פרשת כי תצא
יפת תואר
מפליא הוא שהתורה, הלוחמת מלחמה עיקשת נגד נישואי תערובת, מתירה לחיילנו לשאת אשה נוכרית: " כי תצא למלחמה על אויביך... וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה " (דברים כ"א, י'-י"א) .
אכן!
במלחמה, כידוע, פועלים היצרים ביתר תוקף. ההפקר שולט בכל. האלימות המלחמתית מפרקת מסגרות חברתיות רבות שנותרו בעורף, ונדמה לאדם שהכל מותר. על כן, כשבנות האויב בימי קדם הסתובבו במכוון בשדות המערכה, כדי לפתות את חיילי הצד שכנגד, עלול היה החייל לאבד את השליטה על יצרו.
נותן התורה הוא גם יוצר האדם על יצריו, והוא היודע שבמקרה שלנו אין לדרוש מן האדם ריסון מוחלט. הוא פשוט בלתי אפשרי.
אמנם, הפרשה מתחשבת ביצריו של החייל, ויודעת, כי הפעם אין לדרוש את בלימתם, אבל ההפקרות לא הותרה. התורה אינה מסכימה למעשה, שאין בו נשיאה באחריות. הדבר מסוכן. החייל עלול להדביק את העורף בחיידק אנטי חברתי זה. חשקת בה? "ולקחת לך לאשה". כלומר, הותרה לך אשה זו במסגרת הנישואין דווקא.
אבל בטרם נישואין כדאי לברר, אם זוהי אהבה או תאווה? האם הרגשות כנים או שזוהי הסתנוורות מיופי. על כן, העמידה הפרשה לרשות החייל "האוהב" סדרת תרגילים שיעזרו לו לוודא נקודה זו. טובה הוודאות קודם הנישואין. כך ימנע מצב בו יישארו שני אנשים פצועים בחלוף סערת הרגשות..
על כן: " והבאת אל תוך ביתך וגילחה את ראשה ועשתה את ציפורניה והסירה את שמלת שביה מעליה... ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים " (שם, י"ב-י"ג) .
חודש מבחן למען ההחלטה השקולה והנבונה. חודש ללא סממנים חיצוניים מושכי לב, ללא שמלות פאר, ובהתנהגות אפורה של בכי בביתו. סוף סוף מדובר באשה נוכריה, בת לעולם זר, הבאה ממהות אחרת ומתרבות שונה. מן הראוי לברר את מידת ההתאמה ביניהם בעוד מועד.
ורק אם תחפוץ בה, למרות המבחן, הרי אז: " ולקחת לך לאשה ".
בן השנואה
התורה העניקה לאב את זכות ההורשה. אף כי החלוקה הרצויה היא החלוקה השווה בין הבנים, לא נשללה בשום מקום מן האב הסמכות לחלק את נכסיו כרצונו. דעת חכמים אינה נוחה, כמובן, אם קיפח את אחד הבנים. קיפוח, היוצר מתח מיותר בין האחים, מתח המהווה מקור לשנאה ולקנאה. אך בכל זאת, זכות האב במקומה עומדת.
אך, זכות זו נשללת ממנו לגבי הבן הבכור. לו מגיע בכל מקרה פי שניים בדין הירושה. את חלקו אין האב יכול לקפח. גם אם הוא בן השנואה. " כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה. לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור " (דברים כ"א, ט"ו) .
הפרשה עצמה נותנת טעם לציוויה: " כי הוא ראשית אונו " (שם) . הוא בנו הראשון. הוא העניק לו את התואר אב.
במסכת הרעיונות של התורה על האדם ועל מקומו בעולם, על תפקידיו בחברה ועל אחריותו לדורות הבאים, יש משמעות ללידת הבן הבכור. מעמד האב המוליד השתנה. הרך הנולד הפך אותו, כאמור, לאב והעניק לו בכך מעמד שעשרת בניו הבאים לא יוכלו להעניק לו. הוא פתח בפניו שערים רבים אל ההגשמה העצמית כאב, כמחנך, כאחראי לדורות יבואו.
כהכרת תודה לבן זה, מחייבתו התורה להעביר לו שני חלקים מן הירושה.
גם אם הבכור הוא בן השנואה, אין השנאה מסוגלת לשלול את מה שבן זה עשה בעבור אביו. " לו משפט הבכורה " (שם, י"ז) .
רכוש אבוד ברחוב
אפילו אדם שלעולם לא ישלח ידו ברכוש רעהו, ירים חפץ שמצא ברחוב ולא יחזירנו לבעליו כיוון שאין המאבד מוכר לו. אך אם ימצא שעון של קרוב משפחתו, ידידו, או מכרו, ישיבנו ללא דיחוי.
יושם נא לב לסגנון האישי, המחנך, של הפסוקים הפונים אל רגש האחווה: " לא תראה את שור אחיך... והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך... ואספתו אל תוך ביתך... עד דרוש אחיך אותו והשבות לו... וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך... לא תוכל להתעלם " (דברים כ"ב, א'-ג') . (חמש פעמים מוזכרת במצווה זו המילה "אחיך"), כדי לרמז ולהורות: פתח בקרבך את התחושה שכולם הם "אחיך", כי אז - לא תוכל להתעלם מאבידת האח.
חובת השבת אבידה הינה רחבה יותר ממה שמשתמע ממנה במבט ראשון. בפסוק הראשון נאמר: " השב תשיבם " (שם, א'), כפל מילים זה מצביע על הדרישה הבאה:
"החזירה וברחה, החזירה וברחה - אפילו ארבע או חמש פעמים, חייב הוא להחזירה, שנאמר: 'השב תשיבם'" (מדרש ספרי מ"ו) .
אין להסתפק, איפוא, בהשבה חד פעמית. אותה פרה, אם היא נמלטת פעם נוספת מרפת בעליה ואנו מצאנו אותה, מוטלת עלינו חובת השבה כבפעם הראשונה. אף כי החובה מתנגשת בטענה, הלוחשת בלב: "שישמור עליה טוב יותר!" מצווה זו מלמדת שעל כל אדם מוטלת אחריות מסויימת לקיום רכושו של הזולת ולשלימותו.
ועוד לימוד.
בפסוק השני מיותרות לכאורה שתי המילים הבאות: " והשבותו לו ". די היה לציין: " עד דרוש אחיך אותו " והייתי יודע כי חלה עלי חובת השבה. למדו מייתור מילים אלו שאין על המוצא להאכיל את הבהמה שמצא מכיסו שלו. מאידך גיסא, לא יתכן מצב בו יזין אותה וביום השבתה לבעליה יגיש לו גם חשבון הוצאות. הלכה אחרונה זו מסדירה את הבעיה. הוצאות הבהמה שנמצאה תבואנה מן ההכנסות הבאות מגופה, ולא - תימכר, והכסף יישמר לזכות הבעלים החוקיים.
במדרשי חז"ל מובאות דוגמאות רבות לרמת ביצוע מעשית של מצווה זו.
"מעשה ברבי פנחס בן יאיר, שהיה דר בעיר אחת בדרום, והלכו אנשים להתפרנס שם. והיו בידם שתי סאין של שעורים, והפקידו אצלו, ושכחו אותן, והלכו להם. והיה רבי פנחס בן יאיר זורע אותן בכל שנה, ועושה אותן גורן וכונסן. אחר שבע שנים הלכו אותם חברים לשם לתבוע אותן, מיד הכיר אותם רבי פנחס בן יאיר. אמר להם: בואו וטלו אוצרותיכם" (מדרש דברים רבה ג', ג') .
שתי הסאין הצמיחו אוצר שלם. מצווה מעשית וקונקרטית, הצמיחה בלב רבי פנחס בן יאיר חובה מוסרית לדאוג לשלימות רכוש הזולת כשהאחריות הוטלה עליו.
זוהי מצוות השבת אבידה עם מספר דוגמאות מהשלכותיה החברתיות וההלכתיות.
תרנגולות בדרך לאושוויץ
הפסוק " לא תחסום שור בדישו " (דברים כ"ה, ד') אינו מטפורה. אין בו רמז, ולו הקלוש ביותר, המתיר לאדם לחיות על חשבון הקופה הציבורית... הפסוק עוסק בשור של ממש, בחמור ובשאר בהמות, העוסקות במלאכתן, שפיהם זמום ולבם להוט באותה שעה אחרי התבואה הנידושה תחת כפות רגליהם. על כן הזהירה התורה: לא לחסום את פי השור, תן לו לאכול כאוות נפשו בעת הדייש.
מצווה זו הינה חלק ממצוות "צער בעלי חיים". מצווה, הבאה לפתח מודעות כלפי רגשותיו וצרכיו של מי שהוא מחוצה לנו, יהיה זה אדם או בעל חיים "וזה הדרך, ראוי ילכו בה עם הקודש הנבחר" (ספר החינוך, שם) .
מחובה זו מסתעפת גם ההלכה הבאה:
"אסור לו לאדם שיטעם כלום, עד שיתן מאכל לבהמתו. שנאמר: " ונתתי עשב בשדך לבהמתך " (דברים י"א, ט"ו) ורק אחר כך: " ואכלת ושבעת " (מסכת גיטין דף ס"ב, א') .
מוטלת חובה על האדם לדאוג תחילה לנתונים למרותו, שאינם יכולים לדאוג לעצמם.
הביצוע המעשי, בו הצטיינו גדולים וטובים בעם ישראל, הוא המעניק למילים אלו עומק ומשמעות. הנה, נעלם פעם רבי דוד מלעלוב, אחד ממאורות החסידות, מבית המדרש, בראש השנה לפני התקיעות. חסידיו דאגו לו, הלכו לחפשו בביתו ולא מצאוהו. לבסוף, גילוהו עומד באורווה הצמודה לאכסניית העיר, מאכיל את הסוסים.
"ראיתי את הסייסים טרודים בבית הכנסת בתפילתם, ובוודאי שכחו להאכיל את סוסיהם ולהשקותם. נטלתי, איפוא, מצווה זו על עצמי".
אך העובדה הבאה, חדה, חריפה ומרגשת, התרחשה בימי השואה, ומצאנוה באחד מספרי הזכרונות מתקופה אפילה זו. היה זה בתחנת הרכבת של נייטרא, בסלובקיה. עמדה שם רכבת, שפניה היו מועדות לאושוויץ. מתוך אחד הקרונות, הדחוסים במשא אדם, בקעה קריאתו של נידון להשמדה, אל רעהו, הניצב על הרציף:
"השארתי בבית תרנגולות. הן לא אכלו ולא שתו מאז שעות הבוקר. עשה עמי חסד, לך להאכילם ולהשקותם. הלא 'צער בעלי חיים' הוא איסור מן התורה'".
מן הפסוק בתורה - ועד לתחנת הרכבת בנייטרא, מערבות מואב בהן נאמר הציווי ועד לדרך לאושוויץ, מצוי קו ישיר - מחנך לאהבת עולם ואדם, ועד ליישומו - בתוך גיהנום השנאה הגדול ביותר שידעה האנושות.
השכחה הברוכה
אנו בהחלט מבינים את מצוות "פאה" הדורשת מאיתנו להשאיר את קומץ התבואה, הגדלה בפאת השדה, לעניים. גם מצוות "לקט" מתיישבת על דעתנו שאסור לנו ללקט שיבולים שנשרו אגב קצירה, ועלינו לנטשם לטובת דלת העם.
הסיבה הגלויה לעין של ציוויים אלו, היא רווחת עניי העם, שיתוף מה של מעמד האביונים בנכסי בעל השדות העשיר. גם חינוך לבו של עתיר הנכסים, הבא להגביר את עוצמת נדיבותו, אף הוא מתקבל על הדעת במסגרת חברת האיכות, ששואפת התורה להקים בארץ.
חוקים אלו, מטרתם להזהיר כל אזרח בישראל, מיד בשעת הקציר והבציר. דווקא בשעה שהוא עלול להוציא מפיו את המילים הגאוותניות המסוכנות, המילים "שלי", "רכושי" - שהוא מודה ויודע, שה"שלי", שבו זכה, כולל בקרבו חיוב, המטיל על בעל הון את החובה והאחריות לדאוג להספקת צורכיהם של הנצרכים כולם. בעצם קיום מצוות אלו יקלוט בתודעתו ובלבו, שהשדה והכרם לא העניקו את יבולם רק לו. הדאגה לרווחתם הינה זכות, שהעניק הבורא למעוטי היכולת, וכפה אותה על בעלי היכולת.
המטרה הראשית היא יצירת תחושה בסיסית של שוויון ואחווה בין כל בני העם, עשירים ועניים כאחד. גישור על פני המעמדות והשבת האיזונים, הרצויים לחברה. אלו יושגו על ידי צינון תחושת ה"שלי" הלוהטת דווקא בשעה, שבעל השדה עומד במרחבי שדותיו, ועיניו גומאות את מראות היבול השופע. דווקא אז, מזעזעת התורה מעט את תחושת ההתנשאות הרכושנית, על ידי כך שהיא כופה עליו להתחלק ולהעניק אחוז מסויים מיבולו, לחסרי האונים שבעם.
אולם, כיצד נארגת מצוות ה"שכחה" " כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עומר בשדה, לא תשוב לקחתו, לגר, ליתום ולאלמנה יהיה " (דברים כ"ד, י"ט) לתוך מסכת זו? מדוע מצוות העומר השכוח בשדה הינה כה חשובה בעיני המקרא, עד שהוא מבטיח למקיימיה הסבילים: " למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך " (שם, י"ט) .
מצווה זו מספקת לנו הוכחה שאין למעלה ממנה, להכרתה העמוקה של התורה מהם אמצעי החינוך היעילים והמתוחכמים שעליה לנקוט, כדי לחנך את אישיותנו ולשפר את מוסריותנו.
המילים "שלי" ו"אני" הן שתי המילים האהובות ביותר על האדם. הן לגיטימיות, כמובן. אבל, אם מעוניינים אנו לבנות חברה, ובעיקר אדם בעל איכות מוסרית גבוהה, חברה ואדם, שיחזיקו מעמד לאורך ימים בלי להתפורר - חייבים אנו להגביל את פעילותם של שני המושגים החביבים הללו.
המקרא מתחשב בנטיית האדם לצבור רכוש וקניינים. אם כי, סולד הוא מן הרכושנות לשמה. יודע הוא היטב, שלא ניתן לשרש מן היסוד נטיות אלו. הן מהותו של האדם. אולם, אפשר לעדן אותן. זהו תפקידה של מערכת המצוות. היא מהווה מנגנון בלימה ל"אני" המשתולל. האדם, המרגיל את עצמו להעניק מיבולו בקביעות וכמצווה - לשכבות מעוטות היכולת באוכלוסיה, מחליש בקרבו את המבט הצר של ה"אני" ומעצים את אישיותו האמיתית, החמרנות וההשגיות מאבדות במשך הזמן את הבכורה בשאיפותיו.
המצוות הללו מלוות בהדגשה חריפה שהוא הנותן והוא הנדיב. במחשבתו ממשיך, איפוא, האדם להתנשא. כאן נכנסת לפעולה מצוות ה"שכחה" - שכחת העומר בשדה. היא מתריסה מוחשית נגד מגמה זו.
במצווה זו לא מתבקש האדם לתת משלו, כבמצוות פאה והדומות לה. במצווה זו - לוקחים ממנו, ללא סיוע פעיל מצידו. הוא אינו נותן דבר. התורה מנצלת את העובדה ששכח עומר בשדה, כדי להפקיע עומר זה מרשותו. כך למד והבין שלא הוא הנותן. להיפך, גם המחשבה, הזכרון והשכחה אינם חסינים ואינם בחזקתו הבלעדית.
על אומר שכוח זה מזהירה התורה: " לא תשוב לקחתו ". ממון הגר והעני הוא, רכושם של היתום המסכן והאלמנה העלובה.
הוא יודע עתה, שאדנותו אינה מלאה. עתיר הנכסים קולט שהעושר אינו רק זכות, כי אם בעיקר חובה. והוא, עם כל רכושו, הינו אחד מן העם.
יפת תואר
מפליא הוא שהתורה, הלוחמת מלחמה עיקשת נגד נישואי תערובת, מתירה לחיילנו לשאת אשה נוכרית: " כי תצא למלחמה על אויביך... וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה " (דברים כ"א, י'-י"א) .
אכן!
במלחמה, כידוע, פועלים היצרים ביתר תוקף. ההפקר שולט בכל. האלימות המלחמתית מפרקת מסגרות חברתיות רבות שנותרו בעורף, ונדמה לאדם שהכל מותר. על כן, כשבנות האויב בימי קדם הסתובבו במכוון בשדות המערכה, כדי לפתות את חיילי הצד שכנגד, עלול היה החייל לאבד את השליטה על יצרו.
נותן התורה הוא גם יוצר האדם על יצריו, והוא היודע שבמקרה שלנו אין לדרוש מן האדם ריסון מוחלט. הוא פשוט בלתי אפשרי.
אמנם, הפרשה מתחשבת ביצריו של החייל, ויודעת, כי הפעם אין לדרוש את בלימתם, אבל ההפקרות לא הותרה. התורה אינה מסכימה למעשה, שאין בו נשיאה באחריות. הדבר מסוכן. החייל עלול להדביק את העורף בחיידק אנטי חברתי זה. חשקת בה? "ולקחת לך לאשה". כלומר, הותרה לך אשה זו במסגרת הנישואין דווקא.
אבל בטרם נישואין כדאי לברר, אם זוהי אהבה או תאווה? האם הרגשות כנים או שזוהי הסתנוורות מיופי. על כן, העמידה הפרשה לרשות החייל "האוהב" סדרת תרגילים שיעזרו לו לוודא נקודה זו. טובה הוודאות קודם הנישואין. כך ימנע מצב בו יישארו שני אנשים פצועים בחלוף סערת הרגשות..
על כן: " והבאת אל תוך ביתך וגילחה את ראשה ועשתה את ציפורניה והסירה את שמלת שביה מעליה... ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים " (שם, י"ב-י"ג) .
חודש מבחן למען ההחלטה השקולה והנבונה. חודש ללא סממנים חיצוניים מושכי לב, ללא שמלות פאר, ובהתנהגות אפורה של בכי בביתו. סוף סוף מדובר באשה נוכריה, בת לעולם זר, הבאה ממהות אחרת ומתרבות שונה. מן הראוי לברר את מידת ההתאמה ביניהם בעוד מועד.
ורק אם תחפוץ בה, למרות המבחן, הרי אז: " ולקחת לך לאשה ".
בן השנואה
התורה העניקה לאב את זכות ההורשה. אף כי החלוקה הרצויה היא החלוקה השווה בין הבנים, לא נשללה בשום מקום מן האב הסמכות לחלק את נכסיו כרצונו. דעת חכמים אינה נוחה, כמובן, אם קיפח את אחד הבנים. קיפוח, היוצר מתח מיותר בין האחים, מתח המהווה מקור לשנאה ולקנאה. אך בכל זאת, זכות האב במקומה עומדת.
אך, זכות זו נשללת ממנו לגבי הבן הבכור. לו מגיע בכל מקרה פי שניים בדין הירושה. את חלקו אין האב יכול לקפח. גם אם הוא בן השנואה. " כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה. לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור " (דברים כ"א, ט"ו) .
הפרשה עצמה נותנת טעם לציוויה: " כי הוא ראשית אונו " (שם) . הוא בנו הראשון. הוא העניק לו את התואר אב.
במסכת הרעיונות של התורה על האדם ועל מקומו בעולם, על תפקידיו בחברה ועל אחריותו לדורות הבאים, יש משמעות ללידת הבן הבכור. מעמד האב המוליד השתנה. הרך הנולד הפך אותו, כאמור, לאב והעניק לו בכך מעמד שעשרת בניו הבאים לא יוכלו להעניק לו. הוא פתח בפניו שערים רבים אל ההגשמה העצמית כאב, כמחנך, כאחראי לדורות יבואו.
כהכרת תודה לבן זה, מחייבתו התורה להעביר לו שני חלקים מן הירושה.
גם אם הבכור הוא בן השנואה, אין השנאה מסוגלת לשלול את מה שבן זה עשה בעבור אביו. " לו משפט הבכורה " (שם, י"ז) .
רכוש אבוד ברחוב
אפילו אדם שלעולם לא ישלח ידו ברכוש רעהו, ירים חפץ שמצא ברחוב ולא יחזירנו לבעליו כיוון שאין המאבד מוכר לו. אך אם ימצא שעון של קרוב משפחתו, ידידו, או מכרו, ישיבנו ללא דיחוי.
יושם נא לב לסגנון האישי, המחנך, של הפסוקים הפונים אל רגש האחווה: " לא תראה את שור אחיך... והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך... ואספתו אל תוך ביתך... עד דרוש אחיך אותו והשבות לו... וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך... לא תוכל להתעלם " (דברים כ"ב, א'-ג') . (חמש פעמים מוזכרת במצווה זו המילה "אחיך"), כדי לרמז ולהורות: פתח בקרבך את התחושה שכולם הם "אחיך", כי אז - לא תוכל להתעלם מאבידת האח.
חובת השבת אבידה הינה רחבה יותר ממה שמשתמע ממנה במבט ראשון. בפסוק הראשון נאמר: " השב תשיבם " (שם, א'), כפל מילים זה מצביע על הדרישה הבאה:
"החזירה וברחה, החזירה וברחה - אפילו ארבע או חמש פעמים, חייב הוא להחזירה, שנאמר: 'השב תשיבם'" (מדרש ספרי מ"ו) .
אין להסתפק, איפוא, בהשבה חד פעמית. אותה פרה, אם היא נמלטת פעם נוספת מרפת בעליה ואנו מצאנו אותה, מוטלת עלינו חובת השבה כבפעם הראשונה. אף כי החובה מתנגשת בטענה, הלוחשת בלב: "שישמור עליה טוב יותר!" מצווה זו מלמדת שעל כל אדם מוטלת אחריות מסויימת לקיום רכושו של הזולת ולשלימותו.
ועוד לימוד.
בפסוק השני מיותרות לכאורה שתי המילים הבאות: " והשבותו לו ". די היה לציין: " עד דרוש אחיך אותו " והייתי יודע כי חלה עלי חובת השבה. למדו מייתור מילים אלו שאין על המוצא להאכיל את הבהמה שמצא מכיסו שלו. מאידך גיסא, לא יתכן מצב בו יזין אותה וביום השבתה לבעליה יגיש לו גם חשבון הוצאות. הלכה אחרונה זו מסדירה את הבעיה. הוצאות הבהמה שנמצאה תבואנה מן ההכנסות הבאות מגופה, ולא - תימכר, והכסף יישמר לזכות הבעלים החוקיים.
במדרשי חז"ל מובאות דוגמאות רבות לרמת ביצוע מעשית של מצווה זו.
"מעשה ברבי פנחס בן יאיר, שהיה דר בעיר אחת בדרום, והלכו אנשים להתפרנס שם. והיו בידם שתי סאין של שעורים, והפקידו אצלו, ושכחו אותן, והלכו להם. והיה רבי פנחס בן יאיר זורע אותן בכל שנה, ועושה אותן גורן וכונסן. אחר שבע שנים הלכו אותם חברים לשם לתבוע אותן, מיד הכיר אותם רבי פנחס בן יאיר. אמר להם: בואו וטלו אוצרותיכם" (מדרש דברים רבה ג', ג') .
שתי הסאין הצמיחו אוצר שלם. מצווה מעשית וקונקרטית, הצמיחה בלב רבי פנחס בן יאיר חובה מוסרית לדאוג לשלימות רכוש הזולת כשהאחריות הוטלה עליו.
זוהי מצוות השבת אבידה עם מספר דוגמאות מהשלכותיה החברתיות וההלכתיות.
תרנגולות בדרך לאושוויץ
הפסוק " לא תחסום שור בדישו " (דברים כ"ה, ד') אינו מטפורה. אין בו רמז, ולו הקלוש ביותר, המתיר לאדם לחיות על חשבון הקופה הציבורית... הפסוק עוסק בשור של ממש, בחמור ובשאר בהמות, העוסקות במלאכתן, שפיהם זמום ולבם להוט באותה שעה אחרי התבואה הנידושה תחת כפות רגליהם. על כן הזהירה התורה: לא לחסום את פי השור, תן לו לאכול כאוות נפשו בעת הדייש.
מצווה זו הינה חלק ממצוות "צער בעלי חיים". מצווה, הבאה לפתח מודעות כלפי רגשותיו וצרכיו של מי שהוא מחוצה לנו, יהיה זה אדם או בעל חיים "וזה הדרך, ראוי ילכו בה עם הקודש הנבחר" (ספר החינוך, שם) .
מחובה זו מסתעפת גם ההלכה הבאה:
"אסור לו לאדם שיטעם כלום, עד שיתן מאכל לבהמתו. שנאמר: " ונתתי עשב בשדך לבהמתך " (דברים י"א, ט"ו) ורק אחר כך: " ואכלת ושבעת " (מסכת גיטין דף ס"ב, א') .
מוטלת חובה על האדם לדאוג תחילה לנתונים למרותו, שאינם יכולים לדאוג לעצמם.
הביצוע המעשי, בו הצטיינו גדולים וטובים בעם ישראל, הוא המעניק למילים אלו עומק ומשמעות. הנה, נעלם פעם רבי דוד מלעלוב, אחד ממאורות החסידות, מבית המדרש, בראש השנה לפני התקיעות. חסידיו דאגו לו, הלכו לחפשו בביתו ולא מצאוהו. לבסוף, גילוהו עומד באורווה הצמודה לאכסניית העיר, מאכיל את הסוסים.
"ראיתי את הסייסים טרודים בבית הכנסת בתפילתם, ובוודאי שכחו להאכיל את סוסיהם ולהשקותם. נטלתי, איפוא, מצווה זו על עצמי".
אך העובדה הבאה, חדה, חריפה ומרגשת, התרחשה בימי השואה, ומצאנוה באחד מספרי הזכרונות מתקופה אפילה זו. היה זה בתחנת הרכבת של נייטרא, בסלובקיה. עמדה שם רכבת, שפניה היו מועדות לאושוויץ. מתוך אחד הקרונות, הדחוסים במשא אדם, בקעה קריאתו של נידון להשמדה, אל רעהו, הניצב על הרציף:
"השארתי בבית תרנגולות. הן לא אכלו ולא שתו מאז שעות הבוקר. עשה עמי חסד, לך להאכילם ולהשקותם. הלא 'צער בעלי חיים' הוא איסור מן התורה'".
מן הפסוק בתורה - ועד לתחנת הרכבת בנייטרא, מערבות מואב בהן נאמר הציווי ועד לדרך לאושוויץ, מצוי קו ישיר - מחנך לאהבת עולם ואדם, ועד ליישומו - בתוך גיהנום השנאה הגדול ביותר שידעה האנושות.
השכחה הברוכה
אנו בהחלט מבינים את מצוות "פאה" הדורשת מאיתנו להשאיר את קומץ התבואה, הגדלה בפאת השדה, לעניים. גם מצוות "לקט" מתיישבת על דעתנו שאסור לנו ללקט שיבולים שנשרו אגב קצירה, ועלינו לנטשם לטובת דלת העם.
הסיבה הגלויה לעין של ציוויים אלו, היא רווחת עניי העם, שיתוף מה של מעמד האביונים בנכסי בעל השדות העשיר. גם חינוך לבו של עתיר הנכסים, הבא להגביר את עוצמת נדיבותו, אף הוא מתקבל על הדעת במסגרת חברת האיכות, ששואפת התורה להקים בארץ.
חוקים אלו, מטרתם להזהיר כל אזרח בישראל, מיד בשעת הקציר והבציר. דווקא בשעה שהוא עלול להוציא מפיו את המילים הגאוותניות המסוכנות, המילים "שלי", "רכושי" - שהוא מודה ויודע, שה"שלי", שבו זכה, כולל בקרבו חיוב, המטיל על בעל הון את החובה והאחריות לדאוג להספקת צורכיהם של הנצרכים כולם. בעצם קיום מצוות אלו יקלוט בתודעתו ובלבו, שהשדה והכרם לא העניקו את יבולם רק לו. הדאגה לרווחתם הינה זכות, שהעניק הבורא למעוטי היכולת, וכפה אותה על בעלי היכולת.
המטרה הראשית היא יצירת תחושה בסיסית של שוויון ואחווה בין כל בני העם, עשירים ועניים כאחד. גישור על פני המעמדות והשבת האיזונים, הרצויים לחברה. אלו יושגו על ידי צינון תחושת ה"שלי" הלוהטת דווקא בשעה, שבעל השדה עומד במרחבי שדותיו, ועיניו גומאות את מראות היבול השופע. דווקא אז, מזעזעת התורה מעט את תחושת ההתנשאות הרכושנית, על ידי כך שהיא כופה עליו להתחלק ולהעניק אחוז מסויים מיבולו, לחסרי האונים שבעם.
אולם, כיצד נארגת מצוות ה"שכחה" " כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עומר בשדה, לא תשוב לקחתו, לגר, ליתום ולאלמנה יהיה " (דברים כ"ד, י"ט) לתוך מסכת זו? מדוע מצוות העומר השכוח בשדה הינה כה חשובה בעיני המקרא, עד שהוא מבטיח למקיימיה הסבילים: " למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך " (שם, י"ט) .
מצווה זו מספקת לנו הוכחה שאין למעלה ממנה, להכרתה העמוקה של התורה מהם אמצעי החינוך היעילים והמתוחכמים שעליה לנקוט, כדי לחנך את אישיותנו ולשפר את מוסריותנו.
המילים "שלי" ו"אני" הן שתי המילים האהובות ביותר על האדם. הן לגיטימיות, כמובן. אבל, אם מעוניינים אנו לבנות חברה, ובעיקר אדם בעל איכות מוסרית גבוהה, חברה ואדם, שיחזיקו מעמד לאורך ימים בלי להתפורר - חייבים אנו להגביל את פעילותם של שני המושגים החביבים הללו.
המקרא מתחשב בנטיית האדם לצבור רכוש וקניינים. אם כי, סולד הוא מן הרכושנות לשמה. יודע הוא היטב, שלא ניתן לשרש מן היסוד נטיות אלו. הן מהותו של האדם. אולם, אפשר לעדן אותן. זהו תפקידה של מערכת המצוות. היא מהווה מנגנון בלימה ל"אני" המשתולל. האדם, המרגיל את עצמו להעניק מיבולו בקביעות וכמצווה - לשכבות מעוטות היכולת באוכלוסיה, מחליש בקרבו את המבט הצר של ה"אני" ומעצים את אישיותו האמיתית, החמרנות וההשגיות מאבדות במשך הזמן את הבכורה בשאיפותיו.
המצוות הללו מלוות בהדגשה חריפה שהוא הנותן והוא הנדיב. במחשבתו ממשיך, איפוא, האדם להתנשא. כאן נכנסת לפעולה מצוות ה"שכחה" - שכחת העומר בשדה. היא מתריסה מוחשית נגד מגמה זו.
במצווה זו לא מתבקש האדם לתת משלו, כבמצוות פאה והדומות לה. במצווה זו - לוקחים ממנו, ללא סיוע פעיל מצידו. הוא אינו נותן דבר. התורה מנצלת את העובדה ששכח עומר בשדה, כדי להפקיע עומר זה מרשותו. כך למד והבין שלא הוא הנותן. להיפך, גם המחשבה, הזכרון והשכחה אינם חסינים ואינם בחזקתו הבלעדית.
על אומר שכוח זה מזהירה התורה: " לא תשוב לקחתו ". ממון הגר והעני הוא, רכושם של היתום המסכן והאלמנה העלובה.
הוא יודע עתה, שאדנותו אינה מלאה. עתיר הנכסים קולט שהעושר אינו רק זכות, כי אם בעיקר חובה. והוא, עם כל רכושו, הינו אחד מן העם.