פורום ברסלב - רק לשמוח יש
פרשת ויחי!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
ויחי
"ויחי יעקב בארץ מצרים , שבע עשרה שנים...."(בראשית מ"ז, כ"ח)
יעקב לא מת
בפתיחת פרשתנו כתוב "ויקרבו ימי ישראל למות" (מז' כט) ובהמשך "ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת" (מח' כא') וכן לגבי חניטתו נאמר "ויחנטו הרופאים את ישראל" (נ' ב), אולם על הפסוק "ויכל יעקב לצות את בניו ויאסוף את רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו" (מ"ט ל"ג) מביא רש"י ויגוע ויאסף ומיתה לא נאמרה ואמרו חז"ל יעקב אבינו לא מת, ומבאר הרמב"ן "כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים" ומקור דבריו במס' תענית (דף ה ע"ב) "א"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת", ולשאלת הגמ' "וכי בכדי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא וקברו קבריא" (כלומר וכי סתם ספדו וחנטו וקברו את יעקב אם הוא לא מת?!) השיב רבי יוחנן: "מקרא אני דורש שנאמר "ואתה אל תירא, עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" "מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". המהרש"א במקום מוסיף שהתורה הדגישה זאת דווקא לגבי יעקב מכיוון שהוא לא מת בארץ ישראל - ארץ החיים והיה מקום לטעות שהוא שונה מאבותיו - אבות האומה. לכן יש להדגיש שמיתתו כאילו הייתה ב"ארץ החיים". בין כך ובין כך צריך לבאר את הפסוקים שהבאנו לעיל שבהם מוזכרת בפירוש המיתה? [עיין בפירוש הרמב"ן לפסוקים אלה. וברש"י על דברי הגמרא תענית]. הרב חרל"פ (מי מרום חלק ח' מאמר ק"ז) מדייק שכל מקום שנזכרה מיתה היא מתייחסת, לשם ישראל ואלו בפסוק שממנו לומדים שלא מת אלא רק נאסף אל עמיו נזכר השם יעקב. זה מלמדנו שה"מיתה" הייתה רק בבחינה של ישראל. "יעקב" הוא השם שקיבל עוד מתחילת יצירתו, טבע של קדושה, ואלו את השם "ישראל" קיבל כאשר התעלה "כי שרית עם אלוקים ואנשים ותוכל" (ל"ב כט) "וכל דבר שהונח בתחילת היצירה בטבע הדבר לא תפול בו השתנות הדבר, ולכן בחינת יעקב היא תולדה טבעית ולא שייכים כל גדרי השתנות לפי שזהו טבע הקדושה, אבל בחינת ישראל שבכוח בחירתו התעלה ואינו חלק מהטבע לכן יחולו בו שינויים וחלופין לעיתים".ביאור נוסף שנוכל לתת לקביעת חז"ל "יעקב אבינו לא מת" אפשרי על פי יסוד שנלמד מההפטרה של פרשתנו. ההפטרה מספרת לנו על הפגישה האחרונה של דוד לפני מותו עם בנו שלמה, אנחנו מצפים שבפגישה כזו של שני עמודי עולם יתגלו לנו "רזי דרזין". בדומה למה שאנחנו מוצאים בפרשתינו כשיעקב רצה לגלות את הקץ ונסתלקה השכינה ואז הסתפק בברכה שנתן לכל אחד מבניו - פרטים על יעודו ההיסטורי. כאן אנחנו מוצאים שדוד אומר "אנכי הולך בדרך כל ארץ וחזקת והיית לאיש, ושמרת את משמרת ה' אלקיך ללכת בדרכיו". לכאורה צואה פשוטה שכל יהודי היה יכול לומר לבניו. ויש לומר שדוד המלך לימד כאן יסוד חשוב מאוד. כידוע האדם לאחר מותו נקרא "עומד" כיוון שאין מוטלות עליו מצוות שיכולות להצעיד אותו קדימה, אולם דוד לימד שבכוח הבן לגרום לאב להיות במצב של "אנוכי הולך". בכוח המעשים הטובים של הבן הנובעים מהחינוך שנתן האב הרי האב ממשיך להתעלות, ומכאן הביטוי "ברא כרעא דאבוה". יעקב זכה להקים שנים עשר שבטי י-ה שהגיעו יחד למדרגתו של יעקב לפיכך נחשב יעקב כלא מת. "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
<a href='http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/ויחי.htm' target='_blank'>http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/ויחי.htm</a>
"ויחי יעקב בארץ מצרים , שבע עשרה שנים...."(בראשית מ"ז, כ"ח)
יעקב לא מת
בפתיחת פרשתנו כתוב "ויקרבו ימי ישראל למות" (מז' כט) ובהמשך "ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת" (מח' כא') וכן לגבי חניטתו נאמר "ויחנטו הרופאים את ישראל" (נ' ב), אולם על הפסוק "ויכל יעקב לצות את בניו ויאסוף את רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו" (מ"ט ל"ג) מביא רש"י ויגוע ויאסף ומיתה לא נאמרה ואמרו חז"ל יעקב אבינו לא מת, ומבאר הרמב"ן "כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים" ומקור דבריו במס' תענית (דף ה ע"ב) "א"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת", ולשאלת הגמ' "וכי בכדי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא וקברו קבריא" (כלומר וכי סתם ספדו וחנטו וקברו את יעקב אם הוא לא מת?!) השיב רבי יוחנן: "מקרא אני דורש שנאמר "ואתה אל תירא, עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" "מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". המהרש"א במקום מוסיף שהתורה הדגישה זאת דווקא לגבי יעקב מכיוון שהוא לא מת בארץ ישראל - ארץ החיים והיה מקום לטעות שהוא שונה מאבותיו - אבות האומה. לכן יש להדגיש שמיתתו כאילו הייתה ב"ארץ החיים". בין כך ובין כך צריך לבאר את הפסוקים שהבאנו לעיל שבהם מוזכרת בפירוש המיתה? [עיין בפירוש הרמב"ן לפסוקים אלה. וברש"י על דברי הגמרא תענית]. הרב חרל"פ (מי מרום חלק ח' מאמר ק"ז) מדייק שכל מקום שנזכרה מיתה היא מתייחסת, לשם ישראל ואלו בפסוק שממנו לומדים שלא מת אלא רק נאסף אל עמיו נזכר השם יעקב. זה מלמדנו שה"מיתה" הייתה רק בבחינה של ישראל. "יעקב" הוא השם שקיבל עוד מתחילת יצירתו, טבע של קדושה, ואלו את השם "ישראל" קיבל כאשר התעלה "כי שרית עם אלוקים ואנשים ותוכל" (ל"ב כט) "וכל דבר שהונח בתחילת היצירה בטבע הדבר לא תפול בו השתנות הדבר, ולכן בחינת יעקב היא תולדה טבעית ולא שייכים כל גדרי השתנות לפי שזהו טבע הקדושה, אבל בחינת ישראל שבכוח בחירתו התעלה ואינו חלק מהטבע לכן יחולו בו שינויים וחלופין לעיתים".ביאור נוסף שנוכל לתת לקביעת חז"ל "יעקב אבינו לא מת" אפשרי על פי יסוד שנלמד מההפטרה של פרשתנו. ההפטרה מספרת לנו על הפגישה האחרונה של דוד לפני מותו עם בנו שלמה, אנחנו מצפים שבפגישה כזו של שני עמודי עולם יתגלו לנו "רזי דרזין". בדומה למה שאנחנו מוצאים בפרשתינו כשיעקב רצה לגלות את הקץ ונסתלקה השכינה ואז הסתפק בברכה שנתן לכל אחד מבניו - פרטים על יעודו ההיסטורי. כאן אנחנו מוצאים שדוד אומר "אנכי הולך בדרך כל ארץ וחזקת והיית לאיש, ושמרת את משמרת ה' אלקיך ללכת בדרכיו". לכאורה צואה פשוטה שכל יהודי היה יכול לומר לבניו. ויש לומר שדוד המלך לימד כאן יסוד חשוב מאוד. כידוע האדם לאחר מותו נקרא "עומד" כיוון שאין מוטלות עליו מצוות שיכולות להצעיד אותו קדימה, אולם דוד לימד שבכוח הבן לגרום לאב להיות במצב של "אנוכי הולך". בכוח המעשים הטובים של הבן הנובעים מהחינוך שנתן האב הרי האב ממשיך להתעלות, ומכאן הביטוי "ברא כרעא דאבוה". יעקב זכה להקים שנים עשר שבטי י-ה שהגיעו יחד למדרגתו של יעקב לפיכך נחשב יעקב כלא מת. "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
<a href='http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/ויחי.htm' target='_blank'>http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/ויחי.htm</a>
ויחי (בראשית מז:כח-נ:כו)
על "אפריים ומנשה" שבכל דור ודור
יעקב חש כי יום מותו הולך וקרב ולכן הוא אוסף סביבו את תריסר בניו, על מנת למסור להם את צוואתו הרוחנית ולברכם.
אך קודם כל, עוד בטרם ברך את בניו, הוא קורא לשני נכדיו - אפרים ומנשה - על מנת לברכם ראשונים. נשאלת השאלה, מדוע יעקב מקדים את ברכתם של שני נכדיו לברכת בניו? על מה ולמה ברכת הנכדים נראית לו כל כך חשובה?
הפרשנים מסבירים (ואת זאת יודע כל אחד שכבר יש לו נכדים משלו), שהשמחה שיש לאדם מנכדיו, היא אפילו רבה יותר מהשמחה שיש לו מבניו.
מדוע זה באמת כך?
אצל מרבית היצורים החיים, קיימות מערכות יחסים בין האבות לבנים - בין אם מדובר בלביאה שמגוננת על גורי האריות שלה ובין אם מדובר בציפור המאכילה את גוזליה הקטנים. אבל רק אצל בני האדם קיים מושג של נכדים, מושג שמשמעותו המשכיות והנצחה לפרק זמן ממושך יותר מדור אחד. עובדה זו היא תוצאה של הנשמה שלנו, ששורשיה נטועים בנצחיות ובאינסופיות. לפיכך, כאשר אנחנו הופכים לסבא ולסבתא, אנו מגשימים למעשה באופן העמוק ביותר את הייחודיות שלנו כבני אדם.
--------------------------------------------------------------------------------
אחווה ורעות בין אחים
קיימת חשיבות נוספת לברכתו של יעקב.
אחד המנהגים היפים ביותר בעולם היהודי, הוא הרגע שבו ההורים מברכים את ילדיהם בכל שבוע, ממש לפני שכולם מתיישבים יחדיו לסעודת ליל השבת. הבנות מתברכות בלשון זו: "ישימך אלוקים כשרה, רבקה, רחל ולאה". והבנים מתברכים בנוסח הבא: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".
מה קרה לשלושת האבות שלנו - לאברהם, יצחק ויעקב? מודע נבחרו אפרים ומנשה להיכלל בברכה החשובה והמסורתית הזו, במקום שלושת האבות?!
ובכן, אפרים ומנשה היו האחים הראשונים בעולם היהודי, שלא שררה ביניהם כל איבה או מחלוקת. שני בניו של אברהם אבינו - יצחק וישמעאל - לא הצליחו להסתדר זה עם זה, כשהמריבות ביניהם מייסדות את הבסיס לעימות הישראלי- ערבי, עד עצם היום הזה. בדור הבא, אצל שני בניו של יצחק - יעקב ועשו - היו ויכוחים כה מרים, עד שעשו ניסה כמעט בכל דרך אפשרית להרוג את יעקב, כשהוא מורה לצאצאיו להמשיך ולרדוף את בניו של יעקב. אפילו בדור שלאחריו, אצל בניו של יעקב, מכרו האחים את יוסף לאורחת הישמעאלים, שהעבירה אותו לעבדות בארץ מצרים.
על ידי החלפה זו, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה כל יריבות או מחלוקת.
אפרים ומנשה מייצגים מערכת יחסים אידיאלית, הקוטעת את הרצף הזה. עובדה זו גם מסבירה לנו מדוע מחליף יעקב בין שתי ידיו, כאשר הוא מברך את אפרים (הצעיר מבין שני האחים), לפני שברך את מנשה הבכור. על ידי החלפה זו, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה כל יריבות או מחלוקת (ראה בראשית מ"ח:14-13).
הורים, המברכים עד עצם היום הזה, את בניהם ובנותיהם בערב שבת, מנציחים למעשה את כוונתו של יעקב. משום שאין בעולם ברכה גדולה יותר, מאשר השכנת שלום בין האחים. אכן, נכונות הן המילים שאמר דוד המלך בספר תהילים: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהילים קל"ג:1).
זוהי הנחת שהקב"ה מאחל לכל יהודי בעולם כולו.
--------------------------------------------------------------------------------
ואף על פי כן, להישאר יהודי!
הרב שמשון רפאל הירש, שחי במאה התשע-עשרה בגרמניה, מציע הסבר אחר לסיבה בעבורה לאורך כל הדורות, הבנים זוכים בברכתם של אפרים ומנשה:
בדורות הראשונים של שושלת העם היהודי - אצל אברהם, יצחק ויעקב? גידול וחינוך הילדים התבצע בעיקר בארץ ישראל. ארץ הקודש היא המקום המתאים והנוח ביותר לכל יהודי. הגמרא אף מציינת ש"אפילו האוויר בארץ ישראל מחכים כל אדם". מבחינה מסוימת, קל יותר להיות יהודי, בארץ ישראל.
אבל, בעקבות הרעב הגדול שתקף את האזור, יעקב ובני משפחתו נאלצו לרדת מצריימה. הדור הבא כבר גדל, כשהוא מוקף בעבודה זרה ובחוקי מוסר מעוותים ואכזריים. האתגר שעמד בפניהם היה לדאוג, כי היהדות תמשיך להתקיים בתוך הסביבה הגלותית והקשה הזו.
לאורך כל הדורות, הורים יהודים התפללו שבניהם יצליחו לעמוד מול כל הפיתויים שמציעה הגלות וישמרו על זהותם היהודית. לכן, אומר הרב שמשון רפאל הירש, במהלך ההיסטוריה, ראו ההורים חשיבות מיוחדת בהשוואת בניהם דווקא לאפרים ולמנשה, ששמרו על זהותם היהודית, על אף שחיו בגלות, בין הגויים.
הדבר המתבקש ביותר, הוא להזניח את היהדות לטובת הפיתויים הרבים שסובבים אותם.
מסתבר, שזו משימה כלל לא פשוטה. כאשר לדוגמא, יהודים בגלות עומדים בפני מציאות של חגיגות 'חג המולד', הדבר המתבקש ביותר הוא להזניח את היהדות לטובת הפיתויים הרבים שסובבים אותם. זוהי הסיבה, שמחייבת את ההורים להיאבק תמיד במציאות שמקיפה את בניהם ולהדגיש את הערכים היפים של היהדות. הטכניקות האפקטיביות ביותר לשם כך, הן חוויות בעלות השפעה, כמו טיולים בארץ ותנועות נוער, המדגישות את יופיו של עולם היהדות.
ובסופו של דבר, כיצד ההורה יודע אם הוא הצליח במשימתו?
הרבה יותר מהילדים שלנו, דווקא הנכדים הם אלה שחושפים את מידת יציבותם של הערכים היהודיים שספגו והם אלה שמראים מה יהיה הכיוון הרוחני של המשך השושלת המשפחתית. מכאן גם מגיעה האמרה הידועה לכל יהודי החי בארצות הגולה: "השאלה היא לא האם ילדיך יישארו יהודים, אלא האם נכדיך יהיו יהודים".
מה באמת יצא מזרעם של אפרים ומנשה? למרות הסיכויים הנמוכים שהיו להם בהיוולדם לתוך מציאות טמאה ומנוונת, הם עדיין הצליחו להישאר נאמנים לערכי התורה ולמצוותיה. לכן, כיוון שחלק גדול מעמנו עדיין יושב בארצות הגולה, אנו בוחרים עד היום לברך את בנינו שיהיו דומים לאפרים ולמנשה.
מי ייתן וכולנו נתברך בבנים הגאים ביהדותם - וגם בנכדים שכאלה.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.com/htorahportion/shragasw...yechi_57691.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/htorahportion/shrag ... _57691.asp</a>
על "אפריים ומנשה" שבכל דור ודור
יעקב חש כי יום מותו הולך וקרב ולכן הוא אוסף סביבו את תריסר בניו, על מנת למסור להם את צוואתו הרוחנית ולברכם.
אך קודם כל, עוד בטרם ברך את בניו, הוא קורא לשני נכדיו - אפרים ומנשה - על מנת לברכם ראשונים. נשאלת השאלה, מדוע יעקב מקדים את ברכתם של שני נכדיו לברכת בניו? על מה ולמה ברכת הנכדים נראית לו כל כך חשובה?
הפרשנים מסבירים (ואת זאת יודע כל אחד שכבר יש לו נכדים משלו), שהשמחה שיש לאדם מנכדיו, היא אפילו רבה יותר מהשמחה שיש לו מבניו.
מדוע זה באמת כך?
אצל מרבית היצורים החיים, קיימות מערכות יחסים בין האבות לבנים - בין אם מדובר בלביאה שמגוננת על גורי האריות שלה ובין אם מדובר בציפור המאכילה את גוזליה הקטנים. אבל רק אצל בני האדם קיים מושג של נכדים, מושג שמשמעותו המשכיות והנצחה לפרק זמן ממושך יותר מדור אחד. עובדה זו היא תוצאה של הנשמה שלנו, ששורשיה נטועים בנצחיות ובאינסופיות. לפיכך, כאשר אנחנו הופכים לסבא ולסבתא, אנו מגשימים למעשה באופן העמוק ביותר את הייחודיות שלנו כבני אדם.
--------------------------------------------------------------------------------
אחווה ורעות בין אחים
קיימת חשיבות נוספת לברכתו של יעקב.
אחד המנהגים היפים ביותר בעולם היהודי, הוא הרגע שבו ההורים מברכים את ילדיהם בכל שבוע, ממש לפני שכולם מתיישבים יחדיו לסעודת ליל השבת. הבנות מתברכות בלשון זו: "ישימך אלוקים כשרה, רבקה, רחל ולאה". והבנים מתברכים בנוסח הבא: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".
מה קרה לשלושת האבות שלנו - לאברהם, יצחק ויעקב? מודע נבחרו אפרים ומנשה להיכלל בברכה החשובה והמסורתית הזו, במקום שלושת האבות?!
ובכן, אפרים ומנשה היו האחים הראשונים בעולם היהודי, שלא שררה ביניהם כל איבה או מחלוקת. שני בניו של אברהם אבינו - יצחק וישמעאל - לא הצליחו להסתדר זה עם זה, כשהמריבות ביניהם מייסדות את הבסיס לעימות הישראלי- ערבי, עד עצם היום הזה. בדור הבא, אצל שני בניו של יצחק - יעקב ועשו - היו ויכוחים כה מרים, עד שעשו ניסה כמעט בכל דרך אפשרית להרוג את יעקב, כשהוא מורה לצאצאיו להמשיך ולרדוף את בניו של יעקב. אפילו בדור שלאחריו, אצל בניו של יעקב, מכרו האחים את יוסף לאורחת הישמעאלים, שהעבירה אותו לעבדות בארץ מצרים.
על ידי החלפה זו, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה כל יריבות או מחלוקת.
אפרים ומנשה מייצגים מערכת יחסים אידיאלית, הקוטעת את הרצף הזה. עובדה זו גם מסבירה לנו מדוע מחליף יעקב בין שתי ידיו, כאשר הוא מברך את אפרים (הצעיר מבין שני האחים), לפני שברך את מנשה הבכור. על ידי החלפה זו, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה כל יריבות או מחלוקת (ראה בראשית מ"ח:14-13).
הורים, המברכים עד עצם היום הזה, את בניהם ובנותיהם בערב שבת, מנציחים למעשה את כוונתו של יעקב. משום שאין בעולם ברכה גדולה יותר, מאשר השכנת שלום בין האחים. אכן, נכונות הן המילים שאמר דוד המלך בספר תהילים: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהילים קל"ג:1).
זוהי הנחת שהקב"ה מאחל לכל יהודי בעולם כולו.
--------------------------------------------------------------------------------
ואף על פי כן, להישאר יהודי!
הרב שמשון רפאל הירש, שחי במאה התשע-עשרה בגרמניה, מציע הסבר אחר לסיבה בעבורה לאורך כל הדורות, הבנים זוכים בברכתם של אפרים ומנשה:
בדורות הראשונים של שושלת העם היהודי - אצל אברהם, יצחק ויעקב? גידול וחינוך הילדים התבצע בעיקר בארץ ישראל. ארץ הקודש היא המקום המתאים והנוח ביותר לכל יהודי. הגמרא אף מציינת ש"אפילו האוויר בארץ ישראל מחכים כל אדם". מבחינה מסוימת, קל יותר להיות יהודי, בארץ ישראל.
אבל, בעקבות הרעב הגדול שתקף את האזור, יעקב ובני משפחתו נאלצו לרדת מצריימה. הדור הבא כבר גדל, כשהוא מוקף בעבודה זרה ובחוקי מוסר מעוותים ואכזריים. האתגר שעמד בפניהם היה לדאוג, כי היהדות תמשיך להתקיים בתוך הסביבה הגלותית והקשה הזו.
לאורך כל הדורות, הורים יהודים התפללו שבניהם יצליחו לעמוד מול כל הפיתויים שמציעה הגלות וישמרו על זהותם היהודית. לכן, אומר הרב שמשון רפאל הירש, במהלך ההיסטוריה, ראו ההורים חשיבות מיוחדת בהשוואת בניהם דווקא לאפרים ולמנשה, ששמרו על זהותם היהודית, על אף שחיו בגלות, בין הגויים.
הדבר המתבקש ביותר, הוא להזניח את היהדות לטובת הפיתויים הרבים שסובבים אותם.
מסתבר, שזו משימה כלל לא פשוטה. כאשר לדוגמא, יהודים בגלות עומדים בפני מציאות של חגיגות 'חג המולד', הדבר המתבקש ביותר הוא להזניח את היהדות לטובת הפיתויים הרבים שסובבים אותם. זוהי הסיבה, שמחייבת את ההורים להיאבק תמיד במציאות שמקיפה את בניהם ולהדגיש את הערכים היפים של היהדות. הטכניקות האפקטיביות ביותר לשם כך, הן חוויות בעלות השפעה, כמו טיולים בארץ ותנועות נוער, המדגישות את יופיו של עולם היהדות.
ובסופו של דבר, כיצד ההורה יודע אם הוא הצליח במשימתו?
הרבה יותר מהילדים שלנו, דווקא הנכדים הם אלה שחושפים את מידת יציבותם של הערכים היהודיים שספגו והם אלה שמראים מה יהיה הכיוון הרוחני של המשך השושלת המשפחתית. מכאן גם מגיעה האמרה הידועה לכל יהודי החי בארצות הגולה: "השאלה היא לא האם ילדיך יישארו יהודים, אלא האם נכדיך יהיו יהודים".
מה באמת יצא מזרעם של אפרים ומנשה? למרות הסיכויים הנמוכים שהיו להם בהיוולדם לתוך מציאות טמאה ומנוונת, הם עדיין הצליחו להישאר נאמנים לערכי התורה ולמצוותיה. לכן, כיוון שחלק גדול מעמנו עדיין יושב בארצות הגולה, אנו בוחרים עד היום לברך את בנינו שיהיו דומים לאפרים ולמנשה.
מי ייתן וכולנו נתברך בבנים הגאים ביהדותם - וגם בנכדים שכאלה.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.com/htorahportion/shragasw...yechi_57691.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/htorahportion/shrag ... _57691.asp</a>
תשמ"ג, תשנ"ז, תשנ"ט
"ויחי יעקב בארץ מצרים"
הרב אברהם צוקרמן
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יקוט
א'
לא "ויגר" ולא "וישב" אלא יותר מזה "ויחי", ואיך מסביר רש"י את הפסוק: "ותחי רוח יעקב אביהם", ששרתה עליו רוח הקודש. אין השכינה שורה מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה של מצוה. ועל כן כל אותם השנים "שהיו מעט ורעים", גם אם זכה יעקב להתגלות אלקית, זכה לכך ברגעי התעלות, ולא בקביעות. מה שאין כן מאז בואו למצרים, לא פסקה השכינה מלשרות עליו. ואולי גם זה מההבטחה: "אנוכי ארד אתך מצרימה". כל השנים האלה היו אצל יעקב ימי שמחה של מצוה. שמחה של מצוה - בראותו שאת אשר השקיע ביוסף, מתוך דרך האבות "כי ידעתיו את אשר יצוה את בניו", הניב פרי הילולים, וקם אפרים ומנשה אשר נולדו במצרים וגדלו בתנאים של בית מלכות במצרים, עם כל הזימה שהיתה שם, גם הם כראובן ושמעון, שגדלו על ידו ובביתו.
שמחה של מצוה - שאין יוסף נוקם ונוטר באחיו, על כל אשר גמלו לו, ורואה כמוהו את כל שעבר עליו, מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו.
שמחה של מצוה - התחלת קיום ההבטחה האלקית "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", בדרך זו ובצורה זו של רוב טובה, וקל יותר לברך על הרעה, אחרי שברכו לפני כן ןנהנו מהטובה המרובה, סמוכים על שולחן המלכות ועוסקים בתורה בבית התלמוד שהקים יהודה.
(התשמ"ג)
ב'
בסופה של הפרשה הקודמת נאמר: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד מאד". כשבקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף, ויש להניח כי בהיותו במצרים, הגם שבא אל המנוחה הנפשית אחרי עשרים ושתים שנה של ניתוק מבנו מיוסף, עשה את הכל שלא תהיה לו נחלה במצרים, לא לחזור על המשגה שבעבר, וחי את חייו כעובר אורח. על כן דברי התורה "וישב ישראל" מכוונים לאחר פטירתו של יעקב, כי בעודו חי לא היה נותן שבניו יכשלו גם הם בשאיפה לשבת בשלווה, ובאמרם: "לגור בארץ באנו" - זו היתה המטרה.
ויש לדעת, יעקב ביקש לשבת בשלוה בארץ ישראל, הארץ המובטחת ומיועדת לו ולזרעו אחריו, שהם יעשו זאת "בארץ לא להם", ודאי שלא בא בחשבון, למרות הידיעה הברורה של "גר יהיה זרעך" "ארבע מאות שנה" אם הגאולה תהיה "בעתה", אבל אולי יזכו ל"אחישנה" !? כשם שבגאולה העתידה תהיינה נפלאות כימי צאתנו מארץ מצרים, כך גם יכולה להיות יציאת מצרים כגאולה העתידה: "לא זכו בעתה - זכו אחישנה".
האין מקום לחשוב שזו היתה הסתלקות השכינה מיעקב כשבקש לגלות את בניו את הקץ, כשיש שני מועדים "בעתה" שהוא קבוע, ולו חסרון גדול שהשאיפה והצפיה לגאולה נחלשת וההשתדלות העצמת כדי לזכות לה - נעדרת, ו"האחישנה" שהיא קשורה להיות "נכספים לה בתכלית הכוסף" גורמת לתוחלת ממושכת שהיא מחלת לב. לפיכך אף על פי שזכה ל"ותחי רוח יעקב" שהנבואה חזרה לו "ויחי יעקב" שבע עשרה שנה והשכינה שורה עליו - נסתלקה הימנו כשחשב על הקץ.
(התשנ"ז)
ג'
כל שנותיו של יעקב היו "מעט ורעים" עד "ותחי רוח יעקב אביהם" "מעט" משום שהיו"רעים" ועצבות שרתה עליו, "ואין שכינה שורה מתוך עצבות" וההתגלויות האלוקיות שזכה מעטות היו ובאספקלריה מאד מאד לא מאירה. רק בראותו את שמחת האחים בשעה שהודיעו לו "עוד יוסף חי" היא שהחיתה את רוחו ורוח הקדש שרתה עליו בשפע רב "ותחי רוח יעקב", בהיותו בארץ ישראל לפני שראה את יוסף. ותחיית הרוח, בארץ, היא היא שנמשכה אח"כ במצרים. כי אין השכינה מתגלית בצורה בהירה וברורה בחוצה לארץ אלא למי שנתגלתה כבר בארץ.
דברים הרבה העציבו את רוחו של יעקב אבינו, בקטנותו "ויאהב יצחק את עשו" ורק "רבקה אוהבת את יעקב", בשנות העמידה המאבק עם עשו על הבכורה ועל הברכה ושאיפתו של עשו להורגו, בהיותו אצל לבן - "ותדר שנתי מעיני", ובשובו לארץ - השנאה בין האחים, במצב זה של דאגות ועצבות - לא זכה לגילויי שכינה, רק בחלום דרגת נבואה פעוטה. שמחתם של האחים ושלום הבית שהוחזר, הבנת דברי יוסף "כי למחיה שלחני" שכל אשר היה, יד אלקים היאשכיונה זאת ו"מה' מצעדי גבר כוננו" - ולא "מלוך תמלוך עלינו" ולא "משל תמשול בנו", אלא "לה' המלוכה" - אין לך שמחה גדולה מזו השמחה מסוגל אדם לזכות ל"ותחי רוח" השראת שכינה שנמשכת ל"ויחי יעקב" גם, בארץ מצרים".
(התשנ"ט)
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.as...t=70&id=9134&q' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... &id=9134&q</a>
"ויחי יעקב בארץ מצרים"
הרב אברהם צוקרמן
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יקוט
א'
לא "ויגר" ולא "וישב" אלא יותר מזה "ויחי", ואיך מסביר רש"י את הפסוק: "ותחי רוח יעקב אביהם", ששרתה עליו רוח הקודש. אין השכינה שורה מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה של מצוה. ועל כן כל אותם השנים "שהיו מעט ורעים", גם אם זכה יעקב להתגלות אלקית, זכה לכך ברגעי התעלות, ולא בקביעות. מה שאין כן מאז בואו למצרים, לא פסקה השכינה מלשרות עליו. ואולי גם זה מההבטחה: "אנוכי ארד אתך מצרימה". כל השנים האלה היו אצל יעקב ימי שמחה של מצוה. שמחה של מצוה - בראותו שאת אשר השקיע ביוסף, מתוך דרך האבות "כי ידעתיו את אשר יצוה את בניו", הניב פרי הילולים, וקם אפרים ומנשה אשר נולדו במצרים וגדלו בתנאים של בית מלכות במצרים, עם כל הזימה שהיתה שם, גם הם כראובן ושמעון, שגדלו על ידו ובביתו.
שמחה של מצוה - שאין יוסף נוקם ונוטר באחיו, על כל אשר גמלו לו, ורואה כמוהו את כל שעבר עליו, מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו.
שמחה של מצוה - התחלת קיום ההבטחה האלקית "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", בדרך זו ובצורה זו של רוב טובה, וקל יותר לברך על הרעה, אחרי שברכו לפני כן ןנהנו מהטובה המרובה, סמוכים על שולחן המלכות ועוסקים בתורה בבית התלמוד שהקים יהודה.
(התשמ"ג)
ב'
בסופה של הפרשה הקודמת נאמר: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד מאד". כשבקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף, ויש להניח כי בהיותו במצרים, הגם שבא אל המנוחה הנפשית אחרי עשרים ושתים שנה של ניתוק מבנו מיוסף, עשה את הכל שלא תהיה לו נחלה במצרים, לא לחזור על המשגה שבעבר, וחי את חייו כעובר אורח. על כן דברי התורה "וישב ישראל" מכוונים לאחר פטירתו של יעקב, כי בעודו חי לא היה נותן שבניו יכשלו גם הם בשאיפה לשבת בשלווה, ובאמרם: "לגור בארץ באנו" - זו היתה המטרה.
ויש לדעת, יעקב ביקש לשבת בשלוה בארץ ישראל, הארץ המובטחת ומיועדת לו ולזרעו אחריו, שהם יעשו זאת "בארץ לא להם", ודאי שלא בא בחשבון, למרות הידיעה הברורה של "גר יהיה זרעך" "ארבע מאות שנה" אם הגאולה תהיה "בעתה", אבל אולי יזכו ל"אחישנה" !? כשם שבגאולה העתידה תהיינה נפלאות כימי צאתנו מארץ מצרים, כך גם יכולה להיות יציאת מצרים כגאולה העתידה: "לא זכו בעתה - זכו אחישנה".
האין מקום לחשוב שזו היתה הסתלקות השכינה מיעקב כשבקש לגלות את בניו את הקץ, כשיש שני מועדים "בעתה" שהוא קבוע, ולו חסרון גדול שהשאיפה והצפיה לגאולה נחלשת וההשתדלות העצמת כדי לזכות לה - נעדרת, ו"האחישנה" שהיא קשורה להיות "נכספים לה בתכלית הכוסף" גורמת לתוחלת ממושכת שהיא מחלת לב. לפיכך אף על פי שזכה ל"ותחי רוח יעקב" שהנבואה חזרה לו "ויחי יעקב" שבע עשרה שנה והשכינה שורה עליו - נסתלקה הימנו כשחשב על הקץ.
(התשנ"ז)
ג'
כל שנותיו של יעקב היו "מעט ורעים" עד "ותחי רוח יעקב אביהם" "מעט" משום שהיו"רעים" ועצבות שרתה עליו, "ואין שכינה שורה מתוך עצבות" וההתגלויות האלוקיות שזכה מעטות היו ובאספקלריה מאד מאד לא מאירה. רק בראותו את שמחת האחים בשעה שהודיעו לו "עוד יוסף חי" היא שהחיתה את רוחו ורוח הקדש שרתה עליו בשפע רב "ותחי רוח יעקב", בהיותו בארץ ישראל לפני שראה את יוסף. ותחיית הרוח, בארץ, היא היא שנמשכה אח"כ במצרים. כי אין השכינה מתגלית בצורה בהירה וברורה בחוצה לארץ אלא למי שנתגלתה כבר בארץ.
דברים הרבה העציבו את רוחו של יעקב אבינו, בקטנותו "ויאהב יצחק את עשו" ורק "רבקה אוהבת את יעקב", בשנות העמידה המאבק עם עשו על הבכורה ועל הברכה ושאיפתו של עשו להורגו, בהיותו אצל לבן - "ותדר שנתי מעיני", ובשובו לארץ - השנאה בין האחים, במצב זה של דאגות ועצבות - לא זכה לגילויי שכינה, רק בחלום דרגת נבואה פעוטה. שמחתם של האחים ושלום הבית שהוחזר, הבנת דברי יוסף "כי למחיה שלחני" שכל אשר היה, יד אלקים היאשכיונה זאת ו"מה' מצעדי גבר כוננו" - ולא "מלוך תמלוך עלינו" ולא "משל תמשול בנו", אלא "לה' המלוכה" - אין לך שמחה גדולה מזו השמחה מסוגל אדם לזכות ל"ותחי רוח" השראת שכינה שנמשכת ל"ויחי יעקב" גם, בארץ מצרים".
(התשנ"ט)
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.as...t=70&id=9134&q' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... &id=9134&q</a>
כיצד מברכין?
בברכותיו לבניו מלמד אותנו יעקב אבינו שברכה אמיתית איננה דברי חנופה, אלא כוללת בתוכה גם קריאת כיוון להמשך הדרך. אוי לו למתברך אם ישען על הברכה לבדה.
י"א טבת ה´תשס"ח - אביעד הכהן
ברכות היו זה כבר מטבע עובר לסוחר. עשרות ומאות אנשים, בארץ ובעולם, נוהגים דרך קבע להשפיע מברכותיהם לאחרים, לרוב חינם אין כסף, אך לא אחת גם תמורת הון עתק. מקובלים לסוגיהם ולמיניהם, בעלי קבלות ונעדרי קבלות, מעתירים רוב ברכות על ראשי המשחרים לפתחיהם. רצונם של אנשים לברך ולהתברך היא אחת התופעות הנפוצות ביותר בהוויה האנושית, וימיה כימי עולם.
הברכות תופשות מקום ניכר וחשוב בעולמה של תורת ישראל, ומקום מרכזי בתפילה היהודית. ספר בראשית משופע בהן. למן ברכתו של הקב"ה לבעלי החיים ולאדם הראשון, "פרו ורבו ומלאו את הארץ", דרך הברכות שהורעפו על נח ואברהם אבינו, המשך לברכות שניתנו ליצחק ועד ברכותיו-שלו ליעקב ועשו בניו. יעקב אבינו נולד לתוך עולם של ברכות, ובערוב ימיו הוא שב ומלמדנו פרק מאלף ב"הלכות ברכות".
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=24925' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=24925</a>
ראש לכל, אין הוא מאריך טרחא, ומקיים בעצמו ברכת "ויאמר לקוצרים ה' עמכם". כל אחת מברכותיו קצרה, ממוקדת, בת מלים ספורות, מילה בסלע. סאונד-בייט או מבזק בן כמה שניות המקפל בתוכו עולם מלא.
ברכותיו של יעקב לבניו אינן עשויות מקשה אחת. ולא לחינם מדגיש הכתוב ושונה: "ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם" (מט, כח). יעקב אבינו מכיר בייחודו של כל אחד מבניו, וידע כי ברכה היוצאת מן הלב, ולא נאמרת מן הפה ולחוץ, צריכה להיות מכוונת לנמענה, תואמת את ייחודו ומיוחדותו. כמה עלובות הן חלק מהברכות שנאמרות בימינו, שנראות לא אחת כאילו הועתקו זו מזו. רבות מהן מנוסחות בנוסח אחיד, רצופות קלישאות ולשונות של שגרה, נוטפות שומן, וחפות לחלוטין מכל ביטוי אישי ואמתי התואם את אופיו המיוחד של המתברך. שמעת ברכה אחת - שמעת את כולן, וצריך אתה רק להחליף את שמו של המתברך במשבצת החסרה.
יופיו של פסיפס הוא בריבוי גווניו. פסיפס שכל אבניו עשויות צבע אחד - משעמם עד מוות. אך גם כאשר יש בו אבנים שונות, המסגרת האחת שמאחדת את כולן, היא שיוצרת את התמונה משיבת הנפש. כזהו יופיו של פסיפס בני ישראל. ואף על פי שכל אחד מבניו זוכה לברכה משלו, בעלת ייחוד וצבע משלה, לסוף כוללם יעקב יחדיו. וכבר פירש רש"י: "לא היה לו לומר אלא איש כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר 'ברך אותם'? לפי שנתן ליהודה גבורת ארי, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותו של איל. יכול שלא כללן כולם בכל הברכות? תלמוד לומר "ברך אותם".
יתר על כן: ברכותיו של יעקב רצופות אהבה, אך גם תוכחה. "בכורי אתה, יתר שאת ויתר עז", אך גם "פחז כמים" ו"כלי חמס מכרותיהם. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה".
אבינו יעקב מלמדנו, כי ברכה אמיתית אינה מורכבת רק מפיסות שמאלץ עסיסיות, נוטפות מור וחנופה. ברכה אמתית צריכה להעמיד את המתברך על שגיאות שעשה, ולכוון אותו לדרך הישר. במבט ראשון עלולה היא להיתפס כמשהו אכזרי, מבייש, אך לאמתו של דבר, עשויה היא להיטיב את דרכיו של המתברך ולהעמידו על טעויותיו, וסופה שהפסדה למראית עין יצא בשכרה. היא מורה למתברך שאל לו להישען על הברכה ולהסתפק בה, אלא עליו לתקן מעשיו, להיטיב דרכיו ולהמשיך לפעול למען מילוי האתגרים והמשימות שעוד נכונו לו.
מכאן גם ניתן להבין אותן לשונות "קשות" למראה, שנזכרות בראשית הפרשה ובסופה. "האספו ואגידה לכם" - דברים קשים כגידים, וכן בחתימת הדברים, "וזאת אשר דיבר להם אביהם", דיבור "קשה" ולא רק "אמירה" רכה.
יעקב אינו מסתפק בברכה. הוא ממהר לסמוך לה ציווי: "ויצו אותם ויאמר אליהם אני נאסף אל עמי... ויכל יעקב לצוות את בניו, ויאסף רגליו אל המיטה" (מט, כט, לג).
ללמדנו, שאדם מישראל, בן-בנו של ישראל סבא, אינו רשאי לנוח על זרי הדפנה והברכה, אלא עליו לראות עצמו כל ימיו כ"מ
בברכותיו לבניו מלמד אותנו יעקב אבינו שברכה אמיתית איננה דברי חנופה, אלא כוללת בתוכה גם קריאת כיוון להמשך הדרך. אוי לו למתברך אם ישען על הברכה לבדה.
י"א טבת ה´תשס"ח - אביעד הכהן
ברכות היו זה כבר מטבע עובר לסוחר. עשרות ומאות אנשים, בארץ ובעולם, נוהגים דרך קבע להשפיע מברכותיהם לאחרים, לרוב חינם אין כסף, אך לא אחת גם תמורת הון עתק. מקובלים לסוגיהם ולמיניהם, בעלי קבלות ונעדרי קבלות, מעתירים רוב ברכות על ראשי המשחרים לפתחיהם. רצונם של אנשים לברך ולהתברך היא אחת התופעות הנפוצות ביותר בהוויה האנושית, וימיה כימי עולם.
הברכות תופשות מקום ניכר וחשוב בעולמה של תורת ישראל, ומקום מרכזי בתפילה היהודית. ספר בראשית משופע בהן. למן ברכתו של הקב"ה לבעלי החיים ולאדם הראשון, "פרו ורבו ומלאו את הארץ", דרך הברכות שהורעפו על נח ואברהם אבינו, המשך לברכות שניתנו ליצחק ועד ברכותיו-שלו ליעקב ועשו בניו. יעקב אבינו נולד לתוך עולם של ברכות, ובערוב ימיו הוא שב ומלמדנו פרק מאלף ב"הלכות ברכות".
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=24925' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=24925</a>
ראש לכל, אין הוא מאריך טרחא, ומקיים בעצמו ברכת "ויאמר לקוצרים ה' עמכם". כל אחת מברכותיו קצרה, ממוקדת, בת מלים ספורות, מילה בסלע. סאונד-בייט או מבזק בן כמה שניות המקפל בתוכו עולם מלא.
ברכותיו של יעקב לבניו אינן עשויות מקשה אחת. ולא לחינם מדגיש הכתוב ושונה: "ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם" (מט, כח). יעקב אבינו מכיר בייחודו של כל אחד מבניו, וידע כי ברכה היוצאת מן הלב, ולא נאמרת מן הפה ולחוץ, צריכה להיות מכוונת לנמענה, תואמת את ייחודו ומיוחדותו. כמה עלובות הן חלק מהברכות שנאמרות בימינו, שנראות לא אחת כאילו הועתקו זו מזו. רבות מהן מנוסחות בנוסח אחיד, רצופות קלישאות ולשונות של שגרה, נוטפות שומן, וחפות לחלוטין מכל ביטוי אישי ואמתי התואם את אופיו המיוחד של המתברך. שמעת ברכה אחת - שמעת את כולן, וצריך אתה רק להחליף את שמו של המתברך במשבצת החסרה.
יופיו של פסיפס הוא בריבוי גווניו. פסיפס שכל אבניו עשויות צבע אחד - משעמם עד מוות. אך גם כאשר יש בו אבנים שונות, המסגרת האחת שמאחדת את כולן, היא שיוצרת את התמונה משיבת הנפש. כזהו יופיו של פסיפס בני ישראל. ואף על פי שכל אחד מבניו זוכה לברכה משלו, בעלת ייחוד וצבע משלה, לסוף כוללם יעקב יחדיו. וכבר פירש רש"י: "לא היה לו לומר אלא איש כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר 'ברך אותם'? לפי שנתן ליהודה גבורת ארי, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותו של איל. יכול שלא כללן כולם בכל הברכות? תלמוד לומר "ברך אותם".
יתר על כן: ברכותיו של יעקב רצופות אהבה, אך גם תוכחה. "בכורי אתה, יתר שאת ויתר עז", אך גם "פחז כמים" ו"כלי חמס מכרותיהם. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה".
אבינו יעקב מלמדנו, כי ברכה אמיתית אינה מורכבת רק מפיסות שמאלץ עסיסיות, נוטפות מור וחנופה. ברכה אמתית צריכה להעמיד את המתברך על שגיאות שעשה, ולכוון אותו לדרך הישר. במבט ראשון עלולה היא להיתפס כמשהו אכזרי, מבייש, אך לאמתו של דבר, עשויה היא להיטיב את דרכיו של המתברך ולהעמידו על טעויותיו, וסופה שהפסדה למראית עין יצא בשכרה. היא מורה למתברך שאל לו להישען על הברכה ולהסתפק בה, אלא עליו לתקן מעשיו, להיטיב דרכיו ולהמשיך לפעול למען מילוי האתגרים והמשימות שעוד נכונו לו.
מכאן גם ניתן להבין אותן לשונות "קשות" למראה, שנזכרות בראשית הפרשה ובסופה. "האספו ואגידה לכם" - דברים קשים כגידים, וכן בחתימת הדברים, "וזאת אשר דיבר להם אביהם", דיבור "קשה" ולא רק "אמירה" רכה.
יעקב אינו מסתפק בברכה. הוא ממהר לסמוך לה ציווי: "ויצו אותם ויאמר אליהם אני נאסף אל עמי... ויכל יעקב לצוות את בניו, ויאסף רגליו אל המיטה" (מט, כט, לג).
ללמדנו, שאדם מישראל, בן-בנו של ישראל סבא, אינו רשאי לנוח על זרי הדפנה והברכה, אלא עליו לראות עצמו כל ימיו כ"מ
