קרוב משפחה
חום מעיק בחוץ, הזיעה ניגרת ושוטפת את מצחו של יעקב, רגליו כואבות ממאמץ ההליכה. לשכונה היוקרתית בה הוא מהלך כעת, לא מגיע אף לא אוטובוס אחד, שכן תושבי המקום מצויידים ברכב לכל נפש.
אלמלא הגיעו מים עד נפש, לא היה משוטט כאן כעת. לא שמתנכר הוא חלילה לאחיו בשרו, אלא ההפך הוא הנכון, אחיו בשרו מתנכר אליו. כל מפגש ביניהם מלווה בויכוחים סוערים ומסתיים בדרך כלל בסדרה של נאצות אינטלגנטיות מצדו של האח ה"נאור", הדוגל בשיטת עשה זאת בעצמך, ואל תהיה פרזיט.
אצל אחד מילדיו התגלו בעיות רפואיות, והמומחים המליצו על ניתוח בבית חולים מפורסם בארצות הברית, אלא שעלות הניתוח וכל ההוצאות הנלוות גבוהות הן מאד. אם בחיי היום-יום הוא עוד מסתדר איכשהו וגומר את החודש, הרי שעכשיו אין הוא יודע מהיכן להתחיל לגייס את הסכום האגדי. הוא יודע שאין לו ברירה, חייב הוא להזדקק לעזרתם של אחרים.
למי יפנה אדם בבקשת עזרה אם לא לבני משפחתו, עצמו ובשרו, ובפרט אם מדובר באח שהוא בעל אמצעים ויש באפשרותו לעזור. זו הסיבה שיעקב משרך כעת את רגליו במעלה ההר. שם, על הפיסגה המתנשאת, שוכן בית אחיו המפואר.
קבלת הפנים הצוננת לה הוא זוכה עם הכנסו אל הבית, מונעת בעדו מלבקש את אשר רצה, שהרי מעולם לא ציפה לקבלת פנים חמה ולבבית. בקול לא לו מציג הוא בפני אחיו את המטרה שלשמה בא, כשהוא מתאר בפניו את קשייו הכלכליים עקב ההוצאות הרפואיות הבלתי צפויות, ובפיו בקשה פשוטה וברורה, כי יואיל נא אחיו לתמוך ולעזור מעט, ולו בהלוואה לטווח ארוך בתשלומים נוחים וללא ריבית.
אולם האח, כאילו היה לבו אבן, מפנה את ראשו ומסנן משפט נוקב וחודר לב: "לרגע הזה חיכיתי, לרגע שבו תתגלם נבזותך ותבוא לבקש בפרזיטיות נדבה, או איך שאתה קורא לזה 'הלוואה בתנאים נוחים'. אם הגעת לשפל המדרגה, שוב אינך אחי".
בלב שבור יצא יעקב את בית אחיו, צמא כשהיה, אף ללגימת מים קטנה לא זכה. הירידה קשתה עליו פי כמה מעליה, "שוב אינך אחי", הדהדו המילים הקשות באוזניו וגרמו לו לשכוח את שאר צרותיו.
טרם פנה אל ביתו, מיהר תחילה אל בית אביו הישיש והחכם וסיפר לו את שאירע. בחכמתו ודאי ידע למצוא פתרון למצב. אין ספק כי אצל אבא יתבהרו הדברים, וימצא מרגוע לנפשו.
האב שמע בכאב את הדברים ונאנח עמוקות. זה זמן רב ידע את דעותיו הנלוזות של בנו, אך לא העלה על דעתו כי בכוחו להגיע לשפלות כזאת, להתנכר לאחיו, עצמו ובשרו.
במילים שקולות ומדודות ניחם את בנו וביקשו לייחל אל הטוב בתפילה ובאמונה. "ובקשר לאחיך", המשיך, "הנח לי לטפל בעניין זה".
כעבור שבוע נראתה באחת השכונות הישנות בירושלים מכונית מפוארת מדגם שאינו נראה כל יום באזורים אלו. מהמכונית יצא אדם הדור למראה, בגדיו והאביזרים הנלווים העידו על עושר רב.
האיש צעד בבטחה על מרצפות האבן. המתבונן מן הצד יכול היה להבחין כי הוא מכיר את האזור מימים ימימה. בצעדים מהירים טיפס במדרגות הצרות אל הקומה העליונה, דפק דפיקה קלות על הדלת, וקול שואל נשמע: "מי שם?"
האיש השיב: "אבא, זה אני, שמעון, פתח לי!" במקום שקשוק המפתחות הרגיל, שמע שמעון את אביו שואל בשנית: "מי שם?"
שמעון התפלא על השאלה החוזרת, שכן מאז ומתמיד ידוע היה אביו כחד שמיעה, אך מיהר להשיב: "אבא, זה אני, שמעון".
לתדהמתו, נשמעת השאלה בשלישית: "מי שם?" הפעם נלווה לשאלה צליל נוקב של סימני שאלה רבים.
שמעון, שהכיר את אביו כאדם בריא ודעתו צלולה, החל לחשוב שמא מתחילה הזקנה להשפיע עליו.
אולם הפעם הרביעית לא הותירה מקום לספקות, אין מדובר בבעיית שמיעה, מדובר בבעיה חמורה פי כמה. מאחורי הדלת שמע את אביו אומר: "שמעון??? איני מכיר אחד כזה, אל נא בטובך להטריד אדם זקן!"
ידיו של שמעון נשמטו לצדי גופו, כשהוא אינו מבין מה קרה ועל מה חרון האף הזה. על מה ולמה מסרב אבא להכירו. ושמא חלה אביו במחלת השכחה הנפוצה בגיל זה, וניסה את מזלו שוב: "אבא, האינך זוכר, שמעון, שימי שלך",
הפעם נפתחה הדלת כדי חרך צר, האב עמד בפתח ופניו מביעות ניכור: "שמעון, הקשב היטב, אם אינך אחיו של יעקב, בני הבכור, אזי אינני אבא שלך. להתראות!"
הדלת נסגרה, ושמעון פרץ בבכי תמרורים.
לא פעם ולא פעמיים ביום מזכיר היהודי בתפילתו את זכות אבותיו. הוא מבקש רחמים, ברכה והצלחה, רפואה וישועה, בזכות האבות הקדושים...
ובורא עולם מתבונן וחוקר, האם זוכר המתפלל רק את האבות, או גם את האחים. האם מושיט הוא את ידו לצדקה ועוזר לזולת בעת ששעתו דחוקה לו, או שמא מתנכר הוא וסוגר את לבו בפני הזקוקים לעזרתו.
רק זה הקשור למשפחה, זה שלבו פתוח אל הזולת, אל האח היהודי, יכול לבוא ולבקש ישועה בזכות האבות...
חום מעיק בחוץ, הזיעה ניגרת ושוטפת את מצחו של יעקב, רגליו כואבות ממאמץ ההליכה. לשכונה היוקרתית בה הוא מהלך כעת, לא מגיע אף לא אוטובוס אחד, שכן תושבי המקום מצויידים ברכב לכל נפש.
אלמלא הגיעו מים עד נפש, לא היה משוטט כאן כעת. לא שמתנכר הוא חלילה לאחיו בשרו, אלא ההפך הוא הנכון, אחיו בשרו מתנכר אליו. כל מפגש ביניהם מלווה בויכוחים סוערים ומסתיים בדרך כלל בסדרה של נאצות אינטלגנטיות מצדו של האח ה"נאור", הדוגל בשיטת עשה זאת בעצמך, ואל תהיה פרזיט.
אצל אחד מילדיו התגלו בעיות רפואיות, והמומחים המליצו על ניתוח בבית חולים מפורסם בארצות הברית, אלא שעלות הניתוח וכל ההוצאות הנלוות גבוהות הן מאד. אם בחיי היום-יום הוא עוד מסתדר איכשהו וגומר את החודש, הרי שעכשיו אין הוא יודע מהיכן להתחיל לגייס את הסכום האגדי. הוא יודע שאין לו ברירה, חייב הוא להזדקק לעזרתם של אחרים.
למי יפנה אדם בבקשת עזרה אם לא לבני משפחתו, עצמו ובשרו, ובפרט אם מדובר באח שהוא בעל אמצעים ויש באפשרותו לעזור. זו הסיבה שיעקב משרך כעת את רגליו במעלה ההר. שם, על הפיסגה המתנשאת, שוכן בית אחיו המפואר.
קבלת הפנים הצוננת לה הוא זוכה עם הכנסו אל הבית, מונעת בעדו מלבקש את אשר רצה, שהרי מעולם לא ציפה לקבלת פנים חמה ולבבית. בקול לא לו מציג הוא בפני אחיו את המטרה שלשמה בא, כשהוא מתאר בפניו את קשייו הכלכליים עקב ההוצאות הרפואיות הבלתי צפויות, ובפיו בקשה פשוטה וברורה, כי יואיל נא אחיו לתמוך ולעזור מעט, ולו בהלוואה לטווח ארוך בתשלומים נוחים וללא ריבית.
אולם האח, כאילו היה לבו אבן, מפנה את ראשו ומסנן משפט נוקב וחודר לב: "לרגע הזה חיכיתי, לרגע שבו תתגלם נבזותך ותבוא לבקש בפרזיטיות נדבה, או איך שאתה קורא לזה 'הלוואה בתנאים נוחים'. אם הגעת לשפל המדרגה, שוב אינך אחי".
בלב שבור יצא יעקב את בית אחיו, צמא כשהיה, אף ללגימת מים קטנה לא זכה. הירידה קשתה עליו פי כמה מעליה, "שוב אינך אחי", הדהדו המילים הקשות באוזניו וגרמו לו לשכוח את שאר צרותיו.
טרם פנה אל ביתו, מיהר תחילה אל בית אביו הישיש והחכם וסיפר לו את שאירע. בחכמתו ודאי ידע למצוא פתרון למצב. אין ספק כי אצל אבא יתבהרו הדברים, וימצא מרגוע לנפשו.
האב שמע בכאב את הדברים ונאנח עמוקות. זה זמן רב ידע את דעותיו הנלוזות של בנו, אך לא העלה על דעתו כי בכוחו להגיע לשפלות כזאת, להתנכר לאחיו, עצמו ובשרו.
במילים שקולות ומדודות ניחם את בנו וביקשו לייחל אל הטוב בתפילה ובאמונה. "ובקשר לאחיך", המשיך, "הנח לי לטפל בעניין זה".
כעבור שבוע נראתה באחת השכונות הישנות בירושלים מכונית מפוארת מדגם שאינו נראה כל יום באזורים אלו. מהמכונית יצא אדם הדור למראה, בגדיו והאביזרים הנלווים העידו על עושר רב.
האיש צעד בבטחה על מרצפות האבן. המתבונן מן הצד יכול היה להבחין כי הוא מכיר את האזור מימים ימימה. בצעדים מהירים טיפס במדרגות הצרות אל הקומה העליונה, דפק דפיקה קלות על הדלת, וקול שואל נשמע: "מי שם?"
האיש השיב: "אבא, זה אני, שמעון, פתח לי!" במקום שקשוק המפתחות הרגיל, שמע שמעון את אביו שואל בשנית: "מי שם?"
שמעון התפלא על השאלה החוזרת, שכן מאז ומתמיד ידוע היה אביו כחד שמיעה, אך מיהר להשיב: "אבא, זה אני, שמעון".
לתדהמתו, נשמעת השאלה בשלישית: "מי שם?" הפעם נלווה לשאלה צליל נוקב של סימני שאלה רבים.
שמעון, שהכיר את אביו כאדם בריא ודעתו צלולה, החל לחשוב שמא מתחילה הזקנה להשפיע עליו.
אולם הפעם הרביעית לא הותירה מקום לספקות, אין מדובר בבעיית שמיעה, מדובר בבעיה חמורה פי כמה. מאחורי הדלת שמע את אביו אומר: "שמעון??? איני מכיר אחד כזה, אל נא בטובך להטריד אדם זקן!"
ידיו של שמעון נשמטו לצדי גופו, כשהוא אינו מבין מה קרה ועל מה חרון האף הזה. על מה ולמה מסרב אבא להכירו. ושמא חלה אביו במחלת השכחה הנפוצה בגיל זה, וניסה את מזלו שוב: "אבא, האינך זוכר, שמעון, שימי שלך",
הפעם נפתחה הדלת כדי חרך צר, האב עמד בפתח ופניו מביעות ניכור: "שמעון, הקשב היטב, אם אינך אחיו של יעקב, בני הבכור, אזי אינני אבא שלך. להתראות!"
הדלת נסגרה, ושמעון פרץ בבכי תמרורים.
לא פעם ולא פעמיים ביום מזכיר היהודי בתפילתו את זכות אבותיו. הוא מבקש רחמים, ברכה והצלחה, רפואה וישועה, בזכות האבות הקדושים...
ובורא עולם מתבונן וחוקר, האם זוכר המתפלל רק את האבות, או גם את האחים. האם מושיט הוא את ידו לצדקה ועוזר לזולת בעת ששעתו דחוקה לו, או שמא מתנכר הוא וסוגר את לבו בפני הזקוקים לעזרתו.
רק זה הקשור למשפחה, זה שלבו פתוח אל הזולת, אל האח היהודי, יכול לבוא ולבקש ישועה בזכות האבות...