הרב אברהם גקי
Member
בפרשת השבוע ה' יתברך מלמד אותנו על אדם הראשון, שאכל מעץ הדעת, וקיבל את עונשו 'וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה, בזיעת אפיך תאכל לחם' וכו'. בגמרא מבואר, שכאשר אמר ה' יתברך לאדם הראשון 'ואכלת את עשב השדה' – נזדעזעו אבריו, אמר 'אני וחמור נאכל באבוס אחד'?!, עד שאמר לו הקב"ה 'בזיעת אפך תאכל לחם' - אז נתיישבה דעתו.
ויש להבין: א' – בשביל מה ה' יתברך מספר לנו את זה? הלא התורה אינה 'ספר היסטוריה' חס ושלום, ומאי נפקא מינה לנו לעבודת ה' מה חשב אדם הראשון באותה שעה? ב' – היאך יתכן שאדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, שנשמתו היתה גבוהה כנשמת משה רבינו (כמו שכתב האר"י), וקיבל את הקללה שיאכל את עשב השדה, כאשר שומע שמאכלו יהיה לחם – מתיישבת דעתו? וכי צדיק גדול כמו אדם הראשון אפשר לשחד בלחם גשמי? וכי בכך תתיישב דעתו על החורבן הגדול שקרה לו, שגורש מגן עדן ונתרחק מה' יתברך?!
התירוץ, מבאר ה' יתברך דרך רבי נחמן (תורה רס"ג), על פי ההקדמות שבספר ליקוטי מוהר"ן, שהתורה היא נצחית ושייכת לכל אדם בכל מקום ובכל זמן, וה' כתב את הדבר הזה בתורה בשביל כל אחד מישראל בכדי שנוכל ללמוד מכך איך להתקרב לה' יתברך בשלמות. כך הוא הפירוש בדברי הגמרא: אדם הראשון, כשהיה חי בגן עדן היה חי את הרוחניות של התורה, וכאשר חטא – גורש מגן עדן ונפל לגשמיות, וראה שגם התורה התגשמה, והוא אינו יכול יותר להתקרב לה' יתברך כי אם על ידי פעולות גשמיות, המוגבלות ב'ציור מקום וזמן'.
על כך נזדעזעו אבריו, [פירוש: זעזוע האברים נגרם משילוב של חום וקור, מה שנקרא 'חולי קדחת', שהתורה אינה תמיד 'חמה' ו'טריה'], ואמר: 'אני וחמור נאכל באבוס אחד'? כלומר וכי אני – יציר כפיו של ה' – נפלתי למצב שאני 'אוכל' חומריות?, שהתורה שלי תלויה ב'חומר': אם אין לי כבשים אין לי ציצית? אם אין לי פרה אין לי תפילין? הלא יכולתי לחיות את התורה הרוחנית, ש'ציצית' זה האמונה שה' רואה אותי ומסתכל עלי כל רגע, שזו ה'ציצית הרוחנית' האמתית, וכן ש'תפילין' היא האמונה שה' שומע אותי כל רגע, שזה השכל הרוחני של התפילין. על כך נצטער אדם הראשון, על הנפילה הגדולה שנפל מהרוחניות של התורה לגשמיות שלה.
על כך אמר לו ה' יתברך 'בזיעת אפיך תאכל לחם'. כאשר אדם חולה ב'חולי קדחת' והוא מוציא זיעה – הוא מתרפא. והעומק של זה הוא, שהשכל הרוחני שהוא התורה שה' גילה דרך רבי נחמן שנקראת 'זיעה', שמוציאה את הארס (כמו שמבואר בליקו"מ ח"ב תו' ו') שהוא הגשמיות, ה'זוהמה' שהטיל הנחש בחוה, וזהו ה'שכל' הגשמי של התורה, שכן 'נחש עפר לחמו', ומגלה לנו שהרוחניות של 'ציצית' זה שה' רואה אותי, וכן את רוחניות כל המצוות. כמו כן, התורה שלו מגלה לנו שאדם הראשון הוא רק דוגמא בשבילנו, כי 'אדם הראשון' האמיתי – כל אחד, שכן גם אנו יצירי כפיו של ה', וה' ברא עבורנו את אדם הראשון, וגירש אותו מגן עדן וכו', כדי ללמד אותנו מסר חשוב: אם ניתפס לחומריות של התורה והמצוות – נגורש מגן עדן, כי כל התורה והמצוות יהיו אצלך חומריים וגשמיים. אך אם נבין את הרוחניות של התורה, שכל התורה מתואמת לכל אחד ישראל, אזי נחיה חי בגן עדן כאן בעולם הזה, כי יהיו לנו את כל התורה והמצוות באופן חי - בכל רגע לכל אדם ובכל זמן. זוהי 'לחמה של תורה' הרוחנית, ובכך נתיישבה דעתו של אדם הראשון שיבוא דור [הדור הזה] שאם רק ירצה – יוכל לחיות את התורה הרוחנית, ולהשיג את מה שאדם הראשון שאף להשיג.
ויש להבין: א' – בשביל מה ה' יתברך מספר לנו את זה? הלא התורה אינה 'ספר היסטוריה' חס ושלום, ומאי נפקא מינה לנו לעבודת ה' מה חשב אדם הראשון באותה שעה? ב' – היאך יתכן שאדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, שנשמתו היתה גבוהה כנשמת משה רבינו (כמו שכתב האר"י), וקיבל את הקללה שיאכל את עשב השדה, כאשר שומע שמאכלו יהיה לחם – מתיישבת דעתו? וכי צדיק גדול כמו אדם הראשון אפשר לשחד בלחם גשמי? וכי בכך תתיישב דעתו על החורבן הגדול שקרה לו, שגורש מגן עדן ונתרחק מה' יתברך?!
התירוץ, מבאר ה' יתברך דרך רבי נחמן (תורה רס"ג), על פי ההקדמות שבספר ליקוטי מוהר"ן, שהתורה היא נצחית ושייכת לכל אדם בכל מקום ובכל זמן, וה' כתב את הדבר הזה בתורה בשביל כל אחד מישראל בכדי שנוכל ללמוד מכך איך להתקרב לה' יתברך בשלמות. כך הוא הפירוש בדברי הגמרא: אדם הראשון, כשהיה חי בגן עדן היה חי את הרוחניות של התורה, וכאשר חטא – גורש מגן עדן ונפל לגשמיות, וראה שגם התורה התגשמה, והוא אינו יכול יותר להתקרב לה' יתברך כי אם על ידי פעולות גשמיות, המוגבלות ב'ציור מקום וזמן'.
על כך נזדעזעו אבריו, [פירוש: זעזוע האברים נגרם משילוב של חום וקור, מה שנקרא 'חולי קדחת', שהתורה אינה תמיד 'חמה' ו'טריה'], ואמר: 'אני וחמור נאכל באבוס אחד'? כלומר וכי אני – יציר כפיו של ה' – נפלתי למצב שאני 'אוכל' חומריות?, שהתורה שלי תלויה ב'חומר': אם אין לי כבשים אין לי ציצית? אם אין לי פרה אין לי תפילין? הלא יכולתי לחיות את התורה הרוחנית, ש'ציצית' זה האמונה שה' רואה אותי ומסתכל עלי כל רגע, שזו ה'ציצית הרוחנית' האמתית, וכן ש'תפילין' היא האמונה שה' שומע אותי כל רגע, שזה השכל הרוחני של התפילין. על כך נצטער אדם הראשון, על הנפילה הגדולה שנפל מהרוחניות של התורה לגשמיות שלה.
על כך אמר לו ה' יתברך 'בזיעת אפיך תאכל לחם'. כאשר אדם חולה ב'חולי קדחת' והוא מוציא זיעה – הוא מתרפא. והעומק של זה הוא, שהשכל הרוחני שהוא התורה שה' גילה דרך רבי נחמן שנקראת 'זיעה', שמוציאה את הארס (כמו שמבואר בליקו"מ ח"ב תו' ו') שהוא הגשמיות, ה'זוהמה' שהטיל הנחש בחוה, וזהו ה'שכל' הגשמי של התורה, שכן 'נחש עפר לחמו', ומגלה לנו שהרוחניות של 'ציצית' זה שה' רואה אותי, וכן את רוחניות כל המצוות. כמו כן, התורה שלו מגלה לנו שאדם הראשון הוא רק דוגמא בשבילנו, כי 'אדם הראשון' האמיתי – כל אחד, שכן גם אנו יצירי כפיו של ה', וה' ברא עבורנו את אדם הראשון, וגירש אותו מגן עדן וכו', כדי ללמד אותנו מסר חשוב: אם ניתפס לחומריות של התורה והמצוות – נגורש מגן עדן, כי כל התורה והמצוות יהיו אצלך חומריים וגשמיים. אך אם נבין את הרוחניות של התורה, שכל התורה מתואמת לכל אחד ישראל, אזי נחיה חי בגן עדן כאן בעולם הזה, כי יהיו לנו את כל התורה והמצוות באופן חי - בכל רגע לכל אדם ובכל זמן. זוהי 'לחמה של תורה' הרוחנית, ובכך נתיישבה דעתו של אדם הראשון שיבוא דור [הדור הזה] שאם רק ירצה – יוכל לחיות את התורה הרוחנית, ולהשיג את מה שאדם הראשון שאף להשיג.