פרשת לך לך
לך לך כמארצך
לפתע, ביום בהיר הוטל על אברהם אבינו לקום ולעזוב את מקום מגוריו, את שכניו, את סביבת ילדותו ואת קרובי משפחתו. מקל הנדודים הונח בידיו והוא נצטווה לקום ולצאת לעבר יעד נעלם: " לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך " (בראשית י"ב, א'). הסיבה לציווי אינה מבוארת. אברהם ממלא אחר ההוראה רק משום שזהו צו הבורא. הוא ממהר לצאת לדרך בזריזות המאפיינת את כל הליכותיו. " וילך אברהם " מיד, " כאשר צוה ה' ".
צאצאיו של אברהם גם הם עמדו בהצלחה בניסיון זה ניסיון ה'לך לך'. כאשר נצטוו לצאת ממצרים אל המדבר הבלתי נודע, איש מהם לא שאל: "כיצד נצא לדרך?" דור יוצאי מצרים היו נכונים לצעוד אחר עמוד האש שהתקדם לפניהם והאיר את נתיבתם, בלא לדעת לאן פניהם מיועדות...
הבורא לא שכח את גבורתם. בהצהרה נצחית הוא העיד כי מעשה זה, המעיד על נאמנותם המופלגת, אינו יכול להישכח לעד. גם דורות רבים לאחר מכן, כאשר חטא העם והרחיק לכת, נשמרה לו אותה זכות היסטורית לנצח: " זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב', ב').
מנין שאבו בני ישראל כוחות נפש אלו לצאת אל המדבר השומם? זו היתה תוצאה של נאמנות הנפש שהשריש בהם אברהם, אביהם הראשון. הוא סלל את הדרך, ובניו ונכדיו המשיכו לצעוד בה. גרעין הנאמנות הניב פרי הילולים.
הניסיון שנתנסה אברהם אבינו בעת הליכתו מארצו, ממולדתו ומבית אביו, לא הצטמצם בהקרבה גופנית של הליכה אל " ארץ לא זרועה ". היה כלול בו גם ניסיון רוחני עמוק וקשה יותר, שאף הוא מאפיין את עם ישראל בדרכו העתידית.
הצו שנאמר לאברהם לצאת ממולדתו, כלל גם את ההוראה הקשה ביותר לאדם: לחיות בבדידות. אבל אברהם נותר איתן בדעתו ובאמונתו, גם כשנותר במיעוט. לא לשווא נקרא: "אברהם העברי", שכן זו היתה התכונה שאפיינה אותו ואת בניו. למרות שכל העולם עמד מן העבר האחד, הוא התאזר בגבורה ועמד מן העבר השני. יחיד, בודד אך יציב באמונתו.
סגולה זו נותרה קבועה בלב צאצאיו. קשיות העורף היהודית הפכה לשם דבר. למרות המאמצים שנעשו על ידי עמים רבים, ולמרות הלחצים שהופעלו לאורך כל הדורות על יהודים לעזוב את דתם, הם נותרו דבוקים בה, יחידים מול רבים. הגרעין שממנו נובעת היכולת להתייצב איתן מול הרוח הסוחפת, נקלט היטב אצל הבנים.
על כך התבטא בלעם, גדול נביאי אומות העולם בהתפעלות הנפש: " כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב " (במדבר כ"ג, ט').
קשר הנפש בין האב אברהם לבניו אינו מסתיים בבדידות זו, הוא מעפיל לשלבים גבוהים יותר.
אברהם אבינו נתנסה בניסיון נוסף. הוא גילה נכונות להיות מושלך לכבשן האש על אמונתו. אותה נאמנות למופת, אותו ציות לדבר ה' אפילו במחיר החיים, הראה גם בנו יצחק אבינו בפושטו את צווארו לעקידה.
תופעה זו חוזרת על עצמה בכל דור. באורח קבע מביעים בני הבנים את נכונותם המלאה למסור את נפשם על קידוש השם. הרמב"ם באגרת תימן, מצטט הבטחה מפורשת מדברי הנביאים, כי לעולם לא ייעדרו מהעם היהודי בנים אשר יהיו מוכנים להיהרג על קידוש השם כאברהם אביהם. אגרתו של הרמב"ם, שנשלחה לתימן באחת השעות הקשות של גלות יהודית זו, חוללה פלאים ועודדה את היהודים לעמוד בניסיונות המרים שעטו עליהם באותה תקופה.
תופעת מסירות הנפש קיימת בכל רבדי העם. גם פשוטי עם, אנשים שלא נחשבו כאישי סגולה, בהגיע עת מבחן, מוכנים היו למסור את נפשם על מזבח רצון ה'. מורשה היתה אחוזה בידם מאברהם אביהם שמסר את נפשו באור כשדים עבור אמונתו.
זוהי הנקודה היהודית שאת שורשיה נטע אברהם, האב, והיא הכתה שורשים עמוק בלב צאצאיו עד לדור האחרון.
התנתקות מוחלטת
מדוע הצטרף לוט אל אברהם אבינו במסע לארץ ישראל?
הפסוק מגלה מטרה חמדנית ותאוות בצע: " ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן " (בראשית י"ב, י"ד). גילו המתקדם של אברהם אבינו עמד ביסוד החלטה זו, שכן לוט לטש את עיניו לירושתו של אברהם אבינו.
מדוע צרף אברהם את לוט למסעו?
מסתבר שלוט הציג את עצמו כמי שמעוניין לדבוק במורשתו של דודו והפגין כלפי חוץ כאילו גם הוא עוזב את גילולי חרן וארם נהריים.
למרות שאברהם אבינו ידע כי לא יוכל לזכות בארץ ישראל כל זמן שלוט עמו, לא נמנע מלקחת את לוט, כדי לספח אותו לקהל המאמינים. הוא הסכים לוותר זמנית על הארץ ובלבד שיוכל לקרב את לוט לאמונה.
כך היה עד לשעה שנתגלתה המחלוקת בין הרועים. אז, כשהוצגו לעיני כל שאיפותיו האמיתיות של לוט, כסף ורכושנות, מחליט אברהם אבינו כי הגיע זמן הפירוד. כאשר רועי לוט מתגלים כגזלנים, אברהם אבינו רואה את עצמו כמי שמחובתו ליזום פירוד.
אברהם אבינו אינו מוכן שיהיה מי שיחשוב כאילו הוא נתן, חלילה גושפנקה למעשים פסולים. מה עוד שלוט מוכר כאחד מבני פמלייתו של אברהם ואף קלסתר פניהם דומה. הציבור עלול לטעות ולזהות את לוט כאברהם. הוא מחליט כי הגיעה העת להתרחק: " הלא כל הארץ לפניך. הפרד נא מעלי, אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה " (בראשית י"ג, ט"ו).
מיד לאחר הפרידה מלוט מתגלה הקב"ה לאברהם אבינו: " שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם... קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה ". רק עתה נגלה אליו הקב"ה, רק לאחר שנפרד מלוט אחיינו: "כל זמן שהרשע עמו היה הדיבור פורש ממנו" (רש"י).
הארץ הובטחה לאברהם רק בתנאי שינתק את קשריו עם ארצו, מולדתו ובית אביו. רק עתה, משהשלים את הניתוק, נפרד מאחיינו - בן משפחתו היחיד שעוד דבק בו ניתנה לו מתנת הארץ.
כוחו של ישמעאל
כשהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו ששרה תלד לו בן אשר יהיה יורשו, מגיב אברהם בארבע מילים הטומנות בחובן משמעות גדולה לעתיד: " לו ישמעאל יחיה לפניך " (בראשית י"ז, י"ח). במילים אלו ביקש אברהם שישמעאל יחיה ויתקיים כל ימות עולם. בקשה זו של אברהם נתנה לישמעאל בנו כח עצום כח תפילתו ותפילת צאצאיו.
שלושת אלפים שנה חלפו ואנו עדיין מביטים בעיניים כלות בכוח התפילה ובקנאותם הדתית של צאצאי ישמעאל. מדי שנה עולים לרגל מליוני מוסלמים מכל רחבי העולם למכה. כאן בארץ ישראל, בעיצומה של מלאכת הבניה חולצים הפועלים הערביים את נעליהם, ומכוונים עצמם לעבר מכה. מנהיגיהם אינם יכולים לסיים משפט מבלי לומר: "בעזרת אללה". הם מתפללים אל אותו א-ל אחד, אלקי אברהם, אליו אנו מתפללים.
אך קיים הבדל מהותי, עמוק ומשמעותי בין תפילותינו, תפילות עם ישראל, לבין תפילותיהם.
אנו מתייחסים אל התפילה כאל עבודה, מלשון עבדות. כשם שעבד, הבא לבקש דבר מאדוניו, מבקש זאת בזכות חסדי אדונו ולא בזכות מעשיו, כך גם אנו, ניגשים לפני מלך מלכי המלכים באימה, ביראה ובהכנעה ומבקשים ממנו מתנת חינם. רעיון זה בא לידי ביטוי בשם "ישראל", שחז"ל מפרשים אותו: ישר - א-ל. התפיסה היהודית היא כי ישר ה' בכל מעשיו. בתפילותינו אנו מקבלים את רצונו ומכירים בכך שאיננו ראויים למתנתו.
שורש תפילות ישראל נעוץ בעקידת יצחק, בקרבן הראשון אשר עלה על גבי המזבח במקום המקדש. נכונותו של יצחק למסור את חייו, הורישה לכלל ישראל כולו את כח מסירות הנפש על קידוש ה'. כח שהופיע שוב ושוב על דפי ההיסטוריה, הוא הכח לוותר על הכל, אפילו על החיים, למען קדושת שמו באהבה.
בני ישמעאל אינם מכירים כלל את המושג עבודה. שמם מעיד עליהם - "ישמע - א-ל" כל כוונתם בתפילה היא שה' ישמע את בקשותיהם. כביכול הם נותנים פקודות לה' ומורים לו מה יעשה. ישמעאל נמשל לילד גאה התובע מאביו מתנות, כאילו הן מגיעות לו על פי דין. הוא מרים את ראשו בגאווה ודורש לקבל את כל אשר לבו חפץ. גם מסירות הנפש הידועה של בני ישמעאל אינה מוקרבת כדי לקדש את שם ה' בעולם הזה, אלא רק משיקולי כדאיות - כדי לזכות לעולם הבא הדמיוני שלהם.
תפילותיהם של בני ישמעאל אינן מסוג התפילות אליהן ה' מתאווה, אך יחד עם זאת עדיין יש בהן את כח התפילה. אוי לנו, מאותה שעה בה אמר אברהם אבינו: " לו ישמעאל יחיה לפניך ". אך למרות הכל, עדיין נותר לברר האם יש לאל ידינו לעשות דבר כדי למתן או אפילו לבטל את להט התפילות של בני ישמעאל?
נחמה גדולה היא לנו: כח התפילה של בני ישמעאל משגשג רק כאשר תפילות ישראל הינן רפות וחלשות. מסגד עומר יכול להתקיים רק בהעדרו של בית המקדש. ישמעאל ממלא את החלל שמותירות אחריהן תפילותינו החסרות.
הארי ז"ל כותב כי הגימטריה של המילה: "הגר" היא מאתיים ושמונה, כגימטריה של המילה: "יצחק". הגר רוצה להיות במקום יצחק. גיבורת הסיפור של באר לחי רואי משתוקקת להיות עמוד העבודה. היא רוצה שכח התפילה יהיה שייך לה ולבניה.
הגר עצמה הפכה את באר לחי רואי למקום המתאים לתפילה " ותקרא שם ה' הדובר אליה אתה א-ל רואי, כי אמרה הגם הלום ראיתי אחר רואי " (בראשית ט"ז, י"ג) , האם לימדה את בנה את ערך המקום וישמעאל העביר כח זה הלאה לזרעו אחריו. יצחק אינו יכול להרשות לישמעאל לשלוט במקום תפילה בעל עוצמה כה רבה, ואינו יכול להרשות לילדיו של ה"פרא אדם" לעמוד בדרגה גבוהה יותר מילדיו בכח התפילה.
כאשר יצחק עושה את דרכו להר המוריה לתקן את תפילת מנחה, הוא עבר דרך באר לחי רואי. " ויצחק בא מבוא באר לחי רואי, והוא יושב בארץ הנגב. ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב " (בראשית כ"ד, ס"ב).
יצחק לקח את השראת המקום וכיוון אותה לעבר תפילת מנחה, אשר תאמר במקום העקידה. הוא לימד אותנו כי יש לחפש את ה' בכל מצב ובכל מקום אפילו במחיר של מסירות נפש. " באר לחי רואי " שייכת מאז ומתמיד לכלל ישראל.
כאשר עם ישראל ישא את תפילתו ממעמקי לבו, שוב לא תועיל תפילת ישמעאל.
אמונה תמימה
לאחר שהגיע אברהם אבינו לארץ ישראל, הוא קיבל הבטחה מאת האלוקים: " שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם, צפונה ונגבה, וקדמה וימה: כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם " (בראשית י"ג, י"ד-ט"ו).
עברו שנים, אך אברהם המשיך להיות "גר ותושב", ללא זכויות. עמי כנען המשיכו לשלוט בארץ באין מפריע, ואברהם הלך לעולמו בלי שיזכה לראות את קיום ההבטחה. גם יצחק בנו קיבל הבטחה חוזרת על ירושת הארץ, ואף הוא כאביו לא התרעם ולא תבע שיפרעו לו את השטר. כאשר נפרד ממנו יעקב בנו, הוא בירך אותו: " ויתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך אתך, לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלקים לאברהם " (בראשית כ"ח, ד'). באותה שעה כבר עברו למעלה ממאה שנה מאז נאמרה ההבטחה, ולא נראה באופק כל סימן להתגשמותה. אך למרות זאת, לא היה צל של פקפוק ולא נשמעה כל הסתייגות בסגנון הברכה: "אם יתן", "כאשר יתן" וכדו'. הברכה נאמרה בלשון ברורה, חדה וחלקה: "אשר נתן אלוקים לאברהם".
יעקב נרדף על ידי אחיו עשיו, ובילה שנים ארוכות בגלות אצל דודו לבן. בגלות זו הוא עמל קשות ורומה פעמים אין ספור. לאחר מכן נעלם בנו האהוב יוסף למשך עשרים ושתים שנה, ובעקבות פרשה זו נאלץ יעקב לגלות למצרים. במבט אנושי שגרתי ניתן היה לשאול: מה נותר מכל ההבטחות והברכות? אך יעקב בשלו, הוא ממשיך באמונת אבותיו ומבטיח ליוסף: " הנה אנכי מת, והיה אלוקים עמכם והשיב אתכם אל הארץ אבותיכם " (בראשית מ"ח, כ"א). הוא מצווה שיקברו אותו בארץ ישראל, הארץ המובטחת. וכשהוא מברך את בניו לפני פטירתו, הוא מתייחס לחלק שיורש כל אחד מהם בארץ ישראל כמציאות חיה וקיימת: " זבולון לחוף ימים ישכון, וירכתו על צידון " (בראשית מ"ט, י"ג).
נתבונן נא מה אירע להבטחה הגדולה.
במשך מאות שנים היא נותרה תלויה באויר, ללא מענה וללא התגשמות. מדוע לא קיים אלוקים את הבטחתו במשך כל אותן שנים? מדוע היה על אברהם להתחנן ולקנות במיטב כספו חלקת קבר? מדוע היה על יצחק לנדוד מבאר לבאר ולסבול גירוש אחר גירוש?
בני ישראל התיישבו במצרים, ואט אט הפכו לאורחים לא רצויים, עד שהדרדרו למצב של עבדים נרצעים. כדי לעצור את הריבוי הטבעי שאיים על שלטונו של פרעה, נגזר להשליך את בניהם הנולדים ליאור מיד לאחר לידתם. כאן הופיע משה, השליח האלוקי, ובישר שהגיעה שעת הגאולה.
לאחר הבטחות כה רבות שעדיין לא קויימו, היש אדם שיאמין לדבריו של המנהיג הצעיר שעדיין לא הוכיח את הצהרותיו?
למעשה, התברר שבני ישראל נשארו נאמנים למסר המיוחד שקיבלו מן האבות - אברהם, יצחק ויעקב: הארץ שלהם היא. מובטחת!
משה הלך לפרעה למסור לו בשם אלוקי ישראל את הדרישה לשחרר את בניו. בני ישראל המתינו בדריכות לראות כיצד יתפתחו הדברים, והתוצאה לא איחרה לבוא: פרעה החמיר את תנאי העבודה.
משה פנה לאלוקים בתמיהה נואשת: האם לשם כך נשלחתי, כדי להרע לאחי?
והאלוקים אמר לו: האבות האמינו בי ולא שאלו שאלות, גם אתה אל תשאל שאלות! בזכות אמונתם התמימה אתם נגאלים.
בני ישראל עתידים היו להיות לעם. לא עם ככל העמים, שחשיבותם זמנית וחולפת. הם יהיו העם הנבחר על ידי אלוקים, העם שמטרתו לפרסם ולקדש את שם אלוקיו בעולם. ייעוד נצחי מוכן להם ולשם כך דרוש חוסן פנימי מיוחד, עם שבכוחו לעבור היסטוריה קשה מאד.
רק הנדודים, הגלות והעינויים, רק כוך ההיתוך המצרי, יכלו ליצור עם סגולה, עם שכל המעצמות לא יכלו לו עד היום הזה.
הדרך לאמונה
על אברהם אבינו נאמר בתורה: " והאמין בה' ויחשבה לו צדקה " (בראשית ט"ו, ו).
מן הראוי איפוא לברר, בזכות מה זכה אברהם אבינו להכיר את הבורא בצורה שאחרים לא זכו לה? האם היה שכלו שונה משל האחרים, או שמא ניתנה לו האמונה כמתנת שמים? אם אכן היתה לו סיבה הגיונית להאמין במציאותו של "מנהיג הבירה", מדוע לא פעל היגיון זה אצל האחרים?
לאחר דורות נגלה הבורא לבניו במעמד הר סיני, בנוכחות מיליוני איש העביר להם את המסר הכלל עולמי: " אין עוד מלבדו ". בני ישראל העבירו את המסר לבניהם, ובניהם לבניהם, כך עד דורנו. מדוע איפוא חזר העולם לעידן הכפירה שקדם לאברהם אבינו? מדוע הוא אינו רואה במסורת האמונה כמחייבת?
למעשה, ניתן להבחין במציאות הבורא באמצעות התבוננות בנפלאות הבריאה. די להתבונן בהרמוניה, שאנו חלק ממנה, כדי להבין כי יש מנהיג לבירה.
הטבע מעיד על חכמה נפלאה. מבנה גוף האדם, איבריו ותאיו מעידים על יוצר אמן המסתתר מאחורי היצירה הנפלאה והמורכבת. גם כל העולם הסובב את האדם מכריז על בריאה מתוכננת.
נביאי ישראל, בקראם לעם להתעורר באמונה, היפנו את מבטם לבריאה. ישעיהו הנביא קרא להתבונן בגרמי השמים ולהסיק מהם את המסקנות המתבקשות: " שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרא" (ישעיה מ', כ"ו). רק לפקוח את העיניים ולהתבונן בסדר ובדיוק של מסלולי הכוכבים ושל כל צבא השמים. יותר מזה לא צריך רק התבוננות נדרשת. העולם זועק: יש בורא לבירה.
התקדמות המדע וגילוייו הוסיפו ידע רב על אודות התכנון, הדיוק וההרמוניה שבבריאה. כל העת מתגלים תחומים נוספים שטרם נחקרו, והאדם נוכח לדעת, כי החכמה הטמונה בבריאה היא אין סופית.
גם איוב המיוסר, שחקר אחר הנהגת ה', קבע: " מבשרי אחזה אלוק " (איוב י"ט, כ"ו). התבוננות בגוף האדם לבדה מלמדת על מציאותו של בורא המכוון כל תנועה. די להתבונן בלב, כדי להבין איזו חכמה מושקעת במערכת כה מורכבת ומסובכת. בדרך זו הגיע אבי האומה העברית, אברהם אבינו, להכרה כי יש מנהיג לבירה.
אברהם אבינו היה שונה מכל בני דורו בכך שהוא היה היחיד שהחל לחקור נושא זה בגיל כה צעיר! אסונם של האחרים נובע מכך ששאלה זו מתעוררת אצלם רק בגיל מבוגר יותר. בגיל זה קיימות סיבות המונעות מהם לתת לעצמם את המענה הנכון. אילו היה האדם מסוגל להציב לעצמו בגיל צעיר את השאלות ששאל אברהם אבינו את עצמו, גם הוא היה מגיע לאותה אמונה.
נתאר לעצמנו תיאור דמיוני של אדם הנולד בדעה מושלמת ובשכל מפותח כשל אדם מבוגר. שאלות אין ספור היו ניצבות לפניו. אין לתאר את השתוממותו לנוכח נפלאותיה של הבריאה המתגלות לנגד עיניו. השתוממות זו היתה מובילה אותו למציאת מענה, לחשיפת הפתרון לסוד החיים!
מדוע איפוא טועים רוב האנשים? התשובה היא, שההכרה בבורא מתבקשת מאליה, כפי שהבין אותה אברהם אבינו. רוב בני האדם לא הגיעו למסקנה זו, לא מחמת ריחוקה, אלא מפאת היותם נגועים ומשוחדים. מסקנה זו מחייבת את מי שהגיע אליה בהתחייבויות רבות. היא כובלת! אם אכן יאמין האדם כי יש מנהיג לבירה, הרי הוא מחוייב לשמור את כל מצוותיו ולהזהר מלעבור על כל מה שציווהו המנהיג שלא לעשות. גדול כוחו של שוחד זה, עד כדי בריחה מהסקת מסקנות ברורות ביותר. " כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים " (דברים ט"ז, י"ט) - עד כדי גרימת עוורון מוחלט.
השוחד, הנגיעה האישית, הרצון להתנתק מהכבלים ולהנות מכל מנעמי החיים ללא הצבת גבולות, מונעים מהאדם מלהגיע למסקנה המתבקשת מאליה, מהאמונה בבורא. כאשר יתעלה האדם מעל נגיעותיו האישיות, תפתח לפניו דרך האמת דרך האמונה.
לך לך כמארצך
לפתע, ביום בהיר הוטל על אברהם אבינו לקום ולעזוב את מקום מגוריו, את שכניו, את סביבת ילדותו ואת קרובי משפחתו. מקל הנדודים הונח בידיו והוא נצטווה לקום ולצאת לעבר יעד נעלם: " לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך " (בראשית י"ב, א'). הסיבה לציווי אינה מבוארת. אברהם ממלא אחר ההוראה רק משום שזהו צו הבורא. הוא ממהר לצאת לדרך בזריזות המאפיינת את כל הליכותיו. " וילך אברהם " מיד, " כאשר צוה ה' ".
צאצאיו של אברהם גם הם עמדו בהצלחה בניסיון זה ניסיון ה'לך לך'. כאשר נצטוו לצאת ממצרים אל המדבר הבלתי נודע, איש מהם לא שאל: "כיצד נצא לדרך?" דור יוצאי מצרים היו נכונים לצעוד אחר עמוד האש שהתקדם לפניהם והאיר את נתיבתם, בלא לדעת לאן פניהם מיועדות...
הבורא לא שכח את גבורתם. בהצהרה נצחית הוא העיד כי מעשה זה, המעיד על נאמנותם המופלגת, אינו יכול להישכח לעד. גם דורות רבים לאחר מכן, כאשר חטא העם והרחיק לכת, נשמרה לו אותה זכות היסטורית לנצח: " זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב', ב').
מנין שאבו בני ישראל כוחות נפש אלו לצאת אל המדבר השומם? זו היתה תוצאה של נאמנות הנפש שהשריש בהם אברהם, אביהם הראשון. הוא סלל את הדרך, ובניו ונכדיו המשיכו לצעוד בה. גרעין הנאמנות הניב פרי הילולים.
הניסיון שנתנסה אברהם אבינו בעת הליכתו מארצו, ממולדתו ומבית אביו, לא הצטמצם בהקרבה גופנית של הליכה אל " ארץ לא זרועה ". היה כלול בו גם ניסיון רוחני עמוק וקשה יותר, שאף הוא מאפיין את עם ישראל בדרכו העתידית.
הצו שנאמר לאברהם לצאת ממולדתו, כלל גם את ההוראה הקשה ביותר לאדם: לחיות בבדידות. אבל אברהם נותר איתן בדעתו ובאמונתו, גם כשנותר במיעוט. לא לשווא נקרא: "אברהם העברי", שכן זו היתה התכונה שאפיינה אותו ואת בניו. למרות שכל העולם עמד מן העבר האחד, הוא התאזר בגבורה ועמד מן העבר השני. יחיד, בודד אך יציב באמונתו.
סגולה זו נותרה קבועה בלב צאצאיו. קשיות העורף היהודית הפכה לשם דבר. למרות המאמצים שנעשו על ידי עמים רבים, ולמרות הלחצים שהופעלו לאורך כל הדורות על יהודים לעזוב את דתם, הם נותרו דבוקים בה, יחידים מול רבים. הגרעין שממנו נובעת היכולת להתייצב איתן מול הרוח הסוחפת, נקלט היטב אצל הבנים.
על כך התבטא בלעם, גדול נביאי אומות העולם בהתפעלות הנפש: " כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב " (במדבר כ"ג, ט').
קשר הנפש בין האב אברהם לבניו אינו מסתיים בבדידות זו, הוא מעפיל לשלבים גבוהים יותר.
אברהם אבינו נתנסה בניסיון נוסף. הוא גילה נכונות להיות מושלך לכבשן האש על אמונתו. אותה נאמנות למופת, אותו ציות לדבר ה' אפילו במחיר החיים, הראה גם בנו יצחק אבינו בפושטו את צווארו לעקידה.
תופעה זו חוזרת על עצמה בכל דור. באורח קבע מביעים בני הבנים את נכונותם המלאה למסור את נפשם על קידוש השם. הרמב"ם באגרת תימן, מצטט הבטחה מפורשת מדברי הנביאים, כי לעולם לא ייעדרו מהעם היהודי בנים אשר יהיו מוכנים להיהרג על קידוש השם כאברהם אביהם. אגרתו של הרמב"ם, שנשלחה לתימן באחת השעות הקשות של גלות יהודית זו, חוללה פלאים ועודדה את היהודים לעמוד בניסיונות המרים שעטו עליהם באותה תקופה.
תופעת מסירות הנפש קיימת בכל רבדי העם. גם פשוטי עם, אנשים שלא נחשבו כאישי סגולה, בהגיע עת מבחן, מוכנים היו למסור את נפשם על מזבח רצון ה'. מורשה היתה אחוזה בידם מאברהם אביהם שמסר את נפשו באור כשדים עבור אמונתו.
זוהי הנקודה היהודית שאת שורשיה נטע אברהם, האב, והיא הכתה שורשים עמוק בלב צאצאיו עד לדור האחרון.
התנתקות מוחלטת
מדוע הצטרף לוט אל אברהם אבינו במסע לארץ ישראל?
הפסוק מגלה מטרה חמדנית ותאוות בצע: " ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן " (בראשית י"ב, י"ד). גילו המתקדם של אברהם אבינו עמד ביסוד החלטה זו, שכן לוט לטש את עיניו לירושתו של אברהם אבינו.
מדוע צרף אברהם את לוט למסעו?
מסתבר שלוט הציג את עצמו כמי שמעוניין לדבוק במורשתו של דודו והפגין כלפי חוץ כאילו גם הוא עוזב את גילולי חרן וארם נהריים.
למרות שאברהם אבינו ידע כי לא יוכל לזכות בארץ ישראל כל זמן שלוט עמו, לא נמנע מלקחת את לוט, כדי לספח אותו לקהל המאמינים. הוא הסכים לוותר זמנית על הארץ ובלבד שיוכל לקרב את לוט לאמונה.
כך היה עד לשעה שנתגלתה המחלוקת בין הרועים. אז, כשהוצגו לעיני כל שאיפותיו האמיתיות של לוט, כסף ורכושנות, מחליט אברהם אבינו כי הגיע זמן הפירוד. כאשר רועי לוט מתגלים כגזלנים, אברהם אבינו רואה את עצמו כמי שמחובתו ליזום פירוד.
אברהם אבינו אינו מוכן שיהיה מי שיחשוב כאילו הוא נתן, חלילה גושפנקה למעשים פסולים. מה עוד שלוט מוכר כאחד מבני פמלייתו של אברהם ואף קלסתר פניהם דומה. הציבור עלול לטעות ולזהות את לוט כאברהם. הוא מחליט כי הגיעה העת להתרחק: " הלא כל הארץ לפניך. הפרד נא מעלי, אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה " (בראשית י"ג, ט"ו).
מיד לאחר הפרידה מלוט מתגלה הקב"ה לאברהם אבינו: " שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם... קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה ". רק עתה נגלה אליו הקב"ה, רק לאחר שנפרד מלוט אחיינו: "כל זמן שהרשע עמו היה הדיבור פורש ממנו" (רש"י).
הארץ הובטחה לאברהם רק בתנאי שינתק את קשריו עם ארצו, מולדתו ובית אביו. רק עתה, משהשלים את הניתוק, נפרד מאחיינו - בן משפחתו היחיד שעוד דבק בו ניתנה לו מתנת הארץ.
כוחו של ישמעאל
כשהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו ששרה תלד לו בן אשר יהיה יורשו, מגיב אברהם בארבע מילים הטומנות בחובן משמעות גדולה לעתיד: " לו ישמעאל יחיה לפניך " (בראשית י"ז, י"ח). במילים אלו ביקש אברהם שישמעאל יחיה ויתקיים כל ימות עולם. בקשה זו של אברהם נתנה לישמעאל בנו כח עצום כח תפילתו ותפילת צאצאיו.
שלושת אלפים שנה חלפו ואנו עדיין מביטים בעיניים כלות בכוח התפילה ובקנאותם הדתית של צאצאי ישמעאל. מדי שנה עולים לרגל מליוני מוסלמים מכל רחבי העולם למכה. כאן בארץ ישראל, בעיצומה של מלאכת הבניה חולצים הפועלים הערביים את נעליהם, ומכוונים עצמם לעבר מכה. מנהיגיהם אינם יכולים לסיים משפט מבלי לומר: "בעזרת אללה". הם מתפללים אל אותו א-ל אחד, אלקי אברהם, אליו אנו מתפללים.
אך קיים הבדל מהותי, עמוק ומשמעותי בין תפילותינו, תפילות עם ישראל, לבין תפילותיהם.
אנו מתייחסים אל התפילה כאל עבודה, מלשון עבדות. כשם שעבד, הבא לבקש דבר מאדוניו, מבקש זאת בזכות חסדי אדונו ולא בזכות מעשיו, כך גם אנו, ניגשים לפני מלך מלכי המלכים באימה, ביראה ובהכנעה ומבקשים ממנו מתנת חינם. רעיון זה בא לידי ביטוי בשם "ישראל", שחז"ל מפרשים אותו: ישר - א-ל. התפיסה היהודית היא כי ישר ה' בכל מעשיו. בתפילותינו אנו מקבלים את רצונו ומכירים בכך שאיננו ראויים למתנתו.
שורש תפילות ישראל נעוץ בעקידת יצחק, בקרבן הראשון אשר עלה על גבי המזבח במקום המקדש. נכונותו של יצחק למסור את חייו, הורישה לכלל ישראל כולו את כח מסירות הנפש על קידוש ה'. כח שהופיע שוב ושוב על דפי ההיסטוריה, הוא הכח לוותר על הכל, אפילו על החיים, למען קדושת שמו באהבה.
בני ישמעאל אינם מכירים כלל את המושג עבודה. שמם מעיד עליהם - "ישמע - א-ל" כל כוונתם בתפילה היא שה' ישמע את בקשותיהם. כביכול הם נותנים פקודות לה' ומורים לו מה יעשה. ישמעאל נמשל לילד גאה התובע מאביו מתנות, כאילו הן מגיעות לו על פי דין. הוא מרים את ראשו בגאווה ודורש לקבל את כל אשר לבו חפץ. גם מסירות הנפש הידועה של בני ישמעאל אינה מוקרבת כדי לקדש את שם ה' בעולם הזה, אלא רק משיקולי כדאיות - כדי לזכות לעולם הבא הדמיוני שלהם.
תפילותיהם של בני ישמעאל אינן מסוג התפילות אליהן ה' מתאווה, אך יחד עם זאת עדיין יש בהן את כח התפילה. אוי לנו, מאותה שעה בה אמר אברהם אבינו: " לו ישמעאל יחיה לפניך ". אך למרות הכל, עדיין נותר לברר האם יש לאל ידינו לעשות דבר כדי למתן או אפילו לבטל את להט התפילות של בני ישמעאל?
נחמה גדולה היא לנו: כח התפילה של בני ישמעאל משגשג רק כאשר תפילות ישראל הינן רפות וחלשות. מסגד עומר יכול להתקיים רק בהעדרו של בית המקדש. ישמעאל ממלא את החלל שמותירות אחריהן תפילותינו החסרות.
הארי ז"ל כותב כי הגימטריה של המילה: "הגר" היא מאתיים ושמונה, כגימטריה של המילה: "יצחק". הגר רוצה להיות במקום יצחק. גיבורת הסיפור של באר לחי רואי משתוקקת להיות עמוד העבודה. היא רוצה שכח התפילה יהיה שייך לה ולבניה.
הגר עצמה הפכה את באר לחי רואי למקום המתאים לתפילה " ותקרא שם ה' הדובר אליה אתה א-ל רואי, כי אמרה הגם הלום ראיתי אחר רואי " (בראשית ט"ז, י"ג) , האם לימדה את בנה את ערך המקום וישמעאל העביר כח זה הלאה לזרעו אחריו. יצחק אינו יכול להרשות לישמעאל לשלוט במקום תפילה בעל עוצמה כה רבה, ואינו יכול להרשות לילדיו של ה"פרא אדם" לעמוד בדרגה גבוהה יותר מילדיו בכח התפילה.
כאשר יצחק עושה את דרכו להר המוריה לתקן את תפילת מנחה, הוא עבר דרך באר לחי רואי. " ויצחק בא מבוא באר לחי רואי, והוא יושב בארץ הנגב. ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב " (בראשית כ"ד, ס"ב).
יצחק לקח את השראת המקום וכיוון אותה לעבר תפילת מנחה, אשר תאמר במקום העקידה. הוא לימד אותנו כי יש לחפש את ה' בכל מצב ובכל מקום אפילו במחיר של מסירות נפש. " באר לחי רואי " שייכת מאז ומתמיד לכלל ישראל.
כאשר עם ישראל ישא את תפילתו ממעמקי לבו, שוב לא תועיל תפילת ישמעאל.
אמונה תמימה
לאחר שהגיע אברהם אבינו לארץ ישראל, הוא קיבל הבטחה מאת האלוקים: " שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם, צפונה ונגבה, וקדמה וימה: כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם " (בראשית י"ג, י"ד-ט"ו).
עברו שנים, אך אברהם המשיך להיות "גר ותושב", ללא זכויות. עמי כנען המשיכו לשלוט בארץ באין מפריע, ואברהם הלך לעולמו בלי שיזכה לראות את קיום ההבטחה. גם יצחק בנו קיבל הבטחה חוזרת על ירושת הארץ, ואף הוא כאביו לא התרעם ולא תבע שיפרעו לו את השטר. כאשר נפרד ממנו יעקב בנו, הוא בירך אותו: " ויתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך אתך, לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלקים לאברהם " (בראשית כ"ח, ד'). באותה שעה כבר עברו למעלה ממאה שנה מאז נאמרה ההבטחה, ולא נראה באופק כל סימן להתגשמותה. אך למרות זאת, לא היה צל של פקפוק ולא נשמעה כל הסתייגות בסגנון הברכה: "אם יתן", "כאשר יתן" וכדו'. הברכה נאמרה בלשון ברורה, חדה וחלקה: "אשר נתן אלוקים לאברהם".
יעקב נרדף על ידי אחיו עשיו, ובילה שנים ארוכות בגלות אצל דודו לבן. בגלות זו הוא עמל קשות ורומה פעמים אין ספור. לאחר מכן נעלם בנו האהוב יוסף למשך עשרים ושתים שנה, ובעקבות פרשה זו נאלץ יעקב לגלות למצרים. במבט אנושי שגרתי ניתן היה לשאול: מה נותר מכל ההבטחות והברכות? אך יעקב בשלו, הוא ממשיך באמונת אבותיו ומבטיח ליוסף: " הנה אנכי מת, והיה אלוקים עמכם והשיב אתכם אל הארץ אבותיכם " (בראשית מ"ח, כ"א). הוא מצווה שיקברו אותו בארץ ישראל, הארץ המובטחת. וכשהוא מברך את בניו לפני פטירתו, הוא מתייחס לחלק שיורש כל אחד מהם בארץ ישראל כמציאות חיה וקיימת: " זבולון לחוף ימים ישכון, וירכתו על צידון " (בראשית מ"ט, י"ג).
נתבונן נא מה אירע להבטחה הגדולה.
במשך מאות שנים היא נותרה תלויה באויר, ללא מענה וללא התגשמות. מדוע לא קיים אלוקים את הבטחתו במשך כל אותן שנים? מדוע היה על אברהם להתחנן ולקנות במיטב כספו חלקת קבר? מדוע היה על יצחק לנדוד מבאר לבאר ולסבול גירוש אחר גירוש?
בני ישראל התיישבו במצרים, ואט אט הפכו לאורחים לא רצויים, עד שהדרדרו למצב של עבדים נרצעים. כדי לעצור את הריבוי הטבעי שאיים על שלטונו של פרעה, נגזר להשליך את בניהם הנולדים ליאור מיד לאחר לידתם. כאן הופיע משה, השליח האלוקי, ובישר שהגיעה שעת הגאולה.
לאחר הבטחות כה רבות שעדיין לא קויימו, היש אדם שיאמין לדבריו של המנהיג הצעיר שעדיין לא הוכיח את הצהרותיו?
למעשה, התברר שבני ישראל נשארו נאמנים למסר המיוחד שקיבלו מן האבות - אברהם, יצחק ויעקב: הארץ שלהם היא. מובטחת!
משה הלך לפרעה למסור לו בשם אלוקי ישראל את הדרישה לשחרר את בניו. בני ישראל המתינו בדריכות לראות כיצד יתפתחו הדברים, והתוצאה לא איחרה לבוא: פרעה החמיר את תנאי העבודה.
משה פנה לאלוקים בתמיהה נואשת: האם לשם כך נשלחתי, כדי להרע לאחי?
והאלוקים אמר לו: האבות האמינו בי ולא שאלו שאלות, גם אתה אל תשאל שאלות! בזכות אמונתם התמימה אתם נגאלים.
בני ישראל עתידים היו להיות לעם. לא עם ככל העמים, שחשיבותם זמנית וחולפת. הם יהיו העם הנבחר על ידי אלוקים, העם שמטרתו לפרסם ולקדש את שם אלוקיו בעולם. ייעוד נצחי מוכן להם ולשם כך דרוש חוסן פנימי מיוחד, עם שבכוחו לעבור היסטוריה קשה מאד.
רק הנדודים, הגלות והעינויים, רק כוך ההיתוך המצרי, יכלו ליצור עם סגולה, עם שכל המעצמות לא יכלו לו עד היום הזה.
הדרך לאמונה
על אברהם אבינו נאמר בתורה: " והאמין בה' ויחשבה לו צדקה " (בראשית ט"ו, ו).
מן הראוי איפוא לברר, בזכות מה זכה אברהם אבינו להכיר את הבורא בצורה שאחרים לא זכו לה? האם היה שכלו שונה משל האחרים, או שמא ניתנה לו האמונה כמתנת שמים? אם אכן היתה לו סיבה הגיונית להאמין במציאותו של "מנהיג הבירה", מדוע לא פעל היגיון זה אצל האחרים?
לאחר דורות נגלה הבורא לבניו במעמד הר סיני, בנוכחות מיליוני איש העביר להם את המסר הכלל עולמי: " אין עוד מלבדו ". בני ישראל העבירו את המסר לבניהם, ובניהם לבניהם, כך עד דורנו. מדוע איפוא חזר העולם לעידן הכפירה שקדם לאברהם אבינו? מדוע הוא אינו רואה במסורת האמונה כמחייבת?
למעשה, ניתן להבחין במציאות הבורא באמצעות התבוננות בנפלאות הבריאה. די להתבונן בהרמוניה, שאנו חלק ממנה, כדי להבין כי יש מנהיג לבירה.
הטבע מעיד על חכמה נפלאה. מבנה גוף האדם, איבריו ותאיו מעידים על יוצר אמן המסתתר מאחורי היצירה הנפלאה והמורכבת. גם כל העולם הסובב את האדם מכריז על בריאה מתוכננת.
נביאי ישראל, בקראם לעם להתעורר באמונה, היפנו את מבטם לבריאה. ישעיהו הנביא קרא להתבונן בגרמי השמים ולהסיק מהם את המסקנות המתבקשות: " שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרא" (ישעיה מ', כ"ו). רק לפקוח את העיניים ולהתבונן בסדר ובדיוק של מסלולי הכוכבים ושל כל צבא השמים. יותר מזה לא צריך רק התבוננות נדרשת. העולם זועק: יש בורא לבירה.
התקדמות המדע וגילוייו הוסיפו ידע רב על אודות התכנון, הדיוק וההרמוניה שבבריאה. כל העת מתגלים תחומים נוספים שטרם נחקרו, והאדם נוכח לדעת, כי החכמה הטמונה בבריאה היא אין סופית.
גם איוב המיוסר, שחקר אחר הנהגת ה', קבע: " מבשרי אחזה אלוק " (איוב י"ט, כ"ו). התבוננות בגוף האדם לבדה מלמדת על מציאותו של בורא המכוון כל תנועה. די להתבונן בלב, כדי להבין איזו חכמה מושקעת במערכת כה מורכבת ומסובכת. בדרך זו הגיע אבי האומה העברית, אברהם אבינו, להכרה כי יש מנהיג לבירה.
אברהם אבינו היה שונה מכל בני דורו בכך שהוא היה היחיד שהחל לחקור נושא זה בגיל כה צעיר! אסונם של האחרים נובע מכך ששאלה זו מתעוררת אצלם רק בגיל מבוגר יותר. בגיל זה קיימות סיבות המונעות מהם לתת לעצמם את המענה הנכון. אילו היה האדם מסוגל להציב לעצמו בגיל צעיר את השאלות ששאל אברהם אבינו את עצמו, גם הוא היה מגיע לאותה אמונה.
נתאר לעצמנו תיאור דמיוני של אדם הנולד בדעה מושלמת ובשכל מפותח כשל אדם מבוגר. שאלות אין ספור היו ניצבות לפניו. אין לתאר את השתוממותו לנוכח נפלאותיה של הבריאה המתגלות לנגד עיניו. השתוממות זו היתה מובילה אותו למציאת מענה, לחשיפת הפתרון לסוד החיים!
מדוע איפוא טועים רוב האנשים? התשובה היא, שההכרה בבורא מתבקשת מאליה, כפי שהבין אותה אברהם אבינו. רוב בני האדם לא הגיעו למסקנה זו, לא מחמת ריחוקה, אלא מפאת היותם נגועים ומשוחדים. מסקנה זו מחייבת את מי שהגיע אליה בהתחייבויות רבות. היא כובלת! אם אכן יאמין האדם כי יש מנהיג לבירה, הרי הוא מחוייב לשמור את כל מצוותיו ולהזהר מלעבור על כל מה שציווהו המנהיג שלא לעשות. גדול כוחו של שוחד זה, עד כדי בריחה מהסקת מסקנות ברורות ביותר. " כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים " (דברים ט"ז, י"ט) - עד כדי גרימת עוורון מוחלט.
השוחד, הנגיעה האישית, הרצון להתנתק מהכבלים ולהנות מכל מנעמי החיים ללא הצבת גבולות, מונעים מהאדם מלהגיע למסקנה המתבקשת מאליה, מהאמונה בבורא. כאשר יתעלה האדם מעל נגיעותיו האישיות, תפתח לפניו דרך האמת דרך האמונה.