פרשת שמות
פרעה ובת פרעה
ברגע מסויים החליט פרעה לבטל את הזכויות האזרחיות של בני ישראל ולהטיל עליהם פיקוח חמור. יתכן בהחלט, שהסכנה הדמוגרפית שהתריע מפניה ("פן ירבה" - שמות א', י'), על תוצאותיה האפשריות, ("והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו"), נבעה מדמיון שווא. ובכל זאת פרעה חשש ממנה. אולם מדוע ההתאכזרות הנוראה הזאת כלפיהם, בלא שנקטו כל יוזמת מרי נגד השלטון? מדוע השפיל אותם עד עפר, עד שמשטרו הפך לסמל העריצות?
זאת ועוד, היכן הכרת הטובה כלפי העם שנתן למצרים את יוסף. הן האיש יוסף הציל את המדינה כולה מחורבן כלכלי, הפעיל בה תכנית חירום שהפכה את מצרים לאסם תבואה בינלאומי, ובכך הביא לעושרה העצום של ארץ הנילוס? כלום לא נקבעה דמותו של המושל העברי בתודעת העם המצרי כמושיע ומציל?
התשובה פשוטה. פשוטה עד אימה. זהו האדם!
תנודות נפשו הבלתי מבוקרות של האדם הן מקור הסכנה לו ולסביבתו. התכונה של כפיות הטובה, למרות כל הכיעור שבה, הינה תכונה נפוצה למדי. במישור יחסי עמנו עם שאר אומות העולם, פרעה היה רק הראשון שהתעלם ומחק מזכרונו את הטובה שהשפיע עם ישראל על עמו ועל ארצו. גם ספרד שכחה את הטובה שבאה לה מידי היהודים וגירשה אותם באכזריות. ובעצם, איזו ארץ אירופית לא? איזו כלכלה בעולם לא פיתחנו? לאיזו מדינה במהלך ההיסטוריה לא תרמו היהודים מן המיטב שבכשרונותיהם: במדיניות, בהגות, במדע ובמחקר. התשלום היה תמיד כפיות טובה. תשלום אכזרי המלווה בגזירות מכל סוג. תשלום שמקורו בפסוק: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (שמות א', ח').
שנאתו היוקדת הובילה את פרעה לגזירת השמדת עם: "ויצו פרעה לכל עמו: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון" (שמות א', כ"ב).
פסיכולוגים בוודאי יזהו רשעות זו, כנסיון להשקיט את קול המצפון המודחק, הדואב על כפיות הטובה הנוראה. הקרבת חפים מפשע היתה דבר מקובל בין עמי קדם. אולם גזירה בהיקף כזה, יכלה להיקלט בלב העם, רק אם כבה בו לחלוטין רגש הרחמים. ואכן, פרעה ומימסד נוגשיו הצליחו בכך, מעבר למשוער, הם יצרו אווירה שאפשרה ביצוע גזירה שפלה זו. שנות האימה של המשטר הנאצי הוכיחו שהאכזריות יכולה לההפך לנחלת הכלל!
בתוככי ים האכזריות נמצאה טיפת רחמנות אחת: "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור... ותרא את התיבה בתוך הסוף... ותפתח ותראהו את הילד 'והנה נער בוכה', ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים הוא" (שמות ב', ו'-ז').
"ותחמול עליו" - זוהי נקודת המפתח שהצמיחה את הגאולה. בת פרעה מרדה באביה ובגזירותיו. מידת החמלה יקדה בלבה. היא התמקדה בילד הבוכה שנידון למוות, והתעלמה מן הסכנה שבהפרת צו אביה המלך.
נערותיה ההולכות עמה, דווקא כן נזכרו באותה גזירה: "אמרו לה: 'גבירתנו, מנהגו של עולם, מלך בשר ודם גוזר גזירה, אם כל העולם אין מקיימים אותה, בניו ובני ביתו מקיימים אותה, ואת עוברת על גזירת אביך?" (מסכת סוטה דף י"ב).
שאלה לעניין! הלוא זהו האליבי של כל משתפי פעולה, וזוהי גם טענתם של נאצים בכירים: "רק מילאנו פקודות".
אולם בת פרעה היתה מן המיעוט הצודק שעליו מושתת העולם. בת פרעה לא הפגינה את המרד ברבים, לא הקהילה קהילות, לא ארגנה ועדות או ליגות למיניהן. היא פשוט פעלה. כשמצאה ילד בנהר, אף כי ידעה שהינו מילדי העברים, היא החליטה לגדלו, ולא עוד, אלא בארמון פרעה עצמו!
עתה עולה שאלה מעניינת נוספת: מדוע פרעה, שהיה נתון באותם ימים להתקפת טירוף, מפחד היוולדו של המושיע של ישראל - לא הרג את הילד, כשנכנסה אתו בתו לארמון? מדוע ויתר לה?
המבינים בחכמת הנפש אומרים: הרי לך הוכחה נוספת לסתירות היכולות לחיות בצוותא בלבו של אדם. הבת מביאה "צעצוע" הביתה, האב המיטיב לא יגזול אותו ממנה. קו של אנושיות מתגלה לא כלפי הילד, כי אם כלפי הבת, המשתעשעת בתינוק שמצאה. כמו...
כמו הנאצים שהרגו יהודים תוך כדי האזנה לסימפוניות שקטות של בטהובן, ואחרי "שעות העבודה" גידלו פרחים ומשפחות. כן, היו בין הרוצחים הללו גם חברים באגודות לצער בעלי חיים...
זהו האדם - לשלילה, אבל גם לחיוב. בדמותה של בת פרעה החומלת - מול אביה אשר לא רצה "לדעת את יוסף"!
מעובד מהספר "פרשה וליקחה"
שתי נשים אמיצות
שתי נשים שמרו באומץ על המוסר האנושי בתוככי דיקטטורה אכזרית. מנין הן שאבו את כח התנגדותן?
העם המצרי זכר את חסדי יוסף העברי. בלבו של העם נשמרה פינה חמה למארגן היעיל של המשק בימי הרעב הגדול. לעומתם, פרעה הבחין היטב ב"שאלת היהודים" הנצחית, שהוא ניצב בפניה: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה... ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו" (שמות א', ט').
פרעה, למרות היותו עריץ בנוסח ימי קדם, חשש מפעולה ישירה נגד אויביו. כבר במצרים של אז היתה קיימת דעת קהל. ומשום כך, גם הדיקטטור הקשוח והאכזרי ביותר נאלץ היה להתחשב בה. לכן, הוא ניווט את מהלכיו לשינוי דעת הקהל, אט אט, בלי שיחוש העם המצרי שדעתו אכן משתנה. נוסף לכך, כדי שיצליחו המזימות האפלות, אסור היה גם לקרבן עצמו להרגיש שמעמדו, ואולי אף חייו, בסכנה. עלול הוא להרים קול צעקה מוקדם מדי ואף עלול להתנקם על הקמים להכחידו.
הנאצים ידעו את הסוד, בבואם לפתור את שאלת היהודי. כך גם החל פרעה: "וישימו עליו שרי מסים" (שם, י"א). צעד זה, המפלה קבוצת מיעוט זרה באוכלוסיה, לא יביא למרי מצד הרוב. סוף סוף הטלת מס על המיעוט תורמת לרווחת הרוב, בלא שידרש לשאת בעול.
המס המצרי היה מס עקיף - עבודה ולא כסף. הנתינים הזרים חוייבו להפריש אנשים וזמן כדי לבנות ערי מבצר. אולי הם רטנו בסתר לבם, אולי כעסו, כשנודע צו ההתפקדות לעבודה, אבל לבטח לא חשבו, שבעטיו כדאי להסתכסך עם שליט כל יכול.
התחכום בהטלת המס היה גדול. ברגע שהתארגנו קבוצות העבודה של העברים, החל תהליך השחיקה במעמדם בעיני הציבור המצרי. העם המצרי החל להתרגל לעובדה, שהעברים אינם אזרחים שווי זכויות.
למעשה, מס העבודה היה רק כיסוי לתוכנית רחבה יותר: דיכויו של העם העברי, השפלתו ולבסוף גם השמדה של חלק מהעם.
לא חלף זמן רב, והאווירה במצרים השתנתה כליל: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (שם י"ג). כל מצרים העבידה את בני ישראל. המהפך החל מרגע ה"הבה נתחכמה לו", ועד מהרה הקיפה האנטישמיות את ההמונים. האווירה הכללית היתה בשלה לפקודה המרושעת הבאה:
"ויצו פרעה לכל עמו לאמור: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שם א', כ"ב). לעם המצרי לא נותרו כל עכבות מוסריות. משום כך יכול היה השליט לפנות אליהם בפומבי ובצו גלוי ולדרוש את השמדתו של העם היהודי.
אולם אל תוך החשיכה המוסרית שאפפה את מצרים באותם ימים, פלשה אלומת אור של גבורת שתי נשים:
"ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות... בילדכן את העבריות וראיתן על האבניים אם בן הוא והמיתן אותו... ותיראן המילדות את האלוקים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיינה את הילדים" (שם א', ט"ו-י"ז).
הפרשה מבליטה את עוז רוחן של שתי הנשים, אשר לא נכנעו לאווירה הכללית האכזרית ששררה ברחוב המצרי. איש לא היה מגלה לעולם את אשמתן, לו היו רוצחות את הנולדים. איש לא יכול היה להפליל אותן ברצח, אילו היה "הילד מת בשעת הלידה". אך הן עמדו בלחץ שהפעיל עליהן המלך, הן סירבו לפקודה תוך הסתכנות אישית.
שתי נשים בודדות בתוך המון מוסת. התורה מבליטה את עמידתן האמיצה, כדי להורות לדורות, שאין להיכנע לעריצות בשום תנאי. גם האיש הבודד, היחיד והחלש חייב להציב את הצדק מול האלימות, את המוסר מול הרשע, את האמת מול השקר.
התירוץ שהיה חביב על הנאצים עת הועמדו למשפט: "רק מילאנו פקודות", או האליבי של הבינוניות האנושית הטוענת: "וכי מה יכולתי לעשות, הייתי אחד נגד כולם" - אינם מתקבלים על דעתו של המקרא.
מנין שאבו המיילדות את אומץ הלב, את היכולת הנפשית להתמודד מול הסביבה כולה על מושגיה המעוותים? הפסוק עצמו עונה על כך: "ותיראן המיילדות את האלוקים ולא עשו..." (שם)
היכולת הנפשית לא לעשות רשע, טמונה ביראת האלוקים. נקודת המוצא למוסר ולמצפון תלויה ביראה זו.
מעובד מהספר "פרשה וליקחה"
דמותו של מנהיג
אילו היינו שואלים מהם הכישורים הנדרשים מאדם כדי שיהיה ראוי להיות מנהיג, מן הסתם היינו מקבלים מגוון רחב של תשובות. יש שישיב שכדי להפוך למנהיג, על האדם להיות מדינאי מעולה היודע לכלכל את צעדיו בתבונה. אחר סבור שמנהיג חייב להצטיין בכושר דיבור מעולה. אחרים יענו שלא ניתן להשיג מטרה זו, אלא אם כן שואפים לכך מילדות ומשקיעים כל מאמץ אפשרי כדי לזכות בכתר זה. ואמנם, מכירים אנו אנשים שהשררה עומדת בראש מעייניהם, והם מוכנים להגות מן המסילה כל אדם העומד בדרך התקדמותם, עד שנדמה לנו שזהו המרשם הבדוק להשגת מנהיגות.
להפתעתנו, אנו מגלים בתורה שיש לחפש את התכונות ואת הכישורים למנהיגות במישורים שונים לחלוטין.
לא זו בלבד שמשה רבינו לא היה מקובל על הציבור, אלא שהוא גם לא היה מוכר לרובו. משה הגיע אל המנהיגות היישר מגלותו הארוכה בארץ מדין. מסיבה זו, כשביקש הקב"ה להטיל על משה את השליחות לגאול את העם, טען משה: "והן לא יאמינו לי" (שמות ד', א'). שכן עדיין לא נודע טיבו אצל הבריות ולא היתה מוכרת להם מדרגתו הרוחנית הגבוהה.
שמא תאמר שמשה רבינו היה מדינאי מנוסה? ממהלך הדברים המתוארים בתורה לא נראה שכך היו פני הדברים. בתום פגישתו של משה עם פרעה מלך מצרים, הוא לא יצא בהצהרות דיפלומטיות המשתמעות לכמה פנים, כמקובל. הפגישה הסתיימה ללא גינונים: "ויצא מעם פרעה בחרי אף" (שמות י"א, ח'). לא כך נוהגים מדינאים בני זמננו.
בנוסף לכך, התורה מציינת את העובדה שמשה רבינו היה כבד פה וכבד לשון. פגם זה בדיבורו של משה רבינו לא היה מקרי. משה כבד הפה נבחר לתפקידו לבל יאמרו הבריות שבכח פיו ובמתק לשונו הוא רכש את אהדת ההמונים.
השוני הגדול אצל משה בין התכונות שנראה לנו נדרשות ממנהיג לבין דרישות התורה ממנהיג, נובע מהבנה שונה במהות של מנהיגות האומה. לא כוחו של המנהיג וכישוריו הם העומדים לו, אלא עזר משמים הוא המכוון את דרכו. משום כך, דוקא הענווה היא הנדרשת ממנו כדי להצליח במשימתו.
תחילת דרכו של משה במדין היתה הצלת בנות יתרו מידי הרועים. משה היה זר במקום, ואיש לא ביקש ממנו לבוא לעזרת הרועות העשוקות. אולם זוהי תכונתו האמיתית של מנהיג. בשעה שראה אותן משה במצוקתן, לא יכול היה להבליג, ולכן הושיען מיד בני עוולה. לא רק על בשר ודם נכמרו רחמיו של משה, אלא גם על בעלי חיים. וידוע כיצד הוא ריחם על הצאן. מידתו של הקב"ה היא: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים, קמ"ה, ט' ). משה רבינו הלך בדרכי קונו.
מידה נוספת שניכרה בהליכותיו של משה והכשירה אותו להיות רועה ישראל היא נכונותו להמליץ טוב על ישראל. משה טען לפני הבורא: "למה הרעות לעם הזה?" (שמות ה', כ"ב), ומאוחר יותר הוסיף לטעון: "למה ה' יחרה אפך בעמך?" (שמות ל"ב, י"א). משה רבינו היה מוכן למסור את נפשו בעבורם בבקשו: "ואם אין - מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות ל"ב, ל"ב).
בין כל מעלותיו של משה בולטת מידת הענוה שהצטיין בה יותר מכל אדם אחר אשר על פני האדמה. מפאת הענוה שהיתה בו, סירב משה לקבל על עצמו את השליחות לגאול את ישראל. מאות שנים רדו המצרים בישראל בפרך, רבבות עינים ציפו לרגע הגאולה, אולם משה רבינו סירב ליטול את המנהיגות וטען: "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד', י"ג). לדעתו, אהרון אחיו היה ראוי לשליחות זו יותר ממנו.
זוהי איפוא דמותו של מנהיג אמיתי!
נה בוער
"ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה" (שמות ג', ג')
הקב"ה בחר להתגלות למשה רבינו דוקא מתוך הסנה בשל מטרה מכוונת. זה אשר אין לו עסק בהבנה פנימית, לבטח היה מצפה שהקב"ה יופיע אל נביאו, במיוחד בהתגלות הראשונה, בצורה מפוארת ומרשימה, באמצעות עץ תמיר יותר מאשר הסנה השפל. אך לא כך היתה דעת השכינה. הדברים מקבלים ביטוי במדרש חז"ל (שמות רבה ב', ה'): למה "מתוך הסנה"? ללמדך, שאין מקום פנוי בלי שכינה, אפילו סנה.
אנשים רואים את הקב"ה רק בתופעות אדירות, בהתרחשויות ניסיות החורגות מגדר הטבע או בגילויים טבעיים כבירים, חובקי זרועות עולם. אולם לא זוהי תפיסת היהדות. היהדות רואה את הקב"ה בכל צעד ובכל פינה. מי שעיניים לו, יכול לראות את נוכחותו של הקב"ה על כל צעד ושעל. הפסוק: "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו', ג'), מהווה מציאות מוחשית שניתן לחוש בה בכל עת. אמנם את עצמיות הבורא אין בשר ודם יכול להשיג, אולם כח מעשיו של הבורא כה בולט, עד שאין פיסת מקום ריקה מן השכינה.
לעיתים, מצויים אנו במצב של "הסתר פנים", ונראה, כאילו חס וחלילה עין של מעלה אינה רואה ואינה משגיחה. ואמנם כזה היה מצבם של ישראל בגלות מצרים. מראה הסנה בא והודיע, שגם בצמח השפל ניתן להבחין בהופעת השכינה, והכל מתנהל תחת השגחתו המדוקדקת של הקב"ה.
מראה הסנה הבוער ואיננו אוכל בא לעודד את משה רבינו לבל יתיירא שמא יבולע לעם ישראל. אמנם צוררי ישראל הקיפוהו בחבילות רבות של צרות, וגם נגסו חלקים ממנו, אולם למרבה הפלא, הם רק פגעו בעם, אך לא יכלו לכלות את עצם הוויתו. העם, כמו הסנה, נשאר חי וקיים.
תמונה זו ביטאה את גלות ישראל במצרים, אולם נעוצה בה משמעות נצחית שכוחה יפה כל ימות עולם.
כל אלפי שנות הגלות של ישראל נכללו בסנה הבוער. למראה האש האוכלת והשורפת נדמה לעומד מן הצד שהצרות חס וחלילה עלולות לכלות את ישראל. אך הנה, בהמשך, מתגלה הפלא, הגדול שבפלאי תבל - למרות שהאש שולטת בסנה, היא אינה יכולה לו. גם לאחר אלפי שנות סבל ובערה, הסנה ממשיך לחיות ולהתקיים.
עובדת ההישרדות של עם ישראל למרות כל התלאות והרדיפות שעברו ושעוברים עליו, הוא אחד המופתים הגלויים ביותר המעידים על ההשגחה המיוחדת שהקב"ה משגיח על עמו.
אין כל סיבה הגיונית שתוכל להסביר את סוד קיומה של הכבשה בין שבעים הזאבים, שלא חדלים משנאתם כלפיה. אין ספק שהתופעה נובעת מהשגחתו של הרועה, שאינו מניח לזאבים לכלות את זעמם בכבשתו.
סוד גדול זה נגלה למושיעם של ישראל בסנה, כאשר הוטלה עליו אדרת ההנהגה.
הבורח מן הכבוד
כשמלאה סאת ייסוריהם של ישראל, וזעקתם עלתה אל האלוקים מהעבודה הקשה שהוטלה עליהם, חישב הקב"ה את הקץ. וביקש להוציאם ממצרים, מאותו כור ברזל מר ונמהר. אמנם עדיין לא תמו ארבע מאות שנות עבודת הפרך, אולם קושי השיעבוד השלים את משך הזמן. הגיעה העת שיבקע שחר גאולתם.
לצורך מטרה זו נגלה הקב"ה אל משה רבינו בסנה. התגלות זו נועדה להטיל על משה את התפקיד הנשגב - להיות מנהיגה הראשון של האומה הנבנית. משה אמור היה להיות שליח ההשגחה העליונה ולחולל את הניסים המופלאים שנתלוו ליציאת מצרים. הוא זה שבחרה בו ההשגחה להיות מושיעם של ישראל, שינהיגם במדבר "כאשר ישא האומן את היונק", ואף נבחר להיות השליח שבאמצעותו תינתן התורה לעם הנבחר.
לא במקרה נבחר משה לשליחות עילאית זו. משה רבינו נבחן תחילה על ידי הבורא בנאמנותו לאחיו ולנכונותו לשאת עימם בעול. הוא גם נבחן במרעה הצאן בחמלתו על בעלי החיים. בכל המבחנים הללו עמד משה בהצלחה מרבית. רק לאחר מכן נגלה הקב"ה למשה והודיעו כי כבר הגיע זמן גאולתם של ישראל, וכי הוא, משה, עתיד להיות הגואל הראשון.
למרבה ההפתעה, לא בנקל קיבל משה את התפקיד. שבעה ימים תמימים הוצרכו כדי לשכנעו להסכים לכך. התורה מצטטת נימוקים רבים שהושמעו מפיו של משה, כדי להסביר מדוע אין הוא ראוי לפי דעתו לקבל על עצמו שליחות זו. סביר להניח, שבמשך שבוע ימים הועלו עוד נימוקים מנימוקים שונים על ידו, וכולם נדחו על ידי הקב"ה.
פרשת ההתחמקות שגבלה בהתמקחות, אומרת דרשני! מיהו האיש שהקב"ה מפציר בו כה הרבה, ועדיין הוא מסרב ועומד בסירובו?
משה רבינו היה מודע היטב עד כמה רע ומר מצבם של ישראל תחת יד מצרים. והנה עתה, הקב"ה מודיעו שבידיו המפתח להושיע את ישראל, היתכן למאן מלפעול בנידון? והנה, להפתעתנו הרבה, משה רבינו בורח מלשאת במשא העם. היתכן?
אולם אחרת הם פני הדברים. משה הבין כי המשימה חיונית מאד ואף ידע את גודל השעה ואת נחיצות הענין.
כאשר הקב"ה הפציר בו, הוא טען: "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד', י"ג). חז"ל מבארים את דבריו: שלח ביד מי שאתה רגיל לשלוח, הוא אהרן. סירובו של משה רבינו לקבל את התפקיד נבע מהגישה שתפקיד גדול זה ראוי שיוטל על אהרן, אחיו הגדול.
אמנם היוזמה לכך לא באה מצידו, שהרי הקב"ה בחר בו, אולם הוא חש שהגאולה לא תוכל לבוא על גבי חוסר התחשבות מצידו ברגשותיו של אהרן.
ואכן, משה צדק בגישתו זו, אלא שנעלמה ממנו באותה שעה מעלתו הגדולה של אהרן. הקב"ה הודיע למשה, שאהרן לא יפול ברוחו כתוצאה ממינויו של אחיו הצעיר, כפי שהוא סבור, אלא אדרבה, אהרן אף ישמח בלבו על כך.
כך אמר הקב"ה למשה: "הלא אהרן אחיך הלוי... הנה הוא יוצא לקראתך, וראך ושמח בלבו" (שמות ד', י"ד): לא כפי שהנך סבור, שאהרון יקפיד עליך על שאתה עולה לגדולה.
הלקח ברור. גם כשמדובר בגאולת עם שלם, בלתי אפשרי לרמוס את כבודו של אדם בודד. הכלל לא ייבנה על חורבנו של הפרט. אדרבה, זה שאינו יודע להעריך את יקרתו של היחיד, לא יוכל לשמש כגואל הרבים
להודות לה' ולהכיר טובה
חומש שמות מקיף את פרשת גלות מצרים, את השיעבוד בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, ואת הגאולה המופלאה שבאה לאחר מכן באותות ובמופתים, ביד חזקה ובזרוע נטויה. מתעוררת השאלה: מדוע?
מדוע, לפני שלקחנו הבורא לעם ולפני שנתן לנו את תורתו והנחילנו את ארץ ישראל, הוא חייב אותנו לחיות בבית עבדים נורא זה? כלום לא היה טבעי יותר מצב בו היו בני ישראל נותרים בארץ, מתרבים בה, מקבלים את התורה ויורשים את ארצם מבלי לצאת ממנה?
את התשובה לכך ניתן להסביר במשל. עשיר גידל בביתו נער יתום החל מקטנותו. מפיתו אכל ובביתו התגורר, ונחשב כאחד מבני המשפחה לכל דבר.
באחד הימים בשעה שהעשיר ישב ואכל בחברת רעייתו. התדפק על הדלת עני וביקש נדבה. העני קיוה לקבל חמישה שקלים, אולי עשרה. להפתעתו, הושיט העשיר את ידו לכיסו והוציא שטר בן מאה שקלים. התפעל העני ממתנתו הנדיבה והחל להודות ולהלל את העשיר. ופיו לא פסק להרעיף עליו ועל בני ביתו ברכות ותשבחות.
אמרה אשת העשיר לבעלה: "ראה נא כמה ברכות קיבלת עבור מאה שקלים, ואילו יתום זה שאנו מגדלים, כבר הוצאנו עליו אלפי שקלים, ומעולם לא שמעתי מפיו מילות ברכה ושבח!"
חייך העשיר ואמר: "המתיני מעט, וקבלי תשובה לשאלתך".
קרא ליתום ואמר לו: "שמעני, כל עוד היית ילד רך בשנים, גידלנו אותך בביתנו וכל מחסורך היה עלינו. עתה גדלת והיית לאיש, ויכול אתה להרויח את לחמך. צא איפוא מביתי ודאג לעצמך!"
חרד הנער: "עכשיו?!"
והעשיר אישר: "עכשיו, מיד!"
נבוך הבחור, קד קידה ויצא אל הרחוב. מאחר ולא היה לו מה לאכול. בלית ברירה, נשא סלים לעקרות בית שערכו קניות בשוק, וקיבל בשכרו שיירי ירקות. משנוכח במצבו העגום, הוא שקע בדכאון.
ביום השלישי מצאו אחד ממשרתי העשיר ואמר לו: "אדוני קורא לך".
התייצב הנער בפני העשיר. הלה התבונן בפניו הנפולות ואמר: "רואה אני שהדבר קשה לך. תוכל לשוב ולהתגורר בביתנו כמקודם". ומיד הורה להגיש לו ארוחה חמה.
ישב הבחור ואכל את הארוחה הראשונה לאחר שלושה ימים. בכל כף שהכניס לפיו, הודה ושיבח את בעל הבית מיטיבו, ובין מנה למנה לא פסק מלהלל ולפאר את העשיר.
גחן העשיר ולחש לאשתו: "הרי לך תשובה לשאלה ששאלת... זהו טבעו של האדם, אין הוא מכיר טובה על דבר הנראה לו טבעי ומובן מאליו. אותו עני קיבל נדבה שלא ציפה לקבלה, ולכן, הודה עד בלי די. משאין כן יתום זה רגיל היה לאכול על שולחננו, ולא חשב כלל שמעניקים לו טובה וחסד. רק עתה נוכח לדעת עד כמה חייב הוא להכיר טובה!"
אילו היו בני ישראל נשארים בארצם, הם היו מקבלים את כל הטובות בטבעיות ובאדישות. לכן, הורידם ה' למצרים, לבית עבדים, שם הם נוכחו לדעת שמצד עצמם אין להם מאומה. מאותה סיבה, כאשר הם נגאלו, הם שרו שיר הודיה לה', "שירה חדשה שיבחו גאולים", בהכירם שכל הניתן להם חסד הוא, ועל הכל יש להם להודות ולהלל!
בכל יום ויום, לפני תפילת העמידה, נצטווינו להזכיר את יציאת מצרים. בכדי שנדע שכל מה שיש לנו - מתנת שמים הוא. שנשכיל לפקוח עינים ולראות את חסד ה' על כל צעד ושעל. ולא נמתין לחולי, חלילה, כדי להודות על הבריאות. שלא נחכה למצוקה, חלילה, כדי להכיר טובה על ימי הרווחה.
נלמד להכיר טובה, נלמד להודות לה' ונזכה לכל הטובה הצפונה עבורנו במרומים.
בברכת שבת שלום
פרעה ובת פרעה
ברגע מסויים החליט פרעה לבטל את הזכויות האזרחיות של בני ישראל ולהטיל עליהם פיקוח חמור. יתכן בהחלט, שהסכנה הדמוגרפית שהתריע מפניה ("פן ירבה" - שמות א', י'), על תוצאותיה האפשריות, ("והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו"), נבעה מדמיון שווא. ובכל זאת פרעה חשש ממנה. אולם מדוע ההתאכזרות הנוראה הזאת כלפיהם, בלא שנקטו כל יוזמת מרי נגד השלטון? מדוע השפיל אותם עד עפר, עד שמשטרו הפך לסמל העריצות?
זאת ועוד, היכן הכרת הטובה כלפי העם שנתן למצרים את יוסף. הן האיש יוסף הציל את המדינה כולה מחורבן כלכלי, הפעיל בה תכנית חירום שהפכה את מצרים לאסם תבואה בינלאומי, ובכך הביא לעושרה העצום של ארץ הנילוס? כלום לא נקבעה דמותו של המושל העברי בתודעת העם המצרי כמושיע ומציל?
התשובה פשוטה. פשוטה עד אימה. זהו האדם!
תנודות נפשו הבלתי מבוקרות של האדם הן מקור הסכנה לו ולסביבתו. התכונה של כפיות הטובה, למרות כל הכיעור שבה, הינה תכונה נפוצה למדי. במישור יחסי עמנו עם שאר אומות העולם, פרעה היה רק הראשון שהתעלם ומחק מזכרונו את הטובה שהשפיע עם ישראל על עמו ועל ארצו. גם ספרד שכחה את הטובה שבאה לה מידי היהודים וגירשה אותם באכזריות. ובעצם, איזו ארץ אירופית לא? איזו כלכלה בעולם לא פיתחנו? לאיזו מדינה במהלך ההיסטוריה לא תרמו היהודים מן המיטב שבכשרונותיהם: במדיניות, בהגות, במדע ובמחקר. התשלום היה תמיד כפיות טובה. תשלום אכזרי המלווה בגזירות מכל סוג. תשלום שמקורו בפסוק: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (שמות א', ח').
שנאתו היוקדת הובילה את פרעה לגזירת השמדת עם: "ויצו פרעה לכל עמו: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון" (שמות א', כ"ב).
פסיכולוגים בוודאי יזהו רשעות זו, כנסיון להשקיט את קול המצפון המודחק, הדואב על כפיות הטובה הנוראה. הקרבת חפים מפשע היתה דבר מקובל בין עמי קדם. אולם גזירה בהיקף כזה, יכלה להיקלט בלב העם, רק אם כבה בו לחלוטין רגש הרחמים. ואכן, פרעה ומימסד נוגשיו הצליחו בכך, מעבר למשוער, הם יצרו אווירה שאפשרה ביצוע גזירה שפלה זו. שנות האימה של המשטר הנאצי הוכיחו שהאכזריות יכולה לההפך לנחלת הכלל!
בתוככי ים האכזריות נמצאה טיפת רחמנות אחת: "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור... ותרא את התיבה בתוך הסוף... ותפתח ותראהו את הילד 'והנה נער בוכה', ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים הוא" (שמות ב', ו'-ז').
"ותחמול עליו" - זוהי נקודת המפתח שהצמיחה את הגאולה. בת פרעה מרדה באביה ובגזירותיו. מידת החמלה יקדה בלבה. היא התמקדה בילד הבוכה שנידון למוות, והתעלמה מן הסכנה שבהפרת צו אביה המלך.
נערותיה ההולכות עמה, דווקא כן נזכרו באותה גזירה: "אמרו לה: 'גבירתנו, מנהגו של עולם, מלך בשר ודם גוזר גזירה, אם כל העולם אין מקיימים אותה, בניו ובני ביתו מקיימים אותה, ואת עוברת על גזירת אביך?" (מסכת סוטה דף י"ב).
שאלה לעניין! הלוא זהו האליבי של כל משתפי פעולה, וזוהי גם טענתם של נאצים בכירים: "רק מילאנו פקודות".
אולם בת פרעה היתה מן המיעוט הצודק שעליו מושתת העולם. בת פרעה לא הפגינה את המרד ברבים, לא הקהילה קהילות, לא ארגנה ועדות או ליגות למיניהן. היא פשוט פעלה. כשמצאה ילד בנהר, אף כי ידעה שהינו מילדי העברים, היא החליטה לגדלו, ולא עוד, אלא בארמון פרעה עצמו!
עתה עולה שאלה מעניינת נוספת: מדוע פרעה, שהיה נתון באותם ימים להתקפת טירוף, מפחד היוולדו של המושיע של ישראל - לא הרג את הילד, כשנכנסה אתו בתו לארמון? מדוע ויתר לה?
המבינים בחכמת הנפש אומרים: הרי לך הוכחה נוספת לסתירות היכולות לחיות בצוותא בלבו של אדם. הבת מביאה "צעצוע" הביתה, האב המיטיב לא יגזול אותו ממנה. קו של אנושיות מתגלה לא כלפי הילד, כי אם כלפי הבת, המשתעשעת בתינוק שמצאה. כמו...
כמו הנאצים שהרגו יהודים תוך כדי האזנה לסימפוניות שקטות של בטהובן, ואחרי "שעות העבודה" גידלו פרחים ומשפחות. כן, היו בין הרוצחים הללו גם חברים באגודות לצער בעלי חיים...
זהו האדם - לשלילה, אבל גם לחיוב. בדמותה של בת פרעה החומלת - מול אביה אשר לא רצה "לדעת את יוסף"!
מעובד מהספר "פרשה וליקחה"
שתי נשים אמיצות
שתי נשים שמרו באומץ על המוסר האנושי בתוככי דיקטטורה אכזרית. מנין הן שאבו את כח התנגדותן?
העם המצרי זכר את חסדי יוסף העברי. בלבו של העם נשמרה פינה חמה למארגן היעיל של המשק בימי הרעב הגדול. לעומתם, פרעה הבחין היטב ב"שאלת היהודים" הנצחית, שהוא ניצב בפניה: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה... ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו" (שמות א', ט').
פרעה, למרות היותו עריץ בנוסח ימי קדם, חשש מפעולה ישירה נגד אויביו. כבר במצרים של אז היתה קיימת דעת קהל. ומשום כך, גם הדיקטטור הקשוח והאכזרי ביותר נאלץ היה להתחשב בה. לכן, הוא ניווט את מהלכיו לשינוי דעת הקהל, אט אט, בלי שיחוש העם המצרי שדעתו אכן משתנה. נוסף לכך, כדי שיצליחו המזימות האפלות, אסור היה גם לקרבן עצמו להרגיש שמעמדו, ואולי אף חייו, בסכנה. עלול הוא להרים קול צעקה מוקדם מדי ואף עלול להתנקם על הקמים להכחידו.
הנאצים ידעו את הסוד, בבואם לפתור את שאלת היהודי. כך גם החל פרעה: "וישימו עליו שרי מסים" (שם, י"א). צעד זה, המפלה קבוצת מיעוט זרה באוכלוסיה, לא יביא למרי מצד הרוב. סוף סוף הטלת מס על המיעוט תורמת לרווחת הרוב, בלא שידרש לשאת בעול.
המס המצרי היה מס עקיף - עבודה ולא כסף. הנתינים הזרים חוייבו להפריש אנשים וזמן כדי לבנות ערי מבצר. אולי הם רטנו בסתר לבם, אולי כעסו, כשנודע צו ההתפקדות לעבודה, אבל לבטח לא חשבו, שבעטיו כדאי להסתכסך עם שליט כל יכול.
התחכום בהטלת המס היה גדול. ברגע שהתארגנו קבוצות העבודה של העברים, החל תהליך השחיקה במעמדם בעיני הציבור המצרי. העם המצרי החל להתרגל לעובדה, שהעברים אינם אזרחים שווי זכויות.
למעשה, מס העבודה היה רק כיסוי לתוכנית רחבה יותר: דיכויו של העם העברי, השפלתו ולבסוף גם השמדה של חלק מהעם.
לא חלף זמן רב, והאווירה במצרים השתנתה כליל: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (שם י"ג). כל מצרים העבידה את בני ישראל. המהפך החל מרגע ה"הבה נתחכמה לו", ועד מהרה הקיפה האנטישמיות את ההמונים. האווירה הכללית היתה בשלה לפקודה המרושעת הבאה:
"ויצו פרעה לכל עמו לאמור: כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (שם א', כ"ב). לעם המצרי לא נותרו כל עכבות מוסריות. משום כך יכול היה השליט לפנות אליהם בפומבי ובצו גלוי ולדרוש את השמדתו של העם היהודי.
אולם אל תוך החשיכה המוסרית שאפפה את מצרים באותם ימים, פלשה אלומת אור של גבורת שתי נשים:
"ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות... בילדכן את העבריות וראיתן על האבניים אם בן הוא והמיתן אותו... ותיראן המילדות את האלוקים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיינה את הילדים" (שם א', ט"ו-י"ז).
הפרשה מבליטה את עוז רוחן של שתי הנשים, אשר לא נכנעו לאווירה הכללית האכזרית ששררה ברחוב המצרי. איש לא היה מגלה לעולם את אשמתן, לו היו רוצחות את הנולדים. איש לא יכול היה להפליל אותן ברצח, אילו היה "הילד מת בשעת הלידה". אך הן עמדו בלחץ שהפעיל עליהן המלך, הן סירבו לפקודה תוך הסתכנות אישית.
שתי נשים בודדות בתוך המון מוסת. התורה מבליטה את עמידתן האמיצה, כדי להורות לדורות, שאין להיכנע לעריצות בשום תנאי. גם האיש הבודד, היחיד והחלש חייב להציב את הצדק מול האלימות, את המוסר מול הרשע, את האמת מול השקר.
התירוץ שהיה חביב על הנאצים עת הועמדו למשפט: "רק מילאנו פקודות", או האליבי של הבינוניות האנושית הטוענת: "וכי מה יכולתי לעשות, הייתי אחד נגד כולם" - אינם מתקבלים על דעתו של המקרא.
מנין שאבו המיילדות את אומץ הלב, את היכולת הנפשית להתמודד מול הסביבה כולה על מושגיה המעוותים? הפסוק עצמו עונה על כך: "ותיראן המיילדות את האלוקים ולא עשו..." (שם)
היכולת הנפשית לא לעשות רשע, טמונה ביראת האלוקים. נקודת המוצא למוסר ולמצפון תלויה ביראה זו.
מעובד מהספר "פרשה וליקחה"
דמותו של מנהיג
אילו היינו שואלים מהם הכישורים הנדרשים מאדם כדי שיהיה ראוי להיות מנהיג, מן הסתם היינו מקבלים מגוון רחב של תשובות. יש שישיב שכדי להפוך למנהיג, על האדם להיות מדינאי מעולה היודע לכלכל את צעדיו בתבונה. אחר סבור שמנהיג חייב להצטיין בכושר דיבור מעולה. אחרים יענו שלא ניתן להשיג מטרה זו, אלא אם כן שואפים לכך מילדות ומשקיעים כל מאמץ אפשרי כדי לזכות בכתר זה. ואמנם, מכירים אנו אנשים שהשררה עומדת בראש מעייניהם, והם מוכנים להגות מן המסילה כל אדם העומד בדרך התקדמותם, עד שנדמה לנו שזהו המרשם הבדוק להשגת מנהיגות.
להפתעתנו, אנו מגלים בתורה שיש לחפש את התכונות ואת הכישורים למנהיגות במישורים שונים לחלוטין.
לא זו בלבד שמשה רבינו לא היה מקובל על הציבור, אלא שהוא גם לא היה מוכר לרובו. משה הגיע אל המנהיגות היישר מגלותו הארוכה בארץ מדין. מסיבה זו, כשביקש הקב"ה להטיל על משה את השליחות לגאול את העם, טען משה: "והן לא יאמינו לי" (שמות ד', א'). שכן עדיין לא נודע טיבו אצל הבריות ולא היתה מוכרת להם מדרגתו הרוחנית הגבוהה.
שמא תאמר שמשה רבינו היה מדינאי מנוסה? ממהלך הדברים המתוארים בתורה לא נראה שכך היו פני הדברים. בתום פגישתו של משה עם פרעה מלך מצרים, הוא לא יצא בהצהרות דיפלומטיות המשתמעות לכמה פנים, כמקובל. הפגישה הסתיימה ללא גינונים: "ויצא מעם פרעה בחרי אף" (שמות י"א, ח'). לא כך נוהגים מדינאים בני זמננו.
בנוסף לכך, התורה מציינת את העובדה שמשה רבינו היה כבד פה וכבד לשון. פגם זה בדיבורו של משה רבינו לא היה מקרי. משה כבד הפה נבחר לתפקידו לבל יאמרו הבריות שבכח פיו ובמתק לשונו הוא רכש את אהדת ההמונים.
השוני הגדול אצל משה בין התכונות שנראה לנו נדרשות ממנהיג לבין דרישות התורה ממנהיג, נובע מהבנה שונה במהות של מנהיגות האומה. לא כוחו של המנהיג וכישוריו הם העומדים לו, אלא עזר משמים הוא המכוון את דרכו. משום כך, דוקא הענווה היא הנדרשת ממנו כדי להצליח במשימתו.
תחילת דרכו של משה במדין היתה הצלת בנות יתרו מידי הרועים. משה היה זר במקום, ואיש לא ביקש ממנו לבוא לעזרת הרועות העשוקות. אולם זוהי תכונתו האמיתית של מנהיג. בשעה שראה אותן משה במצוקתן, לא יכול היה להבליג, ולכן הושיען מיד בני עוולה. לא רק על בשר ודם נכמרו רחמיו של משה, אלא גם על בעלי חיים. וידוע כיצד הוא ריחם על הצאן. מידתו של הקב"ה היא: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים, קמ"ה, ט' ). משה רבינו הלך בדרכי קונו.
מידה נוספת שניכרה בהליכותיו של משה והכשירה אותו להיות רועה ישראל היא נכונותו להמליץ טוב על ישראל. משה טען לפני הבורא: "למה הרעות לעם הזה?" (שמות ה', כ"ב), ומאוחר יותר הוסיף לטעון: "למה ה' יחרה אפך בעמך?" (שמות ל"ב, י"א). משה רבינו היה מוכן למסור את נפשו בעבורם בבקשו: "ואם אין - מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות ל"ב, ל"ב).
בין כל מעלותיו של משה בולטת מידת הענוה שהצטיין בה יותר מכל אדם אחר אשר על פני האדמה. מפאת הענוה שהיתה בו, סירב משה לקבל על עצמו את השליחות לגאול את ישראל. מאות שנים רדו המצרים בישראל בפרך, רבבות עינים ציפו לרגע הגאולה, אולם משה רבינו סירב ליטול את המנהיגות וטען: "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד', י"ג). לדעתו, אהרון אחיו היה ראוי לשליחות זו יותר ממנו.
זוהי איפוא דמותו של מנהיג אמיתי!
נה בוער
"ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה" (שמות ג', ג')
הקב"ה בחר להתגלות למשה רבינו דוקא מתוך הסנה בשל מטרה מכוונת. זה אשר אין לו עסק בהבנה פנימית, לבטח היה מצפה שהקב"ה יופיע אל נביאו, במיוחד בהתגלות הראשונה, בצורה מפוארת ומרשימה, באמצעות עץ תמיר יותר מאשר הסנה השפל. אך לא כך היתה דעת השכינה. הדברים מקבלים ביטוי במדרש חז"ל (שמות רבה ב', ה'): למה "מתוך הסנה"? ללמדך, שאין מקום פנוי בלי שכינה, אפילו סנה.
אנשים רואים את הקב"ה רק בתופעות אדירות, בהתרחשויות ניסיות החורגות מגדר הטבע או בגילויים טבעיים כבירים, חובקי זרועות עולם. אולם לא זוהי תפיסת היהדות. היהדות רואה את הקב"ה בכל צעד ובכל פינה. מי שעיניים לו, יכול לראות את נוכחותו של הקב"ה על כל צעד ושעל. הפסוק: "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו', ג'), מהווה מציאות מוחשית שניתן לחוש בה בכל עת. אמנם את עצמיות הבורא אין בשר ודם יכול להשיג, אולם כח מעשיו של הבורא כה בולט, עד שאין פיסת מקום ריקה מן השכינה.
לעיתים, מצויים אנו במצב של "הסתר פנים", ונראה, כאילו חס וחלילה עין של מעלה אינה רואה ואינה משגיחה. ואמנם כזה היה מצבם של ישראל בגלות מצרים. מראה הסנה בא והודיע, שגם בצמח השפל ניתן להבחין בהופעת השכינה, והכל מתנהל תחת השגחתו המדוקדקת של הקב"ה.
מראה הסנה הבוער ואיננו אוכל בא לעודד את משה רבינו לבל יתיירא שמא יבולע לעם ישראל. אמנם צוררי ישראל הקיפוהו בחבילות רבות של צרות, וגם נגסו חלקים ממנו, אולם למרבה הפלא, הם רק פגעו בעם, אך לא יכלו לכלות את עצם הוויתו. העם, כמו הסנה, נשאר חי וקיים.
תמונה זו ביטאה את גלות ישראל במצרים, אולם נעוצה בה משמעות נצחית שכוחה יפה כל ימות עולם.
כל אלפי שנות הגלות של ישראל נכללו בסנה הבוער. למראה האש האוכלת והשורפת נדמה לעומד מן הצד שהצרות חס וחלילה עלולות לכלות את ישראל. אך הנה, בהמשך, מתגלה הפלא, הגדול שבפלאי תבל - למרות שהאש שולטת בסנה, היא אינה יכולה לו. גם לאחר אלפי שנות סבל ובערה, הסנה ממשיך לחיות ולהתקיים.
עובדת ההישרדות של עם ישראל למרות כל התלאות והרדיפות שעברו ושעוברים עליו, הוא אחד המופתים הגלויים ביותר המעידים על ההשגחה המיוחדת שהקב"ה משגיח על עמו.
אין כל סיבה הגיונית שתוכל להסביר את סוד קיומה של הכבשה בין שבעים הזאבים, שלא חדלים משנאתם כלפיה. אין ספק שהתופעה נובעת מהשגחתו של הרועה, שאינו מניח לזאבים לכלות את זעמם בכבשתו.
סוד גדול זה נגלה למושיעם של ישראל בסנה, כאשר הוטלה עליו אדרת ההנהגה.
הבורח מן הכבוד
כשמלאה סאת ייסוריהם של ישראל, וזעקתם עלתה אל האלוקים מהעבודה הקשה שהוטלה עליהם, חישב הקב"ה את הקץ. וביקש להוציאם ממצרים, מאותו כור ברזל מר ונמהר. אמנם עדיין לא תמו ארבע מאות שנות עבודת הפרך, אולם קושי השיעבוד השלים את משך הזמן. הגיעה העת שיבקע שחר גאולתם.
לצורך מטרה זו נגלה הקב"ה אל משה רבינו בסנה. התגלות זו נועדה להטיל על משה את התפקיד הנשגב - להיות מנהיגה הראשון של האומה הנבנית. משה אמור היה להיות שליח ההשגחה העליונה ולחולל את הניסים המופלאים שנתלוו ליציאת מצרים. הוא זה שבחרה בו ההשגחה להיות מושיעם של ישראל, שינהיגם במדבר "כאשר ישא האומן את היונק", ואף נבחר להיות השליח שבאמצעותו תינתן התורה לעם הנבחר.
לא במקרה נבחר משה לשליחות עילאית זו. משה רבינו נבחן תחילה על ידי הבורא בנאמנותו לאחיו ולנכונותו לשאת עימם בעול. הוא גם נבחן במרעה הצאן בחמלתו על בעלי החיים. בכל המבחנים הללו עמד משה בהצלחה מרבית. רק לאחר מכן נגלה הקב"ה למשה והודיעו כי כבר הגיע זמן גאולתם של ישראל, וכי הוא, משה, עתיד להיות הגואל הראשון.
למרבה ההפתעה, לא בנקל קיבל משה את התפקיד. שבעה ימים תמימים הוצרכו כדי לשכנעו להסכים לכך. התורה מצטטת נימוקים רבים שהושמעו מפיו של משה, כדי להסביר מדוע אין הוא ראוי לפי דעתו לקבל על עצמו שליחות זו. סביר להניח, שבמשך שבוע ימים הועלו עוד נימוקים מנימוקים שונים על ידו, וכולם נדחו על ידי הקב"ה.
פרשת ההתחמקות שגבלה בהתמקחות, אומרת דרשני! מיהו האיש שהקב"ה מפציר בו כה הרבה, ועדיין הוא מסרב ועומד בסירובו?
משה רבינו היה מודע היטב עד כמה רע ומר מצבם של ישראל תחת יד מצרים. והנה עתה, הקב"ה מודיעו שבידיו המפתח להושיע את ישראל, היתכן למאן מלפעול בנידון? והנה, להפתעתנו הרבה, משה רבינו בורח מלשאת במשא העם. היתכן?
אולם אחרת הם פני הדברים. משה הבין כי המשימה חיונית מאד ואף ידע את גודל השעה ואת נחיצות הענין.
כאשר הקב"ה הפציר בו, הוא טען: "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד', י"ג). חז"ל מבארים את דבריו: שלח ביד מי שאתה רגיל לשלוח, הוא אהרן. סירובו של משה רבינו לקבל את התפקיד נבע מהגישה שתפקיד גדול זה ראוי שיוטל על אהרן, אחיו הגדול.
אמנם היוזמה לכך לא באה מצידו, שהרי הקב"ה בחר בו, אולם הוא חש שהגאולה לא תוכל לבוא על גבי חוסר התחשבות מצידו ברגשותיו של אהרן.
ואכן, משה צדק בגישתו זו, אלא שנעלמה ממנו באותה שעה מעלתו הגדולה של אהרן. הקב"ה הודיע למשה, שאהרן לא יפול ברוחו כתוצאה ממינויו של אחיו הצעיר, כפי שהוא סבור, אלא אדרבה, אהרן אף ישמח בלבו על כך.
כך אמר הקב"ה למשה: "הלא אהרן אחיך הלוי... הנה הוא יוצא לקראתך, וראך ושמח בלבו" (שמות ד', י"ד): לא כפי שהנך סבור, שאהרון יקפיד עליך על שאתה עולה לגדולה.
הלקח ברור. גם כשמדובר בגאולת עם שלם, בלתי אפשרי לרמוס את כבודו של אדם בודד. הכלל לא ייבנה על חורבנו של הפרט. אדרבה, זה שאינו יודע להעריך את יקרתו של היחיד, לא יוכל לשמש כגואל הרבים
להודות לה' ולהכיר טובה
חומש שמות מקיף את פרשת גלות מצרים, את השיעבוד בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, ואת הגאולה המופלאה שבאה לאחר מכן באותות ובמופתים, ביד חזקה ובזרוע נטויה. מתעוררת השאלה: מדוע?
מדוע, לפני שלקחנו הבורא לעם ולפני שנתן לנו את תורתו והנחילנו את ארץ ישראל, הוא חייב אותנו לחיות בבית עבדים נורא זה? כלום לא היה טבעי יותר מצב בו היו בני ישראל נותרים בארץ, מתרבים בה, מקבלים את התורה ויורשים את ארצם מבלי לצאת ממנה?
את התשובה לכך ניתן להסביר במשל. עשיר גידל בביתו נער יתום החל מקטנותו. מפיתו אכל ובביתו התגורר, ונחשב כאחד מבני המשפחה לכל דבר.
באחד הימים בשעה שהעשיר ישב ואכל בחברת רעייתו. התדפק על הדלת עני וביקש נדבה. העני קיוה לקבל חמישה שקלים, אולי עשרה. להפתעתו, הושיט העשיר את ידו לכיסו והוציא שטר בן מאה שקלים. התפעל העני ממתנתו הנדיבה והחל להודות ולהלל את העשיר. ופיו לא פסק להרעיף עליו ועל בני ביתו ברכות ותשבחות.
אמרה אשת העשיר לבעלה: "ראה נא כמה ברכות קיבלת עבור מאה שקלים, ואילו יתום זה שאנו מגדלים, כבר הוצאנו עליו אלפי שקלים, ומעולם לא שמעתי מפיו מילות ברכה ושבח!"
חייך העשיר ואמר: "המתיני מעט, וקבלי תשובה לשאלתך".
קרא ליתום ואמר לו: "שמעני, כל עוד היית ילד רך בשנים, גידלנו אותך בביתנו וכל מחסורך היה עלינו. עתה גדלת והיית לאיש, ויכול אתה להרויח את לחמך. צא איפוא מביתי ודאג לעצמך!"
חרד הנער: "עכשיו?!"
והעשיר אישר: "עכשיו, מיד!"
נבוך הבחור, קד קידה ויצא אל הרחוב. מאחר ולא היה לו מה לאכול. בלית ברירה, נשא סלים לעקרות בית שערכו קניות בשוק, וקיבל בשכרו שיירי ירקות. משנוכח במצבו העגום, הוא שקע בדכאון.
ביום השלישי מצאו אחד ממשרתי העשיר ואמר לו: "אדוני קורא לך".
התייצב הנער בפני העשיר. הלה התבונן בפניו הנפולות ואמר: "רואה אני שהדבר קשה לך. תוכל לשוב ולהתגורר בביתנו כמקודם". ומיד הורה להגיש לו ארוחה חמה.
ישב הבחור ואכל את הארוחה הראשונה לאחר שלושה ימים. בכל כף שהכניס לפיו, הודה ושיבח את בעל הבית מיטיבו, ובין מנה למנה לא פסק מלהלל ולפאר את העשיר.
גחן העשיר ולחש לאשתו: "הרי לך תשובה לשאלה ששאלת... זהו טבעו של האדם, אין הוא מכיר טובה על דבר הנראה לו טבעי ומובן מאליו. אותו עני קיבל נדבה שלא ציפה לקבלה, ולכן, הודה עד בלי די. משאין כן יתום זה רגיל היה לאכול על שולחננו, ולא חשב כלל שמעניקים לו טובה וחסד. רק עתה נוכח לדעת עד כמה חייב הוא להכיר טובה!"
אילו היו בני ישראל נשארים בארצם, הם היו מקבלים את כל הטובות בטבעיות ובאדישות. לכן, הורידם ה' למצרים, לבית עבדים, שם הם נוכחו לדעת שמצד עצמם אין להם מאומה. מאותה סיבה, כאשר הם נגאלו, הם שרו שיר הודיה לה', "שירה חדשה שיבחו גאולים", בהכירם שכל הניתן להם חסד הוא, ועל הכל יש להם להודות ולהלל!
בכל יום ויום, לפני תפילת העמידה, נצטווינו להזכיר את יציאת מצרים. בכדי שנדע שכל מה שיש לנו - מתנת שמים הוא. שנשכיל לפקוח עינים ולראות את חסד ה' על כל צעד ושעל. ולא נמתין לחולי, חלילה, כדי להודות על הבריאות. שלא נחכה למצוקה, חלילה, כדי להכיר טובה על ימי הרווחה.
נלמד להכיר טובה, נלמד להודות לה' ונזכה לכל הטובה הצפונה עבורנו במרומים.
בברכת שבת שלום