רות וידאל
New Member
<span style='font-size:14pt;line-height:100%'>בס"ד בזרה"ק
מפניני הרב לדעת שאני אפס
למען גילוי נאות, לשיעור הנוכחי הגעתי באיחור מה ולכן הסיכום אינו מתחיל מתחילתו ויתכן כי חסרים בו פרטים חשובים. לידיעתכם.
פרשת נח.
שיעור מסכם של כל התודות וההודאות, להיות מוכן להודות שאני אפס. לקבל את המציאות שאין רע בעולם. ואין אותי בעולם, יש רק את הקדוש ברוך הוא שברא אותי.
שוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים.
חוה אימנו חטאה בכך שלא הייתה לה ענווה פשוטה שכל נברא צריך ללמוד, לפני שנכשלה בעוון אכילת התפוח מעץ הדעת, הייתה צריכה להתייעץ עם בורא עולם, אבל מאחר והחליטה לבד, על סמך דעתה לכן נכשלה.
האדם צריך להבין שהוא אפס. זו המציאות. אין משהו אחר; האדם הוא אפס. מה זה בן אדם? כל שנייה שהוא חי זה נס. השם מחייה אותנו. לכן אם חוה הייתה מתייעצת עם בורא עולם לא הייתה נופלת, היא למעשה החליטה לבד ברגע של תאווה ונענשה.
כאשר אדם לא מתפלל = מתייעץ על כל דבר עם הקדוש ברוך הוא זוהי התוצאה.
קין הביא מנחה לקדוש ברוך הוא, למעשה הביא כמנחה את מה שאשתו לא רצתה בבית, את הפירות הרקובים הוא הביא לקדוש ברוך הוא. לעומתו, הבל, שהייתה לו ענווה חשב שהוא בכלל לא היה ראוי להביא מנחה לקדוש ברוך הוא. מי אני לעומת הבורא? שבורא עולם יקבל את המנחה שלי? אבל הוא רצה לשמח את הקדוש ברוך הוא. הייתה לו ענווה. הבל הביא לקדוש ברוך הוא את הטוב ביותר, בתקווה שיקבל. הביא מנחה עם הרגשה של מי אני ומה אני ובנוסף, כאמור, גם את המנחה הכי טובה, ובורא עולם קיבל את המנחה שלו.
כך גם האדם צריך להתפלל עם עזות ד-קדושה וכמובן עם ענווה.
הכול זה רחמי השם, הבל אמר כי מי אני בכלל לעמוד מול השם בענווה. השם הוא רחמן וטוב והלוואי יקבל את התפילה שלי, לעומתו קין היה גאוותן ולכן בורא עולם לא קיבל את מנחתו.
ואח"כ חרה לקין מאוד ונפלו פניו, וזה הגאווה של האדם.
אחרי שנפלת אז כבר סוף כל סוף נפלת. אם הייתה לך ענווה מלכתחילה היית מבין שאתה אפס; ועכשיו שנפלת היצר הרע מכניס בך עוד גאווה ואתה לא מבין שאתה אפס. הרי למה נפלת? כי לא התייעצת עם הקדוש ברוך ונפלת כי הקדוש ברוך הוא לא עזר לך, לולא העזרה של בורא עולם בכל דבר בחיים אי אפשר להצליח בכלל.
המטרה שלנו בעולם להבין שאנחנו אפס להיות ענווים.
ואז וודאי האדם יזכה.
דע לך, למה נפלת? כדי להזכיר לך שאתה אפס. ועלייך להיות שמח בנפילה. תבקש מבורא עולם שאתה לא רוצה לחיות בדימיון ובשקר, אני רוצה לחיות באמת, ולהבין שאני אפס. אין לי מה להתגאות על אף אחד בעולם, להתגאות על מישהו? לחשוב שאני יותר טוב ממנו? למה משהו שייך לי? שום דבר לא שייך לך . תבין, זה לא שלי, שום דבר לא שלי, הכול רק של בורא עולם. הרי אנחנו באים לעולם בעל כורחנו, נולדים למשפחה שנולדים, חיים את חיינו, ולבסוף מתים למישהו יש שליטה על כך חוץ מבורא עולם?
קין שלא זכה לדעת שהוא אפס ואחרי הנפילה ממשיך להתגאות ולא מודה שהוא אפס, פירושו שהוא לא בכיוון של התכלית. לכן בורא עולם בא לחזק אותו. "ויאמר השם אל קין למה חרה לך, ולמה נפלו פנייך?". (נפלו פניך = למה אתה כועס) ועוד, נפילת פנים היינו נפילה בשכל. שהרי הפנים זה החוכמה של האדם. כשהאדם כועס הוא מאבד את חוכמתו, נבואתו וכן הלאה.
הגאווה שלך נפגעה, אתה לא מוכן לקבל שאתה אפס ושבלעדיו אתה לא יכול להסתדר, אתה לא מוכן לקבל את המציאות הזו. כך גם היה קין. הקדוש ברוך הוא מציע לו לעשות תשובה ולהיות יותר מצדיק גמור.
☼ קיימים 2 יצר רע בעולם יצר רע קטן, ויצר רע גדול.
יצר רק קטן לפני שהאדם חטא
יצר רע גדול אחרי שהאדם חטא
וכעת נבאר את הדברים.
1) יצר רע קטן
מציע לאדם לחטוא, לבלבל את האדם, מכניס בו גאווה. כל החטאים, השורש שלהם זה גאווה, כפירה, בלי להתייעץ עם השם. אם האדם היה חי את האפסיות שלו, לא הייתה לו כל גאווה.
האדם צריך לבקש מבורא עולם, תרחם עליי, תעזור לי בורא עולם, תן לי את הכוח בורא עולם, בידך אפקיד רוחי. האדם יודע את האפסיות שלו ומדבר עם בורא עולם, מבין שאין לו שליטה= מתייעץ עם הקדוש ברוך הוא, מבין את אפסיותו.
לדוגמא, אדם שאוהב לאכול, כל פעם שאכול טובע בצלחת.. תבקש מבורא עולם שיעזור לך. הואכל לא נותן לך כוח וחיות, אלא בורא עולם. תבקש שתאכל בדרך ארץ, לבריאות, שתתגבר על התאווה, ולאכול כדי לאכול, לא לאכול כדי לחיות, תבקש עזרה. דוגמא נוספת, שהולך ברחוב, צריך לבקש עזרה במראות. ועל זה המשקל, על כל דבר ודבר בחיים.
לפני שאתה הולך לעבודה, לפגישה, חוזר הביתה, ממש על כל דבר ודבר. לספר לבורא עולם ולבקש שיעזור לך, להבין שבלעדייך אני אפס.
כאמור, אדם צריך להתייעץ על כל דבר ודבר. "נעשה אדם". פירושו, אם אני הבורא מתייעץ עם הנבראים שלי, אז אתה הנברא לא תתייעץ עם הבורא שלך? באיזה גאווה אתה חי? איפה דרך הארץ, הענווה? שתחיה את האפסיות שלך ושזו תהיה העבודה שלך, לא להתגאות שלום שנייה בחיים.
בורא עולם עוזב את האדם כדי שיחזור לחיות את האפסיות שלו. ואם בורא עולם עזב אותו, האדם נופל כפשוטו, זה מציאות ממשית.
בורא עולם רוצה שיחזור לתכלית שלו=לדעת שהוא אפס, זה כל תכלית התורה, העבודה, המצוות.
משה רבנו, שהוא רבה של כל עם ישראל, בורא עולם מעיד עליו "ענו". "ואיש משה ענו מכל אדם."
משה רבנו החזיק את עצמו יותר גרוע וקטן מכל גוי שיש בעולם. וכי משה רבנו לא ידע את גדלותו? (משה רבנו היה עולה ויורד לשמיים, וכתב את התורה הקדושה, השם הקריא לו והוא כתב, אם כן, למה הרגיש ככה, כאפס??) משה השיג את התכלית שהוא אפס וידע שכל מה שקורה בעולם בכלל ולו בפרט השם עושה. השם כתב את התורה ולא הוא. כל דבר הוא שייך אל השם יתברך. אם כתבתי זה שייך לשם, אם אמרתי זה שייך לשם, לא לי. וכל ברייה יותר טובה ממני.
במדרש כתוב, שמשה רבנו היה צריך להיות אדם איום ונורא ח"ו, היה צריך להיות רוצח, משהו מפחיד ומזעזע. אבל בגלל שידע שהוא אפס, ויודע שהוא הנשמה הכי קטנה וגרועה בעולם, זכה למה שזכה. בגלל ענוותנותו ואפסיותו, ומשה נהיה כל יכול. וזה רק בתנאי שהאדם ידע שהוא אפס כך יוכל להצליח בחייו, בורא עולם יוריד את כל השפע הגשמי והרוחני דרכו לחיות שהוא אפס רק זה.
לכן אחרי הנפילה בורא עולם אומר לקין, למה אתה לא מוכן לקבל את נפילתך, שמצביעה על אפסיותך. כל נשימה שאדם נושם זה נס וצריך לומר תודה רבה.
** השם מחייה את האדם, כל יום אנשים מתים לכאורה עם סיבה ובלי סיבה, וזה כדי שלאדם תהיה בחירה באמונה.
משה רבנו מת בריא לחלוטין, לא קרתה עינו ולא נס ליחו, ממש כביום היוולדו.
בן אדם מת כי השם רוצה שימות ולא כל סיבה אחרת, לא מחלה, לא תאונה ולא כל דבר אחר, מת כי השם רוצה ככה. ומי שחי השם רוצה שיחיה. אז מה יש לאדם להתגאות??
יצר הרע יכול להפיל את האדם רק ע"י כך שהוא מכניס בו גאווה, שזה שורש כל הכפירות. ענווה זו תפילה = אני אפס ורק יכול לבקש מבורא עולם.
מהי למידת תורה באופן נכון?
תלמד תורה שתיתן לך דעת שתבין שאה אפס = זה נקרא ללמוד תורה נכון.
כפי שרבנו הקדוש כותב בליקוטי מוהר"ן, שיודע שהוא אפס אחרי לימודי התורה, אחרת לא למד נכון. רואה את פחיתותו ושפלותו, לעומת זאת, אם לומד ומתנפח מגאווה, וקורא לעצמו "תלמיד חכם", זה לא ללמוד תורה כראוי. כשאדם רואה ולומד בספר ומוצא עצמו (שהוא אפס) ולוקח לעצמו מוסר ורואה פחיתותו ושפלתו = זה נקרא מוצא את עצמו ורואה את אפסיותו, זה סימן שעשה את רצון השם יתברך.
נחזור שוב לקין, בורא עולם אומר לקין, למה חרה לך? שאתה אפס.. מתעצבן שלא הולך לך? תזכור שאתה אפס. תשמח בזה, אחרי הנפילה תודה לשם. רק נברא יכול ליפול, שעזב את בורא עולם.
2) יצר רע גדול
יצר הרע הגדול מגיע אחרי הנפילה.
רבי נחמן אומר, יצר הרע לא רוצה את העברה כמו שרוצה את הגאווה אחרי העברה, שהיא הייאוש, העצבות, הכישלון, כוחי ועוצם ידי, הגאווה, את זה הוא רוצה.
לדוגמא, אחרי הנפילה מכניס בך גאווה יותר גדולה מזו שהייתה לפני שנפלת, כמו למשל שלא היית צריך ליפול, ואיך זה קרה לך, ואתה ניסית לעשות הכול כדי שזה יסתדר וכן הלאה..
כשלמעשה, אתה לא מוכן להודות שנפלת כי אתה בסה"כ בשר ודם, ואתה אפס בלי בורא עולם, ונורא מכל, אחרי הנפילה אינך מוכן להודות שאתה אפס, כולך מנופח מגאווה. זה כבר יצר רע גדול מאוד מאוד.
לפני שנפלת זה יצר רע קטן, אבל אחרי שנפלת זה יצר רע גדול, ענקי. זה שנפלת זה לא היה רציני, מה שכן רציני זה שאתה מתחיל לרדוף את עצמך, איך זה קרה לי? למה זה קרה לי? מה לא עשיתי? למה ולמה.. עובדה, נפלת יא אפס..
בורא עולם אמר לקין, אם תטיב ותעשה תשובה, תזכה לעלות יותר מהבל. מדוע? כי אתה זכית להתגבר על יצר רע יותר גדול. "היכן שבעלי תשובה נמצאים צדיקים גמורים לא עומדים."
** יצר הרע מכניס באדם רדיפה עצמית שבאה לידי ביטוי בעצבות, ייאוש, דיכאון. לעומת זאת, האדם שחי בתכלית לא מתעצב, גם אם נכשל בעוון הכי גדול בעולם.
רבי נחמן אומר, גם אם ח"ו אעשה את העברה הכי נוראה, אהיה תמיד בשמחה. למה? מפני שהוא הבין שהוא אפס וחי בתכלית שהוא אפס. כל זמן שאדם רוצה משהו אחר מלבד אפסיותו הוא חי בשקר, לכן לעולם לא יתקדם בחיים. כאשר רבנו נחמן החזיק שהוא אפס, בורא עולם עשה ממנו משה רבנו.
** עוד מדברי רבנו הקדוש, ליקוטי מוהר"ן, תורה ו', "עיקר התשובה, ישמע בזיונו ידום וישתוק."
כשאדם יודע שהתשובה זה לדעת שאני אפס זה נקרא לחזור בתשובה (אין יותר אני ואני, עכשיו אני יודע שאני אפס)
שהרי אם אדם מבין שהוא אפס, כל מה שיגידו לו לא יעליב אותו כי כל שום דבר לא יזיז לו, לא יעליב אותו כי כל דבר לא משנה, מאחר ואי אפשר לבזות אדם שהוא אפס וכלום..יש לו ענווה וצניעות, הוא אינו רודף אחר הכבוד.. אז מלכתחילה כל מה שתגיד לו לא ישנה כהוא זה. עניין הכבוד לא מפריע לו ואינו מטריד אותו. לכן יכול לשמוע בזיונו וידום. וזה עיקר התשובה למחוק את הכבוד לגמרי. למחוק את כל הרצון לכבוד.
** הקדוש ברוך הוא אומר, אם לא תרצה לחזור בתשובה, "יהיה לך לחטאת רובץ..", כלומר יהיו לך תשוקה וכיסופים לגאווה, לכבוד. אבל אם תדע שאתה אפס אתה תוכל למשול בו.
כ"א שיש לו ייסורים, כיצד ניתן שהם יעזבו אותו? שיאמר שהוא אפס.
ייסורים זה למעשה כל דבר שלא הולך לך כרצונך, בין אם בעשייה, בין אם במחשבות ובהרהורים, כל דבר למעשה. יש נפילות? קשה לך בעבודת השם? מה שרוצים ממך זה רק הכנעה.
ראשי תיבות של המילה רע = רודף עצמו.
כל אחד ידע וכל באי העולם ידעו שהרע מתחיל כאשר האדם רודף את עצמו. ואם יבין שהוא אפס לא תהיה לו בכלל רדיפה עצמית.
שהרי רדיפה עצמית גוררת איתה מחשבות של, אני לא יוצלח, לא הולך לי כלום וכן הלאה. ואם האדם יבין שאין אתה (את האני תשלח לים המלח..) יש רק את השם יתברך לא תרדוף את עצמך ולא יגרם כלל נזק לנשמתך. להודות להשם על כל מה שעזר לך, ותודה שמזכיר לך שאתה אפס, ועוזר לך לשבר את מידת הגאווה.
עצבות זה שיא הגאווה. מדוע? מכיוון שהאדם לא מוכן לקבל את העובדה שהוא אפס. לכן הוא עצוב, ובא בטענות, למה קשה לי? למה לא הולך לי? למה כולם יותר טובים ממני? לכולם ככה ולי אחרת..? ועל זה המשקל שאלות כ"א לפי דמיונו הוא..
ברם, אם ידעת שאתה אפס, היית מיד פונה לבורא עולם ונגמר הסיפור, אין כל בכייה על עצמך ולעצמך. לכן זה שיא הגאווה.
כל מי שלא הולך לא בחיים, זה בגלל העובדה שהוא רודף את עצמו וחיי בגאווה נוראית.
רבינו הקדוש כותב,
מחשבות טובות = יצר טוב
מחשבות רעות = יצר רע
השם תמיד טוב, הכול טוב תמיד, אין שום רע בעולם. מי שידע שהתכלית שלו שהוא אפס, ידע שאין רע בעולם.
** כשאדם ראשון חטא, האשים את חווה. אמר לבורא עולם "האישה שנתת לי היא האשמה.." כלומר במילים אחרות, אני בכלל לא אשם, לא חטאתי, אלא האישה שנתת לי. כלומר כפוי טובה, לא רק שלא אמר תודה לבורא עולם תודה על האישה ששלחת לי, אלא עם העיז להאשים את בורא עולם באישה שנתן לו.. לכן גורש מגן עדן, וקולל "בזיעת אפך תאכל לחם.." הכול אצל הקדוש ברוך הוא מידה כנגד מידה.
אתה כפרת בטובה שלי, האדמה שהייתה צריכה להטיב עימך, היא תהיה לך קשה בגלל כפיות הטובה שלך.
** דעו לכם, כל הביזיונות באים בשביל הכנעה.
אתה הולך עם גאווה, אז האלוקים עוזב אותך, ומממלא אתה נופל.
לעומת זאת, אם אתה אפס, אף אחד לא יכול לבזות אותך.
** בורא עולם מתעצב כשרואה שהאדם חושב רע ולא רואה את הטוב.
** לפני כל שבר יש גאווה, גאון.
יוחנן הכהן הגדול, היה 80 שנה כהן גדול, אח"כ כפר ונהיה צדיקים. כבוד הרב ברלנד הסביר מדוע יוחנן שהיה כהן גדול, צדיק ענק נפל פתאום ונהיה צדוקי, 80מפני שנכנסה בו מידת הגאווה, אמר 80 שנה הייתי צדיק.. נכנסה בו גאווה ונפל לגמרי.
צריך לדעת ולחיות, הייתי אפס, אני אפס ואהיה אפס.. אין משהו אחר.
נכנסה בך ולך הרגשה שאתה משהו? כפרת בעיקר, ואתה תיפול.
אך אם השאיפה מלכתחילה להבין שאתה הינך כלום ואפס, ושום שנייה לא נכנס בליבך תחושת גאווה, עליונות, כבוד אתה חי את העיקר.
אדם שבריא בנפשו יודע שהוא אפס, ולא איכפת לו כמה שיבזו אותו, שיבזו כמה שיבזו. הוא בריא בנפשו כי יודע את מקומו בעולם ומבין את תכליתו.
כל התכלית והרצון לדעת שאני אפס.
ואם מראים לך משמיים שאתה אפס, תשמח בזה.
"הנעלבים אינם עולבים, שמחים בייסורים.." כשמגיע לך נקודת האמת הזו דע שזו התכלית. אדם שנופל - שמח, נכשל - שמח, איחר שמח, שהרי אתה לא מציאות. תודה לבורא עולם על הכול, לדוגמא, אכלת בבוטות (בלשון המעטה) תודה שהזכרת לי שאני אפס.
אחרי הנפילה תזכור שאתה אפס.
זה בושה וחרפה, כסילות וגאווה מעין דוגמתה, שאדם אחרי הנפילה לא מבין שהוא אפס.
בספר המידות כתוב, שיתרבה הענווה יבוא משיח.
הנברא מתייעץ עם הבורא שלו, זה אמונה = אפסיות.
דוגמא חביבה לסיום,
לרבי נתן, תלמידו הצדיק של רבנו הקדוש, היה חסר כפתור בחולצה. רבי נחמן שאל אותו, "מדוע לא התפללת על הכפתור?" רבי נתן היה בשוק, "על הכפתור?!!" כן.. אפילו על הכפתור.. אפילו על דבר כה פעוט וזניח כמו כפתור צריכים אנו להתפלל.
אתה צריך להתפלל על כל דבר, פירושו להבין שאתה אפס, שהרי הכול מאת הבורא יתברך.
יש להתפלל גם על הדבר הקטן ביותר, שהרי בלעדי הבורא אתה כלום. הכול בידי הבורא. אי אפשר להסתדר בלעדיו. אין כלום בידינו.
כשאדם אומר אלוקים, הכוונה עילת העילות, סיבת הסיבות , תקיף, ובעל הכוחות כולם והאדם הוא אפס לגמרי.
שיר עידוד לסיום,
"מה שהיה היה, על כל דבר נתחיל מהתחלה...
אבא תאפס אותי לגמרי (תרתי משמע, להיות אפס, ולהיות מאופס)...
תדליק לי את הנשמה..."
</span>
מפניני הרב לדעת שאני אפס
למען גילוי נאות, לשיעור הנוכחי הגעתי באיחור מה ולכן הסיכום אינו מתחיל מתחילתו ויתכן כי חסרים בו פרטים חשובים. לידיעתכם.
פרשת נח.
שיעור מסכם של כל התודות וההודאות, להיות מוכן להודות שאני אפס. לקבל את המציאות שאין רע בעולם. ואין אותי בעולם, יש רק את הקדוש ברוך הוא שברא אותי.
שוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים.
חוה אימנו חטאה בכך שלא הייתה לה ענווה פשוטה שכל נברא צריך ללמוד, לפני שנכשלה בעוון אכילת התפוח מעץ הדעת, הייתה צריכה להתייעץ עם בורא עולם, אבל מאחר והחליטה לבד, על סמך דעתה לכן נכשלה.
האדם צריך להבין שהוא אפס. זו המציאות. אין משהו אחר; האדם הוא אפס. מה זה בן אדם? כל שנייה שהוא חי זה נס. השם מחייה אותנו. לכן אם חוה הייתה מתייעצת עם בורא עולם לא הייתה נופלת, היא למעשה החליטה לבד ברגע של תאווה ונענשה.
כאשר אדם לא מתפלל = מתייעץ על כל דבר עם הקדוש ברוך הוא זוהי התוצאה.
קין הביא מנחה לקדוש ברוך הוא, למעשה הביא כמנחה את מה שאשתו לא רצתה בבית, את הפירות הרקובים הוא הביא לקדוש ברוך הוא. לעומתו, הבל, שהייתה לו ענווה חשב שהוא בכלל לא היה ראוי להביא מנחה לקדוש ברוך הוא. מי אני לעומת הבורא? שבורא עולם יקבל את המנחה שלי? אבל הוא רצה לשמח את הקדוש ברוך הוא. הייתה לו ענווה. הבל הביא לקדוש ברוך הוא את הטוב ביותר, בתקווה שיקבל. הביא מנחה עם הרגשה של מי אני ומה אני ובנוסף, כאמור, גם את המנחה הכי טובה, ובורא עולם קיבל את המנחה שלו.
כך גם האדם צריך להתפלל עם עזות ד-קדושה וכמובן עם ענווה.
הכול זה רחמי השם, הבל אמר כי מי אני בכלל לעמוד מול השם בענווה. השם הוא רחמן וטוב והלוואי יקבל את התפילה שלי, לעומתו קין היה גאוותן ולכן בורא עולם לא קיבל את מנחתו.
ואח"כ חרה לקין מאוד ונפלו פניו, וזה הגאווה של האדם.
אחרי שנפלת אז כבר סוף כל סוף נפלת. אם הייתה לך ענווה מלכתחילה היית מבין שאתה אפס; ועכשיו שנפלת היצר הרע מכניס בך עוד גאווה ואתה לא מבין שאתה אפס. הרי למה נפלת? כי לא התייעצת עם הקדוש ברוך ונפלת כי הקדוש ברוך הוא לא עזר לך, לולא העזרה של בורא עולם בכל דבר בחיים אי אפשר להצליח בכלל.
המטרה שלנו בעולם להבין שאנחנו אפס להיות ענווים.
ואז וודאי האדם יזכה.
דע לך, למה נפלת? כדי להזכיר לך שאתה אפס. ועלייך להיות שמח בנפילה. תבקש מבורא עולם שאתה לא רוצה לחיות בדימיון ובשקר, אני רוצה לחיות באמת, ולהבין שאני אפס. אין לי מה להתגאות על אף אחד בעולם, להתגאות על מישהו? לחשוב שאני יותר טוב ממנו? למה משהו שייך לי? שום דבר לא שייך לך . תבין, זה לא שלי, שום דבר לא שלי, הכול רק של בורא עולם. הרי אנחנו באים לעולם בעל כורחנו, נולדים למשפחה שנולדים, חיים את חיינו, ולבסוף מתים למישהו יש שליטה על כך חוץ מבורא עולם?
קין שלא זכה לדעת שהוא אפס ואחרי הנפילה ממשיך להתגאות ולא מודה שהוא אפס, פירושו שהוא לא בכיוון של התכלית. לכן בורא עולם בא לחזק אותו. "ויאמר השם אל קין למה חרה לך, ולמה נפלו פנייך?". (נפלו פניך = למה אתה כועס) ועוד, נפילת פנים היינו נפילה בשכל. שהרי הפנים זה החוכמה של האדם. כשהאדם כועס הוא מאבד את חוכמתו, נבואתו וכן הלאה.
הגאווה שלך נפגעה, אתה לא מוכן לקבל שאתה אפס ושבלעדיו אתה לא יכול להסתדר, אתה לא מוכן לקבל את המציאות הזו. כך גם היה קין. הקדוש ברוך הוא מציע לו לעשות תשובה ולהיות יותר מצדיק גמור.
☼ קיימים 2 יצר רע בעולם יצר רע קטן, ויצר רע גדול.
יצר רק קטן לפני שהאדם חטא
יצר רע גדול אחרי שהאדם חטא
וכעת נבאר את הדברים.
1) יצר רע קטן
מציע לאדם לחטוא, לבלבל את האדם, מכניס בו גאווה. כל החטאים, השורש שלהם זה גאווה, כפירה, בלי להתייעץ עם השם. אם האדם היה חי את האפסיות שלו, לא הייתה לו כל גאווה.
האדם צריך לבקש מבורא עולם, תרחם עליי, תעזור לי בורא עולם, תן לי את הכוח בורא עולם, בידך אפקיד רוחי. האדם יודע את האפסיות שלו ומדבר עם בורא עולם, מבין שאין לו שליטה= מתייעץ עם הקדוש ברוך הוא, מבין את אפסיותו.
לדוגמא, אדם שאוהב לאכול, כל פעם שאכול טובע בצלחת.. תבקש מבורא עולם שיעזור לך. הואכל לא נותן לך כוח וחיות, אלא בורא עולם. תבקש שתאכל בדרך ארץ, לבריאות, שתתגבר על התאווה, ולאכול כדי לאכול, לא לאכול כדי לחיות, תבקש עזרה. דוגמא נוספת, שהולך ברחוב, צריך לבקש עזרה במראות. ועל זה המשקל, על כל דבר ודבר בחיים.
לפני שאתה הולך לעבודה, לפגישה, חוזר הביתה, ממש על כל דבר ודבר. לספר לבורא עולם ולבקש שיעזור לך, להבין שבלעדייך אני אפס.
כאמור, אדם צריך להתייעץ על כל דבר ודבר. "נעשה אדם". פירושו, אם אני הבורא מתייעץ עם הנבראים שלי, אז אתה הנברא לא תתייעץ עם הבורא שלך? באיזה גאווה אתה חי? איפה דרך הארץ, הענווה? שתחיה את האפסיות שלך ושזו תהיה העבודה שלך, לא להתגאות שלום שנייה בחיים.
בורא עולם עוזב את האדם כדי שיחזור לחיות את האפסיות שלו. ואם בורא עולם עזב אותו, האדם נופל כפשוטו, זה מציאות ממשית.
בורא עולם רוצה שיחזור לתכלית שלו=לדעת שהוא אפס, זה כל תכלית התורה, העבודה, המצוות.
משה רבנו, שהוא רבה של כל עם ישראל, בורא עולם מעיד עליו "ענו". "ואיש משה ענו מכל אדם."
משה רבנו החזיק את עצמו יותר גרוע וקטן מכל גוי שיש בעולם. וכי משה רבנו לא ידע את גדלותו? (משה רבנו היה עולה ויורד לשמיים, וכתב את התורה הקדושה, השם הקריא לו והוא כתב, אם כן, למה הרגיש ככה, כאפס??) משה השיג את התכלית שהוא אפס וידע שכל מה שקורה בעולם בכלל ולו בפרט השם עושה. השם כתב את התורה ולא הוא. כל דבר הוא שייך אל השם יתברך. אם כתבתי זה שייך לשם, אם אמרתי זה שייך לשם, לא לי. וכל ברייה יותר טובה ממני.
במדרש כתוב, שמשה רבנו היה צריך להיות אדם איום ונורא ח"ו, היה צריך להיות רוצח, משהו מפחיד ומזעזע. אבל בגלל שידע שהוא אפס, ויודע שהוא הנשמה הכי קטנה וגרועה בעולם, זכה למה שזכה. בגלל ענוותנותו ואפסיותו, ומשה נהיה כל יכול. וזה רק בתנאי שהאדם ידע שהוא אפס כך יוכל להצליח בחייו, בורא עולם יוריד את כל השפע הגשמי והרוחני דרכו לחיות שהוא אפס רק זה.
לכן אחרי הנפילה בורא עולם אומר לקין, למה אתה לא מוכן לקבל את נפילתך, שמצביעה על אפסיותך. כל נשימה שאדם נושם זה נס וצריך לומר תודה רבה.
** השם מחייה את האדם, כל יום אנשים מתים לכאורה עם סיבה ובלי סיבה, וזה כדי שלאדם תהיה בחירה באמונה.
משה רבנו מת בריא לחלוטין, לא קרתה עינו ולא נס ליחו, ממש כביום היוולדו.
בן אדם מת כי השם רוצה שימות ולא כל סיבה אחרת, לא מחלה, לא תאונה ולא כל דבר אחר, מת כי השם רוצה ככה. ומי שחי השם רוצה שיחיה. אז מה יש לאדם להתגאות??
יצר הרע יכול להפיל את האדם רק ע"י כך שהוא מכניס בו גאווה, שזה שורש כל הכפירות. ענווה זו תפילה = אני אפס ורק יכול לבקש מבורא עולם.
מהי למידת תורה באופן נכון?
תלמד תורה שתיתן לך דעת שתבין שאה אפס = זה נקרא ללמוד תורה נכון.
כפי שרבנו הקדוש כותב בליקוטי מוהר"ן, שיודע שהוא אפס אחרי לימודי התורה, אחרת לא למד נכון. רואה את פחיתותו ושפלותו, לעומת זאת, אם לומד ומתנפח מגאווה, וקורא לעצמו "תלמיד חכם", זה לא ללמוד תורה כראוי. כשאדם רואה ולומד בספר ומוצא עצמו (שהוא אפס) ולוקח לעצמו מוסר ורואה פחיתותו ושפלתו = זה נקרא מוצא את עצמו ורואה את אפסיותו, זה סימן שעשה את רצון השם יתברך.
נחזור שוב לקין, בורא עולם אומר לקין, למה חרה לך? שאתה אפס.. מתעצבן שלא הולך לך? תזכור שאתה אפס. תשמח בזה, אחרי הנפילה תודה לשם. רק נברא יכול ליפול, שעזב את בורא עולם.
2) יצר רע גדול
יצר הרע הגדול מגיע אחרי הנפילה.
רבי נחמן אומר, יצר הרע לא רוצה את העברה כמו שרוצה את הגאווה אחרי העברה, שהיא הייאוש, העצבות, הכישלון, כוחי ועוצם ידי, הגאווה, את זה הוא רוצה.
לדוגמא, אחרי הנפילה מכניס בך גאווה יותר גדולה מזו שהייתה לפני שנפלת, כמו למשל שלא היית צריך ליפול, ואיך זה קרה לך, ואתה ניסית לעשות הכול כדי שזה יסתדר וכן הלאה..
כשלמעשה, אתה לא מוכן להודות שנפלת כי אתה בסה"כ בשר ודם, ואתה אפס בלי בורא עולם, ונורא מכל, אחרי הנפילה אינך מוכן להודות שאתה אפס, כולך מנופח מגאווה. זה כבר יצר רע גדול מאוד מאוד.
לפני שנפלת זה יצר רע קטן, אבל אחרי שנפלת זה יצר רע גדול, ענקי. זה שנפלת זה לא היה רציני, מה שכן רציני זה שאתה מתחיל לרדוף את עצמך, איך זה קרה לי? למה זה קרה לי? מה לא עשיתי? למה ולמה.. עובדה, נפלת יא אפס..
בורא עולם אמר לקין, אם תטיב ותעשה תשובה, תזכה לעלות יותר מהבל. מדוע? כי אתה זכית להתגבר על יצר רע יותר גדול. "היכן שבעלי תשובה נמצאים צדיקים גמורים לא עומדים."
** יצר הרע מכניס באדם רדיפה עצמית שבאה לידי ביטוי בעצבות, ייאוש, דיכאון. לעומת זאת, האדם שחי בתכלית לא מתעצב, גם אם נכשל בעוון הכי גדול בעולם.
רבי נחמן אומר, גם אם ח"ו אעשה את העברה הכי נוראה, אהיה תמיד בשמחה. למה? מפני שהוא הבין שהוא אפס וחי בתכלית שהוא אפס. כל זמן שאדם רוצה משהו אחר מלבד אפסיותו הוא חי בשקר, לכן לעולם לא יתקדם בחיים. כאשר רבנו נחמן החזיק שהוא אפס, בורא עולם עשה ממנו משה רבנו.
** עוד מדברי רבנו הקדוש, ליקוטי מוהר"ן, תורה ו', "עיקר התשובה, ישמע בזיונו ידום וישתוק."
כשאדם יודע שהתשובה זה לדעת שאני אפס זה נקרא לחזור בתשובה (אין יותר אני ואני, עכשיו אני יודע שאני אפס)
שהרי אם אדם מבין שהוא אפס, כל מה שיגידו לו לא יעליב אותו כי כל שום דבר לא יזיז לו, לא יעליב אותו כי כל דבר לא משנה, מאחר ואי אפשר לבזות אדם שהוא אפס וכלום..יש לו ענווה וצניעות, הוא אינו רודף אחר הכבוד.. אז מלכתחילה כל מה שתגיד לו לא ישנה כהוא זה. עניין הכבוד לא מפריע לו ואינו מטריד אותו. לכן יכול לשמוע בזיונו וידום. וזה עיקר התשובה למחוק את הכבוד לגמרי. למחוק את כל הרצון לכבוד.
** הקדוש ברוך הוא אומר, אם לא תרצה לחזור בתשובה, "יהיה לך לחטאת רובץ..", כלומר יהיו לך תשוקה וכיסופים לגאווה, לכבוד. אבל אם תדע שאתה אפס אתה תוכל למשול בו.
כ"א שיש לו ייסורים, כיצד ניתן שהם יעזבו אותו? שיאמר שהוא אפס.
ייסורים זה למעשה כל דבר שלא הולך לך כרצונך, בין אם בעשייה, בין אם במחשבות ובהרהורים, כל דבר למעשה. יש נפילות? קשה לך בעבודת השם? מה שרוצים ממך זה רק הכנעה.
ראשי תיבות של המילה רע = רודף עצמו.
כל אחד ידע וכל באי העולם ידעו שהרע מתחיל כאשר האדם רודף את עצמו. ואם יבין שהוא אפס לא תהיה לו בכלל רדיפה עצמית.
שהרי רדיפה עצמית גוררת איתה מחשבות של, אני לא יוצלח, לא הולך לי כלום וכן הלאה. ואם האדם יבין שאין אתה (את האני תשלח לים המלח..) יש רק את השם יתברך לא תרדוף את עצמך ולא יגרם כלל נזק לנשמתך. להודות להשם על כל מה שעזר לך, ותודה שמזכיר לך שאתה אפס, ועוזר לך לשבר את מידת הגאווה.
עצבות זה שיא הגאווה. מדוע? מכיוון שהאדם לא מוכן לקבל את העובדה שהוא אפס. לכן הוא עצוב, ובא בטענות, למה קשה לי? למה לא הולך לי? למה כולם יותר טובים ממני? לכולם ככה ולי אחרת..? ועל זה המשקל שאלות כ"א לפי דמיונו הוא..
ברם, אם ידעת שאתה אפס, היית מיד פונה לבורא עולם ונגמר הסיפור, אין כל בכייה על עצמך ולעצמך. לכן זה שיא הגאווה.
כל מי שלא הולך לא בחיים, זה בגלל העובדה שהוא רודף את עצמו וחיי בגאווה נוראית.
רבינו הקדוש כותב,
מחשבות טובות = יצר טוב
מחשבות רעות = יצר רע
השם תמיד טוב, הכול טוב תמיד, אין שום רע בעולם. מי שידע שהתכלית שלו שהוא אפס, ידע שאין רע בעולם.
** כשאדם ראשון חטא, האשים את חווה. אמר לבורא עולם "האישה שנתת לי היא האשמה.." כלומר במילים אחרות, אני בכלל לא אשם, לא חטאתי, אלא האישה שנתת לי. כלומר כפוי טובה, לא רק שלא אמר תודה לבורא עולם תודה על האישה ששלחת לי, אלא עם העיז להאשים את בורא עולם באישה שנתן לו.. לכן גורש מגן עדן, וקולל "בזיעת אפך תאכל לחם.." הכול אצל הקדוש ברוך הוא מידה כנגד מידה.
אתה כפרת בטובה שלי, האדמה שהייתה צריכה להטיב עימך, היא תהיה לך קשה בגלל כפיות הטובה שלך.
** דעו לכם, כל הביזיונות באים בשביל הכנעה.
אתה הולך עם גאווה, אז האלוקים עוזב אותך, ומממלא אתה נופל.
לעומת זאת, אם אתה אפס, אף אחד לא יכול לבזות אותך.
** בורא עולם מתעצב כשרואה שהאדם חושב רע ולא רואה את הטוב.
** לפני כל שבר יש גאווה, גאון.
יוחנן הכהן הגדול, היה 80 שנה כהן גדול, אח"כ כפר ונהיה צדיקים. כבוד הרב ברלנד הסביר מדוע יוחנן שהיה כהן גדול, צדיק ענק נפל פתאום ונהיה צדוקי, 80מפני שנכנסה בו מידת הגאווה, אמר 80 שנה הייתי צדיק.. נכנסה בו גאווה ונפל לגמרי.
צריך לדעת ולחיות, הייתי אפס, אני אפס ואהיה אפס.. אין משהו אחר.
נכנסה בך ולך הרגשה שאתה משהו? כפרת בעיקר, ואתה תיפול.
אך אם השאיפה מלכתחילה להבין שאתה הינך כלום ואפס, ושום שנייה לא נכנס בליבך תחושת גאווה, עליונות, כבוד אתה חי את העיקר.
אדם שבריא בנפשו יודע שהוא אפס, ולא איכפת לו כמה שיבזו אותו, שיבזו כמה שיבזו. הוא בריא בנפשו כי יודע את מקומו בעולם ומבין את תכליתו.
כל התכלית והרצון לדעת שאני אפס.
ואם מראים לך משמיים שאתה אפס, תשמח בזה.
"הנעלבים אינם עולבים, שמחים בייסורים.." כשמגיע לך נקודת האמת הזו דע שזו התכלית. אדם שנופל - שמח, נכשל - שמח, איחר שמח, שהרי אתה לא מציאות. תודה לבורא עולם על הכול, לדוגמא, אכלת בבוטות (בלשון המעטה) תודה שהזכרת לי שאני אפס.
אחרי הנפילה תזכור שאתה אפס.
זה בושה וחרפה, כסילות וגאווה מעין דוגמתה, שאדם אחרי הנפילה לא מבין שהוא אפס.
בספר המידות כתוב, שיתרבה הענווה יבוא משיח.
הנברא מתייעץ עם הבורא שלו, זה אמונה = אפסיות.
דוגמא חביבה לסיום,
לרבי נתן, תלמידו הצדיק של רבנו הקדוש, היה חסר כפתור בחולצה. רבי נחמן שאל אותו, "מדוע לא התפללת על הכפתור?" רבי נתן היה בשוק, "על הכפתור?!!" כן.. אפילו על הכפתור.. אפילו על דבר כה פעוט וזניח כמו כפתור צריכים אנו להתפלל.
אתה צריך להתפלל על כל דבר, פירושו להבין שאתה אפס, שהרי הכול מאת הבורא יתברך.
יש להתפלל גם על הדבר הקטן ביותר, שהרי בלעדי הבורא אתה כלום. הכול בידי הבורא. אי אפשר להסתדר בלעדיו. אין כלום בידינו.
כשאדם אומר אלוקים, הכוונה עילת העילות, סיבת הסיבות , תקיף, ובעל הכוחות כולם והאדם הוא אפס לגמרי.
שיר עידוד לסיום,
"מה שהיה היה, על כל דבר נתחיל מהתחלה...
אבא תאפס אותי לגמרי (תרתי משמע, להיות אפס, ולהיות מאופס)...
תדליק לי את הנשמה..."
</span>