אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
שבת-פרשת בהר-חוקותי!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
בחוקתי (ויקרא כו:ג-כז:לד)
מדוע זה קורה דווקא לי?!
תחילתה של פרשת השבוע שלנו, מתארת בפנינו את המנגנון המיוחד, של 'גורם-מול-תוצאה' - מנגנון העוטף אותנו בכל רגע ורגע בחיינו היומיומיים.
"אם בחוקותי תלכו, ואת מצוותי תשמורו, ועשיתם אותם... והקימותי את בריתי איתכם [אני אקיים את כל הבטחותי לכם]... ואם לא תשמעו לי, ולא תעשו את כל המצוות האלה... ויספתי ליסרה [לייסר] אתכם שבע על חטאותיכם..."
אנו מתוודעים פה לעקרון בסיסי ביותר ביהדות - עקרון הבחירה החופשית. עקרון זה בא לידי ביטוי כבר בפסוק הראשון בתנ"ך: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ".
קיימות שתי גישות, להבנת מקורות הקיום שלנו בעולם: הגישה הראשונה טוענת, כי העולם נוצר סתם, 'במקרה', כתוצאה מפעילות כימית או אסטרונומית מסוימת בחלל (כמו תיאוריית 'המפץ הגדול'). לעומתה, באה הגישה השניה וטוענת, כי העולם תוכנן היטב מראש ונוצר בפועל בהתאם לתכנון המיוחד שלו.
מה הן למעשה ההשלכות של כל אחת מן הגישות הללו?
אם נאמר שהעולם כולו נוצר רק 'במקרה', הרי שכל אחד מאתנו, כולל אותי - נוצרנו רק 'במקרה'. על פי הגישה הזו, אין כל מטרה לנוכחות שלנו בעולם ואין שום משמעות מיוחדת העומדת מאחורי הבריאה שלנו.
בתחילה, כשכל החומרים בחלל עוד היו מעורבבים זה בזה, בתקופת התוהו ובוהו, האם היה דבר שהוא טוב או דבר שהוא רע? סביר להניח שלא. האם היה קיים מושג הטוב או הרע כאשר רק נוצרו היצורים הראשונים בעולם? סביר מאד שלא.
בעולם שהוא כולו מקרי, לא קיימת היררכיה מסודרת של ערכים ועקרונות. אין שום סדר חשיבות ליסודות האמיתיים של החיים. בעולם שכזה, אי אפשר לטעון שחייו של אדם חשובים יותר מחייו של כלב. בעולם שכזה נותרות כל השאלות המוסריות ללא מענה ברור. לדוגמא, אם אני רואה מולי אדם טובע וכלב טובע, האם עלי להציל את הכלב, עוד לפני שאני ממהר להציל את האדם שטובע בים? או האם יהיה זה מוסרי מצדי, להגדיר קבוצת אנשים מסוימת כ'תת-אדם' ולכן להצדיק את השמדתם?
למרבה המזל, אנו מכירים גם את הגישה השניה לגבי נסיבות הבריאה. לפני כמעט 4000 שנה, חי לו נער בשם אברהם. הוא גדל במשפחה של עובדי אלילים, אך בניגוד אליהם, הוא הרבה להתבונן בעולם ולהתרשם מפלאי הטבע שראה סביבו. הוא הבחין בעובדה, שהשמש תמיד זורחת ושוקעת באותן השעות, כמו שעון מדויק להפליא ושהיא מחממת את כדור הארץ כתנור משוכלל ביותר. הוא ראה שהשמש אף מצליחה לייבש את הארץ מהגשם וכך מפעילה גם את מחזור המים בטבע. הוא חקר את המבנה הסימטרי המיוחד של כל פרח קטנטן שראה, הוא התבונן בשקיפות המיוחדת של המים, הוא התעמק בריח ובצבע המיוחדים של התפוז, באופן המיוחד שבו היה הפרי עטוף בקליפה המגוננת עליו. הוא התלהב אפילו מהחלוקה הנוחה שלו לפלחים המוכנים לאכילה. אברהם אבינו הבין דבר חשוב ביותר: העולם תוכנן בצורה מאד מדויקת ומושלמת. ההגיון הישר מחייב אותנו להסיק מכך, שיש מי שעיצב ותכנן את העולם הזה.
כתוצאה מכך, אברהם הפך למעשה ליהודי הראשון עלי אדמות.
--------------------------------------------------------------------------------
נשמה מושלמת
לפי השקפת היהדות, העולם נברא לאחר תכנון ועיצוב מדוקדק, כשהנחה זו מובילה אותנו לשאלה הבאה:
מדוע אנו נמצאים פה על פני כדור הארץ? מהי מטרתנו על פני האדמה הזאת?
האמת היא, כי קיימת מטרה מאד ברורה להימצאותנו בעולם.
לפני שהאדם מגיע אל העולם, הנשמה שלו - שהיא ישות רוחנית ונצחית - חיה ב'עולם שכולו נשמות'. לנשמה שלנו מאד נוח וטוב בעולם ההוא והיא מבלה את הימים בהתענגות רוחנית על קרבתו של הקב"ה.
אבל אז מגיע יום מסוים והנשמה 'מרגישה טפיחה על הכתף'. "הגיע הזמן שתרדי לעולם החומר. הגיע הזמן להיכנס אל תוך גוף אנושי של אדם בשר ודם". מדוע? משום שהנשמה, כשהיא בפני עצמה, איננה ישות מושלמת. בכדי להשתלם ולהתעלות, היא צריכה להתנסות בכמה וכמה ניסיונות ואתגרים, לא ממש פשוטים ואפילו די מורכבים.
האתגרים הללו מופיעים בתור אירועים ספציפיים, בדיוק בתחום בו הנשמה זקוקה ביותר ל'תיקון' שלה. האירועים הללו אינם כלל וכלל מקריים; ההפך הוא הנכון, הם כולם מכוונים מגבוה! המשמעות היא, שקיים קשר הדוק בין כל אירוע, לבין המסר שהוא מכיל בתוכו עבורנו.
ומהי המשימה שלנו בחיים? עלינו מוטל לגלות את הקשר הזה, שבין האירוע לבין המסר, לפעול בהתאם, לצמוח מתוכו ובדרך זו "לתקן" את הטעון תיקון.
להלן דוגמא מחיי האישיים, לדברי:
למדתי בעבר באוניברסיטה יוקרתית והיה ברשותי ספל, שהיה מוטבע עליו סמל האוניברסיטה. שנים רבות לאחר מכן, בעת שעבדתי במשרד מסוים, נהגתי לשאת את הספל ההוא לכל מקום בגאווה גדולה. רק מתוכו הסכמתי לשתות את הקפה שלי. אבל אז הגיע יום אחד והספל נפל על הרצפה והתרסק למאות חלקיקים קטנטנים. המחשבה הראשונה שעלתה במוחי הייתה: "אני חייב להתקשר לשותף שלי מהאוניברסיטה ולבקש ממנו לשלוח לי ספל חדש".
מדוע זה קרה לי? האם היה 'במקרה' הזה איזה מסר סמוי עבורי?
אבל לפני כן, הכרחתי את עצמי להתמודד עם שאלה עמוקה הרבה יותר: מדוע זה קרה לי? האם היה ה'במקרה' הזה איזה מסר סמוי עבורי? האם היה לזה קשר לצמיחה האישית שלי?
עשיתי לעצמי חשבון נפש עמוק ונוקב. הבנתי, שבכל יום כשהייתי נושא את הספל שלי לאורך המסדרון, הייתי מחזיק אותו בכזאת גאווה, כאילו אני מודיע לכולם, שאני קצת יותר טוב מהם - משום שהאוניברסיטה הזו הייתה כאילו 'בלעדית' שלי ולא של אף אחד אחר במשרד... כעת הצלחתי להבין מדוע הספל נשבר. היה זה מסר ברור. הייתי חייב להשתחרר מהיהירות הטיפשית שלי! רק לאחר ההתרסקות המוחלטת של הספל שלי, הצלחתי להוציא את עצמי מהשחצנות הריקנית הזו.
לפעמים הקשר בין האירוע לבין המסר שמאחוריו איננו כה ברור. לעיתים אנו נדרשים להשקיע מאמצים רבים עד שאנו מצליחים לגלות את הקשר בין השניים. יתכן שלעיתים אפילו לא נצליח להבין את המסר. אך לא משנה מהי התוצאה הסופית, כיוון שיש דבר אחד שהוא בטוח לחלוטין: אין אפשרות לצאת מופסדים! תהליך חשבון הנפש הוא תהליך בריא, שבסופו של דבר, תמיד, יביא לצמיחה אישית ולשיפור העצמיות שלנו.
מה שמזכיר לי סיפור נחמד:
אדם אחד מיהר בריצה בכדי להספיק לעלות על האוטובוס, אך הוא הגיע לתחנה שניה אחת מאוחר מדי והספיק לראות כיצד האוטובוס שלו עוזב את התחנה ויוצא לדרכו. בייאוש גדול, הוא פנה לאיש אחר שישב בתחנת האוטובוס ושאל אותו: "אוי, למה זה קורה דווקא לי?!".
"אני באמת לא יודע", ענה לו האיש הזר. "אבל יש לך עוד 15 דקות בשביל לחשוב על זה".
--------------------------------------------------------------------------------
להגביר את עוצמת המסר
קליטת המסר שנשלח אלינו באירועים שונים בחיינו, תלויה במידה בה אנו מקפידים לפקוח את עינינו ולחפש אחריו. רק כאשר אנו מודעים לעובדה, שמאחורי כל אירוע קיים מסר, ישנו סיכוי שגם נצליח לקלוט אותו.
אולם, מצד שני, אנחנו גם יכולים לבחור להתעלם לחלוטין מכל המסרים.
אכלתי פעם ארוחת צהריים עם אדם שמשקלו היה יותר ממאה ושלושים קילו. אכלנו יחד פיצה גדולה ופתאום נוכחתי לראות, שהאיש השמן שישב מולי נחנק ממש מהאוכל שהכניס לפיו. לפני שהצלחתי להתעשת בעצמי, הופיע שם אדם שלישי וביצע עליו את טכניקת 'היימליך' (שיטה שמסייעת לאדם שנחנק מהמזון שהוא אוכל). מתוך פיו של חברי קפץ החוצה גוש ענק של בצק, כמעט בגודל של כדור-טניס, ואתם יודעים מה עשה חברי השמן? באופן רגוע ביותר, הוא הרים את החתיכה הזו של הבצק מהשולחן, הניח אותה בפח האשפה שעמד לצדו והמשיך לאכול את שארית הפיצה, כאילו לא קרה דבר.
בסדר. אז מה כבר יכול לקרות לנו, אם נמשיך להתעלם מהמסרים שנשלחים אלינו?
אם נבחר להתעלם מהמסר שמגיע אלינו, זה לא יגרום לבעיה שלנו להיעלם.
גם אם נבחר להתעלם מהמסר שמגיע אלינו, זה לא יגרום לבעיה שלנו להיעלם. להפך. מפעם לפעם עוצמתו של המסר רק תלך ותגבר. הגמרא מסבירה, שבצורתם המקורית, המסרים שמועברים אלינו, מופיעים בבית, על חפצים או קירות הבית. כאשר האדם אינו מבחין במסרים הללו, הסימנים יתקרבו אליו מעט ויעברו אל הבגדים שהוא לובש על גופו. אך אם גם הפעם האדם בוחר שלא להבחין בסימנים הללו, הם יופיעו ממש על גופו.
אדם שמנסה להסתיר או לטייח את הסימנים הללו, עושה טעות גדולה ומשמעותית ביותר. הסימנים שסביבנו מופיעים בגלל סיבה רצינית מאד וכל אחד מאתנו חייב להתמודד עמם ולא לברוח מהם.
כל רופא יגיד לכם בדיוק את אותו הדבר: אם כואב לכם משהו, אל תתעלמו מזה. להיפך. לכו לטפל בכאב באופן המתאים, שהרי אם תתעלמו - הכאב רק יחמיר.
ומה סופו של הסיפור על חברי השמן? לאחר כמה חודשים, הוא החליק במדרגות ושבר לעצמו את עצם האגן. כלומר, שוב הגיע אליו המסר, אך הפעם, בצורה חמורה יותר. כאשר הלכתי לבקר אותו בבית החולים, הוא אמר לי באדישות מסוימת: "אני חושב להתחיל באיזו דיאטה בקרוב".
--------------------------------------------------------------------------------
לפעול כנגד הדחף הראשוני
כל ניסיון שאנו נדרשים לעמוד בפניו, תוכנן ועוצב במיוחד בדרך כזו, שתתאים לנסיבות החיים המיוחדות שלנו. המטרה של 'האירועים' הללו, להעיר אותנו מהאדישות ומה'שינה' בה אנו שקועים ולגרום לנו לפעול לזיכוך הנשמה שלנו. זוהי הרי המטרה שלשמה הקב"ה העמיד אותנו מלכתחילה על פני האדמה.
חשוב לציין שלעיתים, האירועים הללו קשים באופן יוצא דופן. אך ככל שהם נראים לנו מסובכים באותו רגע, מסתבר שזה בדיוק מה שדרוש לאדם, בכדי לעזור לו להתקדם הלאה בחיים. בזכות אותם אתגרים, האדם הופך כעת להיות חזק יותר, חכם יותר, או רגיש יותר לזולת.
נסו לחשוב על ספורטאי, אלוף העולם בקפיצה לגובה. כאשר המאמן שלו מגביה מעט את מוט הקפיצה, האם הוא מנסה לסבך לו את החיים - או האם הוא למעשה מנסה למצות את כל הפוטנציאל שקיים בספורטאי הזה? כמובן שהמאמן מעוניין בהצלחתו של הספורטאי! ואם הוא מאמן טוב באמת, הוא יודע בדיוק מתי וכמה להגביה את מוט הקפיצה. כמובן, עדיין יתכן שהספורטאי לא יצליח להגיע לגובה החדש שהציב עבורו המאמן. אך המאמן יודע, שאם הספורטאי ישקיע מספיק מאמצים וריכוז - הוא לבסוף יצליח.
התורה מספרת לנו, שאברהם אבינו היה איש של חסד וטו
מדוע זה קורה דווקא לי?!
תחילתה של פרשת השבוע שלנו, מתארת בפנינו את המנגנון המיוחד, של 'גורם-מול-תוצאה' - מנגנון העוטף אותנו בכל רגע ורגע בחיינו היומיומיים.
"אם בחוקותי תלכו, ואת מצוותי תשמורו, ועשיתם אותם... והקימותי את בריתי איתכם [אני אקיים את כל הבטחותי לכם]... ואם לא תשמעו לי, ולא תעשו את כל המצוות האלה... ויספתי ליסרה [לייסר] אתכם שבע על חטאותיכם..."
אנו מתוודעים פה לעקרון בסיסי ביותר ביהדות - עקרון הבחירה החופשית. עקרון זה בא לידי ביטוי כבר בפסוק הראשון בתנ"ך: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ".
קיימות שתי גישות, להבנת מקורות הקיום שלנו בעולם: הגישה הראשונה טוענת, כי העולם נוצר סתם, 'במקרה', כתוצאה מפעילות כימית או אסטרונומית מסוימת בחלל (כמו תיאוריית 'המפץ הגדול'). לעומתה, באה הגישה השניה וטוענת, כי העולם תוכנן היטב מראש ונוצר בפועל בהתאם לתכנון המיוחד שלו.
מה הן למעשה ההשלכות של כל אחת מן הגישות הללו?
אם נאמר שהעולם כולו נוצר רק 'במקרה', הרי שכל אחד מאתנו, כולל אותי - נוצרנו רק 'במקרה'. על פי הגישה הזו, אין כל מטרה לנוכחות שלנו בעולם ואין שום משמעות מיוחדת העומדת מאחורי הבריאה שלנו.
בתחילה, כשכל החומרים בחלל עוד היו מעורבבים זה בזה, בתקופת התוהו ובוהו, האם היה דבר שהוא טוב או דבר שהוא רע? סביר להניח שלא. האם היה קיים מושג הטוב או הרע כאשר רק נוצרו היצורים הראשונים בעולם? סביר מאד שלא.
בעולם שהוא כולו מקרי, לא קיימת היררכיה מסודרת של ערכים ועקרונות. אין שום סדר חשיבות ליסודות האמיתיים של החיים. בעולם שכזה, אי אפשר לטעון שחייו של אדם חשובים יותר מחייו של כלב. בעולם שכזה נותרות כל השאלות המוסריות ללא מענה ברור. לדוגמא, אם אני רואה מולי אדם טובע וכלב טובע, האם עלי להציל את הכלב, עוד לפני שאני ממהר להציל את האדם שטובע בים? או האם יהיה זה מוסרי מצדי, להגדיר קבוצת אנשים מסוימת כ'תת-אדם' ולכן להצדיק את השמדתם?
למרבה המזל, אנו מכירים גם את הגישה השניה לגבי נסיבות הבריאה. לפני כמעט 4000 שנה, חי לו נער בשם אברהם. הוא גדל במשפחה של עובדי אלילים, אך בניגוד אליהם, הוא הרבה להתבונן בעולם ולהתרשם מפלאי הטבע שראה סביבו. הוא הבחין בעובדה, שהשמש תמיד זורחת ושוקעת באותן השעות, כמו שעון מדויק להפליא ושהיא מחממת את כדור הארץ כתנור משוכלל ביותר. הוא ראה שהשמש אף מצליחה לייבש את הארץ מהגשם וכך מפעילה גם את מחזור המים בטבע. הוא חקר את המבנה הסימטרי המיוחד של כל פרח קטנטן שראה, הוא התבונן בשקיפות המיוחדת של המים, הוא התעמק בריח ובצבע המיוחדים של התפוז, באופן המיוחד שבו היה הפרי עטוף בקליפה המגוננת עליו. הוא התלהב אפילו מהחלוקה הנוחה שלו לפלחים המוכנים לאכילה. אברהם אבינו הבין דבר חשוב ביותר: העולם תוכנן בצורה מאד מדויקת ומושלמת. ההגיון הישר מחייב אותנו להסיק מכך, שיש מי שעיצב ותכנן את העולם הזה.
כתוצאה מכך, אברהם הפך למעשה ליהודי הראשון עלי אדמות.
--------------------------------------------------------------------------------
נשמה מושלמת
לפי השקפת היהדות, העולם נברא לאחר תכנון ועיצוב מדוקדק, כשהנחה זו מובילה אותנו לשאלה הבאה:
מדוע אנו נמצאים פה על פני כדור הארץ? מהי מטרתנו על פני האדמה הזאת?
האמת היא, כי קיימת מטרה מאד ברורה להימצאותנו בעולם.
לפני שהאדם מגיע אל העולם, הנשמה שלו - שהיא ישות רוחנית ונצחית - חיה ב'עולם שכולו נשמות'. לנשמה שלנו מאד נוח וטוב בעולם ההוא והיא מבלה את הימים בהתענגות רוחנית על קרבתו של הקב"ה.
אבל אז מגיע יום מסוים והנשמה 'מרגישה טפיחה על הכתף'. "הגיע הזמן שתרדי לעולם החומר. הגיע הזמן להיכנס אל תוך גוף אנושי של אדם בשר ודם". מדוע? משום שהנשמה, כשהיא בפני עצמה, איננה ישות מושלמת. בכדי להשתלם ולהתעלות, היא צריכה להתנסות בכמה וכמה ניסיונות ואתגרים, לא ממש פשוטים ואפילו די מורכבים.
האתגרים הללו מופיעים בתור אירועים ספציפיים, בדיוק בתחום בו הנשמה זקוקה ביותר ל'תיקון' שלה. האירועים הללו אינם כלל וכלל מקריים; ההפך הוא הנכון, הם כולם מכוונים מגבוה! המשמעות היא, שקיים קשר הדוק בין כל אירוע, לבין המסר שהוא מכיל בתוכו עבורנו.
ומהי המשימה שלנו בחיים? עלינו מוטל לגלות את הקשר הזה, שבין האירוע לבין המסר, לפעול בהתאם, לצמוח מתוכו ובדרך זו "לתקן" את הטעון תיקון.
להלן דוגמא מחיי האישיים, לדברי:
למדתי בעבר באוניברסיטה יוקרתית והיה ברשותי ספל, שהיה מוטבע עליו סמל האוניברסיטה. שנים רבות לאחר מכן, בעת שעבדתי במשרד מסוים, נהגתי לשאת את הספל ההוא לכל מקום בגאווה גדולה. רק מתוכו הסכמתי לשתות את הקפה שלי. אבל אז הגיע יום אחד והספל נפל על הרצפה והתרסק למאות חלקיקים קטנטנים. המחשבה הראשונה שעלתה במוחי הייתה: "אני חייב להתקשר לשותף שלי מהאוניברסיטה ולבקש ממנו לשלוח לי ספל חדש".
מדוע זה קרה לי? האם היה 'במקרה' הזה איזה מסר סמוי עבורי?
אבל לפני כן, הכרחתי את עצמי להתמודד עם שאלה עמוקה הרבה יותר: מדוע זה קרה לי? האם היה ה'במקרה' הזה איזה מסר סמוי עבורי? האם היה לזה קשר לצמיחה האישית שלי?
עשיתי לעצמי חשבון נפש עמוק ונוקב. הבנתי, שבכל יום כשהייתי נושא את הספל שלי לאורך המסדרון, הייתי מחזיק אותו בכזאת גאווה, כאילו אני מודיע לכולם, שאני קצת יותר טוב מהם - משום שהאוניברסיטה הזו הייתה כאילו 'בלעדית' שלי ולא של אף אחד אחר במשרד... כעת הצלחתי להבין מדוע הספל נשבר. היה זה מסר ברור. הייתי חייב להשתחרר מהיהירות הטיפשית שלי! רק לאחר ההתרסקות המוחלטת של הספל שלי, הצלחתי להוציא את עצמי מהשחצנות הריקנית הזו.
לפעמים הקשר בין האירוע לבין המסר שמאחוריו איננו כה ברור. לעיתים אנו נדרשים להשקיע מאמצים רבים עד שאנו מצליחים לגלות את הקשר בין השניים. יתכן שלעיתים אפילו לא נצליח להבין את המסר. אך לא משנה מהי התוצאה הסופית, כיוון שיש דבר אחד שהוא בטוח לחלוטין: אין אפשרות לצאת מופסדים! תהליך חשבון הנפש הוא תהליך בריא, שבסופו של דבר, תמיד, יביא לצמיחה אישית ולשיפור העצמיות שלנו.
מה שמזכיר לי סיפור נחמד:
אדם אחד מיהר בריצה בכדי להספיק לעלות על האוטובוס, אך הוא הגיע לתחנה שניה אחת מאוחר מדי והספיק לראות כיצד האוטובוס שלו עוזב את התחנה ויוצא לדרכו. בייאוש גדול, הוא פנה לאיש אחר שישב בתחנת האוטובוס ושאל אותו: "אוי, למה זה קורה דווקא לי?!".
"אני באמת לא יודע", ענה לו האיש הזר. "אבל יש לך עוד 15 דקות בשביל לחשוב על זה".
--------------------------------------------------------------------------------
להגביר את עוצמת המסר
קליטת המסר שנשלח אלינו באירועים שונים בחיינו, תלויה במידה בה אנו מקפידים לפקוח את עינינו ולחפש אחריו. רק כאשר אנו מודעים לעובדה, שמאחורי כל אירוע קיים מסר, ישנו סיכוי שגם נצליח לקלוט אותו.
אולם, מצד שני, אנחנו גם יכולים לבחור להתעלם לחלוטין מכל המסרים.
אכלתי פעם ארוחת צהריים עם אדם שמשקלו היה יותר ממאה ושלושים קילו. אכלנו יחד פיצה גדולה ופתאום נוכחתי לראות, שהאיש השמן שישב מולי נחנק ממש מהאוכל שהכניס לפיו. לפני שהצלחתי להתעשת בעצמי, הופיע שם אדם שלישי וביצע עליו את טכניקת 'היימליך' (שיטה שמסייעת לאדם שנחנק מהמזון שהוא אוכל). מתוך פיו של חברי קפץ החוצה גוש ענק של בצק, כמעט בגודל של כדור-טניס, ואתם יודעים מה עשה חברי השמן? באופן רגוע ביותר, הוא הרים את החתיכה הזו של הבצק מהשולחן, הניח אותה בפח האשפה שעמד לצדו והמשיך לאכול את שארית הפיצה, כאילו לא קרה דבר.
בסדר. אז מה כבר יכול לקרות לנו, אם נמשיך להתעלם מהמסרים שנשלחים אלינו?
אם נבחר להתעלם מהמסר שמגיע אלינו, זה לא יגרום לבעיה שלנו להיעלם.
גם אם נבחר להתעלם מהמסר שמגיע אלינו, זה לא יגרום לבעיה שלנו להיעלם. להפך. מפעם לפעם עוצמתו של המסר רק תלך ותגבר. הגמרא מסבירה, שבצורתם המקורית, המסרים שמועברים אלינו, מופיעים בבית, על חפצים או קירות הבית. כאשר האדם אינו מבחין במסרים הללו, הסימנים יתקרבו אליו מעט ויעברו אל הבגדים שהוא לובש על גופו. אך אם גם הפעם האדם בוחר שלא להבחין בסימנים הללו, הם יופיעו ממש על גופו.
אדם שמנסה להסתיר או לטייח את הסימנים הללו, עושה טעות גדולה ומשמעותית ביותר. הסימנים שסביבנו מופיעים בגלל סיבה רצינית מאד וכל אחד מאתנו חייב להתמודד עמם ולא לברוח מהם.
כל רופא יגיד לכם בדיוק את אותו הדבר: אם כואב לכם משהו, אל תתעלמו מזה. להיפך. לכו לטפל בכאב באופן המתאים, שהרי אם תתעלמו - הכאב רק יחמיר.
ומה סופו של הסיפור על חברי השמן? לאחר כמה חודשים, הוא החליק במדרגות ושבר לעצמו את עצם האגן. כלומר, שוב הגיע אליו המסר, אך הפעם, בצורה חמורה יותר. כאשר הלכתי לבקר אותו בבית החולים, הוא אמר לי באדישות מסוימת: "אני חושב להתחיל באיזו דיאטה בקרוב".
--------------------------------------------------------------------------------
לפעול כנגד הדחף הראשוני
כל ניסיון שאנו נדרשים לעמוד בפניו, תוכנן ועוצב במיוחד בדרך כזו, שתתאים לנסיבות החיים המיוחדות שלנו. המטרה של 'האירועים' הללו, להעיר אותנו מהאדישות ומה'שינה' בה אנו שקועים ולגרום לנו לפעול לזיכוך הנשמה שלנו. זוהי הרי המטרה שלשמה הקב"ה העמיד אותנו מלכתחילה על פני האדמה.
חשוב לציין שלעיתים, האירועים הללו קשים באופן יוצא דופן. אך ככל שהם נראים לנו מסובכים באותו רגע, מסתבר שזה בדיוק מה שדרוש לאדם, בכדי לעזור לו להתקדם הלאה בחיים. בזכות אותם אתגרים, האדם הופך כעת להיות חזק יותר, חכם יותר, או רגיש יותר לזולת.
נסו לחשוב על ספורטאי, אלוף העולם בקפיצה לגובה. כאשר המאמן שלו מגביה מעט את מוט הקפיצה, האם הוא מנסה לסבך לו את החיים - או האם הוא למעשה מנסה למצות את כל הפוטנציאל שקיים בספורטאי הזה? כמובן שהמאמן מעוניין בהצלחתו של הספורטאי! ואם הוא מאמן טוב באמת, הוא יודע בדיוק מתי וכמה להגביה את מוט הקפיצה. כמובן, עדיין יתכן שהספורטאי לא יצליח להגיע לגובה החדש שהציב עבורו המאמן. אך המאמן יודע, שאם הספורטאי ישקיע מספיק מאמצים וריכוז - הוא לבסוף יצליח.
התורה מספרת לנו, שאברהם אבינו היה איש של חסד וטו
תשס"ט
"וידבר ה' אל משה בהר סיני"
הרב אברהם צוקרמן
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
הרב מישאל דהאן זצ"ל
בשלשה מקומות נצטוו בני ישראל על קיומן של מצוות. במרה - לפני מעמד הר סיני, בהר סיני - לפני הקמת המשכן, ובאהל מועד - לאחר הקמת המשכן. במרה: שבת - מצוה שבין אדם למקום, משפטים - מצוות שבין אדם לחברו, כבוד אב ואם - מצוה שבין אדם לעצמו. באהל מועד - כל הנוגע לחיי היום יום: מה חלקם של טמאים בהקרבת קרבן פסח, מתי בנות יורשות, מה גורלו של המקלל, ומה דינו של המקושש וכדומה להם. בהר סיני - המודגשת במיוחד - מצות שמיטה, שדוקא היא יצאה ללמד על כל המצוות כלן שפרטיהן ודקדוקיהן הכל נאמר למשה מסיני. האמת היא שכל מצוה ומצוה יש בה משום בין אדם למקום גם כשעיקרה הוא בין אדם לחברו. הבולטת ביותר - מצות שמיטה. עיקרה בין אדם למקום "ושבתה הארץ שבת לה'", כמו שנאמר בשבת בראשית. אבל תוצאותיה המעשיות - בין אדם לחברו: "והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה לך ולעבדך ולאמתך לשכירך ולתושבך הגרים עמך" ויש בה גם הרבה מאד בין אדם לעצמו, להדריכו ולחנכו לא לשאול "מה נאכל", הזן ומפרנס "מביצי כינים עד קרני ראמים", דואג בראש ובראשונה לאדם בהיותו נברא בצלם והנאמר: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", הוא יסוד שהבריאה מושתת עליו, יש להאמין בה' ולבטוח בו. ומשום שהשמיטה כוללת בצוכה את שלשת סוגי המצוות, נבחרה היא להיות המלמד על כל המצוות שפרטיהן כמו כללותיהן נאמרו למשה מסיני.
(התשס"ב)
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=45&id=11025&q=' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... d=11025&q=</a>
"וידבר ה' אל משה בהר סיני"
הרב אברהם צוקרמן
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
הרב מישאל דהאן זצ"ל
בשלשה מקומות נצטוו בני ישראל על קיומן של מצוות. במרה - לפני מעמד הר סיני, בהר סיני - לפני הקמת המשכן, ובאהל מועד - לאחר הקמת המשכן. במרה: שבת - מצוה שבין אדם למקום, משפטים - מצוות שבין אדם לחברו, כבוד אב ואם - מצוה שבין אדם לעצמו. באהל מועד - כל הנוגע לחיי היום יום: מה חלקם של טמאים בהקרבת קרבן פסח, מתי בנות יורשות, מה גורלו של המקלל, ומה דינו של המקושש וכדומה להם. בהר סיני - המודגשת במיוחד - מצות שמיטה, שדוקא היא יצאה ללמד על כל המצוות כלן שפרטיהן ודקדוקיהן הכל נאמר למשה מסיני. האמת היא שכל מצוה ומצוה יש בה משום בין אדם למקום גם כשעיקרה הוא בין אדם לחברו. הבולטת ביותר - מצות שמיטה. עיקרה בין אדם למקום "ושבתה הארץ שבת לה'", כמו שנאמר בשבת בראשית. אבל תוצאותיה המעשיות - בין אדם לחברו: "והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה לך ולעבדך ולאמתך לשכירך ולתושבך הגרים עמך" ויש בה גם הרבה מאד בין אדם לעצמו, להדריכו ולחנכו לא לשאול "מה נאכל", הזן ומפרנס "מביצי כינים עד קרני ראמים", דואג בראש ובראשונה לאדם בהיותו נברא בצלם והנאמר: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", הוא יסוד שהבריאה מושתת עליו, יש להאמין בה' ולבטוח בו. ומשום שהשמיטה כוללת בצוכה את שלשת סוגי המצוות, נבחרה היא להיות המלמד על כל המצוות שפרטיהן כמו כללותיהן נאמרו למשה מסיני.
(התשס"ב)
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=45&id=11025&q=' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... d=11025&q=</a>
כאשר הראה אותך בהר
ואני יודעת שהם בונים להם בית. משכן לאהבתם. ואני רואה בעיניה איך היא מצפה שהוא יחזור באוזניה על תיאורי הכלים שהם יכניסו לכל חדר.
ב´ אדר ה´תשס"ט - רחלי לבל
"אני לא מבין למי אכפת רוחב המרצפות במבואה וגוון המרצפות בסלון!"
הבן של השכנים התחתן ועכשיו הוא בונה בית. אתה יושב אצלם בסלון. מקשיב בחצי אוזן לתיאורי הבניה המדוקדקים. הם פורשים את התכניות של הקבלן, ושל המעצב ומספרים על דרכי התאורה ועל הכלים שיעמדו בכל חדר. ואתה מקשיב ומת משעמום.
"את מי זה מעניין בכלל?" תשאל אותי אחר כך "כל הפרטים הקטנים הללו. המידות המדויקות של הרהיטים. החומרים מהם עשויים הקירות. וכל העיטורים של השולחן והמנורה. עמודי החצר המחושקים כסף. וחוץ מזה, כל ההתעסקות הזו בחומרנות" אתה אומר "כל כך לא רוחני."
והם? מסתכלים זה בזו במבט מאוהב. מפייסים זה את זו על ההשקעה הכספית ולפעמים כשהיא מביטה בו במבט מבולבל. מסיטה עיניה מהתכניות אל פניו. הוא עונה למבט השואל על פניה: "את לא מבינה? זה די פשוט. בדיוק כמו שהראיתי לך בהר."
ואני יודעת שהם בונים להם בית. משכן לאהבתם. ואני רואה בעיניה איך היא מצפה שהוא יחזור באוזניה על תיאורי הכלים שהם יכניסו לכל חדר. והוא מספר לה על השולחן ועל אורכו ורוחבו ועל עיטוריו. ועל הלחם המופלא שיוגש עליו תמיד. ברכת שמיים. ועל כל כלי השולחן הזהובים, הקערות והכפות הקשוות והמנקיות. והיא מחייכת בחיבה. ועל מנורת המאור הוא מספר, המנורה שתאיר כאור שבעת הימים. על גביעיה המשוקדים, על כפתוריה ופרחיה. והיא תטיל אורה בכל חדרי הבית. והיא תפיץ אור יקרות גם אל החוץ. ברכות אלוה מעל. והוא מסביר בהתלהבות כיצד תהיה עשויה, מקשה אחת. "כמו שהראיתי לך בהר" הוא אומר. כמו בהר.
ועל ארון הברית הוא מספר. ועל בדי עצי שיטים אשר יותנו בטבעות לנש
ואני יודעת שהם בונים להם בית. משכן לאהבתם. ואני רואה בעיניה איך היא מצפה שהוא יחזור באוזניה על תיאורי הכלים שהם יכניסו לכל חדר.
ב´ אדר ה´תשס"ט - רחלי לבל
"אני לא מבין למי אכפת רוחב המרצפות במבואה וגוון המרצפות בסלון!"
הבן של השכנים התחתן ועכשיו הוא בונה בית. אתה יושב אצלם בסלון. מקשיב בחצי אוזן לתיאורי הבניה המדוקדקים. הם פורשים את התכניות של הקבלן, ושל המעצב ומספרים על דרכי התאורה ועל הכלים שיעמדו בכל חדר. ואתה מקשיב ומת משעמום.
"את מי זה מעניין בכלל?" תשאל אותי אחר כך "כל הפרטים הקטנים הללו. המידות המדויקות של הרהיטים. החומרים מהם עשויים הקירות. וכל העיטורים של השולחן והמנורה. עמודי החצר המחושקים כסף. וחוץ מזה, כל ההתעסקות הזו בחומרנות" אתה אומר "כל כך לא רוחני."
והם? מסתכלים זה בזו במבט מאוהב. מפייסים זה את זו על ההשקעה הכספית ולפעמים כשהיא מביטה בו במבט מבולבל. מסיטה עיניה מהתכניות אל פניו. הוא עונה למבט השואל על פניה: "את לא מבינה? זה די פשוט. בדיוק כמו שהראיתי לך בהר."
ואני יודעת שהם בונים להם בית. משכן לאהבתם. ואני רואה בעיניה איך היא מצפה שהוא יחזור באוזניה על תיאורי הכלים שהם יכניסו לכל חדר. והוא מספר לה על השולחן ועל אורכו ורוחבו ועל עיטוריו. ועל הלחם המופלא שיוגש עליו תמיד. ברכת שמיים. ועל כל כלי השולחן הזהובים, הקערות והכפות הקשוות והמנקיות. והיא מחייכת בחיבה. ועל מנורת המאור הוא מספר, המנורה שתאיר כאור שבעת הימים. על גביעיה המשוקדים, על כפתוריה ופרחיה. והיא תטיל אורה בכל חדרי הבית. והיא תפיץ אור יקרות גם אל החוץ. ברכות אלוה מעל. והוא מסביר בהתלהבות כיצד תהיה עשויה, מקשה אחת. "כמו שהראיתי לך בהר" הוא אומר. כמו בהר.
ועל ארון הברית הוא מספר. ועל בדי עצי שיטים אשר יותנו בטבעות לנש
מהי האלטרנטיבה? - לפרשת בהר בחוקותי
הכל ניסה עם ישראל לעשות מול אויביו. חיפש דרכים לשלום, נתן בהם אמון עד כדי נתינת כלי נשק לידיהם, החזיר שטחים "כבושים", דיבר ודיבר ועשה ועשה, והנה הגענו למה שהגענו. רק דבר אחד לא ניסינו. לטפל בעצמינו... לחזור לעצמנו. להאמין בכחו ובנצחיותו, בחסנו ובנחישותו של עם ישראל, הבאים מכח אמונתינו בה' יתברך ובתורתו. עוד לא ניסינו לראות מה יקרה אם בחקתי תלכו... לפרשות בהר בחוקותי.
כ"ב אייר ה´תשס"ד - הרב יהושע ויצמן - ראש ישיבת מעלות
האמת העולה מן הפסוקים בפרשתינו היא כל כך פשוטה, ואף על פי כן היא נראית רחוקה[1]:
אם בחקתי תלכו... וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה (=פלסטינאים) מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם...
ואם לא תשמעו לי... ונגפתם לפני איביכם ורדו בכם שנאיכם ונסתם ואין רדף אתכם.
הכל ניסה עם ישראל לעשות מול אויביו. חיפש דרכים לשלום, נתן בהם אמון עד כדי נתינת כלי נשק לידיהם, החזיר שטחים "כבושים", דיבר ודיבר ועשה ועשה, והנה הגענו למה שהגענו.
רק דבר אחד לא ניסינו. לטפל בעצמינו... לחזור לעצמנו. להאמין בכחו ובנצחיותו, בחסנו ובנחישותו של עם ישראל, הבאים מכח אמונתינו בה' יתברך ובתורתו. עוד לא ניסינו לראות מה יקרה אם בחקתי תלכו...
זו האלטרנטיבה!
ברגע שיחזור עם ישראל לעצמו באמונה ובנחישות, ילמדו אויבנו שאין כל טעם בטרור ובהתאבדות. יבינו שזה לא יעזור להם. כל כחם הוא מההתלבטויות שלנו. "המזיקים נבראו בין השמשות". חוסר הבירור של הדברים אצלנו הוא הנותן דלק לטרור.
ככה זה בחינוך ילדים, בלימוד התלמידים ולהבדיל בטיפול בחיות (אדם) ובאויבים. כל אחד יודע שאם יברח מן הכלב, הכלב ירדוף אחריו, ואם יעמוד כנגדו הכלב יברח.
עם צלם אלוקים אפשר להיכנס גם לגוב האריות.
שם ה' שבקרבנו יביא ליראה מפנינו.
וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך[2].
ואז לא תהיינה שאלות. המיליונים כבר ימצאו לאן ללכת וכיצד להתנהג. כך הוכרע מאבקו הראשון של העם עם אויביו, כדלהלן[3].
"וילך אל ארץ" - כחה של נחישות
בספר הכוזרי כתב[4]:
ועל הארץ ההיא נפלה הקנאה בין יעקב ובין עשו בדבר הבכורה והברכה, ולסוף נדחה עשו, על אף גבורתו, מפני יעקב, עם כל חולשתו.
מדוע נדחה עשו ובאיזו פרשה נאמרו הדברים?
בסוף פרשת "וישלח" תוך תיאור תולדותיו של עשו נאמר[5]:
ואלה תלדות עשו הוא אדום. עשו לקח את נשיו מבנות כנען את עדה בת אילון החתי ואת אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי. ואת בשמת בת ישמעאל אחות נביות. ותלד עדה לעשו את אליפז ובשמת ילדה את רעואל. ואהליבמה ילדה את יעיש ואת יעלם ואת קרח אלה בני עשו אשר ילדו לו בארץ כנען. ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנתיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. כי היה רכושם רב משבת יחדו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אתם מפני מקניהם.
התורה מדגישה את קישורו של עשו לארץ כנען. נשיו בניו וכל רכושו הם מארץ זו. התורה גם מאריכה בפירוט הדברים שעשו לקח עימו בעזבו את הארץ.
לאן כל כך התאמץ עשו ללכת?
על כך אומרת התורה "וילך אל ארץ" ומפרש רש"י:
וילך אל ארץ - לגור באשר ימצא.
מדוע הולך עשו? על כך אומרת התורה:
ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אתם מפני מקניהם.
הסבר זה אינו מובן, במיוחד לאור האריכות והדגש על קשריו של עשו לארץ כנען. הלא עשו נשא נשים מבנות כנען ובניו נולדו בארץ כנען ורכושו מארץ כנען. ואילו יעקב נשיו - מחרן, בניו- מחרן, רכושו - מחרן, ואם אין מקום מרעה לשניהם על מי לעזוב לפי שורת הדין וההגיון? ומדוע לא השתמש עשו בכוחו לאכוף את צדקתו?
רש"י מסביר:
ולא יכלה ארץ מגוריהם - להספיק מרעה לבהמות שלהם. ומדרש אגדה 'מפני יעקב אחיו', מפני שטר חוב של גזירת (ט"ו, י"ג) 'כי גר יהיה זרעך', המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר. ומפני הבושה, שמכר בכורתו.
לכאורה היה רש"י צריך להביא את מדרש האגדה על המילים "מפני יעקב אחיו", שאותם דורש המדרש, ולא על המילים "ולא יכלה ארץ מגוריהם", אך רש"י הרגיש שהשאלה מתעוררת דווקא כאן, כשהתורה נותנת הסבר שהוא כשלעצמו אינו מספק.
מדוע עשו הולך לחפש לו מקום אחר על המפה?
עשו הולך מארץ ישראל "מפני יעקב אחיו" - מפני שראה את נחישותו של יעקב לשבת בארץ כנען. כשיעקב בא אל ארץ כנען, וברור לו שזהו מקומו וזוהי ארצו, עשו מבין לבד שהוא צריך לוותר.
זהו עומק המדרש שמביא רש"י:
מפני שטר חוב של גזירת (ט"ו, י"ג) 'כי גר יהיה זרעך', המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר.
עשו אינו מוכן להקריב בשביל ארץ ישראל, וברגע שיעקב מגיע הוא מבין שאין זה מקומו. התירוץ שהוא אמר, לאחרים ובודאי גם לעצמו, הוא שאין מספיק מקום בארץ לרכושם הרב, וזו הסיבה שכתבה התורה, אך המדרש חושף את עומק מחשבתו של עשו.
הלימוד מכאן לדורנו הוא חשוב ויסודי.
המאבק הראשון על ארץ ישראל הוכרע ללא קרב. נחישותו של יעקב היא שהכריעה את המאבק לצידו.
כאשר עם ישראל נחוש בדעתו שזהו מקומו וזוהי ארצו, אויביו מפנים את השטח, ומחפשים להם מקום אחר לגור בו. אך כל עוד עם ישראל מהסס ומתלבט האם זוהי אכן ארצו או שמא יש מקום לעמים אחרים בארץ - זוקפים האויבים ראש.
תפקידם של האויבים הוא לגרום לנו לבירור מעמיק יותר של תפקידנו בעולם ושל מקומה של ארץ ישראל בחייו של עם ישראל. אין הדבר תלוי אלא בנו וברצוננו. ברגע שיחליט עם ישראל שזה מקומו המוחלט ימצאו אויבנו את התירוצים מדוע לא טוב להם כאן.
לא קלה דרכנו
אין צורך להרחיב על מצבו הקשה של עם ישראל: הפיגועים הרבים, הכבוד הלאומי המושפל עד עפר, הבלבול האוחז את הציבור, המוראל הנמוך - אלו רק חלק מהדוגמאות.
מהו תפקידנו בימים אלו? כיצד עלינו להתייחס למאורעות העוברים עלינו?
התחושה הראשונית לאור ההתבוננות במציאות היא קשה.
איננו יכולים להתעלם מכך שמדינת ישראל קמה על גביהם של מעשי רשע רבים, שהיו שותפים להקמתה. הן רשע כלפי שמיא - כפירה ופריקת עול, נתינת חינוך כפרני לעולים חדשים וכדו', והן רשע כלפי הבריות.
לעיתים נדמה, שכל האמיתות עליהן חונכנו, כדוגמת "בונים בחול ואחר-כך מקדשים", האמיתות שלאורן נבנים הכלים על ידי אנשי החול, ואנשי הקודש י
הכל ניסה עם ישראל לעשות מול אויביו. חיפש דרכים לשלום, נתן בהם אמון עד כדי נתינת כלי נשק לידיהם, החזיר שטחים "כבושים", דיבר ודיבר ועשה ועשה, והנה הגענו למה שהגענו. רק דבר אחד לא ניסינו. לטפל בעצמינו... לחזור לעצמנו. להאמין בכחו ובנצחיותו, בחסנו ובנחישותו של עם ישראל, הבאים מכח אמונתינו בה' יתברך ובתורתו. עוד לא ניסינו לראות מה יקרה אם בחקתי תלכו... לפרשות בהר בחוקותי.
כ"ב אייר ה´תשס"ד - הרב יהושע ויצמן - ראש ישיבת מעלות
האמת העולה מן הפסוקים בפרשתינו היא כל כך פשוטה, ואף על פי כן היא נראית רחוקה[1]:
אם בחקתי תלכו... וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה (=פלסטינאים) מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם...
ואם לא תשמעו לי... ונגפתם לפני איביכם ורדו בכם שנאיכם ונסתם ואין רדף אתכם.
הכל ניסה עם ישראל לעשות מול אויביו. חיפש דרכים לשלום, נתן בהם אמון עד כדי נתינת כלי נשק לידיהם, החזיר שטחים "כבושים", דיבר ודיבר ועשה ועשה, והנה הגענו למה שהגענו.
רק דבר אחד לא ניסינו. לטפל בעצמינו... לחזור לעצמנו. להאמין בכחו ובנצחיותו, בחסנו ובנחישותו של עם ישראל, הבאים מכח אמונתינו בה' יתברך ובתורתו. עוד לא ניסינו לראות מה יקרה אם בחקתי תלכו...
זו האלטרנטיבה!
ברגע שיחזור עם ישראל לעצמו באמונה ובנחישות, ילמדו אויבנו שאין כל טעם בטרור ובהתאבדות. יבינו שזה לא יעזור להם. כל כחם הוא מההתלבטויות שלנו. "המזיקים נבראו בין השמשות". חוסר הבירור של הדברים אצלנו הוא הנותן דלק לטרור.
ככה זה בחינוך ילדים, בלימוד התלמידים ולהבדיל בטיפול בחיות (אדם) ובאויבים. כל אחד יודע שאם יברח מן הכלב, הכלב ירדוף אחריו, ואם יעמוד כנגדו הכלב יברח.
עם צלם אלוקים אפשר להיכנס גם לגוב האריות.
שם ה' שבקרבנו יביא ליראה מפנינו.
וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך[2].
ואז לא תהיינה שאלות. המיליונים כבר ימצאו לאן ללכת וכיצד להתנהג. כך הוכרע מאבקו הראשון של העם עם אויביו, כדלהלן[3].
"וילך אל ארץ" - כחה של נחישות
בספר הכוזרי כתב[4]:
ועל הארץ ההיא נפלה הקנאה בין יעקב ובין עשו בדבר הבכורה והברכה, ולסוף נדחה עשו, על אף גבורתו, מפני יעקב, עם כל חולשתו.
מדוע נדחה עשו ובאיזו פרשה נאמרו הדברים?
בסוף פרשת "וישלח" תוך תיאור תולדותיו של עשו נאמר[5]:
ואלה תלדות עשו הוא אדום. עשו לקח את נשיו מבנות כנען את עדה בת אילון החתי ואת אהליבמה בת ענה בת צבעון החוי. ואת בשמת בת ישמעאל אחות נביות. ותלד עדה לעשו את אליפז ובשמת ילדה את רעואל. ואהליבמה ילדה את יעיש ואת יעלם ואת קרח אלה בני עשו אשר ילדו לו בארץ כנען. ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנתיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. כי היה רכושם רב משבת יחדו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אתם מפני מקניהם.
התורה מדגישה את קישורו של עשו לארץ כנען. נשיו בניו וכל רכושו הם מארץ זו. התורה גם מאריכה בפירוט הדברים שעשו לקח עימו בעזבו את הארץ.
לאן כל כך התאמץ עשו ללכת?
על כך אומרת התורה "וילך אל ארץ" ומפרש רש"י:
וילך אל ארץ - לגור באשר ימצא.
מדוע הולך עשו? על כך אומרת התורה:
ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אתם מפני מקניהם.
הסבר זה אינו מובן, במיוחד לאור האריכות והדגש על קשריו של עשו לארץ כנען. הלא עשו נשא נשים מבנות כנען ובניו נולדו בארץ כנען ורכושו מארץ כנען. ואילו יעקב נשיו - מחרן, בניו- מחרן, רכושו - מחרן, ואם אין מקום מרעה לשניהם על מי לעזוב לפי שורת הדין וההגיון? ומדוע לא השתמש עשו בכוחו לאכוף את צדקתו?
רש"י מסביר:
ולא יכלה ארץ מגוריהם - להספיק מרעה לבהמות שלהם. ומדרש אגדה 'מפני יעקב אחיו', מפני שטר חוב של גזירת (ט"ו, י"ג) 'כי גר יהיה זרעך', המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר. ומפני הבושה, שמכר בכורתו.
לכאורה היה רש"י צריך להביא את מדרש האגדה על המילים "מפני יעקב אחיו", שאותם דורש המדרש, ולא על המילים "ולא יכלה ארץ מגוריהם", אך רש"י הרגיש שהשאלה מתעוררת דווקא כאן, כשהתורה נותנת הסבר שהוא כשלעצמו אינו מספק.
מדוע עשו הולך לחפש לו מקום אחר על המפה?
עשו הולך מארץ ישראל "מפני יעקב אחיו" - מפני שראה את נחישותו של יעקב לשבת בארץ כנען. כשיעקב בא אל ארץ כנען, וברור לו שזהו מקומו וזוהי ארצו, עשו מבין לבד שהוא צריך לוותר.
זהו עומק המדרש שמביא רש"י:
מפני שטר חוב של גזירת (ט"ו, י"ג) 'כי גר יהיה זרעך', המוטל על זרעו של יצחק, אמר אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר.
עשו אינו מוכן להקריב בשביל ארץ ישראל, וברגע שיעקב מגיע הוא מבין שאין זה מקומו. התירוץ שהוא אמר, לאחרים ובודאי גם לעצמו, הוא שאין מספיק מקום בארץ לרכושם הרב, וזו הסיבה שכתבה התורה, אך המדרש חושף את עומק מחשבתו של עשו.
הלימוד מכאן לדורנו הוא חשוב ויסודי.
המאבק הראשון על ארץ ישראל הוכרע ללא קרב. נחישותו של יעקב היא שהכריעה את המאבק לצידו.
כאשר עם ישראל נחוש בדעתו שזהו מקומו וזוהי ארצו, אויביו מפנים את השטח, ומחפשים להם מקום אחר לגור בו. אך כל עוד עם ישראל מהסס ומתלבט האם זוהי אכן ארצו או שמא יש מקום לעמים אחרים בארץ - זוקפים האויבים ראש.
תפקידם של האויבים הוא לגרום לנו לבירור מעמיק יותר של תפקידנו בעולם ושל מקומה של ארץ ישראל בחייו של עם ישראל. אין הדבר תלוי אלא בנו וברצוננו. ברגע שיחליט עם ישראל שזה מקומו המוחלט ימצאו אויבנו את התירוצים מדוע לא טוב להם כאן.
לא קלה דרכנו
אין צורך להרחיב על מצבו הקשה של עם ישראל: הפיגועים הרבים, הכבוד הלאומי המושפל עד עפר, הבלבול האוחז את הציבור, המוראל הנמוך - אלו רק חלק מהדוגמאות.
מהו תפקידנו בימים אלו? כיצד עלינו להתייחס למאורעות העוברים עלינו?
התחושה הראשונית לאור ההתבוננות במציאות היא קשה.
איננו יכולים להתעלם מכך שמדינת ישראל קמה על גביהם של מעשי רשע רבים, שהיו שותפים להקמתה. הן רשע כלפי שמיא - כפירה ופריקת עול, נתינת חינוך כפרני לעולים חדשים וכדו', והן רשע כלפי הבריות.
לעיתים נדמה, שכל האמיתות עליהן חונכנו, כדוגמת "בונים בחול ואחר-כך מקדשים", האמיתות שלאורן נבנים הכלים על ידי אנשי החול, ואנשי הקודש י