משפט הדיבה של חנה סנש

[tipid]

מבוא לנושא!

הנושא "משפט הדיבה של חנה סנש" נוגע בשני נושאים: בהתנהגותם של נציגי הסוכנות היהודית בזמן השואה, ובגבולות החופש הביטוי. האם חופש הביטוי כולל גם זכות לשקר?


א. התנהגותם של נציגי הסוכנות היהודית בזמן הכיבוש הנאצי
האחד, והוא ברקע הדברים, התנהגותם של נציגי הסוכנות היהודית בזמן הכיבוש הנאצי. פועלו של קסטנר, שהיה נציג הסוכנות ונאמן ההגנה בהונגריה, עורר ומעורר ויכוח עד היום הזה. קסטנר שיתף פעולה עם אייכמן, קיבל רשות להציל רכבת ובה פחות מאלפיים יהודים, אבל שאר יהודי הונגריה הוסעו לאושוויץ, מבלי שידעו לאן הם מוסעים, ובלי שתינתן להם יכולת לנסות ולהתחבא ולהציל את נפשם.

יש להזכיר כאן מסמך נוסף, שאינו מוזכר במקורות המובאים בהמשך, אבל יש לו משמעות לענייננו. בתחילת 1944 החלו באושוויץ הכנות להשמדת יהודי הונגריה. האריכו את פסי הרכבת, כדי לזרז את הרצח. שני יהודים ברחו בחודש אפריל 1944 מאושוויץ, כדי להזהיר את יהודי הונגריה מן האסון האורב להם. אחד מהן, פרופ' רודולף ורבה, כתב לימים את ספר זיכרונותיו בשם: "ברחתי מאושוויץ" (הוצאת אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, 1998). ורבה מספר שני דברים:
האחד:
"מיד אחרי שקסטנר קיבל את הדו"ח שלנו, הוא הראה אותו לאדולף אייכמן בבודפסט, ואייכמן, שהיה אחראי לכך שגירוש היהודים ההונגרים לכבשני אושוויץ יתנהל ללא בעיות, ידע שכל המבצע בסכנה כל עוד אנחנו חיים". (עמוד 258, בהערה).
הדבר השני שורבה כותב הוא זה:
"גיוס משתפי פעולה מרצון היווה מרכיב חשוב במדיניות הנאצית. בעקבות הדו"ח שלי, שנכתב באפריל 1944, ידע קסטנר בדיוק מה מתכננים הנאצים לעשות במיליון יהודים בני ארצו. הוא שמר על שתיקה, וכתוצאה מכך הלכו 400,000 מהם בתמימות וללא התנגדות את מותם בתאי הגז" (עמוד 271).
המקורות המובאים בנושא זה, כוללים קטעים משני מקורות: קטעים מפסק דינו של השופט בנימין הלוי במשפט קסטנר, וקטעים מפסק הדין בבג"ץ שהוגש נגד רשות השידור והמחזאי מוטי לרנר, על כך שבמחזה "קסטנר" הציג את חנה סנש כמי שמסרה את הצנחנים לנאצים.

וזה סיפור המעשה: בפרק הצנחת הצנחנים להונגריה - רקע היסטורי מתאר השופט בנימין הלוי את הרקע להצנחתם של צנחנים יהודיים מארץ ישראל בהונגריה, שהייתה תחת כיבוש נאצי. הצנחנים שצנחו בהונגריה קשרו קשר עם קסטנר, שהיה אז נציג הסוכנות בהונגריה, וזה, במקום לעזור להם, לפי פסק הדין של בנימין הלוי, הסגיר אותם לנאצים.

קסטנר, ששרד מן השואה ועלה לארץ, היה אף מועמד לכנסת מטעם מפא"י. יהודי בשם גרינוואלד הפיץ גיליונות בהם טען כי קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים, קיבל מהם כסף, ומסר את יהודי הונגריה למוות בלי לעשות את המוטל עליו כנציג הסוכנות. קסטנר גם הואשם כי הציל מעונש את הנאצי בכר, שהיה ידידו, והעיד לטובתו בבית משפט לאחר המלחמה, בשם ההסתדרות הציונית העולמית, בלי שהוסמך לכך.

.היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, החליט להגיש תביעה נגד גרינוולד על הוצאת דיבה שמואל תמיר ייצג את גרינוולד, והפך את המשפט למשפטו של קסטנר: הוא טען כי דבריו של .גרינוולד אמת הם, וכך הפך קסטנר להיות לנאשם

השופט הלוי כתב בפסק דינו כי קסטנר הסגיר את הצנחנים לנאצים. את הסיבות לכך מסכם בנימין הלוי בפרק מדוע הסגיר קסטנר את הצנחנים לגסטפו? בפרק זה מסביר השופט הלוי כי קסטנר הגיע לשיתוף פעולה עם הנאצים, ולא יכל להרשות לצנחנים יהודים להפריע לו בניהול הקהילה באמצעות הקשר עם הנאצים.

השופט הלוי הסיק גם כי את חנה סנש הסגיר קסטנר לנאצים. את הסיבות לכך מסביר השופט הלוי בפרק מדוע הפקיר קסטנר את חנה סנש?

השופט הלוי זיכה את גרינוולד ברוב ההאשמות, וקנס אותו בקנס של לירה אחת.

בערעור בבית המשפט העליון התהפך פסק הדין, וגרינוולד יצא חייב ברוב ההאשמות, פרט להאשמה כי קסטנר הציל את בכר אחרי המלחמה. דבר זה נקבע בבית המשפט העליון כדבר אמת.
זמן קצר לאחר מכן, במרס 1957, נרצח קסטנר.


ב. גבולות חופש הדיבור
הנושא השני העולה מן המקורות הוא עד כמה חופש הדיבור הוא בלתי מוגבל, ומתי ניתן לסייג את החופש הזה. נושא זה עלה ממחזה שנכתב על קסטנר.

בשנת 1994, במלאות חמישים שנה להירצחה של חנה סנש בידי הנאצים, הציגה הטלוויזיה מחזה בשם "קסטנר", ובו הפך מוטי לרנר את היוצרות: המחזה המבוסס על משפט קסטנר מעלה דיאלוג, בו קסטנר מאשים את חנה סנש כי הוא הסגירה את חבריה לנאצים - דבר שאין חולק שהוא שקר.

בפנייה לבית המשפט העליון ניסו בני משפחתה של חנה סנש לאסור על שידור המחזה, או למחוק את הקטע הפוגע. בית המשפט התיר את שידור המחזה, בטענה כי פגיעה בחופש הביטוי מותרת רק אם מעל ליכולת החברה לסבול את הדברים הנאמרים. הדברים שנאמרו על חנה סנש, למרות שהם שקר, מקבלים את חסות בית המשפט המגן על חופש הביטוי.

בדעת מיעוט היה השופט חשין, שטען כי כבודה של חנה סנש חשוב יותר מחופש הביטוי של מוטי לרנר, וכי יש לאסור על הקרנת המחזה.

תמצית מפסק הדין מופיע בהמשך, בפרק פסק הדין במשפט הדיבה של חנה סנש.

הצנחת הצנחנים להונגריה - רקע היסטורי

מתוך הספר "פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים",
בתיק פלילי 124/53
היועץ המשפטי נגד מלכיאל גרינוולד.
בפני נשיא בית המשפט ד"ר בנימין הלוי
הוצאת ספרים קרני בע"מ, תשט"ז
--------------------------------------------------------------------------------


חובת נאמנות
82. יואל פלגי (המבוגר שבחבורה), חנה סנש (בת 22) ופרץ גולדשטיין (בן 20) היו חברי "הגנה", ילידי הונגריה (חנה סנש - בת סופר נודע מבודפשט, פלגי וגולדשטיין - ילידי קלוז'), שהתנדבו בראשית 1944 במסגרת הצבא הבריטי למשימה המסוכנת לצנוח ליוגוסלביה ולחדור להונגריה לשם מילוי שני תפקידים משולבים: תפקיד מטעם הצבא הבריטי - להבריח שבויי מלחמה ולהעביר ידיעות מהונגריה, ותפקיד מטעם הסוכנות היהודית - לארגן את יהודי הונגריה להתגוננות בפני המשמיד הנאצי ולסייע להצלת יהודים בדרכי מחתרת.

כפי שהזכרנו לעיל נתמנה בסוף 1943 או בתחילת 1944 על ידי נציגות הסוכנות היהודית בקושטא דר' משה בר צבי (שוייגר), ציוני ותיק וחבר ועדת ההצלה, למפקד ה"הגנה" בהונגריה. בתחילת 1944 התנהלה חליפת מכתבים בין קושטא מצד אחד ושוייגר וקסטנר מצד שני על תכנית הסוכנות היהודית לשלוח קציני "הגנה" אחדים מארץ ישראל להונגריה. בדו"ח של קסטנר נאמר (ע' 70):
"כבר בתחילת השנה הייתה לסוכנות היהודית הכוונה לשלוח 3 קצינים של הבריגדה היהודית לבודפשט במשימה שישתתפו כיוזמים בהכנות להתנגדות מזוינת ולהגנה עצמית וגם יעבירו ידיעות לבעלות הברית. בחירת הקצינים נעשתה על ידי התנדבות. נבחרו חנה סנש... ושני חלוצים מקלוז', יואל נוסבכר ופרץ גולדשטיין... הועדה בקושטא הודיע לנו במכתב עברי הכתוב בצופן כבר בינואר 1944 על התכנית הנ"ל. דר' משה שוייגר, מנהל ה"הגנה", מסר בתשובתו את שמו של ציוני מאויבידק בגבול היוגוסלבי, שעל שלושת הקצינים לפנות אליו לאחר עברם את הגבול ההונגרי. במערבולת המאורעות נטשנו מזמן את התקווה לבואם של שלושת החברים. דר' שוייגר היה זה חודשים בבית הסוהר וגם יהודי אויבידק גורשו בינתיים. אך שלושת החיילים הארץ ישראליים היו בכל זאת בדרכם.
לפי עדותו של שוויגר (ע' 482) הכין הוא לפי דרישת הסוכנות שתי תעודות, אחת בשביל בחור בגיל 24-22 ואחת בשביל בחור יותר מבוגר, והודיע בין ינואר ומרץ 1944 במברק לקושטא שהתעודות מוכנות, בציינו את שם האיש שאליו יוכלו חברי ה"הגנה" לפנות בעברם את הגבול. הכנות אלה נעשו בערב הכבוש הנאצי. ב- .4.4, כשבועיים אחרי הכבוש, נעצר שוייגר על ידי קציני ס"ס, שבאו באופן מיוחד למטרה זו לסובוטיצה, עיר מגוריו, והועבר לבית הסוהר של הגסטפו בבודפשט, ומשם באמצע יולי למחנה מאטהאוזן. שוייגר, קסטנר וברנד נחשבו על ידי הסוכנות היהודית כנאמני ה"הגנה" בהונגריה, ושמותיהם וכתבותיהם נמסרו, על דעת המפקדה הבריטית (מוצג 40), לשלושת הצנחנים, כדי שיפנו אליהם לצורך מחסה אישי וסיוע למשימתם.

חנה סנש הוצנחה בחודש מרץ, פלגי וגולדשטיין - באפריל 1944 לשטח הפרטיזנים של טיטו בצפון יוגוסלביה. אחרי תלאות ועיכובים רבים ביוגוסלביה חצתה חנה סנש, שרוחה קצרה לשמע ידיעות ההשמדה מהונגריה ב- .9.6 את הגבול ההונגרי, אך נתפסה יחד עם שלושת מלוויה (שאחד מהם ירה בעצמו) על ידי משמר הגבול ההונגרי, וגם המשדר שלה נפל בידי האויב. פלגי וגולדשטיין, שלא ידעו על גורלה של חנה, חצו את הגבול ב- 19.6, בהשאירם את המשדר שלהם בגבול עם הוראות מסוימות להעברתו למקום מוסכם בהונגריה ב- .26.6, והגיעו ב-20.6 או 21.6 לבודפשט.

עוד בהיותם ביוגוסלביה הגיעה אליהם, בערך ב- 27.5 (מושג 40), הוראה אלחוטית לבטל את כתבתו של ברנד, שעזב את בודפשט והגיע ב- .19.5 לקושטא. כשבאו פלגי וגולדשטיין לבודפשט, היה קסטנר למעשה האיש היחיד שיכלו לפנות אליו לשם מחסה וסיוע. קסטנר היה גם היחיד בין כל הפעילים בבודפשט, ששני הצנחנים באו במגע אתם במשך הזמן (חברי ועדת ההצלה והמפקדה החלוצית), שהכירוהו אישית (עדות פלגי 431).
"דרכם הראשונה הובילה אלי. היינו ידידים ותיקים. הם נמנו בזמנו על תנועת הנוער "הבונים" בטרנסילוניה, שהייתי מנהיגה במשך כמה שנים (דו"ח קסטנר 71).
שלושת הצנחנים נשלחו אל קסטנר - אף כי רק שניים מהם הגיעו אליו בפועל - כאל נאמן הסוכנות היהודית וה"הגנה" בארץ עוינת.
"הם נשלחו אלי על ידי מוסדות הישוב עקב התכתבות שהייתה ביני לבין הועדה בקושטא בהתחלת 1944... עבדתי בגוף שפעל בין השאר גם לפי הוראות ה"הגנה". הגוף - ועדת ההצלה... הצנחנים נשלחו אלי, גם אלינו, אבל בראש וראשונה אלי באופן אישי, בתוקף תפקידי כמובן... פלגי וגולדשטיין נשלחו בראש וראשונה אלי, ויש להניח שהייתי איש אמונם. בסוף כן גילו לי שנשלחו כחבלנים להונגריה. פלגי... אמר לי שבא להציל יהודים. וגם אמר לי שיש לו תפקיד שני צבאי-מלחמתי והייתי מאושר שלא פירש לי את התפקיד השני. הייתי אחד חברים המרכזיים של המחתרת" (עדות קסטנר 69, 147, 149).
בהציגו את עצמו, הן לפני הן אחרי הכיבוש הנאצי, כנאמן הסוכנות היהודית וה"הגנה" בארץ עוינת, קיבל קסטנר על עצמו חובת נאמנות מלאה כלפי הצנחנים - חובה לתת מחסה אישי וסיוע לחיילים אלה של צבאות הברית וה"הגנה" בשליחותם הסודית והמסוכנת בשטח האויב.


לוח המאורעות
83. טרם נכנס בפרטי המאורעות שהתחוללו בימים הקרובים בקשר לפלגי וגולדשטיין, נקבע תחילה מעין לוח זמנים ושלד המאורעות, עד כמה שהגירסות השונות מאפשרות את הדבר.

פלגי וגולדשטיין הגיעו, כאמור, לבודפשט ב- 20.6 או 21.6, ובו ביום, בשעה 4 אחר הצהרים, ביקרו אצל קסטנר, למחרת עם שחר ביקר פלגי אצל קסטנר שנית, בתאריך בלתי ידוע הודיע קסטנר על בואם של שני הצנחנים לראש שירות הביטחון והגסטפו בבודפשט, ס"ס-אוברשטורמבן- פירר קלגס. ב- 23.6 או 24.6 נפגש פלגי, בדירת גב' קורץ, עם קסטנר פגישה שלישית ושוכנע על ידי קסטנר שעליו להתייצב בפני הגסטפו. למחרת התייצב פלגי, בלוויית הגב' ברנד, בפני סגן ראש הגסטפו, סיברט, ומסר לו את כתובתו, דירת ברנד הישנה. לפני התייצבותו שלח פלגי באמצעות קסטנר הוראה טלגרפית לאיש אמונו בגבול לעכב, אם אפשר, את העברת המשדר. ב- 26.6 או 27.6 נאסר פלגי על ידי הריגול הנגדי ההונגרי בהשתתפות הגסטפו בדירת ברנד הישנה. באותו הערב הובא גולדשטיין על ידי קסטנר למחנה קולומבוס. בארבעת הימים הבאים נחקר פלגי על ידי חוקרי הריגול הנגדי ההונגרי, עונה וניסה להתאבד; המשדר שלו הוצג לפניו, והוא נאלץ לגלות את סודות שליחותו הכפולה מטעם הסוכנות היהודית והצבא הבריטי. ב- .1.7 הועבר פלגי לחוקר הגסטפו וחזר על הודאתו. גולדשטיין נשאר במחנה קולומבוס עד אחרי צאתם של רוב תושבי המחנה, ובכללם הוריו, ברכבת ברגן-בלזן בלילה אור ל- .1.7 בבוקר יצאו קסטנר וגב' ברנד בלוית בלשי הריגול הנגדי למחנה קולומבוס, נכנסו לבדם אל גולדשטיין ושכנעוהו להסגיר את עצמו לבלשים. זוהי המסגרת החיצונית של המאורעות מ- .20.6 עד 1.7, מסגרת שיש למלאה פרטים נוספים ושגם קביעותיה, עד כמה שהן שנויות במחלוקת, טעונות עדין הוכחה.

 

[tipid]

מדוע הסגיר קסטנר את הצנחנים לגסטפו?

מתוך הספר "פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים",
בתיק פלילי 124/53
היועץ המשפטי נגד מלכיאל גרינוולד.
בפני נשיא בית המשפט ד"ר בנימין הלוי
הוצאת ספרים קרני בע"מ, תשט"ז
--------------------------------------------------------------------------------


מסקנות
100. נסכם את העובדות העיקריות שהוכחו ללא כל ספק על ידי העדויות שנזכרו עד כה. הוכח שקסטנר הכריח את שני הצנחנים על ידי לחץ מצפוני כבד ביותר, שהפעיל עליהם בסתר ועל רקע הסברות כוזבות, לוותר על תפקידם; שקסטנר הודיע על שני הצנחנים לראש הגסטפו; שקסטנר ניסה להביא את שני הצנחנים על ידי הלחץ והתחבולות הנ"ל להסגרת עצמם בידי הגסטפו, ושהצליח בכך בשלב זה בנוגע לפלגי. כמו כן הוכח שפעולות אלה לא בוצעו לטובת הצנחנים, אלא להפך - העמידו את חייהם בסכנה;

ההסבר האמיתי לפעולותיו הנ"ל של קסטנר נעוץ ביחסיו עם השלטון הנאצי. כל מפעלו עד יום בוא הצנחנים היה למעשה - הצלת 700 נפש המיוחסים באמצעות הס"ס מתוך חצי מיליון יהודי ערי השדה שגורשו לאושוויץ. גם הניצולים האלה לא הגיעו עדיין לחוף מבטחים. אלא רק עד בודפשט, שם הצטרפו אליהם 500 נפש ממיוחסי עיר הבירה ועשיריה, וכל 1200 מועמדי ההצלה - ובכללם יותר מ- 20 נפש ממשפחת קסטנר (אשתו, אמו, אחיו, חותנו ועוד) וכן רוב ידידיו וחבריו - חיכו במחנה המיוחסים של ה-ס"ס ברח' קולומבוס בכיליון עיניים לצאת הרכבת המובטחת לספרד. כל תקוותיו של קסטנר לצאת הרכבת היו תלויות באייכמן, שהיה עלול להתעלל בו שוב ברגע האחרון, כפי שעשה ב- .3.6 (פסקה 39), וכן בקלגס, ראש הגסטפו, שב- .3.6 התערב אצל אייכמן לטובת קסטנר ושגם בימים אלה לפני צאת הרכבת עמדה הוועדה במגע הדוק אתו (עדות קסטנר וגב' ברנד).


"אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות".
קסטנר חש מיד עם בואם של שני הצנחנים בסכנה שהופעתם של שני קציני "הגנה" אלה בשעה זו בבודפשט מהוה בשבילו ובשביל מפעלו המושתת על קשרים הדוקים עם ראשי ה- ס"ס. מבוכתו של קסטנר ותגובתו הספונטנית השלילית על הופעתם (פסקה 84) אינן מעידות על רגשי שמחה ועידוד, כפי שהוא מתארם בעדותו ובדו"ח (ע' 71). לא זו בלבד ש"במערבולת המאורעות נטשנו מזמן את התקוה לבואם של שלושת החברים", כפי שהוא אומר בדו"ח; האמת היא שקסטנר נטש מזמן כל עמדה אפשרית שהייתה מתיישבת עם בוא הצנחנים ומשימתם. כל פעולות התנגדות יהודית, ובייחוד ציונית, בקרב יהודי בודפשט הייתה עלולה לסכל מיד את סכויי מפעלו - הצלת רכבת ברגן בלזן - ולסכן את כל קשריו עם הנאצים.

יתר על כן, בואם של הצנחנים סיבך את קסטנר בתסבוכת שנגעה בשרשי נאמנותו. מצד אחד נדרש קסטנר לתת מחסה וסיוע לשני חברי ה"הגנה", שסמכו על נאמנותו כעל דבר המובן מאליו. מצד שני קיבל קסטנר מזמן על עצמו נאמנות בפועל כלפי המשטר הנאצי, לא מתוך אהבת הנאצים חלילה, אלא בכורח המציאות, כתנאי מקודם ויסוד מוסד לכל מפעלו המשותף עם הנאצים התלוי בחסדם. אייכמן וקלגס סמכו ויכלו לסמוך על קסטנר, כי כל הביטחונות והמשכונות היו בידם. האינטרסים החיוניים ביותר שלו - מפעל ההצלה, גורל הניצולים, גורל קרוביו, גורלו וביטחונו הוא - כפו על קסטנר נאמנות לשליט. המשטר הטוטליטרי לא סבל "נאמנות כפולה".

קסטנר היה תלוי לא רק באייכמן, ראש תליינים, אלא במידה לא פחותה ממנו בקלגס, השליט הנאצי הממונה על הגסטפו ועל כל עניני הביטחון. קלגס עזר לקסטנר לא רק על ידי התערבותו אצל אייכמן להצלת המיוחסים, אלא פרש את חסותו - חסות הגסטפו - על עצם קיום ועדת ההצלה ועל פעולותיה (פסקה 36). קלגס התערב מדי פעם בפעם אצל השלטונות ההונגריים כדי לשחרר את חברי הועדה ממאסר, אפילו כשהיו נגדם הוכחות של זיוף תעודות לצרכי "טיול" וכיו"ב. קלגס העביר לועדה באמצעות אייכמן סכום כסף גדול של מטבע זר ומכתבים סודיים שנפלו בידי הגסטפו. עוד הגב' סנש, שביקרה במשרדו של קסטנר באוקטובר, העידה לפי תומה: "זה היה בית שהגסטפו לא נגעה בו" (ד' 40-39). קסטנר אינו מכחיש את חסות הגסטפו, להפך - היא משמשת חלק מגרסתו בפרשת הצנחנים. ללא חסותו של קלגס לא היה קסטנר יכול להתקיים ולפעול בבודפשט הנאצית אפילו יום אחד.

חסות הגסטפו חייבה את קסטנר להיות נאמן לגסטפו. אי אפשר היה ליהנות יום יום מחסדי השליט העריץ ללא יחס גומלין. קסטנר שהכיר מקרוב את משטר הדמים הנאצי, לא יכול היה להעיז לסטות מנאמנות זו כמלוא הנימה. מגע סודי של קסטנר עם צנחני צבא האויב, אף ידיעה על בואם ללא גילוי הידיעה לגסטפו, היו מהווים הפרה חמורה ומסוכנת של נאמנותו למשטר הנאצי. האינטרס החיוני של קסטנר להתקיים ולפעול בחסות המשטר הנאצי חייב אותו להודיע לקלגס בהקדם האפשרי על בוא הצנחנים.

אסון הצנחנים היה שהם הופנו אל איש חסותה של הגסטפו, אדם שבגלל תלותו במשטר הנאצי לא היה יכול לשמור סוד, ומה גם סוד צבאי, מפני פטרוניו, אף לא היה יכול להתייחס בחיוב למשימת הצנחנים, ושסופו היה, בגלל תלותו החזקה במשטר הנאצי, להסגיר את הצנחנים בידי האויב.

לקסטנר ולנאצים היה עניין משותף בחיזוק מעמדו הציוני וסמכותו היהודית - פנימית של קסטנר. כבר עמדנו על כך (פסקה 65) שאייכמן לא היה נותן חיי יהודים במתנה לד"ר קסטנר הפרט, אלא לבעל עמדת מפתח בציבור היהודי. הייתה זו השיטה הנאצית הבדוקה בכל אירופה הכבושה, מנורוגיה ועד צרפת והונגריה, הכבושה. הנאצים הרימו את קסטנר לראש יהודי הונגריה, כדי לשלוט ולרדות באמצעותו ביהדות הונגריה המתחסלת. כדי שקסטנר יהיה בעל ערך לנאצים, היה עליו להיות בעל סמכות יהודית פנימית. סמכותו היהודית והציונית של קסטנר שמשה כח מיקוח בהסכם ההצלה שלו עם הנאצים. בלשון פשוטה: הרוצחים הנאצים ויתרו על רציחת כמה יהודים ואפשרו לקסטנר להצילם, על מנת שקסטנר יהיה השליט הממשי על ארגון ההצלה וההגנה היהודית ובאמצעותו יוכלו להחניק כל התנגדות רצינית באיבה. במידה שקסטנר שלט בארגון ההצלה, וההגנה, יכלו הנאצים להיות סמוכים ובטוחים שלא יתעוררו כחות אנטי נאציים רציניים, כי קסטנר התלוי בחסדי המשטר לצורך מפעלו וקיומו היה מעוניין למנוע כוחות כאלה מלהתעורר ומלפעול. לצורך זה היה נחוץ שקסטנר ייהנה מאימון המחתרת היהודית ויהיה "אחד החברים החשובים של המחתרת". בתוקף שיתוף פעולתו עם הנאצים היה קסטנר מוכרח להישאר "נאמן ההגנה" בהונגריה. אין זה מקרה כל עיקר, אלא חלק מהותי משיטת שיתוף הפעולה, שקסטנר, על אף תלותו הגמורה בקומנדו היהודים ובגסטפו, המשיך להיות "איש מחתרת" ו"נאמן ההגנה" ולשמש כתובת לצנחנים, שנשלחו על ידי הסוכנות היהודית והצבא הבריטי לשטח האויב. חסות הגסטפו לא הוענקה לקסטנר למען ייתן מקלט לצנחנים בריטיים ולמארגני מרד יהודי, אלא כדי שיסייע לשרות הביטחון הנאצי לגלות אלמנטים מסוכנים מסוג זה בעוד מועד ולמנוע את פעילותם. פרשת הצנחנים מוכיחה כי קסטנר לא איכזב את תקוות הגסטפו בנדון זה.

 

[tipid]

מדוע הפקיר קסטנר את חנה סנש?

מתוך הספר "פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים",
בתיק פלילי 124/53
היועץ המשפטי נגד מלכיאל גרינוולד.
בפני נשיא בית המשפט ד"ר בנימין הלוי
הוצאת ספרים קרני בע"מ, תשט"ז
--------------------------------------------------------------------------------


שיטתו של קסטנר בעניין חנה סנש:
א) שלא לנקוף אצבע לטובתה,
ב) להעמיד פנים כאילו הוא מטפל בעניינה,
ג) למנוע אחרים (את אמה, קומולי קראוס, ועורך דין כלשהו) מלטפל בשחרורה.
קסטנר לא ניסה להציל את חנה סנש, אלא הפקיר אותה ביודעין ואף הכשיל נסיונות של אחרים, ובכללם אמה, להצילה.

וכל כך למה? מפני ששחרורה של בחורה אמיצה זאת, בעלת האופי החזק והמרדני, בבודפשט הנאצית היה מזיק לאינטרסים של קסטנר ונוגד את שיתוף פעולתו עם הנאצים. חנה סנש מעולם לא נכנעה ללחץ של אחרים ולא ויתרה על משימתה. היא נפרדה מפלגי וגולדשטיין וחצתה את הגבול על דעת עצמה, מאחר שנפשה קצה בעצת חבריה הזהירים ממנה. בבית הסוהר עמדה חנה בכל עינוייה ואף בעינוי הקשה ביותר - באיומים להוציא להורג את אמה האהובה עליה, אם לא תגלה את סודותיה הצבאיים (מוצג ל"ה, 8-197). מכל העדויות האחרים, הן של אמה הן של פלגי ואחרים, מצטיירת דמותה של לוחמת לבלי חת, לא הייתה נשמעת בשום פנים ל"עצותיו" של ראש ועדת ההצלה להתפשר בצורה זו או אחרת עם המשטר הנאצי, לא הייתה נלכדת בתחבולותיו של קסטנר להביאה לשיתוף פעולה אתו (ודרכו עם הנאצים) ואף לא הייתה נכנעת לכפייתו המצפונית הכבדה ביותר.

קסטנר שהודיע על בואם של שני הצנחנים הראשונים לקלגס ומסר אותם בידי השלטונות, לא היה האיש שישחרר את הצנחנית השלישית. אילו היה קסטנר מאפשר לחנה סנש להשתחרר ממאסרה כל עוד הנאצים שולטים בבודפשט, היה מטפח אויב בפועל למשטר הנאצי ויריב כח לעצמו. קסטנר לא היה מעונין בשחרורה של צעירה זאת, שהייתה עשויה להוקיע את שיתוף פעולתו הנמשך והולך עם המשטר הנאצי ולפגוע בקשריו עם אייכמן, קלגס, בכר ויתר ראשי ה-ס"ס. האינטרס האישי של קסטנר הזדהה גם פה עם אינטרס הבטחון של המשטר הנאצי. מסיבות אלה לא פעל קסטנר למען שחרורה של חנה סנש ואף מנע אחרים מלטפל בשחרורה. שיתוף פעולתו עם האויב הביא את קסטנר גם בפרשה זו לידי הפרת נאמנותו כלפי הסוכנות היהודית, ה"הגנה" והצנחנית האסירה.

 

[tipid]

פסק הדין במשפט הדיבה של חנה סנש
הקדמה:
הפרק הזה כולל קטעים מפסק דין בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. וזה נושא הדיון: במחזה "קסטנר" שכתב מוטי לרנר, נרמז כי חנה סנש הסגירה את הצנחנים לנאצים בעת חקירתה. עובדה זו אינה אמת, ואין איש הטוען כי יש בה אמת. מוטי לרנר טען כי בשם חופש היצירה מותר לו לבדות דברים, ולתאר מאורעות שלא היו. בני משפחת סנש ואחרים עתרו לבג"ץ שיאסור על רשות השידור להקרין את המחזה.
פסק הדין מראה שתי עמדות מנוגדות: דעת הרוב, של השופט ברק והשופט מצא, קובעת כי חופש הדיבור כולל גם את החופש לשקר, וכי האמת תמצא את דרכה לא על ידי איסור לפרסם שקר, אלא מכוחה הפנימי.
דעת המיעוט - דעתו של השופט חשין - קובעת כי בסתירה שבין חופש הביטוי לבין זכותה של חנה סנש לכבוד - עולה זכותה של חנה סנש לאין ערוך על זכותו של מוטי לרנר לכתוב במחזה דברים שאין להם ביסוס היסטורי.
הקטעים המובאים מפסק הדין מתארים את העמדות, כפי שנוסחו על ידי השופטים.


בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק


בג"ץ 6126/94
בג"ץ 6143/94

בפני:


כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט מ' חשין
העותרים בבג"ץ: 6126/94



1. גיורא סנש
2. איתן סנש
3. ד"ר דוד סנש
4. סגן יו"ר יד ושם
העותרות בבג"ץ: 6143/94

1. נדיה מטר
2. עמותת נשים למען עתיד ישראל
נגד

המשיבים בבג"ץ 6126/94
ובבג"ץ: 6143/94


1. רשות השידור
2. יו"ר רשות השידור
3. מנכ"ל הטלויזיה
4. מרדכי לרנר
5. אורי ברבש
עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים
תאריך הישיבה: ד' בכסלו התשנ"ה )7.11.94)
בשם העותרים
בבג"ץ :6126/94
עו"ד גבריאל לוי
בשם העותרות
בבג"ץ :6143/94
עו"ד אביעד הכהן
בשם המשיבים: עו"ד עוזי פוגלמן


פסק-דין


הנשיא א' ברק:
1. "משפט קסטנר" הוא מחזה מפרי עטו של מר מ' לרנר. הוא נועד לשידור בטלוויזיה. המחזה הוא יצירה אמנותית בת שלושה פרקים הכתובה בהשראת "פרשת קסטנר" בכלל והמשפט הפלילי בת.פ. 124/53 3, בפרט. רובה של היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד, פ"מ מד העלילה מתרחש בין כתלי בית המשפט. היצירה מעלה את סיפור הצלתם של יהודי הונגריה בימי מלחמת העולם השנייה והדילמות המוסריות שהיו כרוכות בכך. היצירה היא בדיונית. אין היא מתיימרת לשקף במדויק את האירועים בהם היא עוסקת. יצירה מסוג זה מכונה "דוקודרמה" (Docudrama). זהו ז'אנר אמנותי, המשתמש בדמויות ידועות מהחיים כבסיס ליצירה האמנותית. הוא מערב, מטבע הדברים, מציאות ודמיון. בתחילת כל פרק, בכותרת שתוקרן, ייאמר:
"האירועים שבסרט עוצבו בהשראת משפט קסטנר- גרינוואלד. עם זאת, אין לראות בסרט שיחזור תיעודי של האירועים אלא דרמה בדיונית המחויבת לערכים אמנותיים".
2. באחד מקטעי היצירה מופיעה אמה של חנה סנש, הגב' קתרינה סנש. היא מעידה במשפט הפלילי של גרינוולד. היא נחקרת באולם בית המשפט על ידי עורך הדין ש' תמיר. קסטנר יושב באולם המשפטים ומתערב במהלך החקירה. באחת מהתפרצויותיו הוא מתריס כנגד קתרינה סנש:
"איך את מעזה לבוא אלי בטענות? מי בכלל ביקש מן הבת שלך לבוא לבודפשט? מה היא חשבה לעשות? הרי בגלל הפזיזות שלה והיהירות של מי ששלח אותה, היא חצתה את הגבול כמו טירונית, ונתפסה כעבור חמש דקות. ואני אגיד לך מי גילה למשטרה ההונגרית שפלגי וגולדשטיין עומדים להגיע אלי. היא! הבת שלך. חנה סנש הגיבורה! היא נשברה בחקירה שלה וגילתה הכל. אני מתאר לעצמי איזה עינויים היא עברה. אף אחד לא היה עומד בעינויים כאלה. אבל לא בגללי נעצרו פלגי וגולדשטיין. אלא בגללה!" (ההדגשה שלי).

קתרינה סנש משיבה על כך "לא נכון".
3. דבריו של קסטנר בהצגה - שהודגשו על ידי - פגעו באחיה של חנה סנש ובבניו (העותרים בבג"ץ 6126/94). הם פגעו בגב' מטר ובעמותת הנשים למען עתיד ישראל (העותרות בבג"ץ 6143/94). הם פנו לרשות השידור ולמחבר היצירה. הם ביקשו להשמיט מהתכנית המשודרת את המשפטים (המודגשים), לפיהם חנה סנש נשברה בחקירתה וגילתה כי פלגי וגולדשטיין עומדים להגיע לקסטנר. הם ציינו כי דברים אלה אינם נכונים. חנה סנש עמדה בגבורה בחקירתה, ולא הסגירה את חבריה. הם ציינו, כי העובדות השיקריות באשר לחנה סנש פוגעות בדמותה של אחת מגיבורות ישראל בכל הזמנים. הם הדגישו, כי יש בדברי השקר על חנה סנש כדי לנפץ, ללא כל בסיס, דימוי שעם ישראל חי לאורו. הם קבעו, כי בהכללת הדברים בתכנית הטלוויזיה יש משום פגיעה קשה ועמוקה באלפי אנשים, ניצולי השואה וילידי הארץ, אשר זכרה של חנה סנש יקר בעיניהם. רשות השידור והמחבר דחו את הבקשות. הם הדגישו בתשובתם לפונים אליהם את עקרון חופש הביטוי וחופש היצירה. הם ציינו, כי התסריט הוא דרמה בדיונית, הכתובה בהשראת אירועים שהתרחשו. מר לרנר ציין, כי ניסה למצוא איזון בין הצורך ההיסטורי מזה לבין הכורח לבטא את תפיסת העולם שלו ומחויבותו לאיכותה של היצירה האמנותית מזה. הציבור ישפוט אם עמד במשימה קשה זו. בתשובתה ציינה רשות השידור כי לתסריט עצמו צורפה "התנצלות המחבר" (ראה, "משפט קסטנר", עמ' 11). מובהר בה, בין היתר, כי התסריט הוא "דרמה בדיונית הכתובה בהשראת אירועים שאכן התרחשו. עיצובם של האירועים הללו בעלילה ברורה, שבה הדמויות מתפקדות לא רק על פי הידוע על פעולותיהן במציאות, אלא גם על פי חוקי ההתנהגות של דמויות דרמטיות - עיצובם של האירועים הללו מחייב כמובן סטיות מרובות מאירועי האמת, ומעלה בכך את השאלה הקשה של מידת הדיוק ההיסטורי המתבקשת ביצירת אמנות". המשיבים מסרו, כי בתחילת כל פרק מפרקי הסרט יודגש לצופים, כי אין לראות בסרט שיחזור תיעודי אלא דרמה בדיונית המחויבת לערכים אמנותיים. כן מסרו, כי לאחר הפרק האחרון יתקיים דיון באולפן, אליו הוזמנו אחיה של חנה סנש, היסטוריונים ועיתונאים. במסגרת זו תינתן, כמובן, זכות התגובה לאלה שאינם מרוצים מהסידרה.

8. מהם הערכים והעקרונות החלים בענייננו? ערכים ועקרונות אלה הם שלושה:
האחד, הערך בדבר חופש הביטוי וחופש היצירה;
השני, הערך בדבר שמו הטוב של האדם;
השלישי, הערך (או האינטרס) בדבר שלום הציבור.
לעתים מתיישבים ערכים אלה זה עם זה. לעתים הם מצויים בהתנגשות. נדרש איזון ראוי.

9. הערך האחד בו יש להתחשב, בפירוש כוחה של רשות השידור ושיקול דעתה, הוא זה של חופש הביטוי. זהו ערך יסוד. הוא נגזר מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ...אכן, ביסוד עולמה של ההלכה מונח ריבוי הדעות, בלא שהשלטון יתערב בכך. "כשם שאין פרצופיהן [של בני האדם] שווין זה לזה, כך אין דעתן שווה זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו" (במדבר רבה, פינחס, פרשה כא, ב).

10. האם חופש הביטוי והיצירה משתרעים על ביטוי שאינו משקף את האמת? התשובה על שאלות אלה היא בחיוב. דבר שאינו אמת הוא חלק מחופש הביטוי והיצירה. דבר שאינו אמת המהווה לשון הרע נכלל בגדריו של חופש הביטוי ... דבר תועבה המבוסס על אי-אמת נכלל בגדריו של חופש הביטוי ... יצירה אמנותית שיסודה באי-אמת נכללת בגדריו של חופש הביטוי והיצירה...

12. הערך השני בו יש להתחשב הוא כבוד האדם. בהקשרה של העתירה שלפנינו עניין לנו באותו היבט של כבוד האדם הקשור לשמו הטוב. היבט זה הוא חיוני לאדם. אכן, הזכות לשם הטוב של האדם היא ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי. היא תנאי חיוני לחברה שוחרת חירות. היא מבוססת בין השאר, על הצורך בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה אישית בין בני אדם. ... הגוזל את רכושי עשוי לפצות אותי בממון. הגוזל את שמי הטוב גזל את טעם קיומי. ...בענייננו פגע הקטע השנוי במחלוקת במחזה של מר לרנר, כפי שהופק על ידי רשות השידור, בזכרה של חנה סנש. הוא פגע בכבודה, ובמיתוס האופף אותה. ...

13. הערך השלישי שיש להתחשב בו הוא אינטרס הציבור. ...קיום המדינה, אופיה הדמוקרטי, ביטחון הציבור ושלומו, טוהר השיפוט וכיוצא באלה ערכים כלליים, מהווים את מכלול האינטרס הציבורי, אשר כל משטר דמוקרטי מבקש להגשימם. בלא הגשמתם של אינטרסים ציבוריים אלה לא ניתן יהיה לקיים את זכויות האדם. אכן, זכויות האדם אינן במה לכיליון לאומי. בלא סדר אין חירות. חופש אינו הפקרות. אין דמוקרטיה חייבת לאבד עצמה לדעת כדי להוכיח את חיותה. בלא סדר ציבורי אין לקיים משטר דמוקרטי ...


האיזון
16. צמד הערכים הראשון שיש לדון בו הוא חופש הביטוי מזה ושמו הטוב של האדם מזה. בהתנגשות בין שני אלה, ידו של מי על העליונה? התשובה לשאלה זו הינה, כי ביטוי הפוגע בשמו הטוב של אדם אינו חדל מלהיות ביטוי רק בשל תוכנו הפוגע. הזכות החוקתית בדבר חופש הביטוי משתרעת גם על הביטוי שיש בו פגיעה בשמו הטוב של אחר ... לאור החשיבות הרבה שאנו מעניקים במשטר דמוקרטי לחופש הביטוי והיצירה, רק פגיעה ברגשות שהיא קשה, רצינית וחמורה - כלומר, היא פגיעה מעבר לרמת הסיבולת שכל אדם נוטל על עצמו בחברה דמוקרטית - עשויה להצדיק הטלת הגבלות - כלומר מניעת הגנה - על חופש הביטוי והיצירה. הסתברות התרחשותה של פגיעה זו ברגשות צריך שתהא בגדר של ודאות קרובה מן הכלל אל הפרט.

22. יוצא אני מתוך ההנחה כי הקטע השנוי במחלוקת פגע בכבודה של חנה סנש ובשמה הטוב; הוא פגע במיתוס של חנה סנש. אין בו תיאור אמת של האירועים ההיסטוריים. הוא פגע ברגשות הציבור בכלל, וברגשותיהם של ניצולי שואה בפרט. כל אלה מהווים פגיעה באינטרס הציבורי. היש בפגיעה כזו כדי להצדיק הסרת ההגנה של המשפט מחופש הביטוי והיצירה של מר לרנר, של רשות השידור ושל בני הציבור? תשובתי היא בשלילה. תשובתי זו מבוססת על כך, כי הפגיעה בחופש הביטוי והיצירה של מר לרנר ושל רשות השידור אינה עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
...הנני סבור, כי הפגיעה ברגשות הציבור בכלל, וברגשות ניצולי השואה בפרט, מהקטע השנוי במחלוקת ביצירתו של מר לרנר, אינה עוברת את סף הסיבולת שבה מחויבים בניה של חברה יהודית ודמוקרטית. אמת, רבים הנפגעים; אמת, פגיעתם כנה ואמיתית. אך בכל אלה אין די. נדרש הרבה יותר מכך, ודרישה זו אינה מתקיימת במקרה שלפנינו. ...

25. הקטע השנוי במחלוקת אינו משקף אמת היסטורית. אין לו כל ביסוס היסטורי. הוא אינו
אמת. הראוי הוא להגן על הביטוי השיקרי? האין בשקר שבביטוי כדי להעבירו את הסף הנדרש לפגיעה ברגשות? התשובה לשאלות הללו הינה, כי חברה דמוקרטית שוחרת חופש אינה מתנה את הגנתה לדיבור וליצירה בכך שהם השקפות אמת. עמד על כך מ"מ הנשיא, השופט לנדוי, בציינו:
"אילו בסילוף עובדות היסטוריות בלבד היה המדובר, לא היה די בזה כדי להצדיק את פסילת הסרט, כי מחבריו היו יכולים לטעון שאין אמת היסטורית אחת אלא כל היסטוריון והאמת שלו, ובכלל - מאימתי פוסלת אי-אמת סרט או מחזה להצגה במדינה שבה מובטח לאזרח חופש הביטוי" (בג"ץ 807/78 עין גל נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד לג (1) ,274 277).
...המייחד עמדה זו היא הפילוסופיה של החירות עצמה. על פיה, מבחנה של האמת הוא בכוחה הפנימי לשכנע. הדרך להתמודד עם השקר אינה בהשתקתו אלא בהסברת האמת ובחינוך לה. כישלונו של השקר הוא בחשיפתו ולא בדיכויו ...המלחמה בשקר אינה בהגבלת החירות של דובר השקר, אלא בהגברת החירות של דובר האמת... ניצחונה של האמת יבוא מכוחה הפנימי, ומיכולתה להתגבר על השקר במאבק הרעיוני.
...כשלונו של השקר יבוא מתוך חינוך לאמת; מבחנו של השקר יהיה בהתמודדות עם האמת; הגברת השיח הציבורי ולא השתקתו הם התרופה של הדמוקרטיה כנגד מחלת השקר. הנה כי כן, האמת בכל הנוגע לחנה סנש תעלה מהדיון הציבורי העשוי לבוא בעקבות שידור היצירה. מדיון זה, ומפירסומיהם של חוקרים וסופרים, תצוף האמת ותנצח את השקר. הם שיגבירו את זוהרה של חנה סנש, ויאירו את הלהבה שהיא יצרה. לא איסור שלטוני הבא מגבוה, אלא השתכנעות פנימית הבאה מבפנים היא שתביא לנצחון האמת על פני אי האמת....

... עוסקים אנו בכבוד האדם של חנה סנש ושמה הטוב כחלק מאינטרס הציבור. כבוד האדם כזכות הופכת לערך המהווה חלק מהאינטרס הציבורי. עוסקים אנו באיזון אנכי בין זכות אדם לחופש ביטוי ויצירה לבין אינטרס הציבור בשמירה על שמה הטוב וכבודה של חנה סנש. השאלה שלפנינו הינה, אם פגיעה בכבוד ובשם הטוב מצדיקה מצידה פגיעה בחופש הביטוי והיצירה? התשובה על שאלה זו ניתנת במסגרת האיזון (האנכי), לפיו ניתן לפגוע בחופש הביטוי והיצירה, רק אם הפגיעה תואמת את ערכיה של מדינת ישראל, היא לתכלית ראויה ואינה מעבר למידה הדרושה. הפגיעה תהא תואמת את ערכיה של מדינת ישראל, רק אם ההסתברות להתרחשותה היא קרובה לוודאי, ורק אם הפגיעה באינטרס הציבורי היא קשה, רצינית וחמורה. ... השאלה אותה אנו צריכים להעמיד לנגד עינינו הינה, אם הפגיעה בחנה סנש היא בעלת מימדים כאלה, עד כי נאמר עליה כי היא מזעזעת את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית. איננו שואלים עצמנו אם זכותה של חנה סנש (או יורשיה) נפגעו; אנו שואלים עצמנו אם אינטרס הציבור נפגע אנושות, באופן המצדיק - בלא קשר לזכותה של חנה סנש (ויורשיה) - פגיעה בחופש הביטוי והיצירה. התשובה על שאלות אלה היא בשלילה. אפילו כבדה הפגיעה בשמה הטוב ובכבודה של חנה סנש, אין בכך כדי לאפשר, בגדרי המשפט הציבורי, פגיעה בחופש הביטוי והיצירה. פגיעה כזו תתאפשר רק אם נראה כפגיעה בשמה של חנה סנש ובכבודה - כמו גם הפגיעה באתוס שלה, באמת ההיסטורית ובשאר מרכיבי האינטרס הציבורי - פגיעה כה חמורה, קשה ורצינית, עד כי ניתן לומר, ברמת הסתברות של הקרוב לוודאי, כי היא מעל ומעבר למה שניתן לסבול בחברה דמוקרטית שוחרת חופש. ... מטעמים אלה החלטתי לדחות את העתירה.
הנשיא

השופט א' מצא:
אני מסכים לפסק דינו של חברי הנשיא.
שופט
השופט מ' חשין:
הוא נולד ביום כ' באדר ב' תשנ"ב )25 1992). בהיותו כבן שנתיים - ביום כ"ז באדר במארס תשנ"ד )10 1994) - ערכו ניתוח בגופו: שיפרו את מראהו והוסיפו לו בינה. בימים אלה במארס הוא כבן שבע וחצי, תרבינה שנותיו. מדברים אנו, כמובן, בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק-היסוד החשוב ביותר שנחקק לתפארת כבוד האדם וחירותו. כבוד האדם הוא בריח התיכון בחוק-יסוד זה, מראש ועד כף רגל. החוק ספוג כולו בכבוד האדם, וכבוד האדם הוא הנותן בו חיים. ציפיתי, קיוויתי, כי עתירה זו שלפנינו תתקע יתד עמוקה בקרקע-המשפט - עד הסלע - וכי אל יתד זו ייקשר, מעל לקרקע, תורן גבוה ובקצהו דגל כבוד האדם. למען ידעו הכל - למקצה הארץ ועד קצהה - כי תחילה והמשך וסוף הם בכבוד האדם. כי באין כבוד האדם אין אדם ואין חברת-אדם. כך קיוויתי, כך ציפיתי. צר לי שהחמצנו הזדמנות זו שנקרתה על דרכנו. לא ניוואש ונמתין ליום המחר.


עיקרי העובדות שלעניין:
2. ענייננו נסוב על מחזה שכתב המחזאי מוטי לרנר. שם המחזה הוא "משפט קסטנר", והטלוויזיה בישראל אמורה הייתה לשדרו - ואכן שידרה אותו - בשלושה חלקים בתחילת חודש נובמבר 1994, החל ביום 7 בו. להזכירנו, כי יום ה-7 בנובמבר 1994 היה יום השנה החמישים לרציחתה של חנה סנש בידי הגסטאפו. המחזה לא נולד יש-מאין. נוטע הוא עצמו עמוק-עמוק באירועי-אמת שאירעו בהונגריה בעת מלחמת העולם השניה - בשנת 1944 - וב"משפט קסטנר" שהיה בישראל בשנים 1953 עד 1958.

3. בראשית הייתה הטרגדיה הנוראה שפקדה את היהודים בהונגריה בעת מלחמת העולם השניה. רצח היהודים בידי הנאצי וניסיונות שנעשו למלט את חלקם של היהודים מן התופת. טרגדיה זו - ובה ניסיונות החילוץ - נפרשה לפני בית-המשפט בישראל שעה שהיועץ המשפטי לממשלה הגיש כתב-אישום נגד אחד, מלכיאל גרינוולד, באשמה של הוצאת שם רע על ד"ר ישראל קסטנר. ד"ר קסטנר היה בשנת 1944 מראשי יהדות הונגריה, וגרינוולד הפיץ ברבים עלון בדפוס ובו האשים את ד"ר קסטנר, בארבעה ראשי-האשמה אלה (כלשון בית-המשפט): "(א) שיתוף פעולה עם הנאצים; (ב) 'רצח בעקיפין' או, 'הכשרת הקרקע לרצח' של יהדות הונגריה; (ג) שותפות גזל עם פושע מלחמה נאצי [קצין האס. אס. קורט בכר]; (ד) הצלת אותו פושע מלחמה מעונש אחרי המלחמה." משפטו של גרינוולד נערך בבית-המשפט המחוזי בירושלים, בפני הנשיא ד"ר בנימין הלוי, ולסופו החליט הנשיא הלוי לזכות את גרינוולד בשלושה מתוך ארבעה ראשי-לשון-הרע (הראשים (א), (ב) ו-(ד)). גרינוולד הורשע אך בראש (ג), אך בשים-לב לזיכויו משאר ראשי ההאשמה הוטל עליו קנס בסך של לירה אחת בלבד. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי - ת.פ. י-ם 124/53 היועץ המשפטי לממשלת ישראל נ' גרינוולד - פורסם בפסקים מחוזיים מ"ב, 3 עד 241.

היועץ המשפטי לממשלה ערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובית-המשפט העליון - במושב חמישה - החליט לקבל את הערעור בחלקו העיקרי. גרינוולד הורשע בראשי-האשמה (א) ו-(ב) (לגבי ראש-האשמה (א) - ברוב דעות של ארבעה נגד אחד) אך זיכויו מראש-האשמה (ד) נותר על כנו: ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' גרינוולד, פ"ד יב 1017 עד 2317.

4. מחזהו של מוטי לרנר ניתן לדמותו לקומה שלישית שנבנתה על שתי קומות שמתחתיה. קומה ראשונה היא הטרגדיה של יהדות הונגריה בשנת 1944. הקומה השניה היא הדרמה שהייתה בבית-המשפט המחוזי בירושלים במשפטו של גרינוולד, הוא המשפט הקרוי "משפט קסטנר". והקומה השלישית היא הדרמה שעל הבימה - מחזהו של מוטי לרנר "משפט קסטנר". מי שראה מחזה זה בטלוויזיה - ואני ראיתיו - יידע כי המחזאי אדם ברוך-כישורון הוא. נוסיף עם זאת ונדע, כי כגודל הכשרון והדרמה כן עוצמת השפעתו של המחזה על הצופים בו.

5. על קטע אחד מן המחזה יצא קצפם של העותרים שלפנינו והוא לעת חקירת גב' קתרינה סנש, אימה של חנה סנש. גב' סנש הופיעה כעדה במשפט, ונחקרה בידי עורך-הדין ש' תמיר, פרקליטו של גרינוולד. בעת עדותה מתפרץ ד"ר קסטנר אל תוך דבריה פעם ועוד פעם, עד לשיא בו מאשים הוא את חנה סנש במסירת חבריה לגסטאפו. וכך קוראים אנו במחזה:
"קסטנר (בזעם לקתרינה סנש)
איך את מעזה לבוא אלי בטענות? מי בכלל ביקש מן הבת שלך לבוא לבודפשט? מה היא חשבה לעשות? הרי בגלל הפזיזות שלה והיהירות של מי ששלח אותה, היא חצתה את הגבול כמו טירונית, ונתפסה כעבור חמש דקות. ואני אגיד לך מי גילה למשטרה ההונגרית שפלגי וגולדשטיין עומדים להגיע אלי. היא! הבת שלך. חנה סנש הגיבורה! היא נשברה בחקירה שלה וגילתה הכל. אני מתאר לעצמי איזה עינויים היא עברה. אף אחד לא היה עומד בעינויים כאלה. אבל לא בגללי נעצרו פלגי וגולדשטיין. אלא בגללה!

קתרינה סנש:
לא נכון!!!"
על קטע זה במחזה מלינים העותרים לפנינו, ובקשתם היא כי יושמט מן המחזה שיוצג בטלוויזיה. לדבריהם, האמירה כי חנה סנש הסגירה את שני חבריה - פרץ גולדשטיין ויואל פלגי - לידי הגסטאפו, אמירת-שקר היא, אמירה שיש בה כדי לפגוע בחנה ללא-מרפא. חנה סנש עמדה בגבורה בעינויים קשים שעונתה בידיהם של אנשי הגסטאפו, כך אומרים הם, ולא הסגירה סודות למעניה. כך באשר לגולדשטיין ולפלגי, וכך באשר לקוד הסודי שהיה בידיה לשידור ידיעות לבריטים, קוד שהנאצים היו מעונינים בו לשידור ידיעות כזב על-ידם (דיסאינפורמציה).


השאלה השנויה במחלוקת
9. אלה הם שני הכוחות המושכים לצדדים, כל אחד מהם אל צידו-שלו: מעבר מזה, חופש הביטוי וחירות היצירה של היוצר - מוטי לרנר - ומעבר מזה, כבוד האדם: כבודה של חנה סנש, אישה צעירה שנרצחה בידי הגסטאפו ואין בידה להגן בכוחה-שלה על כבודה. הניעתר לעותרים ונאסור על רשות השידור לשדר אותו קטע - בן כדקה - באשר פוגע הוא בכבודה של חנה סנש? או שמא נסרב להיעתר לעותרים ולא נאסור על רשות השידור לשדר אותו קטע באשר נכיר בחופש הביטוי ובחירות היצירה של היוצר?

לבחינת הדברים הבה נעלה על הבימה - בנפרד, ובזה אחר זה - את השחקנים הראשיים, נציג אותם ונשמע את שיחם. בהיאסף הכל אל הבימה נתיר לשחקנים להשיח איש-עם-רעהו וידענו ידו של מי על העליונה. את דברינו להלן נחלק לשלושה חלקים וזה יהיה סידרם: בתחילה נדון בחופש הביטוי ובזכות לשם טוב כמהויות וכעיקרים במשפט. לאחר מכן נעבור ונדון במעמדם ההירארכי של חופש הביטוי ושל הזכות לשם טוב. לבסוף נפגיש את חופש הביטוי ואת הזכות לשם טוב, לבחינת עוצמה כנגד עוצמה.

נפתח את דברינו במהותה של חירות הביטוי והיצירה ולאחריה נעבור אל כבוד האדם.


חופש הביטוי וחירות היצירה
10. ..אינני חולק, כמובן, על זכות-היסוד של חופש הביטוי וחירות היצירה. ואולם סבורני כי חבריי הרחיקו לכת במתן חירות לחופש הביטוי, תוך קיצוץ בלתי-ראוי בערכים אחרים, ערכים חשובים - חשובים מאוד - אף-הם.

12. ולענייננו. מה הוא חופש הביטוי שאנו מדברים בו? אם תרצו: מה הוא האינטרס שחופש הביטוי בענייננו מעמיד כנגד אינטרסים אחרים הנוגדים אותו? מדברים אנו במחזה, ואולם לא במחזה שהוא פרי דמיונו של המחזאי, מחזה שהמחזאי בדה מלבו מתחילה ועד סוף. מדברים אנו בזן מיוחד הקרוי דוקודרמה, קרא: יצירה שיש בה גם מן הדרמה גם מן הדוקומנטציה.

13. המחזה "משפט קסטנר" נוטע עצמו עמוק בעובדות החיים, ושיעור חלקן של עובדות אלו בסך הכולל הוא שיעור ניכר עד ניכר-מאד. לא זו בלבד שהעלילה היא, בעיקרה, עלילת-אמת - עלילה "מן החיים" - אלא שגיבורי המחזה מופיעים במחזה בשמם, כבחיים. כך, למשל, השופט הוא ד"ר בנימין הלוי; התובע הוא היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן; הסניגור הוא עורך-דין שמואל תמיר; הנאשם הוא מלכיאל גרינוולד; גב' קתרינה סנש; גב' הנזי בראנד; יואל פלגי; ועל כולם - חנה סנש. כל אלה מופיעים במחזה בשמותיהם וכמות-שהם. המחזאי מוטי לרנר נטל אירועי-חיים מסוימים והעלה עליהם שלמת-דרמה. הצופה התמים - גם הצופה המשכיל - לא יידע מה אמת במחזה ומה אינו אמת. האם אמר קסטנר את שמוטי לרנר שם בפיו או שמא לא אמר זאת? האם יש יסוד-של-אמת לאמירתו של קסטנר במחזה אודות חנה סנש או שמא לא אמר קסטנר אמת? הצופה יוצא מהורהר ולא יידע. הן ולאו ורפיא בידיה.

15. חופש הדיבור וחירות היצירה שולחים, איפוא, אל המערכה מין יצור היברידי, דוקודרמטי, יצור שחלקו אמת שהייתה (כביכול) וחלקו דרמה פרי-רוחו של המחזאי.

16. עד כאן - חופש הדיבור וחירות היצירה. ומנגד - כך נראה עתה - זכותו של האדם לשם טוב.


כבוד האדם - זכותו של האדם לשם טוב
17. הצורך הנפשי העמוק של אדם לשם טוב - צורך מן הטבע - זכה להכרה משפטית זה מכבר. המשפט עטף אותו צורך בהגנה בתחום המשפט וכך נתן בידו של אדם זכות לשם טוב. זכותו של האדם לשם טוב נתגלגלה אלינו מקדמת דנא. אמירות חז"ל כי "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים" (בבא מציעא, נח ע"ב) - וכמותה האמירה כי "כל היורדין לגיהנם עולים חוץ משלושה שיורדין ואין עולין ואלו הן ... המלבין פני חברו ברבים ..." (שם, שם) - מלוות את עמנו מאות רבות בשנים. אכן, שמו הטוב וכבודו של אדם יקרים לו מכל-יקר, לעיתים גם מחייו. "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (השופט ברק בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג (3) 840, 856). כבודו ושמו הטוב של אדם יקרים לו - למיצער - כגופו. ומה אדם קונה זכות על גופו - שלא יפגעו בו - כן קונה הוא זכות שלא יפגעו בכבודו ובשמו הטוב. פגיעה בכבודו ובשמו הטוב של אדם מדמה עצמה לאונס או למעשה מגונה הנעשים בגופו של אדם. ההבדל בין שני סוגי הפגיעה אינו אלא זה, שאונס ומעשה מגונה פוצעים תחילה בגוף ולאחר מכן בנפש, ואילו פגיעה בכבודו ובשמו הטוב של אדם פוצעים בנפש ופציעת-הנפש יכולה אף שתביא לפציעת הגוף.


סיכום ביניים
25. דיברנו עד-כה על חירות הביטוי ועל זכותו של אדם לשם טוב כמהויות וכעיקרים במשפט: עיקרים העומדים לעצמם - עיקרים המזכים את מי שהם מזכים, והמחייבים את מי שהם מחייבים - ובה-בעת משמשים הם כיסודות לפרשנות חוק והלכה, פרשנות במובנה המצומצם ופרשנות במובנה היוצר. ואולם, בבחינת מהותן של הזכויות אין די. ביודענו כי שתי זכויות אלו עתידות לבוא בהתנגשות חזיתית ביניהן, שומה עלינו להוסיף ולבחון את מעמדן ההירארכי בשיטת המשפט, אם אחת מן השתיים זכות נעלה היא מחברתה בהירארכיה המשפטית, או אם השתיים שוות-מעמד הן בפירמידה המשפטית. החלטה בשאלה זו הינה תנאי מוקדם להכנתן של הזכויות לדו-קרב שהשתיים מכינות עצמן לקראתו. נעבור איפוא ונדון בנושא ההירארכיה המשפטית של הזכויות. נפתח בחופש הביטוי.


הערת-שוליים:
בחוות-דעתו מבחין חברי הנשיא בין תחום פרישתו של חופש הביטוי לבין ההגנה שהחוק נכון להעניק לחופש הביטוי; כאומר; יש שאדם קונה חופש ביטוי אף שהחוק לא יעמיד הגנה לצידו. כך, למשל, שקר יחסה תחת כנפיו של חופש הביטוי אף אם לא יזכה להגנה. אמירה זו טעונה עיון, ומתוך שאין צורך להכריע בה לא דנתי בה.


מעמדן ההירארכי של הזכות לחופש ביטוי ושל הזכות לשם טוב - סיכום
30. נמצא לנו, איפוא, כי גם הזכות לחופש הביטוי גם הזכות לשם טוב, כזו כן זו, השתיים זוכות להגנה בשתי רמות: רמה אחת היא רמת חוק - בעניינו של חופש הביטוי מדברים אנו בהלכה שרמתה רמת-חוק - ורמה נעלה הימנה היא רמת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. גם זכותה של חנה סנש לשם טוב - יהיו מי שיאמרו: זכותם של החיים לקיים את שמה הטוב של חנה סנש - גם זכותו של המחזאי וזכותה של רשות השידור לחופש הביטוי, גם זו וגם זו זוכות למעמד של זכות-יסוד, זכות-על. ושתי זכויות-על אלו מנהלות דו-קרב ביניהן. ידה של מי מן השתיים תהא על העליונה?

הבה נעבור עתה ונדון במהותן הפנימית של כל אחת מן הזכויות שלפנינו.


הזכות לחופש הביטוי והזכות לשם טוב - עוצמת זכותם של המחזאי ושל רשות השידור כנגד עוצמת זכותה של חנה סנש והבאים מכוחה
31. נפתח בחופש הביטוי והיצירה. כפי שראינו, לא נוכל לספק עצמנו בבחינת הזכות לחופש הביטוי, כך על דרך הסתם. חובה היא המוטלת עלינו להוסיף ולהעמיק בבחינת אותו שריג בחופש הביטוי המציג עצמו לפנינו - לבחינת עוצמתו הפנימית, לבירור כוחו בצאתו למאבק בזכויות-יסוד אחרות שהוא מבקש לכרסם בהן או שהן מבקשות לכרסם בו.

33.חופש הביטוי בנושא של כרוניקה, בדיווח (או דיווח-כביכול) על מעשים שנעשו או על אירועים שאירעו, מן הראשונים במלכות הוא. החופש והזכות לדווח על מעשים ועל אירועים - בייחוד מעשים או אירועים שהציבור חייב לדעת עליהם או ראוי לו שיידע עליהם - אינו אך זכות; ככל שמדברים אנו באמצעי התקשורת למיניהם, מלווה זכות זו אף בחובה, חובה ציבורית המוטלת על המדווחים לדווח את שראוי הוא בדיווח. מטעם זה תעמוד לו למדווח הגנת אמת הפירסום כהוראת סעיף 14 לחוק לשון הרע. יסוד זה של אמת הפירסום, הארכתי בו בחוות דעתי שבפרשת קראוס (לעיל) ולא אוסיף (באותה פרשה הייתה חוות-דעתי חוות-דעת של מיעוט אך לא באשר לעיקרון הגדול של אמת הפירסום).

חירות-על זו המלווה פירסומה של כרוניקה, וההגנה של אמת הפירסום, דווקא אלו מטילות על המדווח חובה מיוחדת לומר אך אמת ושלא לומר לא-אמת, ולו שלא-במכוון ושלא-ביודעין; בוודאי כך אם מדווח המדווח לא-אמת ביודעין או במצב-דעת של לא- איכפתיות. מכל מקום, גם אם אמרנו כי חופש הביטוי - באשר הוא - כולל אמירת לא-אמת (ולא נאמר לא כך ולא אחרת), אתקשה להבין מה-טעם יקיף החוק אמירת לא-אמת בהגנה הניתנת לחופש הביטוי. לא אדע מהו האינטרס שראוי להגן עליו. כשם שזכותי להניף זרועותיי לצדדים באה אל קיצה משאגיע אל חוטמו של זולתי, כן חופש הדיבור ייעצר במקום שייתקל בשמו הטוב של הזולת. כך או אחרת, בדיווח שיקרי לא נמצא לי אינטרס בעל-עוצמה כלשהי, עוצמה שעימה יוכל חופש הביטוי לצאת למלחמה בזכותו של הזולת לשם טוב.

...העוצמה הבוקעת מזכותה של חנה סנש לכבוד ולשם טוב, עוצמה היא שאין למעלה הימנה. בעניינה של חנה סנש נוכל אף להוסיף ולומר כי כבודה ושמה הטוב הם למעלה מן החיים עצמם, שהרי ככל שעונתה לא גילתה את סודה עד שרצחוה נפש. ודוק: מדברים אנו בזכותה המזוקקת והנקיה של חנה סנש לכבוד ולשם טוב, זכות לכבוד ולשם טוב שאחיה גיורא סנש נושא משדה-הקרב על גבו ומניחה לפנינו.

37. תוצאות המערכה בין שתי הזכויות ברורות מראש: אין ענייננו בזכויות שוות-ערך זו לזו; ענייננו בזכות גדולה-מכל-גדולה הנאבקת בזכות קטנה הימנה. כבודה של חנה סנש, כבודה ושמה הטוב יגברו - ובנקל יגברו, לדעתי - על זכותו של המחזאי ועל זכותה של רשות השידור.


אפילוג
38. מעט לאחר שהייתה בת עשרים ושלוש השיבה חנה סנש את נשמתה לאלוהיה. בטוהרה. חנה סנש אינה יכולה לתבוע את כבודה. חובתנו-שלנו היא להשיב לה את כבודה....
חנה סנש הייתה לוחמת-משוררת, שמא נאמר - משוררת-לוחמת. משוררת, לוחמת וחולמת. חנה אהבה את החיים. ובשוטטה יחפה בחולות-הזהב של חוף-קיסריה - נערה כבת עשרים ואחת - כך התפללה לאלוהים:
"אלי, שלא יגמר לעולם
החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמים,
תפילת האדם."
גם באותם ימים שחורים-משחור, אדומים-מדם, מעט לפני לכתה אל התופת, שוררה על המרד, על המוות, על הכבוד. וכך שרה חנה בסרדיצה אשר ביוגוסלוויה:
"אשרי...
אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות,
אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות.
אשרי הלבבות שידעו לחדל בכבוד ...
אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות."
ליבה של חנה סנש ידע לחדול בכבוד. את כבודה ואת שמה הטוב של חנה סנש איש לא יוכל ליטול ממנה, לא בדיבור ולא במעשה.

חנה סנש
י"א תמוז תרפ"א - כ"א חשוון תש"ה
7.11.1944 - 17.7.1921

שופט


הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק ובהסכמת השופט א' מצא וכנגד דעתו החולקת של השופט מ' חשין.

ניתן היום, י"ג באב התשנ"ט (26.7.99).

שופט שופט הנשיא
<a href='http://www.daat.ac.il/daat/dilema/senesh/senesh5.htm' target='_blank'>http://www.daat.ac.il/daat/dilema/senesh/senesh5.htm</a>