יהודה קיל
יהודה קיל (1916 – 16 ביוני 2011) היה מנהל האגף לחינוך ממלכתי דתי במשרד החינוך והתרבות ויושב ראש מפעל פרשנות המקרא דעת מקרא, עליו זכה בפרס ישראל למדעי היהדות לשנת תשנ"ב ופרס הרב קוק לשנת תשמ"ד.
קורות חייו
קיל נולד בסנקט פטרבורג בירת רוסיה. בילדותו עברו הוריו, בעקבות המהפכה הבולשביקית לפוניבז' שבליטא, בה עבד אביו מרדכי כרואה חשבון ומנהל חנות כלבו. לאחר מכן, היגרה המשפחה לאנטופול שבלטביה, בה ייסד אביו את הגימנסיה הממשלתית היהודית. קיל החל ללמוד בעיר לימודי יהדות וגמרא מפי רב העיר חיים לובוצקי. הוא הצטיין בלימודיו ושוחרר מבחינות הבגרות. בסיום לימודיו, בשנת 1935, נשלח קיל להכשרה של תנועת "המזרחי", לאחריה קיבל סרטיפיקט לארץ ישראל.
קיל נקלט תחילה בחיפה, ולאחר מכן עבר לפתח תקווה והחל לעבוד כסבל. שנתיים לאחר עלייתו הצטרפה אליו אחותו, בעוד הוריו ושני אחיו נותרו באירופה ונספו בשואה. בעקבות המיתון בארץ פוטר קיל מעבודתו ועבר לירושלים, בה החל לימודי ידיעת הארץ, היסטוריה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. לפרנסתו הוא החל לעבוד באגודת הסטודנטים והיה למזכיר ההנהלה הארצית של בני עקיבא. את לימודיו סיים בשנת 1940, לאחריהם נשלח להורות בכפר הרוא"ה. יחד עמו נקלטה בהוראה תמר, לה נישא בשנת 1941.
הרב יעקב ברמן, המפקח הראשי על בתי הספר של "המזרחי", נוכח בדרך הוראתו וקלט את קיל לשורות מחלקתו. במשך 12 שנים הוא ניהל את התיכון הדתי בעפולה. בשנת 1952 מונה קיל למפקח על החינוך הדתי בצפון הארץ וכעבור שנתיים למפקח ארצי על בתי הספר היסודיים והמוסדות להכשרת מורים. לצורך מילוי תפקידו עברה המשפחה בשנת 1954 לירושלים. תמר עבדה בהוראה וניהלה את בית הספר המקצועי "לפידות". קיל, לצד עבודתו במשרד החינוך והתרבות, הרצה במכללה ירושלים ובאוניברסיטת בר-אילן ובשבתות לימד תנ"ך לחוג הנשים "אוהל רבקה".
מפעל עבודתו העיקרי במשרד החינוך החל עם מינויו ליו"ר הוועדה למפעל הפרשנות. כרכי "דעת מקרא" פורסמו במפעל זה והיו לספרי פרשנות המקרא הרשמיים של מערכת החינוך. היו שראו בעבודה זו המשך לפירושי רש"י וקאסוטו. קיל, העורך הראשי, קיבל על עבודתו את פרס ישראל למדעי היהדות לשנת תשנ"ב. מלבד עבודת העריכה, כתב קיל בעצמו את פירושו לספרי יהושע, שמואל, מלכים, משלי, דניאל ודברי הימים.
זכה בתואר יקיר ירושלים בשנת ה'תשס"ב (2002). בשנת 2005 עבר ניתוח שלאחריו לא חזר למצבו הקודם עד לפטירתו ב-16 ביוני 2011.
יהודה קיל (1916 – 16 ביוני 2011) היה מנהל האגף לחינוך ממלכתי דתי במשרד החינוך והתרבות ויושב ראש מפעל פרשנות המקרא דעת מקרא, עליו זכה בפרס ישראל למדעי היהדות לשנת תשנ"ב ופרס הרב קוק לשנת תשמ"ד.
קורות חייו
קיל נולד בסנקט פטרבורג בירת רוסיה. בילדותו עברו הוריו, בעקבות המהפכה הבולשביקית לפוניבז' שבליטא, בה עבד אביו מרדכי כרואה חשבון ומנהל חנות כלבו. לאחר מכן, היגרה המשפחה לאנטופול שבלטביה, בה ייסד אביו את הגימנסיה הממשלתית היהודית. קיל החל ללמוד בעיר לימודי יהדות וגמרא מפי רב העיר חיים לובוצקי. הוא הצטיין בלימודיו ושוחרר מבחינות הבגרות. בסיום לימודיו, בשנת 1935, נשלח קיל להכשרה של תנועת "המזרחי", לאחריה קיבל סרטיפיקט לארץ ישראל.
קיל נקלט תחילה בחיפה, ולאחר מכן עבר לפתח תקווה והחל לעבוד כסבל. שנתיים לאחר עלייתו הצטרפה אליו אחותו, בעוד הוריו ושני אחיו נותרו באירופה ונספו בשואה. בעקבות המיתון בארץ פוטר קיל מעבודתו ועבר לירושלים, בה החל לימודי ידיעת הארץ, היסטוריה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. לפרנסתו הוא החל לעבוד באגודת הסטודנטים והיה למזכיר ההנהלה הארצית של בני עקיבא. את לימודיו סיים בשנת 1940, לאחריהם נשלח להורות בכפר הרוא"ה. יחד עמו נקלטה בהוראה תמר, לה נישא בשנת 1941.
הרב יעקב ברמן, המפקח הראשי על בתי הספר של "המזרחי", נוכח בדרך הוראתו וקלט את קיל לשורות מחלקתו. במשך 12 שנים הוא ניהל את התיכון הדתי בעפולה. בשנת 1952 מונה קיל למפקח על החינוך הדתי בצפון הארץ וכעבור שנתיים למפקח ארצי על בתי הספר היסודיים והמוסדות להכשרת מורים. לצורך מילוי תפקידו עברה המשפחה בשנת 1954 לירושלים. תמר עבדה בהוראה וניהלה את בית הספר המקצועי "לפידות". קיל, לצד עבודתו במשרד החינוך והתרבות, הרצה במכללה ירושלים ובאוניברסיטת בר-אילן ובשבתות לימד תנ"ך לחוג הנשים "אוהל רבקה".
מפעל עבודתו העיקרי במשרד החינוך החל עם מינויו ליו"ר הוועדה למפעל הפרשנות. כרכי "דעת מקרא" פורסמו במפעל זה והיו לספרי פרשנות המקרא הרשמיים של מערכת החינוך. היו שראו בעבודה זו המשך לפירושי רש"י וקאסוטו. קיל, העורך הראשי, קיבל על עבודתו את פרס ישראל למדעי היהדות לשנת תשנ"ב. מלבד עבודת העריכה, כתב קיל בעצמו את פירושו לספרי יהושע, שמואל, מלכים, משלי, דניאל ודברי הימים.
זכה בתואר יקיר ירושלים בשנת ה'תשס"ב (2002). בשנת 2005 עבר ניתוח שלאחריו לא חזר למצבו הקודם עד לפטירתו ב-16 ביוני 2011.