סעודת פורים היא אחת ממצוות חג הפורים. המצווה היא לאכול ולשתות ביום הפורים, ובכלל זה גם המצווה להשתכר, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".
המצווה
במגילת אסתר סופר שימי הפורים נקבעו "כַּיָּמִים, אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים." (אסתר ט, כב). במשנה לא נאמר דבר על דין זה, ואולם בתלמוד הוא כבר מוסכם וברור. כך נאמר במסכת פסחים (סח, ב) וכך עולה גם במסכת מגילה (ז, ב), על אף שלא נאמר עצם הדין אלא רק דינים הקשורים אליו. נראה כי בימי התנאים ובתחילת ימי האמוראים אין מתייחסים לסעודה זו כאל דין גמור, אלא כמנהג רווח, ברוח הפסוק, אשר ניתן להתפרש באופן כללי יותר מאשר חיוב על סעודה דווקא. רק בהמשך תקופת האמוראים נראה החיוב כמתבסס ומתחילים לדון בגדרים שונים שלו.
מדיני המצווה
סעודת פורים צריכה להתקיים ביום דווקא. כך דייק רבא (מגילה, שם) מלשון הפסוק "ימי משתה ושמחה". דין נוסף שאמר רבא ואשר נקשר לסעודת פורים, הוא חובת השכרות.
חיוב השכרות בפורים
אמרתו המפורסמת של רבא על חיוב השכרות בפורים, נאמרת בהקשר הדיון בגמרא על סעודת פורים:
מיחייב איניש לאיבסומי בפוריא (=חייב אדם להתבסם בפורים) עד דלא ידע (=עד שלא ידע) בין ארור המן לברוך מרדכי
– מגילה ז, ב
בהמשך מובא סיפור על שני אמוראים שסעדו יחד בפורים וקיימו את מצוותו של רבא:
רבה ורבי זירא עבדו (=עשו) סעודת פורים בהדי הדדי (=ביחד). איבסום (=התבסמו). קם רבה שחטיה לרבי זירא (=קם רבה ושחט את רבי זירא). למחר בעי רחמי ואחייה (=למחרת התפלל עליו והחיה אותו). לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי (=בשנה הבאה אמר לו: יבוא כבודו ונסעד יחד סעודת פורים). אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (=אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס)
– מגילה, שם
בנושא זה של שכרות בפורים, רבו הדעות. היו שאמרו שדין זה נדחה מהלכה, והסיפור של רבה ורבי זירא נועד להמחיש מדוע אסור להשתכר, ופסקו שיש איסור חמור להשתכר, גם בפורים; ואולם רוב הפוסקים לא קיבלו את דעתם, שהרי רבה ורבי זירא לא הסיקו משם שאין לשתות, אחרת לא הייתה מניעה מלסעוד יחד בשנה הבאה.
רוב הפוסקים אמנם פסקו דין זה שיש להשתכר בפורים, ואולם נחלקו הדעות מהו גדר החיוב. היו שהצביעו על כך שהחיוב הוא "להתבסם" ולא "להשתכר" ("למרוי" בארמית); ואולם "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" נראה הרבה יותר מאשר התבסמות סתם. הרמב"ם פסק שיש לשתות "עד שישתכר ויירדם בשכרות", ונראה שכך פירש את המובן של "עד דלא ידע". הרמ"א לקח את דינו של הרמב"ם ביתר קיצוניות ואמר שמספיק שישתה "מעט יותר מלימודו" וילך לישון. ואולם מרבית הפוסקים הבינו שיש להשתכר ממש, וכפשט הגמרא. היה מי שהראה ש"ארור המן" ו"ברוך מרדכי" הם אותה גימטריה, וכך קל להתבלבל ביניהם; היה מי שסבר שאלו התחלות של פיוט ידוע בימיהם, והחובה היא להשתכר עד שיתבלבל בין בתי השיר. ויכוח ער ניטש גם בשאלה האם "עד דלא ידע" הוא "עד ועד בכלל", דהיינו שחובת השכרות היא להגיע עד למצב הזה כולל אותו מצב, או "עד ולא עד בכלל", וזהו רף עליון שאליו אין להגיע.
קיצור שולחן ערוך מציג את טעמי המצווה ואת גבולותיה:
כיוון שכל הנס היה על ידי היין - ושתי נטרדה במשתה היין ובאה אסתר במקומה, וכן עניין המן ומפלתו היה על ידי יין - לכן חייבו רבותינו זיכרונם לברכה, להשתכר ביין, ואמרו, חייב אנש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ולפחות ישתה יותר מהרגלו, כדי לזכור את הנס הגדול, ויישן. ומתוך שישן, אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. ואולם מי שהוא חלוש בטבעו, וכן מי שיודע בעצמו שעל ידי כן יזלזל חס-ושלום באיזו מצווה, בברכה, או בתפילה, או שיבוא חס-ושלום לקלות-ראש, מוטב שלא ישתכר, וכל מעשיו יהיו לשם שמים.
– קיצור שולחן ערוך, סימן קמב, ו)
למעשה כיום השכרות נהוגה בעיקר אצל בני ישיבות ויוצאי ישיבות, ואחרים אינם נוהגים בה.
המצווה
במגילת אסתר סופר שימי הפורים נקבעו "כַּיָּמִים, אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים." (אסתר ט, כב). במשנה לא נאמר דבר על דין זה, ואולם בתלמוד הוא כבר מוסכם וברור. כך נאמר במסכת פסחים (סח, ב) וכך עולה גם במסכת מגילה (ז, ב), על אף שלא נאמר עצם הדין אלא רק דינים הקשורים אליו. נראה כי בימי התנאים ובתחילת ימי האמוראים אין מתייחסים לסעודה זו כאל דין גמור, אלא כמנהג רווח, ברוח הפסוק, אשר ניתן להתפרש באופן כללי יותר מאשר חיוב על סעודה דווקא. רק בהמשך תקופת האמוראים נראה החיוב כמתבסס ומתחילים לדון בגדרים שונים שלו.
מדיני המצווה
סעודת פורים צריכה להתקיים ביום דווקא. כך דייק רבא (מגילה, שם) מלשון הפסוק "ימי משתה ושמחה". דין נוסף שאמר רבא ואשר נקשר לסעודת פורים, הוא חובת השכרות.
חיוב השכרות בפורים
אמרתו המפורסמת של רבא על חיוב השכרות בפורים, נאמרת בהקשר הדיון בגמרא על סעודת פורים:
מיחייב איניש לאיבסומי בפוריא (=חייב אדם להתבסם בפורים) עד דלא ידע (=עד שלא ידע) בין ארור המן לברוך מרדכי
– מגילה ז, ב
בהמשך מובא סיפור על שני אמוראים שסעדו יחד בפורים וקיימו את מצוותו של רבא:
רבה ורבי זירא עבדו (=עשו) סעודת פורים בהדי הדדי (=ביחד). איבסום (=התבסמו). קם רבה שחטיה לרבי זירא (=קם רבה ושחט את רבי זירא). למחר בעי רחמי ואחייה (=למחרת התפלל עליו והחיה אותו). לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי (=בשנה הבאה אמר לו: יבוא כבודו ונסעד יחד סעודת פורים). אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (=אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס)
– מגילה, שם
בנושא זה של שכרות בפורים, רבו הדעות. היו שאמרו שדין זה נדחה מהלכה, והסיפור של רבה ורבי זירא נועד להמחיש מדוע אסור להשתכר, ופסקו שיש איסור חמור להשתכר, גם בפורים; ואולם רוב הפוסקים לא קיבלו את דעתם, שהרי רבה ורבי זירא לא הסיקו משם שאין לשתות, אחרת לא הייתה מניעה מלסעוד יחד בשנה הבאה.
רוב הפוסקים אמנם פסקו דין זה שיש להשתכר בפורים, ואולם נחלקו הדעות מהו גדר החיוב. היו שהצביעו על כך שהחיוב הוא "להתבסם" ולא "להשתכר" ("למרוי" בארמית); ואולם "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" נראה הרבה יותר מאשר התבסמות סתם. הרמב"ם פסק שיש לשתות "עד שישתכר ויירדם בשכרות", ונראה שכך פירש את המובן של "עד דלא ידע". הרמ"א לקח את דינו של הרמב"ם ביתר קיצוניות ואמר שמספיק שישתה "מעט יותר מלימודו" וילך לישון. ואולם מרבית הפוסקים הבינו שיש להשתכר ממש, וכפשט הגמרא. היה מי שהראה ש"ארור המן" ו"ברוך מרדכי" הם אותה גימטריה, וכך קל להתבלבל ביניהם; היה מי שסבר שאלו התחלות של פיוט ידוע בימיהם, והחובה היא להשתכר עד שיתבלבל בין בתי השיר. ויכוח ער ניטש גם בשאלה האם "עד דלא ידע" הוא "עד ועד בכלל", דהיינו שחובת השכרות היא להגיע עד למצב הזה כולל אותו מצב, או "עד ולא עד בכלל", וזהו רף עליון שאליו אין להגיע.
קיצור שולחן ערוך מציג את טעמי המצווה ואת גבולותיה:
כיוון שכל הנס היה על ידי היין - ושתי נטרדה במשתה היין ובאה אסתר במקומה, וכן עניין המן ומפלתו היה על ידי יין - לכן חייבו רבותינו זיכרונם לברכה, להשתכר ביין, ואמרו, חייב אנש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ולפחות ישתה יותר מהרגלו, כדי לזכור את הנס הגדול, ויישן. ומתוך שישן, אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. ואולם מי שהוא חלוש בטבעו, וכן מי שיודע בעצמו שעל ידי כן יזלזל חס-ושלום באיזו מצווה, בברכה, או בתפילה, או שיבוא חס-ושלום לקלות-ראש, מוטב שלא ישתכר, וכל מעשיו יהיו לשם שמים.
– קיצור שולחן ערוך, סימן קמב, ו)
למעשה כיום השכרות נהוגה בעיקר אצל בני ישיבות ויוצאי ישיבות, ואחרים אינם נוהגים בה.