חג הפורים הוא אחד מחגי ישראל, שנחוג ברוב המקומות בי"ד באדר, ובירושלים וערים נוספות בט"ו באדר (שושן פורים). חג הפורים מבוסס על סיפור מגילת אסתר, בו ניצלו היהודים באימפריה הפרסית מרצח עם שתיכנן עבורם המן. חג פורים הוא יום הודאה לאלוהים על הצלה זו.
חג זה מצטיין במאפייני השמחה שבו, והאכילה והשתייה נוטלים מקום חשוב בין מנהגיו. החג נקרא על שום ה"פור" (גורל) שהטיל המן במטרה לקבוע את היום שבו יבוצע הטבח ביהודים - אותו יום שבו לבסוף התהפך הגלגל, ("ונהפוך הוא") והיהודים הם שהרגו באויביהם. בקרב זרמים דתיים רווחת הדעה כי לכשיבוא המשיח כל החגים עתידים להתבטל למעט פורים וחג החנוכה, דבר המעיד על עוצמת חשיבותו של החג
מקור החג
על פי המסופר במגילת אסתר, נקבע החג לזכר הצלת היהודים באימפריה הפרסית בתקופה שלאחר חורבן בית ראשון (מן המגילה עצמה אין זה ברור האם מדובר בתקופה שלפני בניין בית המקדש השני או אחריו). באותה עת שלטו הפרסים על חלקים נרחבים מיבשת אסיה, ובירתם הייתה שושן. על פי המסופר במגילה, זמם המן האגגי, שר שהיה מקורב ביותר למלך אחשוורוש, שמונה להיות "מעל כל השרים", "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים" שחיו בכל ממלכת פרס, ולבוז את רכושם. המלך נעתר לבקשה, והוציא כתב מלכות המתיר לאנשי כל מדינה לטבוח ביהודים, ביום י"ג באדר, יום שאותו בחר המן על ידי הטלת "פור" - גורל. ואולם מזימה זו סוכלה הודות לשורה של אירועים, שהובילו להוצאתו להורג של המן, ומהמלך יצאה פקודה חדשה המאפשרת ליהודים להתגונן ולעמוד על נפשם באותו יום מיועד. באותו יום מתוכנן, י"ג באדר, הרגו היהודים כ-500 משונאיהם בשושן הבירה ו-75 אלף איש ביתר הממלכה. אסתר ביקשה וקיבלה מהמלך רשות להאריך את המלחמה ביום נוסף בשושן הבירה, וביום זה נתלו עשרת בניו של המן, ונהרגו 300 איש נוספים. במגילת אסתר מסופר שלמחרת היום המיועד (כלומר בי"ד באדר), נחו יהודי האימפריה הפרסית מהמלחמה ונהגו "יום משתה ושמחה"[1]. יהודי שושן, שהמשיכו במלחמה ביום המחרת, נחו בט"ו באדר ועשו אותו "יום משתה ושמחה"[2]. המגילה ממשיכה ומספרת:
יט עַל-כֵּן הַיְּהוּדִים הפרוזים (הַפְּרָזִים), הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת--עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב; וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת, אִישׁ לְרֵעֵהוּ. כ וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל-כָּל-הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--הַקְּרוֹבִים, וְהָרְחוֹקִים. כא לְקַיֵּם, עֲלֵיהֶם--לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ: בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה. כב כַּיָּמִים, אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. כג וְקִבֵּל, הַיְּהוּדִים, אֵת אֲשֶׁר-הֵחֵלּוּ, לַעֲשׂוֹת; וְאֵת אֲשֶׁר-כָּתַב מָרְדֳּכַי, אֲלֵיהֶם.
– אסתר ט' יט-כג
בהמשך, מספרת המגילה:
כז קִיְּמוּ וקבל (וְקִבְּלוּ) הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל-זַרְעָם וְעַל כָּל-הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם, וְלֹא יַעֲבוֹר--לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה, כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם: בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה. כח וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל-דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה, מְדִינָה וּמְדִינָה, וְעִיר וָעִיר; וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה, לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים, וְזִכְרָם, לֹא-יָסוּף מִזַּרְעָם.
– אסתר ט' כז-כח
ובהמשך המגילה מספרת על משלוח שני של איגרות אל כל היהודים לקיים את ימי הפורים לדורות:
כט וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת-אֲבִיחַיִל, וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי--אֶת-כָּל-תֹּקֶף: לְקַיֵּם, אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת--הַשֵּׁנִית. ל וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל-כָּל-הַיְּהוּדִים, אֶל-שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה--מַלְכוּת, אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: דִּבְרֵי שָׁלוֹם, וֶאֱמֶת. לא לְקַיֵּם אֶת-יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם, כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל-נַפְשָׁם, וְעַל-זַרְעָם: דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת, וְזַעֲקָתָם. לב וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר--קִיַּם, דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה; וְנִכְתָּב, בַּסֵּפֶר.
– אסתר ט' כט-לב
יש המפרשים את החזרות על התוקף של חג הפורים כמבטאות תהליך הדרגתי של כניסת החג למודעות נרחבת בקרב היהודים.
החוקרים חלוקים לגבי הזמן בו הפך חג הפורים לחג משמעותי אצל היהודים. המקדימים טוענים שחג הפורים נחוג באופן נרחב בימי בית המקדש השני בשמחה ומשלוח מנות, ומביאים כראייה, מעבר לנאמר בתנ"ך עצמו, את אזכורו של "היום המורדוכאי" בספר חשמונאים ב', את אזכור הפורים במגילת תענית כיום שאין להתענות בו ובנוסף אין להספיד בו, את אזכורו בקולופון לתרגום יווני למגילת אסתר שנשלח למצרים בשנת 77/76 לפני הספירה ואת אזכורו בדברי יוסף בן מתתיהו כחג הנחוג בכל תפוצות ישראל[3]. הממעיטים[4], לעומת זאת, טוענים כי עדויות אלו אינן מעידות על יותר מניצנים קדומים של חג אשר היה בעל חשיבות מועטה וטוענים שאי-איזכורו של החג בדברי פילון האלכסנדרוני ובברית החדשה מעיד שאופיו היה מצומצם[5].
מגילת אסתר היא היחידה מבין ספרי התנ"ך שלא נמצאה בין המגילות הגנוזות שבקומראן, והיו ששיערו שאנשי הכת שכתביה נחשפו שם לא קיבלו אותה כאחד מכתבי הקודש, אם כי ייתכן שהסיבה היא קוטנה היחסי, וחג הפורים לא נכלל ברשימת החגים של כת זו.
מקבילות לחג הפורים
היו מחוקרי הדתות שהצביעו על דמיונו של החג לחגים גויים אחרים של פסטיבלי שכרות והוללות הנחוגים בתקופה זו, של סוף החורף. בין החגים האיראניים הנחגגים הבתקופה זו של השנה נמנים חג הנורוז, בו מחלקים מתנות לאביונים, בוחרים מלכה ליום אחד ונוהגים ב"נהפוך הוא"; חג המגפוניה, בו חוגגים את הרג המַגִים על ידי דרייווש; חג מרדגיראן בו גם כן נוהגים ב"נהפוך הוא"; וחג נוסף המזכיר את פורים בשמו, הפרורדיגאן.
מצוות החג
חז"ל מונים ארבע מצוות החלות בפורים:
•קריאת מגילת אסתר בליל החג ובבוקרו, כחלק מפרסום הנס, והודיה על ההצלה. גם נשים מחויבות בקריאת המגילה, למרות שהיא נמנית בין מצוות עשה שהזמן גרמן משום שגם הן ניצלו בנס הפורים, או משום שעיקר הנס, למעשה, נעשה על ידי אישה.
•סעודת פורים - משתה ושמחה. כנאמר במגילה, ימי פורים נקבעו להיות "ימי משתה ושמחה". בתלמוד (מסכת מגילה) נקבע שבפורים חייב אדם לאכול סעודה ביומו של החג ולשתות בה יין; נקבע כי על אדם להשתכר "עד דלא ידע בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'". דעות שונות הושמעו בשאלת מידת חיוב ההשתכרות, ויש אף פוסקים אשר סברו כי מצווה זו נדחתה מהלכה. יש הטוענים שהמצווה בתוקף אך אין צורך להגיע לשכרות מלאה אלא מספיק להתבסם עד להגעה לשינה ובעת שנתו אין האדם מבחין בין ארור המן לברוך מרדכי (המאירי).
•משלוח מנות איש לרעהו. מלשון הכתוב במגילת אסתר, "משלוח מנות איש לרעהו" - כאשר המילה "מנות" בלשון רבים, והמילה "רעהו" בלשון יחיד, הסיקו חז"ל שעל כל אדם לשלוח לפחות שתי מנות, לפחות לאיש אחד.
•מתנות לאביונים. לפי ההלכה יש לתת לשני אביונים, שתי מתנות, או סכום כסף שאפשר לקנות בו דברי מאכל זמינים. הרמב"ם מציין כי "מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו".
מהמחלוקות במשנה במסכת מגילה נראה ברור שבדור לאחר מרד בר כוכבא, לכל המאוחר, הייתה כבר חובה לקרוא את מגילת אסתר בחג הפורים.
זמניו השונים של החג
ההלכה שנקבעה בידי חז"ל קבעה זמנים שונים לציון חג פורים: בערים שאינן מוקפות חומה ("פרזים") נקבע החג בי"ד באדר, והוא מכונה "פורים דפרזים". בערים שעל פי המסורת הן מוקפות חומה מימות יהושע בן נון (כגון ירושלים) וכן בשושן (שעל פי המסורת היהודית היא העיר המדאן), נחוג פורים בט"ו בחודש, מה שמכונה פורים שושן (או, בעקבות היידיש, שושן פורים). על פי דעה שנדחתה מהלכה, הקריטריון אינו ימות יהושע בן נון לזמן שבו הייתה מוקפת העיר, אלא לימות אחשוורוש; התלמוד הירושלמי מסביר את הבחירה בימות יהושע בן נון בכך ש"חלקו כבוד לארץ ישראל" שהייתה חרבה בזמן המגילה, ועל כן הרחיקו לזמן שבו הארץ הייתה בנויה.
הלכה עתיקה שאינה מתקיימת בימינו מתייחסת לדינם של "כפרים". הגדרתם של אלו הם מקומות יישוב קטנים מאוד, שאין בהם עשרה בטלנים (אנשים הבטלים ממלאכתם ועוסקים בצורכי ציבור, או בלימוד תורה ותפילה). במקומות אלו, בזמן שבית המקדש קיים, המגילה יכולה להיקרא גם לפני יום י"ד, כדי שהקריאה תהיה בימי שני וחמישי, הזמן שבו אנשי הכפרים מתאספים לערים. בצורה כזו יכולה הקריאה להיעשות גם ביום י"א באדר.
בערים עתיקות שבהן קיים ספק אם הייתה חומה מימות יהושע בן נון חוגגים את פורים בשני הימים, מחמת הספק, ואין מברכים על קריאת המגילה אלא בי"ד, מכיוון שהוא זמן קריאה לרוב הערים. בין הערים שקיים לגביהן ספק כזה הן רוב הערים העתיקות בארץ ישראל, כצפת, טבריה, חברון ויפו. טבריה היא מקרה מיוחד כיוון שהספק לגביה הוא לא על היותה מוקפת חומה מימות יהושע, אלא האם הכנרת נחשבת כחומה של העיר. ישנם מקומות עתיקים בהם התחדש היישוב היהודי, כגון חברון ושילה, שגם בהם "יבוא פורים פעמיים בשבוע". גם בערים מסוימות בחוץ-לארץ חוגגים את פורים במשך יומיים, בהן איזמיר שבטורקיה, חאלב שבסוריה ובגדאד שבעיראק.
סדרי התפילה
מסממני פורים - רעשן•בתפילת העמידה וכן בברכת המזון מוסיפים קטע הודיה על הנס בשם "על הנסים", במטרה לזכור את הנס. בערים המסופקות יש נוהגים להוסיף את הקטע בשני הימים ויש שנוהגים רק ביום הראשון.
•בכמה קהילות נהוג לומר קרוב"ץ, שהוא פיוט על סדר חזרת הש"ץ המדבר בענייני הפורים, מרבי אלעזר הקליר. ראשי הקטעים של הקרוב"ץ הם תיבות הפסוק "ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות וישם כתר מלכות בראשה וימליכה תחת ושתי", כך שכל קטע פותח במילה אחת מן הפסוק.
•בתפילה קוראים בתורה את פרשת מלחמת עמלק מתוך פרשת בשלח. בערים המסופקות יש נוהגים לקרוא בתורה רק ביום הראשון ויש שנוהגים בשני הימים.
•לפי רוב עדות ישראל (למעט חלק מהאשכנזים) אומרים שיר של יום מיוחד לרגל הפורים (יש האומרים במקום השיר הרגיל ויש שבנוסף). הספרדים וגם האשכנזים ההולכים בשיטת הגר"א אומרים את מזמור כ"ב בתהילים. האיטלקים אומרים את מזמור ז', והתימנים אומרים את מזמור פ"ג. רוב עדות האשכנזים (למעט הנוהגים לפי מנהג הגר"א כאמור לעיל) לא אומרים מזמור מיוחד לפורים.
•בניגוד לחגים אחרים, בפרט חנוכה, בפורים לא אומרים הלל. בתלמוד, במסכת מגילה נתנו לכך שלושה הסברים:
1.הנס קרה בחוץ לארץ ולא אומרים הלל על נס שלא אירע בארץ ישראל.
2.סיפור פורים, אף שסופו טוב, מותיר את היהודים נטולי עצמאות מדינית וכפופים למרות מלך זר.
3.מגילה היא הילולה של היום.
היו פוסקים שכתבו כי לפי ההסבר שקריאת המגילה מהווה תחליף להלל, משמע שקיים חיוב עקרוני לקרוא את ההלל בפורים, אך כיוון שקוראים את המגילה אין צורך לקרוא הלל; לכן, מי שאינו יכול לשמוע את קריאת המגילה מסיבה כלשהי חייב לקרוא את ההלל בפורים.
מתקיים דיון מפורט ובו דעות שונות לגבי הנוסע בימי הפורים מעיר שאינה מוקפת לעיר מוקפת ולהיפך, והתשובה המקובלת בעניין היא שעל אדם לשאול את רבו כיצד לנהוג, מחמת סבוּכָתה של ההלכה בנושא.
איסורים נוספים
מן הפסוק במגילת אסתר (ט, יט) - "שמחה ומשתה ויום טוב" למדו חז"ל במסכת מגילה (דף ה) כי ישנם שלושה איסורים נוספים בחג פורים:
•"שמחה" - מלמד שאסורים בהספד.
•"משתה" - מלמד שאסור בתענית.
•"ויום טוב" - מלמד שאסור בעשיית מלאכה.
בהמשך הגמרא לומדת שאת האיסור האחרון, לא קיבלו היהודים עליהם. עם זאת בהלכה נפסק כי "אין לעשות מלאכה בפורים, ומי שעושה בו מלאכה - אינו רואה מאותה מלאכה סימן ברכה לעולם" (קיצור שולחן ערוך, סימן קמב). הבנקים ובתי הספר בישראל מקפידים על הלכה זו, אך במקומות אחרים מסתפקים בקיצור יום העבודה בחג זה.
פורים קטן
בשנה מעוברת יש שני חודשי אדר: אדר א' ואדר ב'. בשנה מעוברת פורים נחוג באדר ב', אף כי נשמעו דעות בתלמוד שעל החג לחול באדר א' (שהרי במגילת אסתר כתוב שפורים נחוג ב"חודש השנים עשר" מניסן, ובשנה מעוברת החודש השנים עשר הוא אדר א' ולא אדר ב' שטכנית הוא החודש השלושה-עשר). בימי הארבעה-עשר והחמישה-עשר בחודש אדר א', שבו לא נחוג פורים נחוגים שני ימי "פורים קטן" ("פורים קטן" ו"שושן פורים קטן"). בפורים קטן לא נהוגות מצוות הפורים כגון קריאת המגילה, משלוח מנות, או מתנות לאביונים, אבל הוא אסור בתענית ובתחנון ומרבים בו בסעודה.
פורים משולש
פורים משולש הוא מקרה פרטי של פורים של הערים המוקפות חומה, כאשר חל בשבת. הכינוי משולש נובע מכך, שהחג של הערים המוקפות מתפרס על שלושה ימים רצופים, תוך העברת המצוות שאינן יכולות להתקיים בשבת, לימי החול שמשני צדדיו. הבעיה העיקרית היא קריאת המגילה, שאינה יכולה להיעשות בשבת. אף שמעיקר הדין אין מניעה לקרוא מגילה בשבת, גזרו חז"ל "שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים", ולכן העבירו את קריאת המגילה אל יום שישי, שהוא יום פורים בפרזים. פורים משולש הוא אירוע נדיר יחסית הקורה רק ב-11% מהשנים, באותן שנים בהם חל חג פסח ראשון ביום ראשון.
•ביום שישי, י"ד באדר - קוראים את מגילת אסתר ונותנים מתנות לאביונים.
•ביום שבת, ט"ו באדר - מוסיפים בקריאת התורה למפטיר את הקריאה המיוחדת לפורים, ומתפללים את תפילת "על הנסים".
•ביום ראשון, ט"ז באדר - בליל ראשון, כלומר מוצ"ש מקיימים את מסיבת פורים, וביום מקיימים את סעודת פורים ושולחים משלוח מנות.
הסיבה שמצוות מתנות לאביונים מוצמדת לקריאת המגילה, מנומקת בטעם שהאביונים נושאים עיניהם לקריאת מגילה. הסיבה שמצוות משלוח מנות מוצמדת לסעודת פורים היא מפני שמשלוח המנות מתבצע כדי שיוכלו לקיים את הסעודה.
מקור הדין המחייב את דחיית הסעודה ליום ראשון הוא בתלמוד הירושלמי. כיוון שלא קיימת התייחסות לנושא בתלמוד הבבלי רוב פוסקי ההלכה קיבלו את דעת התלמוד הירושלמי בנושא ופסקו שיש לעשות את הסעודה ומשלוח מנות ביום ראשון.
ברם, הרב לוי אבן חביב שהיה רבה של ירושלים במאה ה־16 התנגד לשיטה זו, והביא ראיות מן התלמוד הבבלי שמהן נובע לכאורה כי לפי התלמוד הבבלי אין לעשות כך (כלומר לשיטתו התלמוד הבבלי חולק על התלמוד הירושלמי בעניין זה). כיוון שלפי הכלל המקובל בהלכה, כאשר התלמוד הבבלי חולק על התלמוד הירושלמי פוסקים הלכה כמו התלמוד הבבלי, יוצא שלשיטתו יש לערוך סעודת פורים ומשלוח מנות בשבת עצמה, וכך הוא נהג בפועל בירושלים.
רוב הפוסקים דחו את ראיותיו מן התלמוד הבבלי וטענו שהתלמוד הבבלי לא הכריע בסוגיה זו ולכן יש לפסוק על פי התלמוד הירושלמי. כהכרעת רוב הפוסקים נוהגים כיום יהודי רוב העדות – ועורכים את סעודת הפורים ושולחים מנות ביום ראשון.
בניגוד לכך, חלק מיוצאי תימן נוהגים כשיטת ר' לוי אבן חביב, משום שגם מדברי הרמב"ם משתמע כשיטתו.
[עריכה] מנהגי חג נוספים
•בעת קריאת המגילה, כאשר נקרא שמו של המן מרעישים המתפללים ברעשנים או בכלים אחרים כדי לקיים באופן סמלי את מחיית זכר עמלק, אשר לפי המסורת המן הוא מזרעו. יש שהתנגדו למנהג זה.
•לבישת מסכות ותחפושות, מנהג שהחל בימי הביניים בונציה, כנראה בהשפעת קרנבל המסכות המקומי. בהלכה, אחת ההתייחסות הקדומות למסכות מובאת ברמ"א, שבו המסכות שמותרות מכונות "לבישת פרצופים".
•נוהגים לחלק לילדים דמי כיס הידועים בשם "דמי פורים" או "מעות פורים".
•אכילת "אוזני המן", שהן עוגיות משולשות, ממולאות בפרג או במילוי אחר.
•הצגות מיוחדות מועלות ביום זה, לרוב על אירועי המגילה, וקרויות "פורים שפיל". בישיבות נהוג למנות מבין התלמידים את "רב פורים", שבין היתר דורש דרשה פסבדו-תורנית מצחיקה המובילה לאווירה מבודחת.
•השבת שלפני פורים קרויה "שבת זכור", משום שקוראים בה בתורה את פרשת זכור שנזכרת בה מצוות מחיית זכר עמלק (סוף פרשת כי תצא), שלפי המסורת המן היה מזרעו.
•יום י"ג באדר, ערב פורים, הוא תענית אסתר (כאשר פורים חל במוצאי שבת, מוקדמת התענית ליום חמישי י"א באדר).
בתקופת היישוב ובשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, היה נהוג לקיים בפורים מצעד חגיגי ברחובות הערים בשם "עדלאידע". תהלוכת פורים הראשונה נערכה בתל אביב בפורים תרע"ב (1912).
ייחודו של פורים
•החג נחוג בשל תושייתה של אישה, אסתר המלכה משבט בנימין, שלפי הסיפור הפכה להיות האישה החזקה באימפריה הפרסית (בדומה לסיפור יוסף במצרים), וסיכלה את מזימתו של המן. גם עצם הפיכתו של מאורע ההצלה לחג היסטורי, נזקף על פי רבי שמואל בר יהודה בתלמוד הבבלי ליוזמתה של אסתר, ששלחה לחכמי ישראל באותה תקופה את הדרישה "כתבוני לדורות". חכמי ישראל דחוה בנימוק שהדבר יגרום לקנאת האומות בישראל, דבר שלא התקבל על דעתה, בטיעון שהדבר נרשם בספר דברי הימים למלכי פרס ומדי[6]. לפיכך, ולפי שאף הן ניצלו מן הגזירה על ידי הנס, הנשים מצוות בכל החיובים של פורים, אף שאלו מצוות עשה שהזמן גרמן, שבדרך כלל נשים פטורות מהן.
•זהו החג היחיד בשרשרת החגים היהודיים שהותר ואף חויב בו להשתכר, בדרך כלל מידה מגונה לפי היהדות. בפורים הועלתה השכרות על נס - כמאמר חז"ל: "חייב אדם לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז, ב).
•זהו החג היחיד בלוח השנה העברי שפוצל לשני ימים (ולעתים אף לשלושה) המשתנים מקהילה לקהילה. כל שאר החגים נחוגים בכל הקהילות באותו זמן.
•דרשה המובאת בספר הזוהר, מציינת את חשיבותו היתרה של החג. על פי הדרשה את שמו של יום הכיפורים ניתן לקרוא כך: "כ-פורים", כלומר "כמו פורים". כלומר מבחינה מסוימת, פורים גדול במדרגתו אף מיום הכיפורים שהוא היום המקודש ביותר בשנה. ובלשון חז"ל: כל המועדות בטלים לעתיד לבוא, חוץ מפורים שאינו בטל, שנאמר: "וזכרם לא יסוף מזר
•פורים על פי הקבלה
על פי הקבלה החגים מסמלים תחנות במסעו הרוחני של האדם אל עבר השלמות הרוחנית והאושר. פורים מסמל את התחנה האחרונה במסע, שבה אנו מגיעים למדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר. זו מתבטאת בתיקון רצונותיו של האדם מכוונה ליהנות את עצמו (אגואיזם) לכוונה להנות את הזולת (אלטרואיזם) ובמצב כזה האדם זוכה לכל הטוב והשפע שהוכן בעדו במחשבת הבריאה.
יום הכיפורים הוא המצב הרוחני שבו האדם מפתח את הרצון לקבל את התענוג הגדול ביותר במציאות. לכן ביום זה נקבעו צום והגבלות נוספות המסמלות את חוסר יכולתנו לקבל מילוי. אבל בעוד שביום הכיפורים אנו רק מכינים את עצמנו לקבלת השפע, בפורים אנחנו כבר מקבלים אותו, ומתמלאים באור העליון. הביטוי לכך הוא בסעודה ובמשתה שאנו עורכים.
כתב על כך הרב"ש "והיות שאלו האורות של פורים הם בבחינת גמר התיקון, שרק על ידי הנס היו מאירים, אז ומשום זה, כל המועדות בטלים חוץ מפורים, שהם שייכים לבחינת גמר התיקון. ואז, שכל הרע יתוקן, ממילא אין הבדל בין "ארור המן לברוך מרדכי", וגם המן יתוקן לטוב"[1].
הקבלה עוסקת בסוד העמוק הטמון לכאורה במגילת אסתר: כיצד לשלב באורח נכון בין שני כוחות הנמצאים בתוכנו, באופן זה שגם 'המן' (המסמל את האגו שמונע מהאדם להרגיש את הרוחניות - האגואיזם) וגם 'מרדכי' (המזוהה כרצון המושך את האדם לחפש קשר עם הכוח העליון ולחפש את הרגשת העולם הרוחני - האלטרואיזם) יקדמו אותנו מעלה לעבר השלמות. כשנעשה זאת נוכל לחוות את הקשר עם הכוח העליון ולהתמלא בתענוגי "עד דלא ידע", תענוגים אינסופיים ונצחיים שאותם מסמלת סעודת פורים.
התחפושות בפורים מסמלות עבורנו את העובדה שהעולם הרוחני נסתר מאיתנו. מטרתן להראות שכל התהליך הרוחני מגיע אלינו בהיסח הדעת, באופן נסתר ומבלי שנהיה מוכנים אליו.
חג זה מצטיין במאפייני השמחה שבו, והאכילה והשתייה נוטלים מקום חשוב בין מנהגיו. החג נקרא על שום ה"פור" (גורל) שהטיל המן במטרה לקבוע את היום שבו יבוצע הטבח ביהודים - אותו יום שבו לבסוף התהפך הגלגל, ("ונהפוך הוא") והיהודים הם שהרגו באויביהם. בקרב זרמים דתיים רווחת הדעה כי לכשיבוא המשיח כל החגים עתידים להתבטל למעט פורים וחג החנוכה, דבר המעיד על עוצמת חשיבותו של החג
מקור החג
על פי המסופר במגילת אסתר, נקבע החג לזכר הצלת היהודים באימפריה הפרסית בתקופה שלאחר חורבן בית ראשון (מן המגילה עצמה אין זה ברור האם מדובר בתקופה שלפני בניין בית המקדש השני או אחריו). באותה עת שלטו הפרסים על חלקים נרחבים מיבשת אסיה, ובירתם הייתה שושן. על פי המסופר במגילה, זמם המן האגגי, שר שהיה מקורב ביותר למלך אחשוורוש, שמונה להיות "מעל כל השרים", "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים" שחיו בכל ממלכת פרס, ולבוז את רכושם. המלך נעתר לבקשה, והוציא כתב מלכות המתיר לאנשי כל מדינה לטבוח ביהודים, ביום י"ג באדר, יום שאותו בחר המן על ידי הטלת "פור" - גורל. ואולם מזימה זו סוכלה הודות לשורה של אירועים, שהובילו להוצאתו להורג של המן, ומהמלך יצאה פקודה חדשה המאפשרת ליהודים להתגונן ולעמוד על נפשם באותו יום מיועד. באותו יום מתוכנן, י"ג באדר, הרגו היהודים כ-500 משונאיהם בשושן הבירה ו-75 אלף איש ביתר הממלכה. אסתר ביקשה וקיבלה מהמלך רשות להאריך את המלחמה ביום נוסף בשושן הבירה, וביום זה נתלו עשרת בניו של המן, ונהרגו 300 איש נוספים. במגילת אסתר מסופר שלמחרת היום המיועד (כלומר בי"ד באדר), נחו יהודי האימפריה הפרסית מהמלחמה ונהגו "יום משתה ושמחה"[1]. יהודי שושן, שהמשיכו במלחמה ביום המחרת, נחו בט"ו באדר ועשו אותו "יום משתה ושמחה"[2]. המגילה ממשיכה ומספרת:
יט עַל-כֵּן הַיְּהוּדִים הפרוזים (הַפְּרָזִים), הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת--עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב; וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת, אִישׁ לְרֵעֵהוּ. כ וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל-כָּל-הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--הַקְּרוֹבִים, וְהָרְחוֹקִים. כא לְקַיֵּם, עֲלֵיהֶם--לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ: בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה. כב כַּיָּמִים, אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. כג וְקִבֵּל, הַיְּהוּדִים, אֵת אֲשֶׁר-הֵחֵלּוּ, לַעֲשׂוֹת; וְאֵת אֲשֶׁר-כָּתַב מָרְדֳּכַי, אֲלֵיהֶם.
– אסתר ט' יט-כג
בהמשך, מספרת המגילה:
כז קִיְּמוּ וקבל (וְקִבְּלוּ) הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל-זַרְעָם וְעַל כָּל-הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם, וְלֹא יַעֲבוֹר--לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה, כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם: בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה. כח וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל-דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה, מְדִינָה וּמְדִינָה, וְעִיר וָעִיר; וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה, לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים, וְזִכְרָם, לֹא-יָסוּף מִזַּרְעָם.
– אסתר ט' כז-כח
ובהמשך המגילה מספרת על משלוח שני של איגרות אל כל היהודים לקיים את ימי הפורים לדורות:
כט וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת-אֲבִיחַיִל, וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי--אֶת-כָּל-תֹּקֶף: לְקַיֵּם, אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת--הַשֵּׁנִית. ל וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל-כָּל-הַיְּהוּדִים, אֶל-שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה--מַלְכוּת, אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: דִּבְרֵי שָׁלוֹם, וֶאֱמֶת. לא לְקַיֵּם אֶת-יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם, כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל-נַפְשָׁם, וְעַל-זַרְעָם: דִּבְרֵי הַצּוֹמוֹת, וְזַעֲקָתָם. לב וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר--קִיַּם, דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה; וְנִכְתָּב, בַּסֵּפֶר.
– אסתר ט' כט-לב
יש המפרשים את החזרות על התוקף של חג הפורים כמבטאות תהליך הדרגתי של כניסת החג למודעות נרחבת בקרב היהודים.
החוקרים חלוקים לגבי הזמן בו הפך חג הפורים לחג משמעותי אצל היהודים. המקדימים טוענים שחג הפורים נחוג באופן נרחב בימי בית המקדש השני בשמחה ומשלוח מנות, ומביאים כראייה, מעבר לנאמר בתנ"ך עצמו, את אזכורו של "היום המורדוכאי" בספר חשמונאים ב', את אזכור הפורים במגילת תענית כיום שאין להתענות בו ובנוסף אין להספיד בו, את אזכורו בקולופון לתרגום יווני למגילת אסתר שנשלח למצרים בשנת 77/76 לפני הספירה ואת אזכורו בדברי יוסף בן מתתיהו כחג הנחוג בכל תפוצות ישראל[3]. הממעיטים[4], לעומת זאת, טוענים כי עדויות אלו אינן מעידות על יותר מניצנים קדומים של חג אשר היה בעל חשיבות מועטה וטוענים שאי-איזכורו של החג בדברי פילון האלכסנדרוני ובברית החדשה מעיד שאופיו היה מצומצם[5].
מגילת אסתר היא היחידה מבין ספרי התנ"ך שלא נמצאה בין המגילות הגנוזות שבקומראן, והיו ששיערו שאנשי הכת שכתביה נחשפו שם לא קיבלו אותה כאחד מכתבי הקודש, אם כי ייתכן שהסיבה היא קוטנה היחסי, וחג הפורים לא נכלל ברשימת החגים של כת זו.
מקבילות לחג הפורים
היו מחוקרי הדתות שהצביעו על דמיונו של החג לחגים גויים אחרים של פסטיבלי שכרות והוללות הנחוגים בתקופה זו, של סוף החורף. בין החגים האיראניים הנחגגים הבתקופה זו של השנה נמנים חג הנורוז, בו מחלקים מתנות לאביונים, בוחרים מלכה ליום אחד ונוהגים ב"נהפוך הוא"; חג המגפוניה, בו חוגגים את הרג המַגִים על ידי דרייווש; חג מרדגיראן בו גם כן נוהגים ב"נהפוך הוא"; וחג נוסף המזכיר את פורים בשמו, הפרורדיגאן.
מצוות החג
חז"ל מונים ארבע מצוות החלות בפורים:
•קריאת מגילת אסתר בליל החג ובבוקרו, כחלק מפרסום הנס, והודיה על ההצלה. גם נשים מחויבות בקריאת המגילה, למרות שהיא נמנית בין מצוות עשה שהזמן גרמן משום שגם הן ניצלו בנס הפורים, או משום שעיקר הנס, למעשה, נעשה על ידי אישה.
•סעודת פורים - משתה ושמחה. כנאמר במגילה, ימי פורים נקבעו להיות "ימי משתה ושמחה". בתלמוד (מסכת מגילה) נקבע שבפורים חייב אדם לאכול סעודה ביומו של החג ולשתות בה יין; נקבע כי על אדם להשתכר "עד דלא ידע בין 'ארור המן' ל'ברוך מרדכי'". דעות שונות הושמעו בשאלת מידת חיוב ההשתכרות, ויש אף פוסקים אשר סברו כי מצווה זו נדחתה מהלכה. יש הטוענים שהמצווה בתוקף אך אין צורך להגיע לשכרות מלאה אלא מספיק להתבסם עד להגעה לשינה ובעת שנתו אין האדם מבחין בין ארור המן לברוך מרדכי (המאירי).
•משלוח מנות איש לרעהו. מלשון הכתוב במגילת אסתר, "משלוח מנות איש לרעהו" - כאשר המילה "מנות" בלשון רבים, והמילה "רעהו" בלשון יחיד, הסיקו חז"ל שעל כל אדם לשלוח לפחות שתי מנות, לפחות לאיש אחד.
•מתנות לאביונים. לפי ההלכה יש לתת לשני אביונים, שתי מתנות, או סכום כסף שאפשר לקנות בו דברי מאכל זמינים. הרמב"ם מציין כי "מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו".
מהמחלוקות במשנה במסכת מגילה נראה ברור שבדור לאחר מרד בר כוכבא, לכל המאוחר, הייתה כבר חובה לקרוא את מגילת אסתר בחג הפורים.
זמניו השונים של החג
ההלכה שנקבעה בידי חז"ל קבעה זמנים שונים לציון חג פורים: בערים שאינן מוקפות חומה ("פרזים") נקבע החג בי"ד באדר, והוא מכונה "פורים דפרזים". בערים שעל פי המסורת הן מוקפות חומה מימות יהושע בן נון (כגון ירושלים) וכן בשושן (שעל פי המסורת היהודית היא העיר המדאן), נחוג פורים בט"ו בחודש, מה שמכונה פורים שושן (או, בעקבות היידיש, שושן פורים). על פי דעה שנדחתה מהלכה, הקריטריון אינו ימות יהושע בן נון לזמן שבו הייתה מוקפת העיר, אלא לימות אחשוורוש; התלמוד הירושלמי מסביר את הבחירה בימות יהושע בן נון בכך ש"חלקו כבוד לארץ ישראל" שהייתה חרבה בזמן המגילה, ועל כן הרחיקו לזמן שבו הארץ הייתה בנויה.
הלכה עתיקה שאינה מתקיימת בימינו מתייחסת לדינם של "כפרים". הגדרתם של אלו הם מקומות יישוב קטנים מאוד, שאין בהם עשרה בטלנים (אנשים הבטלים ממלאכתם ועוסקים בצורכי ציבור, או בלימוד תורה ותפילה). במקומות אלו, בזמן שבית המקדש קיים, המגילה יכולה להיקרא גם לפני יום י"ד, כדי שהקריאה תהיה בימי שני וחמישי, הזמן שבו אנשי הכפרים מתאספים לערים. בצורה כזו יכולה הקריאה להיעשות גם ביום י"א באדר.
בערים עתיקות שבהן קיים ספק אם הייתה חומה מימות יהושע בן נון חוגגים את פורים בשני הימים, מחמת הספק, ואין מברכים על קריאת המגילה אלא בי"ד, מכיוון שהוא זמן קריאה לרוב הערים. בין הערים שקיים לגביהן ספק כזה הן רוב הערים העתיקות בארץ ישראל, כצפת, טבריה, חברון ויפו. טבריה היא מקרה מיוחד כיוון שהספק לגביה הוא לא על היותה מוקפת חומה מימות יהושע, אלא האם הכנרת נחשבת כחומה של העיר. ישנם מקומות עתיקים בהם התחדש היישוב היהודי, כגון חברון ושילה, שגם בהם "יבוא פורים פעמיים בשבוע". גם בערים מסוימות בחוץ-לארץ חוגגים את פורים במשך יומיים, בהן איזמיר שבטורקיה, חאלב שבסוריה ובגדאד שבעיראק.
סדרי התפילה
מסממני פורים - רעשן•בתפילת העמידה וכן בברכת המזון מוסיפים קטע הודיה על הנס בשם "על הנסים", במטרה לזכור את הנס. בערים המסופקות יש נוהגים להוסיף את הקטע בשני הימים ויש שנוהגים רק ביום הראשון.
•בכמה קהילות נהוג לומר קרוב"ץ, שהוא פיוט על סדר חזרת הש"ץ המדבר בענייני הפורים, מרבי אלעזר הקליר. ראשי הקטעים של הקרוב"ץ הם תיבות הפסוק "ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות וישם כתר מלכות בראשה וימליכה תחת ושתי", כך שכל קטע פותח במילה אחת מן הפסוק.
•בתפילה קוראים בתורה את פרשת מלחמת עמלק מתוך פרשת בשלח. בערים המסופקות יש נוהגים לקרוא בתורה רק ביום הראשון ויש שנוהגים בשני הימים.
•לפי רוב עדות ישראל (למעט חלק מהאשכנזים) אומרים שיר של יום מיוחד לרגל הפורים (יש האומרים במקום השיר הרגיל ויש שבנוסף). הספרדים וגם האשכנזים ההולכים בשיטת הגר"א אומרים את מזמור כ"ב בתהילים. האיטלקים אומרים את מזמור ז', והתימנים אומרים את מזמור פ"ג. רוב עדות האשכנזים (למעט הנוהגים לפי מנהג הגר"א כאמור לעיל) לא אומרים מזמור מיוחד לפורים.
•בניגוד לחגים אחרים, בפרט חנוכה, בפורים לא אומרים הלל. בתלמוד, במסכת מגילה נתנו לכך שלושה הסברים:
1.הנס קרה בחוץ לארץ ולא אומרים הלל על נס שלא אירע בארץ ישראל.
2.סיפור פורים, אף שסופו טוב, מותיר את היהודים נטולי עצמאות מדינית וכפופים למרות מלך זר.
3.מגילה היא הילולה של היום.
היו פוסקים שכתבו כי לפי ההסבר שקריאת המגילה מהווה תחליף להלל, משמע שקיים חיוב עקרוני לקרוא את ההלל בפורים, אך כיוון שקוראים את המגילה אין צורך לקרוא הלל; לכן, מי שאינו יכול לשמוע את קריאת המגילה מסיבה כלשהי חייב לקרוא את ההלל בפורים.
מתקיים דיון מפורט ובו דעות שונות לגבי הנוסע בימי הפורים מעיר שאינה מוקפת לעיר מוקפת ולהיפך, והתשובה המקובלת בעניין היא שעל אדם לשאול את רבו כיצד לנהוג, מחמת סבוּכָתה של ההלכה בנושא.
איסורים נוספים
מן הפסוק במגילת אסתר (ט, יט) - "שמחה ומשתה ויום טוב" למדו חז"ל במסכת מגילה (דף ה) כי ישנם שלושה איסורים נוספים בחג פורים:
•"שמחה" - מלמד שאסורים בהספד.
•"משתה" - מלמד שאסור בתענית.
•"ויום טוב" - מלמד שאסור בעשיית מלאכה.
בהמשך הגמרא לומדת שאת האיסור האחרון, לא קיבלו היהודים עליהם. עם זאת בהלכה נפסק כי "אין לעשות מלאכה בפורים, ומי שעושה בו מלאכה - אינו רואה מאותה מלאכה סימן ברכה לעולם" (קיצור שולחן ערוך, סימן קמב). הבנקים ובתי הספר בישראל מקפידים על הלכה זו, אך במקומות אחרים מסתפקים בקיצור יום העבודה בחג זה.
פורים קטן
בשנה מעוברת יש שני חודשי אדר: אדר א' ואדר ב'. בשנה מעוברת פורים נחוג באדר ב', אף כי נשמעו דעות בתלמוד שעל החג לחול באדר א' (שהרי במגילת אסתר כתוב שפורים נחוג ב"חודש השנים עשר" מניסן, ובשנה מעוברת החודש השנים עשר הוא אדר א' ולא אדר ב' שטכנית הוא החודש השלושה-עשר). בימי הארבעה-עשר והחמישה-עשר בחודש אדר א', שבו לא נחוג פורים נחוגים שני ימי "פורים קטן" ("פורים קטן" ו"שושן פורים קטן"). בפורים קטן לא נהוגות מצוות הפורים כגון קריאת המגילה, משלוח מנות, או מתנות לאביונים, אבל הוא אסור בתענית ובתחנון ומרבים בו בסעודה.
פורים משולש
פורים משולש הוא מקרה פרטי של פורים של הערים המוקפות חומה, כאשר חל בשבת. הכינוי משולש נובע מכך, שהחג של הערים המוקפות מתפרס על שלושה ימים רצופים, תוך העברת המצוות שאינן יכולות להתקיים בשבת, לימי החול שמשני צדדיו. הבעיה העיקרית היא קריאת המגילה, שאינה יכולה להיעשות בשבת. אף שמעיקר הדין אין מניעה לקרוא מגילה בשבת, גזרו חז"ל "שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים", ולכן העבירו את קריאת המגילה אל יום שישי, שהוא יום פורים בפרזים. פורים משולש הוא אירוע נדיר יחסית הקורה רק ב-11% מהשנים, באותן שנים בהם חל חג פסח ראשון ביום ראשון.
•ביום שישי, י"ד באדר - קוראים את מגילת אסתר ונותנים מתנות לאביונים.
•ביום שבת, ט"ו באדר - מוסיפים בקריאת התורה למפטיר את הקריאה המיוחדת לפורים, ומתפללים את תפילת "על הנסים".
•ביום ראשון, ט"ז באדר - בליל ראשון, כלומר מוצ"ש מקיימים את מסיבת פורים, וביום מקיימים את סעודת פורים ושולחים משלוח מנות.
הסיבה שמצוות מתנות לאביונים מוצמדת לקריאת המגילה, מנומקת בטעם שהאביונים נושאים עיניהם לקריאת מגילה. הסיבה שמצוות משלוח מנות מוצמדת לסעודת פורים היא מפני שמשלוח המנות מתבצע כדי שיוכלו לקיים את הסעודה.
מקור הדין המחייב את דחיית הסעודה ליום ראשון הוא בתלמוד הירושלמי. כיוון שלא קיימת התייחסות לנושא בתלמוד הבבלי רוב פוסקי ההלכה קיבלו את דעת התלמוד הירושלמי בנושא ופסקו שיש לעשות את הסעודה ומשלוח מנות ביום ראשון.
ברם, הרב לוי אבן חביב שהיה רבה של ירושלים במאה ה־16 התנגד לשיטה זו, והביא ראיות מן התלמוד הבבלי שמהן נובע לכאורה כי לפי התלמוד הבבלי אין לעשות כך (כלומר לשיטתו התלמוד הבבלי חולק על התלמוד הירושלמי בעניין זה). כיוון שלפי הכלל המקובל בהלכה, כאשר התלמוד הבבלי חולק על התלמוד הירושלמי פוסקים הלכה כמו התלמוד הבבלי, יוצא שלשיטתו יש לערוך סעודת פורים ומשלוח מנות בשבת עצמה, וכך הוא נהג בפועל בירושלים.
רוב הפוסקים דחו את ראיותיו מן התלמוד הבבלי וטענו שהתלמוד הבבלי לא הכריע בסוגיה זו ולכן יש לפסוק על פי התלמוד הירושלמי. כהכרעת רוב הפוסקים נוהגים כיום יהודי רוב העדות – ועורכים את סעודת הפורים ושולחים מנות ביום ראשון.
בניגוד לכך, חלק מיוצאי תימן נוהגים כשיטת ר' לוי אבן חביב, משום שגם מדברי הרמב"ם משתמע כשיטתו.
[עריכה] מנהגי חג נוספים
•בעת קריאת המגילה, כאשר נקרא שמו של המן מרעישים המתפללים ברעשנים או בכלים אחרים כדי לקיים באופן סמלי את מחיית זכר עמלק, אשר לפי המסורת המן הוא מזרעו. יש שהתנגדו למנהג זה.
•לבישת מסכות ותחפושות, מנהג שהחל בימי הביניים בונציה, כנראה בהשפעת קרנבל המסכות המקומי. בהלכה, אחת ההתייחסות הקדומות למסכות מובאת ברמ"א, שבו המסכות שמותרות מכונות "לבישת פרצופים".
•נוהגים לחלק לילדים דמי כיס הידועים בשם "דמי פורים" או "מעות פורים".
•אכילת "אוזני המן", שהן עוגיות משולשות, ממולאות בפרג או במילוי אחר.
•הצגות מיוחדות מועלות ביום זה, לרוב על אירועי המגילה, וקרויות "פורים שפיל". בישיבות נהוג למנות מבין התלמידים את "רב פורים", שבין היתר דורש דרשה פסבדו-תורנית מצחיקה המובילה לאווירה מבודחת.
•השבת שלפני פורים קרויה "שבת זכור", משום שקוראים בה בתורה את פרשת זכור שנזכרת בה מצוות מחיית זכר עמלק (סוף פרשת כי תצא), שלפי המסורת המן היה מזרעו.
•יום י"ג באדר, ערב פורים, הוא תענית אסתר (כאשר פורים חל במוצאי שבת, מוקדמת התענית ליום חמישי י"א באדר).
בתקופת היישוב ובשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, היה נהוג לקיים בפורים מצעד חגיגי ברחובות הערים בשם "עדלאידע". תהלוכת פורים הראשונה נערכה בתל אביב בפורים תרע"ב (1912).
ייחודו של פורים
•החג נחוג בשל תושייתה של אישה, אסתר המלכה משבט בנימין, שלפי הסיפור הפכה להיות האישה החזקה באימפריה הפרסית (בדומה לסיפור יוסף במצרים), וסיכלה את מזימתו של המן. גם עצם הפיכתו של מאורע ההצלה לחג היסטורי, נזקף על פי רבי שמואל בר יהודה בתלמוד הבבלי ליוזמתה של אסתר, ששלחה לחכמי ישראל באותה תקופה את הדרישה "כתבוני לדורות". חכמי ישראל דחוה בנימוק שהדבר יגרום לקנאת האומות בישראל, דבר שלא התקבל על דעתה, בטיעון שהדבר נרשם בספר דברי הימים למלכי פרס ומדי[6]. לפיכך, ולפי שאף הן ניצלו מן הגזירה על ידי הנס, הנשים מצוות בכל החיובים של פורים, אף שאלו מצוות עשה שהזמן גרמן, שבדרך כלל נשים פטורות מהן.
•זהו החג היחיד בשרשרת החגים היהודיים שהותר ואף חויב בו להשתכר, בדרך כלל מידה מגונה לפי היהדות. בפורים הועלתה השכרות על נס - כמאמר חז"ל: "חייב אדם לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז, ב).
•זהו החג היחיד בלוח השנה העברי שפוצל לשני ימים (ולעתים אף לשלושה) המשתנים מקהילה לקהילה. כל שאר החגים נחוגים בכל הקהילות באותו זמן.
•דרשה המובאת בספר הזוהר, מציינת את חשיבותו היתרה של החג. על פי הדרשה את שמו של יום הכיפורים ניתן לקרוא כך: "כ-פורים", כלומר "כמו פורים". כלומר מבחינה מסוימת, פורים גדול במדרגתו אף מיום הכיפורים שהוא היום המקודש ביותר בשנה. ובלשון חז"ל: כל המועדות בטלים לעתיד לבוא, חוץ מפורים שאינו בטל, שנאמר: "וזכרם לא יסוף מזר
•פורים על פי הקבלה
על פי הקבלה החגים מסמלים תחנות במסעו הרוחני של האדם אל עבר השלמות הרוחנית והאושר. פורים מסמל את התחנה האחרונה במסע, שבה אנו מגיעים למדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר. זו מתבטאת בתיקון רצונותיו של האדם מכוונה ליהנות את עצמו (אגואיזם) לכוונה להנות את הזולת (אלטרואיזם) ובמצב כזה האדם זוכה לכל הטוב והשפע שהוכן בעדו במחשבת הבריאה.
יום הכיפורים הוא המצב הרוחני שבו האדם מפתח את הרצון לקבל את התענוג הגדול ביותר במציאות. לכן ביום זה נקבעו צום והגבלות נוספות המסמלות את חוסר יכולתנו לקבל מילוי. אבל בעוד שביום הכיפורים אנו רק מכינים את עצמנו לקבלת השפע, בפורים אנחנו כבר מקבלים אותו, ומתמלאים באור העליון. הביטוי לכך הוא בסעודה ובמשתה שאנו עורכים.
כתב על כך הרב"ש "והיות שאלו האורות של פורים הם בבחינת גמר התיקון, שרק על ידי הנס היו מאירים, אז ומשום זה, כל המועדות בטלים חוץ מפורים, שהם שייכים לבחינת גמר התיקון. ואז, שכל הרע יתוקן, ממילא אין הבדל בין "ארור המן לברוך מרדכי", וגם המן יתוקן לטוב"[1].
הקבלה עוסקת בסוד העמוק הטמון לכאורה במגילת אסתר: כיצד לשלב באורח נכון בין שני כוחות הנמצאים בתוכנו, באופן זה שגם 'המן' (המסמל את האגו שמונע מהאדם להרגיש את הרוחניות - האגואיזם) וגם 'מרדכי' (המזוהה כרצון המושך את האדם לחפש קשר עם הכוח העליון ולחפש את הרגשת העולם הרוחני - האלטרואיזם) יקדמו אותנו מעלה לעבר השלמות. כשנעשה זאת נוכל לחוות את הקשר עם הכוח העליון ולהתמלא בתענוגי "עד דלא ידע", תענוגים אינסופיים ונצחיים שאותם מסמלת סעודת פורים.
התחפושות בפורים מסמלות עבורנו את העובדה שהעולם הרוחני נסתר מאיתנו. מטרתן להראות שכל התהליך הרוחני מגיע אלינו בהיסח הדעת, באופן נסתר ומבלי שנהיה מוכנים אליו.