סדר תפילות יום הכיפורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
במהלך יום הכיפורים מתפללים 5 תפילות, בהם משולבות תוספות ייחודיות ליום הכיפורים, כסדר וידוי (יהדות) בתוך תפילת העמידה, וסדר העבודה באמצע תפילת מוסף. כן מתפללים בסוף היום את תפילת נעילה, שכיום אין מתפללים אותה באף יום חוץ מיום הכיפורים.
סדר התפילות הנהוג כיום הינו תולדה של חורבן בית המקדש השני, שלאחריו לא התאפשרה עבודת בית המקדש ביום הכיפורים, שהייתה מרכזו של יום הכיפורים בזמן בית המקדש, והתפילה מהווה תחליף לה. ככל הנראה שרשיהם של החלקים הקדומים ביותר הינם עוד בתקופת בית המקדש עצמו, והם באו לידי הלכה מחייבת בתקופת התנאים. בין חלקים אלו אנו מוצאים את הוידוי[1], הברכה האמצעית של תפילת העמידה[2] והוספה של תפילה חמישית ביום: תפילת נעילה[3]. סביר להניח שגם אמירת סדר העבודה בתפילת מוסף החלה בתקופה קדומה יחסית, כנראה בתקופת האמוראים[4]. בשל המנהג להתפלל בבית הכנסת רוב רובו של היום ואף לישון בבית הכנסת נוספו בתקופה מאוחרת גם פיוטים רבים, שלאחר מכן קוצצו ברובם. נהוג להתפלל עטופים בטלית בכל התפילות. בקהילות רבות נהוג ללבוש בגדים לבנים לפי הפסוק "אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע - כצמר יהיו" ובחלק מקהילות האשכנזים נוהגים גם ללבוש קיטל.
עניינים הנוגעים לכלל התפילות
תפילת העמידה
תפילת העמידה זהה בכל תפילות היום, למעט תפילת מוסף. היא כוללת את כלל ההוספות שאומרים בעשרת ימי תשובה. כמו כן בברכת אתה קדוש ישנה תוספת ארוכה כמו בראש השנה שלא נאמרת בשאר עשרת ימי תשובה (למעט למנהג תימן שאומרים אותה בכל עשרת ימי תשובה[5]).
סדר הקטעים בברכה האמצעית משתנה בין המנהגים השונים. אצל הספרדים נאמרים הקטעים: אתה בחרתנו (נאמר בכל החגים), אלהינו ואלהי אבותינו מחול לעוונותינו (ייחודי ליום כיפור), יעלה ויבוא (בכל החגים ובראשי חודשים), אלהינו ואלהי אבותינו מלוך על כל העולם כולו (רק בראש השנה וים הכיפורים), קדשנו במצוותיך (שבתות וחגים). אצל התימנים הסדר שונה: אתה בחרתנו, יעלה ויבוא, מחול לעוונותינו, מלוך על כל העולם ולבסוף קדשנו במצוותיך. במנהגי איטליה ואשכנז[6] הסדר זהה כמעט לתימן, רק שמשמיטים את הקטע מלוך על כל העולם ובאיטליה גם את קדשנו במצוותיך.
חתימת הברכה: לפי רוב הנוסחים: ברוך אתה ה' מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו (נוסח אשכנז ונוסח ספרד מוסיפים: בית) ישראל ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה, מלך על כל הארץ מקדש (בשבת: השבת ו)ישראל ויום הכיפורים. לפי תימן בלאדי: ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ מוחל וסולח לעונות עמו בית ישראל מקדש (בשבת: השבת ו)יום הכיפורים.
בתפילת מוסף אומרים את הקטע "מפני חטאינו גלינו מארצנו" המזכיר את קרבנות היום. ברוב המנהגים הוא נאמר במקום "יעלה ויבוא" הנאמר בשאר התפילות (כמו בשאר תפילות המועדים בהם בתפילת מוסף משמיטים את הקטע יעלה ויבוא הנאמר בברכה האמצעית של שאר התפילות), אך אצל הספרדים הוא נאמר כתוספת מיד לאחר "אתה בחרתנו" ולא במקום יעלה ויבוא (כלומר אומרים יעלה ויבוא גם במוסף, בניגוד לברכה האמצעית בתפילות שלוש הרגלים
וידוי
לאחר סיום תפילת העמידה אומרים וידוי[7]. בכל התפילות למעט נעילה (לגבי הוידוי הנאמר בתפילת נעילה ראו בערך תפילת נעילה) כולל הוידוי את הקטעים "(אנא ה') אלהינו ואלהי אבותינו", "אשמנו, בגדנו" (מסודר לפי אותיות אלף-בית), "מה נאמר", "על חטא" ו"אלהי עד שלא נוצרתי" (יש מוסיפים לאחר מכן את הקטע "אלהי נצור לשוני מרע" כמו בכל יום ויש שמשמיטים אותו).
לגבי הקטע "על חטא" ישנם שני מנהגים: מנהג תימן והספרדים במערב אירופה שאומרים נוסח קצר, ומנהג רוב הספרדים, האשכנזים והאיטלקים שאומרים בסדר אלף-בית (גם כאן יש מספר מנהגים, יש נוהגים אלף בית רגיל, יש אלף בית כפול ויש בסדר ישר ולאחר מכן בסדר תשר"ק).
הוידוי גם נאמר בחזרת הש"ץ, ובתפילת ערבית בה אין חזרה, לאחר הסליחות. אצל פייטני ספרד נתחברו פיוטי וידוי לכל אחת מתפילות היום. כיום ברוב קהילות הספרדים נהוג להשמיט וידויים אלו בשל חשש להפסק בתפילה או בשל אריכותה, ואומרים רק את פיוט הוידוי של תפילת ערבית שבו אין חשש הפסק ("רבונו של עולם אתוודה על עבירות קלות וחמורות") ואת הוידוי של שחרית לרב נסים גאון.
סליחות
עיקרו של יום הכיפורים הינו בקשת הסליחה והמחילה על העוונות, לפיכך החלק המרכזי בתפילות הינו אמירת פיוטי הסליחות, משולבות בשלוש עשרה מידות הרחמים. המנהג הקדום לומר את הסליחות בחזרת הש"ץ באמצע הברכה הרביעית של כל תפילות היום, ובתפילת ערבית בה אין חזרה - לאחר תפילת העמידה, השתמר בצורתו המקורית אך ורק במנהג איטליה (וגם שם אינן נאמרות בתפילת מוסף). במנהג אשכנז המאוחר אמנם שמרו על מיקום הסליחות בתוך החזרה - אך ויתרו על אמירתן והן נאמרות כיום רק בתפילת ערבית ובתפילת נעילה. אין לטעות בין פיוטי הסליחות לבין הקרובות (שהן סוג אחר של פיוט) הנאמרות אף כיום בחזרת הש"ץ של כל תפילות היום במנהג אשכנז. מנגד אצל הספרדים אמנם שמרו על אמירת הסליחות בכל חמש תפילות היום אך הן הוצאו מתוך חזרת הש"ץ לאחריה, כאשר לפניהן אומרים קדיש לעילא ולאחריהן קדיש תענו ותעתרו.
פיוטים
בתקופת הפייטנות הקלאסית של ארץ ישראל, וכן בתקופת תור הזהב של שירת ספרד בימי הביניים התחברו פיוטים רבים שנועדו לעטר (או אף להחליף, במסורת הארץ ישראלית) את קטעי התפילה השונים כגון נשמת כל חי (רק במסורת ספרד), כמה קטעים בברכת יוצר וכן קרובה לחזרת הש"ץ (אוסף רחב של פיוטים המעטר את שלוש הברכות הראשונות והקדושה). בתקופות מאוחרות יותר קוצצו הפיוטים והוזזו ממקומם בשל החשש ההלכתי להפסק בתפילה וגם בשל התפתחות החזנות שהאטה את התפלה בהכניסה תכנים מוזיקליים שלא אפשרו אמירה של קטעי פיוט רבים כל כך.
בקרב קהילות אשכנזיות רבות נהוג כיום לומר רק קטעים מתוך הקרובות לחזרת הש"ץ בארבע תפילות היום, ורק קהילות בודדות אומרות אותן בשלמותן ואף אומרות את פיוטי היוצר. ברם, האשכנזים שמרו על המיקום המקורי של הפיוטים. גישה דומה קיימת גם אצל האיטלקים, אלא שאצלם המגמה שמרנית יותר, והם אף אומרים פיוט יוצר (אם כי לא במקומו המקורי אלא בין הקדיש לברכו).
ברוב הקהילות הספרדיות, בהן אומרים פיוטי רשות לנשמת וקדיש, העבירו את הפיוטים לאחר חזרת הש"ץ והסליחות (אף הסליחות עצמן הועברו לשם חרף מיקומן המקורי בתוך החזרה), וכיום ישנה מגמה לצמצם אותם למינימום (במספר קהילות נאמר רק הפיוט "שנאננים שאננים" לר' שלמה אבן גבירול). קהילות מעטות עדיין שומרות על המנהג לומר את הפיוטים הללו במקומם המקורי, בעיקר הקהילות במערב צפון אפריקה ובמערב אירופה. הקרובות לחזרת הש"ץ קוצצו כמעט לגמרי והן מכילות כיום רק פיוטי קדושה. באשר למיקומם של פיוטי הקדושה, במרבית הקהילות הספרדיות התקבל פתרון ביניים לפיו הם נאמרים אמנם במקומם המקורי (בניגוד לרשויות), אלא שהחזן עצמו אינו אומרם אלא הסומך שלו (אדם שעומד ליד החזן). בקצת קהילות החזן עצמו אומרם ומנגד קהילות אחרות דוחות את אמירתם לאחר הסליחות, יחד עם פיוטי הרשויות לנשמת והקדיש. המגמה הכללית אצל הספרדים היא אפוא, למעט בפיוטים ככל שניתן, מגמה הקיימת גם בתכלאל הבלדי.
עניינים נוספים
קטע נוסף הנאמר בחלק מתפילות היום הוא אבינו מלכנו. אצל האשכנזים הוא נאמר בתפילת ערבית לאחר הסליחות, שחרית, מנחה ונעילה. אצל האיטלקים בשחרית מנחה ונעילה. אצל הספרדים והתימנים בשחרית ומנחה בלבד.
אצל התימנים נהוג לומר נפילת אפיים בכל אחת מתפילות היום, ואצל האיטלקים רק בתפילת נעילה. בשאר המנהגים לא אומרים נפילת אפים בכלל.
בקריאת שמע נהוג כיום לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם, בניגוד לשאר השנה בה הוא נאמר בלחש.
יש נוהגים לישון בבית הכנסת.
אצל האשכנזים אומרים בכל התפילות קדושה מורחבת ("נעריצך ונקדישך" בנוסח אשכנז, "כתר" בנוסח ספרד), לא קיים בשאר המנהגים.
אצל האשכנזים והספרדים אומרים בחזרת הש"ץ את הפיוט "היום תאמצנו" (השייך לסוג "עושה השלום" - פיוטים הנאמרים בחזרת הש"ץ בברכת שים שלום). נוסחו השלם קיים בנוסח הספרדים המזרחי, ואילו אצל הספרדים במערב אירופה ואצל האשכנזים הוא מקוצץ. אצל הספרדים הוא נאמר בכל התפילות ואילו ברוב קהילות האשכנזים רק בתפילת מוסף ויש שאומרים אותו (בנוסח אשכנז המערבי) גם בשחרית ונעילה.
שינויים בסדר התפילה ביום הכיפורים שחל בשבת
אם חל יום הכיפורים בשבת ישנם כמה שינויים בתפילה, העיקריים שבהם:
לפני תפילת ערבית יש אומרים קבלת שבת כבכל שבת, יש שאומרים רק את "מזמור שיר ליום השבת" (תהילים צ"ב-צ"ג) ויש המשמיטים לגמרי את קבלת שבת.
מנהג האשכנזים וקצת קהילות הספרדים להשמיט את הקטע אבינו מלכנו אך בשאר העדות נהוג לאומרו (אך בתפילת נעילה האשכנזים נוהגים לאומרו אפילו בשבת).
בתפילת ערבית אומרים לאחר תפילת העמידה "ויכולו" וברכה מעין שבע כמו בכל שבת. לפני אמירת הפסוק של "כי ביום הזה" מוסיפים את הפסוקי "ושמרו בני ישראל" כבכל שבת.
בברכה האמצעית של תפילת העמידה מזכירים גם את השבת, בין באמצע הברכה ובין בחתימה.
בתפלת מנחה אין אומרים את הפסוק "ואני תפלתי" שנאמר בשבת רגילה, שכן הטעם לאמירתו בשבת רגילה הוא על פי מדרש ביחס לדוד המלך שבנגוד למלכי אומות העולם, היה מתפלל אחר אכילתו (ראו ליתר פירוט בערך תפילת מנחה), מה שלא שייך ביום הכיפורים שאסור באכילה[8]. אבל יש אומרים שיש לאומרו, למשל בעל שיבולי הלקט[9] וכן מעיד בעל הטורים עצמו שנהגו בעיר טולדו בספרד (שאמרוהו אפילו ביום חול). בפועל אצל הספרדים, התימנים והאשכנזים נוהגים כיום שלא לאומרו, ואילו האיטלקים נוהגים כדעת בעל שיבולי הלקט לאומרו בשבת.
ברוב קהילות הספרדים והתימנים נוהגים לומר בתפילת מנחה את פסוקי "צדקתך" כמו בתפילת מנחה של שבת רגילה.
במחזורים השונים ישנם פיוטים שנהוג שלא לאומרם בשבת.
מספר שינויים בסדר התפילה במוצאי יום הכיפורים ובהבדלה, בהתאם למנהגים השונים.
תפילות יום הכיפורים לפי סדרן
תפילת מנחה של ערב יום כיפור
התלמוד במסכת יומא[10] קובע כי יש לומר את הוידוי גם לפני הצום "שמא תטרף דעתו בסעודה", ולהלכה נפסק שמזכירים את הוידוי בתפילת מנחה, אותה יש להתפלל לפני הסעודה המפסקת.
הוידוי נאמר על ידי היחידים לאחר תפילת העמידה. בנוגע לחזרת הש"ץ מציין אבודרהם כי "רב עמרם כתב שליח ציבור אומר וידוי במנחה לאחר שיסיים תפילתו כדי להוציא את הרבים ידי חובתן...נהגו בספרד שחוזר שליח ציבור התפילה וכשיגיע לברכת סלח לנו אבינו...אומר הוידוי...". ברם מובאת שם גם תשובה לרב האי גאון שלא ראוי ששליח ציבור יאמר את הוידוי בחזרת הש"ץ של ערב יום הכיפורים. הבית יוסף מציין כי לא נהגו ששליח ציבור אומר וידוי בתפילתו כי נהגו להתפלל תפילה אחת בקול רם ללא חזרה, ומביא את דברי הר"ן שכתב שכיוון ששליח ציבור אומר וידוי לאחר תפילתו כמו שאר היחידים אין הוא אומר אותו בקול רם. ברם המהרי"ץ בתכלאל עץ חיים מציין כי בתימן נהגו שכאשר מתפללים תפילה אחת בקול רם (ללא חזרה) שליח ציבור אומר את הוידוי בקול רם לאחר תפילתו והציבור אומר עימו, וכך גם נהוג בקהילות הספרדים במערב אירופה[11].
אין אומרים תחנון. אצל יהודי אשכנז נהוג להשמיט את תפילת אבינו מלכנו שבדרך כלל נאמרת בתפילות שחרית ומנחה של עשרת ימי תשובה[12], אך בשאר המנהגים אומרים אותו כרגיל, ולאחר מכן קדיש תתקבל ומסיימים את התפילה כרגיל. אצל הספרדים במקום (או בנוסף ל)מזמור ס"ז אומרים את המזמורים פ"ה וק"ל.
תפילת ערבית
החלק המרכזי הפותח את תפילת ערבית של יום הכיפורים ולמעשה את תפילות יום הכיפורים כולן הוא תפילת כל נדרי. לפני אמירת תפילה זו נהוג לומר מספר פיוטים בקהילות השונות. ברוב קהילות ספרד ותימן מקובל לומר את הפיוטים "לך אלי תשוקתי", שיש מייחסים לר' אברהם אבן עזרא ו"שמע קולי אשר ישמע בקולות" המיוחס לרב האי גאון (בקהילות הספרדיות של מערב אירופה לא אומרים את "לך אלי" ומתחילים ישר מ"שמע קולי"). ברבות מקהילות האשכנזים (בעיקר במזרח אירופה) נהוג לומר "תפילה זכה", שבה האדם מתוודה וסולח לאנשים שפגעו בו. תפילה זו נעשית בשקט בין האדם לעצמו. בקהילות איטליה אין מנהג אחיד, יש אומרים מספר מזמורי תהלים העוסקים בנושא התשובה ויש המוסיפים לומר את הפיוט "שמע קולי" הלקוח מן המסורת הספרדית.
לאחר אמירת כל נדרי נהוג בקהילות רבות לומר פרקי מי שברך, תפילה לשלום המלכות, הזכרת נשמות (של חכמים וחברי הקהלה) ועוד. בולט במיוחד מנהג שנהוג בכמה מקהילות הספרדים להזכיר את נשמות כל הרבנים שפעלו בקהילה (ראו למשל את נוסח ההשכבות של בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם).
לאחר מכן, כבכל חג, מברכים את ברכת שהחיינו. את ברכת שהחיינו נוהגים לומר בכל חג בעת הקידוש (אם כי מדין התלמוד ניתן לאומרה אפילו בשוק), אך ביום הכיפורים, בו אין קידוש, אומרים את הברכה לפני תפילת ערבית.
לאחר מכן פותחים בתפילת ערבית עצמה. בניגוד לתפילות שבתות וימים טובים ובדומה לתפילות יום חול, תפילת ערבית של יום הכיפורים פותחת במרבית המנהגים (למעט מנהג אשכנז וקצת קהילות הספרדים) בפסוק "והוא רחום יכפר עוון" (תהילים עח,לח), כבקשה למחילת החטאים. תפילת ערבית היא רגילה ללא פיוטי מעריב (למעט מחזור רומניא[13]). לפני חצי קדיש אומרים את הפסוק "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז,ל) אך במנהג איטליה אומרים את הפסוק "אלה מועדי ה'" (ויקרא כ"ג, ד'). בחלק מקהילות האשכנזים לא אומרים פסוק בכלל.
מיד לאחר תפילת העמידה אומרים ברוב המנהגים קטעי סליחות בצירוף שלוש עשרה מידות הרחמים, אך אצל התימנים אומרים אותן רק לאחר סיום כל התפילה ומיד לאחר תפילת העמידה אומרים נפילת אפיים. לאחר סיום אמירת הסליחות אומרים קדיש תתקבל (או קדיש תענו ותעתרו אצל הספרדים), ומוסיפים לומר קטעים נוספים, כל מקום לפי מנהגו (למשל תפילה על הפרנסה, מזמורי תהלים ועוד).
תפילת שחרית
נטילת ידיים
קיימת מחלוקת אצל הראשונים האם יש לקיים נטילת ידיים של שחרית ביום הכיפורים. המצדדים שלא ליטול סוברים שכיוון שיום הכיפורים אסור ברחיצה אין ליטול ידיים, וכן דעת הרמב"ם[14] (מאותו טעם אין מברכים לשיטתו גם את ברכת "המעביר שינה מעיני") ורש"י[15]. לעומתם יש סוברים שכשם שהותר ליטול ידיים כאשר ידיו מטונפות כך נוטלים ידיים בקימה בבוקר משום רוח רעה השורה על ידיו של האדם במהלך השינה, וכן דעת רבנו תם , הר"ן, הטור וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך[16].
[עריכה] ברכת שעשה לי כל צרכי
המחלוקת במהותן של ברכות השחר, האם הן ברכות על כלל העולם או ספציפיות לאדם מסוים עוררה את הסוגיה האם יש לברך את ברכת "שעשה לי כל צרכי" (שהיא ברכה על נעילת הנעליים) ביום הכיפורים (ואף בתשעה באב). הסוברים שהן ברכות הספציפיות לאדם מסוים, ומימלא במידה ולא ביצע אותן אינו מברך, כך אין מברכים ברכה זו ביום הכיפורים שכן יום הכיפורים אסור בנעילת הסנדל. לדברי האומרים שהיא ברכה על כלל העולם הדבר נשאר תלוי במחלוקת: יש הסוברים שאף לשיטה זו אין לברך, שכן כל העולם אסור בנעילת הסנדל ולא רק אדם ספציפי. ברם יש חולקים וסוברים שיש לברך ברכה זו ככל יום רגיל שכן מותר לנעול נעליים שאינן מעור או אפילו נעלי עור במקרים מסוימים (כגון שחושש מעקרב). גם למעשה חלוקים המנהגים: אצל האיטלקים והאשכנזים (למעט ההולכים בדעת הגר"א) נהוג לברך. אצל התימנים נהוג שלא לברך, ואילו אצל הספרדים הדבר שנוי במחלוקת עד היום: יש נוהגים לברך ויש שאינם מברכים. ההולכים בדעת הגר"א נוהגים כפשרה לנעול נעלי עור בצאת הצום ואז לברך.
[עריכה] עשרה מזמורי תשובה
בסידור רב עמרם גאון מובא שאומרים בפסוקי דזמרא מזמורי תהילים נוספים, רובם מעניין התשובה. המנהג הובא באבודרהם ובטור ולמעשה נוהגים כך כיום רק הספרדים. מוסיפים את המזמורים לאחר מזמור צ"א בזמירות, שהוא המקום בו נוהגים הספרדים להוסיף מזמור מעניינו של יום בחגים. המזמורים שמוסיפים הם: י"ז, כ"ה, ל"ב, נ"א, ס"ה, פ"ה, פ"ו, ק"ב, ק"ג, ק"ד.
[עריכה] הוספות בתפלת נשמת כל חי ובברכות קריאת שמע
כפי שהוסבר לעיל, בעבר היו נאמרים פיוטים בנקודות מסוימות בתפילה החל מלפני תפילת נשמת כל חי, בינה לבין הקדיש, ובברכות קריאת שמע, כיום הנטיה במרבית הקהילות לדלג עליהם או לדחות את אמירתם לאחר מכן.
[עריכה] חזרת הש"ץ
חזרת הש"ץ כוללת שלושה סוגי תוספות שלא כולם נאמרים בכל המנהגים (הסבר מפורט יותר על תוספות אלו נמצא בראשית הערך):
קרובה - פיוטים הנאמרים בשלוש הברכות הראשונות של חזרת הש"ץ: קיים במנהגי אשכנז ואיטליה, ובאופן חלקי ביותר (פיוטי קדושה) גם במנהג ספרד (ברוב הקהילות).
סליחות - פיוטי סליחות משולבים עם שלוש עשרה מידות הרחמים. המנהג הקדום בכל הקהילות היה לאומרן באמצע הברכה הרביעית, מה שקיים היום רק במנהג איטליה. אצל הספרדים והתימנים דוחים את אמירתן לאחר החזרה מחשש להפסק ואילו ברוב קהילות האשכנזים ביטלו את אמירתן לגמרי בתפילות שחרית, מוסף ומנחה.
וידוי - נאמר כחלק מן הברכה הרביעית - מקורו בדין התלמוד במסכת יומא ולכן נאמר בכל המנהגים. אצל השומרים על המנהג לומר סליחות בחזרת הש"ץ הוא משולב כחלק מהן, שכן בדומה לסליחות הוא נאמר כחלק מן הברכה הרביעית.
מיד לאחר חזרת הש"ץ נאמרת תפילת אבינו מלכנו. אם חל יום הכיפורים בשבת יש נוהגים להשמיט אותה כפי שהוסבר לעיל. אצל הספרדים והתימנים אומרים לאחר מכן את הסליחות לאחריהם מוסיפים הספרדים את הרשויות לנשמת ולקדיש שהושמטו (בקהילות בהן משמיטים אותם) והתימנים מוסיפים גם נפילת אפיים.
[עריכה] קריאה בתורה והפטרה
הקריאה בתורה היא בספר ויקרא, בקטע הלקוח מפרשת אחרי מות (ויקרא פרק ט"ז), הדן בסדר העבודה במשכן ביום הכיפורים. האיטלקים נוהגים להוסיף גם את פרק י"ז, ככל הנראה על מנת להשלים ביום הכיפורים את הקריאה של כל פרשת אחרי מות (שכן בתפילת מנחה קוראים את פרק י"ח).
ביום הכיפורים ישנם שישה עולים (אחד יותר מיום טוב רגיל ואחד פחות משבת) אבל אם חל יום הכיפורים בשבת ישנם שבעה עולים. בקהילות ספרדיות מסוימות קיים מנהג שכל בית הכנסת עולה לתורה כמוסיפים, או לכל הפחות להוסיף עולים רבים.
אצל האשכנזים ישנם טעמי מקרא מיוחדים לימים נוראים. הקריאה בתורה של שחרית (למעט המפטיר) נעשית בטעמים אלו.
למפטיר קוראים (בדומה למועדים אחרים) קטע העוסק בקרבנות היום מפרשת פינחס (במדבר כ"ט, ז'-י"א).
ההפטרה היא בספר ישעיה (נ"ז, י"ד - נ"ח י"ד; האיטלקים והתימנים מוסיפים גם את נ"ט, כ-כ"א). עיקר ההפטרה היא דברי ביקורת על הצמים ואינם משנים את מעשיהם:
ל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
במהלך יום הכיפורים מתפללים 5 תפילות, בהם משולבות תוספות ייחודיות ליום הכיפורים, כסדר וידוי (יהדות) בתוך תפילת העמידה, וסדר העבודה באמצע תפילת מוסף. כן מתפללים בסוף היום את תפילת נעילה, שכיום אין מתפללים אותה באף יום חוץ מיום הכיפורים.
סדר התפילות הנהוג כיום הינו תולדה של חורבן בית המקדש השני, שלאחריו לא התאפשרה עבודת בית המקדש ביום הכיפורים, שהייתה מרכזו של יום הכיפורים בזמן בית המקדש, והתפילה מהווה תחליף לה. ככל הנראה שרשיהם של החלקים הקדומים ביותר הינם עוד בתקופת בית המקדש עצמו, והם באו לידי הלכה מחייבת בתקופת התנאים. בין חלקים אלו אנו מוצאים את הוידוי[1], הברכה האמצעית של תפילת העמידה[2] והוספה של תפילה חמישית ביום: תפילת נעילה[3]. סביר להניח שגם אמירת סדר העבודה בתפילת מוסף החלה בתקופה קדומה יחסית, כנראה בתקופת האמוראים[4]. בשל המנהג להתפלל בבית הכנסת רוב רובו של היום ואף לישון בבית הכנסת נוספו בתקופה מאוחרת גם פיוטים רבים, שלאחר מכן קוצצו ברובם. נהוג להתפלל עטופים בטלית בכל התפילות. בקהילות רבות נהוג ללבוש בגדים לבנים לפי הפסוק "אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע - כצמר יהיו" ובחלק מקהילות האשכנזים נוהגים גם ללבוש קיטל.
עניינים הנוגעים לכלל התפילות
תפילת העמידה
תפילת העמידה זהה בכל תפילות היום, למעט תפילת מוסף. היא כוללת את כלל ההוספות שאומרים בעשרת ימי תשובה. כמו כן בברכת אתה קדוש ישנה תוספת ארוכה כמו בראש השנה שלא נאמרת בשאר עשרת ימי תשובה (למעט למנהג תימן שאומרים אותה בכל עשרת ימי תשובה[5]).
סדר הקטעים בברכה האמצעית משתנה בין המנהגים השונים. אצל הספרדים נאמרים הקטעים: אתה בחרתנו (נאמר בכל החגים), אלהינו ואלהי אבותינו מחול לעוונותינו (ייחודי ליום כיפור), יעלה ויבוא (בכל החגים ובראשי חודשים), אלהינו ואלהי אבותינו מלוך על כל העולם כולו (רק בראש השנה וים הכיפורים), קדשנו במצוותיך (שבתות וחגים). אצל התימנים הסדר שונה: אתה בחרתנו, יעלה ויבוא, מחול לעוונותינו, מלוך על כל העולם ולבסוף קדשנו במצוותיך. במנהגי איטליה ואשכנז[6] הסדר זהה כמעט לתימן, רק שמשמיטים את הקטע מלוך על כל העולם ובאיטליה גם את קדשנו במצוותיך.
חתימת הברכה: לפי רוב הנוסחים: ברוך אתה ה' מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו (נוסח אשכנז ונוסח ספרד מוסיפים: בית) ישראל ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה, מלך על כל הארץ מקדש (בשבת: השבת ו)ישראל ויום הכיפורים. לפי תימן בלאדי: ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ מוחל וסולח לעונות עמו בית ישראל מקדש (בשבת: השבת ו)יום הכיפורים.
בתפילת מוסף אומרים את הקטע "מפני חטאינו גלינו מארצנו" המזכיר את קרבנות היום. ברוב המנהגים הוא נאמר במקום "יעלה ויבוא" הנאמר בשאר התפילות (כמו בשאר תפילות המועדים בהם בתפילת מוסף משמיטים את הקטע יעלה ויבוא הנאמר בברכה האמצעית של שאר התפילות), אך אצל הספרדים הוא נאמר כתוספת מיד לאחר "אתה בחרתנו" ולא במקום יעלה ויבוא (כלומר אומרים יעלה ויבוא גם במוסף, בניגוד לברכה האמצעית בתפילות שלוש הרגלים
וידוי
לאחר סיום תפילת העמידה אומרים וידוי[7]. בכל התפילות למעט נעילה (לגבי הוידוי הנאמר בתפילת נעילה ראו בערך תפילת נעילה) כולל הוידוי את הקטעים "(אנא ה') אלהינו ואלהי אבותינו", "אשמנו, בגדנו" (מסודר לפי אותיות אלף-בית), "מה נאמר", "על חטא" ו"אלהי עד שלא נוצרתי" (יש מוסיפים לאחר מכן את הקטע "אלהי נצור לשוני מרע" כמו בכל יום ויש שמשמיטים אותו).
לגבי הקטע "על חטא" ישנם שני מנהגים: מנהג תימן והספרדים במערב אירופה שאומרים נוסח קצר, ומנהג רוב הספרדים, האשכנזים והאיטלקים שאומרים בסדר אלף-בית (גם כאן יש מספר מנהגים, יש נוהגים אלף בית רגיל, יש אלף בית כפול ויש בסדר ישר ולאחר מכן בסדר תשר"ק).
הוידוי גם נאמר בחזרת הש"ץ, ובתפילת ערבית בה אין חזרה, לאחר הסליחות. אצל פייטני ספרד נתחברו פיוטי וידוי לכל אחת מתפילות היום. כיום ברוב קהילות הספרדים נהוג להשמיט וידויים אלו בשל חשש להפסק בתפילה או בשל אריכותה, ואומרים רק את פיוט הוידוי של תפילת ערבית שבו אין חשש הפסק ("רבונו של עולם אתוודה על עבירות קלות וחמורות") ואת הוידוי של שחרית לרב נסים גאון.
סליחות
עיקרו של יום הכיפורים הינו בקשת הסליחה והמחילה על העוונות, לפיכך החלק המרכזי בתפילות הינו אמירת פיוטי הסליחות, משולבות בשלוש עשרה מידות הרחמים. המנהג הקדום לומר את הסליחות בחזרת הש"ץ באמצע הברכה הרביעית של כל תפילות היום, ובתפילת ערבית בה אין חזרה - לאחר תפילת העמידה, השתמר בצורתו המקורית אך ורק במנהג איטליה (וגם שם אינן נאמרות בתפילת מוסף). במנהג אשכנז המאוחר אמנם שמרו על מיקום הסליחות בתוך החזרה - אך ויתרו על אמירתן והן נאמרות כיום רק בתפילת ערבית ובתפילת נעילה. אין לטעות בין פיוטי הסליחות לבין הקרובות (שהן סוג אחר של פיוט) הנאמרות אף כיום בחזרת הש"ץ של כל תפילות היום במנהג אשכנז. מנגד אצל הספרדים אמנם שמרו על אמירת הסליחות בכל חמש תפילות היום אך הן הוצאו מתוך חזרת הש"ץ לאחריה, כאשר לפניהן אומרים קדיש לעילא ולאחריהן קדיש תענו ותעתרו.
פיוטים
בתקופת הפייטנות הקלאסית של ארץ ישראל, וכן בתקופת תור הזהב של שירת ספרד בימי הביניים התחברו פיוטים רבים שנועדו לעטר (או אף להחליף, במסורת הארץ ישראלית) את קטעי התפילה השונים כגון נשמת כל חי (רק במסורת ספרד), כמה קטעים בברכת יוצר וכן קרובה לחזרת הש"ץ (אוסף רחב של פיוטים המעטר את שלוש הברכות הראשונות והקדושה). בתקופות מאוחרות יותר קוצצו הפיוטים והוזזו ממקומם בשל החשש ההלכתי להפסק בתפילה וגם בשל התפתחות החזנות שהאטה את התפלה בהכניסה תכנים מוזיקליים שלא אפשרו אמירה של קטעי פיוט רבים כל כך.
בקרב קהילות אשכנזיות רבות נהוג כיום לומר רק קטעים מתוך הקרובות לחזרת הש"ץ בארבע תפילות היום, ורק קהילות בודדות אומרות אותן בשלמותן ואף אומרות את פיוטי היוצר. ברם, האשכנזים שמרו על המיקום המקורי של הפיוטים. גישה דומה קיימת גם אצל האיטלקים, אלא שאצלם המגמה שמרנית יותר, והם אף אומרים פיוט יוצר (אם כי לא במקומו המקורי אלא בין הקדיש לברכו).
ברוב הקהילות הספרדיות, בהן אומרים פיוטי רשות לנשמת וקדיש, העבירו את הפיוטים לאחר חזרת הש"ץ והסליחות (אף הסליחות עצמן הועברו לשם חרף מיקומן המקורי בתוך החזרה), וכיום ישנה מגמה לצמצם אותם למינימום (במספר קהילות נאמר רק הפיוט "שנאננים שאננים" לר' שלמה אבן גבירול). קהילות מעטות עדיין שומרות על המנהג לומר את הפיוטים הללו במקומם המקורי, בעיקר הקהילות במערב צפון אפריקה ובמערב אירופה. הקרובות לחזרת הש"ץ קוצצו כמעט לגמרי והן מכילות כיום רק פיוטי קדושה. באשר למיקומם של פיוטי הקדושה, במרבית הקהילות הספרדיות התקבל פתרון ביניים לפיו הם נאמרים אמנם במקומם המקורי (בניגוד לרשויות), אלא שהחזן עצמו אינו אומרם אלא הסומך שלו (אדם שעומד ליד החזן). בקצת קהילות החזן עצמו אומרם ומנגד קהילות אחרות דוחות את אמירתם לאחר הסליחות, יחד עם פיוטי הרשויות לנשמת והקדיש. המגמה הכללית אצל הספרדים היא אפוא, למעט בפיוטים ככל שניתן, מגמה הקיימת גם בתכלאל הבלדי.
עניינים נוספים
קטע נוסף הנאמר בחלק מתפילות היום הוא אבינו מלכנו. אצל האשכנזים הוא נאמר בתפילת ערבית לאחר הסליחות, שחרית, מנחה ונעילה. אצל האיטלקים בשחרית מנחה ונעילה. אצל הספרדים והתימנים בשחרית ומנחה בלבד.
אצל התימנים נהוג לומר נפילת אפיים בכל אחת מתפילות היום, ואצל האיטלקים רק בתפילת נעילה. בשאר המנהגים לא אומרים נפילת אפים בכלל.
בקריאת שמע נהוג כיום לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם, בניגוד לשאר השנה בה הוא נאמר בלחש.
יש נוהגים לישון בבית הכנסת.
אצל האשכנזים אומרים בכל התפילות קדושה מורחבת ("נעריצך ונקדישך" בנוסח אשכנז, "כתר" בנוסח ספרד), לא קיים בשאר המנהגים.
אצל האשכנזים והספרדים אומרים בחזרת הש"ץ את הפיוט "היום תאמצנו" (השייך לסוג "עושה השלום" - פיוטים הנאמרים בחזרת הש"ץ בברכת שים שלום). נוסחו השלם קיים בנוסח הספרדים המזרחי, ואילו אצל הספרדים במערב אירופה ואצל האשכנזים הוא מקוצץ. אצל הספרדים הוא נאמר בכל התפילות ואילו ברוב קהילות האשכנזים רק בתפילת מוסף ויש שאומרים אותו (בנוסח אשכנז המערבי) גם בשחרית ונעילה.
שינויים בסדר התפילה ביום הכיפורים שחל בשבת
אם חל יום הכיפורים בשבת ישנם כמה שינויים בתפילה, העיקריים שבהם:
לפני תפילת ערבית יש אומרים קבלת שבת כבכל שבת, יש שאומרים רק את "מזמור שיר ליום השבת" (תהילים צ"ב-צ"ג) ויש המשמיטים לגמרי את קבלת שבת.
מנהג האשכנזים וקצת קהילות הספרדים להשמיט את הקטע אבינו מלכנו אך בשאר העדות נהוג לאומרו (אך בתפילת נעילה האשכנזים נוהגים לאומרו אפילו בשבת).
בתפילת ערבית אומרים לאחר תפילת העמידה "ויכולו" וברכה מעין שבע כמו בכל שבת. לפני אמירת הפסוק של "כי ביום הזה" מוסיפים את הפסוקי "ושמרו בני ישראל" כבכל שבת.
בברכה האמצעית של תפילת העמידה מזכירים גם את השבת, בין באמצע הברכה ובין בחתימה.
בתפלת מנחה אין אומרים את הפסוק "ואני תפלתי" שנאמר בשבת רגילה, שכן הטעם לאמירתו בשבת רגילה הוא על פי מדרש ביחס לדוד המלך שבנגוד למלכי אומות העולם, היה מתפלל אחר אכילתו (ראו ליתר פירוט בערך תפילת מנחה), מה שלא שייך ביום הכיפורים שאסור באכילה[8]. אבל יש אומרים שיש לאומרו, למשל בעל שיבולי הלקט[9] וכן מעיד בעל הטורים עצמו שנהגו בעיר טולדו בספרד (שאמרוהו אפילו ביום חול). בפועל אצל הספרדים, התימנים והאשכנזים נוהגים כיום שלא לאומרו, ואילו האיטלקים נוהגים כדעת בעל שיבולי הלקט לאומרו בשבת.
ברוב קהילות הספרדים והתימנים נוהגים לומר בתפילת מנחה את פסוקי "צדקתך" כמו בתפילת מנחה של שבת רגילה.
במחזורים השונים ישנם פיוטים שנהוג שלא לאומרם בשבת.
מספר שינויים בסדר התפילה במוצאי יום הכיפורים ובהבדלה, בהתאם למנהגים השונים.
תפילות יום הכיפורים לפי סדרן
תפילת מנחה של ערב יום כיפור
התלמוד במסכת יומא[10] קובע כי יש לומר את הוידוי גם לפני הצום "שמא תטרף דעתו בסעודה", ולהלכה נפסק שמזכירים את הוידוי בתפילת מנחה, אותה יש להתפלל לפני הסעודה המפסקת.
הוידוי נאמר על ידי היחידים לאחר תפילת העמידה. בנוגע לחזרת הש"ץ מציין אבודרהם כי "רב עמרם כתב שליח ציבור אומר וידוי במנחה לאחר שיסיים תפילתו כדי להוציא את הרבים ידי חובתן...נהגו בספרד שחוזר שליח ציבור התפילה וכשיגיע לברכת סלח לנו אבינו...אומר הוידוי...". ברם מובאת שם גם תשובה לרב האי גאון שלא ראוי ששליח ציבור יאמר את הוידוי בחזרת הש"ץ של ערב יום הכיפורים. הבית יוסף מציין כי לא נהגו ששליח ציבור אומר וידוי בתפילתו כי נהגו להתפלל תפילה אחת בקול רם ללא חזרה, ומביא את דברי הר"ן שכתב שכיוון ששליח ציבור אומר וידוי לאחר תפילתו כמו שאר היחידים אין הוא אומר אותו בקול רם. ברם המהרי"ץ בתכלאל עץ חיים מציין כי בתימן נהגו שכאשר מתפללים תפילה אחת בקול רם (ללא חזרה) שליח ציבור אומר את הוידוי בקול רם לאחר תפילתו והציבור אומר עימו, וכך גם נהוג בקהילות הספרדים במערב אירופה[11].
אין אומרים תחנון. אצל יהודי אשכנז נהוג להשמיט את תפילת אבינו מלכנו שבדרך כלל נאמרת בתפילות שחרית ומנחה של עשרת ימי תשובה[12], אך בשאר המנהגים אומרים אותו כרגיל, ולאחר מכן קדיש תתקבל ומסיימים את התפילה כרגיל. אצל הספרדים במקום (או בנוסף ל)מזמור ס"ז אומרים את המזמורים פ"ה וק"ל.
תפילת ערבית
החלק המרכזי הפותח את תפילת ערבית של יום הכיפורים ולמעשה את תפילות יום הכיפורים כולן הוא תפילת כל נדרי. לפני אמירת תפילה זו נהוג לומר מספר פיוטים בקהילות השונות. ברוב קהילות ספרד ותימן מקובל לומר את הפיוטים "לך אלי תשוקתי", שיש מייחסים לר' אברהם אבן עזרא ו"שמע קולי אשר ישמע בקולות" המיוחס לרב האי גאון (בקהילות הספרדיות של מערב אירופה לא אומרים את "לך אלי" ומתחילים ישר מ"שמע קולי"). ברבות מקהילות האשכנזים (בעיקר במזרח אירופה) נהוג לומר "תפילה זכה", שבה האדם מתוודה וסולח לאנשים שפגעו בו. תפילה זו נעשית בשקט בין האדם לעצמו. בקהילות איטליה אין מנהג אחיד, יש אומרים מספר מזמורי תהלים העוסקים בנושא התשובה ויש המוסיפים לומר את הפיוט "שמע קולי" הלקוח מן המסורת הספרדית.
לאחר אמירת כל נדרי נהוג בקהילות רבות לומר פרקי מי שברך, תפילה לשלום המלכות, הזכרת נשמות (של חכמים וחברי הקהלה) ועוד. בולט במיוחד מנהג שנהוג בכמה מקהילות הספרדים להזכיר את נשמות כל הרבנים שפעלו בקהילה (ראו למשל את נוסח ההשכבות של בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם).
לאחר מכן, כבכל חג, מברכים את ברכת שהחיינו. את ברכת שהחיינו נוהגים לומר בכל חג בעת הקידוש (אם כי מדין התלמוד ניתן לאומרה אפילו בשוק), אך ביום הכיפורים, בו אין קידוש, אומרים את הברכה לפני תפילת ערבית.
לאחר מכן פותחים בתפילת ערבית עצמה. בניגוד לתפילות שבתות וימים טובים ובדומה לתפילות יום חול, תפילת ערבית של יום הכיפורים פותחת במרבית המנהגים (למעט מנהג אשכנז וקצת קהילות הספרדים) בפסוק "והוא רחום יכפר עוון" (תהילים עח,לח), כבקשה למחילת החטאים. תפילת ערבית היא רגילה ללא פיוטי מעריב (למעט מחזור רומניא[13]). לפני חצי קדיש אומרים את הפסוק "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז,ל) אך במנהג איטליה אומרים את הפסוק "אלה מועדי ה'" (ויקרא כ"ג, ד'). בחלק מקהילות האשכנזים לא אומרים פסוק בכלל.
מיד לאחר תפילת העמידה אומרים ברוב המנהגים קטעי סליחות בצירוף שלוש עשרה מידות הרחמים, אך אצל התימנים אומרים אותן רק לאחר סיום כל התפילה ומיד לאחר תפילת העמידה אומרים נפילת אפיים. לאחר סיום אמירת הסליחות אומרים קדיש תתקבל (או קדיש תענו ותעתרו אצל הספרדים), ומוסיפים לומר קטעים נוספים, כל מקום לפי מנהגו (למשל תפילה על הפרנסה, מזמורי תהלים ועוד).
תפילת שחרית
נטילת ידיים
קיימת מחלוקת אצל הראשונים האם יש לקיים נטילת ידיים של שחרית ביום הכיפורים. המצדדים שלא ליטול סוברים שכיוון שיום הכיפורים אסור ברחיצה אין ליטול ידיים, וכן דעת הרמב"ם[14] (מאותו טעם אין מברכים לשיטתו גם את ברכת "המעביר שינה מעיני") ורש"י[15]. לעומתם יש סוברים שכשם שהותר ליטול ידיים כאשר ידיו מטונפות כך נוטלים ידיים בקימה בבוקר משום רוח רעה השורה על ידיו של האדם במהלך השינה, וכן דעת רבנו תם , הר"ן, הטור וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך[16].
[עריכה] ברכת שעשה לי כל צרכי
המחלוקת במהותן של ברכות השחר, האם הן ברכות על כלל העולם או ספציפיות לאדם מסוים עוררה את הסוגיה האם יש לברך את ברכת "שעשה לי כל צרכי" (שהיא ברכה על נעילת הנעליים) ביום הכיפורים (ואף בתשעה באב). הסוברים שהן ברכות הספציפיות לאדם מסוים, ומימלא במידה ולא ביצע אותן אינו מברך, כך אין מברכים ברכה זו ביום הכיפורים שכן יום הכיפורים אסור בנעילת הסנדל. לדברי האומרים שהיא ברכה על כלל העולם הדבר נשאר תלוי במחלוקת: יש הסוברים שאף לשיטה זו אין לברך, שכן כל העולם אסור בנעילת הסנדל ולא רק אדם ספציפי. ברם יש חולקים וסוברים שיש לברך ברכה זו ככל יום רגיל שכן מותר לנעול נעליים שאינן מעור או אפילו נעלי עור במקרים מסוימים (כגון שחושש מעקרב). גם למעשה חלוקים המנהגים: אצל האיטלקים והאשכנזים (למעט ההולכים בדעת הגר"א) נהוג לברך. אצל התימנים נהוג שלא לברך, ואילו אצל הספרדים הדבר שנוי במחלוקת עד היום: יש נוהגים לברך ויש שאינם מברכים. ההולכים בדעת הגר"א נוהגים כפשרה לנעול נעלי עור בצאת הצום ואז לברך.
[עריכה] עשרה מזמורי תשובה
בסידור רב עמרם גאון מובא שאומרים בפסוקי דזמרא מזמורי תהילים נוספים, רובם מעניין התשובה. המנהג הובא באבודרהם ובטור ולמעשה נוהגים כך כיום רק הספרדים. מוסיפים את המזמורים לאחר מזמור צ"א בזמירות, שהוא המקום בו נוהגים הספרדים להוסיף מזמור מעניינו של יום בחגים. המזמורים שמוסיפים הם: י"ז, כ"ה, ל"ב, נ"א, ס"ה, פ"ה, פ"ו, ק"ב, ק"ג, ק"ד.
[עריכה] הוספות בתפלת נשמת כל חי ובברכות קריאת שמע
כפי שהוסבר לעיל, בעבר היו נאמרים פיוטים בנקודות מסוימות בתפילה החל מלפני תפילת נשמת כל חי, בינה לבין הקדיש, ובברכות קריאת שמע, כיום הנטיה במרבית הקהילות לדלג עליהם או לדחות את אמירתם לאחר מכן.
[עריכה] חזרת הש"ץ
חזרת הש"ץ כוללת שלושה סוגי תוספות שלא כולם נאמרים בכל המנהגים (הסבר מפורט יותר על תוספות אלו נמצא בראשית הערך):
קרובה - פיוטים הנאמרים בשלוש הברכות הראשונות של חזרת הש"ץ: קיים במנהגי אשכנז ואיטליה, ובאופן חלקי ביותר (פיוטי קדושה) גם במנהג ספרד (ברוב הקהילות).
סליחות - פיוטי סליחות משולבים עם שלוש עשרה מידות הרחמים. המנהג הקדום בכל הקהילות היה לאומרן באמצע הברכה הרביעית, מה שקיים היום רק במנהג איטליה. אצל הספרדים והתימנים דוחים את אמירתן לאחר החזרה מחשש להפסק ואילו ברוב קהילות האשכנזים ביטלו את אמירתן לגמרי בתפילות שחרית, מוסף ומנחה.
וידוי - נאמר כחלק מן הברכה הרביעית - מקורו בדין התלמוד במסכת יומא ולכן נאמר בכל המנהגים. אצל השומרים על המנהג לומר סליחות בחזרת הש"ץ הוא משולב כחלק מהן, שכן בדומה לסליחות הוא נאמר כחלק מן הברכה הרביעית.
מיד לאחר חזרת הש"ץ נאמרת תפילת אבינו מלכנו. אם חל יום הכיפורים בשבת יש נוהגים להשמיט אותה כפי שהוסבר לעיל. אצל הספרדים והתימנים אומרים לאחר מכן את הסליחות לאחריהם מוסיפים הספרדים את הרשויות לנשמת ולקדיש שהושמטו (בקהילות בהן משמיטים אותם) והתימנים מוסיפים גם נפילת אפיים.
[עריכה] קריאה בתורה והפטרה
הקריאה בתורה היא בספר ויקרא, בקטע הלקוח מפרשת אחרי מות (ויקרא פרק ט"ז), הדן בסדר העבודה במשכן ביום הכיפורים. האיטלקים נוהגים להוסיף גם את פרק י"ז, ככל הנראה על מנת להשלים ביום הכיפורים את הקריאה של כל פרשת אחרי מות (שכן בתפילת מנחה קוראים את פרק י"ח).
ביום הכיפורים ישנם שישה עולים (אחד יותר מיום טוב רגיל ואחד פחות משבת) אבל אם חל יום הכיפורים בשבת ישנם שבעה עולים. בקהילות ספרדיות מסוימות קיים מנהג שכל בית הכנסת עולה לתורה כמוסיפים, או לכל הפחות להוסיף עולים רבים.
אצל האשכנזים ישנם טעמי מקרא מיוחדים לימים נוראים. הקריאה בתורה של שחרית (למעט המפטיר) נעשית בטעמים אלו.
למפטיר קוראים (בדומה למועדים אחרים) קטע העוסק בקרבנות היום מפרשת פינחס (במדבר כ"ט, ז'-י"א).
ההפטרה היא בספר ישעיה (נ"ז, י"ד - נ"ח י"ד; האיטלקים והתימנים מוסיפים גם את נ"ט, כ-כ"א). עיקר ההפטרה היא דברי ביקורת על הצמים ואינם משנים את מעשיהם:
ל