אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
שבת -פרשת אחרי מות קדושים!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
<a href='http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/קדושים.htm' target='_blank'>http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/קדושים.htm</a>
קדושים(ויקרא יט-כ)
גבוה, מעל למלאכים
פרשת השבוע שלנו פותחת במצווה "קדושים תהיו". מהי ה'קדושה' הזו שעליה מדברת התורה וכיצד אנו מסוגלים להגיע אליה?
התורה מספקת לנו דרכים שונות להגיע לקדושה, כשהעיקרית בהן, היא שמירה על כללי הכשרות. תארו לעצמכם שאתם נמצאים בחוץ לארץ, לחופשה קצרה ואתם עוברים ליד מסעדה יפה, שמציעה לכם מנה גדולה ומפתה של בשר חזיר צלוי ועוד במחיר זול במיוחד. הריר פשוט נוזל לכם מהפה מרוב רעב והבטן שלכם כבר מקרקרת. אבל האוכל איננו כשר, אז אתם מחליטים, למרות הקושי, לוותר על ההצעה הזו.
ברמה הרוחנית מה שהתרחש פה, היה ניסיונכם המוצלח, להעמיד את השכל לפני היצר. הנשמה שלכם היא זו ששלטה בגוף ולא להפך. זוהי 'הקדושה', עליה מדברת התורה.
אבל קיימת משמעות עמוקה הרבה יותר לציווי "קדושים תהיו". הרמב"ן מסביר, שהקדושה מגיעה כאשר אנו מצליחים לרסן ולהגביל את עצמנו, אפילו בתחומים שהם למעשה מותרים לנו על-פי התורה.
לשם הבהרת העניין, בואו ונחזור לדוגמא של שמירת הכשרות. יתכן מאד, שההימנעות שלנו מלאכול בשר חזיר צלוי, אינה תובעת מאתנו איפוק רב. אחרי הכל, לא כולם רואים בבשר החזיר מאכל כל כך מפתה. אך השאלה האמיתית היא כזו: כאשר אנו מתיישבים לאכול אוכל כשר, מה בדיוק מתחולל בתוך ראשינו? האם אנו אומרים את הברכה במלוא הכוונה והריכוז, תוך שאנו מעריכים את נדיבותו של הקב"ה על שנתן לנו מתנה כל כך נפלאה? האם אנו אוכלים את הארוחה באיטיות ובצורה מכובדת? האם אנו מתמקדים בעובדה, שמטרתו העיקרית של המזון היא להחיות את הגוף שלנו בכדי שיהיה לנו מספיק כוח לעשיית מעשים טובים?
אכן, כבר נאמר פעם 'הקדושה כולה מתחילה ליד השולחן, לפני כל סעודה'.אכן, כבר נאמר פעם 'הקדושה כולה מתחילה ליד השולחן, לפני כל סעודה'.
מסופר על הבעל שם-טוב, שהביט פעם החוצה דרך חלון ביתו וראה את שכנו יושב לאכול את ארוחת הערב שלו. בעיניו של הבעל שם-טוב, שהצליח לראות מה קורה בתוך נשמתו של כל אדם, השכן לא היה נראה כמו בן אדם, אלא יותר כמו שור רעבתן. ניכר היה, שהשכן אוכל את מזונו, רק בגלל הצרכים הפיזיים שלו, רק בכדי לספק את תחושת הרעב שלו, בדיוק כפי שעושה זאת השור (הבעל שם-טוב, ממרום קדושתו, יכול היה לזהות זאת במבט אחד זריז). כלומר, למרות שהשכן עשה מעשה מותר הוא לא עבר על שום עבירה רשמית הרי שבכל זאת לא היה מדובר בהתנהגות של קדושה.
ישנם מצבים, בהם ילד מסוים יעשה מעשה המשקף משמעת עצמית גבוהה ביותר וההורה שלו יחמיא לו: "בני, אתה פשוט מלאך!" אבל במציאות, הילד הוא למעשה הרבה יותר ממלאך! המלאך הא יצור רוחני בלבד, אין בו שום מרכיב של 'בחירה חופשית', הוא איננו מסוגל לבחור את עולם הרוחניות על פני עולם המעשה החומרי. הוא כולו רוחני ובהתאם לכך, מסוגל לפעול רק במישור הרוחני. אבל אצלנו, בני האדם, בכל פעם שאנו מעדיפים את הרוחני על החומרי, אנו למעשה מטפחים את הנשמה שלנו ומצליחים להעפיל לרמה... הרבה יותר גבוהה וקדושה מזו של המלאכים.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.co.il/tp/sw/48862212.html' target='_blank'>http://www.aish.co.il/tp/sw/48862212.html</a>
גבוה, מעל למלאכים
פרשת השבוע שלנו פותחת במצווה "קדושים תהיו". מהי ה'קדושה' הזו שעליה מדברת התורה וכיצד אנו מסוגלים להגיע אליה?
התורה מספקת לנו דרכים שונות להגיע לקדושה, כשהעיקרית בהן, היא שמירה על כללי הכשרות. תארו לעצמכם שאתם נמצאים בחוץ לארץ, לחופשה קצרה ואתם עוברים ליד מסעדה יפה, שמציעה לכם מנה גדולה ומפתה של בשר חזיר צלוי ועוד במחיר זול במיוחד. הריר פשוט נוזל לכם מהפה מרוב רעב והבטן שלכם כבר מקרקרת. אבל האוכל איננו כשר, אז אתם מחליטים, למרות הקושי, לוותר על ההצעה הזו.
ברמה הרוחנית מה שהתרחש פה, היה ניסיונכם המוצלח, להעמיד את השכל לפני היצר. הנשמה שלכם היא זו ששלטה בגוף ולא להפך. זוהי 'הקדושה', עליה מדברת התורה.
אבל קיימת משמעות עמוקה הרבה יותר לציווי "קדושים תהיו". הרמב"ן מסביר, שהקדושה מגיעה כאשר אנו מצליחים לרסן ולהגביל את עצמנו, אפילו בתחומים שהם למעשה מותרים לנו על-פי התורה.
לשם הבהרת העניין, בואו ונחזור לדוגמא של שמירת הכשרות. יתכן מאד, שההימנעות שלנו מלאכול בשר חזיר צלוי, אינה תובעת מאתנו איפוק רב. אחרי הכל, לא כולם רואים בבשר החזיר מאכל כל כך מפתה. אך השאלה האמיתית היא כזו: כאשר אנו מתיישבים לאכול אוכל כשר, מה בדיוק מתחולל בתוך ראשינו? האם אנו אומרים את הברכה במלוא הכוונה והריכוז, תוך שאנו מעריכים את נדיבותו של הקב"ה על שנתן לנו מתנה כל כך נפלאה? האם אנו אוכלים את הארוחה באיטיות ובצורה מכובדת? האם אנו מתמקדים בעובדה, שמטרתו העיקרית של המזון היא להחיות את הגוף שלנו בכדי שיהיה לנו מספיק כוח לעשיית מעשים טובים?
אכן, כבר נאמר פעם 'הקדושה כולה מתחילה ליד השולחן, לפני כל סעודה'.אכן, כבר נאמר פעם 'הקדושה כולה מתחילה ליד השולחן, לפני כל סעודה'.
מסופר על הבעל שם-טוב, שהביט פעם החוצה דרך חלון ביתו וראה את שכנו יושב לאכול את ארוחת הערב שלו. בעיניו של הבעל שם-טוב, שהצליח לראות מה קורה בתוך נשמתו של כל אדם, השכן לא היה נראה כמו בן אדם, אלא יותר כמו שור רעבתן. ניכר היה, שהשכן אוכל את מזונו, רק בגלל הצרכים הפיזיים שלו, רק בכדי לספק את תחושת הרעב שלו, בדיוק כפי שעושה זאת השור (הבעל שם-טוב, ממרום קדושתו, יכול היה לזהות זאת במבט אחד זריז). כלומר, למרות שהשכן עשה מעשה מותר הוא לא עבר על שום עבירה רשמית הרי שבכל זאת לא היה מדובר בהתנהגות של קדושה.
ישנם מצבים, בהם ילד מסוים יעשה מעשה המשקף משמעת עצמית גבוהה ביותר וההורה שלו יחמיא לו: "בני, אתה פשוט מלאך!" אבל במציאות, הילד הוא למעשה הרבה יותר ממלאך! המלאך הא יצור רוחני בלבד, אין בו שום מרכיב של 'בחירה חופשית', הוא איננו מסוגל לבחור את עולם הרוחניות על פני עולם המעשה החומרי. הוא כולו רוחני ובהתאם לכך, מסוגל לפעול רק במישור הרוחני. אבל אצלנו, בני האדם, בכל פעם שאנו מעדיפים את הרוחני על החומרי, אנו למעשה מטפחים את הנשמה שלנו ומצליחים להעפיל לרמה... הרבה יותר גבוהה וקדושה מזו של המלאכים.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.co.il/tp/sw/48862212.html' target='_blank'>http://www.aish.co.il/tp/sw/48862212.html</a>
אייר תשס"ז
תורה ומידות
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
נערך על ידי הרב
מוקדש לרפואת
יהודה בן הדסה הינדה מלכה
נחלקו חכמים למה מתו נדב ואביהו, בפסוק נאמר: "בקרבתם לפני ד'", וישנה דעה בחז"ל שמתו על שהורו הלכה בפני רבם. וצריך ביאור איך איסור זה מרומז בפסוק? ובפשט הדברים נראה לי שלא היתה כוונתם מתוך לעג למשה ואהרון, אלא שנדחפו לתחום שלא היה מסור בידם, מתוך רצון להתקרב אל ד'. ישנה תופעה כזו של החפצים להתקרב, ועוברים על ההדרכות הנורמאליות בהתנהגותם.
מורה הלכה בפני רבו אינו רק בענין הלכתי, הרמב"ן בפרשת בהעלותך מבאר, כי גם בענין נבואה, אי אפשר לנביא להורות ולנבא במקום שיש גדול הימנו. ומביא הרמב"ן את דברי הגמרא במסכת מגילה ששואלת - במקום שהיה ירמיהו איך חולדה הנביאה התנבאה? והטעם לכך מבאר הרמב"ן, שזה כדין מורה הלכה בפני רבו.
ויותר מכך מחדש בשו"ת זקן אהרון (הקדמון) כי אפילו בענייני נסתר וקבלה, אי אפשר להורות ולהדריך במקום רבו. והביא ראיה לכך מהגמרא במסכת סוכה, שמספרת על דוד המלך שרצה לזרוק קלף עם שם השם לתוך מי התהום שהחלו לעלות. ושאל דוד מי יכול לפסוק בכך אם מותר או לא. וברש"י שם מבאר, שדוד המלך בעצמו לא רצה להורות בזה, כיוון שרבו מפיבושת היה קיים, וזה כהוראה במקום רבו, מכאן שאף בעניינים אלו, ישנה חובת הזהירות מלהורות במקום רבו. הטעם לכך הוא כפי שהגמרא אומרת שאין לאדם סייעתא דשמיא כשמורה בפני רבו. בכדי לכוון אל האמת בהלכה ובכל הדרכה שהיא צריך להיות מתוקן היטב היטב במידות, ובמיוחד ביחס אל רבותיו, סוגיא שנפרצה לצערנו - במישורים שונים מאז ועד הנה, ואין כאן המקום לפרטם.
בפרקי אבות (פ"ב משנה י"ג) נאמר: "איזהו דרך טובה שידבק בה האדם. רבי אלעזר אומר, עין טובה. ר' יהודה אומר חבר טוב, ר' יוסי אומר שכן טוב. ר' שמעון אומר הרואה את הנולד. ר' אליעזר אומר לב טוב. אמר להם, רואה אני דברי ר' אלעזר מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם". וצריך ביאור - ברור למה לב טוב הוא שורש לעין טובה, לחבר טוב ולשכן טוב. אבל היאך בכלל לב טוב גם המידה של הרואה את הנולד, לכאורה לראות את הנולד היא חכמה בלבד. אלא שגם חכמה, ראיית הנולד, תלויה במידות של האדם. ומי שיש בו לב טוב יזכה לכוון לראות את הנולד ואת האמת, כי חכמה ומוסר הולכים יחדיו.
וכן ניתן לדייק בלשון הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"ה ה"א) "...כל החולק על רבו... וכל העושה מריבה עם רבו... וכל המתרעם על רבו... וכל המהרהר אחר רבו..." הדגיש הרמב"ם כמה וכמה לשונות, להדגיש שעניין זה קשור לא רק לפסיקת הלכה, אלא גם לענייני הדרכה לציבור וכדומה. ד' יזכנו להידבק בתורתו, ולהיות מן המנעימים זה לזה בהלכה.
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=5847' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=5847</a>
תורה ומידות
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
נערך על ידי הרב
מוקדש לרפואת
יהודה בן הדסה הינדה מלכה
נחלקו חכמים למה מתו נדב ואביהו, בפסוק נאמר: "בקרבתם לפני ד'", וישנה דעה בחז"ל שמתו על שהורו הלכה בפני רבם. וצריך ביאור איך איסור זה מרומז בפסוק? ובפשט הדברים נראה לי שלא היתה כוונתם מתוך לעג למשה ואהרון, אלא שנדחפו לתחום שלא היה מסור בידם, מתוך רצון להתקרב אל ד'. ישנה תופעה כזו של החפצים להתקרב, ועוברים על ההדרכות הנורמאליות בהתנהגותם.
מורה הלכה בפני רבו אינו רק בענין הלכתי, הרמב"ן בפרשת בהעלותך מבאר, כי גם בענין נבואה, אי אפשר לנביא להורות ולנבא במקום שיש גדול הימנו. ומביא הרמב"ן את דברי הגמרא במסכת מגילה ששואלת - במקום שהיה ירמיהו איך חולדה הנביאה התנבאה? והטעם לכך מבאר הרמב"ן, שזה כדין מורה הלכה בפני רבו.
ויותר מכך מחדש בשו"ת זקן אהרון (הקדמון) כי אפילו בענייני נסתר וקבלה, אי אפשר להורות ולהדריך במקום רבו. והביא ראיה לכך מהגמרא במסכת סוכה, שמספרת על דוד המלך שרצה לזרוק קלף עם שם השם לתוך מי התהום שהחלו לעלות. ושאל דוד מי יכול לפסוק בכך אם מותר או לא. וברש"י שם מבאר, שדוד המלך בעצמו לא רצה להורות בזה, כיוון שרבו מפיבושת היה קיים, וזה כהוראה במקום רבו, מכאן שאף בעניינים אלו, ישנה חובת הזהירות מלהורות במקום רבו. הטעם לכך הוא כפי שהגמרא אומרת שאין לאדם סייעתא דשמיא כשמורה בפני רבו. בכדי לכוון אל האמת בהלכה ובכל הדרכה שהיא צריך להיות מתוקן היטב היטב במידות, ובמיוחד ביחס אל רבותיו, סוגיא שנפרצה לצערנו - במישורים שונים מאז ועד הנה, ואין כאן המקום לפרטם.
בפרקי אבות (פ"ב משנה י"ג) נאמר: "איזהו דרך טובה שידבק בה האדם. רבי אלעזר אומר, עין טובה. ר' יהודה אומר חבר טוב, ר' יוסי אומר שכן טוב. ר' שמעון אומר הרואה את הנולד. ר' אליעזר אומר לב טוב. אמר להם, רואה אני דברי ר' אלעזר מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם". וצריך ביאור - ברור למה לב טוב הוא שורש לעין טובה, לחבר טוב ולשכן טוב. אבל היאך בכלל לב טוב גם המידה של הרואה את הנולד, לכאורה לראות את הנולד היא חכמה בלבד. אלא שגם חכמה, ראיית הנולד, תלויה במידות של האדם. ומי שיש בו לב טוב יזכה לכוון לראות את הנולד ואת האמת, כי חכמה ומוסר הולכים יחדיו.
וכן ניתן לדייק בלשון הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"ה ה"א) "...כל החולק על רבו... וכל העושה מריבה עם רבו... וכל המתרעם על רבו... וכל המהרהר אחר רבו..." הדגיש הרמב"ם כמה וכמה לשונות, להדגיש שעניין זה קשור לא רק לפסיקת הלכה, אלא גם לענייני הדרכה לציבור וכדומה. ד' יזכנו להידבק בתורתו, ולהיות מן המנעימים זה לזה בהלכה.
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=5847' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=5847</a>
לעזור לגלות את הסוד
פרשת קדושים מזכירה לנו כי על אף אי הנעימות שבנושאי עריות, ולמרות שחונכנו שהשתיקה יפה להם, שומה עלינו לעסוק ולטפל בהם
כ"ז ניסן ה´תשס"ח - הרב אבי נוביס-דויטש
בשבת פרשת קדושים נקרא את הפרשייה השניה בתורה (לאחר פרשת אחרי מות) האוסרת על גילויי עריות למיניהם. בדרך כלל איננו מרבים לדרוש בפרשיות אלו, גם בגלל חוסר הנעימות שבעיסוק בענייני עריות, אבל גם משום שהחטאים המתוארים בפרשיות אלו נראים לנו כמנותקים לגמרי מהמציאות שאנו חיים בה, ככאלו שאינם מצויים יותר בחברתנו או לפחות בסביבה הקרובה לנו. אך התבוננות פשוטה ומכאיבה במתרחש סביבנו תגלה כי לצערנו תופעת גילוי העריות בפרט והתקיפות המיניות בכלל נפוצות בחברתנו יותר ויותר, ומתפשטות גם למעגלים החברתיים הקרובים ביותר של כל אחד מאיתנו.
התופעה, כמו גם הדחקתה, הומחשה רק לאחרונה במקרה המזעזע שבו אם "דתית" קיימה יחסי מין עם בניה. אחד השוטרים שטיפל במקרה צוטט בתקשורת כאומר שזהו מקרה האלימות המינית החמור ביותר שהמשטרה הכירה עד עכשיו. תגובה זו של השוטר משקפת את הקושי שלנו כיחידים וכחברה לתפוס את נפח הפגיעות בקרבנו, ואת העובדה שאנו, ובעיקר ילדינו, עלולים להיפגע מתקיפה מינית.
"זהו מקרה חמור!"; "היא מטורפת!" - אמירות מעין אלו משרתות את הצורך שלנו להבחין את התוקפים מן החברה ולסמנם כחריגים ויוצאי דופן. מיותר לציין שניסיון זה אינו משרת אותנו באמת. מחקרים בנושא מראים כי בניגוד למשאלתנו, לא ניתן לשרטט פרופיל ברור של אנשים שתוקפים מינית ובודאי שאין קשר בין תקיפה מינית למחלת נפש. כמו כן הם קובעים כי התוקפים יכולים לבוא מכל רקע ללא הבדל הנובע ממידת הדתיות שלהם, מעמדם הסוציו-אקונומי או מוצאם האתני , ופילוג התוקפים על בסיס זה תואם לחלוקה הדמוגרפית של כלל האוכלוסיה. אמנם, חז"ל כבר עמדו על כך בקביעתם כי "אין אפוטרופוס לעריות", ובכך הזכירו לנו שאין אנו יכולים "לסמן" את המועדים לבצע עבירת מין. האמת הכואבת היא כי עלינו לפחד תמיד - גם כשאנו נמצאים בבית, גם כשילדינו הולכים לחבר או לחוג וגם כשאנו מזמינים חבר הביתה.
לסייע להוציא את הסוד
ההבנה שסכנת התקיפה המינית אורבת בכל מקום עלולה להוביל למסקנה שמוטב להגביל את עצמנו ואת ילדינו ביציאות מהבית, אך לדעתי זהו פתרון רע. תפקידנו אינו להסתגר או למנוע מילדינו להשתתף בפעילויות חברתיות וחינוכיות. איננו רוצים לחנוק את חיי החברה שלנו או של ילדינו, וגם אם נרצה, ספק רב אם יכולים אנו לעשות זאת.
הפתרון, אם כן, נעוץ לדעתי בשינוי מהותי שעלינו לחולל בחברתנו ביחס לתופעת התקיפות המיניות, שינוי שניתן ללמוד עליו באופן מטפורי מהסיפור הבא, המופיע בתלמוד הבבלי:
ההוא רומאה דאמר לה לההיא איתתא:
מינסבת לי? אמרה ליה: לא.
אזיל אייתי רימני, פלי ואכל קמה,
כל מיא דצערי לה בלעתיה, ולא הב לה, עד דזג לה.
לסוף אמר לה: אי מסינא לך מינסבת לי?
אמרה ליה: אין.
אזיל אייתי רימני, פלי ואכל קמה,
אמר לה: כל מיא דצערי לך תוף שדאי, תוף שדאי, עד דנפקא מינה כי הוצא ירקא ואתסיאת.
[תרגום: רומאי אחד אמר לאשה אחת - הינשאי לי?
אמרה לו - לא.
הלך והביא רימון פילח ואכל לפניה
כל מים שהפריעו לה בלעה אותם ולא נתן לה עד שנעשתה שקופה (חיוורת)
לאחר מכן אמר לה - אם אני מרפא אותך תינשאי לי?
אמרה לו - כן
הלך והביא רימון פילח ואכל לפניה
אמר לה כל מים שמפריעים לך רקקי והשליכי רקקי והשליכי.
עד שיצא ממנה כמו עלה ירוק של תמר ונרפאה]
(מסכת כתובות דף סא עמוד ב)
בספרה "מתחייבת בנפשי"[1] מחברת ד"ר רוחמה וייס סיפור זה עם חווית שמירת הסוד. רפואתה של האישה בסיפור היא יריקת אותם נוזלים שבלעה שלא מרצונה, והקאתם אל מחוץ לגופה. ד"ר וייס מעלה את האפשרות ש"נוזלים" אלו אינם אלא מטאפורה לנוזלים הנכנסים לגוף במגע מיני לא ראוי, הופכים לסודות הכלואים בתוכנו ומנטרלים את יכולתנו להיות בני אדם מלאים, בני אדם שיש בהם אודם וחיוורון. הסודות שאיננו "יורקים" החוצה הופכים אותנו לשקופים, לחסרי נוכחות.
לאור פרשנות זו של הסיפור נוכל ללמוד כי אם ברצוננו לשמור על ילדינו, עיקר תפקידנו הוא ליצור בחברתנו אווירה תומכת, אווירה שתסייע ותעודד - גם באופן יזום[2] - את נפגעי התקיפות המיניות להוציא את סודותיהם החוצה - לבני משפחה, לחברים קרובים או למתנדבים בקווי הסיוע המיועדים לכך. לשם כך דרוש שינוי של ממש בחברה, שינוי שהוא בראש ובראשונה תודעתי. שינוי שיגרום לכך שכל נפגעת ונפגע יידעו שאנחנו מאמינים להם ושהסיפור שלהם אינו מפתיע אותנו, כיוון שאנו יודעים ומודעים לכך שהתופעה שהם נפגעו ממנה אמנם קיימת בחברתנו, ואיננו מתכחשים לה או מדחיקים אותה.
סיומה של פרשת קדושים מזכיר לנו כי על אף אי הנעימות שבנושאי עריות, ולמרות שחונכנו שהשתיקה יפה לנושאים אלו, שומה עלינו לעסוק בהם ולטפל בהם. רק אם נדע להפסיק לתמוה על עצם קיומה של תופעת התקיפות המיניות ונתחיל לקלוט את ה"רוק" שהנפגעים כמהים להקיא מקרבם, נוכל לבנות חברה שגם הארץ אינה מקיאה אותה[3], חברה שיש בה קדושה אמיתית.
הרב אבי נוביס-דויטש, עמית בית המדרש לצדק חברתי, מתנדב בקו הסיוע הדתי לגברים ולנערים נפגעי תקיפה מינית: 5328000 - 02.
דרך קו הסיוע הדתי (וכן דרך הקווים הכלליים - 1202, 1203) ניתן גם להזמין סדנאות חינוך בנושאי תקיפה מינית. הסדנאות מתאימות עצמן לצרכים, לרגישויות ולמגבלות של כל קהל יעד.
--------------------------------------------------------------------------------
[1] עמ' 151 - 125
[2] מובן שלצד חשיבות היוזמה יש צורך ברגישות מופלגת כאשר אנו מטים אוזן לנפגע/ת תקיפה. משימת הקשבה זו גם היא אינה פשוטה, ובדיוק לשם כך נוצרו סדנאות חינוך המונחות על ידי מומחים בתחום, היכולים גם לסייע למקשיבים לבצע את מלאכת ה"דיבוב". מספרי הטלפון להשגת הסדנאות נכתבו בחיתום מאמרנו.
[3] עיינו בפרק כ פסוק כב: "ו
פרשת קדושים מזכירה לנו כי על אף אי הנעימות שבנושאי עריות, ולמרות שחונכנו שהשתיקה יפה להם, שומה עלינו לעסוק ולטפל בהם
כ"ז ניסן ה´תשס"ח - הרב אבי נוביס-דויטש
בשבת פרשת קדושים נקרא את הפרשייה השניה בתורה (לאחר פרשת אחרי מות) האוסרת על גילויי עריות למיניהם. בדרך כלל איננו מרבים לדרוש בפרשיות אלו, גם בגלל חוסר הנעימות שבעיסוק בענייני עריות, אבל גם משום שהחטאים המתוארים בפרשיות אלו נראים לנו כמנותקים לגמרי מהמציאות שאנו חיים בה, ככאלו שאינם מצויים יותר בחברתנו או לפחות בסביבה הקרובה לנו. אך התבוננות פשוטה ומכאיבה במתרחש סביבנו תגלה כי לצערנו תופעת גילוי העריות בפרט והתקיפות המיניות בכלל נפוצות בחברתנו יותר ויותר, ומתפשטות גם למעגלים החברתיים הקרובים ביותר של כל אחד מאיתנו.
התופעה, כמו גם הדחקתה, הומחשה רק לאחרונה במקרה המזעזע שבו אם "דתית" קיימה יחסי מין עם בניה. אחד השוטרים שטיפל במקרה צוטט בתקשורת כאומר שזהו מקרה האלימות המינית החמור ביותר שהמשטרה הכירה עד עכשיו. תגובה זו של השוטר משקפת את הקושי שלנו כיחידים וכחברה לתפוס את נפח הפגיעות בקרבנו, ואת העובדה שאנו, ובעיקר ילדינו, עלולים להיפגע מתקיפה מינית.
"זהו מקרה חמור!"; "היא מטורפת!" - אמירות מעין אלו משרתות את הצורך שלנו להבחין את התוקפים מן החברה ולסמנם כחריגים ויוצאי דופן. מיותר לציין שניסיון זה אינו משרת אותנו באמת. מחקרים בנושא מראים כי בניגוד למשאלתנו, לא ניתן לשרטט פרופיל ברור של אנשים שתוקפים מינית ובודאי שאין קשר בין תקיפה מינית למחלת נפש. כמו כן הם קובעים כי התוקפים יכולים לבוא מכל רקע ללא הבדל הנובע ממידת הדתיות שלהם, מעמדם הסוציו-אקונומי או מוצאם האתני , ופילוג התוקפים על בסיס זה תואם לחלוקה הדמוגרפית של כלל האוכלוסיה. אמנם, חז"ל כבר עמדו על כך בקביעתם כי "אין אפוטרופוס לעריות", ובכך הזכירו לנו שאין אנו יכולים "לסמן" את המועדים לבצע עבירת מין. האמת הכואבת היא כי עלינו לפחד תמיד - גם כשאנו נמצאים בבית, גם כשילדינו הולכים לחבר או לחוג וגם כשאנו מזמינים חבר הביתה.
לסייע להוציא את הסוד
ההבנה שסכנת התקיפה המינית אורבת בכל מקום עלולה להוביל למסקנה שמוטב להגביל את עצמנו ואת ילדינו ביציאות מהבית, אך לדעתי זהו פתרון רע. תפקידנו אינו להסתגר או למנוע מילדינו להשתתף בפעילויות חברתיות וחינוכיות. איננו רוצים לחנוק את חיי החברה שלנו או של ילדינו, וגם אם נרצה, ספק רב אם יכולים אנו לעשות זאת.
הפתרון, אם כן, נעוץ לדעתי בשינוי מהותי שעלינו לחולל בחברתנו ביחס לתופעת התקיפות המיניות, שינוי שניתן ללמוד עליו באופן מטפורי מהסיפור הבא, המופיע בתלמוד הבבלי:
ההוא רומאה דאמר לה לההיא איתתא:
מינסבת לי? אמרה ליה: לא.
אזיל אייתי רימני, פלי ואכל קמה,
כל מיא דצערי לה בלעתיה, ולא הב לה, עד דזג לה.
לסוף אמר לה: אי מסינא לך מינסבת לי?
אמרה ליה: אין.
אזיל אייתי רימני, פלי ואכל קמה,
אמר לה: כל מיא דצערי לך תוף שדאי, תוף שדאי, עד דנפקא מינה כי הוצא ירקא ואתסיאת.
[תרגום: רומאי אחד אמר לאשה אחת - הינשאי לי?
אמרה לו - לא.
הלך והביא רימון פילח ואכל לפניה
כל מים שהפריעו לה בלעה אותם ולא נתן לה עד שנעשתה שקופה (חיוורת)
לאחר מכן אמר לה - אם אני מרפא אותך תינשאי לי?
אמרה לו - כן
הלך והביא רימון פילח ואכל לפניה
אמר לה כל מים שמפריעים לך רקקי והשליכי רקקי והשליכי.
עד שיצא ממנה כמו עלה ירוק של תמר ונרפאה]
(מסכת כתובות דף סא עמוד ב)
בספרה "מתחייבת בנפשי"[1] מחברת ד"ר רוחמה וייס סיפור זה עם חווית שמירת הסוד. רפואתה של האישה בסיפור היא יריקת אותם נוזלים שבלעה שלא מרצונה, והקאתם אל מחוץ לגופה. ד"ר וייס מעלה את האפשרות ש"נוזלים" אלו אינם אלא מטאפורה לנוזלים הנכנסים לגוף במגע מיני לא ראוי, הופכים לסודות הכלואים בתוכנו ומנטרלים את יכולתנו להיות בני אדם מלאים, בני אדם שיש בהם אודם וחיוורון. הסודות שאיננו "יורקים" החוצה הופכים אותנו לשקופים, לחסרי נוכחות.
לאור פרשנות זו של הסיפור נוכל ללמוד כי אם ברצוננו לשמור על ילדינו, עיקר תפקידנו הוא ליצור בחברתנו אווירה תומכת, אווירה שתסייע ותעודד - גם באופן יזום[2] - את נפגעי התקיפות המיניות להוציא את סודותיהם החוצה - לבני משפחה, לחברים קרובים או למתנדבים בקווי הסיוע המיועדים לכך. לשם כך דרוש שינוי של ממש בחברה, שינוי שהוא בראש ובראשונה תודעתי. שינוי שיגרום לכך שכל נפגעת ונפגע יידעו שאנחנו מאמינים להם ושהסיפור שלהם אינו מפתיע אותנו, כיוון שאנו יודעים ומודעים לכך שהתופעה שהם נפגעו ממנה אמנם קיימת בחברתנו, ואיננו מתכחשים לה או מדחיקים אותה.
סיומה של פרשת קדושים מזכיר לנו כי על אף אי הנעימות שבנושאי עריות, ולמרות שחונכנו שהשתיקה יפה לנושאים אלו, שומה עלינו לעסוק בהם ולטפל בהם. רק אם נדע להפסיק לתמוה על עצם קיומה של תופעת התקיפות המיניות ונתחיל לקלוט את ה"רוק" שהנפגעים כמהים להקיא מקרבם, נוכל לבנות חברה שגם הארץ אינה מקיאה אותה[3], חברה שיש בה קדושה אמיתית.
הרב אבי נוביס-דויטש, עמית בית המדרש לצדק חברתי, מתנדב בקו הסיוע הדתי לגברים ולנערים נפגעי תקיפה מינית: 5328000 - 02.
דרך קו הסיוע הדתי (וכן דרך הקווים הכלליים - 1202, 1203) ניתן גם להזמין סדנאות חינוך בנושאי תקיפה מינית. הסדנאות מתאימות עצמן לצרכים, לרגישויות ולמגבלות של כל קהל יעד.
--------------------------------------------------------------------------------
[1] עמ' 151 - 125
[2] מובן שלצד חשיבות היוזמה יש צורך ברגישות מופלגת כאשר אנו מטים אוזן לנפגע/ת תקיפה. משימת הקשבה זו גם היא אינה פשוטה, ובדיוק לשם כך נוצרו סדנאות חינוך המונחות על ידי מומחים בתחום, היכולים גם לסייע למקשיבים לבצע את מלאכת ה"דיבוב". מספרי הטלפון להשגת הסדנאות נכתבו בחיתום מאמרנו.
[3] עיינו בפרק כ פסוק כב: "ו