אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
פרשת וישלח!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
וישלח (בראשית לב:ד-לו:מד)
על כדי חרס פשוטים והרבה פוטנציאל.
בפרשת השבוע אנו פוגשים ביעקב, כשהוא חוצה את נהר הירדן בכניסתו לארץ ישראל. חוץ מבני משפחתו, המשלחת שלו כוללת גם קבוצה גדולה של משרתים, עדרי צאן, בקר, חמורים וגמלים. לחצות עם כולם את הנהר, היה מבצע לוגיסטי לא פשוט ונצרכה זהירות מיוחדת לשם כך.
יחד עם זאת, לאחר המבצע המסוכן, כאשר כל האנשים והעדרים חצו בשלום, חוזר יעקב לעברו השני של הנהר. "וייוותר יעקב לבדו" (בראשית ל"ב:25). מדוע? לאיזו מטרה? הגמרא (חולין דף צ"א ע"א) מספרת שיעקב שכח שם כדי חרס אחדים והוא חזר לעברו השני של הנהר, על מנת לאסוף אותם.
ההסבר הזה לא בדיוק מתקבל על הדעת! אחרי הכל, מדובר ביעקב אבינו, שהיה אדם עשיר מאד! הייתכן שהוא בחר להסתכן ולחצות את הנהר בשנית, רק בכדי להביא כמה כדי חרס זולים ופשוטים?! בהשוואה ניתן לומר, שזה כאילו שביל גייטס חוצה את העיר כולה בשביל להרים מטבע של שקל, שנפל לו מוקדם יותר!
התשובה לכך פשוטה מאד ונפלאה מאד. יעקב בגדלותו, הבין שכל חפץ הקיים ברשותו, ניתן לו מאת בורא עולם, מתוך כוונה נסתרת ולצורך מטרה. לפיכך, לא הייתה כל משמעות לעובדה שכדי החרס היו פשוטים וזולים, עבור יעקב הם היו יקרי ערך. בדומה לכך, גם העולם שלנו מלא בפוטנציאל, שרק מחכה שיבחינו בו.
--------------------------------------------------------------------------------
ערך פנימי
כשהתורה מתארת לנו את סיפור בריאת העולם, אנו רואים שהקב"ה מצווה על האדמה להצמיח יבול ולהוציא מתוכה גם "עץ פרי עושה פרי" (בראשית א':11). אבל הפסוק יכול היה לומר זאת בפשטות - "עץ המניב פירות". מדוע בחרה התורה בכפל לשון? מדוע לחזור על המילה "פרי" פעמיים?
הפרשנים מסבירים, שהקב"ה רצה אמנם שהעצים יניבו פירות, אך בנוסף הוא גם רצה שהעץ עצמו (הגזע והענפים) יהיו "בעלי פירות" משלהם. אנו למדים מכך, שהגזע והענפים אינם משמשים רק כאמצעי לשם מטרה גדולה יותר, אלא יש להם גם ערך פנימי משל עצמם.
כך גם לגבי כל דבר שקיים בעולמנו.
הוא מביא לי מים בכוס חד פעמית, ומה אני עושה? אני שותה את המים ומשליך את הכוס לפח האשפה הקרוב.
הרב עזריאל טאובר מסביר את התפיסה הזו בעזרת מטאפורה. "בואו נאמר שאני צמא, אז אני מבקש מחבר להביא לי מים. הוא מביא לי מים בכוס חד פעמית, ומה אני עושה? אני שותה את המים ומשליך את הכוס לפח האשפה הקרוב.
כעת בואו נדמיין, שאני מתהלך במדבר החם, כמעט גווע בצמא. אני מרים את עיני כלפי השמים ואומר: "ריבונו של עולם, אני הולך למות. אנא עשה שיקרה פה נס, ושלח לי מעט מים!". למרבה הפלא, יורדת מן השמים יד ענקית שמעניקה לי מים בכוס חד פעמית. אז אני שותה את המים... אבל מה אני עושה עם הכוס? אני בטח לא משליך אותה לפח - הרי כוס שהגיעה ישירות מן השמים היא מיוחדת מאד, וראויה להישמר כמזכרת לנס האדיר שקרה לי!
הקב"ה למעשה, יכול היה לשלוח לי את המים בכל דרך שהיא: הוא יכול היה להוריד עלי קצת גשם, או לברוא עבורי נווה מדבר, הוא יכול היה לשלוח "גזלן" עם קיוסק או פשוט לדאוג שלא אהיה צמא יותר. העובדה שהקב"ה בחר לתת לי את המים, דווקא בכוס חד פעמית מוכיחה, שהוא רצה אמנם שאקבל את המים, אבל הוא גם רצה להעניק לי את הכוס."
החיים שלנו מלאים באנשים, רעיונות וחפצים שונים ומשונים, כשלכל דבר בעולם משמעות ומטרה מיוחדות משלו, שרק מחכות לצאת ולהתגלות.
--------------------------------------------------------------------------------
להיות צדיק
כולנו מכירים את המושג "צדיק" - אדם שלא חוטא. אבל מהי ההגדרה המדויקת לכך? האם אלו המעשים הטובים שהוא עושה שהופכים אותו לכזה? או אולי התכונות התרומיות שלו? ודאי שכן. אך מה שעושה אותו מיוחד ונעלה כל כך, זו היכולת לראות בכל אדם, חפץ או התרחשות, מסר ישיר מבורא עולם. עבור אדם שכזה, החיים מלאי משמעות וקדושה עצומה.
עשו אומר: "יש לי רב [הרבה]", ויעקב אומר: "יש לי כל [הכל]" (בראשית ל"ג:11-9).
הרעיון הזה בא לידי ביטוי פעם נוספת בפרשת השבוע שלנו. לאחר פרידה של 20 שנה, יעקב פוגש את עשו אחיו ובמהלך ההכרות המחודשת, כל אחד מהם מתאר באוזני אחיו את מצבו הכלכלי, עשו אומר: "יש לי רב [הרבה]", ויעקב אומר: "יש לי כל [הכל]" (בראשית ל"ג:11-9).
ההבדל ביניהם לכאורה סמוי מן העין, אך למעשה הוא מהותי ביותר. עשו אומר: "יש לי רב...", 'אבל ברור לי שהייתי שמח לקבל עוד ועוד!' לעומתו, יעקב אומר: 'בהתאם לכוונתו הנצחית של הקב"ה, יש לי הכל - יש לי כל מה שאני צריך בעולם הזה'. כל דבר שיש לי בידי - הוא מתנה עילאית מהקב"ה וכל דבר מהווה עבורי הזדמנות להתקרב אליו יותר.
--------------------------------------------------------------------------------
חיים חד פעמיים?
בעידן המודרני, קיימת מגיפה נוראית שנקראת "חד פעמיות". כאשר מתקלקל לנו הטוסטר, אנו מייד רצים לקנות חדש. כאשר נקרעת לנו חולצה מסוימת, אנו ממהרים לקנות אחרת במקומה. וכיצד אנו נוהגים במערכות היחסים שלנו? האם לא דבק בהן משהו מאווירת ה"חד פעמיות"? כאשר חיי הנישואים שלנו משעממים אותנו, האין אנו ממהרים להחליפם באחרים?
שימו לב, כיצד תופעת ה"חד פעמיות", משפיעה על כל ערכי החברה בחיינו היומיומיים.
שימו לב, כיצד תופעת ה"חד פעמיות", משפיעה על כל ערכי החברה בחיינו היומיומיים. ומה ביחס לטיפוח ושימור הסביבה שבה אנו חיים? והרבה יותר קריטי מזה, מה לגבי עולם הפשע והאלימות?
בספר דברים (כ':29) התורה אוסרת עלינו לעקור עצי פרי. האיסור הזה הוא רק חלק מהאיסור הרחב יותר, המתנגד לבזבזנות והשחתת רכוש ומזון - איסור "בל תשחית". בדיוק כפי שהיה בגן עדן, עצי הפרי מייצגים את כל הדברים שיש להם משמעות וערך פנימי. עקרון זה נכון לגבי החיים בכללותם.
העניקו חשיבות לכל מה שנמצא ברשותכם. הכישורים שלכם, הרעיונות שלכם, החברים, המשאבים. נסו למצוא את המשמעות והערך הפנימי בכל דבר. היו אסירי תודה על כל מה שיש בבעלותכם. אל תמהרו להשליך לאשפה את מה שמתקלקל, נסו ללמוד מכך משהו על עצמכם. מה דורש תיקון? נסו לראות כיצד החיים מתנהלים בדיוק כפי שהם אמורים להיות, ואז תזכו לממש, את מלוא היופי הפנימי והפוטנציאל השלם, של כל רגע בחייכם.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.com/htorahportion/shragasw...hlach_57691.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/htorahportion/shrag ... _57691.asp</a>
על כדי חרס פשוטים והרבה פוטנציאל.
בפרשת השבוע אנו פוגשים ביעקב, כשהוא חוצה את נהר הירדן בכניסתו לארץ ישראל. חוץ מבני משפחתו, המשלחת שלו כוללת גם קבוצה גדולה של משרתים, עדרי צאן, בקר, חמורים וגמלים. לחצות עם כולם את הנהר, היה מבצע לוגיסטי לא פשוט ונצרכה זהירות מיוחדת לשם כך.
יחד עם זאת, לאחר המבצע המסוכן, כאשר כל האנשים והעדרים חצו בשלום, חוזר יעקב לעברו השני של הנהר. "וייוותר יעקב לבדו" (בראשית ל"ב:25). מדוע? לאיזו מטרה? הגמרא (חולין דף צ"א ע"א) מספרת שיעקב שכח שם כדי חרס אחדים והוא חזר לעברו השני של הנהר, על מנת לאסוף אותם.
ההסבר הזה לא בדיוק מתקבל על הדעת! אחרי הכל, מדובר ביעקב אבינו, שהיה אדם עשיר מאד! הייתכן שהוא בחר להסתכן ולחצות את הנהר בשנית, רק בכדי להביא כמה כדי חרס זולים ופשוטים?! בהשוואה ניתן לומר, שזה כאילו שביל גייטס חוצה את העיר כולה בשביל להרים מטבע של שקל, שנפל לו מוקדם יותר!
התשובה לכך פשוטה מאד ונפלאה מאד. יעקב בגדלותו, הבין שכל חפץ הקיים ברשותו, ניתן לו מאת בורא עולם, מתוך כוונה נסתרת ולצורך מטרה. לפיכך, לא הייתה כל משמעות לעובדה שכדי החרס היו פשוטים וזולים, עבור יעקב הם היו יקרי ערך. בדומה לכך, גם העולם שלנו מלא בפוטנציאל, שרק מחכה שיבחינו בו.
--------------------------------------------------------------------------------
ערך פנימי
כשהתורה מתארת לנו את סיפור בריאת העולם, אנו רואים שהקב"ה מצווה על האדמה להצמיח יבול ולהוציא מתוכה גם "עץ פרי עושה פרי" (בראשית א':11). אבל הפסוק יכול היה לומר זאת בפשטות - "עץ המניב פירות". מדוע בחרה התורה בכפל לשון? מדוע לחזור על המילה "פרי" פעמיים?
הפרשנים מסבירים, שהקב"ה רצה אמנם שהעצים יניבו פירות, אך בנוסף הוא גם רצה שהעץ עצמו (הגזע והענפים) יהיו "בעלי פירות" משלהם. אנו למדים מכך, שהגזע והענפים אינם משמשים רק כאמצעי לשם מטרה גדולה יותר, אלא יש להם גם ערך פנימי משל עצמם.
כך גם לגבי כל דבר שקיים בעולמנו.
הוא מביא לי מים בכוס חד פעמית, ומה אני עושה? אני שותה את המים ומשליך את הכוס לפח האשפה הקרוב.
הרב עזריאל טאובר מסביר את התפיסה הזו בעזרת מטאפורה. "בואו נאמר שאני צמא, אז אני מבקש מחבר להביא לי מים. הוא מביא לי מים בכוס חד פעמית, ומה אני עושה? אני שותה את המים ומשליך את הכוס לפח האשפה הקרוב.
כעת בואו נדמיין, שאני מתהלך במדבר החם, כמעט גווע בצמא. אני מרים את עיני כלפי השמים ואומר: "ריבונו של עולם, אני הולך למות. אנא עשה שיקרה פה נס, ושלח לי מעט מים!". למרבה הפלא, יורדת מן השמים יד ענקית שמעניקה לי מים בכוס חד פעמית. אז אני שותה את המים... אבל מה אני עושה עם הכוס? אני בטח לא משליך אותה לפח - הרי כוס שהגיעה ישירות מן השמים היא מיוחדת מאד, וראויה להישמר כמזכרת לנס האדיר שקרה לי!
הקב"ה למעשה, יכול היה לשלוח לי את המים בכל דרך שהיא: הוא יכול היה להוריד עלי קצת גשם, או לברוא עבורי נווה מדבר, הוא יכול היה לשלוח "גזלן" עם קיוסק או פשוט לדאוג שלא אהיה צמא יותר. העובדה שהקב"ה בחר לתת לי את המים, דווקא בכוס חד פעמית מוכיחה, שהוא רצה אמנם שאקבל את המים, אבל הוא גם רצה להעניק לי את הכוס."
החיים שלנו מלאים באנשים, רעיונות וחפצים שונים ומשונים, כשלכל דבר בעולם משמעות ומטרה מיוחדות משלו, שרק מחכות לצאת ולהתגלות.
--------------------------------------------------------------------------------
להיות צדיק
כולנו מכירים את המושג "צדיק" - אדם שלא חוטא. אבל מהי ההגדרה המדויקת לכך? האם אלו המעשים הטובים שהוא עושה שהופכים אותו לכזה? או אולי התכונות התרומיות שלו? ודאי שכן. אך מה שעושה אותו מיוחד ונעלה כל כך, זו היכולת לראות בכל אדם, חפץ או התרחשות, מסר ישיר מבורא עולם. עבור אדם שכזה, החיים מלאי משמעות וקדושה עצומה.
עשו אומר: "יש לי רב [הרבה]", ויעקב אומר: "יש לי כל [הכל]" (בראשית ל"ג:11-9).
הרעיון הזה בא לידי ביטוי פעם נוספת בפרשת השבוע שלנו. לאחר פרידה של 20 שנה, יעקב פוגש את עשו אחיו ובמהלך ההכרות המחודשת, כל אחד מהם מתאר באוזני אחיו את מצבו הכלכלי, עשו אומר: "יש לי רב [הרבה]", ויעקב אומר: "יש לי כל [הכל]" (בראשית ל"ג:11-9).
ההבדל ביניהם לכאורה סמוי מן העין, אך למעשה הוא מהותי ביותר. עשו אומר: "יש לי רב...", 'אבל ברור לי שהייתי שמח לקבל עוד ועוד!' לעומתו, יעקב אומר: 'בהתאם לכוונתו הנצחית של הקב"ה, יש לי הכל - יש לי כל מה שאני צריך בעולם הזה'. כל דבר שיש לי בידי - הוא מתנה עילאית מהקב"ה וכל דבר מהווה עבורי הזדמנות להתקרב אליו יותר.
--------------------------------------------------------------------------------
חיים חד פעמיים?
בעידן המודרני, קיימת מגיפה נוראית שנקראת "חד פעמיות". כאשר מתקלקל לנו הטוסטר, אנו מייד רצים לקנות חדש. כאשר נקרעת לנו חולצה מסוימת, אנו ממהרים לקנות אחרת במקומה. וכיצד אנו נוהגים במערכות היחסים שלנו? האם לא דבק בהן משהו מאווירת ה"חד פעמיות"? כאשר חיי הנישואים שלנו משעממים אותנו, האין אנו ממהרים להחליפם באחרים?
שימו לב, כיצד תופעת ה"חד פעמיות", משפיעה על כל ערכי החברה בחיינו היומיומיים.
שימו לב, כיצד תופעת ה"חד פעמיות", משפיעה על כל ערכי החברה בחיינו היומיומיים. ומה ביחס לטיפוח ושימור הסביבה שבה אנו חיים? והרבה יותר קריטי מזה, מה לגבי עולם הפשע והאלימות?
בספר דברים (כ':29) התורה אוסרת עלינו לעקור עצי פרי. האיסור הזה הוא רק חלק מהאיסור הרחב יותר, המתנגד לבזבזנות והשחתת רכוש ומזון - איסור "בל תשחית". בדיוק כפי שהיה בגן עדן, עצי הפרי מייצגים את כל הדברים שיש להם משמעות וערך פנימי. עקרון זה נכון לגבי החיים בכללותם.
העניקו חשיבות לכל מה שנמצא ברשותכם. הכישורים שלכם, הרעיונות שלכם, החברים, המשאבים. נסו למצוא את המשמעות והערך הפנימי בכל דבר. היו אסירי תודה על כל מה שיש בבעלותכם. אל תמהרו להשליך לאשפה את מה שמתקלקל, נסו ללמוד מכך משהו על עצמכם. מה דורש תיקון? נסו לראות כיצד החיים מתנהלים בדיוק כפי שהם אמורים להיות, ואז תזכו לממש, את מלוא היופי הפנימי והפוטנציאל השלם, של כל רגע בחייכם.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.com/htorahportion/shragasw...hlach_57691.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/htorahportion/shrag ... _57691.asp</a>
י' כסלו תשס"ט
איזהו חכם? הרואה את הנולד
הרב משה צוריאל
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
מסעוד בן רזלה
שמעון ולוי הרגו את כל איש זכר שבעיר שכם. ודאי מדובר על עשרות הרוגים. מה הרקע למעשה אכזרי זה? בנו של מושל העיר, שכם בן חמור, חילל את כבודה של אחותם דינה. הילדה היתה רק בגיל שמונה. כך עורך החשבון רבנו בחיי (בראשית לד, ג), והם עצמם היו גילאי י"ג וי"ב בלבד (שם, לד, כה). יוכלו לקיים משימה זו כי ביום השלישי למילת בני העיר שכבו על מטותיהם מתפתלים בכאביהם ולא היתה בעיה לבחורים צעירים אלו לעבור מבית לבית, חרבם בידם. השאלה שיש לברר כאן היא אם הם עשו כטוב וכראוי או מעשה מכוער?
יש מפרשים (רש"ר הירש והנצי"ב ועוד) המגנים את מעשיהם. אבל יש רבים המשבחים את מעשיהם. ראש לבעלי הביקורת עליהם הוא יעקב אבינו הגוער בהם:
"עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי. ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי!" (בראשית לד, ל).
זאת אומרת יש להתחשב במציאות הקשה שאנו בני ישראל מועטים במספר. יעקב וכל בניו היו שלשה עשר איש. גם אם היו להם עבדים ושפחות, לא יגיעו ליותר ממספר חמישים. אבל אם יתאגדו נגדו כל כפרי הכנענים שבאיזור, אין ליהודים סיכוי להלחם נגדם. זה גם מסביר פשר שתיקתו המוזרה של יעקב כאשר נתקל בתביעתו המושחתת של חמור אבי שכם.
אביו של הגזלן וחמסן שכם, בא לביתו של אבי הכלה והתחנן לפניו:
"שכם בני חשקה נפשו בבתכם, תנו נא אותה לו לאשה. והתחתנו אותנו, בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו ניתן לכם. ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם, שבו וסחרוה" (בראשית לד, ט).
ממש חזון פלאים של חיים פסטורליים ושקטים; של דו קיום עם האומות. "מזרח תיכון חדש". וגר זאב עם כבש. לא נרשם בתורה מה יעקב ענה על כך. לפי חינוכינו התורנית היום הוא היה חייב לדחות את ההצעה על הסף. הרי על מה נהרג אמנון (מחבר פיוט "ונתנה תוקף" של ראש השנה)? לא מפני שבקש מהמושל שלושה ימים כדי לתת לו תשובה? מה ההיסוס הזה?
ואמנם אפשר לטעון כי יעקב סמך על תבונתם ועצתם של בניו. הרי מפורש שכאשר נודע ליעקב על מעשה הנבלה "והחריש יעקב עד בואם" (פסוק ה). בניו הפקחים אמרו לכנענים הללו שהצעתם באה בחשבון אם ימולו את עצמם. אין אנו יודעים כיצד הצליח שכם בן חמור לשכנע כל בני עירו לימול, אם ע"י שוחד רב "מקניהם וכל בהמתם הלוא לנו הם" (פסוק כג) או בכח איומים של נקיטת סנקציות למי שיסרב. כל בני העיר נימולו. אבל עד ששמעון ולוי פעלו פעולת ההצלה, עברו שלשה ימים (פסוק כה)! ובכל התקופה הארוכה ההיא אחותם הקטנה היתה שבויה בידי המלוכלכים, כי רק אחרי פעולת הטבח הצליחו להוציא את דינה מביתו של שכם (פסוק כו). כיצד הסכים יעקב שבתו היחידה תשאר שם כל הזמן ההוא? אמנם נעשקה ע"י שכם המנוול לפני שידע על כך יעקב, אבל כיצד הסכים להשאיר את בתו שמה אפילו שעה אחת נוספת? וכמה הצטער אברהם אבינו שאשתו שרה שבויה בבית פרעה אפילו לילה אחת! וכאן שלשה ימים? אלא פשוט הוא כי יעקב עשה חשבון כי אין לו עצה אחרת. פקוח נפש דוחה הרבה איסורים בתורה. אם יתנגד למושל, הוא מסכן את חיי כל בני ביתו. וכאן לא מצא שום עצה כיצד להציל אותה.
ולכן גם אחרי פעולת החילוץ, והאחים הצעירים שמעון ולוי בני י"ג וי"ב הצליחו להציל אותה, יעקב גוער בהם שהם סיכנו לא רק את עצמם אלא את כל שאר בני משפחתם. "עכרתם אותי!... ונשמדתי אני וביתי".
לכאורה עלינו להתחנך לקיים עמדתו של יעקב, אחד מהאבות, ולא של בניו הצעירים מדאי, שאחד מהם אפילו לא עבר גיל בר מצוה. אבל כאשר נעיין בפסוקים עלינו להתבונן כי להיפך, הם הם הצודקים. כי בויכוח הזה לא שתקו לאב האומה וטענו "הכזונה יעשה את אחותינו?" (בראשית לד, לא). מה ענה על כך יעקב? שום דבר. ולפי סגנון חז"ל: "שתיקה כהודאה". ואפילו אם נדחה ונאמר שלא ענה להם כי ראה שהם חמומי מח ואין תועלת לענות להם, אבל מפני מה התורה עצמה מוסרת לנו דיבורם בזה? אם הם ענו שלא לענין, משום מה התורה תרשום זאת לדורות? והרי אנו מאמינים שאין אות אחת בתורה ללא תועלת, ללא ברכה, ללא לימוד וחינוך! אלא ודאי שהם ענו לענין ואין בתורה ביקורת על כך.
מי מגדולי ישראל סבור כך? נתחיל עם "אור החיים" הכותב:
"לא ירעישו [האומות השכנות] אלא אם היו [בני יעקב] הורגים בלא סיבה. אבל הריגה זו לסיבה ראויה היתה, שלקח אחותנו בעל כורחה. וכו' ועוד אדרבה [אם ישתקו לנואף] יסתכנו בין האומות כשיראו שבזוי אחד שלט בבת יעקב ועשה כחפצו ורצונו, לא תהיה לישראל תקומה בין העמים. אדרבה, בזה תהיה חיתתם על העמים וירעדו מפניהם" ("אור החיים" על בראשית לד, לא).
בלשון זמננו יש ביטוי לזה. צריכים אנו להטיל על הגויים סביבינו "מאזן אימה". כשהם יורים עלינו קסא"מים עליהם לדעת שננקום. על האומות להבין כי אנו נגיב בחומרא, ובזה יחדלו. אבל מדת ההתרפסות, כניעה והשלמה עם ההתגרות שלהם, רק תביא עלינו חלילה התקפות נוספות.
הרב "אור החיים" בטא בדבריו שעלינו לפעול שלא יבואו האומות לעשוק את בנותינו בעתיד. אבל המלבי"ם מוסיף נימוק:
"אם נחריש (כלומר אם נשתוק) יעשו בנו כרצונם. וצריך להראות להם כי יש לאל ידינו להנקם מן הנוגע בנו לרע" (בראשית לד, לא).
כלומר יש להגיב בתוקף על כל נזק, אפילו נזק ברכוש ולא רק במי שנוגע בבנותינו.
אמנם מה לענות לחששותיו של יעקב, שעלולה תגובה נזעמת כזו להביא על כולנו אסון, ויבאו האומות לחסל אותנו? עונה על כך ר' יצחק אברבנאל:
"על קלון הזה היו מחוייבים למסור עצמם בסכנה. כי המות בכבוד טובה מחיי החרפה והבוז. וכבר הסכים הקב"ה שעשו [כראוי] כי היה חיתת אלוקים בכל הערים אשר סביבותיהם, ולא רדפו אחרי בני יעקב".
זאת אומרת המקרא בעצמו מסכם את הענין שהקב"ה התערב בבעיה והפיל מורא בלב שונאי ישראל "ויהי חיתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב" (בראשית לה, ה). כלומר שני הצעירים הללו, שמעון ולוי, הם שצדקו והקב"ה נתן אישור לכך. "ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף" (ישעיה י, יד). אף גוי לא הוציא לזות שפתיים על מעשיהם של שמעון ולוי. כי למעשה גם הגוים עצמם היו נוהגים כך למי שעושק אחת מבנותיהם. וכך הוא רגש טבעי אצל כל אדם בעל כבוד עצמי.
ולמה הרגו שמעון ולוי את כל בני העיר? הרמב"ם (הל' מלכים, סוף פרק ט) ורמב"ן (על התורה) וכן המהר"ל (בראשית לד, יג) וכן "תורה תמימה" ענו על כך.
אמנם צריכים אנו לענות על שאלה. בסוף חייו של יעקב הוא קלל את מדת הכעס של שמעון ולוי: "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה" (בראשית מט, ז). כלומר הרי הוא שולל את מעשיהם? אבל כשנדייק נראה שלא כן הדבר. הוא קלל רק את מדת הכעס שלהם ולא את המעשה עצמו (כך העירו חז"ל במדרש בראשית רבה, פרשה צט). וכן הוא מפורש בפרקי דר' אליעזר (פל"ח) כי קלל את רוגזם. נוסף על כך, יפה פירש החזקוני (על פרשת ויחי) שאין כאן קללה אלא ברכה. כיון שיש להם תכונה של רגזנות, אמר יעקב יהי רצון שלא יתרגלו לעשות כך כדי שלא יארע להם מכשול באחת הפעמים. הרב מנחם כשר (בספרו האנצקלופדי "תורה שלמה", בראשית מט פסקא פח) מביא כי סיבת "ארור אפם" הוא במה שלא נמלכו להתייעץ עם אביהם הזקן. וכן הוא במדרש לקח טוב (בראשית, מט). אמנם מה תועיל ההתיעצות אתו? הרי הוא התנגד למעשי אלימות? אבל אפשר כי אם היה שומע לפני ההרג מה שענו לו אחר כך (לפי פירושי "אור החיים", המלבים והר"י אברבנאל) גם הוא היה מסכים מראש. אבל עצם הדבר שלא ביררו הדבר בדיבור ישיר אתו לפני המעשה, על זה מתח הביקורת בסוף חייו.
ומה שנוגע לעניננו היום. הממשלה הנוכחית לקויה בסמיות עיניים. במקום להפגין נחישות, מה שהיה עוצר את הטרור הערבי, הם נוהגים בכניעה ובהתרפסות. כי חז"ל לימדו "איזהו חכם? הרואה את הנולד" (תמיד לב.). יוסף הצדיק היה "נבון וחכם" (בראשית מא, לט) במה שכבר מעכשיו הוא מתכונן למצב שיהיה בעוד שבע שנים. אבל הבלתי חכמים חושבים רק על "היום". כאשר רה"מ שרון שחרר שלש מאות ערבים מחבלים כדי להציל את ידידו טננבוים, וכאשר רה"מ הנוכחי שחרר משך שלש שנים אחרונות יותר מאלף טרוריסטים (למען "מחוה" לקוליגה שלו אבו מאזן) לא לקחו בחשבון כי אחוזים גבוהים מהמחבלים עוד ינסו לרצוח יהודים נוספים רבים. הסטטיסטיקה מוכיחה כי למעלה מארבעים אחוזים מהטרוריסטים ששוחררו בעבר חזרו למעשי איבה. כמה מגוחך קריטריון של הממשלה שאין להם "דם על הידיים" כי "רק" ניסו לרצוח יהודים וטרם הצליחו. והרי כוונת הטרוריסטים ושיטתם ברורה!
כולנו רוצים שגלעד שליט יצא לדרור וישוב הביתה. אבל אם המחיר להצלתו הוא לשחרר מאות ערבים, מי יערב לנו שאלו לא יהרגו עוד עשרות יהודים? כלום מותר להציל אחד היום ע"י שהורגים כמה עשרות (או מאות) למחר? אבל אלו הקובעים את המדיניות אינם בני תורה, והם חיים רק את החשבון של "היום". הם אינם בכלל החכמים הרואים את הנולד, כלומר מה שעתיד להיות. אבל שמעון ולוי הצטיינו בכך שלמרות גילם הרך היו חכמים וראו את הנולד.
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.as...t=22&id=9314&q' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... &id=9314&q</a>
איזהו חכם? הרואה את הנולד
הרב משה צוריאל
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
מסעוד בן רזלה
שמעון ולוי הרגו את כל איש זכר שבעיר שכם. ודאי מדובר על עשרות הרוגים. מה הרקע למעשה אכזרי זה? בנו של מושל העיר, שכם בן חמור, חילל את כבודה של אחותם דינה. הילדה היתה רק בגיל שמונה. כך עורך החשבון רבנו בחיי (בראשית לד, ג), והם עצמם היו גילאי י"ג וי"ב בלבד (שם, לד, כה). יוכלו לקיים משימה זו כי ביום השלישי למילת בני העיר שכבו על מטותיהם מתפתלים בכאביהם ולא היתה בעיה לבחורים צעירים אלו לעבור מבית לבית, חרבם בידם. השאלה שיש לברר כאן היא אם הם עשו כטוב וכראוי או מעשה מכוער?
יש מפרשים (רש"ר הירש והנצי"ב ועוד) המגנים את מעשיהם. אבל יש רבים המשבחים את מעשיהם. ראש לבעלי הביקורת עליהם הוא יעקב אבינו הגוער בהם:
"עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי. ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי!" (בראשית לד, ל).
זאת אומרת יש להתחשב במציאות הקשה שאנו בני ישראל מועטים במספר. יעקב וכל בניו היו שלשה עשר איש. גם אם היו להם עבדים ושפחות, לא יגיעו ליותר ממספר חמישים. אבל אם יתאגדו נגדו כל כפרי הכנענים שבאיזור, אין ליהודים סיכוי להלחם נגדם. זה גם מסביר פשר שתיקתו המוזרה של יעקב כאשר נתקל בתביעתו המושחתת של חמור אבי שכם.
אביו של הגזלן וחמסן שכם, בא לביתו של אבי הכלה והתחנן לפניו:
"שכם בני חשקה נפשו בבתכם, תנו נא אותה לו לאשה. והתחתנו אותנו, בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו ניתן לכם. ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם, שבו וסחרוה" (בראשית לד, ט).
ממש חזון פלאים של חיים פסטורליים ושקטים; של דו קיום עם האומות. "מזרח תיכון חדש". וגר זאב עם כבש. לא נרשם בתורה מה יעקב ענה על כך. לפי חינוכינו התורנית היום הוא היה חייב לדחות את ההצעה על הסף. הרי על מה נהרג אמנון (מחבר פיוט "ונתנה תוקף" של ראש השנה)? לא מפני שבקש מהמושל שלושה ימים כדי לתת לו תשובה? מה ההיסוס הזה?
ואמנם אפשר לטעון כי יעקב סמך על תבונתם ועצתם של בניו. הרי מפורש שכאשר נודע ליעקב על מעשה הנבלה "והחריש יעקב עד בואם" (פסוק ה). בניו הפקחים אמרו לכנענים הללו שהצעתם באה בחשבון אם ימולו את עצמם. אין אנו יודעים כיצד הצליח שכם בן חמור לשכנע כל בני עירו לימול, אם ע"י שוחד רב "מקניהם וכל בהמתם הלוא לנו הם" (פסוק כג) או בכח איומים של נקיטת סנקציות למי שיסרב. כל בני העיר נימולו. אבל עד ששמעון ולוי פעלו פעולת ההצלה, עברו שלשה ימים (פסוק כה)! ובכל התקופה הארוכה ההיא אחותם הקטנה היתה שבויה בידי המלוכלכים, כי רק אחרי פעולת הטבח הצליחו להוציא את דינה מביתו של שכם (פסוק כו). כיצד הסכים יעקב שבתו היחידה תשאר שם כל הזמן ההוא? אמנם נעשקה ע"י שכם המנוול לפני שידע על כך יעקב, אבל כיצד הסכים להשאיר את בתו שמה אפילו שעה אחת נוספת? וכמה הצטער אברהם אבינו שאשתו שרה שבויה בבית פרעה אפילו לילה אחת! וכאן שלשה ימים? אלא פשוט הוא כי יעקב עשה חשבון כי אין לו עצה אחרת. פקוח נפש דוחה הרבה איסורים בתורה. אם יתנגד למושל, הוא מסכן את חיי כל בני ביתו. וכאן לא מצא שום עצה כיצד להציל אותה.
ולכן גם אחרי פעולת החילוץ, והאחים הצעירים שמעון ולוי בני י"ג וי"ב הצליחו להציל אותה, יעקב גוער בהם שהם סיכנו לא רק את עצמם אלא את כל שאר בני משפחתם. "עכרתם אותי!... ונשמדתי אני וביתי".
לכאורה עלינו להתחנך לקיים עמדתו של יעקב, אחד מהאבות, ולא של בניו הצעירים מדאי, שאחד מהם אפילו לא עבר גיל בר מצוה. אבל כאשר נעיין בפסוקים עלינו להתבונן כי להיפך, הם הם הצודקים. כי בויכוח הזה לא שתקו לאב האומה וטענו "הכזונה יעשה את אחותינו?" (בראשית לד, לא). מה ענה על כך יעקב? שום דבר. ולפי סגנון חז"ל: "שתיקה כהודאה". ואפילו אם נדחה ונאמר שלא ענה להם כי ראה שהם חמומי מח ואין תועלת לענות להם, אבל מפני מה התורה עצמה מוסרת לנו דיבורם בזה? אם הם ענו שלא לענין, משום מה התורה תרשום זאת לדורות? והרי אנו מאמינים שאין אות אחת בתורה ללא תועלת, ללא ברכה, ללא לימוד וחינוך! אלא ודאי שהם ענו לענין ואין בתורה ביקורת על כך.
מי מגדולי ישראל סבור כך? נתחיל עם "אור החיים" הכותב:
"לא ירעישו [האומות השכנות] אלא אם היו [בני יעקב] הורגים בלא סיבה. אבל הריגה זו לסיבה ראויה היתה, שלקח אחותנו בעל כורחה. וכו' ועוד אדרבה [אם ישתקו לנואף] יסתכנו בין האומות כשיראו שבזוי אחד שלט בבת יעקב ועשה כחפצו ורצונו, לא תהיה לישראל תקומה בין העמים. אדרבה, בזה תהיה חיתתם על העמים וירעדו מפניהם" ("אור החיים" על בראשית לד, לא).
בלשון זמננו יש ביטוי לזה. צריכים אנו להטיל על הגויים סביבינו "מאזן אימה". כשהם יורים עלינו קסא"מים עליהם לדעת שננקום. על האומות להבין כי אנו נגיב בחומרא, ובזה יחדלו. אבל מדת ההתרפסות, כניעה והשלמה עם ההתגרות שלהם, רק תביא עלינו חלילה התקפות נוספות.
הרב "אור החיים" בטא בדבריו שעלינו לפעול שלא יבואו האומות לעשוק את בנותינו בעתיד. אבל המלבי"ם מוסיף נימוק:
"אם נחריש (כלומר אם נשתוק) יעשו בנו כרצונם. וצריך להראות להם כי יש לאל ידינו להנקם מן הנוגע בנו לרע" (בראשית לד, לא).
כלומר יש להגיב בתוקף על כל נזק, אפילו נזק ברכוש ולא רק במי שנוגע בבנותינו.
אמנם מה לענות לחששותיו של יעקב, שעלולה תגובה נזעמת כזו להביא על כולנו אסון, ויבאו האומות לחסל אותנו? עונה על כך ר' יצחק אברבנאל:
"על קלון הזה היו מחוייבים למסור עצמם בסכנה. כי המות בכבוד טובה מחיי החרפה והבוז. וכבר הסכים הקב"ה שעשו [כראוי] כי היה חיתת אלוקים בכל הערים אשר סביבותיהם, ולא רדפו אחרי בני יעקב".
זאת אומרת המקרא בעצמו מסכם את הענין שהקב"ה התערב בבעיה והפיל מורא בלב שונאי ישראל "ויהי חיתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב" (בראשית לה, ה). כלומר שני הצעירים הללו, שמעון ולוי, הם שצדקו והקב"ה נתן אישור לכך. "ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף" (ישעיה י, יד). אף גוי לא הוציא לזות שפתיים על מעשיהם של שמעון ולוי. כי למעשה גם הגוים עצמם היו נוהגים כך למי שעושק אחת מבנותיהם. וכך הוא רגש טבעי אצל כל אדם בעל כבוד עצמי.
ולמה הרגו שמעון ולוי את כל בני העיר? הרמב"ם (הל' מלכים, סוף פרק ט) ורמב"ן (על התורה) וכן המהר"ל (בראשית לד, יג) וכן "תורה תמימה" ענו על כך.
אמנם צריכים אנו לענות על שאלה. בסוף חייו של יעקב הוא קלל את מדת הכעס של שמעון ולוי: "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה" (בראשית מט, ז). כלומר הרי הוא שולל את מעשיהם? אבל כשנדייק נראה שלא כן הדבר. הוא קלל רק את מדת הכעס שלהם ולא את המעשה עצמו (כך העירו חז"ל במדרש בראשית רבה, פרשה צט). וכן הוא מפורש בפרקי דר' אליעזר (פל"ח) כי קלל את רוגזם. נוסף על כך, יפה פירש החזקוני (על פרשת ויחי) שאין כאן קללה אלא ברכה. כיון שיש להם תכונה של רגזנות, אמר יעקב יהי רצון שלא יתרגלו לעשות כך כדי שלא יארע להם מכשול באחת הפעמים. הרב מנחם כשר (בספרו האנצקלופדי "תורה שלמה", בראשית מט פסקא פח) מביא כי סיבת "ארור אפם" הוא במה שלא נמלכו להתייעץ עם אביהם הזקן. וכן הוא במדרש לקח טוב (בראשית, מט). אמנם מה תועיל ההתיעצות אתו? הרי הוא התנגד למעשי אלימות? אבל אפשר כי אם היה שומע לפני ההרג מה שענו לו אחר כך (לפי פירושי "אור החיים", המלבים והר"י אברבנאל) גם הוא היה מסכים מראש. אבל עצם הדבר שלא ביררו הדבר בדיבור ישיר אתו לפני המעשה, על זה מתח הביקורת בסוף חייו.
ומה שנוגע לעניננו היום. הממשלה הנוכחית לקויה בסמיות עיניים. במקום להפגין נחישות, מה שהיה עוצר את הטרור הערבי, הם נוהגים בכניעה ובהתרפסות. כי חז"ל לימדו "איזהו חכם? הרואה את הנולד" (תמיד לב.). יוסף הצדיק היה "נבון וחכם" (בראשית מא, לט) במה שכבר מעכשיו הוא מתכונן למצב שיהיה בעוד שבע שנים. אבל הבלתי חכמים חושבים רק על "היום". כאשר רה"מ שרון שחרר שלש מאות ערבים מחבלים כדי להציל את ידידו טננבוים, וכאשר רה"מ הנוכחי שחרר משך שלש שנים אחרונות יותר מאלף טרוריסטים (למען "מחוה" לקוליגה שלו אבו מאזן) לא לקחו בחשבון כי אחוזים גבוהים מהמחבלים עוד ינסו לרצוח יהודים נוספים רבים. הסטטיסטיקה מוכיחה כי למעלה מארבעים אחוזים מהטרוריסטים ששוחררו בעבר חזרו למעשי איבה. כמה מגוחך קריטריון של הממשלה שאין להם "דם על הידיים" כי "רק" ניסו לרצוח יהודים וטרם הצליחו. והרי כוונת הטרוריסטים ושיטתם ברורה!
כולנו רוצים שגלעד שליט יצא לדרור וישוב הביתה. אבל אם המחיר להצלתו הוא לשחרר מאות ערבים, מי יערב לנו שאלו לא יהרגו עוד עשרות יהודים? כלום מותר להציל אחד היום ע"י שהורגים כמה עשרות (או מאות) למחר? אבל אלו הקובעים את המדיניות אינם בני תורה, והם חיים רק את החשבון של "היום". הם אינם בכלל החכמים הרואים את הנולד, כלומר מה שעתיד להיות. אבל שמעון ולוי הצטיינו בכך שלמרות גילם הרך היו חכמים וראו את הנולד.
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.as...t=22&id=9314&q' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... &id=9314&q</a>
הפטרת וישלח
המפגש בין יעקב ועשו נחשב כדגם ליחסי ישראל ואדום, ההפטרה רק מאשרת את התאוריה
י"ג כסליו ה´תשס"ט - דוד נתיב
חלקה הראשון של הפרשה מתאר את המפגש בין יעקב לעשו, מפגש טעון - שהחששות לקראתו התבדו.
רבים מן הפרשנים רואים במפגש זה דגם ליחסי ישראל ואדום בהמשך ההסטוריה. אחד המפגשים הללו התרחש בסוף ימי הבית הראשון, ואפשר שבכך עוסקת ההפטרה, נבואת עובדיה.
ההפטרה בהקשרה התנ"כי
נבואת עובדיה מתארת התנהלות זדונית של אדום, השכנה בדרום-מזרח, למרות היותה קרובת משפחה - אחי יעקב. אדום היתה כאחד האויבים הזרים, הנכרים, שבאו לירושלים: לבזוז אותה, להסגיר שבוייה ולשמוח לאידה.
אמנם, מפסוקי ההפטרה קשה לדעת בוודאות את מועד ההתרחשות המתוארת, אבל אחת האפשרויות המסתברות היא: ימי חורבן הבית הראשון. בתהילים קל"ז ["זכר ה' לבני אדום את יום ירושלם, האמרים ערו, ערו עד היסוד בה"] ובאיכה ד' ["...פקד עונך בת אדום, גלה על חטאתיך"] יש חיזוק לאפשרות זו.
הנביא עובדיה בא חשבון עם אדום, על זדון לבו ועל העלמות מצפונו. הוא מבטיח שה' יפקוד על אדום את מעלליו: "כאשר עשית - יעשה לך, גמולך ישוב בראשך". ובסופו של תהליך: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפט את הר עשו, והיתה לה' המלוכה".
מצב בהפטרה
יחסי אחים הוא נושא מורכב, בחיים ובתנ"ך. אברהם אבינו הרחיק את ישמעאל ולא מצאנו בכתובים מתח וחיכוך בין יצחק לישמעאל. בין יעקב ועשו היה מתח וחיכוך לאורך כל הדרך. עם זאת, לא מצאנו התפרצות איבה ביניהם. בין יוסף לאחיו היה מתח וחיכוך לאורך כל הדרך והתפרצות האיבה היתה קשה במיוחד. אמנם בהמשך הדרך אוחו הקרעים במידה רבה, אבל צלקות נותרו.
יש ומתפרצת איבה אף בין אחים, אבל הציפיה היא שיסוד האחווה לא יעלם גם בשעת התפרצות קשה. על כך התמיהה הגדולה של הנביא: "אם גנבים באו לך, אם שודדי לילה...הלא יגנבו דים, אם בוצרים באו לך, הלא ישאירו עללות". גם לאכזריות ואלימות יש גבול! "מחמס אחיך יעקב תכסך בושה". "אל תעמד על הפרק להכרית פליטיו ואל תסגר שרידיו ביום צרה". השנאה התהומית הזאת, לרסק הכל עד הסוף, מביאה למסקנה: "הלכה - עשו שונא ליעקב".
דוד נתיב מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג- גוש עציון
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=30551' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=30551</a>
המפגש בין יעקב ועשו נחשב כדגם ליחסי ישראל ואדום, ההפטרה רק מאשרת את התאוריה
י"ג כסליו ה´תשס"ט - דוד נתיב
חלקה הראשון של הפרשה מתאר את המפגש בין יעקב לעשו, מפגש טעון - שהחששות לקראתו התבדו.
רבים מן הפרשנים רואים במפגש זה דגם ליחסי ישראל ואדום בהמשך ההסטוריה. אחד המפגשים הללו התרחש בסוף ימי הבית הראשון, ואפשר שבכך עוסקת ההפטרה, נבואת עובדיה.
ההפטרה בהקשרה התנ"כי
נבואת עובדיה מתארת התנהלות זדונית של אדום, השכנה בדרום-מזרח, למרות היותה קרובת משפחה - אחי יעקב. אדום היתה כאחד האויבים הזרים, הנכרים, שבאו לירושלים: לבזוז אותה, להסגיר שבוייה ולשמוח לאידה.
אמנם, מפסוקי ההפטרה קשה לדעת בוודאות את מועד ההתרחשות המתוארת, אבל אחת האפשרויות המסתברות היא: ימי חורבן הבית הראשון. בתהילים קל"ז ["זכר ה' לבני אדום את יום ירושלם, האמרים ערו, ערו עד היסוד בה"] ובאיכה ד' ["...פקד עונך בת אדום, גלה על חטאתיך"] יש חיזוק לאפשרות זו.
הנביא עובדיה בא חשבון עם אדום, על זדון לבו ועל העלמות מצפונו. הוא מבטיח שה' יפקוד על אדום את מעלליו: "כאשר עשית - יעשה לך, גמולך ישוב בראשך". ובסופו של תהליך: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפט את הר עשו, והיתה לה' המלוכה".
מצב בהפטרה
יחסי אחים הוא נושא מורכב, בחיים ובתנ"ך. אברהם אבינו הרחיק את ישמעאל ולא מצאנו בכתובים מתח וחיכוך בין יצחק לישמעאל. בין יעקב ועשו היה מתח וחיכוך לאורך כל הדרך. עם זאת, לא מצאנו התפרצות איבה ביניהם. בין יוסף לאחיו היה מתח וחיכוך לאורך כל הדרך והתפרצות האיבה היתה קשה במיוחד. אמנם בהמשך הדרך אוחו הקרעים במידה רבה, אבל צלקות נותרו.
יש ומתפרצת איבה אף בין אחים, אבל הציפיה היא שיסוד האחווה לא יעלם גם בשעת התפרצות קשה. על כך התמיהה הגדולה של הנביא: "אם גנבים באו לך, אם שודדי לילה...הלא יגנבו דים, אם בוצרים באו לך, הלא ישאירו עללות". גם לאכזריות ואלימות יש גבול! "מחמס אחיך יעקב תכסך בושה". "אל תעמד על הפרק להכרית פליטיו ואל תסגר שרידיו ביום צרה". השנאה התהומית הזאת, לרסק הכל עד הסוף, מביאה למסקנה: "הלכה - עשו שונא ליעקב".
דוד נתיב מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג- גוש עציון
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=30551' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=30551</a>