פרשת בראשית
זכותנו על ארץ ישראל
מדוע הובא עם ישראל, לאחר שיצא ממצרים, דווקא לארץ ישראל. וכי נבצר מהקב"ה למצוא שטח אדמה, ללא שונאים שיערערו על השתלטותו של העם היהודי? וכי יערות העד בברזיל או שטח משטחי אירופה, לא היו טובים לעם ישראל?
ה' בחר לתת לעמו דווקא ארצות גויים ועמל לאומים, מקומות שעליהם תערך מלחמה תמידית ועקובה מדם. וכל כך למה? דוד המלך אומר: " ויתן להם ארצות גויים ועמל לאומים ירשו, בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו " (תהילים ק"ה, מ"ד) . כדי שתמיד יזכרו את טיבו של הקושאן המבטיח להם את הארץ הזאת, ויזכרו את כל סעיפי כתב האחוזה, את התורה הקדושה.
הם יזכרו כי זכותם על הארץ נובעת מכח " בראשית ברא אלוקים " (בראשית א', א') , וממילא הם מחוייבים לשמור את חוקיו של הבורא.
בפרשת שמיטה ויובל נאמר: " והארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי " (ויקרא כ"ה, כ"ג) . ארץ ישראל לא תמכר לצמיתות, שהרי " לי הארץ ". על העולם כולו נאמר: " השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם " (תהילים קט"ו, ט"ז) . העולם ניתן לבני האדם לעשות בו כבתוך שלהם, אך לא כן ארץ ישראל. חבל אדמה זה לא נמסר לבני אדם, אף לא לבני ישראל. הוא נמסר אמנם לבני ישראל כדי לגור בו, אך במסגרת של שכירות. ארץ ישראל נשארת קניינו של הקב"ה, גם לאחר שנמסרה לבני ישראל.
על ארץ ישראל אין לדבר במונחים רגילים של "נחלה היסטורית", שכן גם לאבותינו לא נמסרה אלא בתנאי שכירות. שומה עלינו לזכור כי הארץ אינה שלנו וכי רשות המגורים בה ניתנה בזכות שמירת המצוות ועשיית רצון ה'.
ארץ ישראל מטיבה עם אלו הגרים בה בקדושה ובטהרה, והם יוצאים נשכרים. אך יחד עם זאת, בכוחה להזיק לאלו המזלזלים בקדושתה. להם עדיפים המגורים במקום אחר.
מי שדר בארץ ישראל לשם מצוות ישוב הארץ הקדושה, כדאי שתגן עליו זכותה של הארץ כדי שלא יחטא. ואף אם לפעמים נכשל, עומדת לו זכותה של הארץ שאינו לן בלילה ועבירה בידו. מה שאין כן מי שדר בארץ מפני שהיא מקום מולדתו או מפני שבח פירותיה, וכל שכן מי שבועט בה, מזלזל בקדושת הארץ והולך אחר יצרו, עליו נאמר: " ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה ". ואמנם, כשגברו עוונות אבותינו, גלינו מארצנו ושמם בית מקדשנו.
סגולת ארץ ישראל באה לידי ביטוי דווקא כאשר ישראל מתגוררים בה ומקיימים את מצוותיה. החיבור בין מצוות הנעשות ע"י יהודים ובין המקום הקדוש הוא המביא את ההשפעה המיוחלת.
השפעות מיוחדות לה, לארץ ישראל, לענין קדושה, נבואה, חכמה וכל מידה טובה. אך כל זאת רק תודות לשמירת התורה והמצוות.
האדם
בעולם החדש שזה עתה נוצר, ביום השישי לבריאתו, עומד להיברא משהו חריג, שאינו דומה לשאר הברואים. אדם עומד לצאת לאוויר העולם. לקראת הופעתו, לבשו פסוקי המקרא ארשת חגיגית.
זה עתה סיים הקורא לקרוא את הקטעים המדווחים על ששת ימי הבריאה (בראשית א', א'-כ"ה) . בימים אלו נוצר כל ה"יש" האדיר המצוי בעולמנו.
הקורא קרא על בריאת האור ועל בריאת המים שהיוו את תמצית היקום. הוא ליווה את התפרצות הירוק על פני תבל, את הדשא ואת כל עץ פרי למינו. הוא האזין לשאגתם הראשונה של החיות, שהחלו לרחוש ביערות הרעננים ובערבות האין-סופיות.
והנה, את בריאתו של כל ה"יש" המגוון והמופלא הזה, מתאר המקרא במלים: " ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור " (שם א', ב') . " ויאמר אלוקים יהי רקיע בתוך המים... ויהי כן " (שם ד') . כלומר, נוסח המבטא את הבעת הרצון האלוקי ("ויאמר"), וציון העובדה שרצון זה התממש בפועל ("ויהי כן").
ואז, ביום ששי, מתחולל השינוי בסגנון הפסוקים. המקרא מפרסם הודעה מפורטת המבשרת על הכוונה האלוקית לברוא יצור הקרוי אדם: " ויאמר אלוקים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו... " (שם א', כ"ו) .
הודעה מוקדמת זו כי אלוקים בא לברוא אדם, מצביעה על ייחודיותו של הנברא החדש, על ייחוסו הרם, על היותו נבדל ושונה במהותו מכל מה שנברא עד לרגע זה.
הייחוד בתיאור נשמר גם בפסוק השני המתאר את בריאתו בפועל:
" ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם " (שם א', כ"ז) .
אכן, פסוק זה מעלה את האדם אל על. פעמיים מצויינת בו העובדה שהוא נברא בצלם אלוקים. למען יזכור שאף שהוא חלק אורגאני של היקום, חדרה אל גופו נקודת איכות, מעבר לעולם החומר, מן האינסוף האלוקי. נקודת איכות הקרויה - נשמה. היא זו שהפכה אותו לריבון על כל מעשיו. בפסוק זה טמון גם הסוד האחד ואין בלתו, המעניק סיכוי לחברה האנושית לחיות בשלום, בהרמוניה ובכבוד הדדי.
גן עדן האבוד
אדם הראשון בגן עדן. אדם מושלם בעולם מושלם. אדם שכולו טוב, פנוי להתעלות, להשתלמות עצמית. אמנם היה רוע בעולם, אולם הוא לא שכן בנבכי לבו של האדם, אלא התגלם בדמותו של הנחש. רוע חיצוני שחיפש את הפירצה, את הסדק שדרכו יחדור פנימה ויכבוש את המצודה.
חיפש ומצא.
היה בגן עץ שלפירותיו היתה סגולה ייחודית " עץ הדעת " שמו. אין זה שמו המלא, זהו גם שם מטעה. שמו המלא היה " עץ הדעת טוב ורע ". לאדם הראשון היתה נטיה טבעית לטוב בלבד. כשם שקיים אצלנו תיאבון טבעי לאכול, כך היתה לו לאדם הראשון משיכה לטוב, נהייה לרוחניות. פירותיו של "עץ הדעת טוב ורע" פגעו בנטייה זו, הם יצרו בתוככי הלב התגוששות פנימית. בעקבות האכילה התלקחה מלחמה בלתי פוסקת בין הטוב לבין הרע בפנימיות הלב.
הנחש, המייצג של היצר הרע עלי אדמות, ביקש להטיל את ארסו, להחדיר את הרוע. כיצד יעשה זאת? כיצד ישכנע את האדם להתאבד מבחינה רוחנית? הנחש הערום מצא את הדרך, מצא את הטיעון שהפיל ברשתו את האדם, הגדול שבענקים. הוא לחש באוזנו: "הלוא אתה שבוי בידי נטייתך לטוב, אינך עצמאי! לא אתה המחליט, לא אתה הקובע! אכול מפרי העץ, החדר ללבך את היצר הרע, ואז - אם תחליט להיות טוב, תהיה זו החלטתך שלך. 'והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע' - עצמאיים בהחלטתכם!" מול נימוק זה קשה היה עד מאוד לעמוד. ואדם הראשון אכל...
אמנם אכל, אך איבד את עולמו.
הפך את לבו לקן של צרעות. מתפתלים בו יצרים ותאוות, נחשים שאינם נשמעים לצלילי חלילו של היצר הטוב. אכל - וגורש מגן העדן, נדרש לפלס בעצמו את דרכו בחיים. ביקשת להיות עצמאי, בבקשה, הראה נא את כוחך... האדמה הצמיחה קוץ ודרדר בדומה לפרי הבאושים שהצמיח לבו. האנושות הלכה וירדה מדחי אל דחי. קין והבל, דור המבול, דור הפלגה, חטאי סדום ותועבות מצרים...
אדם בודד שחה נגד הזרם: אברהם העברי. כל העולם ניצב מעבר אחד, והוא מהעבר האחר. את כל מעייניו השקיע בטיפוח היצר הטוב - בהכנסת אורחים מופלגת, בחסד רוחני, בפקיחת עיני הבריות להאמין בבורא העולם, לבטוח בו ולהוושע על ידו. זו היתה דרכם של אברהם, יצחק ויעקב אבותינו. הם סימלו את דרך החזרה אל גן העדן האבוד, את הדרך לדרגתו הגבוהה של אדם הראשון בבראשית. התנאי הראשון בדרך זו: בטח בבוראך שבחר עבורך את הדרך הטובה והישרה, הדרך שתביאך לחיי נצח ועונג בל ישוער.
הכרת טובה
...ובתוך כל הטוב הוא חטא. חטאו הראשון של האדם נבע מסירובו להביע תודה לבורא על גן העדן שגמל עמו. אילו היה האדם מכיר טובה על הטוב האינסופי שהרעיף עליו הקב"ה, במקום לקבל את הטוב כמובן מאליו, הוא לא היה אוכל מפרי עץ הדעת. רגש הכרת הטובה היה מונע ממנו להמרות את פי ה'.
תשובתו של האדם לדברי ה', כאשר נשאל מדוע אכל מפרי עץ הדעת, חושפת כפיות טובה זו: " האשה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ ואוכל " (בראשית ב', י"ב) . במילים אחרות: "לא בקשתי ממך לברוא לי אשה, הרעיון היה שלך. אם היא פיתתה אותי לחטוא, הדבר אינו באשמתי". לעומת מבט זה, התורה מדגישה שהאשה נבראה לטובת האדם, שנאמר: " לא טוב היות האדם לבדו " (בראשית ב', י"ח) . אולם האדם לא הכיר בטובה זו. כפיות הטובה הייתה שורש חטאו.
כך הם פני הדברים גם בנוגע לכל צאצאיו. כפיות הטובה היא הגורם הבסיסי לכל חטא. לו היה האדם עוצר את מרוצת חייו ומתבונן בעובדה שהוא חב תודה לה' על עצם קיומו, לא היה מסוגל להמשיך לחיות תוך סגידה לעצמו ונטישת בוראו. עולמו של האדם מלא בנסים עד אין ספור: נס החיים, נס הראיה, נס הדיבור, נס התנועה, נס הנישואין, נס היכולת להכיר בחסד ה' ועוד.
לבו של האדם היה צריך להתמלא על גדותיו בשמחה, בהתפעלות ובהודיה לה' על כך שהקב"ה ברא למענו עולם מלא חסד. לדאבון לב, במקום זאת, האדם רואה את כל אלו כחוב טבעי שהבורא חייב לו מרגע בואו לעולם. גאוותו משכנעת אותו שהעולם כולו עומד לרשותו הבלעדית. מסיבה זו, האדם מתייחס לכל דבר הניתן לו כאל השבת רכוש אבוד לבעליו החוקיים.
מעתה נבין מדוע כה נדירה היא מידת הכרת הטובה. אותה גאווה המונעת מן האדם להכיר טובה לבוראו, מתקוממת גם כנגד ההכרה בטובה שהוענקה לו על ידי הזולת.
קיים גורם נוסף המונע מאיתנו להכיר טובה לזולת: הכרת הטובה מכריחה את האדם לזנוח את האשליה ש" כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה ". יהיה עליו להכיר בכך, שאין הוא שולט בחייו ובעתידו באופן בלעדי. הכרת הטובה מחייבת אותו להשיב טובה תחת טובה. בשל כל הסיבות הללו, תגובתנו הטבעית היא המעטה בערכה של הטובה הנעשית לנו או אף כפירה בה.
מצד שני ניתן בהחלט להפנים את סגולותיה הנעלות של מידת הכרת הטובה. אדם הזוכה למידה זו, יצא נשכר. הוא יחיה בעולם טוב, בתחושה טובה ובאמונה ובביטחון בה' המעניק לו מטובו בכל עת ובכל שעה.
זכותנו על ארץ ישראל
מדוע הובא עם ישראל, לאחר שיצא ממצרים, דווקא לארץ ישראל. וכי נבצר מהקב"ה למצוא שטח אדמה, ללא שונאים שיערערו על השתלטותו של העם היהודי? וכי יערות העד בברזיל או שטח משטחי אירופה, לא היו טובים לעם ישראל?
ה' בחר לתת לעמו דווקא ארצות גויים ועמל לאומים, מקומות שעליהם תערך מלחמה תמידית ועקובה מדם. וכל כך למה? דוד המלך אומר: " ויתן להם ארצות גויים ועמל לאומים ירשו, בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו " (תהילים ק"ה, מ"ד) . כדי שתמיד יזכרו את טיבו של הקושאן המבטיח להם את הארץ הזאת, ויזכרו את כל סעיפי כתב האחוזה, את התורה הקדושה.
הם יזכרו כי זכותם על הארץ נובעת מכח " בראשית ברא אלוקים " (בראשית א', א') , וממילא הם מחוייבים לשמור את חוקיו של הבורא.
בפרשת שמיטה ויובל נאמר: " והארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי " (ויקרא כ"ה, כ"ג) . ארץ ישראל לא תמכר לצמיתות, שהרי " לי הארץ ". על העולם כולו נאמר: " השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם " (תהילים קט"ו, ט"ז) . העולם ניתן לבני האדם לעשות בו כבתוך שלהם, אך לא כן ארץ ישראל. חבל אדמה זה לא נמסר לבני אדם, אף לא לבני ישראל. הוא נמסר אמנם לבני ישראל כדי לגור בו, אך במסגרת של שכירות. ארץ ישראל נשארת קניינו של הקב"ה, גם לאחר שנמסרה לבני ישראל.
על ארץ ישראל אין לדבר במונחים רגילים של "נחלה היסטורית", שכן גם לאבותינו לא נמסרה אלא בתנאי שכירות. שומה עלינו לזכור כי הארץ אינה שלנו וכי רשות המגורים בה ניתנה בזכות שמירת המצוות ועשיית רצון ה'.
ארץ ישראל מטיבה עם אלו הגרים בה בקדושה ובטהרה, והם יוצאים נשכרים. אך יחד עם זאת, בכוחה להזיק לאלו המזלזלים בקדושתה. להם עדיפים המגורים במקום אחר.
מי שדר בארץ ישראל לשם מצוות ישוב הארץ הקדושה, כדאי שתגן עליו זכותה של הארץ כדי שלא יחטא. ואף אם לפעמים נכשל, עומדת לו זכותה של הארץ שאינו לן בלילה ועבירה בידו. מה שאין כן מי שדר בארץ מפני שהיא מקום מולדתו או מפני שבח פירותיה, וכל שכן מי שבועט בה, מזלזל בקדושת הארץ והולך אחר יצרו, עליו נאמר: " ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה ". ואמנם, כשגברו עוונות אבותינו, גלינו מארצנו ושמם בית מקדשנו.
סגולת ארץ ישראל באה לידי ביטוי דווקא כאשר ישראל מתגוררים בה ומקיימים את מצוותיה. החיבור בין מצוות הנעשות ע"י יהודים ובין המקום הקדוש הוא המביא את ההשפעה המיוחלת.
השפעות מיוחדות לה, לארץ ישראל, לענין קדושה, נבואה, חכמה וכל מידה טובה. אך כל זאת רק תודות לשמירת התורה והמצוות.
האדם
בעולם החדש שזה עתה נוצר, ביום השישי לבריאתו, עומד להיברא משהו חריג, שאינו דומה לשאר הברואים. אדם עומד לצאת לאוויר העולם. לקראת הופעתו, לבשו פסוקי המקרא ארשת חגיגית.
זה עתה סיים הקורא לקרוא את הקטעים המדווחים על ששת ימי הבריאה (בראשית א', א'-כ"ה) . בימים אלו נוצר כל ה"יש" האדיר המצוי בעולמנו.
הקורא קרא על בריאת האור ועל בריאת המים שהיוו את תמצית היקום. הוא ליווה את התפרצות הירוק על פני תבל, את הדשא ואת כל עץ פרי למינו. הוא האזין לשאגתם הראשונה של החיות, שהחלו לרחוש ביערות הרעננים ובערבות האין-סופיות.
והנה, את בריאתו של כל ה"יש" המגוון והמופלא הזה, מתאר המקרא במלים: " ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור " (שם א', ב') . " ויאמר אלוקים יהי רקיע בתוך המים... ויהי כן " (שם ד') . כלומר, נוסח המבטא את הבעת הרצון האלוקי ("ויאמר"), וציון העובדה שרצון זה התממש בפועל ("ויהי כן").
ואז, ביום ששי, מתחולל השינוי בסגנון הפסוקים. המקרא מפרסם הודעה מפורטת המבשרת על הכוונה האלוקית לברוא יצור הקרוי אדם: " ויאמר אלוקים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו... " (שם א', כ"ו) .
הודעה מוקדמת זו כי אלוקים בא לברוא אדם, מצביעה על ייחודיותו של הנברא החדש, על ייחוסו הרם, על היותו נבדל ושונה במהותו מכל מה שנברא עד לרגע זה.
הייחוד בתיאור נשמר גם בפסוק השני המתאר את בריאתו בפועל:
" ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם " (שם א', כ"ז) .
אכן, פסוק זה מעלה את האדם אל על. פעמיים מצויינת בו העובדה שהוא נברא בצלם אלוקים. למען יזכור שאף שהוא חלק אורגאני של היקום, חדרה אל גופו נקודת איכות, מעבר לעולם החומר, מן האינסוף האלוקי. נקודת איכות הקרויה - נשמה. היא זו שהפכה אותו לריבון על כל מעשיו. בפסוק זה טמון גם הסוד האחד ואין בלתו, המעניק סיכוי לחברה האנושית לחיות בשלום, בהרמוניה ובכבוד הדדי.
גן עדן האבוד
אדם הראשון בגן עדן. אדם מושלם בעולם מושלם. אדם שכולו טוב, פנוי להתעלות, להשתלמות עצמית. אמנם היה רוע בעולם, אולם הוא לא שכן בנבכי לבו של האדם, אלא התגלם בדמותו של הנחש. רוע חיצוני שחיפש את הפירצה, את הסדק שדרכו יחדור פנימה ויכבוש את המצודה.
חיפש ומצא.
היה בגן עץ שלפירותיו היתה סגולה ייחודית " עץ הדעת " שמו. אין זה שמו המלא, זהו גם שם מטעה. שמו המלא היה " עץ הדעת טוב ורע ". לאדם הראשון היתה נטיה טבעית לטוב בלבד. כשם שקיים אצלנו תיאבון טבעי לאכול, כך היתה לו לאדם הראשון משיכה לטוב, נהייה לרוחניות. פירותיו של "עץ הדעת טוב ורע" פגעו בנטייה זו, הם יצרו בתוככי הלב התגוששות פנימית. בעקבות האכילה התלקחה מלחמה בלתי פוסקת בין הטוב לבין הרע בפנימיות הלב.
הנחש, המייצג של היצר הרע עלי אדמות, ביקש להטיל את ארסו, להחדיר את הרוע. כיצד יעשה זאת? כיצד ישכנע את האדם להתאבד מבחינה רוחנית? הנחש הערום מצא את הדרך, מצא את הטיעון שהפיל ברשתו את האדם, הגדול שבענקים. הוא לחש באוזנו: "הלוא אתה שבוי בידי נטייתך לטוב, אינך עצמאי! לא אתה המחליט, לא אתה הקובע! אכול מפרי העץ, החדר ללבך את היצר הרע, ואז - אם תחליט להיות טוב, תהיה זו החלטתך שלך. 'והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע' - עצמאיים בהחלטתכם!" מול נימוק זה קשה היה עד מאוד לעמוד. ואדם הראשון אכל...
אמנם אכל, אך איבד את עולמו.
הפך את לבו לקן של צרעות. מתפתלים בו יצרים ותאוות, נחשים שאינם נשמעים לצלילי חלילו של היצר הטוב. אכל - וגורש מגן העדן, נדרש לפלס בעצמו את דרכו בחיים. ביקשת להיות עצמאי, בבקשה, הראה נא את כוחך... האדמה הצמיחה קוץ ודרדר בדומה לפרי הבאושים שהצמיח לבו. האנושות הלכה וירדה מדחי אל דחי. קין והבל, דור המבול, דור הפלגה, חטאי סדום ותועבות מצרים...
אדם בודד שחה נגד הזרם: אברהם העברי. כל העולם ניצב מעבר אחד, והוא מהעבר האחר. את כל מעייניו השקיע בטיפוח היצר הטוב - בהכנסת אורחים מופלגת, בחסד רוחני, בפקיחת עיני הבריות להאמין בבורא העולם, לבטוח בו ולהוושע על ידו. זו היתה דרכם של אברהם, יצחק ויעקב אבותינו. הם סימלו את דרך החזרה אל גן העדן האבוד, את הדרך לדרגתו הגבוהה של אדם הראשון בבראשית. התנאי הראשון בדרך זו: בטח בבוראך שבחר עבורך את הדרך הטובה והישרה, הדרך שתביאך לחיי נצח ועונג בל ישוער.
הכרת טובה
...ובתוך כל הטוב הוא חטא. חטאו הראשון של האדם נבע מסירובו להביע תודה לבורא על גן העדן שגמל עמו. אילו היה האדם מכיר טובה על הטוב האינסופי שהרעיף עליו הקב"ה, במקום לקבל את הטוב כמובן מאליו, הוא לא היה אוכל מפרי עץ הדעת. רגש הכרת הטובה היה מונע ממנו להמרות את פי ה'.
תשובתו של האדם לדברי ה', כאשר נשאל מדוע אכל מפרי עץ הדעת, חושפת כפיות טובה זו: " האשה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ ואוכל " (בראשית ב', י"ב) . במילים אחרות: "לא בקשתי ממך לברוא לי אשה, הרעיון היה שלך. אם היא פיתתה אותי לחטוא, הדבר אינו באשמתי". לעומת מבט זה, התורה מדגישה שהאשה נבראה לטובת האדם, שנאמר: " לא טוב היות האדם לבדו " (בראשית ב', י"ח) . אולם האדם לא הכיר בטובה זו. כפיות הטובה הייתה שורש חטאו.
כך הם פני הדברים גם בנוגע לכל צאצאיו. כפיות הטובה היא הגורם הבסיסי לכל חטא. לו היה האדם עוצר את מרוצת חייו ומתבונן בעובדה שהוא חב תודה לה' על עצם קיומו, לא היה מסוגל להמשיך לחיות תוך סגידה לעצמו ונטישת בוראו. עולמו של האדם מלא בנסים עד אין ספור: נס החיים, נס הראיה, נס הדיבור, נס התנועה, נס הנישואין, נס היכולת להכיר בחסד ה' ועוד.
לבו של האדם היה צריך להתמלא על גדותיו בשמחה, בהתפעלות ובהודיה לה' על כך שהקב"ה ברא למענו עולם מלא חסד. לדאבון לב, במקום זאת, האדם רואה את כל אלו כחוב טבעי שהבורא חייב לו מרגע בואו לעולם. גאוותו משכנעת אותו שהעולם כולו עומד לרשותו הבלעדית. מסיבה זו, האדם מתייחס לכל דבר הניתן לו כאל השבת רכוש אבוד לבעליו החוקיים.
מעתה נבין מדוע כה נדירה היא מידת הכרת הטובה. אותה גאווה המונעת מן האדם להכיר טובה לבוראו, מתקוממת גם כנגד ההכרה בטובה שהוענקה לו על ידי הזולת.
קיים גורם נוסף המונע מאיתנו להכיר טובה לזולת: הכרת הטובה מכריחה את האדם לזנוח את האשליה ש" כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה ". יהיה עליו להכיר בכך, שאין הוא שולט בחייו ובעתידו באופן בלעדי. הכרת הטובה מחייבת אותו להשיב טובה תחת טובה. בשל כל הסיבות הללו, תגובתנו הטבעית היא המעטה בערכה של הטובה הנעשית לנו או אף כפירה בה.
מצד שני ניתן בהחלט להפנים את סגולותיה הנעלות של מידת הכרת הטובה. אדם הזוכה למידה זו, יצא נשכר. הוא יחיה בעולם טוב, בתחושה טובה ובאמונה ובביטחון בה' המעניק לו מטובו בכל עת ובכל שעה.