פרשת כי תבוא
אבנים בראש ההר
האבנים היו גדולות וכבדות. אבנים, שהמצביא יהושע ציווה ליטול מקרקע נהר הירדן. הכהנים עוד ניצבו על עמדם במרכז הנהר, שמימיו נבקעו, ובידיהם ארון העדות, בו היו מונחים לוחות הברית. העם כולו כבר עלה בחופי ארץ כנען. והנה, מורה יהושע לשנים עשר איש, שנבחרו מכל שבטי ישראל לתפקיד זה, לשוב אל מקום עומדם של הכהנים בנהר: " והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו למספר שבטי בני ישראל... וישאו שתי עשרה אבנים מתוך הירדן... ויעברום עמם אל המלון ויניחום שם ..." (יהושע ד, ה'-ח') .
בהתאם למסורת שבתלמוד, עמדו אבנים אלו במוקד ההתעניינות של בני ישראל, ביום צליחת הירדן. הן דחו את ההתרכזות בעימות הצפוי עם עמי כנען, הפיגו את המתח והדריכות מפני הבאות, אף הקהו מתחושת ההתפעמות, שאחזה בם לנוכח תחילת התגשמות החלום - בעומדם, סוף סוף, על אדמת ארץ האבות. כל אלו נשכחו, והאבנים הגדולות הללו עמדו במרכזה של פעילות עניפה ומאומצת.
" והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ... והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד " (דברים כ"ו, ב') .
מאליה עולה שאלת המשמעות. מה מטרת כל אלה? מה מביעות אבנים אלו? מדוע הוענקה להם חשיבות כה מרובה?
מתברר, שבאמצעות אבנים אלו ביקש משה להשריש בלב העם את מטרות היסוד, שלמענן מוענקת לו ארץ זו.
על אבנים אלו כתבו את התורה " וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת " (דברים כ"ו, ח') . ברור, שהכתיבה עצמה תבעה זמן, וכל אותו זמן, צפה העם בכותבי התורה.
יום צליחת הירדן נוצל, איפוא, להבהיר לעם פעם נוספת את מטרת העל, לבואו ארצה. למען תורה זו אתה בא אל הארץ. היא חוקת היסוד שלך ומורת דרכך. היא מעניקה לך את זכותך עליה, ולמען קיומה אתה זוכה בה.
שם, בהר עיבל, כתבו על אבנים אלו את כל התורה "בשבעים לשון".
בשבעים לשונות העמים, למען יבינו גם הם, למען יחדור חזון התורה גם ללבותיהם. וכך הזכירו לעם העברי, ביום, שהחלה התנחלותו בארץ, שאין זו ארץ נחלה ומנוחה גרידא, כי אם ארץ השליחות והיעוד, ארץ האתגר הגדול.
מן התפקיד להקים בה חברת מופת נובע תפקיד נוסף: לשמש מגדלור לעמים, לא כמרכז הטפה בינלאומי חלילה, כי אם דוגמת החיים על פי התורה, שתמשוך ותביא אותם לכאן, לחזות בפלא, ולהפיק ממנו את מירב התועלת, למען חייהם שלהם.
משה וחזון העתיד
משה רבינו מסיים את נאומו המשתרע על פני ספר "דברים". הוא גמר להציב לפניהם את האתגר הלאומי הגדול: להקים בארץ ישראל, שאליה יכנסו בקרוב, את חברת המופת העברית...
ואז, ברגעי הסיום, הוא כבל את עצמו באזיקי הבטחות, שהוא, כבן אנוש, אינו יכול לקיימן.
שמעו את דבריו:
" והיה אם שמוע תשמע בקול ה'... ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך... יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך " (דברים כ"ח, א'-ח') .
אם נפשט את הפסוקים הללו, נמצא, שאמר להם כדברים הבאים:
הנה דרשתי מכם, בנאומי הארוך, לקיים לעד את תרי"ג מצוות התורה.
מדובר כאן בתכנית אלוקית. כהוכחה, שאמת בפי, אני כובל את עצמי בהבטחות, שאין בידי בשר ודם לקיימן. אני מודיע לכם כבר עכשיו, שעתידה הפיסי-ארצי של מדינתכם, תלוי בקיום מצוות אלו. אני מדבר על הקיום הפיסי, פשוטו כמשמעו".
משה מגיש את שטר הבטחותיו לפרעון בעולם הזה. פה, כאן ועכשיו. "נסו אותי", אומר להם האיש, "נסו אותי! ואם יתקיימו דברי, תהיה זו הוכחה, שהצדק איתי ודבר אלוקים בפי".
" יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידך והלווית גויים רבים ואתה לא תלווה " (שם, י"ב) .
אנו מנסים להבין מדוע לא הסתתר מאחורי המגן הנוח של ההבטחות לעולם הבא, כפי שנהגו, להבדיל, יוצרי כל הדתות ללא יוצא מן הכלל? מדוע החליט להמר בנטילת סיכונים כה גבוהים על עצמו? כלום היה נוהג כך לולא ידע בבטחון מוחלט, שהאמת האלוקית יצוקה בדבריו?
ועם זאת, עמד משה במבחן ההבטחות, וגם אנו, לצערנו הגדול, מסוגלים להעיד, כי התקיימו דבריו עד תומם. כי משה מגיש לנו בפרשה זו עוד תסריט אפשרי של עתיד העם. זהו תסריט חיים שחור ומלא אימה, במקרה ויזנחו חלילה את דרך התורה. גם כאן כבל משה את עצמו בהבטחות בחיזויו את העתיד הצפוי, עד לפרטים קטנים, שאם יתגשמו, ישמשו הוכחה לאמיתות חזונו ונבואתו.
"אבסורדים" בג'ונגל ההיסטוריה
משה רבינו נוטש את הטון האבהי, המלטף, ומדבר קשות. את מקום הרוך והרחמים שבדבריו אל בני ישראל, תופסת נימה קשוחה. בפרשה זו ממטיר עליהם משה קללות נוראות, אם לא ישמעו בקול התורה... אם בבואם ארצה ישכחו את חוקי האלוקים... אם יבכרו על פניהם את תרבות כנען...
כדי שיתרשם הקורא מעצמת קללות אלו ומחומרתן, נצטט כמה מהן:
" ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך... ידבק ה' בך את הדבר... והיית לזעוה לכל ממלכות הארץ... והיתה נבלתך למאכל לכל עוף השמים... והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העוור באפילה... ועבדת את אויביך... ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל ונתן עול ברזל על צווארך ..." (דברים כ"ח, ט"ו-ס"ח) .
קללות אלו אינן התקפת זעם של מנהיג זקן טרם מותו. הן סעיפים בברית, שנחתמה בין עם ישראל לאלוקיו ולתורתו. זהו החוזה, וככל חוזה, תובע גם הוא נאמנות קיצונית של הצדדים החתומים עליו.
הברית, הכתובה בפרשה זו, הינה חוזה, התלוי כולו בבחירתו החופשית של עם ישראל. " אלה דברי הברית אשר צווה ה' את משה לכרות את בני ישראל " (שם ס"ט) . אם ילך בדרך הנכונה, יזכה לכל טוב, ואם לא, פרשת הקללות מחכה בשער.
הקללות באו. הן נחתו עלינו בעוצמה. תולדות עמנו הן סיפור התגשמות קללות הברית הזאת. מציאות חיינו "התיישרה" בהתאם לדרישת הפסוקים הנוראים הללו. כאן נולדה ההיסטוריה המיוחדת של עם ישראל.
תמיד ירחף החזון הנפלא לנגד עיניו. כל מה שעבר על עמנו בכל פזורות גלותו נחזה מראש, בפרשה זו, במילים בהירות, שאינן משתמעות לשתי פנים!
הבה נבדוק מספר עובדות יסוד בחיי עמנו.
א. פיזור בין האומות - אנו עם קוסמופוליטי. מדברים בכל שפות תבל. אין ארץ, שלא התגלגלנו אליה במרוצת הגלות הארוכה, מסין במזרח הרחוק ועד לפינות נידחות באפריקה. טביעת האצבעות היהודית ניכרת בכל פינה בעולם - לטוב ולרע. "היהודי הנודד" הוא מושג בינלאומי.
ומה מבשרנו הפסוק? " והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה השמים " (שם, ס"ד) .
ב. אנטישמיות - אחד הסודות הנוראים של הטבע האנושי. טובי ההוגים ניסו ומנסים לרדת לחקר פישרה. חוסר הגיונה הוא הקו הבולט בה. הסיבה לשנאת יהודים בארץ אחת, הפוכה בארץ השכנה. וכך, למרות דיאגנוזות רבות, פתרון אין. אולם, מה אומרת התורה?
" והיית לשמה, למשל ולשנינה בכל העמים אשר הנהיגך ה' שמה " (שם, ל"ז) .
ג. רדיפות, השמדות - הנושא מוכר. מלים כגזירות ת"ח-ת"ט, אינקוויזיציה, קנטוניסטים, תחום מושב, גיטו, טלאי צהוב, גירוש ספרד, סיביר והשואה - די בהן להעלות בזכרון את האסוסיאציות השחורות כולן.
והפסוק: " ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עיניים ודאבון נפש. והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בוקר, מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה " (שם, ס"ה-ס"ז) .
ד. ההישרדות - האנושות לא יכלה לנו. אומות העולם ניצחו אותנו במערכות רבות, אולם, במלחמה עצמה הן הפסידו. עובדה - אנחנו קיימים. אלפי שנות יסורים, גזירות, נגישות ורדיפות, שמחקו עמים גדולים ממפת העולם, לא הכחידו אותנו, בניגוד להסתברות החוקית ההיסטורית.
והנה, הפסוק חוזה זאת מראש: " ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי איתם, כי אני ה' אלוקיהם " (ויקרא כ"ו, מ"ד) .
שלפנו חלק מן המודלים ההיסטוריים, שנחזו מראש. כל אחד לחוד וכולם ביחד, הינם אבסורדים מבחינה היסטורית, ושום עם לא טעם כמותם. קיים תיאום מושלם בין הפסוקים לבין המציאות. מציאות לא מובנת, כואבת, אך גם מנחמת. היא מצביעה על תכליתיות, על תוכנית מראש, על העובדה שתולדות עמנו אינן אוסף מקרי של מאורעות מטורפים, בגו'נגל קורות האנושות, כי אם צעידה לעבר מטרה ברורה עד לגאולה העתידה שתהיה גאולה לעולם כולו.
מצוות ביכורים
התבונן נא מסביב, בדמות החברה. האזן לקינות העולות מארבע פינות העולם. הקשב לדיבורים על החיים שהפכו לחומרניים חסרי תקנה.
לפעמים מתגנבת שאיפה קטנה אל הלב המיוסר: לחזור לאחור אל החיים הפשוטים, אל החיים שאינם מוכתבים על ידי דרישות הממון ושעבודיו. אבל, אלו רק חלומות קצרים ביותר, אין זמן להאריך בהם. צריך לעשות כסף! הבעיה מוכרת ועתיקה, עתיקה מאד.
היהודי ידע עליה עוד לפני שהציב את כף רגלו על אדמת כנען. בימים ההם, בטרם הספיק לזרוע את שדהו לראשונה, לטעת את הכרם ולחשוב על דפוסי החברה העומדת לקום, הוענק לו אמצעי בולם. לו היה משתמש בו בקפדנות, בהתאם להוראות, היתה חברתו חברת מופת, נקיה מחומרנות מסאבת, למרות העושר הרב והשגשוג הכלכלי השופע.
לאמצעי זה קוראים... ביכורים.
" והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה, וירשתה וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה ושמת בטנא " (דברים כ"ו, א'-ב') .
אדם יורד לשדהו, לאחר חודשי עמל, לאחר ימים ארוכים של זיעה ומאמץ, של חרישה וזריעה, ניכוש ושמירה, ומבחין בניצני פרי העבודה הקשה. הוא חש בלבו המתרחב את גאוות הקנין והרכוש, ועז רצונו לקטוף את התאנה ולבלוע אותה בשלמותה. אולם במקום זאת... הוא כורך גמי מסביבה. הוא יודע שאינה שלו.
זוהי הכנעת יצר מאין כמוה. אמנם בכפייה העצמית הזאת הפסיד אדם זה את התאנה שביכרה, אך לעומת זאת, ה"הפסד" זכה לאיזון, להגדרה מציאותית יותר של המושגים: רכוש וממון. המרחק ששמר האדם מרכושו החומרי, מנע ממנו את ההשתעבדות לו, ואף העניק לו שליטה עליו. הוא נשאר חופשי ומשוחרר, מחוץ לחבלי קסמיו של הממון.
לאחר השלב הראשון, נטל החקלאי את הביכורים, שם אותם בטנא ועלה עמהם לירושלים אל מקום המקדש. ובעוד הסל על כתפו, נשא נאום. נאום אשר העיד על אופי הנואם, ובו זמנית גם עיצב את נשמתו שלו עצמו .
יושם נא לב במיוחד לפסוק הבא, בדבריו של החקלאי, מביא הביכורים: " כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לנו " (שם ג') .... " ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה' " (שם י') .
"באתי", אמר האיכר מביא הביכורים, גם לאחר מאות שנות התנחלות. לא "אבותי באו", אלא - "באתי". לא על "נחלת אבות" דורכות רגלי, לא מולדת מובנת מאליה היא לי , כי אם מתנה ממרום המתחדשת מדי שנה בשנה.
נאום, אשר אם נישא בכוונת הלב, דוחה כל שיגרת חיים מעייפת. בכוחו להציף את הישות כולה ברגש של הכרת תודה עמוקה, ואז: " והשתחווית לפני ה' אלוקיך ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך " (שם י'-י"א) .
כך עמד כל יחיד ויחיד בעם ישראל, מזדהה הזדהות גמורה עם עמו ועם תולדותיו. חי מחדש בלבו את החוויה של קבלת הארץ, תוך וויתור על ראשית פרי העמל, למד בצורה מוחשית להכיר תודה, לשלוט ברכושו ולשמוח בו.
מיחידים כאלו, בהצטרפם יחד, יכולה לצמוח חברת מופת. ומה נותר לנו מפרשה יפה זו? געגועים. אך בהם עצמם טמון קורטוב מן המרפא
אבנים בראש ההר
האבנים היו גדולות וכבדות. אבנים, שהמצביא יהושע ציווה ליטול מקרקע נהר הירדן. הכהנים עוד ניצבו על עמדם במרכז הנהר, שמימיו נבקעו, ובידיהם ארון העדות, בו היו מונחים לוחות הברית. העם כולו כבר עלה בחופי ארץ כנען. והנה, מורה יהושע לשנים עשר איש, שנבחרו מכל שבטי ישראל לתפקיד זה, לשוב אל מקום עומדם של הכהנים בנהר: " והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו למספר שבטי בני ישראל... וישאו שתי עשרה אבנים מתוך הירדן... ויעברום עמם אל המלון ויניחום שם ..." (יהושע ד, ה'-ח') .
בהתאם למסורת שבתלמוד, עמדו אבנים אלו במוקד ההתעניינות של בני ישראל, ביום צליחת הירדן. הן דחו את ההתרכזות בעימות הצפוי עם עמי כנען, הפיגו את המתח והדריכות מפני הבאות, אף הקהו מתחושת ההתפעמות, שאחזה בם לנוכח תחילת התגשמות החלום - בעומדם, סוף סוף, על אדמת ארץ האבות. כל אלו נשכחו, והאבנים הגדולות הללו עמדו במרכזה של פעילות עניפה ומאומצת.
" והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ... והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד " (דברים כ"ו, ב') .
מאליה עולה שאלת המשמעות. מה מטרת כל אלה? מה מביעות אבנים אלו? מדוע הוענקה להם חשיבות כה מרובה?
מתברר, שבאמצעות אבנים אלו ביקש משה להשריש בלב העם את מטרות היסוד, שלמענן מוענקת לו ארץ זו.
על אבנים אלו כתבו את התורה " וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת " (דברים כ"ו, ח') . ברור, שהכתיבה עצמה תבעה זמן, וכל אותו זמן, צפה העם בכותבי התורה.
יום צליחת הירדן נוצל, איפוא, להבהיר לעם פעם נוספת את מטרת העל, לבואו ארצה. למען תורה זו אתה בא אל הארץ. היא חוקת היסוד שלך ומורת דרכך. היא מעניקה לך את זכותך עליה, ולמען קיומה אתה זוכה בה.
שם, בהר עיבל, כתבו על אבנים אלו את כל התורה "בשבעים לשון".
בשבעים לשונות העמים, למען יבינו גם הם, למען יחדור חזון התורה גם ללבותיהם. וכך הזכירו לעם העברי, ביום, שהחלה התנחלותו בארץ, שאין זו ארץ נחלה ומנוחה גרידא, כי אם ארץ השליחות והיעוד, ארץ האתגר הגדול.
מן התפקיד להקים בה חברת מופת נובע תפקיד נוסף: לשמש מגדלור לעמים, לא כמרכז הטפה בינלאומי חלילה, כי אם דוגמת החיים על פי התורה, שתמשוך ותביא אותם לכאן, לחזות בפלא, ולהפיק ממנו את מירב התועלת, למען חייהם שלהם.
משה וחזון העתיד
משה רבינו מסיים את נאומו המשתרע על פני ספר "דברים". הוא גמר להציב לפניהם את האתגר הלאומי הגדול: להקים בארץ ישראל, שאליה יכנסו בקרוב, את חברת המופת העברית...
ואז, ברגעי הסיום, הוא כבל את עצמו באזיקי הבטחות, שהוא, כבן אנוש, אינו יכול לקיימן.
שמעו את דבריו:
" והיה אם שמוע תשמע בקול ה'... ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך... יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך " (דברים כ"ח, א'-ח') .
אם נפשט את הפסוקים הללו, נמצא, שאמר להם כדברים הבאים:
הנה דרשתי מכם, בנאומי הארוך, לקיים לעד את תרי"ג מצוות התורה.
מדובר כאן בתכנית אלוקית. כהוכחה, שאמת בפי, אני כובל את עצמי בהבטחות, שאין בידי בשר ודם לקיימן. אני מודיע לכם כבר עכשיו, שעתידה הפיסי-ארצי של מדינתכם, תלוי בקיום מצוות אלו. אני מדבר על הקיום הפיסי, פשוטו כמשמעו".
משה מגיש את שטר הבטחותיו לפרעון בעולם הזה. פה, כאן ועכשיו. "נסו אותי", אומר להם האיש, "נסו אותי! ואם יתקיימו דברי, תהיה זו הוכחה, שהצדק איתי ודבר אלוקים בפי".
" יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידך והלווית גויים רבים ואתה לא תלווה " (שם, י"ב) .
אנו מנסים להבין מדוע לא הסתתר מאחורי המגן הנוח של ההבטחות לעולם הבא, כפי שנהגו, להבדיל, יוצרי כל הדתות ללא יוצא מן הכלל? מדוע החליט להמר בנטילת סיכונים כה גבוהים על עצמו? כלום היה נוהג כך לולא ידע בבטחון מוחלט, שהאמת האלוקית יצוקה בדבריו?
ועם זאת, עמד משה במבחן ההבטחות, וגם אנו, לצערנו הגדול, מסוגלים להעיד, כי התקיימו דבריו עד תומם. כי משה מגיש לנו בפרשה זו עוד תסריט אפשרי של עתיד העם. זהו תסריט חיים שחור ומלא אימה, במקרה ויזנחו חלילה את דרך התורה. גם כאן כבל משה את עצמו בהבטחות בחיזויו את העתיד הצפוי, עד לפרטים קטנים, שאם יתגשמו, ישמשו הוכחה לאמיתות חזונו ונבואתו.
"אבסורדים" בג'ונגל ההיסטוריה
משה רבינו נוטש את הטון האבהי, המלטף, ומדבר קשות. את מקום הרוך והרחמים שבדבריו אל בני ישראל, תופסת נימה קשוחה. בפרשה זו ממטיר עליהם משה קללות נוראות, אם לא ישמעו בקול התורה... אם בבואם ארצה ישכחו את חוקי האלוקים... אם יבכרו על פניהם את תרבות כנען...
כדי שיתרשם הקורא מעצמת קללות אלו ומחומרתן, נצטט כמה מהן:
" ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך... ידבק ה' בך את הדבר... והיית לזעוה לכל ממלכות הארץ... והיתה נבלתך למאכל לכל עוף השמים... והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העוור באפילה... ועבדת את אויביך... ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל ונתן עול ברזל על צווארך ..." (דברים כ"ח, ט"ו-ס"ח) .
קללות אלו אינן התקפת זעם של מנהיג זקן טרם מותו. הן סעיפים בברית, שנחתמה בין עם ישראל לאלוקיו ולתורתו. זהו החוזה, וככל חוזה, תובע גם הוא נאמנות קיצונית של הצדדים החתומים עליו.
הברית, הכתובה בפרשה זו, הינה חוזה, התלוי כולו בבחירתו החופשית של עם ישראל. " אלה דברי הברית אשר צווה ה' את משה לכרות את בני ישראל " (שם ס"ט) . אם ילך בדרך הנכונה, יזכה לכל טוב, ואם לא, פרשת הקללות מחכה בשער.
הקללות באו. הן נחתו עלינו בעוצמה. תולדות עמנו הן סיפור התגשמות קללות הברית הזאת. מציאות חיינו "התיישרה" בהתאם לדרישת הפסוקים הנוראים הללו. כאן נולדה ההיסטוריה המיוחדת של עם ישראל.
תמיד ירחף החזון הנפלא לנגד עיניו. כל מה שעבר על עמנו בכל פזורות גלותו נחזה מראש, בפרשה זו, במילים בהירות, שאינן משתמעות לשתי פנים!
הבה נבדוק מספר עובדות יסוד בחיי עמנו.
א. פיזור בין האומות - אנו עם קוסמופוליטי. מדברים בכל שפות תבל. אין ארץ, שלא התגלגלנו אליה במרוצת הגלות הארוכה, מסין במזרח הרחוק ועד לפינות נידחות באפריקה. טביעת האצבעות היהודית ניכרת בכל פינה בעולם - לטוב ולרע. "היהודי הנודד" הוא מושג בינלאומי.
ומה מבשרנו הפסוק? " והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה השמים " (שם, ס"ד) .
ב. אנטישמיות - אחד הסודות הנוראים של הטבע האנושי. טובי ההוגים ניסו ומנסים לרדת לחקר פישרה. חוסר הגיונה הוא הקו הבולט בה. הסיבה לשנאת יהודים בארץ אחת, הפוכה בארץ השכנה. וכך, למרות דיאגנוזות רבות, פתרון אין. אולם, מה אומרת התורה?
" והיית לשמה, למשל ולשנינה בכל העמים אשר הנהיגך ה' שמה " (שם, ל"ז) .
ג. רדיפות, השמדות - הנושא מוכר. מלים כגזירות ת"ח-ת"ט, אינקוויזיציה, קנטוניסטים, תחום מושב, גיטו, טלאי צהוב, גירוש ספרד, סיביר והשואה - די בהן להעלות בזכרון את האסוסיאציות השחורות כולן.
והפסוק: " ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עיניים ודאבון נפש. והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בוקר, מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה " (שם, ס"ה-ס"ז) .
ד. ההישרדות - האנושות לא יכלה לנו. אומות העולם ניצחו אותנו במערכות רבות, אולם, במלחמה עצמה הן הפסידו. עובדה - אנחנו קיימים. אלפי שנות יסורים, גזירות, נגישות ורדיפות, שמחקו עמים גדולים ממפת העולם, לא הכחידו אותנו, בניגוד להסתברות החוקית ההיסטורית.
והנה, הפסוק חוזה זאת מראש: " ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי איתם, כי אני ה' אלוקיהם " (ויקרא כ"ו, מ"ד) .
שלפנו חלק מן המודלים ההיסטוריים, שנחזו מראש. כל אחד לחוד וכולם ביחד, הינם אבסורדים מבחינה היסטורית, ושום עם לא טעם כמותם. קיים תיאום מושלם בין הפסוקים לבין המציאות. מציאות לא מובנת, כואבת, אך גם מנחמת. היא מצביעה על תכליתיות, על תוכנית מראש, על העובדה שתולדות עמנו אינן אוסף מקרי של מאורעות מטורפים, בגו'נגל קורות האנושות, כי אם צעידה לעבר מטרה ברורה עד לגאולה העתידה שתהיה גאולה לעולם כולו.
מצוות ביכורים
התבונן נא מסביב, בדמות החברה. האזן לקינות העולות מארבע פינות העולם. הקשב לדיבורים על החיים שהפכו לחומרניים חסרי תקנה.
לפעמים מתגנבת שאיפה קטנה אל הלב המיוסר: לחזור לאחור אל החיים הפשוטים, אל החיים שאינם מוכתבים על ידי דרישות הממון ושעבודיו. אבל, אלו רק חלומות קצרים ביותר, אין זמן להאריך בהם. צריך לעשות כסף! הבעיה מוכרת ועתיקה, עתיקה מאד.
היהודי ידע עליה עוד לפני שהציב את כף רגלו על אדמת כנען. בימים ההם, בטרם הספיק לזרוע את שדהו לראשונה, לטעת את הכרם ולחשוב על דפוסי החברה העומדת לקום, הוענק לו אמצעי בולם. לו היה משתמש בו בקפדנות, בהתאם להוראות, היתה חברתו חברת מופת, נקיה מחומרנות מסאבת, למרות העושר הרב והשגשוג הכלכלי השופע.
לאמצעי זה קוראים... ביכורים.
" והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה, וירשתה וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה ושמת בטנא " (דברים כ"ו, א'-ב') .
אדם יורד לשדהו, לאחר חודשי עמל, לאחר ימים ארוכים של זיעה ומאמץ, של חרישה וזריעה, ניכוש ושמירה, ומבחין בניצני פרי העבודה הקשה. הוא חש בלבו המתרחב את גאוות הקנין והרכוש, ועז רצונו לקטוף את התאנה ולבלוע אותה בשלמותה. אולם במקום זאת... הוא כורך גמי מסביבה. הוא יודע שאינה שלו.
זוהי הכנעת יצר מאין כמוה. אמנם בכפייה העצמית הזאת הפסיד אדם זה את התאנה שביכרה, אך לעומת זאת, ה"הפסד" זכה לאיזון, להגדרה מציאותית יותר של המושגים: רכוש וממון. המרחק ששמר האדם מרכושו החומרי, מנע ממנו את ההשתעבדות לו, ואף העניק לו שליטה עליו. הוא נשאר חופשי ומשוחרר, מחוץ לחבלי קסמיו של הממון.
לאחר השלב הראשון, נטל החקלאי את הביכורים, שם אותם בטנא ועלה עמהם לירושלים אל מקום המקדש. ובעוד הסל על כתפו, נשא נאום. נאום אשר העיד על אופי הנואם, ובו זמנית גם עיצב את נשמתו שלו עצמו .
יושם נא לב במיוחד לפסוק הבא, בדבריו של החקלאי, מביא הביכורים: " כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לנו " (שם ג') .... " ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה' " (שם י') .
"באתי", אמר האיכר מביא הביכורים, גם לאחר מאות שנות התנחלות. לא "אבותי באו", אלא - "באתי". לא על "נחלת אבות" דורכות רגלי, לא מולדת מובנת מאליה היא לי , כי אם מתנה ממרום המתחדשת מדי שנה בשנה.
נאום, אשר אם נישא בכוונת הלב, דוחה כל שיגרת חיים מעייפת. בכוחו להציף את הישות כולה ברגש של הכרת תודה עמוקה, ואז: " והשתחווית לפני ה' אלוקיך ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך " (שם י'-י"א) .
כך עמד כל יחיד ויחיד בעם ישראל, מזדהה הזדהות גמורה עם עמו ועם תולדותיו. חי מחדש בלבו את החוויה של קבלת הארץ, תוך וויתור על ראשית פרי העמל, למד בצורה מוחשית להכיר תודה, לשלוט ברכושו ולשמוח בו.
מיחידים כאלו, בהצטרפם יחד, יכולה לצמוח חברת מופת. ומה נותר לנו מפרשה יפה זו? געגועים. אך בהם עצמם טמון קורטוב מן המרפא