הרב אברהם גקי
New Member
בפרשת השבוע ה' יתברך מספר לנו על נדב ואביהוא, שנענשו במיתה. ראשית יש להקדים, כי ברור שנדב ואביהוא היו צדיקים גדולים ועצומים, כמו שכתוב בפסוק 'ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דיבר ה' לאמור בקרובי אקדש', ופירש רש"י 'אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו - רואה אני שהם גדולים ממני וממך'.
אחד הדברים שמנו חז"ל שבהם פגמו נדב ואביהוא, הוא שנכנסו ועבדו עבודה בזמן שהיו שתויי יין. והנה, אם נלמד את התורה בהבנה גשמית ורדודה – נחשוב שנדב ואביהוא שתו יין גשמי, ועל כך נענשו ומתו, וכל זה קרה פעם אחת לפני אלפי שנים - אזי כל הסיפור איננו נוגע לנו, שכן רובנו כלל לא כהנים, ועוד, הלא כל זמן שעדיין לא נבנה בית המקדש אין לסיפור זה כל משמעות, שכן אי אפשר להקריב קרבנות...
אולם, ה' גילה לנו דרך רבי נחמן שהתורה היא נצחית, והיא קיימת על כל אדם, בכל מקום ובכל דור ודור. אם כן עלינו להבין בשביל מה ה' יתברך לימד אותנו על 'חטא נדב ואביהוא' ומה שייכות יש לנו עם הסיפור 'ההוא' שקרה לפני אלפי שנים.
בעניין זה, מבאר ה' יתברך באמצעות רבי נחמן מברסלב (ליקו"מ ח"א תו' מ"א) את השורש הרוחני של חטא נדב ואביהוא, כיצד הוא שייך אצל כל אחד ואחד מאיתנו בכל דור ודור. יין רומז לתורה, כמו שדרשו חז"ל על הפסוק 'ושתו ביין מסכתי', אולם ישנם שני 'בחינות' יין: 'יין המשמח' ו'יין המשכר'. יין המשכר – הוא ההבנה הגשמית של התורה, שיש ליצר הרע אחיזה בה, שכן היצר הרע יכול לייאש את האדם, שהסיפור הגשמי לא שייך אליו, אלא קרה לפני אלפי שנים בגופם הגשמי של נדב ואביהוא – ואיננו שייך אלינו ח"ו. הבנה זו נקראת 'יין המשכר'.
אולם ההבנה הרוחנית של התורה נקראת 'יין המשמח', שכן בהבנה הרוחנית 'נדב ואביהוא' זה כל אחד מאיתנו, שצריך להיזהר שלא לשקוע בהבנה הגשמית של התורה אלא לעלות ולהגיע לבחינת 'יין המשמח' – ההבנה הרוחנית. בהבנה הרוחנית אין שליטה ליצר הרע, כי כל הכלים החומריים – 'עולם שנה ונפש' שהם 'ציור זמן ומקום' – בטלים ומבוטלים, כי שורש התורה הוא מעל 'ציור זמן ומקום', ולכן ברוחניות ובפנימיות הוא שייך על כל אחד, בכל מקום ובכל זמן.
כאשר אדם לומד תורה ואינו מגיע להבנה הרוחנית שלה – הוא שותה יין המשכר, וה'עבודה' שלו היא מוגבלת בציור זמן ומקום: השבת שלו היא רק יום אחד בשבוע, הציצית שלו היא גשמית ופועלת רק ביום ולא בלילה, וכן כל הצדיקים שבתורה, כמו אהרן נדב ואביהוא, כבר אינם קיימים ח"ו... אולם, כאשר אדם שותה 'יין המשמח' ולומד את התורה ברוחניות, אזי השבת שלו היא בכל רגע, שכן כשהוא מאמין שה' מזיז אותו הוא 'שובת' מכל מלאכה ונעשה הוא עצמו בבחינת שבת, וכן כשמאמין ואומר ה' רואה אותי זוהי הציצית, והיא פועלת בכל רגע, גם בלילה, וכן כל התורה כולה קיימת אצלו בכל רגע ובכל מקום, והוא יכול בעצמו להיות 'נדב ואביהוא', אלא שהם נענשו על כך ששתו 'יין המשכר' במקום 'יין המשמח', והוא – שותה 'יין המשמח' ומגיע לשכל הרוחני של התורה, ממנה יוכל לחיות חיי נצח - לעולם.
אחד הדברים שמנו חז"ל שבהם פגמו נדב ואביהוא, הוא שנכנסו ועבדו עבודה בזמן שהיו שתויי יין. והנה, אם נלמד את התורה בהבנה גשמית ורדודה – נחשוב שנדב ואביהוא שתו יין גשמי, ועל כך נענשו ומתו, וכל זה קרה פעם אחת לפני אלפי שנים - אזי כל הסיפור איננו נוגע לנו, שכן רובנו כלל לא כהנים, ועוד, הלא כל זמן שעדיין לא נבנה בית המקדש אין לסיפור זה כל משמעות, שכן אי אפשר להקריב קרבנות...
אולם, ה' גילה לנו דרך רבי נחמן שהתורה היא נצחית, והיא קיימת על כל אדם, בכל מקום ובכל דור ודור. אם כן עלינו להבין בשביל מה ה' יתברך לימד אותנו על 'חטא נדב ואביהוא' ומה שייכות יש לנו עם הסיפור 'ההוא' שקרה לפני אלפי שנים.
בעניין זה, מבאר ה' יתברך באמצעות רבי נחמן מברסלב (ליקו"מ ח"א תו' מ"א) את השורש הרוחני של חטא נדב ואביהוא, כיצד הוא שייך אצל כל אחד ואחד מאיתנו בכל דור ודור. יין רומז לתורה, כמו שדרשו חז"ל על הפסוק 'ושתו ביין מסכתי', אולם ישנם שני 'בחינות' יין: 'יין המשמח' ו'יין המשכר'. יין המשכר – הוא ההבנה הגשמית של התורה, שיש ליצר הרע אחיזה בה, שכן היצר הרע יכול לייאש את האדם, שהסיפור הגשמי לא שייך אליו, אלא קרה לפני אלפי שנים בגופם הגשמי של נדב ואביהוא – ואיננו שייך אלינו ח"ו. הבנה זו נקראת 'יין המשכר'.
אולם ההבנה הרוחנית של התורה נקראת 'יין המשמח', שכן בהבנה הרוחנית 'נדב ואביהוא' זה כל אחד מאיתנו, שצריך להיזהר שלא לשקוע בהבנה הגשמית של התורה אלא לעלות ולהגיע לבחינת 'יין המשמח' – ההבנה הרוחנית. בהבנה הרוחנית אין שליטה ליצר הרע, כי כל הכלים החומריים – 'עולם שנה ונפש' שהם 'ציור זמן ומקום' – בטלים ומבוטלים, כי שורש התורה הוא מעל 'ציור זמן ומקום', ולכן ברוחניות ובפנימיות הוא שייך על כל אחד, בכל מקום ובכל זמן.
כאשר אדם לומד תורה ואינו מגיע להבנה הרוחנית שלה – הוא שותה יין המשכר, וה'עבודה' שלו היא מוגבלת בציור זמן ומקום: השבת שלו היא רק יום אחד בשבוע, הציצית שלו היא גשמית ופועלת רק ביום ולא בלילה, וכן כל הצדיקים שבתורה, כמו אהרן נדב ואביהוא, כבר אינם קיימים ח"ו... אולם, כאשר אדם שותה 'יין המשמח' ולומד את התורה ברוחניות, אזי השבת שלו היא בכל רגע, שכן כשהוא מאמין שה' מזיז אותו הוא 'שובת' מכל מלאכה ונעשה הוא עצמו בבחינת שבת, וכן כשמאמין ואומר ה' רואה אותי זוהי הציצית, והיא פועלת בכל רגע, גם בלילה, וכן כל התורה כולה קיימת אצלו בכל רגע ובכל מקום, והוא יכול בעצמו להיות 'נדב ואביהוא', אלא שהם נענשו על כך ששתו 'יין המשכר' במקום 'יין המשמח', והוא – שותה 'יין המשמח' ומגיע לשכל הרוחני של התורה, ממנה יוכל לחיות חיי נצח - לעולם.