פסח הוא הראשון בחגי ישראל, עליהם נצטווה העם היהודי בתורה, לציון יציאת בני ישראל ממצרים מעבדות לחירות והפיכתם לעם. חג זה נמנה עם שלוש הרגלים המופיעים בתורה והראשון שבהם.[1]. החג נחוג במשך שבעה ימים (בחו"ל: שמונה ימים), החל ביום ט"ו בניסן. החג מתאפיין באיסור חמץ בכל ימי החג, ובחובה לאכול מצה בלילה הראשון. בזמן שבית המקדש היה קיים, בני ישראל היו עולים לרגל לירושלים, ואוכלים שם את קורבן הפסח בליל הסדר[2].
מקור השם 'פסח' הוא בשמו של קורבן, שהוקרב בבית המקדש בערב פסח, ונאכל בערבו של יום, בלילה הראשון של חג המצות, (ליל הסדר) ונקרא קורבן פסח. על שמו נקרא במקרא אותו יום בו הוא מוקרב, "חג הפסח". הקורבן עצמו קרוי על שם ה'פסיחה' (=דילוג) במכת בכורות, כאשר הקב"ה היכה את בכורי מצרים ודילג על בכורי ישראל. מאוחר יותר הפך שמו של הקרבן לשמם של שבעת ימי חג המצות (החל ב-ט"ו בחודש ועד כ"א בו), וכיום הוא משמש כשם העיקרי לחג, נוסף על השם המקראי חג המצות. בתפילה, מכונה החג זמן חירותנו.
בפסח ישנן מצוות רבות: אכילת מצה ומרור, שתיית ארבע כוסות יין (או מיץ ענבים) בלילה הראשון של החג, וכן לספר בו על יציאת מצרים (מצווה המקוימת על ידי קריאת הגדה של פסח, ובדרך של שאלות ותשובות). ישנו איסור לאכול חמץ ואף להחזיק חמץ ברשות האדם בכל שבעת הימים, ועל כן גם קיימת מצווה לחפש אחר החמץ ('בדיקת חמץ') ולבערו בערב פסח. ביום הראשון וביום האחרון של החג, חל איסור מלאכה כמו בכל יום טוב, (מלאכות "אוכל נפש" מותרות, שלא כבשבת) ובימים שביניהם, הנקראים חול המועד, מותרות מלאכות רבות אחרות, לצורך שמחת החג, אך עדיין אסורות מלאכות מסוימות, בפרט כאלו שהיו יכולות להיעשות קודם החג ושיש בהן טרחה יתירה. בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה מצווה להקריב קורבן פסח, ובהתאם לתנאים מסוימים להקריב איתו קורבן חגיגה.
היום השביעי של פסח, אשר כאמור אף הוא יום טוב, נקרא שביעי של פסח. על פי חז"ל, הוא נחוג לזכר קריעת ים סוף והצלת ישראל מפני צבא מצרים שרדף אחריהם, ועל כן יש הקוראים בו את שירת הים. הקראים מסתמכים על הפסוק "ש
מקור השם 'פסח' הוא בשמו של קורבן, שהוקרב בבית המקדש בערב פסח, ונאכל בערבו של יום, בלילה הראשון של חג המצות, (ליל הסדר) ונקרא קורבן פסח. על שמו נקרא במקרא אותו יום בו הוא מוקרב, "חג הפסח". הקורבן עצמו קרוי על שם ה'פסיחה' (=דילוג) במכת בכורות, כאשר הקב"ה היכה את בכורי מצרים ודילג על בכורי ישראל. מאוחר יותר הפך שמו של הקרבן לשמם של שבעת ימי חג המצות (החל ב-ט"ו בחודש ועד כ"א בו), וכיום הוא משמש כשם העיקרי לחג, נוסף על השם המקראי חג המצות. בתפילה, מכונה החג זמן חירותנו.
בפסח ישנן מצוות רבות: אכילת מצה ומרור, שתיית ארבע כוסות יין (או מיץ ענבים) בלילה הראשון של החג, וכן לספר בו על יציאת מצרים (מצווה המקוימת על ידי קריאת הגדה של פסח, ובדרך של שאלות ותשובות). ישנו איסור לאכול חמץ ואף להחזיק חמץ ברשות האדם בכל שבעת הימים, ועל כן גם קיימת מצווה לחפש אחר החמץ ('בדיקת חמץ') ולבערו בערב פסח. ביום הראשון וביום האחרון של החג, חל איסור מלאכה כמו בכל יום טוב, (מלאכות "אוכל נפש" מותרות, שלא כבשבת) ובימים שביניהם, הנקראים חול המועד, מותרות מלאכות רבות אחרות, לצורך שמחת החג, אך עדיין אסורות מלאכות מסוימות, בפרט כאלו שהיו יכולות להיעשות קודם החג ושיש בהן טרחה יתירה. בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה מצווה להקריב קורבן פסח, ובהתאם לתנאים מסוימים להקריב איתו קורבן חגיגה.
היום השביעי של פסח, אשר כאמור אף הוא יום טוב, נקרא שביעי של פסח. על פי חז"ל, הוא נחוג לזכר קריעת ים סוף והצלת ישראל מפני צבא מצרים שרדף אחריהם, ועל כן יש הקוראים בו את שירת הים. הקראים מסתמכים על הפסוק "ש