והתערבותו אינה נזכרת במפורש אפילו פעם אחת. הטעם לדבר היה אולי היעלמות נוכחותו הגלויה של האלוהים בתקופה שבה הנבואה החלה לשקוע, והשארת הזירה העולמית לידיהם של בני האדם, כאשר הוא פועל ברקע. חז"ל כבר עמדו על כך ודרשו את שמה של אסתר על שם הסתר הפנים של המגילה. יש הטוענים שבמקומות שכתוב "המלך" (בניגוד ל"המלך אחשורוש"), הכוונה למלך מלכי המלכים. נראה שלכך כיוונו חז"ל כשאמרו "אסתר מן התורה מניין - 'ואנוכי הסתר אסתיר'". היינו, המגילה עניינה הוא גילוי הסתרתו של האל בזמן הגלות, ונוכחותו רק מאחורי הקלעים.
רבינו אברהם אבן עזרא מביא בהקדמות לפירוש על המגילה, שמרדכי כתב את המגילה בשביל הפרסים ולכן לא הוסיף את שם ה' מכיוון שחשש שהפרסים ישנו את השם ויכתבו במקומו שם של אל מהמיתולוגיה הפרסית.
ניתן לטעון כי נוכחותו של אלוהים מאחורי הקלעים בולטת ולייחס את שרשרת צירופי המקרים אל ההשגחה העליונה; גם הצומות והתעניות הם מעשים דתיים מובהקים. פסוק שכמעט חושף את הימצאותו הנוכחת-נסתרת היא "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", כאשר נראה שאותו "מקום אחר" מכוון לריבונו של עולם. דורשי רשומות הצביעו על כך ש"המקום" הוא כינוי בפי חז"ל לאלוהים. האבן עזרא שולל טענה זאת משתי סיבות, הראשונה שתיאור מקום מופיע אכן בנביאים אך לא בכתובים, ושניה שה' הוא אחד ויחיד ולכן לא ניתן לכנות מקום אחר.
האר"י כתב שהשם המפורש רמוז במגילה באופן נסתר, בראשי תיבות בפסוק "יבוא המלך והמן היום" וכמו כן בפסוק "וכל זה איננו שווה לי - סופי תיבות והפוך. כמובן, כל אלו על דרך הרמז והסוד בלבד ולא בפשוטם של הדברים.
הרב יואל בן נון[2] מציין שדווקא חסרונו של אלוהים במגילה הוא המלמד אותנו על כך שהאלוהים נמצא בכל מקום. הוא טוען שזו החשיבות המיוחדת של המגילה וזו הסיבה שנוספה לכ"ד ספרים: ללא המגילה ניתן היה לחשוב כי רק כשאלוהים גלוי הוא פועל ולאור המגילה מתברר שאלוהים נמצא גם במקום שאינו גלוי.
כותביה ומעמדה של מגילת אסתר
על פי המסורת כותבי המגילה היו אנשי כנסת הגדולה, שקבעו את הספרים שנכנסו לתנ"ך ואת סדרם (בבלי, בבא בתרא ט"ו ע"א). יש הסבורים, על פי הכתוב במגילה, כי כתבו אותה אסתר או מרדכי, או שניהם. אך יש לציין כפי שהעלו מספר חוקרים, שישנם סימנים לאיחור תאריך כתיבת המגילה, או עכ"פ לאיחור חתימת חיבורה. לדוגמה הפסוק הבא: "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר" (ט, כח), המעיד על חגיגת ימי הפורים מזה מספר דורות, עובדה שלא יכלה להיכתב בידי מרדכי ואסתר ובני דורם.
אף על פי שחז"ל כללו את מגילת אסתר בתנ"ך, יש עדויות בתלמוד הבבלי (מגילה ז א), שהחכמים התלבטו האם לקבוע את חג הפורים לדורות, והאם לכלול את מגילת אסתר בין כתבי הקודש.
""אמר רב שמואל בר יהודה:
שלחה להם אסתר לחכמים "קבעוני לדורות".
שלחו לה: "קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות".
שלחה להם: "כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס"...
שלחה להם אסתר לחכמים: "כתבוני לדורות".
שלחו לה: 'הלא כתבתי לך שלישים' (משלי כב כ) - שלישים ולא רבעים [כלומר חומש, נביאים וכתובים], עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה, 'כתב זאת זיכרון בספר' (שמות יז יד) - "כתב זאת" - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה. "זיכרון" - מה שכתוב בנביאים. "בספר" - מה שכתוב במגילה."" (מגילה ז א)
בהמשך, מובאת בתלמוד דעתו של שמואל, ש"מגילת אסתר לא נאמרה ברוח הקודש" (אם כי אמירה זו מסויגת לאחר מכן ש"נאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב"), לעומת דעתם של התנאים רבי אליעזר, רבי עקיבא ורבי מאיר שמגילת אסתר נכתבה ברוח הקודש. בהתאם למגמה זו, בתלמוד הירושלמי נאמר: "ר' יוחנן אמר 'הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשת ספרי תורה אינן עתידין ליבטל', רשב"ל אמר 'אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל'" (מגילה פרק א' הלכה ה'). גם הרמב"ם הלך בדרך זו, וכתב "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם" (הלכות מגילה, פרק ב הלכה י"ח).
מגילת אסתר לא נמצאה בין המגילות הגנוזות שבקומראן, והיו ששיערו שאנשי הכת שכתביה נחשפו שם לא קיבלו אותה כאחד מכתבי הקודש. לעומת זאת, היו שטענו שאי מציאת קטע ממגילת אסתר במגילות קומראן סבירה מבחינה סטטיסטית בגלל קוטנה היחסי, ואין העדרה מהקטעים שנמצאו מעידה דבר על הימצאותה במקום במקור [3].