הרב אברהם גקי
Member
בפרשת השבוע ה' יתברך מספר לנו על נח, שנצטווה מאת ה' לבנות תיבה, ולהכניס אליה מכל הבהמות והחיות, ועל ידי זה הוא ניצול מהמבול. והנה, התורה היא נצחית, וכמו שאמר רבי שמעון בר יוחאי שמי שאומר שהתורה היא סתם סיפורי דברים תיפח רוחו חס ושלום, ועל כן עלינו להבין כיצד התיבה של נח קשורה אלינו, הלא לכאורה זהו סיפור שקרה לפני אלפי שנים, ללא כל קשר אלינו. אך האמת היא, שהתורה נצחית וקיימת כל הזמן, ולכן גם שייכת לכל אדם ובכל מקום, על כן, אם ה' יתברך כתב את זה בתורה אזי יש לזה שייכות ומשמעות תמידית לכל אדם, בכל דור ודור.
את זאת מבאר ה' דרך רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן ח"א תורה ט' וקי"ב), שהתורה היא על כל אחד מאיתנו, ובאמת ה' ברא את נח כדי שיהיה דוגמא בשבילנו איך לחיות! ולכן ברא מבול, שזה רומז לבלבולים והמחשבות שמסבבות את האדם, שהם המחשבות שמסתירות את ה' יתברך במציאות של החיים, והם נקראות 'חושך', כי הן מסתירות את האור של ה' יתברך שהוא כולו טוב וכולו אמת, והאדם מתבלבל מהתמונה שהוא רואה שמסתירה ומחשיכה את אורו של ה' יתברך.
ומבול זה - קורה לכל אדם בכל רגע, ב'דעת' שלו, והנשמה שלו שהיא בחינת 'נח', צריכה להאיר את החושך ולבנות 'תיבה', שהיא תיבת הדיבור של התפילה, כי הדיבור של התפילה היא התיבה שמצילה את האדם ומאירה לו בתוך ה'מבול' האישי שלו, שעל ידה הוא מתחיל לסלק את החושך ולהבין שה' מסתתר במציאות, ואז הוא מאיר ב'תיבה' שלו ומציל את עצמו מהמבול.
ולכן ה' ציוה 'ואל אמה תכלנה מלמעלה', כי 'אמה' רומזת לשלימות הדיבור, כי הדיבור כלול מאש ומים (כמו שרואים בחוש שבהבל הפה יש חום ולחות, שהם אש ומים), והאות ה' רומזת לחמשת מוצאות הפה שעל ידן מתהווה הדיבור, ועל ידי זה אדם זוכה לשים 'פתח' ב'צד' התיבה, כי 'צד' התיבה הוא החושך והבלבול שמסבב וצד את התיבה כמו שצדים חיה, ועל ידי דיבורי אמת של התפילה מוצא פתח בחושך ומציל את עצמו מהחושך, מהיצר הרע שצד אותו ומבלבל אותו, ועל ידי זה 'תחתיים שניים ושלישים תעשהָ', 'תעשהָ' אתה בעצמך! בדיבורי האמת שלך שה' מזיז אותך ומדבר מגרונך, תקיים את כל העולמות עשיה יצירה ובריאה שהם 'תחתיים שנים ושלישים' (להרחבת הענין עיין בליקו"מ שם).
למשל: אדם שיש לו בלבול מסוים, כגון שחסר לו משהו בגשמיות או אפילו ברוחניות, זהו בעצם בלבול והסתרה של ה' יתברך, וכאשר הוא מתבודד ומתפלל מליבו במילים שלו ואומר 'השם, אני יודע שזה אתה, ואתה עושה הכי טוב, כי כולך טוב' וכו' – הוא בונה 'תיבה', דיבור של 'תפילה', מאיר את החושך ומציל את עצמו מה'מבול' של הבלבול ווהסתרה, כי ברגע שהאמונה שלו שלמה שה' יתברך עושה הכל – אין שום חיסרון והכל נהיה הכי מושלם בעולם, כי זו תכנית מדויקת ומסודרת מאת ה' יתברך שדווקא ככה יהיה.
ואיך אדם יכול להכניס את החיות והבהמות לתיבה? אולי יש לבאר, שבכל אדם יש בחינות של בהמה, שבאות לידי ביטוי במידות שלו, כמו שאמרו חז"ל 'הוי עז כנמר וקל כנשר' וכו', ולכן כשאדם מתפלל ומבקש מה' 'רבונו של עולם, תן לי עזות דקדושה' – הוא מכניס 'נמר' (עזות דקדושה) ל'תיבה', וכן כשאומר 'רבש"ע, תן לי גבורה נגד היצר הרע' – הוא מכניס 'אריה' (גבורה) ל'תיבה', וכן על דבר בחייו צריך האדם להתפלל ולבנות תיבה, ולהציל את עצמו מהמבול.
את זאת מבאר ה' דרך רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן ח"א תורה ט' וקי"ב), שהתורה היא על כל אחד מאיתנו, ובאמת ה' ברא את נח כדי שיהיה דוגמא בשבילנו איך לחיות! ולכן ברא מבול, שזה רומז לבלבולים והמחשבות שמסבבות את האדם, שהם המחשבות שמסתירות את ה' יתברך במציאות של החיים, והם נקראות 'חושך', כי הן מסתירות את האור של ה' יתברך שהוא כולו טוב וכולו אמת, והאדם מתבלבל מהתמונה שהוא רואה שמסתירה ומחשיכה את אורו של ה' יתברך.
ומבול זה - קורה לכל אדם בכל רגע, ב'דעת' שלו, והנשמה שלו שהיא בחינת 'נח', צריכה להאיר את החושך ולבנות 'תיבה', שהיא תיבת הדיבור של התפילה, כי הדיבור של התפילה היא התיבה שמצילה את האדם ומאירה לו בתוך ה'מבול' האישי שלו, שעל ידה הוא מתחיל לסלק את החושך ולהבין שה' מסתתר במציאות, ואז הוא מאיר ב'תיבה' שלו ומציל את עצמו מהמבול.
ולכן ה' ציוה 'ואל אמה תכלנה מלמעלה', כי 'אמה' רומזת לשלימות הדיבור, כי הדיבור כלול מאש ומים (כמו שרואים בחוש שבהבל הפה יש חום ולחות, שהם אש ומים), והאות ה' רומזת לחמשת מוצאות הפה שעל ידן מתהווה הדיבור, ועל ידי זה אדם זוכה לשים 'פתח' ב'צד' התיבה, כי 'צד' התיבה הוא החושך והבלבול שמסבב וצד את התיבה כמו שצדים חיה, ועל ידי דיבורי אמת של התפילה מוצא פתח בחושך ומציל את עצמו מהחושך, מהיצר הרע שצד אותו ומבלבל אותו, ועל ידי זה 'תחתיים שניים ושלישים תעשהָ', 'תעשהָ' אתה בעצמך! בדיבורי האמת שלך שה' מזיז אותך ומדבר מגרונך, תקיים את כל העולמות עשיה יצירה ובריאה שהם 'תחתיים שנים ושלישים' (להרחבת הענין עיין בליקו"מ שם).
למשל: אדם שיש לו בלבול מסוים, כגון שחסר לו משהו בגשמיות או אפילו ברוחניות, זהו בעצם בלבול והסתרה של ה' יתברך, וכאשר הוא מתבודד ומתפלל מליבו במילים שלו ואומר 'השם, אני יודע שזה אתה, ואתה עושה הכי טוב, כי כולך טוב' וכו' – הוא בונה 'תיבה', דיבור של 'תפילה', מאיר את החושך ומציל את עצמו מה'מבול' של הבלבול ווהסתרה, כי ברגע שהאמונה שלו שלמה שה' יתברך עושה הכל – אין שום חיסרון והכל נהיה הכי מושלם בעולם, כי זו תכנית מדויקת ומסודרת מאת ה' יתברך שדווקא ככה יהיה.
ואיך אדם יכול להכניס את החיות והבהמות לתיבה? אולי יש לבאר, שבכל אדם יש בחינות של בהמה, שבאות לידי ביטוי במידות שלו, כמו שאמרו חז"ל 'הוי עז כנמר וקל כנשר' וכו', ולכן כשאדם מתפלל ומבקש מה' 'רבונו של עולם, תן לי עזות דקדושה' – הוא מכניס 'נמר' (עזות דקדושה) ל'תיבה', וכן כשאומר 'רבש"ע, תן לי גבורה נגד היצר הרע' – הוא מכניס 'אריה' (גבורה) ל'תיבה', וכן על דבר בחייו צריך האדם להתפלל ולבנות תיבה, ולהציל את עצמו מהמבול.