פרשת נח
מי נח
נח עמל בבנייתה של התיבה, במשך מאה ועשרים שנה, זמן ארוך גם במושגי תוחלת החיים הארוכה שקדמה למבול.
גם לאחר שנח נכנס אל התיבה לא היתה לו מנוחה מיגיעו. הוא מצווה: " ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך, והיה לך ולהם לאכלה " (בראשית ו', כ"א). הוטל עליו לדאוג להגשת מזון לכל חיה ולכל בהמה בנפרד, בשעות בהן הורגלה לאכול.
נח פרע בעמל מפרך את מחיר הצלתו. מה טעם, איפוא, נדרש לשלם מחיר כה יקר?
גם נח וגם אברהם אבינו שמעו בהזדמנויות שונות על פורענות קשה העומדת לפקוד את עמי הארץ. לשניהם הודיע הקב"ה את אשר הוא הולך לבצע בעולם. התנהגותם היתה שונה לחלוטין. בעוד שאברהם אבינו נשא תפילה להצלתם של אנשי סדום, ואף נכנס עם הקב"ה במשא ומתן, האם ישנם מספיק צדיקים שיגנו על העיר, שומע נח על חורבנו של העולם הממשמש ובא, ואינו עושה מאומה להצלתו מאבדון.
נח שמע כי כליה נגזרה על האנושות כולה, אך הוא לא עמד בתפילה להתחנן על בני דורו. מסיבה זו, מפרש הזוהר, נקראו מי המבול על שמו: " כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ " (ישעיהו נ"ד, ט'). יתכן שהמבול היה נמנע והעולם לא היה נהרס בעקבות תפילתו של נח.
הסתגרותו של נח באה לידי ביטוי לא רק בהמנעותו מלהתפלל על ביטולה של גזירת המבול. היא התבטאה גם בהשתמטותו מללמד את האמונה ומצוותיה לבני דורו. בעוד שאברהם עסק בהפצת האמונה ובקריאה בשם ה', הסתגר נח בארבע אמותיו ולא הביא את אורה של האמונה אל ההמונים. לא ניסה להוכיח את בני דורו, " איש צדיק תמים היה בדורותיו ", מקובל על בני דורו, אשר לא שנאו אותו, וזאת מפני ש"את האלוקים התהלך נח", ולא עם אנשי סביבתו.
בניית התיבה במשך מאה ועשרים שנה, והעיסוק בכך בפרהסיה הביאו, מטבע הדברים, להתעניינותם של עוברים ושבים, אשר חפצו לדעת מהי מטרת עיסוקו הבלתי פוסק. ואז, כאשר נח ענה להם, מן הסתם החלו להתווכח עמו, הם שואלים והוא עונה. וכך, בעל כורחו נכנס נח לפעילות של קירוב רחוקים. תוך שהוא חוזר ומזהיר שוב ושוב מפני אסון המבול המתקרב ובא.
גם עצם שהותו של נח בתיבה היתה, במידה מסוימת, עונש של כפרה. על כורחו למד נח בתיבה עד כמה יש לעשות למען הזולת. הכנת האוכל בטרם הכנסתו לתיבה לא הייתה ענין של מה בכך. הוא הכין לכל בעל חיים את מאכלו המיוחד. הוא גם דאג מראש להכין שתילים לנטיעתו של העולם מחדש לאחר המבול.
במשך שנה שהה נח בתיבה, כאשר כל ישותו מוקדשת לעשיה תמידית למען המשך קיומו של העולם. אולי לא עשה די להצלת העולם ממבול, אך עתה פעל רבות לשימור החיות שהופקדו בידו.
מעתה נבין מדוע לא יצא נח ביוזמתו מהתיבה וחיכה עד שקיבל רשות מה'. השהות בתיבה לא הייתה רק הצלה, היו בה גם עונש וכפרה, ולכן נח צריך היה לקבל אישור לכך שתם עונשו. הארץ אמנם יבשה והיה אפשר לצאת, אך נח המתין, הוא היה צריך היתר מיוחד כדי לצאת.
לשון הקודש
" ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים " (בראשית, י"א, א').
מהי השפה שבה דברו כל בני האדם בזמן מגדל בבל?
רבי אברהם אבן עזרא מוכיח, כי עד לאותה תקופה, השפה השלטת היתה לשון הקודש. ראייתו היא משמותיהם של בני הדורות הראשונים, שיש להם משמעות רק בלשון הקודש. כדוגמה את השם פלג, מנמקת התורה בעובדה: " כי בימיו נפלגה הארץ " (בראשית י', כ"ה), "נחלקו הלשונות ונפוצו האנשים והתפלגו זה מזה" (רש"י שם). עבר אביו, שנתן את השם, דיבר והבין את לשון הקודש.
את שמה של האשה מנמק אדם הראשון: " לזאת יקרא אשה, כי מאיש לוקחה זאת " (בראשית ב', כ"ג). רש"י מפרש: "לשון נופל על לשון, מכאן שנברא העולם בלשון הקודש". בריאתו של העולם בלשון הקודש משמעותה גם כי שפת דיבורם של בני אותו דור היתה לשון הקודש. כך דיבר אדם הראשון, כך דיברו ביניהם קין והבל וכך דיבר נח עם בני דורו. זוהי אותה שפה שעליה מספר הפסוק: " ויהי כל הארץ שפה אחת ".
קיים הבדל מהותי בין לשון הקודש לבין שאר השפות. בעוד שמילותיהן של שאר השפות אינן אלא אמצעי קשר שנוצר על ידי בני האדם, מתוך מטרה להבין איש את שפת רעהו, אך אין משמעות אמיתית למילות השפה, הרי שבלשון הקודש לכל מילה יש קשר ישיר עם מה שהיא באה לבטא. היא המהות האמיתית של החפץ המבוטא על ידה. בכל שפה מערכת המילים משתנה בהתאם לחברה, לתנאים או למצב המכתיבים שינוי. מילה שהיתה בשימוש לפני אלף שנה אינה בשימוש כיום. בלשון הקודש הכל קבוע ויציב. גם את התפילה תיקנו אנשי הכנסת הגדולה בלשון הקודש.
בראשית ימי הבית השני החל העם לעזוב את לשון הקודש ולדבר בלשונות העמים. נאמר בספר נחמיה: " גם בימים ההם ראיתי את היהודים הושיבו נשים אשדודיות ואינם מכירים לדבר יהודית " (נחמיה י"ג, כ"ג- כ"ד). היתה עזובה גדולה בדיבור בלשון הקודש, דבר שנחמיה התנגד לו, מפני שהיה זה מסממני הטמיעה וההתערבות בחיי הגויים.
הלשון העברית נדלדלה וכמעט שנשכחה במשך שנות הגלות הארוכות. הדברים הביאו את מלך הכוזרים שיטען כנגד החכם היהודי: "היש לעברית מעלה על לשון הערב? הערבית יותר שלימה ורחבה ממנה, ואנחנו רואים את זה בעינינו".
על טענה זו שם רבי יהודה הלוי את תשובתו בפיו של החבר היהודי: "מצא אותה מה שמצא את נושאיה, נידלדלה בדלותם וצרה במיעוטם (כלומר, שבגלות המרה לא מרבים לדבר בהן, אך היא עצמה החשובה שבלשונות, מקבלה ומסברה. הקבלה שהיא הלשון אשר דיבר בה ה' יתברך עם אדם וחוה ובה דברו שניהם, כאשר יורה על זה הנגזר, אדם מאדמה, איש מאשה... היא היתה לשון עבר ובעבורו נקראת עברית. וכבר היה אברהם מדבר בארמית באור כשדים, שהארמית היא לשון כשדים והיתה לו העברית לשון מיוחדת לשון הקודש והארמית לשון חול..." (כוזרי מאמר שני, ס"ז-ס"ח).
כשם שאברהם אבינו השתמש לעניני קודש בשפה העברית ולעניני חול בשפה הארמית, כך גם רבים לאורך הדורות שומרים את השפה הקדושה לתורה ולתפילה. ואמנם ידוע על כמה מגדולי ישראל שהקפידו לא להשתמש בעברית לענינים שבחולין. אחרים הקפידו לדבר בשבת בלשון הקודש, כיאה ליום קדוש זה.
ישמש לנו הדבר לתזכורת על שזכינו לדבר בשפה העברית, שבה השתמש אבי האומה היהודית.
גשם או מבול?
שחיתות בני דור המבול חרגה מעבר לכל השגות אנוש בכל התחומים: הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו. לכן, כאשר מלאה סאתם, גזר עליהם הבורא כליה.
למרות כל זאת, התראות רבות שלח להם הקב"ה כדי שישובו מרעתם. אף שערי תשובה פתח לפניהם, אולי ייטיבו את דרכם! גם לאחר שנחתם גזר דינם, לא בוצע מיד, אלא ניתנה להם ארכה. בחמלת הבורא על בני המין האנושי, הוא המתין, שמא בכל זאת יתעשתו, ישנו את מעשיהם לטובה ויינצלו משטף המים הזידונים.
זו היתה הסיבה שבגללה ציוה הבורא על נח לבנות תיבה. תיבה זו נועדה לא רק לצורך מילוט נח ומשפחתו, שהרי רווח והצלה מצויים לפני הקב"ה בדרכים רבות ומגוונות. המטרה העיקרית של בנין התיבה היתה להמחיש לעיניהם של בני אותו דור את האסון הממשמש ובא, אולי יעצרו ברגע שלפני האחרון.
זו גם היתה הסיבה שבנין התיבה נמשך מאה ועשרים שנה. לאורך כל אותן שנים נעצרו אנשים רבים, התבוננו במעשיו של נח, שאלו אותו לפשרם, והוא הסביר להם את העומד להתרחש. הוא היה מתרה בהם ומסביר להם שהזמן אוזל. אך הללו צחקו ולעגו לו.
כשתמו מאה ועשרים שנות ההמתנה, נפטר מתושלח הצדיק. ה' האריך להם את המועד בעוד שבעה ימים, שמא בכל זאת יושפעו מהאבידה שבמות הצדיק וישובו בתשובה. אך הם לא שבו.
רק לאחר מכן החל המבול לרדת על הארץ. גם אז ירדו המים ברחמים. אולי ברגע האחרון, מיראת עונש המבול, הם ישובו בתשובה וימנעו מעצמם את הפורענות. אם היו שבים, היו מי המבול הופכים לגשמי ברכה. אולם מאומה לא הועיל וארע מה שארע.
ללמדך מה רבים הם רחמי הקב"ה על בריותיו. הבורא אינו מתייאש משום אדם. אף לאנשים שכבר נחתם דינם, הוא מאיר פנים, שמא בכל זאת ייאחזו ביד המושטת לעברם וישובו. לא ניתן למצוא אריכות אפיים כה גדולה בקרב בני אדם.
בתפילת "נעילה", בסיומו של יום הכיפורים, אנו אומרים: " אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים... כי לא תחפוץ בהשחתת עולם ". גם אם הסכויים שאנשים אלו יחזרו בהם קלושים, גם אז ה' אינו מרפה.
אפשרות החזרה בתשובה מהווה יצירה מחודשת של הקב"ה. אין תחום נוסף שבו יכול האדם להכנס ל"מנהרת הזמן", לנסוע אל העבר ולתקנו!
מציאות מחודשת זו קיימת בכל עת ובכל שעה. רק כאשר שוקעת התקווה שהאדם ישוב, מגיע המבול. לעומת זאת, כאשר זוכים, לא זו בלבד שהמבול נמנע, אלא שהוא עצמו הופך לגשמי ברכה.
כרמו של נח
הפעולה הראשונה שעשה נח לשיקום החורבן הנורא של היקום, לייסוד העולם החדש לאחר המבול, היתה נטיעת כרם.
מכל הפירות שבעולם בחר נח לטעת כרם. לא יקשה לנחש מדוע עשה זאת נח. שכן מהענבים מפיקים יין, משקה המשמח ומצהיל את הלבבות. הם היו זקוקים לו לאחר החורבן שנגלה לעיניהם - אבדן מוחלט של האנושות, של בעלי החיים, של הצמחיה - הכול. הם היו זקוקים לעידוד ולחיזוק לאחר שנה של הסגר בתיבה, שנה של עמל עד כלות כוחות הנפש.
היין נקשר להודיה ולהכרת טובה לבורא. היין משמח ומצהיל את הדעת, " אין אומרים שירה אלא על היין ". בברית מילה ובסידור קידושין אומרים ברכה על כוס יין. גם ברכת הזימון בברכת המזון נאמרת על היין. נח היה חייב תודה לבוראו על נס הצלתו. הוא רצה לשורר הלל לה' ולשאת כוס של ברכה.
אך למרות הכל, מעשה זה נחשב לו לחטא ולנפילה: " ויחל נח איש האדמה ויטע כרם " (בראשית ט', כ'). " ויחל ", נתחלל ונעשה חולין. מאיש צדיק תמים המתהלך עם האלוקים, הוא הפך לאיש אדמה!
מה פסול היה באותה נטיעה?
התשובה לכך היא, שטעות נפלה בבחירה של סדרי העדיפות והקדימה. היין נפלא הוא, מתוק ומשמח. אולם בעולם חרב ושומם, בתחילה, זורעים חיטה. רק לאחר שהבסיס קיים והאוכל מצוי, מתפנים לשמחה, ליין.
רבות מדובר על השקעה בכבישים, בתעסוקה, בכל הדברים הנחוצים, המועילים והיפים. אולם את העיקר זנחו, את התשתית והבסיס. אמנם כל הדברים הללו נחוצים בעבור העם המכה שורשים בארץ אבותיו, אך יש דברים חשובים קודם לכך. מה משקיעים בעם עצמו? הדור הצעיר גדל ללא עתיד ערכי. עבור מי סוללים כבישים ומקימים מחלפים? האם לא הגיעה העת לטפל באופן יסודי בתשתית קיומנו? בעתיד עמנו?
סור מרע ועשה טוב
לאחר שוך המבול, כאשר נח ובניו יוצאים אל עולם חרב ושומם ומייחלים לחיים חדשים, ערכיים ובני קיום, מבטיח ה' ששוב לא יבוא מבול כללי שיכחיד את האנושות כולה. ה' מגלה את אחד הטעמים להבטחה זו: " כי יצר לב האדם רע מנעוריו " (בראשית ח', כ"א). ניסיונות האדם קשים והדרך אל המטרה הרוחנית רצופת קשיים. הפתרון הוא למצוא את הדרך החינוכית אשר יש בכוחה לנתב את האדם אל יעדו.
האדם מורכב מגוף ומנשמה. כל אדם זקוק לחינוך שיעדן אותו בכל הקשור לענייני גופו ויהפוך אותו לאדם מסודר, מנומס ובעל גינונים נאים בחייו הפרטיים והחברתיים. נוסף לכך, על כל יהודי לקבל חינוך הנוגע לנשמתו.
חשוב להדגיש, מחנך טוב המצליח לחנך ילד שיהיה מסודר וממושמע, למעשה, אינו ממלא תפקיד של מחנך, אלא תפקיד של שוטר. חינוך אמיתי מביא את הילד למצב שבו הילד מעוניין מעצמו לנהוג כהלכה.
הבה ננסה לתקן "טעות אופטית" נוספת. מקום חינוך אידיאלי מצטייר לעתים כמקום שבו שוררת משמעת ברזל, אולם לאמיתו של דבר, מקום זה אינו נחשב כמקום חינוך. כאמור, מחנכי המקום ממלאים תפקידי שיטור בלבד. לדאבון לב, מצויים הורים העוסקים בכל תקופת חינוך ילדיהם רק בתפקידי שיטור. אין להם כל מושג בהקניית ערכים נעלים יותר, ואין להם היכולת לפתח צלילים עדינים שיקלוט החניך במעמקי נשמתו, ויוסיפו להשפיע עליו כל חייו.
תפקידי החינוך העיקריים הם שניים: א. " סור מרע ", כפי שנאמר: " כי יצר לב האדם רע מנעוריו ". לנוכח מצב זה יש להשריש בילד שהאדם אינו רשאי למלא את תאוות לבו. מהגיל הרך עליו לנקוט תרגילי ריסון ולהמשיך בעבודה זו גם בשנות הבגרות. ב. " עשה טוב " - פיתוח המוח והלב, כדי שייקלטו בהם ערכים נעלים ומושגים עילאיים. כשם שבתחום הגופני, אם האדם אינו מפתח את שרירי ידיו ורגליו, הם אינם מסוגלים לפעול כהלכה, ואט אט הם מתנוונים והולכים, כך גם בתחום הרוחני. אם לא יפתח האדם את מוחו ולא יחדיר לתוככי נשמתו רגישות ועדינות, שוב לא יהיה ביכולתו לקלוט מושגים רוחניים עדינים.
כל צמח זקוק לסוג אדמה מיוחד שבה, ורק בה, הוא גדל כהלכה. באותה מידה ילד זקוק לרקע מתאים שיבטיח את הצלחת חינוכו. מרכיבי הרקע החינוכי הם שלושה: א. סביבה טובה, ב. תכונות חיוביות של ההורים, ג. אוירה מתאימה של הבית.
ענין זה רמוז בדברי ה' לאברהם: " לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך ואעשך לגוי גדול " (בראשית י"ב, א'-ב'). לנוכח קריאת הפסוק עולה השאלה: מדוע מקדים הפסוק את המאוחר? והרי בשעה שאדם יוצא לדרך, הוא עוזב תחילה את בית אביו, ורק לאחר מכן הוא עוזב את מולדתו ואת ארצו. אלא כוונת דברי ה' לאברהם היתה שונה. כדי להבטיח את הרקע המתאים לחינוכם של יצחק ושל יתר הדורות הבאים אחריו, עליך להתרחק מהשפעת האווירה של ארצך. בשלב מאוחר יותר תשתחרר גם מהשפעת מולדתך, ולאחר מכן תזכך את נפשך מעבר לכך ותתרחק גם מהשפעת האווירה של בית אביך. רק לאחר שתתרחק מכל אלו, " אעשך לגוי גדול ", רק אז יוולד יצחק.
אותה דרך חינוכית שעל תחילתה רומזת התורה בפרשת נח, כאשר האנושות עושה את צעדיה הראשונים לאחר המבול, מגיעה אל שלימותה בתחילת הפרשה הבאה, פרשת לך לך. אברהם אבינו, שבחר לצעוד אחרי בוראו ולחנך עם שילך אף הוא באופן מושלם בדרך ה', עושה את צעדיו לארץ המובטחת. בכך הוא גם סולל את הדרך החינוכית שבה צועד העם עד ימינו.
בברכת שבת
מי נח
נח עמל בבנייתה של התיבה, במשך מאה ועשרים שנה, זמן ארוך גם במושגי תוחלת החיים הארוכה שקדמה למבול.
גם לאחר שנח נכנס אל התיבה לא היתה לו מנוחה מיגיעו. הוא מצווה: " ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל ואספת אליך, והיה לך ולהם לאכלה " (בראשית ו', כ"א). הוטל עליו לדאוג להגשת מזון לכל חיה ולכל בהמה בנפרד, בשעות בהן הורגלה לאכול.
נח פרע בעמל מפרך את מחיר הצלתו. מה טעם, איפוא, נדרש לשלם מחיר כה יקר?
גם נח וגם אברהם אבינו שמעו בהזדמנויות שונות על פורענות קשה העומדת לפקוד את עמי הארץ. לשניהם הודיע הקב"ה את אשר הוא הולך לבצע בעולם. התנהגותם היתה שונה לחלוטין. בעוד שאברהם אבינו נשא תפילה להצלתם של אנשי סדום, ואף נכנס עם הקב"ה במשא ומתן, האם ישנם מספיק צדיקים שיגנו על העיר, שומע נח על חורבנו של העולם הממשמש ובא, ואינו עושה מאומה להצלתו מאבדון.
נח שמע כי כליה נגזרה על האנושות כולה, אך הוא לא עמד בתפילה להתחנן על בני דורו. מסיבה זו, מפרש הזוהר, נקראו מי המבול על שמו: " כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ " (ישעיהו נ"ד, ט'). יתכן שהמבול היה נמנע והעולם לא היה נהרס בעקבות תפילתו של נח.
הסתגרותו של נח באה לידי ביטוי לא רק בהמנעותו מלהתפלל על ביטולה של גזירת המבול. היא התבטאה גם בהשתמטותו מללמד את האמונה ומצוותיה לבני דורו. בעוד שאברהם עסק בהפצת האמונה ובקריאה בשם ה', הסתגר נח בארבע אמותיו ולא הביא את אורה של האמונה אל ההמונים. לא ניסה להוכיח את בני דורו, " איש צדיק תמים היה בדורותיו ", מקובל על בני דורו, אשר לא שנאו אותו, וזאת מפני ש"את האלוקים התהלך נח", ולא עם אנשי סביבתו.
בניית התיבה במשך מאה ועשרים שנה, והעיסוק בכך בפרהסיה הביאו, מטבע הדברים, להתעניינותם של עוברים ושבים, אשר חפצו לדעת מהי מטרת עיסוקו הבלתי פוסק. ואז, כאשר נח ענה להם, מן הסתם החלו להתווכח עמו, הם שואלים והוא עונה. וכך, בעל כורחו נכנס נח לפעילות של קירוב רחוקים. תוך שהוא חוזר ומזהיר שוב ושוב מפני אסון המבול המתקרב ובא.
גם עצם שהותו של נח בתיבה היתה, במידה מסוימת, עונש של כפרה. על כורחו למד נח בתיבה עד כמה יש לעשות למען הזולת. הכנת האוכל בטרם הכנסתו לתיבה לא הייתה ענין של מה בכך. הוא הכין לכל בעל חיים את מאכלו המיוחד. הוא גם דאג מראש להכין שתילים לנטיעתו של העולם מחדש לאחר המבול.
במשך שנה שהה נח בתיבה, כאשר כל ישותו מוקדשת לעשיה תמידית למען המשך קיומו של העולם. אולי לא עשה די להצלת העולם ממבול, אך עתה פעל רבות לשימור החיות שהופקדו בידו.
מעתה נבין מדוע לא יצא נח ביוזמתו מהתיבה וחיכה עד שקיבל רשות מה'. השהות בתיבה לא הייתה רק הצלה, היו בה גם עונש וכפרה, ולכן נח צריך היה לקבל אישור לכך שתם עונשו. הארץ אמנם יבשה והיה אפשר לצאת, אך נח המתין, הוא היה צריך היתר מיוחד כדי לצאת.
לשון הקודש
" ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים " (בראשית, י"א, א').
מהי השפה שבה דברו כל בני האדם בזמן מגדל בבל?
רבי אברהם אבן עזרא מוכיח, כי עד לאותה תקופה, השפה השלטת היתה לשון הקודש. ראייתו היא משמותיהם של בני הדורות הראשונים, שיש להם משמעות רק בלשון הקודש. כדוגמה את השם פלג, מנמקת התורה בעובדה: " כי בימיו נפלגה הארץ " (בראשית י', כ"ה), "נחלקו הלשונות ונפוצו האנשים והתפלגו זה מזה" (רש"י שם). עבר אביו, שנתן את השם, דיבר והבין את לשון הקודש.
את שמה של האשה מנמק אדם הראשון: " לזאת יקרא אשה, כי מאיש לוקחה זאת " (בראשית ב', כ"ג). רש"י מפרש: "לשון נופל על לשון, מכאן שנברא העולם בלשון הקודש". בריאתו של העולם בלשון הקודש משמעותה גם כי שפת דיבורם של בני אותו דור היתה לשון הקודש. כך דיבר אדם הראשון, כך דיברו ביניהם קין והבל וכך דיבר נח עם בני דורו. זוהי אותה שפה שעליה מספר הפסוק: " ויהי כל הארץ שפה אחת ".
קיים הבדל מהותי בין לשון הקודש לבין שאר השפות. בעוד שמילותיהן של שאר השפות אינן אלא אמצעי קשר שנוצר על ידי בני האדם, מתוך מטרה להבין איש את שפת רעהו, אך אין משמעות אמיתית למילות השפה, הרי שבלשון הקודש לכל מילה יש קשר ישיר עם מה שהיא באה לבטא. היא המהות האמיתית של החפץ המבוטא על ידה. בכל שפה מערכת המילים משתנה בהתאם לחברה, לתנאים או למצב המכתיבים שינוי. מילה שהיתה בשימוש לפני אלף שנה אינה בשימוש כיום. בלשון הקודש הכל קבוע ויציב. גם את התפילה תיקנו אנשי הכנסת הגדולה בלשון הקודש.
בראשית ימי הבית השני החל העם לעזוב את לשון הקודש ולדבר בלשונות העמים. נאמר בספר נחמיה: " גם בימים ההם ראיתי את היהודים הושיבו נשים אשדודיות ואינם מכירים לדבר יהודית " (נחמיה י"ג, כ"ג- כ"ד). היתה עזובה גדולה בדיבור בלשון הקודש, דבר שנחמיה התנגד לו, מפני שהיה זה מסממני הטמיעה וההתערבות בחיי הגויים.
הלשון העברית נדלדלה וכמעט שנשכחה במשך שנות הגלות הארוכות. הדברים הביאו את מלך הכוזרים שיטען כנגד החכם היהודי: "היש לעברית מעלה על לשון הערב? הערבית יותר שלימה ורחבה ממנה, ואנחנו רואים את זה בעינינו".
על טענה זו שם רבי יהודה הלוי את תשובתו בפיו של החבר היהודי: "מצא אותה מה שמצא את נושאיה, נידלדלה בדלותם וצרה במיעוטם (כלומר, שבגלות המרה לא מרבים לדבר בהן, אך היא עצמה החשובה שבלשונות, מקבלה ומסברה. הקבלה שהיא הלשון אשר דיבר בה ה' יתברך עם אדם וחוה ובה דברו שניהם, כאשר יורה על זה הנגזר, אדם מאדמה, איש מאשה... היא היתה לשון עבר ובעבורו נקראת עברית. וכבר היה אברהם מדבר בארמית באור כשדים, שהארמית היא לשון כשדים והיתה לו העברית לשון מיוחדת לשון הקודש והארמית לשון חול..." (כוזרי מאמר שני, ס"ז-ס"ח).
כשם שאברהם אבינו השתמש לעניני קודש בשפה העברית ולעניני חול בשפה הארמית, כך גם רבים לאורך הדורות שומרים את השפה הקדושה לתורה ולתפילה. ואמנם ידוע על כמה מגדולי ישראל שהקפידו לא להשתמש בעברית לענינים שבחולין. אחרים הקפידו לדבר בשבת בלשון הקודש, כיאה ליום קדוש זה.
ישמש לנו הדבר לתזכורת על שזכינו לדבר בשפה העברית, שבה השתמש אבי האומה היהודית.
גשם או מבול?
שחיתות בני דור המבול חרגה מעבר לכל השגות אנוש בכל התחומים: הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו. לכן, כאשר מלאה סאתם, גזר עליהם הבורא כליה.
למרות כל זאת, התראות רבות שלח להם הקב"ה כדי שישובו מרעתם. אף שערי תשובה פתח לפניהם, אולי ייטיבו את דרכם! גם לאחר שנחתם גזר דינם, לא בוצע מיד, אלא ניתנה להם ארכה. בחמלת הבורא על בני המין האנושי, הוא המתין, שמא בכל זאת יתעשתו, ישנו את מעשיהם לטובה ויינצלו משטף המים הזידונים.
זו היתה הסיבה שבגללה ציוה הבורא על נח לבנות תיבה. תיבה זו נועדה לא רק לצורך מילוט נח ומשפחתו, שהרי רווח והצלה מצויים לפני הקב"ה בדרכים רבות ומגוונות. המטרה העיקרית של בנין התיבה היתה להמחיש לעיניהם של בני אותו דור את האסון הממשמש ובא, אולי יעצרו ברגע שלפני האחרון.
זו גם היתה הסיבה שבנין התיבה נמשך מאה ועשרים שנה. לאורך כל אותן שנים נעצרו אנשים רבים, התבוננו במעשיו של נח, שאלו אותו לפשרם, והוא הסביר להם את העומד להתרחש. הוא היה מתרה בהם ומסביר להם שהזמן אוזל. אך הללו צחקו ולעגו לו.
כשתמו מאה ועשרים שנות ההמתנה, נפטר מתושלח הצדיק. ה' האריך להם את המועד בעוד שבעה ימים, שמא בכל זאת יושפעו מהאבידה שבמות הצדיק וישובו בתשובה. אך הם לא שבו.
רק לאחר מכן החל המבול לרדת על הארץ. גם אז ירדו המים ברחמים. אולי ברגע האחרון, מיראת עונש המבול, הם ישובו בתשובה וימנעו מעצמם את הפורענות. אם היו שבים, היו מי המבול הופכים לגשמי ברכה. אולם מאומה לא הועיל וארע מה שארע.
ללמדך מה רבים הם רחמי הקב"ה על בריותיו. הבורא אינו מתייאש משום אדם. אף לאנשים שכבר נחתם דינם, הוא מאיר פנים, שמא בכל זאת ייאחזו ביד המושטת לעברם וישובו. לא ניתן למצוא אריכות אפיים כה גדולה בקרב בני אדם.
בתפילת "נעילה", בסיומו של יום הכיפורים, אנו אומרים: " אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים... כי לא תחפוץ בהשחתת עולם ". גם אם הסכויים שאנשים אלו יחזרו בהם קלושים, גם אז ה' אינו מרפה.
אפשרות החזרה בתשובה מהווה יצירה מחודשת של הקב"ה. אין תחום נוסף שבו יכול האדם להכנס ל"מנהרת הזמן", לנסוע אל העבר ולתקנו!
מציאות מחודשת זו קיימת בכל עת ובכל שעה. רק כאשר שוקעת התקווה שהאדם ישוב, מגיע המבול. לעומת זאת, כאשר זוכים, לא זו בלבד שהמבול נמנע, אלא שהוא עצמו הופך לגשמי ברכה.
כרמו של נח
הפעולה הראשונה שעשה נח לשיקום החורבן הנורא של היקום, לייסוד העולם החדש לאחר המבול, היתה נטיעת כרם.
מכל הפירות שבעולם בחר נח לטעת כרם. לא יקשה לנחש מדוע עשה זאת נח. שכן מהענבים מפיקים יין, משקה המשמח ומצהיל את הלבבות. הם היו זקוקים לו לאחר החורבן שנגלה לעיניהם - אבדן מוחלט של האנושות, של בעלי החיים, של הצמחיה - הכול. הם היו זקוקים לעידוד ולחיזוק לאחר שנה של הסגר בתיבה, שנה של עמל עד כלות כוחות הנפש.
היין נקשר להודיה ולהכרת טובה לבורא. היין משמח ומצהיל את הדעת, " אין אומרים שירה אלא על היין ". בברית מילה ובסידור קידושין אומרים ברכה על כוס יין. גם ברכת הזימון בברכת המזון נאמרת על היין. נח היה חייב תודה לבוראו על נס הצלתו. הוא רצה לשורר הלל לה' ולשאת כוס של ברכה.
אך למרות הכל, מעשה זה נחשב לו לחטא ולנפילה: " ויחל נח איש האדמה ויטע כרם " (בראשית ט', כ'). " ויחל ", נתחלל ונעשה חולין. מאיש צדיק תמים המתהלך עם האלוקים, הוא הפך לאיש אדמה!
מה פסול היה באותה נטיעה?
התשובה לכך היא, שטעות נפלה בבחירה של סדרי העדיפות והקדימה. היין נפלא הוא, מתוק ומשמח. אולם בעולם חרב ושומם, בתחילה, זורעים חיטה. רק לאחר שהבסיס קיים והאוכל מצוי, מתפנים לשמחה, ליין.
רבות מדובר על השקעה בכבישים, בתעסוקה, בכל הדברים הנחוצים, המועילים והיפים. אולם את העיקר זנחו, את התשתית והבסיס. אמנם כל הדברים הללו נחוצים בעבור העם המכה שורשים בארץ אבותיו, אך יש דברים חשובים קודם לכך. מה משקיעים בעם עצמו? הדור הצעיר גדל ללא עתיד ערכי. עבור מי סוללים כבישים ומקימים מחלפים? האם לא הגיעה העת לטפל באופן יסודי בתשתית קיומנו? בעתיד עמנו?
סור מרע ועשה טוב
לאחר שוך המבול, כאשר נח ובניו יוצאים אל עולם חרב ושומם ומייחלים לחיים חדשים, ערכיים ובני קיום, מבטיח ה' ששוב לא יבוא מבול כללי שיכחיד את האנושות כולה. ה' מגלה את אחד הטעמים להבטחה זו: " כי יצר לב האדם רע מנעוריו " (בראשית ח', כ"א). ניסיונות האדם קשים והדרך אל המטרה הרוחנית רצופת קשיים. הפתרון הוא למצוא את הדרך החינוכית אשר יש בכוחה לנתב את האדם אל יעדו.
האדם מורכב מגוף ומנשמה. כל אדם זקוק לחינוך שיעדן אותו בכל הקשור לענייני גופו ויהפוך אותו לאדם מסודר, מנומס ובעל גינונים נאים בחייו הפרטיים והחברתיים. נוסף לכך, על כל יהודי לקבל חינוך הנוגע לנשמתו.
חשוב להדגיש, מחנך טוב המצליח לחנך ילד שיהיה מסודר וממושמע, למעשה, אינו ממלא תפקיד של מחנך, אלא תפקיד של שוטר. חינוך אמיתי מביא את הילד למצב שבו הילד מעוניין מעצמו לנהוג כהלכה.
הבה ננסה לתקן "טעות אופטית" נוספת. מקום חינוך אידיאלי מצטייר לעתים כמקום שבו שוררת משמעת ברזל, אולם לאמיתו של דבר, מקום זה אינו נחשב כמקום חינוך. כאמור, מחנכי המקום ממלאים תפקידי שיטור בלבד. לדאבון לב, מצויים הורים העוסקים בכל תקופת חינוך ילדיהם רק בתפקידי שיטור. אין להם כל מושג בהקניית ערכים נעלים יותר, ואין להם היכולת לפתח צלילים עדינים שיקלוט החניך במעמקי נשמתו, ויוסיפו להשפיע עליו כל חייו.
תפקידי החינוך העיקריים הם שניים: א. " סור מרע ", כפי שנאמר: " כי יצר לב האדם רע מנעוריו ". לנוכח מצב זה יש להשריש בילד שהאדם אינו רשאי למלא את תאוות לבו. מהגיל הרך עליו לנקוט תרגילי ריסון ולהמשיך בעבודה זו גם בשנות הבגרות. ב. " עשה טוב " - פיתוח המוח והלב, כדי שייקלטו בהם ערכים נעלים ומושגים עילאיים. כשם שבתחום הגופני, אם האדם אינו מפתח את שרירי ידיו ורגליו, הם אינם מסוגלים לפעול כהלכה, ואט אט הם מתנוונים והולכים, כך גם בתחום הרוחני. אם לא יפתח האדם את מוחו ולא יחדיר לתוככי נשמתו רגישות ועדינות, שוב לא יהיה ביכולתו לקלוט מושגים רוחניים עדינים.
כל צמח זקוק לסוג אדמה מיוחד שבה, ורק בה, הוא גדל כהלכה. באותה מידה ילד זקוק לרקע מתאים שיבטיח את הצלחת חינוכו. מרכיבי הרקע החינוכי הם שלושה: א. סביבה טובה, ב. תכונות חיוביות של ההורים, ג. אוירה מתאימה של הבית.
ענין זה רמוז בדברי ה' לאברהם: " לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך ואעשך לגוי גדול " (בראשית י"ב, א'-ב'). לנוכח קריאת הפסוק עולה השאלה: מדוע מקדים הפסוק את המאוחר? והרי בשעה שאדם יוצא לדרך, הוא עוזב תחילה את בית אביו, ורק לאחר מכן הוא עוזב את מולדתו ואת ארצו. אלא כוונת דברי ה' לאברהם היתה שונה. כדי להבטיח את הרקע המתאים לחינוכם של יצחק ושל יתר הדורות הבאים אחריו, עליך להתרחק מהשפעת האווירה של ארצך. בשלב מאוחר יותר תשתחרר גם מהשפעת מולדתך, ולאחר מכן תזכך את נפשך מעבר לכך ותתרחק גם מהשפעת האווירה של בית אביך. רק לאחר שתתרחק מכל אלו, " אעשך לגוי גדול ", רק אז יוולד יצחק.
אותה דרך חינוכית שעל תחילתה רומזת התורה בפרשת נח, כאשר האנושות עושה את צעדיה הראשונים לאחר המבול, מגיעה אל שלימותה בתחילת הפרשה הבאה, פרשת לך לך. אברהם אבינו, שבחר לצעוד אחרי בוראו ולחנך עם שילך אף הוא באופן מושלם בדרך ה', עושה את צעדיו לארץ המובטחת. בכך הוא גם סולל את הדרך החינוכית שבה צועד העם עד ימינו.
בברכת שבת