מתוך תורת רבה"ק
בס"ד
הרגשת הלב בעבודת ה'
ליקוטי הלכות - חשן משפט הלכות שלוחין הלכה ה'
שעיקר האמונה ע"י בירור המדמה שמתברר ע"י בחי' רוח נבואה ורוה"ק וכו' ע"ש. וזה ידוע ומבואר כבר בדברינו כ"פ שעיקר כלל כל התורה הקדושה הוא אמונה כ"ש כל מצותיך אמונה וכשרז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת וכו'. וע"כ ... ועיקר תיקון המדמה ששם עיקר הבחירה הוא רק ע"י רוח נבואה שהוא בירור האמונה שהיא עיקר התורה כנ"ל. ואז נכלל המדמה בהשכל שזה עיקר השלימות והתיקון שהמדמה יתקשר ויתבטל לגבי השכל האמתי שזה א"א כ"א ע"י אמונה שזוכין ע"י נבואה ורוה"ק וכו' כנ"ל. וע"כ בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו כי זה כלל כל התורה שמתקיימת ע"י השליח דייקא דהיינו ע"י כוח המדמה שהוא שליח השכל שכל מצות וכו' ... לאמונה שלימה שנטעו בנו אבותינו ורבותינו ע"י רוח נבואה של משה רבינ וע"ה רבן של כל הנביאים וע"י הרוה"ק והרוח נבואה של כל הצדיקים שבכל דור, עי"ז מתברר האמונה ואנו מקיימים כל המצות וכל מה שמקיימים המצות יותר מתברר המדמה שמשם האמונה ביותר. ועי"ז אנו נכללים בשורש וכו' עי"ש.
ליקוטי הלכות - אורח חיים הלכות נטילת ידים לסעודה הלכה ד אותיות - ו-ז
"כי מבאר בהתורה תקעו תוכחה הנ"ל שכל צדיק יש לו בחינת רוח נבואה רוח הקדש שעל ידי זה נתברר המדמה של כל המתקרבין אליו. ועל ידי זה זוכין לאמונת חדוש העולם. ועל ידי אמונה זו יהיה חידוש העולם לעתיד שאז יתנהג העולם בבחינת ארץ ישראל, דהיינו בבחינת השגחה ונפלאות שלא כדרך הטבע....כי עיקר הכח של הצדיקים שמגלין אמונת חידוש העולם כנ"ל הוא על ידי שמבררין הכח המדמה על ידי בחינת רוח הקדש רוח נבואה שלהם, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל, כי עקר האמונה הוא על ידי ברור המדמה כנ"ל. כי נבואה היא ברור המדמה כנ"ל. ועל כן כל דברי הנביאים צריכין לכתוב בספר, כי כל כי כל כ"ד ספרי הנביאים הם בחינת תורה שבכתב שאסור לאומרם בע"פ, כי נבואה היא ברור המדמה כנ"ל, על כן צריך לכתבם דיקא כי הכתב הוא בחינת זכרון שהוא בחינת ברור המדמה כנ"ל.... וכל זה זוכין ע"י התפילה בבחינת דין של הבעל כח... שע"י התפילה שח הבעל כח זוכין לעשות גרים ולהרבות כבודו יתברך ולהמשיך נבואה שעל ידי זה נתברר המדמה.
נמצא- שכח הצדיקים שמבררין המדמה נמשך מהתפילה של הבעל כח הנ"ל שעל ידי זה זוכין לרוח נבואה שעל ידי זה מבררין המדמה כנ"ל... שעל ידי זה נעשין כל הבחינות הנ"ל שמשם מקבלין הצדיקים רוח נבואה שעל ידי זה נתברר המדמה וזוכין לאמונה ולחדוש העולם שלעתיד שזהו בחינת ארץ ישראל...."
ליקוטי הלכות - אורח חיים הלכות ברכת הריח וברכת הודאה הלכה ד - יג-יד
וְעִקַּר הָאֱמוּנָה תְּלוּיָה בְּהַמְדַמֶּה. וּכְפִי שֶׁמְּבָרֵר כָּל אֶחָד אֶת הַכּחַ הַמְדַמֶּה כְּמוֹ כֵן זוֹכֶה לֶאֱמוּנָה וּלְבָרֵר הַמְדַמֶּה אִי אֶפְשָׁר כִּי אִם עַל יְדֵי רוּחַ נְבוּאָה רוּחַ הַקּדֶשׁ....
כִּי דַּע כִּי כּחַ הַמְדַמֶּה הוּא בְּחִינַת הַמְמֻצָּע בֵּין גַּשְׁמִיּוּת לְרוּחָנִיּוּת, בֵּין גּוּף לְנֶפֶשׁ. כִּי כּחַ הַמְדַמֶּה הוּא בְּחִינַת תַּכְלִית הָרוּחָנִיּוּת שֶׁל כָּל הַגַּשְׁמִיִּים. וְהוּא תַּכְלִית הַגַּשְׁמִיּוּת שֶׁל הָרוּחָנִיּוּת. וְעַל כֵּן הוּא בְּחִינַת הַמְמֻצָּע שֶׁמְּחַבֵּר גַּשְׁמִיּוּת וְרוּחָנִיּוּת, כִּי כָּל הַדְּבָרִים הַגַּשְׁמִיִּים שֶׁבָּעוֹלָם אָנוּ יְכוֹלִים לְצַיְּרָם בַּמּחַ כְּתַבְנִיתָם וּדְמוּתָם מַמָּשׁ. וְזֶה הַכּחַ שֶׁמְּצַיֵּר כָּל הַדְּבָרִים בַּמּחַ זֶה בְּחִינַת כּחַ הַמְדַמֶּה כִּי כּחַ הַשֵּׂכֶל הָאֲמִתִּי הַפְּנִימִי רָחוֹק וְנֶעְלָם מְאד מִכָּל מִינֵי גַּשְׁמִיּוּת. רַק עִקַּר הַצִּיּוּר הוּא עַל יְדֵי כּחַ הַמְדַמֶּה כַּמְבאָר כָּל זֶה בַּסְּפָרִים
וְזֶה הַצִּיּוּר שֶׁמְּצַיְּרִין דָּבָר גַּשְׁמִי בַּמּחַ. זֶה הַצִּיּוּר הוּא תַּכְלִית הָרוּחָנִיּוּת שֶׁל אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֲבָל כְּנֶגֶד הַדַּעַת זֶה הַצִּיּוּר הוּא בְּחִינַת תַּכְלִית הַגַּשְׁמִיּוּת, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּהַצִּיּוּר שֶׁבַּדַּעַת שׁוּם גַּשְׁמִיּוּת, אַף עַל פִּי כֵן מֵאַחַר שֶׁמְּצַיֵּר בְּדַעְתּוֹ דָּבָר גַּשְׁמִי הוּא נֶחֱשָׁב תַּכְלִית הַגַּשְׁמִיּוּת נֶגֶד פְּנִימִיּוּת הַדַּעַת, אֲבָל נֶגֶד הַדָּבָר הַגַּשְׁמִי בְּעַצְמוֹ הוּא בִּבְחִינַת תַּכְלִית הָרוּחָנִיּוּת. מֵאַחַר שֶׁאָנוּ מַעֲלִין דָּבָר גַּשְׁמִי אֶל הַמּחַ. וּמְצַיְּרִין צִיּוּרוֹ לְבַד בַּמּחַ בְּלִי שׁוּם גַּשְׁמִיּוּת כְּלָל. וְהָבֵן הַדָּבָר הֵיטֵב. נִמְצָא שֶׁכּחַ הַמְדַמֶּה הוּא בִּבְחִינַת מְמֻצָּע בֵּין גַּשְׁמִי לְרוּחָנִי. וְרַק עַל יְדֵי הַכּחַ הַזֶּה יְכוֹלִין לְהוֹשִׁיט וּלְהוֹדִיעַ צִיּוּר דָּבָר גַּשְׁמִי לְהַמּחַ וְהַדַּעַת וְכַמְבאָר מִזֶּה בַּסְּפָרִים. וְעַל כֵּן שָׁם בִּבְחִינַת הַכּחַ הַמְדַמֶּה שָׁם עִקַּר הַנִּסָּיוֹן וְהַבְּחִירָה שֶׁל כָּל אָדָם. וְשָׁם עִקַּר אֲחִיזַת בְּחִינַת עֵץ הַדַּעַת שֶׁהוּא בְּחִינַת נגַהּ בְּחִינַת מַתְקְלָא שֶׁמִּשָּׁם עִקַּר הנסיון הַבְּחִירָה כַּיָּדוּעַ כִּי עֶצֶם הַשֵּׂכֶל הוּא גָּבהַּ מִמַּלְאָךְ וְרָחוֹק בְּוַדַּאי מִכָּל חֵטְא וּמִכָּל תַּאֲוָה. וּמִכָּל גַּשְׁמִיּוּת הָעוֹלָם הַזֶּה. וּלְהֵפֶךְ גּוּף הַחֹמֶר הוּא בְּחִינַת בְּהֵמָה שֶׁאֵין לָהּ שׁוּם בְּחִירָה. וְאֵין לָהּ כּחַ לְהַטּוֹת מִשּׁוּם תַּאֲוָה. וְעִקַּר הַנִּסָּיוֹן וְהַבְּחִירָה הוּא רַק מֵחֲמַת חִבּוּר הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף. וְעִקַּר הַחִבּוּר הוּא עַל יְדֵי בְּחִינַת הַכּחַ הַמְדַמֶּה שֶׁבָּאָדָם. שֶׁיֵּשׁ לוֹ כּחַ לִנְטוֹת לְכָאן אוֹ לְכָאן, כִּי מִי שֶׁזּוֹכֶה לְבָרֵר הַמְדַמֶּה אֲזַי זוֹכֶה עַל יְדֵי זֶה לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה לֶאֱמוּנַת חִדּוּשׁ הָעוֹלָם וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְאָז יִזְכֶּה לַעֲלוֹת דֶּרֶךְ הַמְדַמֶּה אֶל עֶצֶם הַשֵּׂכֶל הַפְּנִימִי שֶׁהִיא הַנְּשָׁמָה. וְעַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לָרַב טוּב הַצָּפוּן עַיִן לא רָאָתָה וְכוּ'
כִּי הַמְדַמֶּה הוּא בְּחִינַת סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְראשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה וְכוּ'
וּלְהֵפֶךְ לְהֵפֶךְ, כִּי כָּל הַנְּפִילוֹת וְהַיְרִידוֹת שֶׁל כָּל הָרְחוֹקִים שֶׁנִּתְרַחֲקוּ מֵה' יִתְבָּרַךְ. הַכּל הָיָה עַל יְדֵי שֶׁלּא בֵּרְרוּ הַמְדַמֶּה עַל יְדֵי הִתְקָרְבוּת לְצַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים וְסָמְכוּ עַל דַּעַת עַצְמָן. וְעַל יְדֵי זֶה נֶאֶבְדוּ וְנִטְרְדוּ מִן הָעוֹלָם. כִּי בֶּאֱמֶת הַדַּעַת וְהַחָכְמָה שֶׁל כָּל בְּנֵי אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם. אֲפִלּוּ שֶׁל הַחֲכָמִים הַגְּדוֹלִים הַכּל הוּא רַק בְּחִינַת כּחַ הַמְדַמֶּה שֶׁרֻבּוֹ מְערָב בְּדִמְיוֹנוֹת כּוֹזְבִים. וְאֵין מִי שֶׁיִּזְכֶּה לְשֵׂכֶל אֲמִתִּי. כִּי אִם הַנְּבִיאִים בַּעֲלֵי רוּחַ הַקּדֶשׁ וּשְׁאָרֵי צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים כַּיּוֹצֵא בָּהֶם, כִּי בְּכָל דּוֹר וָדוֹר נִמְצָאִים בַּעֲלֵי רוּחַ הַקּדֶשׁ אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁפָּסְקָה הַנְּבוּאָה כַּמְבאָר בַּאֲרִיכוּת בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל
וְכַמְבאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל, עַיֵּן שָׁם. וּמִי שֶׁרוֹצֶה לִזְכּוֹת לְחַיִּים אֲמִתִּיִּים, דְּהַיְנוּ לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁזֶּה עִקַּר הַחַיִּים. אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת כִּי אִם עַל יְדֵי שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל וְיִתְאַמֵּץ וִיבַקֵּשׁ הַרְבֵּה מֵה' יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּזְכֶּה לְהִתְקָרֵב לְצַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים כַּנַּ"ל. שֶׁעַל יָדָם דַּיְקָא יִזְכֶּה לְבָרֵר הַמְדַמֶּה שֶׁעַל יְדֵי זֶה עִקַּר הָאֱמוּנָה כַּנַּ"ל. שֶׁזֶּהוּ עִקַּר בְּחִינַת קַבָּלַת הַתּוֹרָה. עַל יְדֵי שֶׁזָּכוּ לְהַאֲמִין בְּמשֶׁה רַבֵּנוּ. שֶׁעַל יְדֵי זֶה זָכוּ לְקַבֵּל בְּחִינַת רוּחַ נְבוּאָה רוּחַ הַקּדֶשׁ. וְעַל יְדֵי זֶה נִתְקַיֵּם הָעוֹלָם. כִּי עַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלֶּה אֱמוּנַת חִדּוּשׁ הָעוֹלָם כַּנַּ"ל בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קצג
"הַמַּחֲשָׁבָה יֵשׁ לָהּ תּקֶף גָּדוֹל דַּע שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה יֵשׁ לָהּ תּקֶף גָּדוֹל וְאִם יְחַזֵּק וִיגַבֵּר מַחֲשַׁבְתּוֹ עַל אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם יוּכַל לִפְעל שֶׁיִּהְיֶה כָך וַאֲפִילּוּ אִם יְחַזֵּק מַחֲשַׁבְתּוֹ מְאד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מָמוֹן, בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ וְכֵן בְּכָל דָּבָר רַק שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה תִּהְיֶה בְּבִּיטּוּל כָּל הַהַרְגָּשׁוֹת".
וכיו"ב מובא - בשיחות הר"ו - אות סב
"דַּע שֶׁיֵּשׁ בִּבְנֵי אָדָם סְגֻלּוֹת גְּדוֹלוֹת כִּי יְכוֹלִין לִפְעל עַל יְדֵי מַחֲשַׁבְתָּם מַה שֶּׁהֵם חוֹשְׁבִים ואֲפִילּוּ הַיַּקְרוּת חַס וְשָׁלוֹם, הוּא בָּא מִמַּחְשְׁבוֹת בְּנֵי אָדָם כִּי כְּשֶׁהַמַּחֲשָׁבָה הִיא כֻּלָּה אֲחוּזָה וּדְבוּקָה בְּדָבָר אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה כֵּן דְּהַיְנוּ כָּל הַבְּחִינוֹת שֶׁיֵּשׁ בַּמַּחֲשָׁבָה דהַיְנוּ פְּנִימִיּוּת וְחִיצוֹנִיּוּת וּשְׁאָר הַבְּחִינוֹת כֻּלָּם עַד הַנְּקֻדָּה וכְשֶׁכֻּלָּם כְּאֶחָד אֲחוּזִים וּדְבוּקִים וְחוֹשְׁבִים שֶׁיִּהְיֶה כֵּן בְּלִי בִּלְבּוּל וּנְטִיָּה לְמַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת עַל יְדֵי זֶה הֵם פּוֹעֲלִים שֶׁבְּהֶכְרֵחַ יִהְיֶה כֵּן כְּמוֹ שֶׁהֵם חוֹשְׁבִים וְגַם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה תִּהְיֶה בִּפְרָטֵי פְּרָטִיּוּת, לא בְּדֶרֶךְ כְּלָל כְּגוֹן שֶׁיַּחֲשׁב שֶׁאִם יִהְיֶה כֵּן יִהְיֶה כָּךְ וְכָךְ בִּפְרָטִיּוּת אֲבָל כְּשֶׁחוֹשֵׁב בְּדֶרֶךְ כְּלָל הוּא בְּחִינַת גָּלְמֵי כֵּלִים וְיָכוֹל לִטְעוֹת כְּמוֹ שֶׁטָּעָה נְבָט שֶׁרָאָה אֵשׁ יוֹצֵא וכוּ' וְגַם לְעִנְיַן הַלִּמּוּד מוֹעִיל זֶה אִם תִּהְיֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ תַּקִּיפָה מְאד כַּנַּ"ל, בְּוַדַּאי יִהְיֶה כֵּן וּבִלְבַד שֶׁתִּהְיֶה הַמַּחֲשָׁבָה תַּקִּיפָה וַאֲחוּזָה מְאד בָּזֶה כַּנַּ"ל".
"כשקורין את המגילה ומפרסמין תוקף הנס שנעשה ע"י מרדכי ואסתר ע"י מעשיהם והנהגותיהם שנהגו אז בחכמה נפלאה ובצדקות נוראה ובקדושה גדולה, בזה מראין ומאירין אור פניהם הקדושים, שהוא גנוז בתוך המגילה הקדושה, שהוא ספר שלהם הקדוש. על כן ע"י זה מאיר עלינו הארת פניהם הקדושים". (לקו"ה תפילין ו', כז')
מבאר רבנו (תורה קצ"ד) כשאדם שומע דיבור מצדיק אמת, ובפרט כשרואה אותו, מקבל את הפנים של הצדיק שהם שכלו ונשמתו, ואז מתקשרת נשמתו ונשמת הצדיק ומתקיים בו מחובר לטהור – טהור. וזוכה לבטל את המידות הרעות, וזוכה לקבלת התורה. אך לאחר שהצדיק נפטר, כיצד אפשר לזכות לכל הנ"ל, כי אין רואים את פניו? על כך נותן רבנו עצה המבוססת על הירושלמי (שקלים, ב) שיצייר בדעתו דמות דיוקנו של הצדיק שלומד את דבריו. ועי"ז יוכל באמת לראות את פניו וכמו שאנ"ש התפללו שיזכו לראות בקריאת המגילה את פני מרדכי ואסתר, שעל ידם יזכו לכל המעלות של החג הקדוש. ומובא בספר ימי שמואל ח"ב שאמרו אנ"ש שצריך לראות את מרדכי בשעת קריאת המגילה.
ישוב הדעת
ליקוטי מוהר"ן ח"א תורה נו'
"וְיֵשׁ נָחָשׁ, שֶׁעַל יָדָהּ בָּא עַצְבוּת רוּחַ (עיין משלי ט''ו, ישעי נ''ד, ס''ג) הַיְנוּ בְּחִינַת ל''ט מְלָאכוֹת, שֶׁהוּא זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ עַל יְדֵי זֶה בָּא עַצְבוּת רוּחַ וְעַל יְדֵי עַצְבוּת רוּחַ, אֵין הָרוּחַ דּוֹפֵק כְּסִדּוּרוֹ וַאֲזַי נַעֲשִׂים הָאֵיבָרִים כְּבֵדִים מֵחֲמַת שֶׁאֵין רוּחַ הַדּוֹפֵק מְנַשֵּׁב בָּהֶם כְּסֵדֶר וַאֲזַי הַיָּדַיִם בִּבְחִינַת (שְׁמוֹת י''ז) : ''וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים'' כִּי עִקַּר הַכְּבֵדוּת בְּהַיָּדַיִם שֶׁשָּׁם עִקַּר רוּחַ הַדּוֹפֵק כַּנַּ''ל וְזֶה בְּחִינַת עִצְּבוֹן יָדַיִם (בראשית ה) כִּי עִקַּר מַזִּיק הָעַצְבוּת רוּחַ לְהַיָּדַיִם כַּנַּ''ל וּכְשֶׁהָאֵיבָרִים כְּבֵדִים אֲזַי מַכְבִּידִין יוֹתֵר עַל הָרוּחַ הַדּוֹפֵק, וְנֶחֱלָשׁ עוֹד יוֹתֵר וְעַל יְדֵי שֶׁנֶּחֱלָשׁ יוֹתֵר הָרוּחַ הַדּוֹפֵק נַעֲשִׂים הָאֵיבָרִים כְּבֵדִים עוֹד יוֹתֵר וְכֵן עַל יְדֵי שֶׁנַּעֲשִׂים הָאֵיבָרִים עוֹד יוֹתֵר כְּבֵדִים נֶחֱלָשׁ הָרוּחַ הַדּוֹפֵק עוֹד יוֹתֵר וְיוֹתֵר וְכֵן חוֹזֶרֶת חֲלִילָה עַד שֶׁיּוֹצֵאת נַפְשׁוֹ, חַס וְשָׁלוֹם וְעַל יְדֵי הָאֲנָחָה, הוּא מְחַיֶּה וּמַבְרִיא אֶת הָרוּחַ הַדּוֹפֵק וְנִצּוֹל מֵהָעַצְבוּת רוּחַ וְחוֹזֵר הַרוּחַ הַדּוֹפֵק וּמְנַשֵּׁב כְּסֵדֶר בְּכָל הָאֵיבָרִים".
ליקו"מ תורה י' ח"ב
מַה שֶּׁהָעוֹלָם רְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְאֵינָם מִתְקָרְבִים אֵלָיו יִתְבָּרַך הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁאֵין לָהֶם יִשּׁוּב הַדַּעַת וְאֵינָם מְיַשְּׁבִין עַצְמָן וְהָעִקָּר לְהִשְׁתַּדֵּל לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב מָה הַתַּכְלִית מִכָּל הַתַּאֲווֹת וּמִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הֵן תַּאֲווֹת הַנִּכְנָסוֹת לַגּוּף הֵן תַּאֲווֹת שֶׁחוּץ לַגּוּף, כְּגוֹן כָּבוֹד וְאָז בְּוַדַּאי יָשׁוּב אֶל ה'. אַך דַּע, שֶׁעַל יְדֵי מָרָה שְׁחוֹרָה אִי אֶפְשָׁר לְהַנְהִיג אֶת הַמּחַ כִּרְצוֹנוֹ וְעַל כֵּן קָשֶׁה לוֹ לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ רַק עַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה יוּכַל לְהַנְהִיג הַמּחַ כִּרְצוֹנוֹ, וְיוּכַל לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ כִּי שִׂמְחָה הוּא עוֹלָם הַחֵרוּת בִּבְחִינַת (יִשְׁעַיָה נ''ה) : ''כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ'' שֶׁעַל יְדֵי שִׂמְחָה נַעֲשִׂין בֶּן חוֹרִין וְיוֹצְאִין מִן הַגָּלוּת וְעַל כֵּן כְּשֶׁמְּקַשֵּׁר שִׂמְחָה אֶל הַמּחַ אֲזַי מחוֹ וְדַעְתּוֹ בֶּן חוֹרִין, וְאֵינוֹ בִּבְחִינַת גָּלוּת וַאֲזַי יוּכַל לְהַנְהִיג אֶת מחוֹ כִּרְצוֹנוֹ וּלְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ מֵאַחַר שֶׁמּחוֹ בְּחֵרוּת וְאֵינוֹ בְּגָלוּת כִּי עַל יְדֵי גָּלוּת אֵין הַדַּעַת מְיֻשָּׁב כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מְגִילָה יב
עַל בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב דִּמְיָתְבָא דַּעְתַּיְהוּ מֵחֲמַת שֶׁלּא הָלְכוּ בְּגָלוּת שֶׁנֶּאֱמַר (יִרְמְיָה מ''ח) : ''שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְכוּ וּבַגּוֹלָה לא הָלָך, עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ'' וְכוּ
בשני התורות האלו אנו רואים מכנה משותף נפלא, בתורה נו' רואים איך שהעצבות היא בעצם כבדות, וע"י אנחה האדם שובר את זאת הכבדות ומשחרר את כל האברים ונעשה שמח.
ובתורה י' ח"ב רואים שכל ריחקונו מה' יתברך הוא מחמת חוסר ישוב הדעת לשוב מהחטא, והוא סוד עמוק מאד, כי רבים חושבים שתשובה היא להרגיש תמיד בשאול תחתיות, ואם נתבונן נראה איך שרבינו מפורש מיד לאחר שאמר שצריך להתבונן על התכלית מה יהיה אחריתו וכו' מיד מסמיך לזה שצריך ליזהר ממרה שחורה, כי מה תועיל תשובה שמרחקת את האדם מן השמחה, כי עיקר עבודת ה' היא בשמחה דייקא כמש"כ "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקך בשמחה" {דברים כח', מז'} ואם האדם כל היום חושב על העברות שלו וכמה הוא רחוק מה' אז הוא לא משוחרר והמוחין שלו בגלות רח"ל ואזי אין דעתו מיושבת ועי"ז מתרחק מה', וע"כ נעשה לאדם כבדות מכיון שהוא כבר רחוק מה' ע"י הסתכלות לא נכונה על החיים, כי ה' הוא טוב והוא רוצה שנהיה רגועים ולא מתוחים ולחוצים כל הזמן מה יהיה עלי. אלא שלזה כיון אדמו"ר זצ"ל את ההתבודדות ששם נפתח הכל על השולחן ונדבר אל ה' בלב נשבר כל אחד לפי כוחותיו ויכולותיו עד שיזכה עי"ז דיקא לשמחה. ובמשך היום יהיה רק בשמחה עצומה, ויוכל לעשות הרבה אנחות שעל ידם מטהר עצמו מכל חטא {כמובא בליקו"מ תורה קט' ח"א} ולהמשיך את היום בשירה וריקודים והמתקת דינים, ובמוחין משוחררים בלי גלות ובישוב הדעת אמיתי וכך יזכה לצאת מכל הצרות ברוחניות וגשמיות.
ויהי רצון שה' יפתח עינינו לזכות להיות בשמחה תמיד ולהתבונן אך ורק בטוב שלנו, ובהתבודדות לערוך דין ודברים כפי כוחנו אמן.
ליקו"מ תורה רנד'
"עֵינַיִם הֵם דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים וּגְבוֹהִים מְאד וְהֵם רוֹאִים תָּמִיד דְּבָרִים גְּדוֹלִים וְנוֹרָאִים וְ אִם הָיָה הָאָדָם זוֹכֶה לְעֵינַיִם כְּשֵׁרִים הָיָה יוֹדֵעַ דְּבָרִים גְּדוֹלִים רַק מִמַּה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת כִּי הֵם רוֹאוֹת תָּמִיד, אַך שֶׁאֵין יוֹדֵעַ מָה רוֹאֶה כְּמוֹ לְמָשָׁל כְּשֶׁמַּעֲבִירִין דָּבָר לִפְנֵי עֵינֵי הָאָדָם בְּהַעֲבָרָה וּבִמְהִירוּת גָּדוֹל וַאֲזַי אֵין הָאָדָם יוֹדֵעַ מָה רָאָה וְהִנֵּה אַף שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהֶעֱבִירוּ הַדָּבָר לִפְנֵי עֵינָיו בְּוַדַּאי רָאָה אוֹתוֹ בִּרְאִיָּה גְּמוּרָה עִם כָּל זֶה אֵין יוֹדֵעַ מָה רָאָה כִּי אַף שֶׁעֵינָיו רָאוּ הַדָּבָר בִּשְׁלֵמוּת עִם כָּל זֶה מֵחֲמַת הַמְּהִירוּת לא הָיָה פְּנַאי בִּכְדֵי שֶׁיָּבִיא הָרְאוּת לְהַדַּעַת שֶׁיֵּדַע מָה רָאָה כִּי לֵידַע הַדָּבָר שֶׁרָאָה זֶה תָּלוּי בַּדַּעַת וְלָזֶה צָרִיך קְצָת זְמַן שֶׁיַּשְׁהֶה קְצָת הַדָּבָר הַנִּרְאֶה לִפְנֵי עֵינָיו בִּכְדֵי שֶׁיָּבוֹא וְיוֹשִׁיט כּחַ הָרְאוּת לְהַדַּעַת אֶת הַדָּבָר הַנִּרְאֶה כְּדֵי שֶׁיֵּדַע בְּהַדַּעַת מָה רָאָה וּמֵחֲמַת הַמְּהִירוּת לא רָאָה הַדָּבָר רַק בְּכחַ הָרְאוּת אֲבָל לא הָיָה זְמַן לְהוֹשִׁיט הַדָּבָר לְהַדַּעַת וְעַל כֵּן אֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה רָאָה וְכֵן הָאָדָם רוֹאֶה בְּעֵינָיו תָּמִיד דְּבָרִים גְּדוֹלִים [הַיְנוּ מַרְאוֹת וְחֶזְיוֹנוֹת] אַך שֶׁהוּא כְּמוֹ שֶׁמַּעֲבִירִין לְפָנָיו בְּהַעֲבָרָה בְּעָלְמָא וּבִמְהִירוּת גָּדוֹל עַל כֵּן אֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה רָאָה כַּנַּ''ל, וְהָבֵן" ע"כ עי"ש. מתורה זו משמע שכל מה שעיני הבשר שלנו לא רואות מראות וחזיונות זה מחמת שאין רואים הדבר בראיה גמורה, כלומר שהאדם רואה רגע רגע מראות עליונים אך אי שימת הלב והאמונה בדבר, שאינו ראוי או שזה דמיונות ח"ו זה בחי' של מה שהדבר עובר במהירות, כלומר שמזלזל בעצמו או בעצם העניין, אזי אין לו אפשרות לראות. ואשרי המאמין הזוכה.
"לדבר אל האברים"
לְאֶחָד מִגְּדוֹלֵי מְקרָבָיו זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה צִוָּה לוֹ בִּימֵי נְעוּרָיו שֶׁל הַמְקרָב הַנַּ"ל
שֶׁבִּשְׁעַת הִתְבּוֹדְדוּת יְדַבֵּר הַרְבֵּה בִּפְרָטִיּוּת עִם כָּל אֵבְרֵי גּוּפוֹ וְיַסְבִּיר לָהֶם שֶׁכָּל תַּאֲווֹת הַגּוּף הֶבֶל.
כִּי הָא סוֹף כָּל אָדָם לָמוּת וְהַגּוּף לִקְבָרוֹת יוּבָל וְכָל הָאֵבָרִים יִבְלוּ וְיִתְרַקְּבוּ וְכוּ' וְעוֹד דִּבּוּרִים כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ.
וְהִתְנַהֵג כָּךְ אֵיזֶה זְמַן. וְאַחַר כָּךְ סִפֵּר עִם רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְהִתְנַצֵּל לְפָנָיו בַּאֲשֶׁר שֶׁהַגּוּף אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וּמַרְגִּישׁ כְּלָל כָּל דְּבָרָיו וְטַעֲנוֹתָיו עִמּוֹ. אָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הִתְחַזֵּק בְּעִנְיָן זֶה וְאַל תַּרְפֶּה יָדְךָ מִזֶּה וְתִרְאֶה אַחַר כָּךְ מַה שֶּׁיִּהְיֶה מֵהַדִּבּוּרִים הַלָּלוּ. וְשָׁמַע לַעֲצָתוֹ וְקִיֵּם דְּבָרָיו עַד שֶׁזָּכָה אַחַר כָּךְ שֶׁכָּל אֵיבָר וְאֵיבָר שֶׁדִּבֵּר עִמּוֹ בִּפְרָטִיּוּת נִמְשָׁךְ אַחַר דְּבָרָיו כָּל כָּךְ
עַד שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ הַחִיּוּת מַמָּשׁ וְנִשְׁאַר בְּלא כּחַ וְהַרְגָּשָׁה כְּלָל. וְזֶה רָאָה בְּחוּשׁ בָּאֵיבָרִים הַחִיצוֹנִים כְּגוֹן אֶצְבְּעוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה עַד שֶׁאֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים שֶׁהַחִיּוּת תָּלוּי בָּהֶם כְּגוֹן הַלֵּב וְכַיּוֹצֵא הָיָה צָרִיךְ לְצַמְצֵם דְּבָרָיו מְאד
בִּכְדֵי שֶׁלּא תֵּצֵא מִמֶּנּוּ הַחִיּוּת מַמָּשׁ רַחֲמָנָא לִצְלַן. וְשָׁמַעְתִּי שֶׁפַּעַם אַחַת דִּבֵּר הָאִישׁ הַנַּ"ל עִם הַמְקרָבִים אֵלָיו
מֵעִנְיַן אֵיךְ שֶׁעוֹלָם הַזֶּה אֵינוֹ כְּלוּם וּמַה הוּא הַתַּכְלִית מִכָּל עִנְיְנֵי הַגּוּף וְכוּ' כַּנַּ"ל וּבְתוֹךְ דְּבָרָיו נִתְעַלֵּף וְהִתְחִיל לִגְוֹעַ [וּבִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז שֶׁנִּשְׁאַר חַלָּשׁוֹת] וּבִיגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת עַד שֶׁשָּׁב וְנִתְעוֹרֵר בּוֹ חִיּוּתוֹ. וְאָמַר אָז שֶׁזָּכָה עַל יְדֵי קְדֻשַּׁת רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְמַדְרֵגָה כָּזוֹ אֲשֶׁר בְּכָל עֵת שֶׁמַּזְכִּיר עַצְמוֹ הֵיטֵב מִיִּרְאַת הָענֶשׁ וְהַסּוֹף וְהַתַּכְלִית שֶׁל כָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה אֲזַי מַרְגִּישִׁין כָּל אֵיבָרָיו אֲפִילּוּ אֶצְבַּע הַקָּטָן שֶׁבְּרַגְלָיו מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁשּׁוֹכְבִין כְּבָר בַּקֶּבֶר וּמַרְקִיבִין וכוּ עַד שֶׁצָּרִיךְ הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל לְהַחֲזִיק חִיּוּתוֹ בְּקִרְבּוֹ שֶׁלּא תֵּצֵא נַפְשׁוֹ מַמָּשׁ רַחֲ"ל {חיי מוהר"ן - תמב - מעלת ההתבודדות
"תוקף כח המחשבה"
מתוך לשונו של אור העולם ננמ"ח אדמו"ר זצל. ליקו"מ ח"א תורה קצ"ג.
"דַּע שֶׁ הַמַּחֲשָׁבָה יֵשׁ לָהּ תּקֶף גָּדוֹל וְאִם יְחַזֵּק וִיגַבֵּר מַחֲשַׁבְתּוֹ עַל אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם יוּכַל לִפְעל שֶׁיִּהְיֶה כָך וַ אֲפִלּוּ אִם יְחַזֵּק מַחֲשַׁבְתּוֹ מְאד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מָמוֹן, בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ וְכֵן בְּכָל דָּבָר רַק שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה תִּהְיֶה בְּבִטּוּל כָּל הַהַרְגָּשׁוֹת וְ הַמַּחֲשָׁבָה תַּקִּיפָה כָּל כָּך עַד שֶׁאֶפְשָׁר לִמְסֹר נַפְשׁוֹ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ מַמָּשׁ דְּהַיְנוּ שֶׁיַּרְגִּישׁ צַעַר הַמִּיתָה מַמָּשׁ עַל יְדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עַל עַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ שֶׁהוּא מְרֻצֶּה לִמְסֹר נַפְשׁוֹ עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם בְּאֵיזֶה מִיתָה שֶׁתִּהְיֶה וְ אֶפְשָׁר לְחַזֵּק וּלְגַבֵּר הַמַּחֲשָׁבָה כָּל כָּך עַד שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁמְּקַבֵּל בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁהוּא מְרֻצֶּה לִמְסֹר נַפְשׁוֹ לָמוּת עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם אֲזַי יַרְגִּישׁ צַעַר הַמִּיתָה מַמָּשׁ וְזֶה שֶׁאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא (בְּרָכוֹת סא) : כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל פָּסוּק זֶה מָתַי יָבוֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּמֶנּוּ עַכְשָׁו וְכוּ הַיְנוּ שֶׁבִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין הָיָה מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ מְסִירַת נַפְשׁוֹ בְּמַחֲשָׁבָה חֲזָקָה וְתַקִּיפָה כָּזוֹ עַד שֶׁהָיָה מִצְטַעֵר וּמַרְגִּישׁ מַמָּשׁ יִסּוּרֵי הַמִּיתָה מַמָּשׁ כְּאִלּוּ סוֹקְלִין וְשׂוֹרְפִין אוֹתוֹ מַמָּשׁ בְּלִי שׁוּם הֶפְרֵשׁ וְזֶה כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר מָתַי יָבוֹא וְכוּ הַיְנוּ שֶׁמִּמַּה שֶּׁשִּׁעַרְתִּי וְקִבַּלְתִּי בְּדַעְתִּי מָתַי יָבוֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּמֶנּוּ לִמְסֹר נַפְשִׁי עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם מִזֶּה לְבַד הָיִיתִי מִצְטַעֵר וּמַרְגִּישׁ וְסוֹבֵל יִסּוּרֵי הַמִּיתָה מַמָּשׁ כַּנַּ''ל עַכְשָׁו שֶׁבָּא לְיָדִי בְּפעַל וְלא אֲקַיְּמֶנּוּ הֲלא תָּמִיד הָיִיתִי סוֹבֵל זֶה הַצַּעַר מַמָּשׁ מֵהַקַּבָּלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְבַד וּ כְשֶׁמְּחַזֵּק הַמַּחֲשָׁבָה בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ כָּל כָּך כַּנַּ''ל יוּכַל לָמוּת מַמָּשׁ מִזֶּה הַצַּעַר כְּאִלּוּ הָיָה מֵת מִזּוֹ הַמִּיתָה בְּפעַל כִּי אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין הַמִּיתָה בְּפעַל לְהַצַּעַר שֶׁמַּרְגִּישׁ מֵהַמִּיתָה בְּמַחֲשָׁבָה כַּנַּ''ל עַל כֵּן צָרִיך לִמְנעַ וּלְהַרְחִיק עַצְמוֹ לִבְלִי לִשָּׁאֵר שָׁם בְּעֵת שֶׁמַּרְגִּישׁ שֶׁקָּרוֹב שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ שֶׁלּא יָמוּת בְּלא עִתּוֹ חַס וְשָׁלוֹם"
"כל חד מאן דמשער בליביה"
איתא בליקו"ה בזה"ל "וזהו הנותן לשכוי בינה. שכוי זה הלב שסוכה וכו' כמו שאמרו רז"ל כי עיקר ההבחנה בין אור וחשך שהוא בחינת הבחנה בין אמת ושקר הוא רק בלב לכל חד כפום מה דמשער בלבי'. כי אי אפשר לברר ולהוכי האמת ע"י ראיות בשום אופן. כי הכל יכולין לסתור מחמת ניצחון ולספר כנגד זה מעשיות של שקר והוכחות של שקר לסתור ולהעלים האמת ח"ו. אבל עיקר ההבחנה הוא בלב לכל חד כפום מה דמשער בלבי' הוא יכול להבחין בין יום ובין לילה בין אור וחשך שהוא בחינת הבחנה בין אמת ושקר" ע"כ }ליקוטי הלכות - אורח חיים הלכות ברכת השחר הלכה ג - יא{
ובחיי מוהר"ן מובא בזה"ל "פַּעַם אַחַת דִּבֵּר עִמִּי מֵעִנְיָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת כִּי אִם כְּשֶׁמִּתְקָרְבִין לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁבַּדּוֹר. עָנָה וְאָמַר קדֶם שֶׁנִּמְצָא הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בָּעוֹלָם יְכוֹלִים לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵעַצְמוֹ. אֲבָל אַחַר שֶׁכְּבָר נִמְצָא הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בָּעוֹלָם אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת בְּשׁוּם אפֶן כִּי אִם כְּשֶׁזּוֹכִין לְהִתְקָרֵב אֵלָיו". ע"כ {חיי"מ רצט}
מכל האמור כאן משמע שאת האמת צריכים לחפש לא דרך ראיות ודרכי אבות וכד' כי אם לא כן מה באה הגמ' בסנהדרין צז' לאמר לנו ש"האמת תהיה נעדרת" הרי שכל אח ילך בדרכי אבותיו ורבותיו ותו לא, אלא ודאי כל אחד צריך שיהיה לו יגיעה גדולה בחיפוש האמת בעולם הזה שמלא הסתרות וכפי שאמר רבינו שאל יאמר האדם די לי שאהיה מקורב אצל איש מכובד ויראי ה' אף שאינו מופלג במעלה מאוד וכו' אלא ילך אצל הצדיק הגדול ביותר במעלה. {ליקו"מ, ל} ונשמתו של האדם יודעת היטב את האמת לאמיתה בה היא צריכה להוליך את האדם מצד גופו ולהופכו לטוב הגמור שזהו גמר התיקון בשלמות אך לזאת {היינו להבין רמזי הנשמה בשלמות שזה עיקר עבודת הבורא היינו להיות סמוך אצלו כבן אצל אביו} א"א להגיע כי אם ע"י הצדיק האמת וכמו בימי משה רבינו ע"ה שהיו עוד הרבה צדיקים בדורו אך הוא היה ראש בני ישראל והשאיר מהארתו והשארתו בתלמידיו לדורות כמו"כ היום יש את הצדיק ר' נחמן שהשאיר מהשארתו בתלמידיו היקרים ורק צריכים לזה חיפוש גדול.
"אותיות התורה"
מלשון הליקו"מ הק' ח"א תורה רפ"א.
"אֲפִילּוּ אָדָם פָּשׁוּט
אִם יֵשֵׁב עַצְמוֹ עַל הַסֵּפֶר, וְיִסְתַּכֵּל עַל אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה
יָכוֹל לִרְאוֹת חֲדָשׁוֹת וְנִפְלָאוֹת
הַיְנוּ שֶׁעַל יְדֵי הִסְתַּכְּלוּתוֹ הֵיטֵב הֵיטֵב עַל אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה
יַתְחִילוּ הָאוֹתִיּוֹת לְהָאִיר וּלְהִצְטָרֵף בִּבְחִינַת אוֹתִיּוֹת בּוֹלְטוֹת וּמִצְטָרְפוֹת
כמו שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה
וַאֲזַי יִרְאֶה נִפְלָאוֹת צֵרוּפִים חֲדָשִׁים
וִיכוֹלִין לִרְאוֹת בְּהַסֵּפֶר מַה שֶּׁבַּעַל הַמְחַבֵּר לא כִּוֵּן לָזֶה כְּלָל
וְזֶה אֶפְשָׁר אֲפִילּוּ אָדָם פָּשׁוּט
כִּי אָדָם גָּדוֹל יָכוֹל לִרְאוֹת זאת בְּלֹא יְגִיעָה
רַק אֲפִילּוּ אָדָם פָּשׁוּט לְגַמְרֵי יָכוֹל לְהַשִּׂיג וְלִרְאוֹת חֲדָשׁוֹת כַּנַּ"ל
אִם יֵשֵׁב עַצְמוֹ וְיִסְתַּכֵּל עַל אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל
אַך שֶׁלּא יַעֲמִיד הַדָּבָר לְנִסָּיוֹן
כִּי יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאָז דַּוְקָא לא יִרְאֶה כְּלָל
אַך אַף עַל פִּי כֵן יָכוֹל לְהַשִּׂיג לָזֶה, אֲפִילּוּ אָדָם פָּשׁוּט כַּנַּ"ל..."
כח המחשבה
אחת לשנה היה רגיל מוהרנ"ת הק' לנסוע עם תלמידו המסור מוהרנ"ט {ר' נחמן מטולשין} דרך עיר אח ושם היה עשיר גדול מאנ"ש שהיה יודע את הזמן בו עוברים מוהרנ"ת ומוהרנ"ט, והיה מכניסם לביתו ועורך להם שולחן מלא מכל טוב ואח"כ היו ממשיכים לדרכם, והנה לימים הפך אותו עשיר גדול לעני מרוד רח"ל, והגיע העת בה מוהרנ"ת צריך לנסוע לדרכו כמדי שנה בשנה לאותה עירה, וכעת חשב מוהרנ"ת בדעתו שלא יעברו דרך אותו מקום שדר בו העשיר הנ"ל שכיום הוא עני כדי לא להביך אותו ח"ו ולצער אותו כי אין לו פרוטה לפורטה ויהיה לו הדבר לבושה גדולה, וע"כ עברו מכיוון אחר, אותו עשיר לשעבר ידע את רחמנותו של מוהרנ"ת שלא יעבור דרך עירו כדי לא יבישו, אך מחמת רגילותו שנים במצווה יקרה זו לא היה מוכן לוותר על כך והלך לכיוון השני בו מוהרנ"ת אכן צריך לעבור, והנה באמת נפגש שם עימהם ולקחם לביתו והוציא להם מן מרק פשוט מאוד כשהלך לרגע מארחם לחש ר' נחמן מטלשין למוהרנ"ת שאינו יכול כלל לאכול מזה התבשיל ושהוא מאוס עליו מאוד, אמר לו מוהרנ"ת אכול אכול וחשוב בדעתך שהוא מאכל משובח טוב וטעים, וכן עשה ואכל את כל המרק, והעיד אח"כ שהרבה זמן לא אכל מאכל מאכל טעים שכזה, כ"כ השפיע על עצמו בכח המחשבה.
ומכאן נלמד שאם האדם יכול להשפיע על עצמו כ"כ בגשמיות על אחת כמה וכמה שיכול להשפיע ברוחניות כי לרוחניות אין גבול ושיעור ואפשר להשפיע ע"י המחשבה המון ולהועיל להעולם ולהחזירם למוטב ע"י שנחשוב עליהם מחשבות טובות וכו'.
המחשבה מתרצת קושיות
"כְּשֶׁנּוֹפֵל אֵיזֶה קֻשְׁיָא עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲזַי תִּשְׁתּק, וְעַל יְדֵי הַשְּׁתִיקָה מַחְשְׁבוֹתֶיךָ בְּעַצְמָם יָשִׁיבוּ לְךָ תֵּרוּץ עַל קֻשְׁיוֹתֶיךָ." {ספר המדות ערך אמונה אות טו}
מדיבור זה אנו למדים איך יש לאדם כח אפילו מצד מחשבתו לתרץ קושיות אפילו באמונה שהם הקושיות הכי קשות בחי' חלל הפנוי כידוע {ליקו"מ סד} וע"י שתיקה בריכוז המחשבה יוכל לתרצם, אזי על אחת כמה וכמה שיוכל כל אדם לפי כבודו ומעלתו בכח הצדיקים לתת עצות לנפשו בכל עניין שצריך וכמו שאמרנו במקום אחר שדברי הלב הם דברי ה' ממש {ליקו"מ קנו} ועי"ז יזכה לקיים את מה שרבינו אמר שכל אחד צריך לקשר את ליבו לנקודה השייכת לליבו בעת ההיא {ליקו"מ לד}, היינו ע"י כח מחשבתו יוכל לדעת איכן לקשר את מחשבתו כל עת ובכל זמן.
המלמד של האדם = הנשמה
מתוך לשונו של הרה"ח ר' שמואל הורויץ בספר מכתבי שמואל מכתב א'.
"והנשמה מעוררת את האדם שיחפש להוציא אותה מהסט"א ושיזכה למצוא את קדושתו העליונה שעבורה ירד לעולם, והיא מלמדת אותו העצות האיך הוא יזכה למה שצריך לזכות. ע"פ מה שרבינו ז"ל וכן האריז"ל כותבים יוצא שכל נשמה יהודית גבוהה מאד מאד והיא תמיד משיגה השגות גבוהות ויודעת היטב ומרגישה היטב את כאבה מה שהיא רחוקה לדאבונה משורשה העליון ומסכנה מונחת מגושמת בזה העולם והיא יודעת טוב מה תיקונה ומה היא צריכה לעשות כדי לינצל.... זה נקרא התבודדות מה שאדם מחפש עצות האיך להציל את נשמתו כלומר הוא מתחיל לשמוע את ההתעוררות של נשמתו הנקראת בת מלך {כל ישראל בני מלכים} והיא מעירה אותו ומיעצת לו האיך יזכה למצוא את קדושתו העליונה שבשבילה הוא הגיע כאן לעולם עכ"ל. עי"ש.
מכל האמור מובן כי הוא מדבר במכתבו גם על אנשים ממש רחוקים מה' שיש להם הרגשת הלב והנשמה לצאת מתוך החושך וכו' והוא צריך להקשיב לנשמתו וכו', אזי על אחת כמה וכמה אדם שזוכה לעסוק בתורה ולעשות מצוות ולשמור עצמו ככל האפשר מה שיכול להרגיש את נשמתו מעוררת אותו לעלות עוד ועוד כי לגדולתו אין חקר, א"כ כמה צריכים זהירות בנשמה הק' שלינו שהיא גבוהה מאד כנ"ל ולנצל אותה כל רגע ולשמוע דרכה רמזים והתעוררות מה' ית' והצדיקים אלינו, כי היא החוט המקשר בניננו בכח הצדיקים.
תודה רבה לכל חבריי הפורום היקרים clappp
בס"ד
הרגשת הלב בעבודת ה'
ליקוטי הלכות - חשן משפט הלכות שלוחין הלכה ה'
שעיקר האמונה ע"י בירור המדמה שמתברר ע"י בחי' רוח נבואה ורוה"ק וכו' ע"ש. וזה ידוע ומבואר כבר בדברינו כ"פ שעיקר כלל כל התורה הקדושה הוא אמונה כ"ש כל מצותיך אמונה וכשרז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת וכו'. וע"כ ... ועיקר תיקון המדמה ששם עיקר הבחירה הוא רק ע"י רוח נבואה שהוא בירור האמונה שהיא עיקר התורה כנ"ל. ואז נכלל המדמה בהשכל שזה עיקר השלימות והתיקון שהמדמה יתקשר ויתבטל לגבי השכל האמתי שזה א"א כ"א ע"י אמונה שזוכין ע"י נבואה ורוה"ק וכו' כנ"ל. וע"כ בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו כי זה כלל כל התורה שמתקיימת ע"י השליח דייקא דהיינו ע"י כוח המדמה שהוא שליח השכל שכל מצות וכו' ... לאמונה שלימה שנטעו בנו אבותינו ורבותינו ע"י רוח נבואה של משה רבינ וע"ה רבן של כל הנביאים וע"י הרוה"ק והרוח נבואה של כל הצדיקים שבכל דור, עי"ז מתברר האמונה ואנו מקיימים כל המצות וכל מה שמקיימים המצות יותר מתברר המדמה שמשם האמונה ביותר. ועי"ז אנו נכללים בשורש וכו' עי"ש.
ליקוטי הלכות - אורח חיים הלכות נטילת ידים לסעודה הלכה ד אותיות - ו-ז
"כי מבאר בהתורה תקעו תוכחה הנ"ל שכל צדיק יש לו בחינת רוח נבואה רוח הקדש שעל ידי זה נתברר המדמה של כל המתקרבין אליו. ועל ידי זה זוכין לאמונת חדוש העולם. ועל ידי אמונה זו יהיה חידוש העולם לעתיד שאז יתנהג העולם בבחינת ארץ ישראל, דהיינו בבחינת השגחה ונפלאות שלא כדרך הטבע....כי עיקר הכח של הצדיקים שמגלין אמונת חידוש העולם כנ"ל הוא על ידי שמבררין הכח המדמה על ידי בחינת רוח הקדש רוח נבואה שלהם, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל, כי עקר האמונה הוא על ידי ברור המדמה כנ"ל. כי נבואה היא ברור המדמה כנ"ל. ועל כן כל דברי הנביאים צריכין לכתוב בספר, כי כל כי כל כ"ד ספרי הנביאים הם בחינת תורה שבכתב שאסור לאומרם בע"פ, כי נבואה היא ברור המדמה כנ"ל, על כן צריך לכתבם דיקא כי הכתב הוא בחינת זכרון שהוא בחינת ברור המדמה כנ"ל.... וכל זה זוכין ע"י התפילה בבחינת דין של הבעל כח... שע"י התפילה שח הבעל כח זוכין לעשות גרים ולהרבות כבודו יתברך ולהמשיך נבואה שעל ידי זה נתברר המדמה.
נמצא- שכח הצדיקים שמבררין המדמה נמשך מהתפילה של הבעל כח הנ"ל שעל ידי זה זוכין לרוח נבואה שעל ידי זה מבררין המדמה כנ"ל... שעל ידי זה נעשין כל הבחינות הנ"ל שמשם מקבלין הצדיקים רוח נבואה שעל ידי זה נתברר המדמה וזוכין לאמונה ולחדוש העולם שלעתיד שזהו בחינת ארץ ישראל...."
ליקוטי הלכות - אורח חיים הלכות ברכת הריח וברכת הודאה הלכה ד - יג-יד
וְעִקַּר הָאֱמוּנָה תְּלוּיָה בְּהַמְדַמֶּה. וּכְפִי שֶׁמְּבָרֵר כָּל אֶחָד אֶת הַכּחַ הַמְדַמֶּה כְּמוֹ כֵן זוֹכֶה לֶאֱמוּנָה וּלְבָרֵר הַמְדַמֶּה אִי אֶפְשָׁר כִּי אִם עַל יְדֵי רוּחַ נְבוּאָה רוּחַ הַקּדֶשׁ....
כִּי דַּע כִּי כּחַ הַמְדַמֶּה הוּא בְּחִינַת הַמְמֻצָּע בֵּין גַּשְׁמִיּוּת לְרוּחָנִיּוּת, בֵּין גּוּף לְנֶפֶשׁ. כִּי כּחַ הַמְדַמֶּה הוּא בְּחִינַת תַּכְלִית הָרוּחָנִיּוּת שֶׁל כָּל הַגַּשְׁמִיִּים. וְהוּא תַּכְלִית הַגַּשְׁמִיּוּת שֶׁל הָרוּחָנִיּוּת. וְעַל כֵּן הוּא בְּחִינַת הַמְמֻצָּע שֶׁמְּחַבֵּר גַּשְׁמִיּוּת וְרוּחָנִיּוּת, כִּי כָּל הַדְּבָרִים הַגַּשְׁמִיִּים שֶׁבָּעוֹלָם אָנוּ יְכוֹלִים לְצַיְּרָם בַּמּחַ כְּתַבְנִיתָם וּדְמוּתָם מַמָּשׁ. וְזֶה הַכּחַ שֶׁמְּצַיֵּר כָּל הַדְּבָרִים בַּמּחַ זֶה בְּחִינַת כּחַ הַמְדַמֶּה כִּי כּחַ הַשֵּׂכֶל הָאֲמִתִּי הַפְּנִימִי רָחוֹק וְנֶעְלָם מְאד מִכָּל מִינֵי גַּשְׁמִיּוּת. רַק עִקַּר הַצִּיּוּר הוּא עַל יְדֵי כּחַ הַמְדַמֶּה כַּמְבאָר כָּל זֶה בַּסְּפָרִים
וְזֶה הַצִּיּוּר שֶׁמְּצַיְּרִין דָּבָר גַּשְׁמִי בַּמּחַ. זֶה הַצִּיּוּר הוּא תַּכְלִית הָרוּחָנִיּוּת שֶׁל אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֲבָל כְּנֶגֶד הַדַּעַת זֶה הַצִּיּוּר הוּא בְּחִינַת תַּכְלִית הַגַּשְׁמִיּוּת, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּהַצִּיּוּר שֶׁבַּדַּעַת שׁוּם גַּשְׁמִיּוּת, אַף עַל פִּי כֵן מֵאַחַר שֶׁמְּצַיֵּר בְּדַעְתּוֹ דָּבָר גַּשְׁמִי הוּא נֶחֱשָׁב תַּכְלִית הַגַּשְׁמִיּוּת נֶגֶד פְּנִימִיּוּת הַדַּעַת, אֲבָל נֶגֶד הַדָּבָר הַגַּשְׁמִי בְּעַצְמוֹ הוּא בִּבְחִינַת תַּכְלִית הָרוּחָנִיּוּת. מֵאַחַר שֶׁאָנוּ מַעֲלִין דָּבָר גַּשְׁמִי אֶל הַמּחַ. וּמְצַיְּרִין צִיּוּרוֹ לְבַד בַּמּחַ בְּלִי שׁוּם גַּשְׁמִיּוּת כְּלָל. וְהָבֵן הַדָּבָר הֵיטֵב. נִמְצָא שֶׁכּחַ הַמְדַמֶּה הוּא בִּבְחִינַת מְמֻצָּע בֵּין גַּשְׁמִי לְרוּחָנִי. וְרַק עַל יְדֵי הַכּחַ הַזֶּה יְכוֹלִין לְהוֹשִׁיט וּלְהוֹדִיעַ צִיּוּר דָּבָר גַּשְׁמִי לְהַמּחַ וְהַדַּעַת וְכַמְבאָר מִזֶּה בַּסְּפָרִים. וְעַל כֵּן שָׁם בִּבְחִינַת הַכּחַ הַמְדַמֶּה שָׁם עִקַּר הַנִּסָּיוֹן וְהַבְּחִירָה שֶׁל כָּל אָדָם. וְשָׁם עִקַּר אֲחִיזַת בְּחִינַת עֵץ הַדַּעַת שֶׁהוּא בְּחִינַת נגַהּ בְּחִינַת מַתְקְלָא שֶׁמִּשָּׁם עִקַּר הנסיון הַבְּחִירָה כַּיָּדוּעַ כִּי עֶצֶם הַשֵּׂכֶל הוּא גָּבהַּ מִמַּלְאָךְ וְרָחוֹק בְּוַדַּאי מִכָּל חֵטְא וּמִכָּל תַּאֲוָה. וּמִכָּל גַּשְׁמִיּוּת הָעוֹלָם הַזֶּה. וּלְהֵפֶךְ גּוּף הַחֹמֶר הוּא בְּחִינַת בְּהֵמָה שֶׁאֵין לָהּ שׁוּם בְּחִירָה. וְאֵין לָהּ כּחַ לְהַטּוֹת מִשּׁוּם תַּאֲוָה. וְעִקַּר הַנִּסָּיוֹן וְהַבְּחִירָה הוּא רַק מֵחֲמַת חִבּוּר הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף. וְעִקַּר הַחִבּוּר הוּא עַל יְדֵי בְּחִינַת הַכּחַ הַמְדַמֶּה שֶׁבָּאָדָם. שֶׁיֵּשׁ לוֹ כּחַ לִנְטוֹת לְכָאן אוֹ לְכָאן, כִּי מִי שֶׁזּוֹכֶה לְבָרֵר הַמְדַמֶּה אֲזַי זוֹכֶה עַל יְדֵי זֶה לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה לֶאֱמוּנַת חִדּוּשׁ הָעוֹלָם וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְאָז יִזְכֶּה לַעֲלוֹת דֶּרֶךְ הַמְדַמֶּה אֶל עֶצֶם הַשֵּׂכֶל הַפְּנִימִי שֶׁהִיא הַנְּשָׁמָה. וְעַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לָרַב טוּב הַצָּפוּן עַיִן לא רָאָתָה וְכוּ'
כִּי הַמְדַמֶּה הוּא בְּחִינַת סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְראשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמַיְמָה וְכוּ'
וּלְהֵפֶךְ לְהֵפֶךְ, כִּי כָּל הַנְּפִילוֹת וְהַיְרִידוֹת שֶׁל כָּל הָרְחוֹקִים שֶׁנִּתְרַחֲקוּ מֵה' יִתְבָּרַךְ. הַכּל הָיָה עַל יְדֵי שֶׁלּא בֵּרְרוּ הַמְדַמֶּה עַל יְדֵי הִתְקָרְבוּת לְצַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים וְסָמְכוּ עַל דַּעַת עַצְמָן. וְעַל יְדֵי זֶה נֶאֶבְדוּ וְנִטְרְדוּ מִן הָעוֹלָם. כִּי בֶּאֱמֶת הַדַּעַת וְהַחָכְמָה שֶׁל כָּל בְּנֵי אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם. אֲפִלּוּ שֶׁל הַחֲכָמִים הַגְּדוֹלִים הַכּל הוּא רַק בְּחִינַת כּחַ הַמְדַמֶּה שֶׁרֻבּוֹ מְערָב בְּדִמְיוֹנוֹת כּוֹזְבִים. וְאֵין מִי שֶׁיִּזְכֶּה לְשֵׂכֶל אֲמִתִּי. כִּי אִם הַנְּבִיאִים בַּעֲלֵי רוּחַ הַקּדֶשׁ וּשְׁאָרֵי צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים כַּיּוֹצֵא בָּהֶם, כִּי בְּכָל דּוֹר וָדוֹר נִמְצָאִים בַּעֲלֵי רוּחַ הַקּדֶשׁ אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁפָּסְקָה הַנְּבוּאָה כַּמְבאָר בַּאֲרִיכוּת בְּכִתְבֵי הָאֲרִ"י זַ"ל
וְכַמְבאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל, עַיֵּן שָׁם. וּמִי שֶׁרוֹצֶה לִזְכּוֹת לְחַיִּים אֲמִתִּיִּים, דְּהַיְנוּ לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁזֶּה עִקַּר הַחַיִּים. אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת כִּי אִם עַל יְדֵי שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל וְיִתְאַמֵּץ וִיבַקֵּשׁ הַרְבֵּה מֵה' יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּזְכֶּה לְהִתְקָרֵב לְצַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים כַּנַּ"ל. שֶׁעַל יָדָם דַּיְקָא יִזְכֶּה לְבָרֵר הַמְדַמֶּה שֶׁעַל יְדֵי זֶה עִקַּר הָאֱמוּנָה כַּנַּ"ל. שֶׁזֶּהוּ עִקַּר בְּחִינַת קַבָּלַת הַתּוֹרָה. עַל יְדֵי שֶׁזָּכוּ לְהַאֲמִין בְּמשֶׁה רַבֵּנוּ. שֶׁעַל יְדֵי זֶה זָכוּ לְקַבֵּל בְּחִינַת רוּחַ נְבוּאָה רוּחַ הַקּדֶשׁ. וְעַל יְדֵי זֶה נִתְקַיֵּם הָעוֹלָם. כִּי עַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלֶּה אֱמוּנַת חִדּוּשׁ הָעוֹלָם כַּנַּ"ל בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל
ליקוטי מוהר"ן ח"א - תורה קצג
"הַמַּחֲשָׁבָה יֵשׁ לָהּ תּקֶף גָּדוֹל דַּע שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה יֵשׁ לָהּ תּקֶף גָּדוֹל וְאִם יְחַזֵּק וִיגַבֵּר מַחֲשַׁבְתּוֹ עַל אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם יוּכַל לִפְעל שֶׁיִּהְיֶה כָך וַאֲפִילּוּ אִם יְחַזֵּק מַחֲשַׁבְתּוֹ מְאד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מָמוֹן, בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ וְכֵן בְּכָל דָּבָר רַק שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה תִּהְיֶה בְּבִּיטּוּל כָּל הַהַרְגָּשׁוֹת".
וכיו"ב מובא - בשיחות הר"ו - אות סב
"דַּע שֶׁיֵּשׁ בִּבְנֵי אָדָם סְגֻלּוֹת גְּדוֹלוֹת כִּי יְכוֹלִין לִפְעל עַל יְדֵי מַחֲשַׁבְתָּם מַה שֶּׁהֵם חוֹשְׁבִים ואֲפִילּוּ הַיַּקְרוּת חַס וְשָׁלוֹם, הוּא בָּא מִמַּחְשְׁבוֹת בְּנֵי אָדָם כִּי כְּשֶׁהַמַּחֲשָׁבָה הִיא כֻּלָּה אֲחוּזָה וּדְבוּקָה בְּדָבָר אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה כֵּן דְּהַיְנוּ כָּל הַבְּחִינוֹת שֶׁיֵּשׁ בַּמַּחֲשָׁבָה דהַיְנוּ פְּנִימִיּוּת וְחִיצוֹנִיּוּת וּשְׁאָר הַבְּחִינוֹת כֻּלָּם עַד הַנְּקֻדָּה וכְשֶׁכֻּלָּם כְּאֶחָד אֲחוּזִים וּדְבוּקִים וְחוֹשְׁבִים שֶׁיִּהְיֶה כֵּן בְּלִי בִּלְבּוּל וּנְטִיָּה לְמַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת עַל יְדֵי זֶה הֵם פּוֹעֲלִים שֶׁבְּהֶכְרֵחַ יִהְיֶה כֵּן כְּמוֹ שֶׁהֵם חוֹשְׁבִים וְגַם שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה תִּהְיֶה בִּפְרָטֵי פְּרָטִיּוּת, לא בְּדֶרֶךְ כְּלָל כְּגוֹן שֶׁיַּחֲשׁב שֶׁאִם יִהְיֶה כֵּן יִהְיֶה כָּךְ וְכָךְ בִּפְרָטִיּוּת אֲבָל כְּשֶׁחוֹשֵׁב בְּדֶרֶךְ כְּלָל הוּא בְּחִינַת גָּלְמֵי כֵּלִים וְיָכוֹל לִטְעוֹת כְּמוֹ שֶׁטָּעָה נְבָט שֶׁרָאָה אֵשׁ יוֹצֵא וכוּ' וְגַם לְעִנְיַן הַלִּמּוּד מוֹעִיל זֶה אִם תִּהְיֶה מַחֲשַׁבְתּוֹ תַּקִּיפָה מְאד כַּנַּ"ל, בְּוַדַּאי יִהְיֶה כֵּן וּבִלְבַד שֶׁתִּהְיֶה הַמַּחֲשָׁבָה תַּקִּיפָה וַאֲחוּזָה מְאד בָּזֶה כַּנַּ"ל".
"כשקורין את המגילה ומפרסמין תוקף הנס שנעשה ע"י מרדכי ואסתר ע"י מעשיהם והנהגותיהם שנהגו אז בחכמה נפלאה ובצדקות נוראה ובקדושה גדולה, בזה מראין ומאירין אור פניהם הקדושים, שהוא גנוז בתוך המגילה הקדושה, שהוא ספר שלהם הקדוש. על כן ע"י זה מאיר עלינו הארת פניהם הקדושים". (לקו"ה תפילין ו', כז')
מבאר רבנו (תורה קצ"ד) כשאדם שומע דיבור מצדיק אמת, ובפרט כשרואה אותו, מקבל את הפנים של הצדיק שהם שכלו ונשמתו, ואז מתקשרת נשמתו ונשמת הצדיק ומתקיים בו מחובר לטהור – טהור. וזוכה לבטל את המידות הרעות, וזוכה לקבלת התורה. אך לאחר שהצדיק נפטר, כיצד אפשר לזכות לכל הנ"ל, כי אין רואים את פניו? על כך נותן רבנו עצה המבוססת על הירושלמי (שקלים, ב) שיצייר בדעתו דמות דיוקנו של הצדיק שלומד את דבריו. ועי"ז יוכל באמת לראות את פניו וכמו שאנ"ש התפללו שיזכו לראות בקריאת המגילה את פני מרדכי ואסתר, שעל ידם יזכו לכל המעלות של החג הקדוש. ומובא בספר ימי שמואל ח"ב שאמרו אנ"ש שצריך לראות את מרדכי בשעת קריאת המגילה.
ישוב הדעת
ליקוטי מוהר"ן ח"א תורה נו'
"וְיֵשׁ נָחָשׁ, שֶׁעַל יָדָהּ בָּא עַצְבוּת רוּחַ (עיין משלי ט''ו, ישעי נ''ד, ס''ג) הַיְנוּ בְּחִינַת ל''ט מְלָאכוֹת, שֶׁהוּא זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ עַל יְדֵי זֶה בָּא עַצְבוּת רוּחַ וְעַל יְדֵי עַצְבוּת רוּחַ, אֵין הָרוּחַ דּוֹפֵק כְּסִדּוּרוֹ וַאֲזַי נַעֲשִׂים הָאֵיבָרִים כְּבֵדִים מֵחֲמַת שֶׁאֵין רוּחַ הַדּוֹפֵק מְנַשֵּׁב בָּהֶם כְּסֵדֶר וַאֲזַי הַיָּדַיִם בִּבְחִינַת (שְׁמוֹת י''ז) : ''וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים'' כִּי עִקַּר הַכְּבֵדוּת בְּהַיָּדַיִם שֶׁשָּׁם עִקַּר רוּחַ הַדּוֹפֵק כַּנַּ''ל וְזֶה בְּחִינַת עִצְּבוֹן יָדַיִם (בראשית ה) כִּי עִקַּר מַזִּיק הָעַצְבוּת רוּחַ לְהַיָּדַיִם כַּנַּ''ל וּכְשֶׁהָאֵיבָרִים כְּבֵדִים אֲזַי מַכְבִּידִין יוֹתֵר עַל הָרוּחַ הַדּוֹפֵק, וְנֶחֱלָשׁ עוֹד יוֹתֵר וְעַל יְדֵי שֶׁנֶּחֱלָשׁ יוֹתֵר הָרוּחַ הַדּוֹפֵק נַעֲשִׂים הָאֵיבָרִים כְּבֵדִים עוֹד יוֹתֵר וְכֵן עַל יְדֵי שֶׁנַּעֲשִׂים הָאֵיבָרִים עוֹד יוֹתֵר כְּבֵדִים נֶחֱלָשׁ הָרוּחַ הַדּוֹפֵק עוֹד יוֹתֵר וְיוֹתֵר וְכֵן חוֹזֶרֶת חֲלִילָה עַד שֶׁיּוֹצֵאת נַפְשׁוֹ, חַס וְשָׁלוֹם וְעַל יְדֵי הָאֲנָחָה, הוּא מְחַיֶּה וּמַבְרִיא אֶת הָרוּחַ הַדּוֹפֵק וְנִצּוֹל מֵהָעַצְבוּת רוּחַ וְחוֹזֵר הַרוּחַ הַדּוֹפֵק וּמְנַשֵּׁב כְּסֵדֶר בְּכָל הָאֵיבָרִים".
ליקו"מ תורה י' ח"ב
מַה שֶּׁהָעוֹלָם רְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְאֵינָם מִתְקָרְבִים אֵלָיו יִתְבָּרַך הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁאֵין לָהֶם יִשּׁוּב הַדַּעַת וְאֵינָם מְיַשְּׁבִין עַצְמָן וְהָעִקָּר לְהִשְׁתַּדֵּל לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב מָה הַתַּכְלִית מִכָּל הַתַּאֲווֹת וּמִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הֵן תַּאֲווֹת הַנִּכְנָסוֹת לַגּוּף הֵן תַּאֲווֹת שֶׁחוּץ לַגּוּף, כְּגוֹן כָּבוֹד וְאָז בְּוַדַּאי יָשׁוּב אֶל ה'. אַך דַּע, שֶׁעַל יְדֵי מָרָה שְׁחוֹרָה אִי אֶפְשָׁר לְהַנְהִיג אֶת הַמּחַ כִּרְצוֹנוֹ וְעַל כֵּן קָשֶׁה לוֹ לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ רַק עַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה יוּכַל לְהַנְהִיג הַמּחַ כִּרְצוֹנוֹ, וְיוּכַל לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ כִּי שִׂמְחָה הוּא עוֹלָם הַחֵרוּת בִּבְחִינַת (יִשְׁעַיָה נ''ה) : ''כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ'' שֶׁעַל יְדֵי שִׂמְחָה נַעֲשִׂין בֶּן חוֹרִין וְיוֹצְאִין מִן הַגָּלוּת וְעַל כֵּן כְּשֶׁמְּקַשֵּׁר שִׂמְחָה אֶל הַמּחַ אֲזַי מחוֹ וְדַעְתּוֹ בֶּן חוֹרִין, וְאֵינוֹ בִּבְחִינַת גָּלוּת וַאֲזַי יוּכַל לְהַנְהִיג אֶת מחוֹ כִּרְצוֹנוֹ וּלְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ מֵאַחַר שֶׁמּחוֹ בְּחֵרוּת וְאֵינוֹ בְּגָלוּת כִּי עַל יְדֵי גָּלוּת אֵין הַדַּעַת מְיֻשָּׁב כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מְגִילָה יב
עַל בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב דִּמְיָתְבָא דַּעְתַּיְהוּ מֵחֲמַת שֶׁלּא הָלְכוּ בְּגָלוּת שֶׁנֶּאֱמַר (יִרְמְיָה מ''ח) : ''שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְכוּ וּבַגּוֹלָה לא הָלָך, עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ'' וְכוּבשני התורות האלו אנו רואים מכנה משותף נפלא, בתורה נו' רואים איך שהעצבות היא בעצם כבדות, וע"י אנחה האדם שובר את זאת הכבדות ומשחרר את כל האברים ונעשה שמח.
ובתורה י' ח"ב רואים שכל ריחקונו מה' יתברך הוא מחמת חוסר ישוב הדעת לשוב מהחטא, והוא סוד עמוק מאד, כי רבים חושבים שתשובה היא להרגיש תמיד בשאול תחתיות, ואם נתבונן נראה איך שרבינו מפורש מיד לאחר שאמר שצריך להתבונן על התכלית מה יהיה אחריתו וכו' מיד מסמיך לזה שצריך ליזהר ממרה שחורה, כי מה תועיל תשובה שמרחקת את האדם מן השמחה, כי עיקר עבודת ה' היא בשמחה דייקא כמש"כ "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקך בשמחה" {דברים כח', מז'} ואם האדם כל היום חושב על העברות שלו וכמה הוא רחוק מה' אז הוא לא משוחרר והמוחין שלו בגלות רח"ל ואזי אין דעתו מיושבת ועי"ז מתרחק מה', וע"כ נעשה לאדם כבדות מכיון שהוא כבר רחוק מה' ע"י הסתכלות לא נכונה על החיים, כי ה' הוא טוב והוא רוצה שנהיה רגועים ולא מתוחים ולחוצים כל הזמן מה יהיה עלי. אלא שלזה כיון אדמו"ר זצ"ל את ההתבודדות ששם נפתח הכל על השולחן ונדבר אל ה' בלב נשבר כל אחד לפי כוחותיו ויכולותיו עד שיזכה עי"ז דיקא לשמחה. ובמשך היום יהיה רק בשמחה עצומה, ויוכל לעשות הרבה אנחות שעל ידם מטהר עצמו מכל חטא {כמובא בליקו"מ תורה קט' ח"א} ולהמשיך את היום בשירה וריקודים והמתקת דינים, ובמוחין משוחררים בלי גלות ובישוב הדעת אמיתי וכך יזכה לצאת מכל הצרות ברוחניות וגשמיות.
ויהי רצון שה' יפתח עינינו לזכות להיות בשמחה תמיד ולהתבונן אך ורק בטוב שלנו, ובהתבודדות לערוך דין ודברים כפי כוחנו אמן.
ליקו"מ תורה רנד'
"עֵינַיִם הֵם דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים וּגְבוֹהִים מְאד וְהֵם רוֹאִים תָּמִיד דְּבָרִים גְּדוֹלִים וְנוֹרָאִים וְ אִם הָיָה הָאָדָם זוֹכֶה לְעֵינַיִם כְּשֵׁרִים הָיָה יוֹדֵעַ דְּבָרִים גְּדוֹלִים רַק מִמַּה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת כִּי הֵם רוֹאוֹת תָּמִיד, אַך שֶׁאֵין יוֹדֵעַ מָה רוֹאֶה כְּמוֹ לְמָשָׁל כְּשֶׁמַּעֲבִירִין דָּבָר לִפְנֵי עֵינֵי הָאָדָם בְּהַעֲבָרָה וּבִמְהִירוּת גָּדוֹל וַאֲזַי אֵין הָאָדָם יוֹדֵעַ מָה רָאָה וְהִנֵּה אַף שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהֶעֱבִירוּ הַדָּבָר לִפְנֵי עֵינָיו בְּוַדַּאי רָאָה אוֹתוֹ בִּרְאִיָּה גְּמוּרָה עִם כָּל זֶה אֵין יוֹדֵעַ מָה רָאָה כִּי אַף שֶׁעֵינָיו רָאוּ הַדָּבָר בִּשְׁלֵמוּת עִם כָּל זֶה מֵחֲמַת הַמְּהִירוּת לא הָיָה פְּנַאי בִּכְדֵי שֶׁיָּבִיא הָרְאוּת לְהַדַּעַת שֶׁיֵּדַע מָה רָאָה כִּי לֵידַע הַדָּבָר שֶׁרָאָה זֶה תָּלוּי בַּדַּעַת וְלָזֶה צָרִיך קְצָת זְמַן שֶׁיַּשְׁהֶה קְצָת הַדָּבָר הַנִּרְאֶה לִפְנֵי עֵינָיו בִּכְדֵי שֶׁיָּבוֹא וְיוֹשִׁיט כּחַ הָרְאוּת לְהַדַּעַת אֶת הַדָּבָר הַנִּרְאֶה כְּדֵי שֶׁיֵּדַע בְּהַדַּעַת מָה רָאָה וּמֵחֲמַת הַמְּהִירוּת לא רָאָה הַדָּבָר רַק בְּכחַ הָרְאוּת אֲבָל לא הָיָה זְמַן לְהוֹשִׁיט הַדָּבָר לְהַדַּעַת וְעַל כֵּן אֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה רָאָה וְכֵן הָאָדָם רוֹאֶה בְּעֵינָיו תָּמִיד דְּבָרִים גְּדוֹלִים [הַיְנוּ מַרְאוֹת וְחֶזְיוֹנוֹת] אַך שֶׁהוּא כְּמוֹ שֶׁמַּעֲבִירִין לְפָנָיו בְּהַעֲבָרָה בְּעָלְמָא וּבִמְהִירוּת גָּדוֹל עַל כֵּן אֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה רָאָה כַּנַּ''ל, וְהָבֵן" ע"כ עי"ש. מתורה זו משמע שכל מה שעיני הבשר שלנו לא רואות מראות וחזיונות זה מחמת שאין רואים הדבר בראיה גמורה, כלומר שהאדם רואה רגע רגע מראות עליונים אך אי שימת הלב והאמונה בדבר, שאינו ראוי או שזה דמיונות ח"ו זה בחי' של מה שהדבר עובר במהירות, כלומר שמזלזל בעצמו או בעצם העניין, אזי אין לו אפשרות לראות. ואשרי המאמין הזוכה.
"לדבר אל האברים"
לְאֶחָד מִגְּדוֹלֵי מְקרָבָיו זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה צִוָּה לוֹ בִּימֵי נְעוּרָיו שֶׁל הַמְקרָב הַנַּ"ל
שֶׁבִּשְׁעַת הִתְבּוֹדְדוּת יְדַבֵּר הַרְבֵּה בִּפְרָטִיּוּת עִם כָּל אֵבְרֵי גּוּפוֹ וְיַסְבִּיר לָהֶם שֶׁכָּל תַּאֲווֹת הַגּוּף הֶבֶל.
כִּי הָא סוֹף כָּל אָדָם לָמוּת וְהַגּוּף לִקְבָרוֹת יוּבָל וְכָל הָאֵבָרִים יִבְלוּ וְיִתְרַקְּבוּ וְכוּ' וְעוֹד דִּבּוּרִים כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ.
וְהִתְנַהֵג כָּךְ אֵיזֶה זְמַן. וְאַחַר כָּךְ סִפֵּר עִם רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וְהִתְנַצֵּל לְפָנָיו בַּאֲשֶׁר שֶׁהַגּוּף אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וּמַרְגִּישׁ כְּלָל כָּל דְּבָרָיו וְטַעֲנוֹתָיו עִמּוֹ. אָמַר לוֹ רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הִתְחַזֵּק בְּעִנְיָן זֶה וְאַל תַּרְפֶּה יָדְךָ מִזֶּה וְתִרְאֶה אַחַר כָּךְ מַה שֶּׁיִּהְיֶה מֵהַדִּבּוּרִים הַלָּלוּ. וְשָׁמַע לַעֲצָתוֹ וְקִיֵּם דְּבָרָיו עַד שֶׁזָּכָה אַחַר כָּךְ שֶׁכָּל אֵיבָר וְאֵיבָר שֶׁדִּבֵּר עִמּוֹ בִּפְרָטִיּוּת נִמְשָׁךְ אַחַר דְּבָרָיו כָּל כָּךְ
עַד שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ הַחִיּוּת מַמָּשׁ וְנִשְׁאַר בְּלא כּחַ וְהַרְגָּשָׁה כְּלָל. וְזֶה רָאָה בְּחוּשׁ בָּאֵיבָרִים הַחִיצוֹנִים כְּגוֹן אֶצְבְּעוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה עַד שֶׁאֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים שֶׁהַחִיּוּת תָּלוּי בָּהֶם כְּגוֹן הַלֵּב וְכַיּוֹצֵא הָיָה צָרִיךְ לְצַמְצֵם דְּבָרָיו מְאד
בִּכְדֵי שֶׁלּא תֵּצֵא מִמֶּנּוּ הַחִיּוּת מַמָּשׁ רַחֲמָנָא לִצְלַן. וְשָׁמַעְתִּי שֶׁפַּעַם אַחַת דִּבֵּר הָאִישׁ הַנַּ"ל עִם הַמְקרָבִים אֵלָיו
מֵעִנְיַן אֵיךְ שֶׁעוֹלָם הַזֶּה אֵינוֹ כְּלוּם וּמַה הוּא הַתַּכְלִית מִכָּל עִנְיְנֵי הַגּוּף וְכוּ' כַּנַּ"ל וּבְתוֹךְ דְּבָרָיו נִתְעַלֵּף וְהִתְחִיל לִגְוֹעַ [וּבִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז שֶׁנִּשְׁאַר חַלָּשׁוֹת] וּבִיגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת עַד שֶׁשָּׁב וְנִתְעוֹרֵר בּוֹ חִיּוּתוֹ. וְאָמַר אָז שֶׁזָּכָה עַל יְדֵי קְדֻשַּׁת רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לְמַדְרֵגָה כָּזוֹ אֲשֶׁר בְּכָל עֵת שֶׁמַּזְכִּיר עַצְמוֹ הֵיטֵב מִיִּרְאַת הָענֶשׁ וְהַסּוֹף וְהַתַּכְלִית שֶׁל כָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה אֲזַי מַרְגִּישִׁין כָּל אֵיבָרָיו אֲפִילּוּ אֶצְבַּע הַקָּטָן שֶׁבְּרַגְלָיו מַמָּשׁ כְּמוֹ שֶׁשּׁוֹכְבִין כְּבָר בַּקֶּבֶר וּמַרְקִיבִין וכוּ עַד שֶׁצָּרִיךְ הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל לְהַחֲזִיק חִיּוּתוֹ בְּקִרְבּוֹ שֶׁלּא תֵּצֵא נַפְשׁוֹ מַמָּשׁ רַחֲ"ל {חיי מוהר"ן - תמב - מעלת ההתבודדות
"תוקף כח המחשבה"
מתוך לשונו של אור העולם ננמ"ח אדמו"ר זצל. ליקו"מ ח"א תורה קצ"ג.
"דַּע שֶׁ הַמַּחֲשָׁבָה יֵשׁ לָהּ תּקֶף גָּדוֹל וְאִם יְחַזֵּק וִיגַבֵּר מַחֲשַׁבְתּוֹ עַל אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם יוּכַל לִפְעל שֶׁיִּהְיֶה כָך וַ אֲפִלּוּ אִם יְחַזֵּק מַחֲשַׁבְתּוֹ מְאד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מָמוֹן, בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ וְכֵן בְּכָל דָּבָר רַק שֶׁהַמַּחֲשָׁבָה תִּהְיֶה בְּבִטּוּל כָּל הַהַרְגָּשׁוֹת וְ הַמַּחֲשָׁבָה תַּקִּיפָה כָּל כָּך עַד שֶׁאֶפְשָׁר לִמְסֹר נַפְשׁוֹ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ מַמָּשׁ דְּהַיְנוּ שֶׁיַּרְגִּישׁ צַעַר הַמִּיתָה מַמָּשׁ עַל יְדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עַל עַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ שֶׁהוּא מְרֻצֶּה לִמְסֹר נַפְשׁוֹ עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם בְּאֵיזֶה מִיתָה שֶׁתִּהְיֶה וְ אֶפְשָׁר לְחַזֵּק וּלְגַבֵּר הַמַּחֲשָׁבָה כָּל כָּך עַד שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁמְּקַבֵּל בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁהוּא מְרֻצֶּה לִמְסֹר נַפְשׁוֹ לָמוּת עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם אֲזַי יַרְגִּישׁ צַעַר הַמִּיתָה מַמָּשׁ וְזֶה שֶׁאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא (בְּרָכוֹת סא) : כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל פָּסוּק זֶה מָתַי יָבוֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּמֶנּוּ עַכְשָׁו וְכוּ הַיְנוּ שֶׁבִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין הָיָה מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ מְסִירַת נַפְשׁוֹ בְּמַחֲשָׁבָה חֲזָקָה וְתַקִּיפָה כָּזוֹ עַד שֶׁהָיָה מִצְטַעֵר וּמַרְגִּישׁ מַמָּשׁ יִסּוּרֵי הַמִּיתָה מַמָּשׁ כְּאִלּוּ סוֹקְלִין וְשׂוֹרְפִין אוֹתוֹ מַמָּשׁ בְּלִי שׁוּם הֶפְרֵשׁ וְזֶה כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר מָתַי יָבוֹא וְכוּ הַיְנוּ שֶׁמִּמַּה שֶּׁשִּׁעַרְתִּי וְקִבַּלְתִּי בְּדַעְתִּי מָתַי יָבוֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּמֶנּוּ לִמְסֹר נַפְשִׁי עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם מִזֶּה לְבַד הָיִיתִי מִצְטַעֵר וּמַרְגִּישׁ וְסוֹבֵל יִסּוּרֵי הַמִּיתָה מַמָּשׁ כַּנַּ''ל עַכְשָׁו שֶׁבָּא לְיָדִי בְּפעַל וְלא אֲקַיְּמֶנּוּ הֲלא תָּמִיד הָיִיתִי סוֹבֵל זֶה הַצַּעַר מַמָּשׁ מֵהַקַּבָּלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְבַד וּ כְשֶׁמְּחַזֵּק הַמַּחֲשָׁבָה בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ כָּל כָּך כַּנַּ''ל יוּכַל לָמוּת מַמָּשׁ מִזֶּה הַצַּעַר כְּאִלּוּ הָיָה מֵת מִזּוֹ הַמִּיתָה בְּפעַל כִּי אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין הַמִּיתָה בְּפעַל לְהַצַּעַר שֶׁמַּרְגִּישׁ מֵהַמִּיתָה בְּמַחֲשָׁבָה כַּנַּ''ל עַל כֵּן צָרִיך לִמְנעַ וּלְהַרְחִיק עַצְמוֹ לִבְלִי לִשָּׁאֵר שָׁם בְּעֵת שֶׁמַּרְגִּישׁ שֶׁקָּרוֹב שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ שֶׁלּא יָמוּת בְּלא עִתּוֹ חַס וְשָׁלוֹם"
"כל חד מאן דמשער בליביה"
איתא בליקו"ה בזה"ל "וזהו הנותן לשכוי בינה. שכוי זה הלב שסוכה וכו' כמו שאמרו רז"ל כי עיקר ההבחנה בין אור וחשך שהוא בחינת הבחנה בין אמת ושקר הוא רק בלב לכל חד כפום מה דמשער בלבי'. כי אי אפשר לברר ולהוכי האמת ע"י ראיות בשום אופן. כי הכל יכולין לסתור מחמת ניצחון ולספר כנגד זה מעשיות של שקר והוכחות של שקר לסתור ולהעלים האמת ח"ו. אבל עיקר ההבחנה הוא בלב לכל חד כפום מה דמשער בלבי' הוא יכול להבחין בין יום ובין לילה בין אור וחשך שהוא בחינת הבחנה בין אמת ושקר" ע"כ }ליקוטי הלכות - אורח חיים הלכות ברכת השחר הלכה ג - יא{
ובחיי מוהר"ן מובא בזה"ל "פַּעַם אַחַת דִּבֵּר עִמִּי מֵעִנְיָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת כִּי אִם כְּשֶׁמִּתְקָרְבִין לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁבַּדּוֹר. עָנָה וְאָמַר קדֶם שֶׁנִּמְצָא הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בָּעוֹלָם יְכוֹלִים לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵעַצְמוֹ. אֲבָל אַחַר שֶׁכְּבָר נִמְצָא הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בָּעוֹלָם אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת בְּשׁוּם אפֶן כִּי אִם כְּשֶׁזּוֹכִין לְהִתְקָרֵב אֵלָיו". ע"כ {חיי"מ רצט}
מכל האמור כאן משמע שאת האמת צריכים לחפש לא דרך ראיות ודרכי אבות וכד' כי אם לא כן מה באה הגמ' בסנהדרין צז' לאמר לנו ש"האמת תהיה נעדרת" הרי שכל אח ילך בדרכי אבותיו ורבותיו ותו לא, אלא ודאי כל אחד צריך שיהיה לו יגיעה גדולה בחיפוש האמת בעולם הזה שמלא הסתרות וכפי שאמר רבינו שאל יאמר האדם די לי שאהיה מקורב אצל איש מכובד ויראי ה' אף שאינו מופלג במעלה מאוד וכו' אלא ילך אצל הצדיק הגדול ביותר במעלה. {ליקו"מ, ל} ונשמתו של האדם יודעת היטב את האמת לאמיתה בה היא צריכה להוליך את האדם מצד גופו ולהופכו לטוב הגמור שזהו גמר התיקון בשלמות אך לזאת {היינו להבין רמזי הנשמה בשלמות שזה עיקר עבודת הבורא היינו להיות סמוך אצלו כבן אצל אביו} א"א להגיע כי אם ע"י הצדיק האמת וכמו בימי משה רבינו ע"ה שהיו עוד הרבה צדיקים בדורו אך הוא היה ראש בני ישראל והשאיר מהארתו והשארתו בתלמידיו לדורות כמו"כ היום יש את הצדיק ר' נחמן שהשאיר מהשארתו בתלמידיו היקרים ורק צריכים לזה חיפוש גדול.
"אותיות התורה"
מלשון הליקו"מ הק' ח"א תורה רפ"א.
"אֲפִילּוּ אָדָם פָּשׁוּט
אִם יֵשֵׁב עַצְמוֹ עַל הַסֵּפֶר, וְיִסְתַּכֵּל עַל אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה
יָכוֹל לִרְאוֹת חֲדָשׁוֹת וְנִפְלָאוֹת
הַיְנוּ שֶׁעַל יְדֵי הִסְתַּכְּלוּתוֹ הֵיטֵב הֵיטֵב עַל אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה
יַתְחִילוּ הָאוֹתִיּוֹת לְהָאִיר וּלְהִצְטָרֵף בִּבְחִינַת אוֹתִיּוֹת בּוֹלְטוֹת וּמִצְטָרְפוֹת
כמו שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה
וַאֲזַי יִרְאֶה נִפְלָאוֹת צֵרוּפִים חֲדָשִׁים
וִיכוֹלִין לִרְאוֹת בְּהַסֵּפֶר מַה שֶּׁבַּעַל הַמְחַבֵּר לא כִּוֵּן לָזֶה כְּלָל
וְזֶה אֶפְשָׁר אֲפִילּוּ אָדָם פָּשׁוּט
כִּי אָדָם גָּדוֹל יָכוֹל לִרְאוֹת זאת בְּלֹא יְגִיעָה
רַק אֲפִילּוּ אָדָם פָּשׁוּט לְגַמְרֵי יָכוֹל לְהַשִּׂיג וְלִרְאוֹת חֲדָשׁוֹת כַּנַּ"ל
אִם יֵשֵׁב עַצְמוֹ וְיִסְתַּכֵּל עַל אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה כַּנַּ"ל
אַך שֶׁלּא יַעֲמִיד הַדָּבָר לְנִסָּיוֹן
כִּי יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאָז דַּוְקָא לא יִרְאֶה כְּלָל
אַך אַף עַל פִּי כֵן יָכוֹל לְהַשִּׂיג לָזֶה, אֲפִילּוּ אָדָם פָּשׁוּט כַּנַּ"ל..."
כח המחשבה
אחת לשנה היה רגיל מוהרנ"ת הק' לנסוע עם תלמידו המסור מוהרנ"ט {ר' נחמן מטולשין} דרך עיר אח ושם היה עשיר גדול מאנ"ש שהיה יודע את הזמן בו עוברים מוהרנ"ת ומוהרנ"ט, והיה מכניסם לביתו ועורך להם שולחן מלא מכל טוב ואח"כ היו ממשיכים לדרכם, והנה לימים הפך אותו עשיר גדול לעני מרוד רח"ל, והגיע העת בה מוהרנ"ת צריך לנסוע לדרכו כמדי שנה בשנה לאותה עירה, וכעת חשב מוהרנ"ת בדעתו שלא יעברו דרך אותו מקום שדר בו העשיר הנ"ל שכיום הוא עני כדי לא להביך אותו ח"ו ולצער אותו כי אין לו פרוטה לפורטה ויהיה לו הדבר לבושה גדולה, וע"כ עברו מכיוון אחר, אותו עשיר לשעבר ידע את רחמנותו של מוהרנ"ת שלא יעבור דרך עירו כדי לא יבישו, אך מחמת רגילותו שנים במצווה יקרה זו לא היה מוכן לוותר על כך והלך לכיוון השני בו מוהרנ"ת אכן צריך לעבור, והנה באמת נפגש שם עימהם ולקחם לביתו והוציא להם מן מרק פשוט מאוד כשהלך לרגע מארחם לחש ר' נחמן מטלשין למוהרנ"ת שאינו יכול כלל לאכול מזה התבשיל ושהוא מאוס עליו מאוד, אמר לו מוהרנ"ת אכול אכול וחשוב בדעתך שהוא מאכל משובח טוב וטעים, וכן עשה ואכל את כל המרק, והעיד אח"כ שהרבה זמן לא אכל מאכל מאכל טעים שכזה, כ"כ השפיע על עצמו בכח המחשבה.
ומכאן נלמד שאם האדם יכול להשפיע על עצמו כ"כ בגשמיות על אחת כמה וכמה שיכול להשפיע ברוחניות כי לרוחניות אין גבול ושיעור ואפשר להשפיע ע"י המחשבה המון ולהועיל להעולם ולהחזירם למוטב ע"י שנחשוב עליהם מחשבות טובות וכו'.
המחשבה מתרצת קושיות
"כְּשֶׁנּוֹפֵל אֵיזֶה קֻשְׁיָא עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲזַי תִּשְׁתּק, וְעַל יְדֵי הַשְּׁתִיקָה מַחְשְׁבוֹתֶיךָ בְּעַצְמָם יָשִׁיבוּ לְךָ תֵּרוּץ עַל קֻשְׁיוֹתֶיךָ." {ספר המדות ערך אמונה אות טו}
מדיבור זה אנו למדים איך יש לאדם כח אפילו מצד מחשבתו לתרץ קושיות אפילו באמונה שהם הקושיות הכי קשות בחי' חלל הפנוי כידוע {ליקו"מ סד} וע"י שתיקה בריכוז המחשבה יוכל לתרצם, אזי על אחת כמה וכמה שיוכל כל אדם לפי כבודו ומעלתו בכח הצדיקים לתת עצות לנפשו בכל עניין שצריך וכמו שאמרנו במקום אחר שדברי הלב הם דברי ה' ממש {ליקו"מ קנו} ועי"ז יזכה לקיים את מה שרבינו אמר שכל אחד צריך לקשר את ליבו לנקודה השייכת לליבו בעת ההיא {ליקו"מ לד}, היינו ע"י כח מחשבתו יוכל לדעת איכן לקשר את מחשבתו כל עת ובכל זמן.
המלמד של האדם = הנשמה
מתוך לשונו של הרה"ח ר' שמואל הורויץ בספר מכתבי שמואל מכתב א'.
"והנשמה מעוררת את האדם שיחפש להוציא אותה מהסט"א ושיזכה למצוא את קדושתו העליונה שעבורה ירד לעולם, והיא מלמדת אותו העצות האיך הוא יזכה למה שצריך לזכות. ע"פ מה שרבינו ז"ל וכן האריז"ל כותבים יוצא שכל נשמה יהודית גבוהה מאד מאד והיא תמיד משיגה השגות גבוהות ויודעת היטב ומרגישה היטב את כאבה מה שהיא רחוקה לדאבונה משורשה העליון ומסכנה מונחת מגושמת בזה העולם והיא יודעת טוב מה תיקונה ומה היא צריכה לעשות כדי לינצל.... זה נקרא התבודדות מה שאדם מחפש עצות האיך להציל את נשמתו כלומר הוא מתחיל לשמוע את ההתעוררות של נשמתו הנקראת בת מלך {כל ישראל בני מלכים} והיא מעירה אותו ומיעצת לו האיך יזכה למצוא את קדושתו העליונה שבשבילה הוא הגיע כאן לעולם עכ"ל. עי"ש.
מכל האמור מובן כי הוא מדבר במכתבו גם על אנשים ממש רחוקים מה' שיש להם הרגשת הלב והנשמה לצאת מתוך החושך וכו' והוא צריך להקשיב לנשמתו וכו', אזי על אחת כמה וכמה אדם שזוכה לעסוק בתורה ולעשות מצוות ולשמור עצמו ככל האפשר מה שיכול להרגיש את נשמתו מעוררת אותו לעלות עוד ועוד כי לגדולתו אין חקר, א"כ כמה צריכים זהירות בנשמה הק' שלינו שהיא גבוהה מאד כנ"ל ולנצל אותה כל רגע ולשמוע דרכה רמזים והתעוררות מה' ית' והצדיקים אלינו, כי היא החוט המקשר בניננו בכח הצדיקים.
תודה רבה לכל חבריי הפורום היקרים clappp