אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
שבת -פרשת בא!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
בא(שמות י:א-יג:טז)
על "מכת בכורות" ומנהיגות אמיתית.
בתקופה האחרונה עולה לכותרות בכל העולם, נושא המנהיגות הלאומית. נושא זה עולה גם בפרשת השבוע, בה מסופר על פרעה ועל משה ודרכי הנהגתם את עמם.
מה השקפתה של התורה בעניין זה ומיהו המנהיג הראוי לעמוד בראשו של ציבור כלשהו?
ראשית, נתבונן בפרעה. הקב"ה מכה את המצרים, כדי לגרום להם ל"שלח את עמי". מערכת המים נהרסת לחלוטין (הם הופכים לדם), כל בעלי החיים מתים (במחלת הדבר) וכל היבול החקלאי מושמד (במכת הברד). אפילו האנשים עצמם סובלים ממכות קשות של כינים, שחין, חושך - כל זוועה שהייתם מעלים על דעתכם - פוגעת בהם והם מותקפים ללא הרף. ככל שמתחזקות המכות, מתחילים המצרים לקלוט, שלטובתם האישית - כדאי להם לאפשר לבני ישראל לעזוב את ארצם!
כולם משוכנעים בכך חוץ מ... פרעה! מדוע? משום שבעיניו לא מדובר רק בעניין טכני של הצלת המדינה, אלא מדובר במלחמה אישית, בינו לבין הקב"ה! פרעה השקיע שנים בבניית תדמיתו כאליל שאין לו מאפיינים רגילים של 'בשר ודם', והוא בשום פנים ואופן לא היה מוכן להיות מושפל ומנוצח ע"י הא-ל הגדול של "העבדים היהודים והשפלים האלה".
--------------------------------------------------------------------------------
פרעה בפיג'מה
הנושא מגיע לשיאו בפרשת השבוע שלנו, כאשר משה מודיע למצרים, על המכה הבאה שעומדת לנחות על ראשם - "מכת בכורות" (שמות י"א:8-4). כל הבכורות במצרים עומדים כעת בפני הוצאה להורג. במדרש "ילקוט שמעוני" כתוב, שכל הבכורות בארץ מצרים ניגשו אל פרעה והתחננו בפניו שישחרר את בני ישראל. תגובתו של פרעה הייתה חד משמעית: "בשום פנים ואופן לא!"
האגו של פרעה השתלט עליו לחלוטין והוא הגיע לנקודה שנמצאת הרבה מעבר להגיון. הוא היה מוכן שארצו תיהרס לחלוטין והוא בתוכה, בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים" ובלבד שלא ייאלץ להודות בכישלון ובהפסד שלו. כך שממש ברגעים, ש"הספינה טובעת אל המצולות", פרעה קורא לאנשיו ומבקש מהם להעלות "קרבן לאומי" - להתאבד למען המולדת!
בינתיים, פרעה - שגם הוא בעצמו היה בכור - מנהל משא ומתן עם משה, בכדי להציל את עורו. הוא מתחנן לפניו שיתפלל לקב"ה: "התפלל עלי, שלא תמות נפשי עם שאר הבכורות!" (רש"י י"ב:32).
פרעה נכנס לפאניקה, הוא נמצא במלכודת איומה ומנסה למצוא פתח מילוט. בניסיון נואש להציל את עצמו, הוא מנסה להעביר את האשמה אל הזולת. המדרש מספר, שלאחר שנחתה מכת בכורות על מצרים, הוא האשים את המשרתים ואת היועצים שלו בכל הצרות והוציא את כולם להורג. כשכבר לא היה לו מה להפסיד, הוא עבר את הגבול והיה מוכן לנסות כל דבר בכדי להציל את עורו.
מלך מצריים, המעצמה הגדולה ביותר בעולם, מסתובב בהיסטריה גמורה באמצע הלילה, לבוש בפיג'מה! בשלב הזה פרעה מבין, שלא נותרה כל ברירה והוא חייב לשחרר את בני ישראל מארצו. התורה (שמות י"ב:32-31) מתארת את פרעה, כשהוא יוצא אל תוך הלילה השחור אל ארץ גושן, שכף רגלו מעולם לא דרכה בה ומחפש אחר משה ואהרון. אבל, בני ישראל מתעללים בו, מבלבלים אותו ומכוונים אותו למקומות הלא נכונים, עד שהוא הולך לאיבוד! תארו לעצמכם את התמונה הזו: מלך מצריים, המעצמה הגדולה ביותר בעולם, מסתובב בהיסטריה גמורה באמצע הלילה, לבוש בפיג'מה ומתחנן שבני ישראל יעזבו!
בסופו של דבר, המנהיג הדגול - האליל המצרי - בא על עונשו והוא עומד שם במרכז העיר, מושפל ומבויש.
--------------------------------------------------------------------------------
מלך על פי התורה
אחת מתרי"ג המצוות היא, שכל יהודי יכתוב ספר תורה אחד בחייו (או לפחות ירכוש לעצמו סט אחד של חמשת חומשי התורה). אך התורה מציינת גם מצווה מיוחדת, השמורה רק למלך היהודי:
"והיה כשבתו על כיסא ממלכתו, וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר, מלפני הכוהנים הלוויים. והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלוקיו, לשמור את כל דברי התורה הזאת, ואת החוקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב ישראל..." (דברים י"ז:20-18).
הכל קשור בסופו של דבר לאגו. כל פעולה שנוקט המנהיג היהודי, צריכה להיות לטובתו של העם. התורה מזהירה את המנהיג היהודי: אל תיפול בפח שניצב בפניך. שמור על פרספקטיבה נכונה ואל תשכח שאתה הוא משרתם של אנשי העם ולא להפך!
מנהיג אמיתי, על-פי הגדרתה של התורה, הוא אדם שכפוף לרצונו של הקב"ה!קיימת כאן הגדרה ברורה מאד, באשר להבדל בין פרעה למשה. יכולתו של אדם להתעלם מהמציאות שסביבו (ואפילו להרוס על ידי כך את העולם) נבחנת בצורה הישירה ביותר, בזמן שהאגו שלו עומד בסכנה של השמדה. ככל שלאדם יש יותר כוח, כך תעלה רמת הסכנה עבורו. תארו לעצמכם איזה מאבק פנימי עצום מתרחש, כאשר מנהיג עולמי נאלץ להודות: "אני טעיתי, ישנו כוח גדול וחזק ממני בעולם, שאני לא מסוגל לשלוט בו". פרעה אינו מסוגל להודות בעליונותו של הקב"ה עליו. מנהיג אמיתי, ע"פ הגדרתה של התורה, הוא אדם שכפוף לרצונו של הקב"ה!
דוד המלך מגלה בספר תהילים את הסוד לענווה אמיתית: "זבחי אלוקים רוח נשברה" - הזבחים שבהם מעוניין הקב"ה, הם רוח אנושית שפלה וענווה. דוד המלך אומר לנו, שהמלחמה הנצחית המתחוללת בקרבנו לאורך כל חיינו, היא להכיר בקיומו של הקב"ה ולהעריך את כל מה שהוא עושה למעננו. בסופו של דבר, שום דבר אינו נמצא בידיים שלנו. אנחנו יכולים להתאמץ ולהשתדל, אבל הקב"ה הוא זה שמניע וקובע הכל.
--------------------------------------------------------------------------------
יהירות או ענווה?
בעולם החומרי, האנשים הגדולים ביותר - כוכבי הקולנוע, הפוליטיקאים, אנשי העסקים המפורסמים - הם בדרך כלל גם יהירים מאד. איכשהו, היהירות הפכה אצלנו ליתרון, לסימן שהאדם באמת נמצא ברמה אחת מעל כל השאר.
בניגוד לכך, ככל שרמתו הרוחנית של האדם עולה יותר, הוא הופך לאדם צנוע ועניו יותר. ככל שאנו מתקרבים יותר לקב"ה, אנחנו הופכים מציאותיים יותר באשר למוגבלויות האישיות ולחולשות שלנו ולעובדה שחיינו הם קצרים ובעלי סוף. אנו מפנימים את העובדה, שמעמדו של האדם זמני ועשוי להשתנות בכל רגע, לעומת הקב"ה, שרק הוא נצחי וקבוע. משה רבנו נקרא "העניו מכל אדם", משום שכאשר עמד לראשונה לפני הקב"ה, הוא ידע היטב בפני מי הוא עומד. כל עמדה אחרת כאילו לוקחת מהקב"ה את מקומו הראוי בעולם. לכן הגמרא משווה את היהירות לעבודה זרה; גם היהירות וגם העבודה הזרה - מרחיקות את נוכחותו של הקב"ה מחיינו.
מנהיגים יהודיים, הם המשרתים את האנשים שסביבם ולא להפך. הם נושאים על כתפיהם את הצרות והמטלות של העם כולו.נסו להיזכר ברבנים דגולים שחיו בדור האחרון ותצליחו לראות זאת בעצמכם. ביתו של "החפץ חיים" היה מרוהט בשולחן אחד וספסל אחד וזהו! מסופר על רב גדול אחר, שכאשר הביאו לביתו עצים להסקה בימי החורף הקרים, הוא, בכבודו ובעצמו, חילק מחדש את העצים לבתיהם של המשפחות העניות שבעירו. מנהיגים יהודיים, הם המשרתים את האנשים שסביבם ולא להפך. הם נושאים על כתפיהם את הצרות והמטלות של העם כולו.
--------------------------------------------------------------------------------
דרישות למנהיגות ראויה
כיצד אדם הופך להיות מנהיג? הוא ניגש לתפקיד מרצונו החופשי, בדרך כלל מתוך רצון להשיג השפעה, כבוד ויוקרה.
השוו זאת למנהיגות שעליה מדברת התורה, בה לא קיימים מושגים כמו 'כסאות' או 'חוזים'. הגמרא מוסיפה ואומרת, שלמנהיג אסור אפילו לקבל כסף מהקהילה אותה הוא משרת - כדי שלא יוצר מצב שהקהילה "קנתה" אותו. היושר האישי שלו חייב להיות מנותק ומשוחרר מכל משא ומתן על כסף או כבוד.
אדם הופך להיות מנהיג מסיבה אחת בלבד: רק משום שהאנשים שתחתיו מכבדים את דמותו וסומכים על כושר השיפוט שלו. הוא אינו הולך לחפש אחר הכבוד. אנשי הקהילה הם אלה שניגשים אליו ומבקשים ממנו להתמנות עליהם למנהיג.
למעשה, המנהיג התורני חייב להימנע מכבוד ויוקרה. כאשר משה רבנו עמד לראשונה מול הקב"ה, ליד הסנה הבוער, משה מוחה: "ויאמר משה אל האלוקים: 'מי אנוכי כי אלך אל פרעה, וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?'" (שמות ג':11).
דוגמא מודרנית לאדם שכזה, הוא הרב משה פיינשטיין ז"ל. בהקדמתו ל"אגרת משה" - ספרו המפורסם והמרתק, כותב הרב פיינשטיין: "לא הייתי מתנדב לתפקיד של הנהגת העם היהודי. אך כיוון שזהו התפקיד שהקב"ה ייעד לי, אין לי כל ברירה אלא לקבל זאת על עצמי".
המלך היהודי חייב להיות תלמיד חכם, הן בתורה והן בחוכמות הכלליות, ירא שמיים ולא חומרני. הרמב"ם ערך רשימה, של כל דרישות התורה ממנהיג יהודי: "המלך היהודי חייב להיות תלמיד חכם, הן בתורה והן בחוכמות הכלליות, ירא שמיים, לא חומרני (כדי שלא יסכים לקבל שוחד), רודף צדק, שומר מצוות (כלומר, 'נאה דורש ונאה מקיים') ואדם עניו". (ראה הלכות סנהדרין, 2:7, לקוח מתוך תיאוריו של יתרו בספר שמות י"ח:21).
האם העולם לא היה נראה אחרת לגמרי היום, אילו כל המנהיגים היו עומדים בקריטריונים הללו?
האמת היא, שכל קהילה מקבלת את המנהיג הראוי לה ואם יום אחד תקום צעקה כנגד השחיתות והאנוכיות, היא תהיה חייבת לבוא מלמטה, מתוך העם.
יתכן והגיע הזמן לכך, שנתבע מהמנהיגים שלנו להיות ישרים יותר. אם לא נעשה זאת בהקדם, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מתדרדרים במדרון התלול כלפי מטה, יחד אתם.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.co.il/tp/sw/48857357.html' target='_blank'>http://www.aish.co.il/tp/sw/48857357.html</a>
על "מכת בכורות" ומנהיגות אמיתית.
בתקופה האחרונה עולה לכותרות בכל העולם, נושא המנהיגות הלאומית. נושא זה עולה גם בפרשת השבוע, בה מסופר על פרעה ועל משה ודרכי הנהגתם את עמם.
מה השקפתה של התורה בעניין זה ומיהו המנהיג הראוי לעמוד בראשו של ציבור כלשהו?
ראשית, נתבונן בפרעה. הקב"ה מכה את המצרים, כדי לגרום להם ל"שלח את עמי". מערכת המים נהרסת לחלוטין (הם הופכים לדם), כל בעלי החיים מתים (במחלת הדבר) וכל היבול החקלאי מושמד (במכת הברד). אפילו האנשים עצמם סובלים ממכות קשות של כינים, שחין, חושך - כל זוועה שהייתם מעלים על דעתכם - פוגעת בהם והם מותקפים ללא הרף. ככל שמתחזקות המכות, מתחילים המצרים לקלוט, שלטובתם האישית - כדאי להם לאפשר לבני ישראל לעזוב את ארצם!
כולם משוכנעים בכך חוץ מ... פרעה! מדוע? משום שבעיניו לא מדובר רק בעניין טכני של הצלת המדינה, אלא מדובר במלחמה אישית, בינו לבין הקב"ה! פרעה השקיע שנים בבניית תדמיתו כאליל שאין לו מאפיינים רגילים של 'בשר ודם', והוא בשום פנים ואופן לא היה מוכן להיות מושפל ומנוצח ע"י הא-ל הגדול של "העבדים היהודים והשפלים האלה".
--------------------------------------------------------------------------------
פרעה בפיג'מה
הנושא מגיע לשיאו בפרשת השבוע שלנו, כאשר משה מודיע למצרים, על המכה הבאה שעומדת לנחות על ראשם - "מכת בכורות" (שמות י"א:8-4). כל הבכורות במצרים עומדים כעת בפני הוצאה להורג. במדרש "ילקוט שמעוני" כתוב, שכל הבכורות בארץ מצרים ניגשו אל פרעה והתחננו בפניו שישחרר את בני ישראל. תגובתו של פרעה הייתה חד משמעית: "בשום פנים ואופן לא!"
האגו של פרעה השתלט עליו לחלוטין והוא הגיע לנקודה שנמצאת הרבה מעבר להגיון. הוא היה מוכן שארצו תיהרס לחלוטין והוא בתוכה, בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים" ובלבד שלא ייאלץ להודות בכישלון ובהפסד שלו. כך שממש ברגעים, ש"הספינה טובעת אל המצולות", פרעה קורא לאנשיו ומבקש מהם להעלות "קרבן לאומי" - להתאבד למען המולדת!
בינתיים, פרעה - שגם הוא בעצמו היה בכור - מנהל משא ומתן עם משה, בכדי להציל את עורו. הוא מתחנן לפניו שיתפלל לקב"ה: "התפלל עלי, שלא תמות נפשי עם שאר הבכורות!" (רש"י י"ב:32).
פרעה נכנס לפאניקה, הוא נמצא במלכודת איומה ומנסה למצוא פתח מילוט. בניסיון נואש להציל את עצמו, הוא מנסה להעביר את האשמה אל הזולת. המדרש מספר, שלאחר שנחתה מכת בכורות על מצרים, הוא האשים את המשרתים ואת היועצים שלו בכל הצרות והוציא את כולם להורג. כשכבר לא היה לו מה להפסיד, הוא עבר את הגבול והיה מוכן לנסות כל דבר בכדי להציל את עורו.
מלך מצריים, המעצמה הגדולה ביותר בעולם, מסתובב בהיסטריה גמורה באמצע הלילה, לבוש בפיג'מה! בשלב הזה פרעה מבין, שלא נותרה כל ברירה והוא חייב לשחרר את בני ישראל מארצו. התורה (שמות י"ב:32-31) מתארת את פרעה, כשהוא יוצא אל תוך הלילה השחור אל ארץ גושן, שכף רגלו מעולם לא דרכה בה ומחפש אחר משה ואהרון. אבל, בני ישראל מתעללים בו, מבלבלים אותו ומכוונים אותו למקומות הלא נכונים, עד שהוא הולך לאיבוד! תארו לעצמכם את התמונה הזו: מלך מצריים, המעצמה הגדולה ביותר בעולם, מסתובב בהיסטריה גמורה באמצע הלילה, לבוש בפיג'מה ומתחנן שבני ישראל יעזבו!
בסופו של דבר, המנהיג הדגול - האליל המצרי - בא על עונשו והוא עומד שם במרכז העיר, מושפל ומבויש.
--------------------------------------------------------------------------------
מלך על פי התורה
אחת מתרי"ג המצוות היא, שכל יהודי יכתוב ספר תורה אחד בחייו (או לפחות ירכוש לעצמו סט אחד של חמשת חומשי התורה). אך התורה מציינת גם מצווה מיוחדת, השמורה רק למלך היהודי:
"והיה כשבתו על כיסא ממלכתו, וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר, מלפני הכוהנים הלוויים. והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלוקיו, לשמור את כל דברי התורה הזאת, ואת החוקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב ישראל..." (דברים י"ז:20-18).
הכל קשור בסופו של דבר לאגו. כל פעולה שנוקט המנהיג היהודי, צריכה להיות לטובתו של העם. התורה מזהירה את המנהיג היהודי: אל תיפול בפח שניצב בפניך. שמור על פרספקטיבה נכונה ואל תשכח שאתה הוא משרתם של אנשי העם ולא להפך!
מנהיג אמיתי, על-פי הגדרתה של התורה, הוא אדם שכפוף לרצונו של הקב"ה!קיימת כאן הגדרה ברורה מאד, באשר להבדל בין פרעה למשה. יכולתו של אדם להתעלם מהמציאות שסביבו (ואפילו להרוס על ידי כך את העולם) נבחנת בצורה הישירה ביותר, בזמן שהאגו שלו עומד בסכנה של השמדה. ככל שלאדם יש יותר כוח, כך תעלה רמת הסכנה עבורו. תארו לעצמכם איזה מאבק פנימי עצום מתרחש, כאשר מנהיג עולמי נאלץ להודות: "אני טעיתי, ישנו כוח גדול וחזק ממני בעולם, שאני לא מסוגל לשלוט בו". פרעה אינו מסוגל להודות בעליונותו של הקב"ה עליו. מנהיג אמיתי, ע"פ הגדרתה של התורה, הוא אדם שכפוף לרצונו של הקב"ה!
דוד המלך מגלה בספר תהילים את הסוד לענווה אמיתית: "זבחי אלוקים רוח נשברה" - הזבחים שבהם מעוניין הקב"ה, הם רוח אנושית שפלה וענווה. דוד המלך אומר לנו, שהמלחמה הנצחית המתחוללת בקרבנו לאורך כל חיינו, היא להכיר בקיומו של הקב"ה ולהעריך את כל מה שהוא עושה למעננו. בסופו של דבר, שום דבר אינו נמצא בידיים שלנו. אנחנו יכולים להתאמץ ולהשתדל, אבל הקב"ה הוא זה שמניע וקובע הכל.
--------------------------------------------------------------------------------
יהירות או ענווה?
בעולם החומרי, האנשים הגדולים ביותר - כוכבי הקולנוע, הפוליטיקאים, אנשי העסקים המפורסמים - הם בדרך כלל גם יהירים מאד. איכשהו, היהירות הפכה אצלנו ליתרון, לסימן שהאדם באמת נמצא ברמה אחת מעל כל השאר.
בניגוד לכך, ככל שרמתו הרוחנית של האדם עולה יותר, הוא הופך לאדם צנוע ועניו יותר. ככל שאנו מתקרבים יותר לקב"ה, אנחנו הופכים מציאותיים יותר באשר למוגבלויות האישיות ולחולשות שלנו ולעובדה שחיינו הם קצרים ובעלי סוף. אנו מפנימים את העובדה, שמעמדו של האדם זמני ועשוי להשתנות בכל רגע, לעומת הקב"ה, שרק הוא נצחי וקבוע. משה רבנו נקרא "העניו מכל אדם", משום שכאשר עמד לראשונה לפני הקב"ה, הוא ידע היטב בפני מי הוא עומד. כל עמדה אחרת כאילו לוקחת מהקב"ה את מקומו הראוי בעולם. לכן הגמרא משווה את היהירות לעבודה זרה; גם היהירות וגם העבודה הזרה - מרחיקות את נוכחותו של הקב"ה מחיינו.
מנהיגים יהודיים, הם המשרתים את האנשים שסביבם ולא להפך. הם נושאים על כתפיהם את הצרות והמטלות של העם כולו.נסו להיזכר ברבנים דגולים שחיו בדור האחרון ותצליחו לראות זאת בעצמכם. ביתו של "החפץ חיים" היה מרוהט בשולחן אחד וספסל אחד וזהו! מסופר על רב גדול אחר, שכאשר הביאו לביתו עצים להסקה בימי החורף הקרים, הוא, בכבודו ובעצמו, חילק מחדש את העצים לבתיהם של המשפחות העניות שבעירו. מנהיגים יהודיים, הם המשרתים את האנשים שסביבם ולא להפך. הם נושאים על כתפיהם את הצרות והמטלות של העם כולו.
--------------------------------------------------------------------------------
דרישות למנהיגות ראויה
כיצד אדם הופך להיות מנהיג? הוא ניגש לתפקיד מרצונו החופשי, בדרך כלל מתוך רצון להשיג השפעה, כבוד ויוקרה.
השוו זאת למנהיגות שעליה מדברת התורה, בה לא קיימים מושגים כמו 'כסאות' או 'חוזים'. הגמרא מוסיפה ואומרת, שלמנהיג אסור אפילו לקבל כסף מהקהילה אותה הוא משרת - כדי שלא יוצר מצב שהקהילה "קנתה" אותו. היושר האישי שלו חייב להיות מנותק ומשוחרר מכל משא ומתן על כסף או כבוד.
אדם הופך להיות מנהיג מסיבה אחת בלבד: רק משום שהאנשים שתחתיו מכבדים את דמותו וסומכים על כושר השיפוט שלו. הוא אינו הולך לחפש אחר הכבוד. אנשי הקהילה הם אלה שניגשים אליו ומבקשים ממנו להתמנות עליהם למנהיג.
למעשה, המנהיג התורני חייב להימנע מכבוד ויוקרה. כאשר משה רבנו עמד לראשונה מול הקב"ה, ליד הסנה הבוער, משה מוחה: "ויאמר משה אל האלוקים: 'מי אנוכי כי אלך אל פרעה, וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?'" (שמות ג':11).
דוגמא מודרנית לאדם שכזה, הוא הרב משה פיינשטיין ז"ל. בהקדמתו ל"אגרת משה" - ספרו המפורסם והמרתק, כותב הרב פיינשטיין: "לא הייתי מתנדב לתפקיד של הנהגת העם היהודי. אך כיוון שזהו התפקיד שהקב"ה ייעד לי, אין לי כל ברירה אלא לקבל זאת על עצמי".
המלך היהודי חייב להיות תלמיד חכם, הן בתורה והן בחוכמות הכלליות, ירא שמיים ולא חומרני. הרמב"ם ערך רשימה, של כל דרישות התורה ממנהיג יהודי: "המלך היהודי חייב להיות תלמיד חכם, הן בתורה והן בחוכמות הכלליות, ירא שמיים, לא חומרני (כדי שלא יסכים לקבל שוחד), רודף צדק, שומר מצוות (כלומר, 'נאה דורש ונאה מקיים') ואדם עניו". (ראה הלכות סנהדרין, 2:7, לקוח מתוך תיאוריו של יתרו בספר שמות י"ח:21).
האם העולם לא היה נראה אחרת לגמרי היום, אילו כל המנהיגים היו עומדים בקריטריונים הללו?
האמת היא, שכל קהילה מקבלת את המנהיג הראוי לה ואם יום אחד תקום צעקה כנגד השחיתות והאנוכיות, היא תהיה חייבת לבוא מלמטה, מתוך העם.
יתכן והגיע הזמן לכך, שנתבע מהמנהיגים שלנו להיות ישרים יותר. אם לא נעשה זאת בהקדם, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מתדרדרים במדרון התלול כלפי מטה, יחד אתם.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.co.il/tp/sw/48857357.html' target='_blank'>http://www.aish.co.il/tp/sw/48857357.html</a>
שבט תש"ע
ענוותנות משה בעימות עם גאוות פרעה
הרב דב בערל וויין
נערך על ידי הרב
מוקדש לרפואת
הרב מרדכי צמח בן מזל טוב
כל הסיפור שהתורה מספרת בעניין גאולת בני ישראל מעבדות מצרים מסתכם במלחמת רצונות. פרעה מגיע לקצה גבול סבלנותו בפרשת השבוע. הוא מזהיר את משה שלא יעז לבוא אליו שוב. נראה שהוא חושב שהתביעות של משה אינן רציניות, מפני שהוא נשאר בלתי גמיש ולא מגלה שום נכונות לפשרה בנוגע אליהן. הוא גם מאמין, כך נראה, שאין למשה עוד מכות להנחית על מצרים. האסונות שבהן משה מכה את מצרים לא הותירו רושם על רוחו של פרעה. רק בסוף, כאשר חייו שלו נמצאים בסכנה ומצרים כולה מתאבלת על מתיה, נחלשת הנחישות של פרעה לסרב לבקשות של משה ויהי מה. גם אז הוא ממהר להתחרט על החלטתו לשחרר את בני ישראל משיעבוד מצרים.
מדוע פרעה מתנהג כך? יועציו הכריזו כבר מזמן שמצרים תאבד אם ימשיך בדרכו הנוכחית ויסרב לשחרר את בני ישראל. אך פרעה איננו מוכן להיכנע למשה. חילוקי הדעות ביניהם הפכו אצלו כבר לעניין אישי, ושום היגיון לא יוכל לנצח במקרה כזה. התפרצות הכעס שלו על משה וגירושו מהארמון הם נקודת מפנה בהתנהגותו. אחריהם כבר אי-אפשר לדבר עם פרעה בהיגיון. רק מהלומת המוות של בכורות מצרים משפיעה עליו, וכאמור, רק מעט ורק לזמן מוגבל. העקשנות שלו מובילה, בסופו של דבר, לאסון כבד ולאובדן עמו.
אך זו דרכם של עריצים. הם מסונוורים מהאגו שלהם, אדישים לגורל זולתם, שוגים באשליה שהם אינם טועים לעולם. העקשנות וחוסר ההיגיון שולטים ביד רמה. פרעה מאמין שאיננו מסוגל לטעות. הוא רואה את עצמו כמי שלא טעה מימיו. הפתגם הידוע של לורד אקטון ש"כוח מוחלט בהחלט משחית" תמיד מתגלה כמדויק. המאבק על תודעתו ונפשו של פרעה הוא מה שהתורה מבקשת ללמד אותנו כאן.
למלכי ישראל תמיד היו נביאים שניפצו את בועת האגו של המלכים. משה אמנם מגורש מארמונו של פרעה, אך את המסר שלו אי-אפשר לסלק. רעיונות הם החומר שממנו עשוי הקיום האנושי. בסופו של דבר, הם חודרים גם לחברות המסוגרות ביותר וגם לארמונות הסגורים ביותר. זה מה שמשה מנסה ללמד את פרעה. הנביא אומר שפרעה חשב שהוא אל, אל היאור, לא פחות. כל הרודנים חושבים שהם אלים. הם דורשים להתייחס לתמונות שלהם כחפצים קדושים ואוסרים להשמיע כל מילת ביקורת עליהם.
היהדות אינה חוסכת את שבטה מאיש, אפילו ממנהיגנו הדגולים ביותר. אין בני אדם מושלמים ואין אדם שיכול להיחשב לאל. הביקורים של משה אצל פרעה והשיחות עמו נועדו להבהיר לו שהוא רק אדם, בן אנוש, ולפיכך הוא יכול לטעות ולשגות. פרעה איננו מוכן לקבל את המסר הזה ממשה, ולכן הוא נאלץ לקבל אותו מהמכות ומהמוות עצמו.
עימות מן הסוג הזה הוא שיעור חשוב לכולנו, שיעור על הסכנות הטמונות בכוח ובאגו. זאת תחרות בין הענווה של משה ליהירות של פרעה, וכולנו יודעים מי ניצח בתחרות הזאת.
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=28&id=13007&q=' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... d=13007&q=</a>
ענוותנות משה בעימות עם גאוות פרעה
הרב דב בערל וויין
נערך על ידי הרב
מוקדש לרפואת
הרב מרדכי צמח בן מזל טוב
כל הסיפור שהתורה מספרת בעניין גאולת בני ישראל מעבדות מצרים מסתכם במלחמת רצונות. פרעה מגיע לקצה גבול סבלנותו בפרשת השבוע. הוא מזהיר את משה שלא יעז לבוא אליו שוב. נראה שהוא חושב שהתביעות של משה אינן רציניות, מפני שהוא נשאר בלתי גמיש ולא מגלה שום נכונות לפשרה בנוגע אליהן. הוא גם מאמין, כך נראה, שאין למשה עוד מכות להנחית על מצרים. האסונות שבהן משה מכה את מצרים לא הותירו רושם על רוחו של פרעה. רק בסוף, כאשר חייו שלו נמצאים בסכנה ומצרים כולה מתאבלת על מתיה, נחלשת הנחישות של פרעה לסרב לבקשות של משה ויהי מה. גם אז הוא ממהר להתחרט על החלטתו לשחרר את בני ישראל משיעבוד מצרים.
מדוע פרעה מתנהג כך? יועציו הכריזו כבר מזמן שמצרים תאבד אם ימשיך בדרכו הנוכחית ויסרב לשחרר את בני ישראל. אך פרעה איננו מוכן להיכנע למשה. חילוקי הדעות ביניהם הפכו אצלו כבר לעניין אישי, ושום היגיון לא יוכל לנצח במקרה כזה. התפרצות הכעס שלו על משה וגירושו מהארמון הם נקודת מפנה בהתנהגותו. אחריהם כבר אי-אפשר לדבר עם פרעה בהיגיון. רק מהלומת המוות של בכורות מצרים משפיעה עליו, וכאמור, רק מעט ורק לזמן מוגבל. העקשנות שלו מובילה, בסופו של דבר, לאסון כבד ולאובדן עמו.
אך זו דרכם של עריצים. הם מסונוורים מהאגו שלהם, אדישים לגורל זולתם, שוגים באשליה שהם אינם טועים לעולם. העקשנות וחוסר ההיגיון שולטים ביד רמה. פרעה מאמין שאיננו מסוגל לטעות. הוא רואה את עצמו כמי שלא טעה מימיו. הפתגם הידוע של לורד אקטון ש"כוח מוחלט בהחלט משחית" תמיד מתגלה כמדויק. המאבק על תודעתו ונפשו של פרעה הוא מה שהתורה מבקשת ללמד אותנו כאן.
למלכי ישראל תמיד היו נביאים שניפצו את בועת האגו של המלכים. משה אמנם מגורש מארמונו של פרעה, אך את המסר שלו אי-אפשר לסלק. רעיונות הם החומר שממנו עשוי הקיום האנושי. בסופו של דבר, הם חודרים גם לחברות המסוגרות ביותר וגם לארמונות הסגורים ביותר. זה מה שמשה מנסה ללמד את פרעה. הנביא אומר שפרעה חשב שהוא אל, אל היאור, לא פחות. כל הרודנים חושבים שהם אלים. הם דורשים להתייחס לתמונות שלהם כחפצים קדושים ואוסרים להשמיע כל מילת ביקורת עליהם.
היהדות אינה חוסכת את שבטה מאיש, אפילו ממנהיגנו הדגולים ביותר. אין בני אדם מושלמים ואין אדם שיכול להיחשב לאל. הביקורים של משה אצל פרעה והשיחות עמו נועדו להבהיר לו שהוא רק אדם, בן אנוש, ולפיכך הוא יכול לטעות ולשגות. פרעה איננו מוכן לקבל את המסר הזה ממשה, ולכן הוא נאלץ לקבל אותו מהמכות ומהמוות עצמו.
עימות מן הסוג הזה הוא שיעור חשוב לכולנו, שיעור על הסכנות הטמונות בכוח ובאגו. זאת תחרות בין הענווה של משה ליהירות של פרעה, וכולנו יודעים מי ניצח בתחרות הזאת.
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=28&id=13007&q=' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... d=13007&q=</a>
הכבדת הלב למען החופש
בקלות היה ניתן לגרום לפרעה לשלח את בני ישראל, ובכל זאת להכבדת הלב היתה מטרה נוספת.
ה´ שבט ה´תש"ע - הרב ירחם שמשוביץ
לעומת פרשת וארא שפתחה בלשון משפט, כמובא ברש"י, שהקב"ה דיבר משפט עם משה רבנו על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה, פרשתנו פותחת בלשון רכה. ההקבלה ביו שתי הפתיחות "וידבר אלקים עם משה" / "וידבר ד' אל משה" מדגישה את ההבדל.
כשמשה התקשה להבין שדוקא כשמתחילים אירועי הגשמת הציפיות המצב הופך להיות קשה הרבה יותר מכפי שהיה, הקב"ה דיבר איתו משפט, דהיינו שהוכיח אותו. אמנם, הרבה יותר קל להאמין בביאת המשיח בעתיד מאשר להאמין באופיים המשיחי של אירועי ההווה. כי האמונה העתידית אינה צריכה להתמודד עם המציאות. לעומת זאת, היכולת להכיר באי-סדר המוחלט של אתר בניה, הניצנים של הבנין המפואר שיקום באותו מקום דורש יותר מאשר סתם אמונה.
זה דורש גם חזון. ולכן, היות וזאת היתה הפעם הראשונה שהתרחשו מאורעות של תחילת ההגשמה, היו למשה רבנו נסיבות מקלות. אף על פי כן, למרות שלא היה לו כביכול שום דוגמא מן העבר שתעזור לו להבין את מאורעות ההווה, הקב"ה הוכיח אותו. היה צריך ללמד אותו לקח חשוב: אין לאבד את התקוה מול הקשיים של המציאות כאשר מתחילה להתגלות אמיתת ההויה בבחינת "נאמן לשלם שכר למתהלכים לפני".
כך בפרשתנו, חוזר הקב"ה לתת טעם למה שמתבקש עתה ממשה: "בא אל פרעה ... וידעתם כי אני ד'". אבל הפעם, בעיצומם של המכות, דהיינו של מדת הדין אשר פוקדת את מצרים "ביד חזקה ובזרוע נטויה" הפניה אל משה היא דוקא בלשון רכה של מדת הרחמים: "ויאמר ד' אל משה בא אל פרעה".
יתירה מזו, מה פירוש "בא אל פרעה"? "לך אל פרעה" היינו מצפים. על "והיה כי תבא אל הארץ" היה רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל מסביר כי הקב"ה פונה אלינו מארץ ישראל "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים". מבלי שנוכל להסביר במסגרת זו את כל ממדי הענין, עלינו להבין כי הקב"ה מדבר כאן כביכול מאצל פרעה, מלבה של מצרים. על משה כביכול לעזור לפרעה ולמצרים לגלות "כי אני ד'".
מבחינת כל יכולתו של הקב"ה, הוא היה יכול בקלות לגרום לפרעה לשלח את בני ישראל. הוא היה יכול להכריח אותו. אבל אז, בהכנעתו לכח שמעבר להבנתו, לא היה פרעה מקבל את התשובה לשאלתו: "מי ד' אשר אשמע בקולו?". הוא היה נשאר בבחינת "לא ידעתי את ד'" ולכן, לא הוא היה משלח את ישראל - "וגם את ישראל לא אשלח". ד' הוא המוציא את ישראל ממצרים, אבל הוא דורש את הסכמתו הרצונית של פרעה.
זאת אומרת שפרעה מתבקש לפעול בשילוח ישראל מרצונו החופשי כדי שיבין שד' אלקי העברים פועל ברצון אלקי חופשי ולא ככח עיוור מוכתב על ידי הכרח קוסמי. החופש העליון של ההויה היא הערובה לחופש הרצון של האדם ולאחריותו על מעשיו.
אכן, צריך לחזק ולהכביד את לב פרעה כדי שיוכל לעמוד בלחץ שד' מפעיל עליו ושלא ייכנע מבלי להכיר באמיתותו של ד'; כדי שיוכל להגיע מתוך הכרה והסכמה ל"מי כמוכה באלים ד', מי כמוך נאדר בקודש".
לכן מוטל על משה להתייחס בכבוד אל פרעה כי ד' הוא הכביד את לבו, כאילו מחזיר לו את כבודו שהיה עלול להיות משולל ממנו על ידי המכות. כי יש לזכור איך ולמה הגענו למצב הזה. יוסף היה במצרים והוא הביא אליו את אביו ואת אחיו כדי להגשים את חלומו המשיחי להיות לאור למצרים ככוכבים בחשכת ליל הגלות ולהיות המשביר בעת רעב, לא רעב ללחם כי אם לדבר ד' "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ד' יחיה האדם".
ונכשלנו. לא הצלחנו להביא למצרים את ערכי האבות, ללמדם מי הוא ד' אלקי העברים. ולא זו בלבד. הגענו למצב של פיקוח נפש שבו הקב"ה צריך להוציאנו ממצרים לפני הזמן כדי שאנו לא נתקלקל מעבר לכל אפשרות של תיקון. וגם אנחנו צריכים לדעת "כי אני ד'". לדעת "כי אני ד' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". התורה מספרת בהמשך עד כמה התקשו ישראל לקבל זאת. עד כמה "האשימו" את משה ואת אהרון על כך שהם הוציאו אותם ממצרים. ואם ישראל מתקשים בכך, אין פלא שהם לא מסוגלים לשחרר את המסר לפרעה ולעבדיו.
לכן, היות וצריך לשבור את מצרים כדי להוציא את ישראל מתוכם, אסור שכל מה שהתרחש שם יהיה לחינם. הדבר צריך להיוודע, והיות שישראל לא יכלו לעשות זאת, הקב"ה עושה זאת בעצמו: "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו". היות ופרעה היה מסוגל לשאול את השאלה: "מי ד'", הרי שהוא מוכן לקבל את התשובה. "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". "מי" היא המילה המבטאת את עצם המצאותה של ישות רצונית, מישהו, לא כח א-פרסונאלי, לא "מה". מאחורי מה שאנו רגילים לקרוא "חוקי הטבע" יש רצון אלהי-ם, הבורא. וכדי שיתגלה אלהי-ם, צריך להוסיף לאותיות "מי" את אותיות "אלה" - למען שתי אותותי "אלה" בקרבו.
עד הסוף פרעה יסרב לשמוע. וכשיהיה כבר על סף ההכרה, כשכבר יסכים לצאתם של ישראל "כדברכם", זאת אומרת לפי התנאים הנדרשים על ידי משה ואהרון על פי ד', הוא לא יכול להתאפק ומוסיף: "ובירכתם גם אותי", גם האות שלי, דהיינו שמחפש מקום לעצמו בשיתוף עם הקב"ה, עד אשר ייוודע לו בקריעת ים סוף שאין עוד מלבדו: "מי כמוכה באלים ד', מי כמוכה נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא".
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=36557' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=36557</a>
בקלות היה ניתן לגרום לפרעה לשלח את בני ישראל, ובכל זאת להכבדת הלב היתה מטרה נוספת.
ה´ שבט ה´תש"ע - הרב ירחם שמשוביץ
לעומת פרשת וארא שפתחה בלשון משפט, כמובא ברש"י, שהקב"ה דיבר משפט עם משה רבנו על שהקשה לדבר ולומר למה הרעותה לעם הזה, פרשתנו פותחת בלשון רכה. ההקבלה ביו שתי הפתיחות "וידבר אלקים עם משה" / "וידבר ד' אל משה" מדגישה את ההבדל.
כשמשה התקשה להבין שדוקא כשמתחילים אירועי הגשמת הציפיות המצב הופך להיות קשה הרבה יותר מכפי שהיה, הקב"ה דיבר איתו משפט, דהיינו שהוכיח אותו. אמנם, הרבה יותר קל להאמין בביאת המשיח בעתיד מאשר להאמין באופיים המשיחי של אירועי ההווה. כי האמונה העתידית אינה צריכה להתמודד עם המציאות. לעומת זאת, היכולת להכיר באי-סדר המוחלט של אתר בניה, הניצנים של הבנין המפואר שיקום באותו מקום דורש יותר מאשר סתם אמונה.
זה דורש גם חזון. ולכן, היות וזאת היתה הפעם הראשונה שהתרחשו מאורעות של תחילת ההגשמה, היו למשה רבנו נסיבות מקלות. אף על פי כן, למרות שלא היה לו כביכול שום דוגמא מן העבר שתעזור לו להבין את מאורעות ההווה, הקב"ה הוכיח אותו. היה צריך ללמד אותו לקח חשוב: אין לאבד את התקוה מול הקשיים של המציאות כאשר מתחילה להתגלות אמיתת ההויה בבחינת "נאמן לשלם שכר למתהלכים לפני".
כך בפרשתנו, חוזר הקב"ה לתת טעם למה שמתבקש עתה ממשה: "בא אל פרעה ... וידעתם כי אני ד'". אבל הפעם, בעיצומם של המכות, דהיינו של מדת הדין אשר פוקדת את מצרים "ביד חזקה ובזרוע נטויה" הפניה אל משה היא דוקא בלשון רכה של מדת הרחמים: "ויאמר ד' אל משה בא אל פרעה".
יתירה מזו, מה פירוש "בא אל פרעה"? "לך אל פרעה" היינו מצפים. על "והיה כי תבא אל הארץ" היה רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל מסביר כי הקב"ה פונה אלינו מארץ ישראל "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים". מבלי שנוכל להסביר במסגרת זו את כל ממדי הענין, עלינו להבין כי הקב"ה מדבר כאן כביכול מאצל פרעה, מלבה של מצרים. על משה כביכול לעזור לפרעה ולמצרים לגלות "כי אני ד'".
מבחינת כל יכולתו של הקב"ה, הוא היה יכול בקלות לגרום לפרעה לשלח את בני ישראל. הוא היה יכול להכריח אותו. אבל אז, בהכנעתו לכח שמעבר להבנתו, לא היה פרעה מקבל את התשובה לשאלתו: "מי ד' אשר אשמע בקולו?". הוא היה נשאר בבחינת "לא ידעתי את ד'" ולכן, לא הוא היה משלח את ישראל - "וגם את ישראל לא אשלח". ד' הוא המוציא את ישראל ממצרים, אבל הוא דורש את הסכמתו הרצונית של פרעה.
זאת אומרת שפרעה מתבקש לפעול בשילוח ישראל מרצונו החופשי כדי שיבין שד' אלקי העברים פועל ברצון אלקי חופשי ולא ככח עיוור מוכתב על ידי הכרח קוסמי. החופש העליון של ההויה היא הערובה לחופש הרצון של האדם ולאחריותו על מעשיו.
אכן, צריך לחזק ולהכביד את לב פרעה כדי שיוכל לעמוד בלחץ שד' מפעיל עליו ושלא ייכנע מבלי להכיר באמיתותו של ד'; כדי שיוכל להגיע מתוך הכרה והסכמה ל"מי כמוכה באלים ד', מי כמוך נאדר בקודש".
לכן מוטל על משה להתייחס בכבוד אל פרעה כי ד' הוא הכביד את לבו, כאילו מחזיר לו את כבודו שהיה עלול להיות משולל ממנו על ידי המכות. כי יש לזכור איך ולמה הגענו למצב הזה. יוסף היה במצרים והוא הביא אליו את אביו ואת אחיו כדי להגשים את חלומו המשיחי להיות לאור למצרים ככוכבים בחשכת ליל הגלות ולהיות המשביר בעת רעב, לא רעב ללחם כי אם לדבר ד' "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ד' יחיה האדם".
ונכשלנו. לא הצלחנו להביא למצרים את ערכי האבות, ללמדם מי הוא ד' אלקי העברים. ולא זו בלבד. הגענו למצב של פיקוח נפש שבו הקב"ה צריך להוציאנו ממצרים לפני הזמן כדי שאנו לא נתקלקל מעבר לכל אפשרות של תיקון. וגם אנחנו צריכים לדעת "כי אני ד'". לדעת "כי אני ד' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". התורה מספרת בהמשך עד כמה התקשו ישראל לקבל זאת. עד כמה "האשימו" את משה ואת אהרון על כך שהם הוציאו אותם ממצרים. ואם ישראל מתקשים בכך, אין פלא שהם לא מסוגלים לשחרר את המסר לפרעה ולעבדיו.
לכן, היות וצריך לשבור את מצרים כדי להוציא את ישראל מתוכם, אסור שכל מה שהתרחש שם יהיה לחינם. הדבר צריך להיוודע, והיות שישראל לא יכלו לעשות זאת, הקב"ה עושה זאת בעצמו: "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו". היות ופרעה היה מסוגל לשאול את השאלה: "מי ד'", הרי שהוא מוכן לקבל את התשובה. "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". "מי" היא המילה המבטאת את עצם המצאותה של ישות רצונית, מישהו, לא כח א-פרסונאלי, לא "מה". מאחורי מה שאנו רגילים לקרוא "חוקי הטבע" יש רצון אלהי-ם, הבורא. וכדי שיתגלה אלהי-ם, צריך להוסיף לאותיות "מי" את אותיות "אלה" - למען שתי אותותי "אלה" בקרבו.
עד הסוף פרעה יסרב לשמוע. וכשיהיה כבר על סף ההכרה, כשכבר יסכים לצאתם של ישראל "כדברכם", זאת אומרת לפי התנאים הנדרשים על ידי משה ואהרון על פי ד', הוא לא יכול להתאפק ומוסיף: "ובירכתם גם אותי", גם האות שלי, דהיינו שמחפש מקום לעצמו בשיתוף עם הקב"ה, עד אשר ייוודע לו בקריעת ים סוף שאין עוד מלבדו: "מי כמוכה באלים ד', מי כמוכה נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא".
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=36557' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=36557</a>