רבי נחמן מברסלב זצ"ל

[shirel]

בראש חודש ניסן שנת תקל"ב ירדה נשמתו של רבינו נחמן לעולם, בעיר מז'בוז' בביתו של הבעש"ט, שם נולד להוריו הקדושים רבי שמחה בן רבי נחמן מהורדנקא תלמיד הבעש"ט, ולאימו מרת פיגא בת הצדקת אדל בתו של הבעש"ט הקדוש. אם רבינו מרת פיגא היתה מפורסמת בצדקותה ובמדרגותיה, ממש כאחת הנביאות, עד שהיתה נקראת בפי צדיקי הדור "פיגא הנביאה", והיתה רגילה לראות בחלום ובהקיץ את סבה הבעש"ט וכן את יתר אבותיה הקדושים. כבר מינקותו הפליא את כל רואיו, ברוב הקדושה והטהרה שאפפה אותו, ומסופר כי פעם אחת עוד בהיותו תינוק בעריסה, נצרכה אמו לינסוע מחוץ לעיר, והפקידה אותו בידי הרב הקדוש רבי חיים מקראסנע זיע"א תלמיד הבעש"ט, ובקשה ממנו כי יפקח עיניו וישגיח עליו. בשובה לביתה, אמר לה רבי חיים, יכולה את להיות סמוכה ובטוחה כי קיימתי את בקשתך היטב, כי ויתרתי על אמירת תיקון חצות שלי, למען תינוק קדוש זה, כי ישבתי לצדו מבלי יכולת להזיז את עיני ממנו.
מקצת מעבודותיו הנוראות בימי ילדותו נרשמו בספריו הקדושים שבחי הר"ן, חיי מוהר"ן, שנערכו בידי תלמידו מורינו רבי נתן זיע"א שם כתב את הדברים שהיו מפורסמים אז בפי כל.

 

[shirel]

<span style='colorurple'>מסירות נפש מינקות</span>

כבר בהיותו כבן שלש, היה בעל דעה רחבה, ובגדלותו סיפר שכבר אז הבין שאין ממש בעולם הזה, ומאס בכל הבליו. לילה. בבית רבי שמחה עלו הכל על יצועיהם. בתוך הבית דלקה עששית שהפיצה חום בכל הבית. בחוץ שרקה הרוח, שלג נערם בצידי הדרכים. כולם נמים את שנתם אולם הילד נחמן ליבו ער. הילד קם ומבלי שהוריו ירגישו יוצא דרך חלון הבית, ומבלה עד אור הבוקר בתפילות ובכיות בקבר סבו הבעש"ט. מקבר הבעש"ט היה חוזר והולך אל המקוה, "והיה שם מקוה אחת מחוץ למרחץ, ומקוה אחת בתוך המרחץ, ובחר לו לילך במקוה שחוץ למרחץ, וכבר היה קר לו מאד, מחמת שבא מהקבר הנ"ל, כי היה דרך רחוקה בין ביתו לבית העלמין, וכן מהבית עלמין למקוה, מלבד השהיות שנשתהה הרבה על הקבר, אף על פי כן, אחרי כל זה היה הולך דוקא לטבול בהמקוה שהיתה עומדת בחוץ, כדי לסגף עצמו, וכל זה בהצנע בלילה". (שבחי הר"ן י"ט).

 

[shirel]

<span style='colorurple'>פרישות מעניני העולם הזה - מגיל שש</span>

"בגיל שש בא על דעתו לפרוש מהעולם, ורצה לשבר תאות אכילה, ועל כן יישב עצמו שיהיה בולע כל מה שיאכל, דהיינו שלא יהיה לועס מה שיאכל, רק יבלע כמות שהוא, כדי שלא ירגיש שום טעם באכילתו, ועשה כן, (והנהגה זאת שמעתי לדבר גדול מצדיק גדול מאד מאד שנהג כך שהיה בולע אכילתו בלי לעיסה, אך הוא ז"ל נהג כך בהיותו בן ששה שנים)". (שבחי הר"ן א').
מתמיד עצום היה בלימודו, ובעל חשק נמרץ ללימוד התורה, ועוד בהיות בין תינוקות של בית רבן, מסר את כל פרוטותיו, שקיבל מהוריו לקנות לו דבר מאכל, למלמד, כדי שיוסיף וילמד עמו, עוד ועוד דפים, ובהיותו בן שבע הפליא בגאונותו כאשר חיבר את ספר המידות חלק א', שכולו עניני מידות המופיעות גם בספרי הש"ס, תורה, נביאים וכתובים, בהבנה עמוקה המעוררת השתאות כיצד ילד רך בשנים חשף ודלה פנינים כה יקרות במקומות מכוסים מעין כל. אגב, ספר זה היה יקר מאוד בעיני רבינו, ופעם אחת כשראהו בידי אחד מתלמידיו, לקח אותו בחיבה יתירה לידו נשקו ואמר "חברי הטוב, חברי האהוב זה עשה אותי ליהודי".
וכך יגע וטרח בעבודת השם יתברך משעה לשעה ומיום ליום ביגיעה רבה ועצומה, אך יחד עם זאת גם במדת הצנע לכת מופלגת, כי היה נסתר מאוד, וכלפי חוץ הראה את עצמו כנער שובב, וגם בסיגופיו היה מתחכם ומציגם כמעשי נערות. בהיותו בן שלש עשרה שנה, בא בברית הנישואים, ומאז עבר לגור בבית חותנו בכפר אוסיאטין, שם עלה ונתעלה ביתר שאת ועוז, וקיבל עליו עול עבודת השם יתברך במשנה תוקף, סיגופים נוראים ערך אז, ואמר שהיה לו כל מיני סיגופים שבעולם, והתענה פעמים אין מספר, והיה צם בשנה אחת י"ח פעמים משבת לשבת.

 

[shirel]

<span style='colorurple'>ומי שלא זכה לראות יראה שהיה מונחת על פניו תמיד, לא ראה יראה מעולם </span>

קדושה ויראה נוראה היתה חופפת עליו תמיד, ומסופר שכאשר הרב הקדוש מוהר"ר נחום ז"ל מטשרנוביל ראה אותו בימי נעוריו, נתבהל מאד מעוצם היראה שהיה על פניו אז, ואמר: שמה שנאמר "למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", רואין אצלו בחוש. תלמידו הנאמן רבי נתן אף מתאר בהבעה עזה ובתיאור מדהים ומבהיל הרעיון, את יראת האלוקים הנוראה ששרתה במחיצת רבינו, אשר לא נשמע ונראה כדוגמתה. "ודרכו היה תמיד שאפילו כשהיה מדבר עם בני אדם שיחות חולין, היו רגליו ורוב גופו מרתתין מאד. והיו רגליו מזדעזעין ממש, וכשהיה נסמך על השולחן היה השולחן עם כל שאר האנשים הנסמכין על השולחן גם כן מרתתין מחמתו כי היו רגליו וגופו מרתת ומזדעזע תמיד". "ומי שלא זכה לראות יראה שהיה מונחת על פניו תמיד לא ראה יראה מעולם". "והיה עליו כל מיני חן שבעולם, והיה מלא יראה ואהבה וקדושה נפלאה ונוראה בכל אבר ואבר, והיה מופשט מכל המדות והתאוות רעות בתכלית הפשיטות ובתכלית הביטול. מה שאי אפשר למוח אנושי לשער כלל, אשר לא נמצא דוגמתו בעולם כלל, והיה חידוש נפלא ונורא מאד, מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב".

 

[shirel]

<span style='colorurple'>עיקר העבודה היא התפילה להשם יתברך </span>

על אף עבודתו ויגיעתו הנוראה, סיפר פעם רבינו: "שעיקר מה שהועיל לו, ועיקר עבודתו אשר על ידה זכה למה שזכה, היה רק ריבוי התפילות והתחינות והבקשות וריצויים והפיוסים, שהיה רגיל מאוד להתפלל ולהתחנן לפני השם יתברך, והיה מרצה ומפייס אותו יתברך, בכמה מיני תחינות ובקשות, שיזכהו ברחמיו לקרבו לעבודתו יתברך, ועיקר מה שהועיל לו, הם התפילות שהתפלל בלשון אשכנז (א.ה. השפה המדוברת במדינתו) שהיה רגיל מאד לייחד לו איזה מקום שמצא שאין שם בני אדם, והיה מפרש שיחתו לפני השם יתברך בלשון שמדברים בו, דהיינו בלשון אשכנז, וכו' והשקיע בעבודה זו כוחות עצומים, והיה מבלה בה ימים ולילות ללא הפוגה". "פעם אחת סיפר אחד מתלמידיו, שבהיות יושב רבינו בזלאטיפליא, הלך עמו בבוקר השכם אל מחוץ לעיר, ובאו סמוך להר אחד שהיה חלול בתוכו, ונכנס לשם רבינו עם האיש הנ"ל, וישב רבינו ז"ל שם על הארץ, ולקח מבית יד שלו ספר "שערי ציון", והתחיל לומר, ובכה מאוד מאוד, והיה אומר להלן מדף לדף ובכה הרבה מאוד מאוד בלי הפסק, והאיש עמד אצלו משתומם וראה בכייתו הגדולה מאוד, ושהה זמן הרבה בזה, וכאשר פסק מלבכות, ציוה על האיש הנ"ל שילך ויסתכל בחוץ היכן היום עומד, ויצא וראה שכבר פנה היום והשמש נוטה לשקוע, וכל כך התמהמה בבכייתו קרוב ליום שלם בקיץ כארבע עשרה שעות בלי הפסק". (שיהר"ן קס"ג).

גם לאחר שכבר נתפרסם רבנו, ויצא טבעו בעולם הוסיף להתגעגע לאותם ימיי נעורים בהם בילה בשדות וביערות, בתפילות ובכיות בהתבודדות לפני השם יתברך. וכמו שסיפר תלמידו ומשמשו רבי שמעון ש"פעם אחת אחר שנעשה מפורסם נסע עם רבינו ז"ל דרך כפר אוסיאטין ששם יגע רבינו ז"ל בעבודתו הגדולה בבית חותנו כשהיה דר שם, ונסע עמו דרך השדות וכיוצא בו, והיה רבינו ז"ל מתגעגע מאוד ואמר: "כמה היה טוב לפני בכאן כי בכל פסיעה ופסיעה הרגשתי טעם גן עדן, כי שם באלו הדרכים היה רגיל לילך ולהתבודד, והיה מיצר ומתגעגע מאוד ואמר: הלא כאן היה טוב לפני מאוד ולמה לי הפרסום של עכשיו". (חיי מוהר"ן ק"ז). בעבודתו זו יגע וטרח, עד שזכה בצעירותו, לפני גיל עשרים, לשבר את כל תאוותיו ומדותיו בתכלית השבירה, ולהיות מופשט מכל שמץ רע.

 

[shirel]

<span style='colorurple'>תיקון נשמות ישראל </span>

אמנם כל חייו של רבינו היו שרשרת אחת של מסירות נפש עילאית הרי שבענין תיקון נשמות ישראל השליך את נפשו מנגד, וסבל יסורים קשים מנשוא בגוף ובנפש, עבורם הקריב את בניו שנפטרו על פניו בעודם קטנים. בחודש סיון של שנת תקס"ו נפטר בנו של רבינו, הילד שלמה אפרים ז"ל, ואז אחר פטירת הילד הנ"ל - מביא רבי נתן בספרו חיי מוהר"ן (קנא) "כשבאנו אליו אז התחיל לדבר עמנו מענין תיקון הנשמות, מענין הבעל שדה, שיש שדה שגדלים בו נשמות וצריך בעל שדה לתקנם, וזה שחוגר מותניו להיות בעל השדה יש עליו יסורים הרבה בלי שיעור, ומאז דיבר הרבה מענין תיקון הנשמות"

בהקשר לזה אמר רבינו "שכל ההשגות הגבוהות שהוא השיג, אינם חשובים אצלו כל כך, רק העיקר הוא כשזוכה להכניס איזה דיבור בתוך העולם, כי בכל דיבור ודיבור שהוא מדבר לפני העולם, תלויים בו כל העולמות עליונים ותחתונים". (חיי מוהר"ן שע"ד).

סיפור מופלא נורא-הוד אשר היה עד שמיעה להתרחשותו, סיפר אחד מגדולי תלמידיו, סיפור זה מובא בספר "כוכבי אור" להגאון הקדוש רבי אברהם חזן זצוק"ל ממעתיקי השמועה של תורת ברסלב "פעם אחת, נסע אחד מגדולי התלמידים רבי שמואל יצחק מטשערין לרבינו ז"ל לברסלב, ולן בביתו הגדול שהיה מקום האורחים, ומחדר רבינו ז"ל לא נמצא שום פתח אל החוץ, רק לזה הבית, ומהבית נמצא פתח אל החוץ מצד מערב, ופתאום באמצע הלילה, שמע הרב הנ"ל קול רעש גדול מחדר רבינו ז"ל, קול רעש גדול ונורא, כמו שמדברים בפעם אחת כמה אלפים רבבות אנשים, והרב ידע בברור שלא נמצא שום אדם חוץ מרבינו ז"ל, יען אשר לא נמצא כלל מזה החדר הקטן שום פתח אל החוץ, רק דרך זה הבית ששכב שם הרב הנ"ל, והבית היה סגור מבפנים בלילה כנהוג, וגם חדר רבינו ז"ל היה קטן מלהכיל כל הרבה אנשים, ומכל שכן וכל שכן אלפים ורבבות אנשים כפי הרעש הנ"ל שיצא משם, ונפל על הרב פחד ורעד גדול ועצום מקול הרעש הזה עד שמרוב הרעד והחרדה שחרדו בו כל אבריו, נפל מהמשכב על הארץ, וגם נתיירא אחר כך מלהזיז את עצמו ולקום מהארץ, עד שנשקע הרעש, ויקם אחר כך מהארץ, ויצא אל החוץ, ונתעכב שם בחוץ עד שהאיר היום, וגם אחר כך נתבייש ונתיירא מרבינו ז"ל, לשאול אותו מה זה ועל מה זה כי הבין שאין זה רצונו שישאלנו. (כוכבי אור שיחות וסיפורים חלק ו' סי' ו').

תלמידו רבי נתן זיע"א מוצא טעם נכון ותועלת בפרסום כל הקורות את רבינו בענין זה "ובכל ענין זה יש הרבה לספר, כי יש בכל זה דברים גנוזים מאוד, גניזיא דמלכא, אשר זכה להשיג בכל הענינים האלה, אשר בשביל זה הוכרח להטלטל כל-כך ולסבול יסורים כל-כך. והכל בשביל תיקון העולמות תיקון הנשמות והנפשות של החיים, ובפרט נשמות המתים. שבזה עסק ביותר בסוף ימיו כאשר אמר בפירוש שמה שעושה עמנו דבר קטן אצלו, וזה אנו צריכים לעשות (זאת אומרת לקיים עצותיו), אבל הוא צריך לעסוק בתיקון נשמות המתים, כי יש נשמות ערטילאיים וכו'.
"...כי הוא טובה גדולה להחפצים באמת השוקדים על דלתותיו, כשיודעים מה שיודעים ממה שעבר עליו ואשר יצא מפיו בענינים האלה, והמשכילים המעיינים בדברינו בעין האמת, יבינו מעט מגדולת הבורא יתברך על ידי כל זה, וגדולת הצדיקים, וכמה יסורים וצרות הם סובלים בשביל תיקון נפשותינו, אולי נתעורר על ידי כל זה לילך בדרכיו הקדושים אשר הורה אותנו בספריו הקדושים ונשוב אל השם יתברך באמת. במהרה בימינו אמן.

 

[shirel]

<span style='colorurple'>מקומי הוא רק בארץ-ישראל</span>

בשנת תקנ"ח ערך רבינו את עלייתו ונסיעתו הידועה והמפורסמת לארץ ישראל, בדרך שהיתה רצופה סכנות ומכשולים נוראים. בתקופה של מלחמות עקובות מדם, אשר התנהלו בארץ ישראל כאשר היה בכוונת נפוליאון מלך צרפת לכבוש את ישראל ולשם כך ניהל קרבות עזים עם תורכיה. באופן כזה נסע רבינו לארץ ישראל במסירות נפש ממש, והשליך נפשו מנגד והפקיר עצמו לגמרי בכדי לזכות לבוא לארץ ישראל. (כל פרטי המאורועות המופלאים מובאים באריכות בספר "שבחי הר"ן" ח"ב).

בערב ראש השנה של שנת תקנ"ט, דרכו רגליו של רבינו בארץ ישראל בעיר הקודש חיפה למרגלות הר הכרמל, מול מערת אליהו הנביא.
"וגודל עוצם השמחה שהיה לו באותה הרגע שנכנס ועמד על אדמת הקודש, אי אפשר לשער במוח אילו כל הימים דיו וכו', לא יספיקו לבאר אפס קצה מזה, כי תיכף מיד השיג מה שהשיג. כי אמר שתיכף שהלך ארבע אמות בארץ ישראל פעל מיד מה שרצה להשיג". בארץ ישראל יצאו לקראתו וקיבלוהו בחיבה מופלגת כל גדולי הצדיקים שהתגוררו רובם ככולם בעיר טבריה, וביחוד התחבב על הרב הקדוש רבי אברהם קליסקר זיע"א, אשר רבינו העריצו ביותר ושיבח אותו מאוד ואף התבטא ואמר עליו "ששלימות היה רק להצדיק מוה"ר אברהם קליסקר זיע"א!". וכמים הפנים אל פנים, כן הוקיר רבי אברהם את רבינו, ובליל שבת כאשר התאכסן אצלו רבינו וכופף את ראשו לקבל ממנו ברכה, קפץ רבי אברהם לאחוריו ברעדה גדולה, תוך שהוא זועק בהתלהבות גדולה "איך אין אנו מתביישים בפני זרע הבעל שם טוב ז"ל".

לאחר שובו של רבינו מארץ ישראל הפליג ביותר ויותר בשבחה, ובהכרח ובחיוב החל על כל אחד לעלות אליה ולחון את עפרה. והרי כמה משיחותיו הנפלאות שיצאו מפיו הקדוש בענין זה: "מי שרוצה באמת לבוא לארץ ישראל צריך לילך גם רגלי". לא נחה דעתו של רבינו עד שקבע ואמר אשר "מי שרוצה להיות יהודי, דיינו לילך מדרגא לדרגא אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל".

ומה לנו יותר מדבריו אלו: "המקום שלי הוא רק ארץ ישראל, ומה שאני נוסע, אני נוסע רק לארץ ישראל, ולפי שעה אני רועה בברסלב".

 

[shirel]

קדושה ויראה נוראה היתה חופפת עליו תמיד, ומסופר שכאשר הרב הקדוש מוהר"ר נחום ז"ל מטשרנוביל ראה אותו בימי נעוריו, נתבהל מאד מעוצם היראה שהיה על פניו אז, ואמר: שמה שנאמר "למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", רואין אצלו בחוש. תלמידו הנאמן רבי נתן אף מתאר בהבעה עזה ובתיאור מדהים ומבהיל הרעיון, את יראת האלוקים הנוראה ששרתה במחיצת רבינו, אשר לא נשמע ונראה כדוגמתה. "ודרכו היה תמיד שאפילו כשהיה מדבר עם בני אדם שיחות חולין, היו רגליו ורוב גופו מרתתין מאד. והיו רגליו מזדעזעין ממש, וכשהיה נסמך על השולחן היה השולחן עם כל שאר האנשים הנסמכין על השולחן גם כן מרתתין מחמתו כי היו רגליו וגופו מרתת ומזדעזע תמיד". "ומי שלא זכה לראות יראה שהיה מונחת על פניו תמיד לא ראה יראה מעולם". "והיה עליו כל מיני חן שבעולם, והיה מלא יראה ואהבה וקדושה נפלאה ונוראה בכל אבר ואבר, והיה מופשט מכל המדות והתאוות רעות בתכלית הפשיטות ובתכלית הביטול. מה שאי אפשר למוח אנושי לשער כלל, אשר לא נמצא דוגמתו בעולם כלל, והיה חידוש נפלא ונורא מאד, מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב".

 

[shirel]

r^( <span style='color:red'>המאמרים הנ"ל לקוחים מאתר ברסלב ישראל!</span>

 

[shirel]

<span style='colorurple'><span style='font-size:14pt;line-height:100%'>תקציר נוסף על חייו ופועלו של רבי נחמן מברסלב זצ"ל </span></span>

רבנו הקדוש רבי נחמן מברסלב נולד בשבת, ראש חודש ניסן ה`תקל"ב (4.4.1772) במז`בוז`. אביו היה רבי שמחה, צדיק נסתר, בנו של ר` נחמן הורודנקר, שהיה מתלמידיו המובהקים של הבעל שם טוב. אמו הייתה פייגא, בת אודל, בתו של הבעל שם טוב. היו לו שני אחים ר` יחיאל ור` ישראל מת (נקרא כך מפני שבצעירותו חלה ומת, ואמו הצדקנית לקחה אותו על קבר הבעש"ט והעתירה בעדו, ורוחו שבה אליו, אך כל ימיו היה לו פנים חיוורות כשל מת..) ואחות פערל. דודיו, אחיה של פייגא, היו הדמויות החסידיות הבולטות, ר` משה חיים אפרים, מחבר הספר "דגל מחנה אפרים", ור` ברוך ממז`בוז`.

נישואין
רבנו נולד בעת בה החלה לדעוך מעט אורה של תנועת החסידות. שבוע לאחר שנולד, הוטל חרם על החסידים. כעבור כששה חודשים נפטר המגיד ממזריטש, יורשו של הבעש"ט.רבנו גדל במז`בוז` ונשא לאשה את סאשיה, בת ר` אפרים מאוסיאטין, והוא רק בן שלוש עשרה (כפי שהיה נהוג אז). ביום חתונתו התקרב אליו תלמידו הראשון, ר` שמעון. למרות שר` שמעון היה מבוגר יותר מרבנו, העיר ר` שמעון: "עזבתי את כל "היהודים הטובים" (בהתכוונו לצדיקים), והתחברתי אל איש צעיר!" (כוכבי אור).

ילדים
לרבינו היו שמונה צאצאים, שש בנות ושני בנים, אשר מכולם רק ארבע בנות האריכו ימים אחריו. אודל, הבכירה, ואח"כ שרה, מרים וחיה. מרים עברה לגור בארץ הקודש בשנת תקס"ט, ושם היא נפטרה, ערירית. אודל, שרה וחיה ילדו ילדים. (מאשתו השנייה, שנשא לאישה אחרי מות אשתו הראשונה סאסיה, לא היו לרבנו ילדים). מיד לאחר חתונתו עבר רבנו לעירו של חותנו, הוסיאטין, וגר שם כחמש שנים. משם עבר לגור במדוויבקה , שם החלו חסידים רבים להתקרב אליו, ביניהם החסידים הבולטים והחשובים ביותר: ר` דוב , ר` שמואל אייזיק, ר` יודל, ר` אהרן רבה של ברסלב ור` יקותיאל, המגיד מטרהוביצה.

ברסלב
ממדוודבקה, עשה רבי נחמן את עלייתו לרגל לארץ הקודש בשנים תקנ"ח – תקנ"ט. בשנת תק"ס, זמן קצר אחרי שנישאה אודל, עבר לגור בזלאטיפוליה. שם נתקל הרבי בקשיים חמורים מצד ר` אריה לייב, "הסבא משפולי", שהיה מתחילה ידידו הקרוב של הרבי, ונהיה לאויבו המר של רבנו. שנתיים מרות של התנגדות עקשנית הובילו לכך שרבנו בקש את עצת דודו ר` ברוך ממז`בוז`. ר` ברוך הציע לרבנו לעבור לעיירה ברסלב. בסוף הקיץ של תקס"ב, עבר רבנו להתגורר בברסלב.

רבי נתן
בה במידה שהמעבר שעבר הרבי לברסלב היה מנוסה הכרחית מפני המחלוקת, הוא שימש גם כתפנית לחסידות ברסלב. לא הרחק מהעיר ברסלב, בעיירה נמירוב, התגורר צעיר נלהב עם לב בוער לאביו שבשמים, שעתיד היה להיות לתלמידו המקורב ביותר של רבנו. ואף ל"סופר המלך" שלו. זהו ר` נתן. ר` נתן, למרות שצמח ממשפחת מתנגדים, והיה צורב שנון ובעל קומה ברוחניות, התרשם מאוד ממסירותם של החסידים וניסה פעמים רבות למצוא את מקומו בתוך התנועה הצעירה לימים. אם מדוודיבקה וזלאטיפוליה היו מקומות מרוחקים ולא נגישים בעבור ר` נתן, ברסלב הייתה ממש בהישג יד, קרובה קרבה גיאוגרפית לעירו נמירוב. ר` נתן, יחד עם חברו ר` נפתלי, באו אל רבנו. כה התרשמו מעבודת ה` של רבנו שמיד הצטרפו אליו לחבר חסידיו, ולא עבר זמן רב והיו לתלמידיו המקורבים ביותר. בראשית האביב בשנת תקס"ג, נישאה בתו של רבנו, שרה. אחריה, נישאה בתו מרים (חיה בת רבנו התחתנה רק לאחר פטירתו). במשך השנים הללו, פרט לכמה ביקורים מוזמנים במדווידבקה, בטשערין ובטרהוביצה, נשאר רבנו בברסלב.

הנסיעות והספרים
בחורף תקס"ז יצא רבנו במסע לנבריץ`, דובנו, ברודי וזאסלב. בזאסלב, עשה הרבי את חג השבועות. זמן קצר לפני החג, נפטרה אשתו הראשונה, ורבנו עוד הספיק לשבת עליה "שבעה", שעה קלה לפני החג, כמנהג. הוא התחתן שוב, הפעם לבתו של ר` יחזקאל טרכטנבורג מברודי. זמן קצר לאחר מכן, חלה במחלת השחפת ונפטר ממנה בסופו של דבר כעבור שלוש שנים.

בשנת תקס"ח יצא רבנו ללמברג (לבוב), שם ביקש לעבור טיפול במחלתו. במשך אותה שנה, בעודו בלמברג, יצא לאור הכרך הראשון של ספרו הגדול "ליקוטי מוהר"ן. אז גם התחיל לספר את סיפוריו המפורסמים, ואף גילה את "ספר המדות" (ספר האל"ף בי"ת). אחרי שובו מלמברג, עשה הרבי את השנתיים הבאות בברסלב. בתקופה זו גילה בעולם את גילוי "התיקון הכללי", וכן הרבה אז באמירות מרחיקות ראות למען הקבוצה החסידית שייסד. מחלת השחפת המשיכה לכלות את גופו ועשתה בו שמות, רבנו נחלש ביותר. כשהבין כי מותו קרב, התחיל להתארגן לקראת המעבר באומן, המקום שהחליט להסתלק בו ולהיטמן שם. הרבי שקל לנסוע לארץ הקודש, אך חשש שאין לו הכוח למסע כה קשה. הוא רצה גם שלחסידיו תהיה גישה לקברו, דבר שאולי לא יתאפשר אם ייקבר בארץ-ישראל. לכן הוא בחר בעיר אומן, שם נטבחו בשנת תקכ"ח יותר מעשרים אלף יהודים על ידי הצורר איבן גונטה וההיידמקים. רבנו אמר: "קדושים רבים קבורים באומן, וטוב יהיה לשכב שם בקרבם" (חיי מוהר"ן).

אומן
באביב תק"ע, זמן קצר לאחר הפסח, כילתה דליקה גדולה בברסלב את ביתו של הרבי. למחרת, נודע שסוכם המשא ומתן לקבל את פני הרבי באומן ומקום מגוריו סודר. כששמע את החדשות התרגש מאוד, ופניו האדימו. הוא הבין שבכך הוא כאילו קיבל "הזמנה לישיבה של מעלה, ולהשיב את נשמתו הטהורה לבורא. רבנו הגיע לאומן בה` אייר תק"ע (9 למאי 1810). במהלך שהותו שם, דיבר הרבי הרבה על תיקון נשמות, הנשמות הקרובות אליו וכן נשמות אחרות. כאן הוא הצהיר את הצהרתו הנודעת "אסור להתייאש!" ועודד את חסידיו להתקבץ סביבו לראש השנה. הוא נסתלק לבית עולמו ביום הרביעי של חג הסוכות, י"ח בתשרי ה`תקע"א (16 לאוקטובר 1810), ונקבר למחרת. ציונו הוא מקום קדוש, אשר חסידי ברסלב ורבבות אחרים באים מאז מכל העולם, להשתטח עליו, ולומר את עשרת מזמורי תהילים המהווים את "התיקון הכללי"לזכות בהבטחתו הידועה, שמי שיאמרם על ציונו ויקבל על עצמו להטיב מעשיו מכאן ולהבא, אפילו אם עצמו עוונותיו מאוד, הוא יושיעו ויעשה לו טובה נצחית לעולם הבא).

למרות שרבנו נפטר לפני כמעט מאתיים שנה, בכל זאת נרו עודנו דולק ומאיר, ותורתו משרה אור ואושר אצל רבבות של בני אדם. רבנו עצמו אמר: "האש שלי תוקד עד ביאת המשיח" (חיי מוהרן קכ"ו), שיבוא במהרה בימינו אמן.