אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
פינת חג לי!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
שמחת תורה
שמחת תורה הוא אחד מהימים הטובים בלוח היהודי, החג מסמל את סיום קריאת התורה והתחלתה מחדש במחזור שנתי. בארץ ישראל מועד החג הוא בשמיני עצרת (כ"ב בתשרי), ומחוצה לה הוא נחגג ביום טוב שני של גלויות של שמיני עצרת (כ"ג בתשרי).
חג זה נקבע בתקופת הגאונים בבבל, מאחר ועל פי השיטה המחזורית של בבל הסתיים המחזור השנתי של קריאת התורה אחת לשנה ביום זה, בניגוד למנהג ארץ ישראל הקדום, אשר על פיו היו מסיימים את מחזור קריאת התורה אחת לשלוש וחצי שנים. עם התפשטותו של מנהג בבל בעולם היהודי כולו ואף בארץ ישראל, התפשט גם מנהג חגיגות שמחת תורה.
במקורו נקבע חג שמחת תורה ביום טוב שני של גלויות של שמיני עצרת (כ"ג בתשרי), וכך הוא נחגג בכל תפוצות ישראל. בארץ ישראל, בה נחגג שמיני עצרת יום אחד בלבד, ואין בה יום טוב שני של גלויות, נהגו לחגוג את שמחת תורה ביום שמיני עצרת עצמו (כ"ב בתשרי).
הקריאה בתורה ומנהגיה
בקריאת התורה קוראים בפרשת "וזאת הברכה" המסיימת את ספר דברים, ומתחילים מיד בקריאת פרשת "בראשית", הפותחת את התורה. עוד נהוג לכבד את כל באי בית הכנסת בעלייה לתורה, לרבות הילדים העולים יחד לתורה (במספר קהילות נקראת עליה זו עליית כל הנערים).
חתני התורה
לאחר עליית כל הקהל לתורה בפרשת "וזאת הברכה" עולה חתן-תורה לקרוא את סוף הפרשה (וסוף התורה כולה) ומיד אחריו עולה חתן-בראשית ומתחיל לקרוא מפרשת בראשית כדי לסמל את המשכיות ומחזוריות התורה. מסיבה דומה נהוג להפטיר בתחילת ספר יהושע שהוא הראשון מספרי הנביאים.
במרבית הקהילות הספרדיות (למעט מערב אירופה) קיים חתן נוסף המכונה "חתן מעונה" הקורא את הפסוקים "מעונה אלהי קדם" עד "ויעל משה" (דברים, ל"ג, כ"ז-כ"ח). בכמה מקהילות הבלקן, ובקהילות גאורגיה, קיים חתן רביעי, המכונה "חתן ויעל". חתנים אלו עולים לפני חתן תורה, שלפי המנהג, חוזר וקורא, את כל פרשת "וזאת הברכה", מתחילתה ועד סופה.
במנהג איטליה לעומת זאת קיים רק חתן אחד והוא חתן תורה, שלאחר קריאתו קוראים רק קטע קצר מפרשת בראשית מתוך החומש בלי ברכות.
מנהגים נוספים הקשורים בקריאה
בכמה מקהילות האשכנזים נהוג להגביה את ספר התורה הפוך - כאשר הצד הכתוב מופנה החוצה. יש שהתנגדו למנהג זה.
מנהג נוסף במספר קהילות האשכנזים הוא לקרוא בתורה גם בליל שמחת תורה.
ההקפות
סדר ההקפות
את שיאן של חגיגות החג מסמלות ה"הקפות", בהן מוציאים את כל ספרי התורה (או מספר טיפולוגי של ספרים כמו 7, 13, 18 וכד') מארון הקודש (כולל אלה, אשר יש בהם פסול והטעונים לתיקון להכשירם לקריאה), וכשהם נישאים בזרועות המתפללים, עורכים עימם שבע הקפות מסביב לבימה. יש המקפידים שיישאר נר או תאורה בהיכל - לבל יתרוקן כליל ויישאר בעלטה (כדברי הפסוק: "כי נר מצווה - ותורה אור"). חזן בית הכנסת צועד בראש תהלוכת נושאי התורה וקורא יחד עם הציבור פסוקי תפילה, הבנויים על פי סדר הא"ב. גם הילדים בבית-הכנסת נוטלים חלק ב"שמחת התורה" ומצטרפים לתהלוכת ההקפות. נותנים בידיהם ספרי תורה זעירים, או דגלונים מיוחדים ל"שמחת תורה", אשר עליהם מודפסים סדרי ההקפות ופסוקי "אתה הראת לדעת", הנאמרים בטרם יוצאו ספרי התורה מן ההיכל. בתום פסוקי התפילה שבכל הקפה יוצא הקהל בשירה ובריקודים עם ספרי-התורה.
היום בו נערכות ההקפות
ברוב הקהילות נערכות ההקפות רק ביום אחד, בארץ ישראל בכ"ב בתשרי (שמיני עצרת) ובחוץ לארץ בכ"ג בתשרי (שמחת תורה). במספר קהילות בחוץ לארץ, בו חוגגים יומיים, נהגו להקיף גם בשמיני עצרת וגם בשמחת תורה על פי דעת מחבר הספר חמדת ימים. המנהג להקיף יומיים התקבל בחלק מקהילות החסידים (למשל חסידות חב"ד) והספרדים (למשל בבגדאד לפי דעת הבן איש חי ובאיזמיר לפי ר' חיים פלאג'י). היו שהתנגדו למנהג להקיף בחוץ לארץ גם בשמיני עצרת מחשש שיבואו לזלזל ביום טוב שני של גלויות (הרב חיד"א) [1].
באילו תפילות מקיפים
בספר שער הכוונות מציין ר' חיים ויטאל כי נוהגים לערוך הקפות בתפילת שחרית, תפילת מנחה ותפילת ערבית של מוצאי שמחת תורה וכן שרבו האר"י היה מקיף אחר תפילת ערבית של מוצאי שמחת תורה וכיוון שלא היה עמו ביום שמחת תורה אינו יודע מה היה מנהגו אז. לעומת זאת בספר נגיד ומצווה לר' יעקב צמח מובא בסתמא שהאר"י היה מקיף בלילה, והרב בעל חמדת ימים (שרבים ממנהגי האר"י התפשטו בקהילות ישראל בהשפעת ספרו) כתב שהאר"י היה מקיף בליל שמחת תורה ואינו מזכיר כלל את מוצאי שמחת תורה. הוא גם מוסיף לבקר את מה שנהגו בקהילות מסויימות בזמנו להקיף רק ביום וכותב שההקפות בלילה הן העיקר. בהשפעת שני ספרים אלו (נגיד ומצווה וחמדת ימים) וכן בהשפעת שד"רים מארץ ישראל התפשט המנהג להקיף גם בלילה וגם ביום. המנהג שנהוג בכמה קהילות להקיף גם אחר תפילת מנחה מקורו גם בדברי ר' חיים ויטאל שהובאו לעיל.[2]
ביחס למיקום בתפילה בבוקר בו מקיפים קיימים שלושה מנהגים: יש המקיפים לפני קריאת התורה, יש המקיפים אחרי קריאת התורה לפני תפילת מוסף, ויש המקיפים לאחר תפילת מוסף. המקיפים לפני או אחרי קריאת התורה סוברים שעדיף לעשות כך על מנת לא להוציא ספר תורה שלא לצורך. המקיפים לאחר תפילת מוסף עושים כן על מנת למנוע טורח ציבור ולאפשר למי שאינו יכול להשתתף בהקפות להתפלל תפילת מוסף בציבור[3]
הקפות שניות
במוצאי החג, עת מתחיל יום טוב שני של גלויות שהוא גם שמחת תורה בחו"ל, נהגו בארץ ישראל לערוך הקפות שניות, שבהן יוצאים עם ספרי התורה לרחובות העיר ורוקדים פעם נוספת עם ספרי התורה. המנהג מקובל גם בכמה מקהילות הגולה במוצאי שמחת תורה שלהן.
שתי סיבות עיקריות להקפות השניות
השתתפות עם בני הגולה בחגיגותיהם שרק מתחילות בזמן זה. (טעם זה אינו שייך בקהילות בחוץ לארץ בהן נהוג המנהג)
"ברוב עם הדרת מלך", בזמן זה שאחרי צאת החג מותרת לנגן בכלי נגינה וכעת יכולים להיקבץ רבים לשמחת התורה.
מקור המנהג הוא בספר שער הכוונות לר' חיים ויטאל המתאר את מנהגי רבו האר"י שהיה מקיף שבע הקפות שלמות במוצאי יום שמחת תורה והיה הולך לכמה בתי כנסיות ונהג כן בכל אחד מהם. מצפת הגיע המנהג לחברון ולקהל המקובלים בית אל בירושלים כפי עדות הרב חיד"א בספרו לדוד אמת, ואחר כל התפשט המנהג גם לשאר בתי הכנסת של ירושלים (מעיד על כך ר' יהוסף שווארץ באגרת לאחיו בגרמניה) ומאוחר יותר לשאר קהילות ארץ ישראל. מארץ ישראל עבר המנהג גם לכמה מקהילות איטליה והמזרח (תורכיה, בגדאד, פרס, כורדיסטאן, הודו).[4]
התנגדות למנהג ההקפות
מנהג ההקפות התפשט כמעט לכל קהילות ישראל אך בחלק מקהילות האשכנזים במערב אירופה הובעה התנגדות נחרצת למנהג והוא לא התקבל שם. למשל ר' שלמה זלמן גייגר בספרו דברי קהלות (אחד המקורות החשובים למנהגי יהדות פרנקפורט) מציין כי המנהג הקדום בכל ארצות אשכנז (כלומר גרמניה) היה לא להקיף והיו שניסו להנהיג שם את מנהג ההקפות כמנהג פולין והוא מבקר אותם בלשון חריפה. כמו כן בארבע הקהילות בהן היה נהוג נוסח פרובנס לא קיבלו את מנהג ההקפות[5]
<a href='http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9E%D7%97%D7%AA_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94' target='_blank'>http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9E%...%95%D7%A8%D7%94</a>
שמחת תורה הוא אחד מהימים הטובים בלוח היהודי, החג מסמל את סיום קריאת התורה והתחלתה מחדש במחזור שנתי. בארץ ישראל מועד החג הוא בשמיני עצרת (כ"ב בתשרי), ומחוצה לה הוא נחגג ביום טוב שני של גלויות של שמיני עצרת (כ"ג בתשרי).
חג זה נקבע בתקופת הגאונים בבבל, מאחר ועל פי השיטה המחזורית של בבל הסתיים המחזור השנתי של קריאת התורה אחת לשנה ביום זה, בניגוד למנהג ארץ ישראל הקדום, אשר על פיו היו מסיימים את מחזור קריאת התורה אחת לשלוש וחצי שנים. עם התפשטותו של מנהג בבל בעולם היהודי כולו ואף בארץ ישראל, התפשט גם מנהג חגיגות שמחת תורה.
במקורו נקבע חג שמחת תורה ביום טוב שני של גלויות של שמיני עצרת (כ"ג בתשרי), וכך הוא נחגג בכל תפוצות ישראל. בארץ ישראל, בה נחגג שמיני עצרת יום אחד בלבד, ואין בה יום טוב שני של גלויות, נהגו לחגוג את שמחת תורה ביום שמיני עצרת עצמו (כ"ב בתשרי).
הקריאה בתורה ומנהגיה
בקריאת התורה קוראים בפרשת "וזאת הברכה" המסיימת את ספר דברים, ומתחילים מיד בקריאת פרשת "בראשית", הפותחת את התורה. עוד נהוג לכבד את כל באי בית הכנסת בעלייה לתורה, לרבות הילדים העולים יחד לתורה (במספר קהילות נקראת עליה זו עליית כל הנערים).
חתני התורה
לאחר עליית כל הקהל לתורה בפרשת "וזאת הברכה" עולה חתן-תורה לקרוא את סוף הפרשה (וסוף התורה כולה) ומיד אחריו עולה חתן-בראשית ומתחיל לקרוא מפרשת בראשית כדי לסמל את המשכיות ומחזוריות התורה. מסיבה דומה נהוג להפטיר בתחילת ספר יהושע שהוא הראשון מספרי הנביאים.
במרבית הקהילות הספרדיות (למעט מערב אירופה) קיים חתן נוסף המכונה "חתן מעונה" הקורא את הפסוקים "מעונה אלהי קדם" עד "ויעל משה" (דברים, ל"ג, כ"ז-כ"ח). בכמה מקהילות הבלקן, ובקהילות גאורגיה, קיים חתן רביעי, המכונה "חתן ויעל". חתנים אלו עולים לפני חתן תורה, שלפי המנהג, חוזר וקורא, את כל פרשת "וזאת הברכה", מתחילתה ועד סופה.
במנהג איטליה לעומת זאת קיים רק חתן אחד והוא חתן תורה, שלאחר קריאתו קוראים רק קטע קצר מפרשת בראשית מתוך החומש בלי ברכות.
מנהגים נוספים הקשורים בקריאה
בכמה מקהילות האשכנזים נהוג להגביה את ספר התורה הפוך - כאשר הצד הכתוב מופנה החוצה. יש שהתנגדו למנהג זה.
מנהג נוסף במספר קהילות האשכנזים הוא לקרוא בתורה גם בליל שמחת תורה.
ההקפות
סדר ההקפות
את שיאן של חגיגות החג מסמלות ה"הקפות", בהן מוציאים את כל ספרי התורה (או מספר טיפולוגי של ספרים כמו 7, 13, 18 וכד') מארון הקודש (כולל אלה, אשר יש בהם פסול והטעונים לתיקון להכשירם לקריאה), וכשהם נישאים בזרועות המתפללים, עורכים עימם שבע הקפות מסביב לבימה. יש המקפידים שיישאר נר או תאורה בהיכל - לבל יתרוקן כליל ויישאר בעלטה (כדברי הפסוק: "כי נר מצווה - ותורה אור"). חזן בית הכנסת צועד בראש תהלוכת נושאי התורה וקורא יחד עם הציבור פסוקי תפילה, הבנויים על פי סדר הא"ב. גם הילדים בבית-הכנסת נוטלים חלק ב"שמחת התורה" ומצטרפים לתהלוכת ההקפות. נותנים בידיהם ספרי תורה זעירים, או דגלונים מיוחדים ל"שמחת תורה", אשר עליהם מודפסים סדרי ההקפות ופסוקי "אתה הראת לדעת", הנאמרים בטרם יוצאו ספרי התורה מן ההיכל. בתום פסוקי התפילה שבכל הקפה יוצא הקהל בשירה ובריקודים עם ספרי-התורה.
היום בו נערכות ההקפות
ברוב הקהילות נערכות ההקפות רק ביום אחד, בארץ ישראל בכ"ב בתשרי (שמיני עצרת) ובחוץ לארץ בכ"ג בתשרי (שמחת תורה). במספר קהילות בחוץ לארץ, בו חוגגים יומיים, נהגו להקיף גם בשמיני עצרת וגם בשמחת תורה על פי דעת מחבר הספר חמדת ימים. המנהג להקיף יומיים התקבל בחלק מקהילות החסידים (למשל חסידות חב"ד) והספרדים (למשל בבגדאד לפי דעת הבן איש חי ובאיזמיר לפי ר' חיים פלאג'י). היו שהתנגדו למנהג להקיף בחוץ לארץ גם בשמיני עצרת מחשש שיבואו לזלזל ביום טוב שני של גלויות (הרב חיד"א) [1].
באילו תפילות מקיפים
בספר שער הכוונות מציין ר' חיים ויטאל כי נוהגים לערוך הקפות בתפילת שחרית, תפילת מנחה ותפילת ערבית של מוצאי שמחת תורה וכן שרבו האר"י היה מקיף אחר תפילת ערבית של מוצאי שמחת תורה וכיוון שלא היה עמו ביום שמחת תורה אינו יודע מה היה מנהגו אז. לעומת זאת בספר נגיד ומצווה לר' יעקב צמח מובא בסתמא שהאר"י היה מקיף בלילה, והרב בעל חמדת ימים (שרבים ממנהגי האר"י התפשטו בקהילות ישראל בהשפעת ספרו) כתב שהאר"י היה מקיף בליל שמחת תורה ואינו מזכיר כלל את מוצאי שמחת תורה. הוא גם מוסיף לבקר את מה שנהגו בקהילות מסויימות בזמנו להקיף רק ביום וכותב שההקפות בלילה הן העיקר. בהשפעת שני ספרים אלו (נגיד ומצווה וחמדת ימים) וכן בהשפעת שד"רים מארץ ישראל התפשט המנהג להקיף גם בלילה וגם ביום. המנהג שנהוג בכמה קהילות להקיף גם אחר תפילת מנחה מקורו גם בדברי ר' חיים ויטאל שהובאו לעיל.[2]
ביחס למיקום בתפילה בבוקר בו מקיפים קיימים שלושה מנהגים: יש המקיפים לפני קריאת התורה, יש המקיפים אחרי קריאת התורה לפני תפילת מוסף, ויש המקיפים לאחר תפילת מוסף. המקיפים לפני או אחרי קריאת התורה סוברים שעדיף לעשות כך על מנת לא להוציא ספר תורה שלא לצורך. המקיפים לאחר תפילת מוסף עושים כן על מנת למנוע טורח ציבור ולאפשר למי שאינו יכול להשתתף בהקפות להתפלל תפילת מוסף בציבור[3]
הקפות שניות
במוצאי החג, עת מתחיל יום טוב שני של גלויות שהוא גם שמחת תורה בחו"ל, נהגו בארץ ישראל לערוך הקפות שניות, שבהן יוצאים עם ספרי התורה לרחובות העיר ורוקדים פעם נוספת עם ספרי התורה. המנהג מקובל גם בכמה מקהילות הגולה במוצאי שמחת תורה שלהן.
שתי סיבות עיקריות להקפות השניות
השתתפות עם בני הגולה בחגיגותיהם שרק מתחילות בזמן זה. (טעם זה אינו שייך בקהילות בחוץ לארץ בהן נהוג המנהג)
"ברוב עם הדרת מלך", בזמן זה שאחרי צאת החג מותרת לנגן בכלי נגינה וכעת יכולים להיקבץ רבים לשמחת התורה.
מקור המנהג הוא בספר שער הכוונות לר' חיים ויטאל המתאר את מנהגי רבו האר"י שהיה מקיף שבע הקפות שלמות במוצאי יום שמחת תורה והיה הולך לכמה בתי כנסיות ונהג כן בכל אחד מהם. מצפת הגיע המנהג לחברון ולקהל המקובלים בית אל בירושלים כפי עדות הרב חיד"א בספרו לדוד אמת, ואחר כל התפשט המנהג גם לשאר בתי הכנסת של ירושלים (מעיד על כך ר' יהוסף שווארץ באגרת לאחיו בגרמניה) ומאוחר יותר לשאר קהילות ארץ ישראל. מארץ ישראל עבר המנהג גם לכמה מקהילות איטליה והמזרח (תורכיה, בגדאד, פרס, כורדיסטאן, הודו).[4]
התנגדות למנהג ההקפות
מנהג ההקפות התפשט כמעט לכל קהילות ישראל אך בחלק מקהילות האשכנזים במערב אירופה הובעה התנגדות נחרצת למנהג והוא לא התקבל שם. למשל ר' שלמה זלמן גייגר בספרו דברי קהלות (אחד המקורות החשובים למנהגי יהדות פרנקפורט) מציין כי המנהג הקדום בכל ארצות אשכנז (כלומר גרמניה) היה לא להקיף והיו שניסו להנהיג שם את מנהג ההקפות כמנהג פולין והוא מבקר אותם בלשון חריפה. כמו כן בארבע הקהילות בהן היה נהוג נוסח פרובנס לא קיבלו את מנהג ההקפות[5]
<a href='http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9E%D7%97%D7%AA_%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94' target='_blank'>http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9E%...%95%D7%A8%D7%94</a>
יום שמיני עצרת הוא היום השמיני של חג הסוכות, כ"ב בתשרי, אולם הוא חג בפני עצמו ומנהגיו שונים.
למרות התאריך הדומה - כ"ב בתשרי - יש להפריד בין שמיני עצרת, שהוא חג מקראי, לבין חג שמחת תורה, שנקבע רק בימי הגאונים, הגם שהוא פופולרי יותר. בארצות חו"ל, בהן חוגגים כל חג שני ימים, ההבדלה בין שני החגים ברורה: היום הראשון (שהוא היום השמיני לאחר החג הראשון של סוכות) הוא שמיני עצרת, ולמחרתו (ביום התשיעי) נחגג יום שמחת תורה.
המקרא מציין את החג מיד לאחר חוקי חג הסוכות:
ו
למרות התאריך הדומה - כ"ב בתשרי - יש להפריד בין שמיני עצרת, שהוא חג מקראי, לבין חג שמחת תורה, שנקבע רק בימי הגאונים, הגם שהוא פופולרי יותר. בארצות חו"ל, בהן חוגגים כל חג שני ימים, ההבדלה בין שני החגים ברורה: היום הראשון (שהוא היום השמיני לאחר החג הראשון של סוכות) הוא שמיני עצרת, ולמחרתו (ביום התשיעי) נחגג יום שמחת תורה.
המקרא מציין את החג מיד לאחר חוקי חג הסוכות:
ו
הה קישור לסרטון וידיאו על שחתורה בגבעת שמואל
<a href='http://video.google.com/videoplay?docid=-2984112855720995327' target='_blank'>http://video.google.com/videoplay?docid ... 5720995327</a>
<a href='http://video.google.com/videoplay?docid=-2984112855720995327' target='_blank'>http://video.google.com/videoplay?docid ... 5720995327</a>
שמחת תורה.
חג זה המסיים את חג הסוכות וחותם את חגי תשרי, ידוע בציבור כיום שמחתה של התורה. המעניין הוא שקישור זה בין יום טוב האחרון של סוכות ובין סיום התורה הינו קישור מאוחר יותר מתקופת הגאונים...
א´ חשון ה´תשס"ה - הרב חגי גרוס
חג זה המסיים את חג הסוכות וחותם את חגי תשרי, ידוע בציבור כיום שמחתה של התורה. המעניין הוא שקישור זה בין יום טוב האחרון של סוכות ובין סיום התורה הינו קישור מאוחר יותר מתקופת הגאונים.
במקרא עצמו נקרא החג "עצרת" :"ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו " חז"ל המשילו יום זה לאדם אשר חגג עם ילדיו שבעה ימים וכאשר הגיע הזמן להפרד ביקש מהם להישאר עימו יום אחד נוסף כיון שקשה עליו הפרידה מבניו האהובים, כך גם בחג הסוכות זמן שמחתינו, לאחר שבעה ימים יחד עם הקדושה באותה סוכה מבקש ה' כביכול להישאר יום אחד נוסף עם בניו
כיום נקרא היום האחרון של סוכות בארץ ישראל חג שמחת תורה [בחו"ל נוהגים שני ימים טובים ולכן היום השמיני נקרא שמיני עצרת והתשיעי נקרא שמחת תורה]
ביום זה מסיימים לקרוא את התורה כולה ומתחילים מיד לקרוא מבראשית. בעבר היו קיימים שני מנהגים שונים לגבי סיום קריאת התורה. מנהג ארץ ישראל היה לסיים את התורה אחת לשלוש שנים, מנהג בבל היה לחלק את התורה לפרשות כמספר השבתות של השנה ובכל שנה לסיים מחזור שלם של קריאה בתורה. מנהג זה הפך המרכזי בכל תפוצות ישראל ועל פיו אנו נוהגים גם כיום.
הקפות.
על מנת להביע את השמחה אותה חשים לתורה , נהגו בקהילות ישראל את מנהג ההקפות. מוציאים את כל ספרי התורה מארון הקודש למרכז בית הכנסת והקהל כולו מקיף את הבימה 7 פעמים. בכל הקפה רוקדים ושרים שירי קודש שונים.
טעמים שונים נאמרו על מנהג זה. יש אשר רואים את 7 ההקפות כנגד 7 האושפיזין [אורחים בארמית] אשר הוזמנו לסוכה בשבעת ימי החג : אברהם יצחק יעקב יוסף משה אהרון ודוד. יש אשר כתבו כי 7 ההקפות הן זכר ל7 ההקפות אשר הקיף יהושע את חומות יריחו , הקפות אשר גרמו כזכור לנפילת החומות. על פי דעה זו אנו מביעים תקווה כי החומות בין עם ישראל ובין אלוקים יפלו לאחר ההקפות עם ספרי התורה.
כל הקהל כולו שותף להקפות והשמחה בהם רבה. דגש רב מושם על שיתופם של הילדים הקטנים בהקפות וכיום ניתן לראות ילדים עם ספרי תורה קטנים , ודגלים מיוחדים לכבוד החג. המטרה היא לחבב את התורה על הילדים על מנת שירצו ללומדה. [זיכרון מעניין לתשוקתם של הילדים לגדל מיוחד ניתן לקרוא בסיפורו המפורסם של שלום עליכם "הדגל" סיפור בו גיבורו הידוע טופל'ה טוטוריטו חסך פרוטה לפרוטה על מנת לקנות דגל עם תפוח ונר לשמחת תורה ]
בד"כ נער אשר גילו פחות מגיל 13 איננו רשאי לעלות לתורה אולם בשמחת תורה תקנו עלייה מיוחדת לנערים, עליה בה מסתופפים כל הילדים בבית הכנסת תחת טלית [חופה ] ומבוגר עולה עימהם וקורא עימהם את הפסוקים בהם בירך יעקב את בניו של יוסף לפני מותו "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי " עליה זו נקראת עליית "כל הנערים"
על חתנים ועל כלות.
בפי חז"ל נקראה התורה כלה ועם ישראל חתן. משל ליחסי האהבה השוררים בין העם ובין תורתו הקדושה. מתוך משל זה התפתח הנוהג על פיו העולה לתורה אשר זוכה לסיים את קריאת התורה כולה נקרא "חתן תורה" והעולה אשר זוכה להתחיל את התורה מבראשית נקרא "חתן בראשית". נהגו בקהילות ישראל לכבד את חשובי הקהל בעליות אלו.
אותם עולים חשובים לא "יצאו בזול" ממעמד מכובד זה והיו מזמינים את הקהל כולו לקידוש חתנים, כלומר לסעודה גדולה בה הודו לקהל כולו על הכבוד אשר נפל בחלקם לסיים את התורה ולהתחילה מחדש.
בעבר אף היו מנהגים בקהילות שונות ללוות את החתנים בצאתם מבית הכנסת ולפרוש מעליהם חופה , ממש כשם שאנו נוהגים היום בשמחת הנישואין כאשר אנו פורשים חופה מעל ראשי החתן והכלה.
סופו של התהליך
בשם גדולי החסידות אומרים כי ראש השנה , יום הכיפורים, חג הסוכות הם כולם הכנה לחג שמחתה של תורה. הווי אומר יום זה הינו השיא של כל חגי תשרי. אם נרצה יש כאן מסר להמשך השנה. עומדים אנו בפני תקופת החורף, תקופה בה הימים מתקצרים והלילות מתארכים , תקופה בה הקור והקדרות שולטים בכל. חג שמחת תורה הוא תחנת הדלק האחרונה לפני המסע הארוך והקשה אותו אנו עתידי לעבור. עברנו תחנות שונות,את אימת הדין של ימים נוראים, את בקשת הסליחה והמחילה של יום הכיפורים ואת שמחת חג הסוכות. שיאה של השמחה היא שמחת התורה שמחה אשר אמורה להאיר את הלילות הארוכים של החורף עד תחילתו של האביב.
<a href='http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=4453' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=4453</a>
חג זה המסיים את חג הסוכות וחותם את חגי תשרי, ידוע בציבור כיום שמחתה של התורה. המעניין הוא שקישור זה בין יום טוב האחרון של סוכות ובין סיום התורה הינו קישור מאוחר יותר מתקופת הגאונים...
א´ חשון ה´תשס"ה - הרב חגי גרוס
חג זה המסיים את חג הסוכות וחותם את חגי תשרי, ידוע בציבור כיום שמחתה של התורה. המעניין הוא שקישור זה בין יום טוב האחרון של סוכות ובין סיום התורה הינו קישור מאוחר יותר מתקופת הגאונים.
במקרא עצמו נקרא החג "עצרת" :"ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו " חז"ל המשילו יום זה לאדם אשר חגג עם ילדיו שבעה ימים וכאשר הגיע הזמן להפרד ביקש מהם להישאר עימו יום אחד נוסף כיון שקשה עליו הפרידה מבניו האהובים, כך גם בחג הסוכות זמן שמחתינו, לאחר שבעה ימים יחד עם הקדושה באותה סוכה מבקש ה' כביכול להישאר יום אחד נוסף עם בניו
כיום נקרא היום האחרון של סוכות בארץ ישראל חג שמחת תורה [בחו"ל נוהגים שני ימים טובים ולכן היום השמיני נקרא שמיני עצרת והתשיעי נקרא שמחת תורה]
ביום זה מסיימים לקרוא את התורה כולה ומתחילים מיד לקרוא מבראשית. בעבר היו קיימים שני מנהגים שונים לגבי סיום קריאת התורה. מנהג ארץ ישראל היה לסיים את התורה אחת לשלוש שנים, מנהג בבל היה לחלק את התורה לפרשות כמספר השבתות של השנה ובכל שנה לסיים מחזור שלם של קריאה בתורה. מנהג זה הפך המרכזי בכל תפוצות ישראל ועל פיו אנו נוהגים גם כיום.
הקפות.
על מנת להביע את השמחה אותה חשים לתורה , נהגו בקהילות ישראל את מנהג ההקפות. מוציאים את כל ספרי התורה מארון הקודש למרכז בית הכנסת והקהל כולו מקיף את הבימה 7 פעמים. בכל הקפה רוקדים ושרים שירי קודש שונים.
טעמים שונים נאמרו על מנהג זה. יש אשר רואים את 7 ההקפות כנגד 7 האושפיזין [אורחים בארמית] אשר הוזמנו לסוכה בשבעת ימי החג : אברהם יצחק יעקב יוסף משה אהרון ודוד. יש אשר כתבו כי 7 ההקפות הן זכר ל7 ההקפות אשר הקיף יהושע את חומות יריחו , הקפות אשר גרמו כזכור לנפילת החומות. על פי דעה זו אנו מביעים תקווה כי החומות בין עם ישראל ובין אלוקים יפלו לאחר ההקפות עם ספרי התורה.
כל הקהל כולו שותף להקפות והשמחה בהם רבה. דגש רב מושם על שיתופם של הילדים הקטנים בהקפות וכיום ניתן לראות ילדים עם ספרי תורה קטנים , ודגלים מיוחדים לכבוד החג. המטרה היא לחבב את התורה על הילדים על מנת שירצו ללומדה. [זיכרון מעניין לתשוקתם של הילדים לגדל מיוחד ניתן לקרוא בסיפורו המפורסם של שלום עליכם "הדגל" סיפור בו גיבורו הידוע טופל'ה טוטוריטו חסך פרוטה לפרוטה על מנת לקנות דגל עם תפוח ונר לשמחת תורה ]
בד"כ נער אשר גילו פחות מגיל 13 איננו רשאי לעלות לתורה אולם בשמחת תורה תקנו עלייה מיוחדת לנערים, עליה בה מסתופפים כל הילדים בבית הכנסת תחת טלית [חופה ] ומבוגר עולה עימהם וקורא עימהם את הפסוקים בהם בירך יעקב את בניו של יוסף לפני מותו "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי " עליה זו נקראת עליית "כל הנערים"
על חתנים ועל כלות.
בפי חז"ל נקראה התורה כלה ועם ישראל חתן. משל ליחסי האהבה השוררים בין העם ובין תורתו הקדושה. מתוך משל זה התפתח הנוהג על פיו העולה לתורה אשר זוכה לסיים את קריאת התורה כולה נקרא "חתן תורה" והעולה אשר זוכה להתחיל את התורה מבראשית נקרא "חתן בראשית". נהגו בקהילות ישראל לכבד את חשובי הקהל בעליות אלו.
אותם עולים חשובים לא "יצאו בזול" ממעמד מכובד זה והיו מזמינים את הקהל כולו לקידוש חתנים, כלומר לסעודה גדולה בה הודו לקהל כולו על הכבוד אשר נפל בחלקם לסיים את התורה ולהתחילה מחדש.
בעבר אף היו מנהגים בקהילות שונות ללוות את החתנים בצאתם מבית הכנסת ולפרוש מעליהם חופה , ממש כשם שאנו נוהגים היום בשמחת הנישואין כאשר אנו פורשים חופה מעל ראשי החתן והכלה.
סופו של התהליך
בשם גדולי החסידות אומרים כי ראש השנה , יום הכיפורים, חג הסוכות הם כולם הכנה לחג שמחתה של תורה. הווי אומר יום זה הינו השיא של כל חגי תשרי. אם נרצה יש כאן מסר להמשך השנה. עומדים אנו בפני תקופת החורף, תקופה בה הימים מתקצרים והלילות מתארכים , תקופה בה הקור והקדרות שולטים בכל. חג שמחת תורה הוא תחנת הדלק האחרונה לפני המסע הארוך והקשה אותו אנו עתידי לעבור. עברנו תחנות שונות,את אימת הדין של ימים נוראים, את בקשת הסליחה והמחילה של יום הכיפורים ואת שמחת חג הסוכות. שיאה של השמחה היא שמחת התורה שמחה אשר אמורה להאיר את הלילות הארוכים של החורף עד תחילתו של האביב.
<a href='http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=4453' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/jew/show.asp?id=4453</a>
שמחת תורה סובייטית
אמי ספרה לי שבמידה מסוימת, חג שמחת-תורה עזר להם להחליט להגר מברית-המועצות. מכיוון שאמי אינה דתייה, הייתה זו הצהרה מסקרנת והרגשתי שמסתתר כאן שיעור חשוב.
מאת אינה פולין
לא ממש נעים לי לומר זאת, אבל בעבר הרגשתי שחגי תשרי פשוט מעייפים. חג אחד בקושי הסתיים וכבר יש עוד בישולים, עוד ניקיונות, עוד אורחים, עוד טקסים דתיים, עוד שבתות. זה היה מתיש. כאם לילדים קטנים העובדת במשרה מלאה, חיכיתי בקוצר רוח לשמחת-תורה, כחג המסמל את סוף עונת החגים האינסופית.
ואז גיליתי משהו ששינה לעד את גישתי לחג.
נולדתי במינסק, בברית-המועצות לשעבר. משפחתי, בדומה למשפחות רבות אחרות, היגרה בסוף שנות ה-70. חיי הוענקו לי פעמיים: פעם כשנולדתי ופעם כשאזרו הוריי אומץ לעזוב את ברית-המועצות, כדי שאוכל לחיות את חיי באופן מלא בתור יהודייה, ללמוד מקצוע, להקים משפחה נהדרת וליהנות מגוון של זכויות והטבות שאין במולדתי הקודמת. לעד אהיה אסירת תודה לאלוקים ולהוריי על כל אלו.
באחת השנים, זמן קצר אחרי החגים, שוחחתי עם אמי על יציאת מצרים הפרטית שלנו (עזיבת ברית-המועצות) והיא אמרה, "במידה מסוימת, שמחת-תורה השפיע על החלטתנו לעזוב." מכיוון שאמי אינה דתייה, הייתה זו הצהרה מסקרנת והרגשתי שמסתתר כאן שיעור חשוב.
התאספויות ספונטניות
אין זה סוד שבריה"מ לשעבר לא הייתה מקום מסביר פנים לכל מה שקשור ביהדות. הזהות היהודית הייתה בגדר נטל, לא בגדר נכס. אולם, במהלך שנות ה-60, מכיוון שישראל הפגינה את עוצמתה הצבאית במלחמות, החלו יהודי רוסיה להרגיש מחוזקים, גם אם במידה מעטה. בה בעת, החלה הקהילה היהודית באמריקה להקדיש תשומת לב למצוקת יהודי רוסיה, ויזמה מאמצי שתדלנות ניכרים כדי ללחוץ על ממשלת בריה"מ לאפשר את הגירת היהודים. בשילוב שני הכוחות הללו, לראשונה בחייהם, החלו יהודי בריה"מ לשקול את המחשבה שהייתה קודם לכן בלתי אפשרית - לעזוב את בריה"מ למען חיים טובים יותר במקום אחר.
דבר מדהים לא פחות שהחל בסוף שנות ה-60 הוא שיהודי הערים הגדולות בבריה"מ החלו להתאסף מדי פעם בקבוצות, במעין הפגנות, סביב בתי הכנסת הנעולים. היום שבו התאספו אלפי יהודים באופן ספונטני בערים שונות ברחבי בריה"מ היה שמחת תורה.
"למה דווקא בשמחת תורה?" שאלתי את אמי. "למה לא בראש השנה, בפסח, ביום כיפור? מי ידע את התאריך? כיצד ידעו על כך האנשים? מי התחיל את המנהג הזה? למה הלכת? מה עשית?"
אמי חשבה שאני שואלת שאלות מגוחכות. "עשינו זאת משום שכל היהודים הצעירים בעיר הלכו. חברינו סיפרו לנו על כך והם שמעו על כך מחבריהם. הלכנו, שרנו, רקדנו, פגשנו אנשים שלא ראינו הרבה זמן, צחקנו, קראנו מכתבים מישראל, החלפנו בינינו מידע לגבי הגירה והחיים בחו"ל. זו הייתה פשוט פעם אחת בשנה שבה יכולנו להפסיק לפחד ולשמוח ביהדותנו, למרות מרגלי הקג"ב שהיו בתוך הקהל. ההרגשה שם הייתה מאוד חזקה. הרגשנו את הכוח שלנו. ראינו כמה רבים אנחנו. הבנו מי אנחנו והיינו גאים."
עבור יהודי ברית-המועצות, שמחת תורה הייתה ההזדמנות היחידה שלהם לחגוג את מי שהם.
עבור יהודי ברית-המועצות, שמחת תורה הייתה ההזדמנות היחידה שלהם לחגוג את מי שהם. לא היו להם חגים אחרים בהם יכלו לחוות היבטים שונים של יהדותם, את החיבור שלהם זה לזה או לקב"ה. שמחת תורה היה החג היחידי שאפשר להם זאת. יתרה מכך, יום שמחת תורה היה הזדמנות לחגוג את מי שהם בנפרד מהיותם רוסים. לחגוג את ערכיהם השונים, דרכיהם השונות, מעמדם השונה והקריטריונים השונים לפיהם הם נשפטו. בכל יום אחר, שונות זו הולידה עוינות מצד שכניהם. בשמחת תורה הקערה נהפכה על פיה והשונות הפכה להיות סיבה למסיבה.
יהודים רבים בבריה"מ שהשתתפו באסיפות אלה, מעולם לא ראו את התורה שבשמה חגגו. למרות זאת, לפי האופן שבו הם מתארים את האירועים, התורה מעולם לא הייתה רחוקה. יבגני ולביץ', מוסיקאי יהודי רוסי, כתב שיר פופולארי ששיקף את מצב הרוח באותן חגיגות שמחת-תורה. מילות השיר הן, "בזמן שהחזן הזקן שר, עמנו הקטן נראה כה גדול". באופן מדהים, גאווה זו ותחושת האחדות כעם הייתה הרגשה כל כך חדשה וייחודית עבור יהודים כה רבים, שהיא דחפה אותם לשנות את חייהם באופן מוחלט ולעזוב.
חג של היהדות והיהודים
בשמחת תורה אנו חוגגים עם התורה, שזה עתה סיימנו לקרוא וללמוד בקפידה במשך השנה. אנו יודעים מה היא מכילה. אנו מכירים את השמחה והעומק שחוקי התורה מוסיפים לחיינו. ועדיין, כפי שציינו החגיגות בבריה"מ, שמחה זו אינה רק אקדמית, זוהי גם שמחה אינטואיטיבית. אנו יודעים בלבנו שהתורה, ערכיה ותחושת אחדות-העם שנובעת ממנה, הם בגדר נס ועלינו להקדיש יום מיוחד כדי לחגוג זאת. אפילו במקום שבו לא חגגו יהודים שום חג, חג שמחת התורה העביר את מלוא המסר לגבי המשמעות של להיות יהודי.
השיעור של אמי פשוט, אך מעמיק: חג שמחת תורה הוא חג של היהדות והיהודים. בשמחת תורה אנו חוגגים את כל החגים יחד. אנו חוגגים את השבת, את המצוות, את הערכים היהודים, אנו חוגגים את ההישרדות היהודית, אנו חוגגים את הפוטנציאל היהודי. בקיצור, אנו חוגגים את כל מה שאנחנו ואת כל מה שאנו יכולים להיות. יום שמחת תורה אינו ספיח כלאחר יד. במובנים מסוימים, זהו החג שמעניק פרספקטיבה לכל שאר הדברים.
<a href='http://www.aish.com/hebsukkot/shminiatzere...mchat_Torah.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/hebsukkot/shminiatz ... _Torah.asp</a>
אמי ספרה לי שבמידה מסוימת, חג שמחת-תורה עזר להם להחליט להגר מברית-המועצות. מכיוון שאמי אינה דתייה, הייתה זו הצהרה מסקרנת והרגשתי שמסתתר כאן שיעור חשוב.
מאת אינה פולין
לא ממש נעים לי לומר זאת, אבל בעבר הרגשתי שחגי תשרי פשוט מעייפים. חג אחד בקושי הסתיים וכבר יש עוד בישולים, עוד ניקיונות, עוד אורחים, עוד טקסים דתיים, עוד שבתות. זה היה מתיש. כאם לילדים קטנים העובדת במשרה מלאה, חיכיתי בקוצר רוח לשמחת-תורה, כחג המסמל את סוף עונת החגים האינסופית.
ואז גיליתי משהו ששינה לעד את גישתי לחג.
נולדתי במינסק, בברית-המועצות לשעבר. משפחתי, בדומה למשפחות רבות אחרות, היגרה בסוף שנות ה-70. חיי הוענקו לי פעמיים: פעם כשנולדתי ופעם כשאזרו הוריי אומץ לעזוב את ברית-המועצות, כדי שאוכל לחיות את חיי באופן מלא בתור יהודייה, ללמוד מקצוע, להקים משפחה נהדרת וליהנות מגוון של זכויות והטבות שאין במולדתי הקודמת. לעד אהיה אסירת תודה לאלוקים ולהוריי על כל אלו.
באחת השנים, זמן קצר אחרי החגים, שוחחתי עם אמי על יציאת מצרים הפרטית שלנו (עזיבת ברית-המועצות) והיא אמרה, "במידה מסוימת, שמחת-תורה השפיע על החלטתנו לעזוב." מכיוון שאמי אינה דתייה, הייתה זו הצהרה מסקרנת והרגשתי שמסתתר כאן שיעור חשוב.
התאספויות ספונטניות
אין זה סוד שבריה"מ לשעבר לא הייתה מקום מסביר פנים לכל מה שקשור ביהדות. הזהות היהודית הייתה בגדר נטל, לא בגדר נכס. אולם, במהלך שנות ה-60, מכיוון שישראל הפגינה את עוצמתה הצבאית במלחמות, החלו יהודי רוסיה להרגיש מחוזקים, גם אם במידה מעטה. בה בעת, החלה הקהילה היהודית באמריקה להקדיש תשומת לב למצוקת יהודי רוסיה, ויזמה מאמצי שתדלנות ניכרים כדי ללחוץ על ממשלת בריה"מ לאפשר את הגירת היהודים. בשילוב שני הכוחות הללו, לראשונה בחייהם, החלו יהודי בריה"מ לשקול את המחשבה שהייתה קודם לכן בלתי אפשרית - לעזוב את בריה"מ למען חיים טובים יותר במקום אחר.
דבר מדהים לא פחות שהחל בסוף שנות ה-60 הוא שיהודי הערים הגדולות בבריה"מ החלו להתאסף מדי פעם בקבוצות, במעין הפגנות, סביב בתי הכנסת הנעולים. היום שבו התאספו אלפי יהודים באופן ספונטני בערים שונות ברחבי בריה"מ היה שמחת תורה.
"למה דווקא בשמחת תורה?" שאלתי את אמי. "למה לא בראש השנה, בפסח, ביום כיפור? מי ידע את התאריך? כיצד ידעו על כך האנשים? מי התחיל את המנהג הזה? למה הלכת? מה עשית?"
אמי חשבה שאני שואלת שאלות מגוחכות. "עשינו זאת משום שכל היהודים הצעירים בעיר הלכו. חברינו סיפרו לנו על כך והם שמעו על כך מחבריהם. הלכנו, שרנו, רקדנו, פגשנו אנשים שלא ראינו הרבה זמן, צחקנו, קראנו מכתבים מישראל, החלפנו בינינו מידע לגבי הגירה והחיים בחו"ל. זו הייתה פשוט פעם אחת בשנה שבה יכולנו להפסיק לפחד ולשמוח ביהדותנו, למרות מרגלי הקג"ב שהיו בתוך הקהל. ההרגשה שם הייתה מאוד חזקה. הרגשנו את הכוח שלנו. ראינו כמה רבים אנחנו. הבנו מי אנחנו והיינו גאים."
עבור יהודי ברית-המועצות, שמחת תורה הייתה ההזדמנות היחידה שלהם לחגוג את מי שהם.
עבור יהודי ברית-המועצות, שמחת תורה הייתה ההזדמנות היחידה שלהם לחגוג את מי שהם. לא היו להם חגים אחרים בהם יכלו לחוות היבטים שונים של יהדותם, את החיבור שלהם זה לזה או לקב"ה. שמחת תורה היה החג היחידי שאפשר להם זאת. יתרה מכך, יום שמחת תורה היה הזדמנות לחגוג את מי שהם בנפרד מהיותם רוסים. לחגוג את ערכיהם השונים, דרכיהם השונות, מעמדם השונה והקריטריונים השונים לפיהם הם נשפטו. בכל יום אחר, שונות זו הולידה עוינות מצד שכניהם. בשמחת תורה הקערה נהפכה על פיה והשונות הפכה להיות סיבה למסיבה.
יהודים רבים בבריה"מ שהשתתפו באסיפות אלה, מעולם לא ראו את התורה שבשמה חגגו. למרות זאת, לפי האופן שבו הם מתארים את האירועים, התורה מעולם לא הייתה רחוקה. יבגני ולביץ', מוסיקאי יהודי רוסי, כתב שיר פופולארי ששיקף את מצב הרוח באותן חגיגות שמחת-תורה. מילות השיר הן, "בזמן שהחזן הזקן שר, עמנו הקטן נראה כה גדול". באופן מדהים, גאווה זו ותחושת האחדות כעם הייתה הרגשה כל כך חדשה וייחודית עבור יהודים כה רבים, שהיא דחפה אותם לשנות את חייהם באופן מוחלט ולעזוב.
חג של היהדות והיהודים
בשמחת תורה אנו חוגגים עם התורה, שזה עתה סיימנו לקרוא וללמוד בקפידה במשך השנה. אנו יודעים מה היא מכילה. אנו מכירים את השמחה והעומק שחוקי התורה מוסיפים לחיינו. ועדיין, כפי שציינו החגיגות בבריה"מ, שמחה זו אינה רק אקדמית, זוהי גם שמחה אינטואיטיבית. אנו יודעים בלבנו שהתורה, ערכיה ותחושת אחדות-העם שנובעת ממנה, הם בגדר נס ועלינו להקדיש יום מיוחד כדי לחגוג זאת. אפילו במקום שבו לא חגגו יהודים שום חג, חג שמחת התורה העביר את מלוא המסר לגבי המשמעות של להיות יהודי.
השיעור של אמי פשוט, אך מעמיק: חג שמחת תורה הוא חג של היהדות והיהודים. בשמחת תורה אנו חוגגים את כל החגים יחד. אנו חוגגים את השבת, את המצוות, את הערכים היהודים, אנו חוגגים את ההישרדות היהודית, אנו חוגגים את הפוטנציאל היהודי. בקיצור, אנו חוגגים את כל מה שאנחנו ואת כל מה שאנו יכולים להיות. יום שמחת תורה אינו ספיח כלאחר יד. במובנים מסוימים, זהו החג שמעניק פרספקטיבה לכל שאר הדברים.
<a href='http://www.aish.com/hebsukkot/shminiatzere...mchat_Torah.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/hebsukkot/shminiatz ... _Torah.asp</a>
שמיני עצרת ושמחת תורה
מה המשותף לתינוק, רב, נגר, סופר סת"ם, שני ניצולי שואה וספר תורה קטן? מעגל אחד, עשרות זוגות ידיים וסיפור שמקפל בתוכו את ההיסטוריה של עם ישראל
מאת שרית אמיחי
שמחת-תורה בבית-כנסת חסידי קטן, אי-שם בארץ. הגבאי דופק על הבימה, ספרי התורה מוצאים מארון הקודש וחלוקתם לקהל המתפללים מתחילה.
ראשון, מזמינים את רב בית הכנסת לבוא ולקבל ספר-תורה להקפה ראשונה. הרב מניע בראשו, ואומר לגבאי: "לא הפעם".
הגבאי מתפלא, אך ממשיך הלאה בחלוקה.
הקפה ראשונה.
ציבור המתפללים מזמר ושר, והרב, קם ממקומו, בידיו הוא מחבק ספר-תורה שגודלו כגודל כף היד. ספר-תורה קטנטן. הוא מאמץ אותו אל ליבו בחום - ורוקד. רוקד ושר. מקיף עם הקהל את הבימה שוב ושוב. עיניו מאירות וידיו מחבקות ומלטפות את ספר התורה.
ילדים נגשים ומנשקים את ספרי התורה בזה אחר זה. הרב מנמיך את ספר התורה הקטן שלו, והם משתאים. נותנים נשיקה וממשיכים לספר התורה הבא.
מבטים מוחלפים, אף אחד מן המתפללים אינו יודע מניין צץ ספר התורה הקטן. בין הקפה שנייה לשלישית, מעיז אחד הצעירים ושואל: "הרב, מהיכן הספר?"
הרב מחייך, נושק לספר התורה ואומר: "לפני ההקפה האחרונה, אספר לכם את סיפורו של ספר התורה המיוחד הזה".
ההקפות נמשכות, הרגליים נישאות ומרקדות, הפיות מזמרים וספרי התורה עוברים מיד ליד. הילדים, מקבלים 'עליה', ממתקים וסוכריות נושרים, ריקודים נלהבים, זמירות וניגונים.
שמחה של תורה, בבית-כנסת.
***
לפני הקפה אחרונה, הקיפו המתפללים את הרב והמתינו לסיפור. הרב, הביט בספר ובקהל בחיבה וסיפר:
אבי, זכרונו לברכה, עבר תלאות רבות וייסורים קשים ומרים במהלך מלחמת-העולם השנייה. באחד הימים, בעודו שוהה במחנה עבודה, חלפה על פניו קבוצת יהודים, מלווה בחיילי אס. אס. חמושים. אחד מהיהודים הצליח לחמוק מן השורה, פנה אל אבי ותחב לידיו חבילה עטופה בבד גס:
"קח! קח מהר!!! הם לוקחים אותנו ולא נחזור. זוהי דרכנו האחרונה. קח ושמור על זה! אני מצווה עליך! הם בני למעלה ממאה שנה. זוהי צוואתי לפני מותי. ר' ייד, שמור עליהם מכל משמר!"
כל האירוע הזה ארך שניות מועטות בלבד. אחד החיילים שהשגיח על הקבוצה, הבחין ביהודי שהתחמק והחזיר אותו במכת רובה אל השורה: "שנעל! יודע! שנעל!" [מהר, יהודי. מהר].
אבי נסוג, כשהוא אוחז בידו חבילה לא מזוהה. בפינה כלשהי, הוא פתח את קישורי הבד, ולתדהמתו הרבה גילה שני ספרי-תורה זהים ויפהפיים. קטנטנים. גודלם, כגודל כף יד.
אבי שיתף חבר קרוב במעשה, ושניהם החלו לתור ולחפש אחר הדרך הטובה ביותר לשמור על ספרי התורה, לבל יגיעו לידיהם המרצחות של הגרמנים.
הפתרון שנמצא היה יצירתי במיוחד: הם שברו את עצי החיים של ספרי התורה [מוטות האחיזה מעץ, עליהם מגולגל ספר התורה], וגללו את הספרים באותה צורה שגוללים מגילה. בגליל אחד, במקום בשניים המקובלים.
את שולי המכנסיים הם תחבו בגרביים, כדי להגן על עצמם מהקור העז, ואת ספרי התורה, הם שלשלו לרווח בין הברכיים למכנס. כך היו ספרי התורה צמודים לרגליים והגרביים הגנו עליהם, לבל יצנחו ויפלו מטה.
בצורה זו, כשספר תורה צמוד לכל ברך, הסתובב אבי ימים רבים במחנה, כשרק חברו יודע על קיומם של ספרי התורה.
***
בוקר אחד, הבחינו השניים כי הגרמנים עורכים חיפוש על כל אסיר ואסיר, על מנת לגלות אוכל וחפצים מוברחים. בלית ברירה, הם חילצו את ספרי התורה מן המכנסיים, ומיהרו לקבור אותם באדמה, כשהם מסמנים לעצמם סימנים רבים ככל האפשר, על מנת שיוכלו לאתר לאחר החיפוש הדקדקני של הגרמנים ויום העבודה הארוך, את מקום הטמנת הספרים.
היום חלף לאיטו. הלילה גם הוא עבר. רק למחרת הם הצליחו להגיע למקום בו טמנו את ספרי התורה.
במהירות חפרו באדמה, וגילו ספר תורה אחד בלבד. הספר השני נעלם.
עיון מדוקדק בספר שנמצא הראה, שהספר מונח באותה הצורה בה טמנו אותו השניים, אך היריעה האחרונה חסרה.
בדמעות, הם נשקו לספר, גלגלו אותו ושבו להסתיר במכנס. צמוד לברך ומעל לשולי הגרב.
כך, שרדו אבי וחברו הטוב את המלחמה. הם וספר התורה הקטנטן.
***
בתום המלחמה, נשא אבי את אמי לאישה. ברית המילה הראשונה שנערכה במחנה העקורים 'ברגן בלזן' הייתה שלי.
אני הייתי התינוק הראשון שנולד במחנה לאחר המלחמה. התינוק הראשון, ששמע יהודים שעברו את אימי המלחמה, איבדו את כל אשר להם, וזעקו מעמקי ליבם השותת: בדמייך חיי... בדמייך חיי...
הוריי היגרו לארצות-הברית עמי ועם ספר התורה. גם החבר של אבי הגיע לארצות-הברית, והקשר עימו נשמר לאורך השנים.
לפני שנים ספורות, הלך אבי לעולמו. כשקמנו מן ה'שבעה' ופתחנו את צוואתו, ראינו שאת ספר התורה הקטנטן הוא הוריש לבנו בכורו. לפעוט שנולד ב'ברגן בלזן' - ולחבר שסייע לו לשמור על הספר, לאורך המלחמה.
ניגשתי לבקר את חברו של אבא בבית האבות בו הוא שוהה. סיפרתי לו על הצוואה, וציינתי ששנינו היורשים של ספר התורה. החבר, נענע בראשו ואמר: "קח לך את הספר, מנחם. שמור עליו. תעלה אותו איתך לארץ ישראל. שם מקומו. אני את חלקי, כבר מילאתי. עכשיו תורך."
והנה, יכולים אתם לראות בעצמכם: זה ספר התורה, שהעניק אותו יהודי, שאינני יודע את שמו, לאבי. בדרכו האחרונה למוות, הוא מסר את הספר הלאה.
זה הספר שנטמן יחד עם ספר נוסף באדמה, בזמן החיפוש של הגרמנים. זה הספר שנמצא, וזה הספר שחסרה בו היריעה האחרונה. הוא פסול לקריאה, אבל הוא קדוש בקדושה מיוחדת. בקדושה של מסירות-נפש, של יהודים יקרים וטהורים שמסרו את נפשם כדי להצילו.
לא יכולתי בשמחת-תורה להשאירו בבית. הייתי מוכרח להביא אותו אל בית הכנסת ולרקוד עימו. הוא מסמל בעיניי, את מה שעבר על העם המיוחד והמיוסר הזה, מיום שקיבלנו את התורה על הר סיני.
***
מיד ליד, העבירו המתפללים את הספר. כל אחד נשק לו בחרדת-קודש ובזהירות. הגבאי חזר למקומו ליד הבימה, וספרי התורה של בית הכנסת, חולקו למתפללים, כדי לרקוד בהקפה השביעית והאחרונה.
יהודי קשיש, הנעזר במקל על מנת לצעוד, פנה אל הרב: "בבקשה, הרב, כבר שנים שאינני רוקד עם ספר-תורה בשמחת-תורה. מפאת הכובד, אינני מסוגל לאחוז בספר-תורה בכוחות עצמי. היכול אני לרקוד בהקפה האחרונה עם ספר התורה שלך?"
יהודי נוסף נגש אל הרב ומלמל: "כבוד הרב, אני רק נגר פשוט. אבל, אם ירצה ה', במוצאי החג, אבנה ארון-קודש קטן ומיוחד לספר התורה. ספר-תורה לא יכול להיות מונח סתם ככה. בסדר, כבוד הרב?"
וסופר סת"ם, המתפלל בקביעות בבית-כנסת זה, שישב כל העת והחריש, ביקש מהגבאי להמתין לו, קודם שיתחילו לשיר:
"יודע הרב ויודעים כולם, שאמי נפטרה לפני חודשים ספורים. אבל אינכם יודעים, שאמי הייתה בין הבודדות ששרדו את ניסוייו של מנגלה ימ"ש, באושוויץ. אני מבקש ממך, שתעניק לי את הזכות, לתקן את ספר התורה ולהשלים את היריעה החסרה, לעילוי נשמת אימי. זהו החסד האחרון, שאוכל לגמול עימה..."
"אם ירצה ה', ר' יוסף. במוצאי החג נשוחח. בא נצטרף למעגל, נרקוד ונשמח עם התורה..." חייך הרב.
***
"הקפה ז'", הכריז הגבאי.
יהודי קשיש, ששנים לא אחז ספר-תורה בידיו, רקד ופיזז כאיש צעיר, כשהוא מנשק ומלטף ספר-תורה קטנטן.
נגר פשוט, שבמוחו כבר נבנתה תמונת ארון הקודש המתוכנן, אחז בידו של סופר הסת"ם שדמע וקיווה לעשות נחת-רוח אחרון לאימו, ניצולת אושוויץ.
והרב, התינוק הקטן שנולד ב'ברגן בלזן' לאביו ששמר על ספר התורה לאורך שנות המלחמה, אחז בידי המתפללים.
כולם, הושיטו ידיים וסגרו מעגל.
*מעט פרטים שונו, על מנת לטשטש את זהות המתפללים, אך הסיפור הינו אמיתי לחלוטין, וארע בשמחת-תורה האחרון, בבית-כנסת קטן, אי-שם, במרכז הארץ
<a href='http://www.aish.com/hebSukkot/ShminiAtzere...abys_Legacy.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/hebSukkot/ShminiAtz ... Legacy.asp</a>
מה המשותף לתינוק, רב, נגר, סופר סת"ם, שני ניצולי שואה וספר תורה קטן? מעגל אחד, עשרות זוגות ידיים וסיפור שמקפל בתוכו את ההיסטוריה של עם ישראל
מאת שרית אמיחי
שמחת-תורה בבית-כנסת חסידי קטן, אי-שם בארץ. הגבאי דופק על הבימה, ספרי התורה מוצאים מארון הקודש וחלוקתם לקהל המתפללים מתחילה.
ראשון, מזמינים את רב בית הכנסת לבוא ולקבל ספר-תורה להקפה ראשונה. הרב מניע בראשו, ואומר לגבאי: "לא הפעם".
הגבאי מתפלא, אך ממשיך הלאה בחלוקה.
הקפה ראשונה.
ציבור המתפללים מזמר ושר, והרב, קם ממקומו, בידיו הוא מחבק ספר-תורה שגודלו כגודל כף היד. ספר-תורה קטנטן. הוא מאמץ אותו אל ליבו בחום - ורוקד. רוקד ושר. מקיף עם הקהל את הבימה שוב ושוב. עיניו מאירות וידיו מחבקות ומלטפות את ספר התורה.
ילדים נגשים ומנשקים את ספרי התורה בזה אחר זה. הרב מנמיך את ספר התורה הקטן שלו, והם משתאים. נותנים נשיקה וממשיכים לספר התורה הבא.
מבטים מוחלפים, אף אחד מן המתפללים אינו יודע מניין צץ ספר התורה הקטן. בין הקפה שנייה לשלישית, מעיז אחד הצעירים ושואל: "הרב, מהיכן הספר?"
הרב מחייך, נושק לספר התורה ואומר: "לפני ההקפה האחרונה, אספר לכם את סיפורו של ספר התורה המיוחד הזה".
ההקפות נמשכות, הרגליים נישאות ומרקדות, הפיות מזמרים וספרי התורה עוברים מיד ליד. הילדים, מקבלים 'עליה', ממתקים וסוכריות נושרים, ריקודים נלהבים, זמירות וניגונים.
שמחה של תורה, בבית-כנסת.
***
לפני הקפה אחרונה, הקיפו המתפללים את הרב והמתינו לסיפור. הרב, הביט בספר ובקהל בחיבה וסיפר:
אבי, זכרונו לברכה, עבר תלאות רבות וייסורים קשים ומרים במהלך מלחמת-העולם השנייה. באחד הימים, בעודו שוהה במחנה עבודה, חלפה על פניו קבוצת יהודים, מלווה בחיילי אס. אס. חמושים. אחד מהיהודים הצליח לחמוק מן השורה, פנה אל אבי ותחב לידיו חבילה עטופה בבד גס:
"קח! קח מהר!!! הם לוקחים אותנו ולא נחזור. זוהי דרכנו האחרונה. קח ושמור על זה! אני מצווה עליך! הם בני למעלה ממאה שנה. זוהי צוואתי לפני מותי. ר' ייד, שמור עליהם מכל משמר!"
כל האירוע הזה ארך שניות מועטות בלבד. אחד החיילים שהשגיח על הקבוצה, הבחין ביהודי שהתחמק והחזיר אותו במכת רובה אל השורה: "שנעל! יודע! שנעל!" [מהר, יהודי. מהר].
אבי נסוג, כשהוא אוחז בידו חבילה לא מזוהה. בפינה כלשהי, הוא פתח את קישורי הבד, ולתדהמתו הרבה גילה שני ספרי-תורה זהים ויפהפיים. קטנטנים. גודלם, כגודל כף יד.
אבי שיתף חבר קרוב במעשה, ושניהם החלו לתור ולחפש אחר הדרך הטובה ביותר לשמור על ספרי התורה, לבל יגיעו לידיהם המרצחות של הגרמנים.
הפתרון שנמצא היה יצירתי במיוחד: הם שברו את עצי החיים של ספרי התורה [מוטות האחיזה מעץ, עליהם מגולגל ספר התורה], וגללו את הספרים באותה צורה שגוללים מגילה. בגליל אחד, במקום בשניים המקובלים.
את שולי המכנסיים הם תחבו בגרביים, כדי להגן על עצמם מהקור העז, ואת ספרי התורה, הם שלשלו לרווח בין הברכיים למכנס. כך היו ספרי התורה צמודים לרגליים והגרביים הגנו עליהם, לבל יצנחו ויפלו מטה.
בצורה זו, כשספר תורה צמוד לכל ברך, הסתובב אבי ימים רבים במחנה, כשרק חברו יודע על קיומם של ספרי התורה.
***
בוקר אחד, הבחינו השניים כי הגרמנים עורכים חיפוש על כל אסיר ואסיר, על מנת לגלות אוכל וחפצים מוברחים. בלית ברירה, הם חילצו את ספרי התורה מן המכנסיים, ומיהרו לקבור אותם באדמה, כשהם מסמנים לעצמם סימנים רבים ככל האפשר, על מנת שיוכלו לאתר לאחר החיפוש הדקדקני של הגרמנים ויום העבודה הארוך, את מקום הטמנת הספרים.
היום חלף לאיטו. הלילה גם הוא עבר. רק למחרת הם הצליחו להגיע למקום בו טמנו את ספרי התורה.
במהירות חפרו באדמה, וגילו ספר תורה אחד בלבד. הספר השני נעלם.
עיון מדוקדק בספר שנמצא הראה, שהספר מונח באותה הצורה בה טמנו אותו השניים, אך היריעה האחרונה חסרה.
בדמעות, הם נשקו לספר, גלגלו אותו ושבו להסתיר במכנס. צמוד לברך ומעל לשולי הגרב.
כך, שרדו אבי וחברו הטוב את המלחמה. הם וספר התורה הקטנטן.
***
בתום המלחמה, נשא אבי את אמי לאישה. ברית המילה הראשונה שנערכה במחנה העקורים 'ברגן בלזן' הייתה שלי.
אני הייתי התינוק הראשון שנולד במחנה לאחר המלחמה. התינוק הראשון, ששמע יהודים שעברו את אימי המלחמה, איבדו את כל אשר להם, וזעקו מעמקי ליבם השותת: בדמייך חיי... בדמייך חיי...
הוריי היגרו לארצות-הברית עמי ועם ספר התורה. גם החבר של אבי הגיע לארצות-הברית, והקשר עימו נשמר לאורך השנים.
לפני שנים ספורות, הלך אבי לעולמו. כשקמנו מן ה'שבעה' ופתחנו את צוואתו, ראינו שאת ספר התורה הקטנטן הוא הוריש לבנו בכורו. לפעוט שנולד ב'ברגן בלזן' - ולחבר שסייע לו לשמור על הספר, לאורך המלחמה.
ניגשתי לבקר את חברו של אבא בבית האבות בו הוא שוהה. סיפרתי לו על הצוואה, וציינתי ששנינו היורשים של ספר התורה. החבר, נענע בראשו ואמר: "קח לך את הספר, מנחם. שמור עליו. תעלה אותו איתך לארץ ישראל. שם מקומו. אני את חלקי, כבר מילאתי. עכשיו תורך."
והנה, יכולים אתם לראות בעצמכם: זה ספר התורה, שהעניק אותו יהודי, שאינני יודע את שמו, לאבי. בדרכו האחרונה למוות, הוא מסר את הספר הלאה.
זה הספר שנטמן יחד עם ספר נוסף באדמה, בזמן החיפוש של הגרמנים. זה הספר שנמצא, וזה הספר שחסרה בו היריעה האחרונה. הוא פסול לקריאה, אבל הוא קדוש בקדושה מיוחדת. בקדושה של מסירות-נפש, של יהודים יקרים וטהורים שמסרו את נפשם כדי להצילו.
לא יכולתי בשמחת-תורה להשאירו בבית. הייתי מוכרח להביא אותו אל בית הכנסת ולרקוד עימו. הוא מסמל בעיניי, את מה שעבר על העם המיוחד והמיוסר הזה, מיום שקיבלנו את התורה על הר סיני.
***
מיד ליד, העבירו המתפללים את הספר. כל אחד נשק לו בחרדת-קודש ובזהירות. הגבאי חזר למקומו ליד הבימה, וספרי התורה של בית הכנסת, חולקו למתפללים, כדי לרקוד בהקפה השביעית והאחרונה.
יהודי קשיש, הנעזר במקל על מנת לצעוד, פנה אל הרב: "בבקשה, הרב, כבר שנים שאינני רוקד עם ספר-תורה בשמחת-תורה. מפאת הכובד, אינני מסוגל לאחוז בספר-תורה בכוחות עצמי. היכול אני לרקוד בהקפה האחרונה עם ספר התורה שלך?"
יהודי נוסף נגש אל הרב ומלמל: "כבוד הרב, אני רק נגר פשוט. אבל, אם ירצה ה', במוצאי החג, אבנה ארון-קודש קטן ומיוחד לספר התורה. ספר-תורה לא יכול להיות מונח סתם ככה. בסדר, כבוד הרב?"
וסופר סת"ם, המתפלל בקביעות בבית-כנסת זה, שישב כל העת והחריש, ביקש מהגבאי להמתין לו, קודם שיתחילו לשיר:
"יודע הרב ויודעים כולם, שאמי נפטרה לפני חודשים ספורים. אבל אינכם יודעים, שאמי הייתה בין הבודדות ששרדו את ניסוייו של מנגלה ימ"ש, באושוויץ. אני מבקש ממך, שתעניק לי את הזכות, לתקן את ספר התורה ולהשלים את היריעה החסרה, לעילוי נשמת אימי. זהו החסד האחרון, שאוכל לגמול עימה..."
"אם ירצה ה', ר' יוסף. במוצאי החג נשוחח. בא נצטרף למעגל, נרקוד ונשמח עם התורה..." חייך הרב.
***
"הקפה ז'", הכריז הגבאי.
יהודי קשיש, ששנים לא אחז ספר-תורה בידיו, רקד ופיזז כאיש צעיר, כשהוא מנשק ומלטף ספר-תורה קטנטן.
נגר פשוט, שבמוחו כבר נבנתה תמונת ארון הקודש המתוכנן, אחז בידו של סופר הסת"ם שדמע וקיווה לעשות נחת-רוח אחרון לאימו, ניצולת אושוויץ.
והרב, התינוק הקטן שנולד ב'ברגן בלזן' לאביו ששמר על ספר התורה לאורך שנות המלחמה, אחז בידי המתפללים.
כולם, הושיטו ידיים וסגרו מעגל.
*מעט פרטים שונו, על מנת לטשטש את זהות המתפללים, אך הסיפור הינו אמיתי לחלוטין, וארע בשמחת-תורה האחרון, בבית-כנסת קטן, אי-שם, במרכז הארץ
<a href='http://www.aish.com/hebSukkot/ShminiAtzere...abys_Legacy.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/hebSukkot/ShminiAtz ... Legacy.asp</a>
ט"ו בשבט!
סדר טו' בשבט
מהלכות היום
*******************
ביום שמחת האילן בט"ו בשבט - גם אנו שמחים ולא אומרים תחנון. *
הדרך הטובה ביותר לגמול טוב לאילן היא לברך על פירותיו בכוונה ולאכלם בקדושה וטהרה.
על כן נהגו לאכול בליל ט"ו בשבט מפירות האילן ובמיוחד מפירות שבעת המינים,
ואם יש פירות שגדלו בארץ ישראל ממש - הרי זה משובח.
יש מנהגים רבים בעריכת ליל ט"ו בשבט. ספרים וחוברות רבות חוברו לצורך כך,*
וענינם הוא לברך על פירות העץ. להעדיף פירות משבעת המינים ולהעדיף פירות ארץ ישראל.
בין כל פרי ופרי חשוב ללמוד על המצוות התלויות בפירות הארץ. פסוקים ומדרשים על כל פרי ופרי.
חשוב לשים לב במיוחד ביום זה לאכול פירות כשרים ללא חשש,*
דהיינו: שאינם ערלה. שהם מעושרים, שאין בהם חשש שביעית וכמובן שנקיים מתולעים.
רמז נתנו לסדר הברכות: מג"ע א"ש *
דהיינו אם יש לפניו מינים שונים ורוצה לאכול מהם - יקדים לברך כסדר הזה:
המוציא, מזונות, גפן, עץ, אדמה, שהכל.
אם יש לפניו פירות משבעת המינים יברך עליהם תחילה:
סידור קערות הסדר
קערות הסדר יונחו מול עורך הסדר בגבהים שונים
בקערה הראשונה: תפוזים, אגוזים ושקדים
פירות עולם העשייה - תוכנם נאכל, קליפותיהם נזרקות
בקערה השנייה: תמרים, זיתים ותפוחים
פירות עולם היצירה - עיקרם נאכל, זרעם יוצר חיים חדשים
בקערת השלישית: תאנים (דבלים), חרובים וצימוקים
פירות עולם הבריאה - הכול בהם נאכל
עורך הסדר פותח במקורו של ט"ו בשבט
ארבעה ראשי שנים הם
באחד בניסן - ראש השנה למלכים ולרגלים
באחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה
באחד בתשרי - ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות
באחד בשבט - ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים
בחמישה עשר בו
(ראש השנה, פרק א, משנה א)
נטיעות
וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל...
(ויקרא יט, כג)
אמר להם הקדוש-ברוך-הוא לישראל: אף-על-פי שתמצאו אותה
מלאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות,
כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים אף אתם היו
נוטעים לבניכם.
(ויקרא רבה כ"ה)
<a href='http://wind.prohosting.com/yakovn/tu_seder.htm' target='_blank'>http://wind.prohosting.com/yakovn/tu_seder.htm</a>
סדר טו' בשבט
מהלכות היום
*******************
ביום שמחת האילן בט"ו בשבט - גם אנו שמחים ולא אומרים תחנון. *
הדרך הטובה ביותר לגמול טוב לאילן היא לברך על פירותיו בכוונה ולאכלם בקדושה וטהרה.
על כן נהגו לאכול בליל ט"ו בשבט מפירות האילן ובמיוחד מפירות שבעת המינים,
ואם יש פירות שגדלו בארץ ישראל ממש - הרי זה משובח.
יש מנהגים רבים בעריכת ליל ט"ו בשבט. ספרים וחוברות רבות חוברו לצורך כך,*
וענינם הוא לברך על פירות העץ. להעדיף פירות משבעת המינים ולהעדיף פירות ארץ ישראל.
בין כל פרי ופרי חשוב ללמוד על המצוות התלויות בפירות הארץ. פסוקים ומדרשים על כל פרי ופרי.
חשוב לשים לב במיוחד ביום זה לאכול פירות כשרים ללא חשש,*
דהיינו: שאינם ערלה. שהם מעושרים, שאין בהם חשש שביעית וכמובן שנקיים מתולעים.
רמז נתנו לסדר הברכות: מג"ע א"ש *
דהיינו אם יש לפניו מינים שונים ורוצה לאכול מהם - יקדים לברך כסדר הזה:
המוציא, מזונות, גפן, עץ, אדמה, שהכל.
אם יש לפניו פירות משבעת המינים יברך עליהם תחילה:
סידור קערות הסדר
קערות הסדר יונחו מול עורך הסדר בגבהים שונים
בקערה הראשונה: תפוזים, אגוזים ושקדים
פירות עולם העשייה - תוכנם נאכל, קליפותיהם נזרקות
בקערה השנייה: תמרים, זיתים ותפוחים
פירות עולם היצירה - עיקרם נאכל, זרעם יוצר חיים חדשים
בקערת השלישית: תאנים (דבלים), חרובים וצימוקים
פירות עולם הבריאה - הכול בהם נאכל
עורך הסדר פותח במקורו של ט"ו בשבט
ארבעה ראשי שנים הם
באחד בניסן - ראש השנה למלכים ולרגלים
באחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה
באחד בתשרי - ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות
באחד בשבט - ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים
בחמישה עשר בו
(ראש השנה, פרק א, משנה א)
נטיעות
וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל...
(ויקרא יט, כג)
אמר להם הקדוש-ברוך-הוא לישראל: אף-על-פי שתמצאו אותה
מלאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות,
כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים אף אתם היו
נוטעים לבניכם.
(ויקרא רבה כ"ה)
<a href='http://wind.prohosting.com/yakovn/tu_seder.htm' target='_blank'>http://wind.prohosting.com/yakovn/tu_seder.htm</a>
טו' בשבט
משמעות היום מבחינה הלכתית
המקור לחג טו' בשבט
:מסכת ראש השנה פרק א משנה א
ארבעה ראשי שנים הם באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים
באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה
רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי
באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין
וליובלות לנטיעה ולירקות
באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי
:בית הלל אומרים בחמשה עשר בו
כידוע הלכה כבית הלל ולכן חמשה עשר (טו') בשבט נקבע
.כראש השנה לאילנות
?לעניין מה קובע תאריך זה
:כמובן שהדבר חייב להיות שייך למצוות הקשורות לאילן
תרומות ומעשרות
:המעשרות אינם שוים בכל שנה
.השנים א,ב,ד,ה שלאחר השמיטה הם שנות מעשר שני
.השנים ג,ו שלאחריה הם שנות מעשר עני
.כל זה מלבד מעשר ראשון שנוהג בכל שנה
,מכיוון שלפי ההלכה אין מעשרין מפירות שנה אחת על פירות שנה אחרת
.יש לדעת איזה הוא היום שבו מסתיימת שנה ומתחילה שנה חדשה
.לפירות האילן יום זה הוא טו-בשבט
ערלה ורבעי
.במשך שלוש השנים הראשונות לנטיעת העץ אסור לאכול את פירותיו
.בשנה הרביעית, שנת נטע רבעי, הפירות הם קודש
בזמן שבית המקדש היה קיים היו מעלים את הפירות לירושלים
.או פודים אותם ומעלים את הכסף לירושלים ורק שם מותר להנות ממנו
כיום בשנה הרביעית פודים את הפירות. שנת נטע רבעי מסתיימת
.רק בטו-בשבט של השנה הרביעית
?מדוע קבעו דוקא את טו' בשבט כראש השנה לאילן
,ביום זה כבר יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות
וכל חנטה של פירות האילן מכאן ואילך, ברכת השנה החדשה
.עליהם. זוהי תחילת השנה החקלאית הטבעית של האילן
הסבר נוסף הוא שפירות החונטים עד טו' בשבט חונטים משרף
שנכנס בהם לפני תשרי. לפי הסבר זה טו' בשבט מסמל את
.הפירות שנוצרו בשנה שעברה
כאמור, ליום זה משמעויות הלכתיות הקשורות למצוות
.התלויות בארץ
(נלקט מתוך ספר התודעה, מצוות התלויות בארץ ושיעורי שביעית
<a href='http://wind.prohosting.com/yakovn/tu_b_svat.htm' target='_blank'>http://wind.prohosting.com/yakovn/tu_b_svat.htm</a>
משמעות היום מבחינה הלכתית
המקור לחג טו' בשבט
:מסכת ראש השנה פרק א משנה א
ארבעה ראשי שנים הם באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים
באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה
רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי
באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין
וליובלות לנטיעה ולירקות
באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי
:בית הלל אומרים בחמשה עשר בו
כידוע הלכה כבית הלל ולכן חמשה עשר (טו') בשבט נקבע
.כראש השנה לאילנות
?לעניין מה קובע תאריך זה
:כמובן שהדבר חייב להיות שייך למצוות הקשורות לאילן
תרומות ומעשרות
:המעשרות אינם שוים בכל שנה
.השנים א,ב,ד,ה שלאחר השמיטה הם שנות מעשר שני
.השנים ג,ו שלאחריה הם שנות מעשר עני
.כל זה מלבד מעשר ראשון שנוהג בכל שנה
,מכיוון שלפי ההלכה אין מעשרין מפירות שנה אחת על פירות שנה אחרת
.יש לדעת איזה הוא היום שבו מסתיימת שנה ומתחילה שנה חדשה
.לפירות האילן יום זה הוא טו-בשבט
ערלה ורבעי
.במשך שלוש השנים הראשונות לנטיעת העץ אסור לאכול את פירותיו
.בשנה הרביעית, שנת נטע רבעי, הפירות הם קודש
בזמן שבית המקדש היה קיים היו מעלים את הפירות לירושלים
.או פודים אותם ומעלים את הכסף לירושלים ורק שם מותר להנות ממנו
כיום בשנה הרביעית פודים את הפירות. שנת נטע רבעי מסתיימת
.רק בטו-בשבט של השנה הרביעית
?מדוע קבעו דוקא את טו' בשבט כראש השנה לאילן
,ביום זה כבר יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות
וכל חנטה של פירות האילן מכאן ואילך, ברכת השנה החדשה
.עליהם. זוהי תחילת השנה החקלאית הטבעית של האילן
הסבר נוסף הוא שפירות החונטים עד טו' בשבט חונטים משרף
שנכנס בהם לפני תשרי. לפי הסבר זה טו' בשבט מסמל את
.הפירות שנוצרו בשנה שעברה
כאמור, ליום זה משמעויות הלכתיות הקשורות למצוות
.התלויות בארץ
(נלקט מתוך ספר התודעה, מצוות התלויות בארץ ושיעורי שביעית
<a href='http://wind.prohosting.com/yakovn/tu_b_svat.htm' target='_blank'>http://wind.prohosting.com/yakovn/tu_b_svat.htm</a>
לחיי העצים!
ט"ו בשבט, חגם של עצי הפרי, מזכיר לנו את גן העדן ואת השאיפה האנושית לצמיחה רוחנית.
מאת הרבנית ציפורה הלר
"שנה טובה!"
לא, לא נלכדתי בתוך מכונת זמן. היום ה-15 לחודש שבט, ט"ו בשבט - ראש השנה לאילנות!
מסורות מיסטיות רואות ביום זה חשיבות רבה. מדוע?
התורה והעצים
נפתח בתורה עצמה. התורה מזהירה, שלא להשחית ולהרוס ללא צורך. גם בעת מצור על עיר אויב, אין להשחית עצי פרי. בניגוד לאופייה התמציתי של התורה, כאן היא מפרטת את הסיבה ואומרת לנו, כי בני האדם כמוהם, כ"עץ השדה" (דברים כ, י"ט).
שורשינו נטועים עמוק בקרקע מוצקה. אנו תופסים את המציאות, קודם כל, בדרכים גשמיות ומוחשיות. רק אחר כך אנו צומחים מעל לשורשים. ענפינו מתארכים אל השמיים ואנו תרים אחר משמעות וכוונה. אנו מקדישים את חיינו ליצירת "פרי", כשאנו שואפים להותיר חותם, סימן, שגם אנחנו היינו פה. צדיק, איש קדוש, משול לעץ "הפוך". הוא ניזון מהשמים וה"פרי" שלו מוקדש לאדמה ולכל הברואים.
כולנו שואפים לחיים מלאי משמעות, אך אנו נשחקים ומתעייפים בדרך. המיסטיקנים שואלים: מהיכן שואב הצדיק את כוחו? אחת התשובות לשאלה היא, כי הצדיק שואב את כוחו מ"עץ החיים" עצמו.
מהו, אם כן, עץ החיים?
עץ החיים
התשובה מצויה בסיפור גן העדן, שם היו שני עצים - עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים (בראשית ב', 9). כשאדם וחווה גורשו מגן עדן, מנעו מהם מלאכים חמושים בחרבות לוהטות את השיבה לעץ החיים (בראשית ג', 22-24).
גן עדן, במשמעותו המילולית, הוא גן של עידון, עדינות. בגן עדן הקשר שבין אלוקים לבריאה היה ניכר, נראה לעין. לא היו בו "קליפות" של גסות. לשטחיות והיוהרה האנושיות לא היה שם מקום והבורא נגלה במלוא הדרו.
עץ החיים עמד במרכז הגן. הוא העניק לאדם את המזון הרוחני, שאפשר לו ולצאצאיו, להתעלות מעבר לגשמיות בשר ודם ולהגיע לקדושה.
עץ החיים עמד במרכז הגן. הוא העניק לאדם את המזון הרוחני, שאפשר לו ולצאצאיו, להתעלות מעבר לגשמיות בשר ודם ולהגיע לקדושה. היה לו את הכוח לעשות זאת, משום שהוא היווה את התגלמותה המיסטית של התורה, עוד בטרם שהספר הקדוש הועלה על הנייר.
עולמנו כיום אינו מאופיין בעידון. במקום להיזון מעץ החיים, כולנו חושבים על "הטעם" שהשאיר עץ הדעת "טוב ורע" בפינו. עץ הדעת הגיש לנו את התשוקה לרוע, שכוחה אינו נופל מזו של התשוקה לטוב.
בט"ו בשבט אנו לומדים לשפר את עצמנו. כיצד עושים זאת?
לשד העץ
בואו נתבונן במשמעותו של יום זה בתודעה היהודית.
ראשית, ביום זה ציווה ה' על משה ל"בא
ט"ו בשבט, חגם של עצי הפרי, מזכיר לנו את גן העדן ואת השאיפה האנושית לצמיחה רוחנית.
מאת הרבנית ציפורה הלר
"שנה טובה!"
לא, לא נלכדתי בתוך מכונת זמן. היום ה-15 לחודש שבט, ט"ו בשבט - ראש השנה לאילנות!
מסורות מיסטיות רואות ביום זה חשיבות רבה. מדוע?
התורה והעצים
נפתח בתורה עצמה. התורה מזהירה, שלא להשחית ולהרוס ללא צורך. גם בעת מצור על עיר אויב, אין להשחית עצי פרי. בניגוד לאופייה התמציתי של התורה, כאן היא מפרטת את הסיבה ואומרת לנו, כי בני האדם כמוהם, כ"עץ השדה" (דברים כ, י"ט).
שורשינו נטועים עמוק בקרקע מוצקה. אנו תופסים את המציאות, קודם כל, בדרכים גשמיות ומוחשיות. רק אחר כך אנו צומחים מעל לשורשים. ענפינו מתארכים אל השמיים ואנו תרים אחר משמעות וכוונה. אנו מקדישים את חיינו ליצירת "פרי", כשאנו שואפים להותיר חותם, סימן, שגם אנחנו היינו פה. צדיק, איש קדוש, משול לעץ "הפוך". הוא ניזון מהשמים וה"פרי" שלו מוקדש לאדמה ולכל הברואים.
כולנו שואפים לחיים מלאי משמעות, אך אנו נשחקים ומתעייפים בדרך. המיסטיקנים שואלים: מהיכן שואב הצדיק את כוחו? אחת התשובות לשאלה היא, כי הצדיק שואב את כוחו מ"עץ החיים" עצמו.
מהו, אם כן, עץ החיים?
עץ החיים
התשובה מצויה בסיפור גן העדן, שם היו שני עצים - עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים (בראשית ב', 9). כשאדם וחווה גורשו מגן עדן, מנעו מהם מלאכים חמושים בחרבות לוהטות את השיבה לעץ החיים (בראשית ג', 22-24).
גן עדן, במשמעותו המילולית, הוא גן של עידון, עדינות. בגן עדן הקשר שבין אלוקים לבריאה היה ניכר, נראה לעין. לא היו בו "קליפות" של גסות. לשטחיות והיוהרה האנושיות לא היה שם מקום והבורא נגלה במלוא הדרו.
עץ החיים עמד במרכז הגן. הוא העניק לאדם את המזון הרוחני, שאפשר לו ולצאצאיו, להתעלות מעבר לגשמיות בשר ודם ולהגיע לקדושה.
עץ החיים עמד במרכז הגן. הוא העניק לאדם את המזון הרוחני, שאפשר לו ולצאצאיו, להתעלות מעבר לגשמיות בשר ודם ולהגיע לקדושה. היה לו את הכוח לעשות זאת, משום שהוא היווה את התגלמותה המיסטית של התורה, עוד בטרם שהספר הקדוש הועלה על הנייר.
עולמנו כיום אינו מאופיין בעידון. במקום להיזון מעץ החיים, כולנו חושבים על "הטעם" שהשאיר עץ הדעת "טוב ורע" בפינו. עץ הדעת הגיש לנו את התשוקה לרוע, שכוחה אינו נופל מזו של התשוקה לטוב.
בט"ו בשבט אנו לומדים לשפר את עצמנו. כיצד עושים זאת?
לשד העץ
בואו נתבונן במשמעותו של יום זה בתודעה היהודית.
ראשית, ביום זה ציווה ה' על משה ל"בא
מנהגי החג
ט"ו בשבט אמנם אינו נמנה על החגים המרכזיים, אך יש בו מנהגים רבי משמעות.
מאת מערכת aish.co.il
ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות.
נהוג לאכול בט"ו בשבט משבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל המפורטים בפסוק הבא:
"ארץ חיטה ושעורה, גפן ותאנה ורימון, ארץ זית ותמר ודבש" (דברים ח', 8).
חכמי הקבלה אף מהדרים ומוסיפים "סדר" ט"ו בשבט, שמסביר ומרחיב את משמעותם הפנימית של הפירות, וכולל גם ברכות, שירים ודיון.
מברכים על אכילת פירות:
"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי העץ".
בט"ו בשבט מקובל לאכול "פרי חדש" (פרי העונה שעדיין לא טעמתם ממנו בעונה הנוכחית), ולומר את הברכה הבאה:
"ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
<a href='http://www.aish.com/hebHolidays/TuBshvat/C...the_Holiday.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/hebHolidays/TuBshva ... oliday.asp</a>
ט"ו בשבט אמנם אינו נמנה על החגים המרכזיים, אך יש בו מנהגים רבי משמעות.
מאת מערכת aish.co.il
ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות.
נהוג לאכול בט"ו בשבט משבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל המפורטים בפסוק הבא:
"ארץ חיטה ושעורה, גפן ותאנה ורימון, ארץ זית ותמר ודבש" (דברים ח', 8).
חכמי הקבלה אף מהדרים ומוסיפים "סדר" ט"ו בשבט, שמסביר ומרחיב את משמעותם הפנימית של הפירות, וכולל גם ברכות, שירים ודיון.
מברכים על אכילת פירות:
"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי העץ".
בט"ו בשבט מקובל לאכול "פרי חדש" (פרי העונה שעדיין לא טעמתם ממנו בעונה הנוכחית), ולומר את הברכה הבאה:
"ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
<a href='http://www.aish.com/hebHolidays/TuBshvat/C...the_Holiday.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/hebHolidays/TuBshva ... oliday.asp</a>
כי האדם עץ השדה...
התורה משווה את האדם לעץ. שורשים, ענפים, עלים. מה הקשר?
מאת הרב שרגא סימונס
עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג', 18)
כולנו זוכרים את חוויות הילדות הקשורות בט"ו בשבט. בדרך כלל, היינו מקבלים שקית קטנה עם צימוקים, תמרים וחרוב תוך הרצאה על פועלה של קק"ל ועל החשיבות של נטיעת עצים בארץ ישראל. זה היה ט"ו בשבט. אך מובן, שלחג זה משמעות עמוקה הרבה יותר!
אל המקורות
מקורו של ט"ו בשבט מצוי במשפט הפתיחה של התלמוד: "בית הלל מלמד כי ט"ו בשבט הינו ראש השנה לאילנות".
מהי משמעות הדבר, "ראש השנה לאילנות"? האם כל עצי האורן והארז מתאספים בצוותא, וטובלים תפוח בדבש?
על פי ההלכה, פרי שפרח לפני ט"ו בשבט, לא יכול לשמש כמעשר עבור פרי שפרח לאחר מכן.
כמובן שלא. ט"ו בשבט, מבחינה טכנית, הוא היום בו מפסיקים העצים לקלוט את המים מהאדמה ובמקום זאת, ניזונים מלשדם שלהם. על פי ההלכה, פרי שפרח לפני ט"ו בשבט, לא יכול לשמש כמעשר עבור פרי שפרח לאחר מכן.
מדוע זה רלוונטי לנו, במאה ה-21?
במקומות רבים משווה התורה את האדם לעץ:
"כי האדם עץ השדה" (דברים כ, 19).
"כימי העץ ימי עמי" (ישעיהו ס"ה, 22).
"כעץ שתול על פלגי מים" (ירמיהו י"ז, 8).
מדוע משול האדם לעץ?
עץ זקוק לארבעת היסודות: אדמה, מים, אוויר ואש (שמש), כדי להתקיים. בני אדם בדומה, זקוקים לאותם ארבעה יסודות. הבה נבחן אותם, בזה אחר זה:
אדמה
יש לנטוע את שתיל העץ באדמה, בצורה יציבה. האדמה מספקת מזון לצמח וגם מקום להתפתחות השורשים. הדבר נכון גם לגבי בני האדם. מסביר התלמוד:
האדם יכול להיראות כמצליחן כלפי חוץ, "צמרתו מלאה" ויש לו בית יפה ומכונית מפוארת. אך אם שורשיו דלים, החיים מזמנים לו אתגרים שהוא אינו מסוגל להתמודד איתם. "רוח חזקה יכולה להפוך עץ על שורשיו". האדם לבדו עלול לנטות עם כל משב רוח אופנתי ונטייה זו עלולה להביא לאובדנו.
אך אם אדם, בלי קשר לעושרו ולמעמדו, קשור לקהילה ומחובר לשורשיו, גם הרוחות החזקות ביותר שינשבו, לא יצליחו להזיזו ממקומו.
בני אדם זקוקים לבסיס יציב, שיכול לספק להם ערכים ומוסר ולתמוך בהם בצמיחתם.
בני אדם זקוקים לבסיס יציב, שיכול לספק להם ערכים ומוסר ולתמוך בהם בצמיחתם. בעולם עמוס גישות שליליות לעייפה, אנו זקוקים לחוף מבטחים, אליו נוכל לחזור ולשאוב כוחות חדשים. קהילה מספקת מגן בלתי חדיר, בית, בו אנו יכולים להיות עצמנו, בו מותר לנו לטעות ועדיין יקבלו אותנו, יאהבו ויטפחו אותנו.
מים
מי גשמים נספגים באדמה ובאמצעות מערכת מסועפת של שורשים, מגיעים אל גזע העץ, ענפיו ועליו. ללא מים יתייבש העץ וימות.
התורה משולה למים וכדברי משה רבנו: "תי
התורה משווה את האדם לעץ. שורשים, ענפים, עלים. מה הקשר?
מאת הרב שרגא סימונס
עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג', 18)
כולנו זוכרים את חוויות הילדות הקשורות בט"ו בשבט. בדרך כלל, היינו מקבלים שקית קטנה עם צימוקים, תמרים וחרוב תוך הרצאה על פועלה של קק"ל ועל החשיבות של נטיעת עצים בארץ ישראל. זה היה ט"ו בשבט. אך מובן, שלחג זה משמעות עמוקה הרבה יותר!
אל המקורות
מקורו של ט"ו בשבט מצוי במשפט הפתיחה של התלמוד: "בית הלל מלמד כי ט"ו בשבט הינו ראש השנה לאילנות".
מהי משמעות הדבר, "ראש השנה לאילנות"? האם כל עצי האורן והארז מתאספים בצוותא, וטובלים תפוח בדבש?
על פי ההלכה, פרי שפרח לפני ט"ו בשבט, לא יכול לשמש כמעשר עבור פרי שפרח לאחר מכן.
כמובן שלא. ט"ו בשבט, מבחינה טכנית, הוא היום בו מפסיקים העצים לקלוט את המים מהאדמה ובמקום זאת, ניזונים מלשדם שלהם. על פי ההלכה, פרי שפרח לפני ט"ו בשבט, לא יכול לשמש כמעשר עבור פרי שפרח לאחר מכן.
מדוע זה רלוונטי לנו, במאה ה-21?
במקומות רבים משווה התורה את האדם לעץ:
"כי האדם עץ השדה" (דברים כ, 19).
"כימי העץ ימי עמי" (ישעיהו ס"ה, 22).
"כעץ שתול על פלגי מים" (ירמיהו י"ז, 8).
מדוע משול האדם לעץ?
עץ זקוק לארבעת היסודות: אדמה, מים, אוויר ואש (שמש), כדי להתקיים. בני אדם בדומה, זקוקים לאותם ארבעה יסודות. הבה נבחן אותם, בזה אחר זה:
אדמה
יש לנטוע את שתיל העץ באדמה, בצורה יציבה. האדמה מספקת מזון לצמח וגם מקום להתפתחות השורשים. הדבר נכון גם לגבי בני האדם. מסביר התלמוד:
האדם יכול להיראות כמצליחן כלפי חוץ, "צמרתו מלאה" ויש לו בית יפה ומכונית מפוארת. אך אם שורשיו דלים, החיים מזמנים לו אתגרים שהוא אינו מסוגל להתמודד איתם. "רוח חזקה יכולה להפוך עץ על שורשיו". האדם לבדו עלול לנטות עם כל משב רוח אופנתי ונטייה זו עלולה להביא לאובדנו.
אך אם אדם, בלי קשר לעושרו ולמעמדו, קשור לקהילה ומחובר לשורשיו, גם הרוחות החזקות ביותר שינשבו, לא יצליחו להזיזו ממקומו.
בני אדם זקוקים לבסיס יציב, שיכול לספק להם ערכים ומוסר ולתמוך בהם בצמיחתם.
בני אדם זקוקים לבסיס יציב, שיכול לספק להם ערכים ומוסר ולתמוך בהם בצמיחתם. בעולם עמוס גישות שליליות לעייפה, אנו זקוקים לחוף מבטחים, אליו נוכל לחזור ולשאוב כוחות חדשים. קהילה מספקת מגן בלתי חדיר, בית, בו אנו יכולים להיות עצמנו, בו מותר לנו לטעות ועדיין יקבלו אותנו, יאהבו ויטפחו אותנו.
מים
מי גשמים נספגים באדמה ובאמצעות מערכת מסועפת של שורשים, מגיעים אל גזע העץ, ענפיו ועליו. ללא מים יתייבש העץ וימות.
התורה משולה למים וכדברי משה רבנו: "תי
ט"ו בשבט בדור המיקרוגל
האם לאדם המודרני, בדור ההיי-טק, יש עוד מה ללמוד מן העץ הקטן?.
מאת יוני לביא
האדם המודרני כבר לא תלוי בטבע כמו בעבר. הוא חי בדיור מוגן ואטום, ופגעי מזג האוויר כבר לא עושים עליו כל רושם. הטכנולוגיה מסייעת לו להתגבר על כל המגבלות שמציב בפניו הטבע. הוא הולך ומנצח את המחלות, משפר את איכות חייו, מתגבר על מרחקים של זמן ומקום בין רגע, ונדמה שאפילו השמים אינם הגבול בשבילו.
האם לאדם הזה יש עוד מה ללמוד מן הטבע, האיטי והמסורבל? זה שמתקדם לו בשלבים אט אט, ולא ממהר לאף מקום? האם לאילן ולפרח יש עוד מה לומר, שאיש ההיי-טק החמוש בפלאפון, מחשב נייד ומכונית מהירה המצוידת בכל השכלולים צריך לשמוע?
תופעת לוואי של הקידמה
הקידמה, יחד עם כל הדברים הטובים והמופלאים שהיא העניקה לאדם, גם גרמה לו לכמה קלקולים. האדם המודרני התרגל להיות עצלן. נקודה.
הכל בא לו בקלות.
אם פעם כדי להגיע מירושלים לתל-אביב הוא היה צריך לצאת למסע מפרך על החמור למשך שלושה ימים, היום די ב'קפיצה' של חמישים דקות ברכב מהיר.
אם פעם כדי לשוחח עם חבר שנמצא בקצה השני של האוקיינוס הוא היה צריך לשלוח מכתב שיגיע ליעדו תוך שבועיים, במקרה הטוב, היום די לשלוף את הפלאפון מהכיס ולחייג את המספר המבוקש, או פשוט לשלוח אי-מייל.
אם פעם בכדי לאכול עוף לארוחת צהריים היה צריך לקחת את התרנגולת לשוחט, למרוט לה את הנוצות, למלוח, לנקר, לנקות וכו', כיום מספיק לקנות עוף קפוא בסופר ורק לבשל אותו. ואם אפילו לזה אין כוח, אפשר פשוט להוציא מנה מוכנה מהמקפיא ולהכניס למיקרוגל לשלושים שניות.
צורת החיים הזו מרגילה את האדם לעצלות. הוא מקבל כל כך הרבה דברים מדהימים כמעט מבלי לטרוח עליהם, ואם חלילה משהו לא מספיק מתאים לפי טעמו, הוא מייד מתחיל להתלונן ולקטר.
אך ישנה בעיה חמורה מזו, והיא חוסר הסבלנות.
בעבר דברים היו אורכים זמן, היה צורך להמתין בסבלנות, לחכות, לשמור על שלווה ועל קור רוח. היום הכל קורה כל כך מהר, הכל נעשה במהירות הבזק ממש, והאדם שגדל בדור הפלאפון, האינטרנט והמיקרוגל, סובל מקוצר רוח. אין לו סבלנות להמתין יותר משלושים שניות.
ומה לעשות שישנם תהליכים חשובים במציאות שאורכים יותר מרגע אחד? תהליכים ארוכים שעדיין דרוש להם זמן להתפתח, לצמוח, להיבנות?
לאדם המודרני קשה מאד איתם. הוא מתעצבן, מתרגז, נעשה מתוסכל ומאוכזב ומתחיל להתלונן ולהאשים. קשה לו להבין שלא כל דבר עובד בקצב המיקרוגל.
תקשורת כתהליך איטי
חינוך ילדים, למשל, הוא תהליך שלא שקורה בין רגע. מדובר בהשקעה של שנים, טיפוח יומיומי, סבלנות ואורך רוח. למרות שאולי רבים מאתנו היו מאוד רוצים, האדם המודרני לא יכול להכניס את הילד שלו למיקרוגל, להקיש את הקוד המתאים, ולראות איך הוא יוצא תוך 30 שניות בוגר ומחונך. אין מה לעשות, זה פשוט עובד אחרת.
גם מערכות יחסים וקשרים בין אנשים, הם תהליכים איטיים הדורשים טיפוח והשקעה. זוגיות בריאה ועמוקה בין איש ואישה היא לא דבר שנבנה ברגע אחד. צריך להשקיע בה זמן וכוחות נפש. להקשיב, לתמוך, לפרגן, לחזק. ומי שאין לו כוח לזה, מי שרוצה לראות תוצאות כאן ועכשיו, יקשה עליו מאד ליצור קשרים עמוקים ואמיצים עם בן זוגו או עם אנשים אחרים.
בניין האישיות וכל נושא עבודת המידות הוא גם תהליך שדורש זמן והשקעה. קינאה, גאווה וחמדנות הן לא מידות שנעלמות בין רגע, שלא לדבר על כך שבכדי לרכוש עין-טובה, זריזות, ענוה, שמחה פנימית וכדו' יש צורך בעבודה ובהשקעה רבה.
האם לנו, האדם המודרני, יהיה פנאי וסבלנות להשקיע בהם?
גאולה
אפילו מושג הגאולה של העם שלנו הוא תהליך איטי. חכמינו הורו לנו ש"גאולתם של ישראל קימעא קימעא". סיפרו לנו שבתהליך הזה יש ירידות, קשיים ונסיגות. אז למה כשהדברים באים לידי מעשה אנחנו שוכחים את כל הדברים האלו?
אחרי אלפיים שנות גלות סוף סוף זכינו להיות בארצנו. היו כאלה שהיו בטוחים שזהו, אוטוטו והגאולה כבר בפתח. והנה עברו להם חמישים שנה ועדיין לא הכל מסתדר כמו שרצינו. עדיין יש מלחמות ופיגועים, בעיות ומשברים. יש דברים שצריך להתמודד איתם, ולא הכל הסתדר בין רגע.
ואז אנשים מתחילים לאבד את הסבלנות. לקטר, להתעצבן, להתייאש, להאשים.
אבל מה קרה? וכי מישהו הבטיח שתוך חמש דקות (או אפילו חמישים שנה) הכל יסתדר בדיוק לפי הדמיונות והציפיות האנושיים?
חג האילנות
לא בכדי נמשלה הגאולה ל'צמח'. "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", אנו מזכירים בתפילה כל יום. הרבה דברים אנחנו יכולים ללמוד מן הצמח הקטן והפשוט. מאותו גרעין שפורץ ממעבה האדמה ומפלס לו את דרכו באיטיות אך בביטחה כלפי מעלה.
הוא לא עובד עם סטופר, הוא לא מנסה להספיק הכל בין רגע, והוא לא עסוק כל הזמן בשאלה - "מה יהיה?", "מתי כבר יהיה הסוף?", "למה הם לא ממלאים את תפקידם כמו שצריך?"
מה שמעניין אותו זה דבר אחד בלבד.
לצמוח.
הוא מתקדם לו בנחת ובסבלנות. שלב אחר שלב. חותר כלפי מעלה ולא מוותר.
אם תבוא רוח סערה ותאיים לעקור אותו, הוא יכופף את ראשו ויאחז בשורשיו היטב באדמה עד יעבור זעם.
הוא יקבל בשקיקה כל טיפת גשם שמורעפת עליו מלמעלה, וינצל אותה לדבר אחד. לצמוח.
בלי חשבונות, בלי שיקולים. בנחת ובסבלנות.
אולי כדאי שננסה אנחנו, בחג האילנות הקרוב, לצאת אל הטבע, לנשום את האוויר, לקלוט את הריחות, להתבונן ולהאזין. נביט בפרח הקטן, נלטף את עליו ונקשיב למה שהוא מלמד אותנו.
<a href='http://www.aish.com/hebHolidays/TuBshvat/T...-_Tu_Bshvat.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/hebHolidays/TuBshva ... Bshvat.asp</a>
האם לאדם המודרני, בדור ההיי-טק, יש עוד מה ללמוד מן העץ הקטן?.
מאת יוני לביא
האדם המודרני כבר לא תלוי בטבע כמו בעבר. הוא חי בדיור מוגן ואטום, ופגעי מזג האוויר כבר לא עושים עליו כל רושם. הטכנולוגיה מסייעת לו להתגבר על כל המגבלות שמציב בפניו הטבע. הוא הולך ומנצח את המחלות, משפר את איכות חייו, מתגבר על מרחקים של זמן ומקום בין רגע, ונדמה שאפילו השמים אינם הגבול בשבילו.
האם לאדם הזה יש עוד מה ללמוד מן הטבע, האיטי והמסורבל? זה שמתקדם לו בשלבים אט אט, ולא ממהר לאף מקום? האם לאילן ולפרח יש עוד מה לומר, שאיש ההיי-טק החמוש בפלאפון, מחשב נייד ומכונית מהירה המצוידת בכל השכלולים צריך לשמוע?
תופעת לוואי של הקידמה
הקידמה, יחד עם כל הדברים הטובים והמופלאים שהיא העניקה לאדם, גם גרמה לו לכמה קלקולים. האדם המודרני התרגל להיות עצלן. נקודה.
הכל בא לו בקלות.
אם פעם כדי להגיע מירושלים לתל-אביב הוא היה צריך לצאת למסע מפרך על החמור למשך שלושה ימים, היום די ב'קפיצה' של חמישים דקות ברכב מהיר.
אם פעם כדי לשוחח עם חבר שנמצא בקצה השני של האוקיינוס הוא היה צריך לשלוח מכתב שיגיע ליעדו תוך שבועיים, במקרה הטוב, היום די לשלוף את הפלאפון מהכיס ולחייג את המספר המבוקש, או פשוט לשלוח אי-מייל.
אם פעם בכדי לאכול עוף לארוחת צהריים היה צריך לקחת את התרנגולת לשוחט, למרוט לה את הנוצות, למלוח, לנקר, לנקות וכו', כיום מספיק לקנות עוף קפוא בסופר ורק לבשל אותו. ואם אפילו לזה אין כוח, אפשר פשוט להוציא מנה מוכנה מהמקפיא ולהכניס למיקרוגל לשלושים שניות.
צורת החיים הזו מרגילה את האדם לעצלות. הוא מקבל כל כך הרבה דברים מדהימים כמעט מבלי לטרוח עליהם, ואם חלילה משהו לא מספיק מתאים לפי טעמו, הוא מייד מתחיל להתלונן ולקטר.
אך ישנה בעיה חמורה מזו, והיא חוסר הסבלנות.
בעבר דברים היו אורכים זמן, היה צורך להמתין בסבלנות, לחכות, לשמור על שלווה ועל קור רוח. היום הכל קורה כל כך מהר, הכל נעשה במהירות הבזק ממש, והאדם שגדל בדור הפלאפון, האינטרנט והמיקרוגל, סובל מקוצר רוח. אין לו סבלנות להמתין יותר משלושים שניות.
ומה לעשות שישנם תהליכים חשובים במציאות שאורכים יותר מרגע אחד? תהליכים ארוכים שעדיין דרוש להם זמן להתפתח, לצמוח, להיבנות?
לאדם המודרני קשה מאד איתם. הוא מתעצבן, מתרגז, נעשה מתוסכל ומאוכזב ומתחיל להתלונן ולהאשים. קשה לו להבין שלא כל דבר עובד בקצב המיקרוגל.
תקשורת כתהליך איטי
חינוך ילדים, למשל, הוא תהליך שלא שקורה בין רגע. מדובר בהשקעה של שנים, טיפוח יומיומי, סבלנות ואורך רוח. למרות שאולי רבים מאתנו היו מאוד רוצים, האדם המודרני לא יכול להכניס את הילד שלו למיקרוגל, להקיש את הקוד המתאים, ולראות איך הוא יוצא תוך 30 שניות בוגר ומחונך. אין מה לעשות, זה פשוט עובד אחרת.
גם מערכות יחסים וקשרים בין אנשים, הם תהליכים איטיים הדורשים טיפוח והשקעה. זוגיות בריאה ועמוקה בין איש ואישה היא לא דבר שנבנה ברגע אחד. צריך להשקיע בה זמן וכוחות נפש. להקשיב, לתמוך, לפרגן, לחזק. ומי שאין לו כוח לזה, מי שרוצה לראות תוצאות כאן ועכשיו, יקשה עליו מאד ליצור קשרים עמוקים ואמיצים עם בן זוגו או עם אנשים אחרים.
בניין האישיות וכל נושא עבודת המידות הוא גם תהליך שדורש זמן והשקעה. קינאה, גאווה וחמדנות הן לא מידות שנעלמות בין רגע, שלא לדבר על כך שבכדי לרכוש עין-טובה, זריזות, ענוה, שמחה פנימית וכדו' יש צורך בעבודה ובהשקעה רבה.
האם לנו, האדם המודרני, יהיה פנאי וסבלנות להשקיע בהם?
גאולה
אפילו מושג הגאולה של העם שלנו הוא תהליך איטי. חכמינו הורו לנו ש"גאולתם של ישראל קימעא קימעא". סיפרו לנו שבתהליך הזה יש ירידות, קשיים ונסיגות. אז למה כשהדברים באים לידי מעשה אנחנו שוכחים את כל הדברים האלו?
אחרי אלפיים שנות גלות סוף סוף זכינו להיות בארצנו. היו כאלה שהיו בטוחים שזהו, אוטוטו והגאולה כבר בפתח. והנה עברו להם חמישים שנה ועדיין לא הכל מסתדר כמו שרצינו. עדיין יש מלחמות ופיגועים, בעיות ומשברים. יש דברים שצריך להתמודד איתם, ולא הכל הסתדר בין רגע.
ואז אנשים מתחילים לאבד את הסבלנות. לקטר, להתעצבן, להתייאש, להאשים.
אבל מה קרה? וכי מישהו הבטיח שתוך חמש דקות (או אפילו חמישים שנה) הכל יסתדר בדיוק לפי הדמיונות והציפיות האנושיים?
חג האילנות
לא בכדי נמשלה הגאולה ל'צמח'. "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", אנו מזכירים בתפילה כל יום. הרבה דברים אנחנו יכולים ללמוד מן הצמח הקטן והפשוט. מאותו גרעין שפורץ ממעבה האדמה ומפלס לו את דרכו באיטיות אך בביטחה כלפי מעלה.
הוא לא עובד עם סטופר, הוא לא מנסה להספיק הכל בין רגע, והוא לא עסוק כל הזמן בשאלה - "מה יהיה?", "מתי כבר יהיה הסוף?", "למה הם לא ממלאים את תפקידם כמו שצריך?"
מה שמעניין אותו זה דבר אחד בלבד.
לצמוח.
הוא מתקדם לו בנחת ובסבלנות. שלב אחר שלב. חותר כלפי מעלה ולא מוותר.
אם תבוא רוח סערה ותאיים לעקור אותו, הוא יכופף את ראשו ויאחז בשורשיו היטב באדמה עד יעבור זעם.
הוא יקבל בשקיקה כל טיפת גשם שמורעפת עליו מלמעלה, וינצל אותה לדבר אחד. לצמוח.
בלי חשבונות, בלי שיקולים. בנחת ובסבלנות.
אולי כדאי שננסה אנחנו, בחג האילנות הקרוב, לצאת אל הטבע, לנשום את האוויר, לקלוט את הריחות, להתבונן ולהאזין. נביט בפרח הקטן, נלטף את עליו ונקשיב למה שהוא מלמד אותנו.
<a href='http://www.aish.com/hebHolidays/TuBshvat/T...-_Tu_Bshvat.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/hebHolidays/TuBshva ... Bshvat.asp</a>
חגיגה של פירות יבשים
מתכונים ודברים נוספים מה"ביסלי" וה"במבה" של הטבע!
מאת יערה הולצמן-ביסמוט
אנו מכירים אותם מסיפורי המקרא - שרשראות הדבלים המתוקות, סלי החרובים והתמרים שאבותינו ניזונו מהם, כשהיום מצטרפים אליהם הפפאיה והאננס. אפשר לזלול אותם כפי שהם, (זהירות מאות קלוריות!) לשדרג כל תבשיל או מיני מאפה, לתת לילדים במקום חטיפים ואפילו לרקוח מרקחות טיפוח ומרפא.
פירות יבשים - "הביסלי" וה"במבה" של הטבע.
כיצד להכין פירות יבשים
אם חשקה נפשכם לייבש בעצמכם פירות לקראת ט"ו בשבט, אתם מוזמנים להיעזר במתכון הבא. (בכל מקרה, אם תתייאשו, תמיד תוכלו לרוץ לפיצוחיה הקרובה!)
החומרים:
3 תפוחים קלופים, מנוקים מליבתם וחתוכים לטבעות.
3 אגסים קלופים, מנוקים מליבתם וחתוכים לטבעות.
1 ק"ג משמשים טריים רחוצים, חצויים ומגולענים.
1 כף מלח
1 ליטר מים
אופן ההכנה:
מכינים תמיסת מי מלח ע"י ערבוב 1 כף מלח עם 1 ליטר מים.
משרים את הפירות החתוכים בתמיסה למשך 5 דקות.
מוציאים את הפירות ומיבשים בעזרת מגבת.
מפזרים את הפירות על גבי נייר אפיה בתבניות.
מחממים את התנור לחום נמוך מאד ומכניסים את התבניות למשך 6-8 שעות.
דלת התנור צריכה להישאר פתוחה.
מוציאים את התבניות מהתנור ומצננים אותן למשך עוד 12 שעות באוויר החופשי.
מאחסנים את הפירות בצנצנות, במקום יבש.
חטיף אנרגיה מפירות יבשים
לכל מקרה של מצוקת רעב פתאומית, בבית או מחוצה לו, כשלא רוצים להיכנע ולאכול איזה "ג'אנק פוד", חתיכה מהחטיף הזה תעשה את העבודה.
החומרים:
1 חבילה תמרים לחים מגולענים
100 גרם שקדים
100 גרם אגוזים
אופן ההכנה:
מרסקים היטב את כל החומרים יחד.
מניחים את העיסה על נייר פרגמנט, מגלגלים ומכניסים לתא ההקפאה.
לאחר 24 שעות מוציאים מהמקרר ופורסים לפרוסות.
*ניתן להמשיך ולשמור בהקפאה, עד לשימוש.
תאנים בגבינת עזים ורוטב ויניגרד על בסיס בלסמי
מתכון יאפי, מדהים בטעמו ומרשים במיוחד!
החומרים:
4 תאנים
1/3 חבילה גבינת עזים
1/2 שן שום מרוסקת
חלמון של ביצה
2 כפות שמן זית
2 כפות חומץ בלסמי
1/3 כפית חרדל
1/3 כפית סוכר
10 שקדים קלופים וקצוצים
אופן ההכנה:
טורפים את הגבינה עם חלמון הביצה ועם חצי שן השום המרוסקת.
חותכים כל תאנה ל-4 חלקים מבלי להפריד ביניהם.
בודקים אם התאנה לא נגועה בתולעים.
שמים על כל תאנה תערובת של הגבינה ומניחים בצד.
מכניסים את השמן, החומץ, החרדל והסוכר לצנצנת ומנערים היטב.
שופכים על כל תאנה כף מהתערובת.
מטגנים את השקדים במעט חמאה ומפזרים על התאנים את השקדים המטוגנים.
עוף בתנור עם פירות יבשים
בעיקרון, הפירות היבשים הולכים מצוין עם כל התבשילים הבשריים. ניתן לגוון ולשנות כיד הדמיון הטובה, כשהתוצאה תמיד מרהיבה ביופייה ומפתיעה בטעמה.
החומרים:
1 בצל גדול, מקולף וקצוץ
עוף שלם, שטוף ומנוקה
½ כוס שזיפים מיובשים
½ כוס משמש מיובש
½ כוס צימוקים
½ כוס מיץ תפוזים
אופן ההכנה:
בקערה נפרדת משרים את השזיפים, המשמש והצימוקים במיץ התפוזים, למשך כשעה.
במחבת רחבה, מטגנים את הבצל עד להזהבה.
מוסיפים את העוף בשלמותו ומשחימים אותו מכל צדדיו.
מניחים בתבנית את העוף המושחם, הבצל, הפירות והמיץ.
מכניסים לתנור למשך כשעה ואופים בחום בינוני.
ממתק צימוקים
הממתק הזה מוגש בדרך כלל בחגיגות המימונה, אבל לחובבי המתוקים שבינינו, הוא יתאים מאד גם בט"ו בשבט.
החומרים:
6 כוסות צימוקים שחורים ובהירים מעורבים
¼ 1 כוסות סוכר
1 כוס אגוזי פקאן קלויים וקצוצים גס
1 כוס שקדים עם קליפה, קלויים וקצוצים גס
מיץ מחצי לימון
2 כפות ליקר תפוזים
½ כוס שמן
1כוס אגוזים ושקדים קלויים וקצוצים לקישוט
מים להשריית הצימוקים
אופן ההכנה:
שוטפים את הצימוקים ובודקים מתולעים.
מניחים להשריה במים למשך שעתיים אחר כך, מסננים ומייבשים.
מחממים את השמן במחבת ומטגנים את הצימוקים.
לאחר שהצימוקים הוזהבו, מוסיפים את הסוכר ומבשלים על אש קטנה תוך בחישה מתמדת, עד להמסת הסוכר.(זהירות, לא לשרוף!)
כשהסוכר נמס, מוסיפים את השקדים והאגוזים הקצוצים ומערבבים.
מוסיפים את מיץ הלימון וממשיכים לבשל על אש קטנה, עם מבודד מתחת, למשך כ-15- 20 דקות.
מכבים את האש ומצננים.
בנפרד, מכינים מנג'טים ומפזרים בתחתיתם תערובת אגוזים ושקדים קצוצים.
על גבי האגוזים והשקדים שופכים מתערובת הצימוקים והסוכר.
מקשטים מלמעלה עם אגוזים ושקדים קצוצים נוספים.
מצננים ואוכלים.
*כדאי להכין כמות גדולה ולצרף למשלוחי המנות בפורים!
בצקיות תאנים ואגוזים - מתכון חלבי
לא כל-כך פשוט להכין ומדי פשוט לחסל את התבנית. מ-ש-ה-ו!!!
החומרים:
400 גרם קמח
150 גרם סוכר
3/4 חבילה חמאה, חתוכה לקוביות קטנות
3 ביצים + ביצה אחת מופרדת
קורט מלח
המילוי:
300 גרם תאנים מיובשות
150 גרם אגוזי מלך טחונים
150 גרם שקדים קלויים וטחונים
100 גרם צימוקים ללא גרעינים
200 גרם ריבה כלשהי
קליפות דקות מ-3 תפוזים
1/2 כפית ציפורן טחונה
כפית אחת קינמון
אופן ההכנה:
מערבבים את הקמח הסוכר. מוסיפים את החמאה חתוכה לקוביות קטנות, 2 ביצים + עוד חלמון אחד של ביצה ומלח ומערבבים בידיים עד שהחמאה נמסה לגמרי ונוצר בצק חלק.
יוצרים מהבצק כדור ומניחים לעמוד במקום קריר כשעה.
מבשלים את התאנים במים רותחים במשך 10 דקות, מסננים את המים וחותכים. מערבבים את התאנים עם שאר חומרי המילוי.
יוצרים מן הבצק עלה בעובי של כ-חצי סנטימטר, קורצים עיגולים בקוטר 10 ס"מ.
מניחים כמות קטנה של המילוי במרכז העלה ומקפלים קיפול אחד, ליצירת חצי ירח.
מרטיבים מעט את השוליים בחלבון של הביצה הנותרת ומהדקים בחוזקה.
חורצים חריצים על הבצקיות ומניחים בתבנית אפייה משומנת.
מורחים על הבצקיות את חלבון הביצה ואופים בחום של 200 מעלות במשך 25-30 דקות, עד שהבצקיות מזהיבות.
עוגה מקמח חרובים
בנוסף לטעם המיוחד של קמח החרובים, הוא מוסיף לעוגה גם בריאות!
החומרים:
½ ק"ג קמח רגיל
1 חבילה מרגרינה
1כוס סוכר חום
200 גר' קמח חרובים
1כוס מים
שמן לשימון התבנית
אופן ההכנה:
מניחים את המרגרינה בסיר וממיסים על אש קטנה.
מוסיפים את הסוכר וממשיכים בבישול עד להמסה ומכבים את האש.
מוסיפים את קמח החרובים ומערבבים, עד לקבלת עיסה חלקה.
מוסיפים את הקמח הרגיל ואת המים לסירוגין וממשיכים לערבב עד לקבלת תערובת אחידה.
שופכים את התערובת לתוך תבנית משומנת מראש ואופים בחום בינוני כ-45 דקות.
*ניתן להוסיף לתערובת משמשים קצוצים, אגוזים, צימוקים ותאנים.
עוגת תמרים ושיבולת שועל
עוגה מיוחדת ועשירה בטעמה וגם... בריאה!
החומרים:
1 חבילת תמרים מגולענים ושטופים
1/3 2 כוסות קמח מלא
2 כפיות אבקת אפיה
300 גרם מרגרינה
½ 1 כוסות סוכר חום
200 גרם שיבולת שועל
אופן ההכנה:
מבשלים את התמרים כאשר הם מכוסים מים, עד לרתיחה. בוחשים עד לקבלת עיסה סמיכה.
בכלי נפרד מערבבים את המרגרינה והסוכר ומוסיפים את הקמח ושיבולת השועל. ממשיכים לערבב. אם התערובת לא מתאחדת, מוסיפים מעט מים וממשיכים לערבב, עד לקבלת בצק אחיד.
לוקחים 2/3 מהבצק ומשטחים על בסיס של תבנית אפיה.
מורחים על הבצק את דייסת התמרים.
מפוררים מלמעלה את שארית הבצק.
אופים בתנור שחומם מראש לחום בינוני, למשך כ-45 דקות.
***
את הפירות שנותרו מט"ו בשבט נוכל לנצל, בשביל לרקוח מני משחות ומסכות לטיפוח עור הפנים והידיים.
מסכת פנים מאננס
מסכה מעולה לזמן רגיעה, שהולכת נהדר עם "ציוצי ציפורים ופכפוך מעיין" ברקע.
החומרים:
אננס טרי
דבש
אופן ההכנה:
קולפים אננס טרי וחותכים לקוביות.
סוחטים עד לקבלת כמות של חצי כוס.
מוסיפים 3 כפות דבש ומערבבים.
בנפרד, מכניסים מיכל דבש לתוך כלי עם מים חמימים, על מנת להגיע לטמפרטורה הנעימה למגע על עור הפנים.
אופן השימוש:
מורחים בתנועות טפיחה מעט מהדבש שחומם קלות, על פני עור הפנים והצוואר, למעט אזור העניים.
על גבי שיכבה זו, מורחים כעת שיכבה של מיץ האננס והדבש.
ממתינים עד שהשכבה מתייבשת מעט ומורחים עוד שיכבה של דבש מחומם קלות.
שוב ממתינים עד לייבוש קל ומורחים שכבת מיץ אננס נוספת ומעליה שוב, שכבת דבש מחומם קלות.
כעת שוכבים ברגיעה למשך כ-20 דקות, עם רגליים מוגבהות מעט ומחכים שמסכת הפנים תתקשה.
כעבור 20 דקות, שוטפים במים חמימים את הפנים משאריות המיץ והדבש.
* על מנת לכווץ בחזרה את נקבוביות העור, מורחים מעט מי-ורדים.
קרם ידיים משקדים
קרם עשיר ובעל ניחוח נהדר.
החומרים:
113 גרם לנולין (ניתן לקנות בכל פרפומריה)
60 גרם דבש
שמינית כוס שמן-שקדים
אופן ההכנה:
ממיסים את הלנולין בסיר כפול ומקררים מעט. מוסיפים את הדבש ומקציפים בעזרת מיקסר, מוסיפים את שמן השקדים וממשיכים להקציף.
מאחסנים בצנצנת זכוכית ומשתמשים כתחליף לקרם ידיים.
מסכה ממשמשים
את המסכה הזו רצוי להכין, כשהילדים מחוץ לבית, אחרת חלק מהפרודוקטים עלולים "להיעלם" באמצע.
החומרים:
6 משמשים
½ כוס חלב
כפית שמן נבט חיטה או שמן שקדים
2 טיפות חומץ תפוחים
1 כפית דבש
אופן ההכנה:
את המשמשים משרים במקרר, בכוס חלב למשך 24 שעות.
טוחנים בבלנדר ומוסיפים את שאר החומרים עד לקבלת עיסה אחידה.
אופן השימוש:
מורחים על הפנים בטפיחות קלות וממתינים עד לייבוש התערובת, כ-20 דקות לערך.
כעבור 20 דקות, שוטפים במים חמימים את הפנים משאריות המסכה.
* על מנת לכווץ בחזרה את נקבוביות העור, מורחים מעט מי-ורדים.
***
ט"ו בשבט טעים ובריא!
*מתכוני התאנים באדיבות "אתר האוכל של ג'אקומו".
<a href='http://www.aish.com/hebHolidays/TuBshvat/A...ried_Fruits.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/hebHolidays/TuBshva ... Fruits.asp</a>
מתכונים ודברים נוספים מה"ביסלי" וה"במבה" של הטבע!
מאת יערה הולצמן-ביסמוט
אנו מכירים אותם מסיפורי המקרא - שרשראות הדבלים המתוקות, סלי החרובים והתמרים שאבותינו ניזונו מהם, כשהיום מצטרפים אליהם הפפאיה והאננס. אפשר לזלול אותם כפי שהם, (זהירות מאות קלוריות!) לשדרג כל תבשיל או מיני מאפה, לתת לילדים במקום חטיפים ואפילו לרקוח מרקחות טיפוח ומרפא.
פירות יבשים - "הביסלי" וה"במבה" של הטבע.
כיצד להכין פירות יבשים
אם חשקה נפשכם לייבש בעצמכם פירות לקראת ט"ו בשבט, אתם מוזמנים להיעזר במתכון הבא. (בכל מקרה, אם תתייאשו, תמיד תוכלו לרוץ לפיצוחיה הקרובה!)
החומרים:
3 תפוחים קלופים, מנוקים מליבתם וחתוכים לטבעות.
3 אגסים קלופים, מנוקים מליבתם וחתוכים לטבעות.
1 ק"ג משמשים טריים רחוצים, חצויים ומגולענים.
1 כף מלח
1 ליטר מים
אופן ההכנה:
מכינים תמיסת מי מלח ע"י ערבוב 1 כף מלח עם 1 ליטר מים.
משרים את הפירות החתוכים בתמיסה למשך 5 דקות.
מוציאים את הפירות ומיבשים בעזרת מגבת.
מפזרים את הפירות על גבי נייר אפיה בתבניות.
מחממים את התנור לחום נמוך מאד ומכניסים את התבניות למשך 6-8 שעות.
דלת התנור צריכה להישאר פתוחה.
מוציאים את התבניות מהתנור ומצננים אותן למשך עוד 12 שעות באוויר החופשי.
מאחסנים את הפירות בצנצנות, במקום יבש.
חטיף אנרגיה מפירות יבשים
לכל מקרה של מצוקת רעב פתאומית, בבית או מחוצה לו, כשלא רוצים להיכנע ולאכול איזה "ג'אנק פוד", חתיכה מהחטיף הזה תעשה את העבודה.
החומרים:
1 חבילה תמרים לחים מגולענים
100 גרם שקדים
100 גרם אגוזים
אופן ההכנה:
מרסקים היטב את כל החומרים יחד.
מניחים את העיסה על נייר פרגמנט, מגלגלים ומכניסים לתא ההקפאה.
לאחר 24 שעות מוציאים מהמקרר ופורסים לפרוסות.
*ניתן להמשיך ולשמור בהקפאה, עד לשימוש.
תאנים בגבינת עזים ורוטב ויניגרד על בסיס בלסמי
מתכון יאפי, מדהים בטעמו ומרשים במיוחד!
החומרים:
4 תאנים
1/3 חבילה גבינת עזים
1/2 שן שום מרוסקת
חלמון של ביצה
2 כפות שמן זית
2 כפות חומץ בלסמי
1/3 כפית חרדל
1/3 כפית סוכר
10 שקדים קלופים וקצוצים
אופן ההכנה:
טורפים את הגבינה עם חלמון הביצה ועם חצי שן השום המרוסקת.
חותכים כל תאנה ל-4 חלקים מבלי להפריד ביניהם.
בודקים אם התאנה לא נגועה בתולעים.
שמים על כל תאנה תערובת של הגבינה ומניחים בצד.
מכניסים את השמן, החומץ, החרדל והסוכר לצנצנת ומנערים היטב.
שופכים על כל תאנה כף מהתערובת.
מטגנים את השקדים במעט חמאה ומפזרים על התאנים את השקדים המטוגנים.
עוף בתנור עם פירות יבשים
בעיקרון, הפירות היבשים הולכים מצוין עם כל התבשילים הבשריים. ניתן לגוון ולשנות כיד הדמיון הטובה, כשהתוצאה תמיד מרהיבה ביופייה ומפתיעה בטעמה.
החומרים:
1 בצל גדול, מקולף וקצוץ
עוף שלם, שטוף ומנוקה
½ כוס שזיפים מיובשים
½ כוס משמש מיובש
½ כוס צימוקים
½ כוס מיץ תפוזים
אופן ההכנה:
בקערה נפרדת משרים את השזיפים, המשמש והצימוקים במיץ התפוזים, למשך כשעה.
במחבת רחבה, מטגנים את הבצל עד להזהבה.
מוסיפים את העוף בשלמותו ומשחימים אותו מכל צדדיו.
מניחים בתבנית את העוף המושחם, הבצל, הפירות והמיץ.
מכניסים לתנור למשך כשעה ואופים בחום בינוני.
ממתק צימוקים
הממתק הזה מוגש בדרך כלל בחגיגות המימונה, אבל לחובבי המתוקים שבינינו, הוא יתאים מאד גם בט"ו בשבט.
החומרים:
6 כוסות צימוקים שחורים ובהירים מעורבים
¼ 1 כוסות סוכר
1 כוס אגוזי פקאן קלויים וקצוצים גס
1 כוס שקדים עם קליפה, קלויים וקצוצים גס
מיץ מחצי לימון
2 כפות ליקר תפוזים
½ כוס שמן
1כוס אגוזים ושקדים קלויים וקצוצים לקישוט
מים להשריית הצימוקים
אופן ההכנה:
שוטפים את הצימוקים ובודקים מתולעים.
מניחים להשריה במים למשך שעתיים אחר כך, מסננים ומייבשים.
מחממים את השמן במחבת ומטגנים את הצימוקים.
לאחר שהצימוקים הוזהבו, מוסיפים את הסוכר ומבשלים על אש קטנה תוך בחישה מתמדת, עד להמסת הסוכר.(זהירות, לא לשרוף!)
כשהסוכר נמס, מוסיפים את השקדים והאגוזים הקצוצים ומערבבים.
מוסיפים את מיץ הלימון וממשיכים לבשל על אש קטנה, עם מבודד מתחת, למשך כ-15- 20 דקות.
מכבים את האש ומצננים.
בנפרד, מכינים מנג'טים ומפזרים בתחתיתם תערובת אגוזים ושקדים קצוצים.
על גבי האגוזים והשקדים שופכים מתערובת הצימוקים והסוכר.
מקשטים מלמעלה עם אגוזים ושקדים קצוצים נוספים.
מצננים ואוכלים.
*כדאי להכין כמות גדולה ולצרף למשלוחי המנות בפורים!
בצקיות תאנים ואגוזים - מתכון חלבי
לא כל-כך פשוט להכין ומדי פשוט לחסל את התבנית. מ-ש-ה-ו!!!
החומרים:
400 גרם קמח
150 גרם סוכר
3/4 חבילה חמאה, חתוכה לקוביות קטנות
3 ביצים + ביצה אחת מופרדת
קורט מלח
המילוי:
300 גרם תאנים מיובשות
150 גרם אגוזי מלך טחונים
150 גרם שקדים קלויים וטחונים
100 גרם צימוקים ללא גרעינים
200 גרם ריבה כלשהי
קליפות דקות מ-3 תפוזים
1/2 כפית ציפורן טחונה
כפית אחת קינמון
אופן ההכנה:
מערבבים את הקמח הסוכר. מוסיפים את החמאה חתוכה לקוביות קטנות, 2 ביצים + עוד חלמון אחד של ביצה ומלח ומערבבים בידיים עד שהחמאה נמסה לגמרי ונוצר בצק חלק.
יוצרים מהבצק כדור ומניחים לעמוד במקום קריר כשעה.
מבשלים את התאנים במים רותחים במשך 10 דקות, מסננים את המים וחותכים. מערבבים את התאנים עם שאר חומרי המילוי.
יוצרים מן הבצק עלה בעובי של כ-חצי סנטימטר, קורצים עיגולים בקוטר 10 ס"מ.
מניחים כמות קטנה של המילוי במרכז העלה ומקפלים קיפול אחד, ליצירת חצי ירח.
מרטיבים מעט את השוליים בחלבון של הביצה הנותרת ומהדקים בחוזקה.
חורצים חריצים על הבצקיות ומניחים בתבנית אפייה משומנת.
מורחים על הבצקיות את חלבון הביצה ואופים בחום של 200 מעלות במשך 25-30 דקות, עד שהבצקיות מזהיבות.
עוגה מקמח חרובים
בנוסף לטעם המיוחד של קמח החרובים, הוא מוסיף לעוגה גם בריאות!
החומרים:
½ ק"ג קמח רגיל
1 חבילה מרגרינה
1כוס סוכר חום
200 גר' קמח חרובים
1כוס מים
שמן לשימון התבנית
אופן ההכנה:
מניחים את המרגרינה בסיר וממיסים על אש קטנה.
מוסיפים את הסוכר וממשיכים בבישול עד להמסה ומכבים את האש.
מוסיפים את קמח החרובים ומערבבים, עד לקבלת עיסה חלקה.
מוסיפים את הקמח הרגיל ואת המים לסירוגין וממשיכים לערבב עד לקבלת תערובת אחידה.
שופכים את התערובת לתוך תבנית משומנת מראש ואופים בחום בינוני כ-45 דקות.
*ניתן להוסיף לתערובת משמשים קצוצים, אגוזים, צימוקים ותאנים.
עוגת תמרים ושיבולת שועל
עוגה מיוחדת ועשירה בטעמה וגם... בריאה!
החומרים:
1 חבילת תמרים מגולענים ושטופים
1/3 2 כוסות קמח מלא
2 כפיות אבקת אפיה
300 גרם מרגרינה
½ 1 כוסות סוכר חום
200 גרם שיבולת שועל
אופן ההכנה:
מבשלים את התמרים כאשר הם מכוסים מים, עד לרתיחה. בוחשים עד לקבלת עיסה סמיכה.
בכלי נפרד מערבבים את המרגרינה והסוכר ומוסיפים את הקמח ושיבולת השועל. ממשיכים לערבב. אם התערובת לא מתאחדת, מוסיפים מעט מים וממשיכים לערבב, עד לקבלת בצק אחיד.
לוקחים 2/3 מהבצק ומשטחים על בסיס של תבנית אפיה.
מורחים על הבצק את דייסת התמרים.
מפוררים מלמעלה את שארית הבצק.
אופים בתנור שחומם מראש לחום בינוני, למשך כ-45 דקות.
***
את הפירות שנותרו מט"ו בשבט נוכל לנצל, בשביל לרקוח מני משחות ומסכות לטיפוח עור הפנים והידיים.
מסכת פנים מאננס
מסכה מעולה לזמן רגיעה, שהולכת נהדר עם "ציוצי ציפורים ופכפוך מעיין" ברקע.
החומרים:
אננס טרי
דבש
אופן ההכנה:
קולפים אננס טרי וחותכים לקוביות.
סוחטים עד לקבלת כמות של חצי כוס.
מוסיפים 3 כפות דבש ומערבבים.
בנפרד, מכניסים מיכל דבש לתוך כלי עם מים חמימים, על מנת להגיע לטמפרטורה הנעימה למגע על עור הפנים.
אופן השימוש:
מורחים בתנועות טפיחה מעט מהדבש שחומם קלות, על פני עור הפנים והצוואר, למעט אזור העניים.
על גבי שיכבה זו, מורחים כעת שיכבה של מיץ האננס והדבש.
ממתינים עד שהשכבה מתייבשת מעט ומורחים עוד שיכבה של דבש מחומם קלות.
שוב ממתינים עד לייבוש קל ומורחים שכבת מיץ אננס נוספת ומעליה שוב, שכבת דבש מחומם קלות.
כעת שוכבים ברגיעה למשך כ-20 דקות, עם רגליים מוגבהות מעט ומחכים שמסכת הפנים תתקשה.
כעבור 20 דקות, שוטפים במים חמימים את הפנים משאריות המיץ והדבש.
* על מנת לכווץ בחזרה את נקבוביות העור, מורחים מעט מי-ורדים.
קרם ידיים משקדים
קרם עשיר ובעל ניחוח נהדר.
החומרים:
113 גרם לנולין (ניתן לקנות בכל פרפומריה)
60 גרם דבש
שמינית כוס שמן-שקדים
אופן ההכנה:
ממיסים את הלנולין בסיר כפול ומקררים מעט. מוסיפים את הדבש ומקציפים בעזרת מיקסר, מוסיפים את שמן השקדים וממשיכים להקציף.
מאחסנים בצנצנת זכוכית ומשתמשים כתחליף לקרם ידיים.
מסכה ממשמשים
את המסכה הזו רצוי להכין, כשהילדים מחוץ לבית, אחרת חלק מהפרודוקטים עלולים "להיעלם" באמצע.
החומרים:
6 משמשים
½ כוס חלב
כפית שמן נבט חיטה או שמן שקדים
2 טיפות חומץ תפוחים
1 כפית דבש
אופן ההכנה:
את המשמשים משרים במקרר, בכוס חלב למשך 24 שעות.
טוחנים בבלנדר ומוסיפים את שאר החומרים עד לקבלת עיסה אחידה.
אופן השימוש:
מורחים על הפנים בטפיחות קלות וממתינים עד לייבוש התערובת, כ-20 דקות לערך.
כעבור 20 דקות, שוטפים במים חמימים את הפנים משאריות המסכה.
* על מנת לכווץ בחזרה את נקבוביות העור, מורחים מעט מי-ורדים.
***
ט"ו בשבט טעים ובריא!
*מתכוני התאנים באדיבות "אתר האוכל של ג'אקומו".
<a href='http://www.aish.com/hebHolidays/TuBshvat/A...ried_Fruits.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/hebHolidays/TuBshva ... Fruits.asp</a>