אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
שבת -פרשת בשלח~
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
בשלח(שמות יג:יז-יז:טז)
פשוט עשה זאת קפוץ לתוך הים!
משה רבנו, משמש במשך שנה שלימה כשליחו של הקב"ה, המנחית על מצרים מכות קשות. מכות המביאות בסופו של דבר, לחיסולה ולנפילתה של המעצמה המצרית. לאחר המכה העשירית, החמורה וההרסנית ביותר מכת בכורות מסכים פרעה לבסוף לשחרר את בני ישראל ממצרים.
אבל, בהיותו "חולה כבוד" באופן כפייתי, הוא משנה את דעתו מיד עם צאתם מארצו ומחליט לרדוף אחריהם ולהשיבם לשליטתו. כאשר העבדים המשוחררים מביטים לאחור, הם מבחינים באלפי חיילים מצריים, הרכובים על כרכרות סוסים משוכללות, מתקרבים אליהם במהירות מפחידה. הפאניקה במחנה הניצולים מתחילה להתפשט. הם מרגישים לכודים, אבודים, ללא כל דרך מילוט, כשלפניהם ממתין רק הים הגדול, ים סוף.
בני ישראל מתחילים להתלונן בפני משה ולהאשימו:
"המבלי אין קברים במצרים, לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו, להוציאנו ממצרים?... חדל ממנו, ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוד את מצרים, ממותינו במדבר!" (שמות י"ד:12-11).
מגוחך, נכון? כיצד היו מסוגלים, לאחר 210 שנים של עבודה קשה ומפרכת במצרים, להתלונן בפני משה רבנו על ששחרר אותם משם?!
לפני עשרים שנה בשטוקהולם, מספר טרוריסטים חטפו אזרחים חפים מפשע והחזיקו בהם כבני ערובה. בני הערובה עברו התעללות קשה ביותר, הן פיזית והן רגשית ולאחר ששוחררו לבסוף, שודרה בכל אמצעי התקשורת מסיבת עיתונאים. באותו האירוע, כל החטופים דיברו בשבחם של החוטפים והחמיאו להם באופן מדהים! מאוחר יותר, לאחר אותו אירוע, בעולם הפסיכולוגיה החליטו לכנות תופעה זו בשם: "תסמונת שטוקהולם", תסמונת בה האסירים מפתחים תחושות הערכה וחמימות כלפי הסוהרים שלהם.
עבור בני ישראל שחיו במצרים, החיים היו די נוחים. יתכן אמנם שהשכר הוא זעום והמיטה עשויה מתבן, אבל ישנו גם יתרון עצום במעמד של עבדות: כל צרכיו של האדם ניתנים לו ואין לו כל צורך לעמוד מול החלטות חשובות ומכריעות בחייו. אין כביסה, אין קניות, אין עסקאות כלכליות ואין דרישות מיוחדות. המילה "מצרים" גזורה מהמילה "מיצר" שפירושה, מאסר. לפעמים דווקא התא הקטן והצפוף ביותר, הוא שגורם לנו להרגיש שאנו נמצאים במקום הכי מוגן ובטוח.
--------------------------------------------------------------------------------
קפיצה קטנה לאדם קפיצה גדולה לאנושות!
שלושה מליון בני אדם, ניצבים על שפת הים, כשבפניהם שתי ברירות: או לקפוץ קדימה אל תוך הים (שטרם נבקע לשניים!), או לשוב בחזרה למצרים. מי הים קרים, זרים ומבשרים רעות. מצרים היא מקום גרוע אמנם, אך מוכר וחמים.
החיילים המצרים מתקרבים בקצב מהיר ביותר. בני ישראל נכנסים לפאניקה ואז, נחשון בן עמינדב, איש פשוט משבט יהודה, עושה צעד אחד קטן אל תוך הים. (זהו המקרה הראשון של "צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות"). אבל הים עדיין אינו נבקע. נחשון ממשיך בדרכו. המים מגיעים לו לברכיים ועדיין, הים אינו נבקע. נחשון ממשיך הלאה, יותר ויותר עמוק אל תוך הים: המים מגיעים לו כעת למותניים, לחזה. ועדיין, הים נותר שלם.
נחשון מריץ מחשבות רבות בתוך ראשו: "אולי באמת עדיף לשוב למצרים". נחשון מריץ מחשבות רבות בתוך ראשו: "אולי באמת עדיף לשוב למצרים", אך הוא מייד מזכיר לעצמו: "משמעות החיים היא צמיחה בלתי פוסקת... לעזוב את המקום הנינוח ולהשאירו מאחור... להתקדם הלאה, קדימה, אל עבר הלא נודע..." כשהאלטרנטיבה להישאר במקום הבטוח והמוכר, היא למעשה לדרוך במקום ובסופו של דבר, לגווע. "מצרים", חושב לעצמו נחשון, "איננה אופציה בכלל!".
כעת המים כבר מכסים את צווארו של נחשון. הוא עומד בפני מבחן עצום, האם להמשיך או לסגת, אבל הוא עדיין מחליט להמשיך הלאה, אל מעמקי הים הגדול. המים מגיעים לו לאף וממש ברגע זה, ברגע האחרון... הים נבקע לשניים. כל העם ממהר אחריו אל תוך הים. סוף סוף, החופש האמיתי מגיע.
--------------------------------------------------------------------------------
הערכה עצמית
למרות שכל אחד מבני ישראל נכח במאורע הגדול, בכל זאת חווייתו של נחשון בן עמינדב הייתה שונה מאד משל כל השאר. כאשר נחשון חצה את הים, הוא עמד שם כשהוא מלא חיים ותחושת רעננות. העתיד לא היה ברור, אך נחשון לקח על עצמו את האתגר המפחיד ועשה את הצעד האמיץ קדימה. הוא השאיר את משא העבדות אי שם מאחור. הוא היה אדם חופשי ומשוחרר, הן בגופו והן בנשמתו.
נסו להשוות את החוויה שלו, לחוויה של כל שאר בני-ישראל שנכנסו אל תוך הים, רק לאחר שהוא נבקע. הם היו ודאי מאוכזבים מעצמם, על שלא היה להם את האומץ הנדרש, שבלט כל כך אצל נחשון. במקרה של נחשון התורה מציינת: "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמות י"ד:22), ואילו אצל השאר הסדר הוא הפוך: "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" (שמות י"ד:29).
הייתה להם הזדמנות נדירה להגיע לצמיחה אישית ורוחנית והיא אבדה לנצח נצחים.הגאון מוילנא,שחי באירופה במאה ה-18 לספירה, נותן הסבר יפיפה בהקשר זה: התורה מתארת את חווייתו המיוחדת של נחשון ואומרת: "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות י"ד:22). אצל כל השאר, התיאור נכתב במילים מאד דומות, אך הכתיב הוא חסר: "והמים להם חמה מימינם ומשמאלם" (שמות י"ד:29). המילה "חמה" יכולה גם להיות מנוקדת בצירה, וליצור את המילה 'חימה' (שפירושה כעס). התורה משקפת כאן את האכזבה שחש כל אחד מבני ישראל (ואת 'כעסו' של הקב"ה), על שלא היה להם את אומץ הלב שהיה לנחשון בן עמינדב ועל כך שלא מימשו את הפוטנציאל הטמון בהם. הייתה להם הזדמנות נדירה להגיע לצמיחה אישית ורוחנית והיא אבדה לנצח נצחים.
--------------------------------------------------------------------------------
לקפוץ פנימה
סיפור קריעתו של ים סוף מופיע בצורות אחרות גם אצלנו, בחיי היומיום. בסופו של דבר, סיפור חיינו מסתכם במספר קטן של רגעי מפתח, בהם אנו נדרשים לקבל החלטות חשובות וגורליות. ההחלטות הללו, הן שקובעות את ההבדל האמיתי בין חיים של הישגים גדולים, לבין חיים מוחמצים ומפוספסים. לעיתים קרובות מדי אנו נוטים לדחות את הקץ, עד שכבר אין בידינו כל ברירה אחרת. "הדלת נטרקת לנו מול הפרצוף" ואנחנו מנחמים את עצמנו ואומרים: 'נו, מה כבר יכולתי לעשות, העניינים פשוט לא הסתדרו כפי שציפיתי'.
בשבת הקרובה, בזמן שאנו קוראים בתורה את פרשת "בשלח", קחו לעצמכם מספר דקות וערכו בדק בית קטן:
אילו מצבים שליליים אני למעשה מנציח, רק משום שאיני מוכן לעשות את המאמץ לשנות את עצמי?
מדוע אני פוחד משינויים?
מהו הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות לי?
מה מונע ממני לממש את הפוטנציאל המלא שלי?
בעוד עשר שנים מעכשיו, על מה אצטער שלא החלטתי היום?
לפעמים התשובה היחידה היא: "פשוט עשה זאת". קפוץ אל תוך הים!לפעמים התשובה היחידה היא: "פשוט עשה זאת". קפוץ אל תוך הים!
פעם ניגשו אנשים לרבי נחמן מברסלב (המנהיג החסידי המפורסם של המאה ה-18) ושאלו אותו את השאלה הבאה: "מה קורה לאדם, שמרגיש מרוחק מאד מהקב"ה ומהתורה? כיצד הוא יוכל להיכנס אל תוך מעגל הרוחניות שמצד אחד הוא מאד מפתה ומושך, אך מצד שני גם מפחיד ומרתיע?". רבי נחמן מברסלב השיב להם כך: "על האדם הזה לגשת לשולחן השבת ולשיר לעצמו ניגון ידוע. שישיר אותו בלהט ובהתלהבות גדולה, ברגש שיוצא עמוק מתוך הנשמה. זוהי הדרך לקפוץ פנימה אל עולם הרוחניות".
--------------------------------------------------------------------------------
ה'קרשנדו' של החיים
למרבה הצער, החיים שלנו אינם מכילים מוסיקה שרק הולכת ומתקרבת אל השיא הגדול ('קרשנדו') שלה. מוסיקה שתפקידה להודיע לנו, על הופעתו של "הרגע הגדול" בחיינו. התקווה היחידה שלנו להימלט מכבליהם של המצרים, היא להתמודד באופן גלוי ואמיתי עם החרדות שלנו ולנצל היטב את ההזדמנויות שהקב"ה מזמן עבורנו לצמיחה אישית ורוחנית.
מובן שאיננו מסוגלים תמיד לדעת, מה מחכה לנו "בצדו השני של הים", אבל זהו בעצם חלק מהיופי בחיים וזו ההזדמנות שלנו, להתרגש ולהתלהב מעוצמתם.
התורה אומרת לנו, שנחשון בן עמינדב בחר בחיים. אנו חייבים לנהוג כמוהו. התחושה של בחירה זו, משחררת ומרגיעה. הערכתנו העצמית תלויה בכך ובעצם, זוהי האופציה היחידה הקיימת בפנינו.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.co.il/tp/sw/48857702.html' target='_blank'>http://www.aish.co.il/tp/sw/48857702.html</a>
פשוט עשה זאת קפוץ לתוך הים!
משה רבנו, משמש במשך שנה שלימה כשליחו של הקב"ה, המנחית על מצרים מכות קשות. מכות המביאות בסופו של דבר, לחיסולה ולנפילתה של המעצמה המצרית. לאחר המכה העשירית, החמורה וההרסנית ביותר מכת בכורות מסכים פרעה לבסוף לשחרר את בני ישראל ממצרים.
אבל, בהיותו "חולה כבוד" באופן כפייתי, הוא משנה את דעתו מיד עם צאתם מארצו ומחליט לרדוף אחריהם ולהשיבם לשליטתו. כאשר העבדים המשוחררים מביטים לאחור, הם מבחינים באלפי חיילים מצריים, הרכובים על כרכרות סוסים משוכללות, מתקרבים אליהם במהירות מפחידה. הפאניקה במחנה הניצולים מתחילה להתפשט. הם מרגישים לכודים, אבודים, ללא כל דרך מילוט, כשלפניהם ממתין רק הים הגדול, ים סוף.
בני ישראל מתחילים להתלונן בפני משה ולהאשימו:
"המבלי אין קברים במצרים, לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו, להוציאנו ממצרים?... חדל ממנו, ונעבדה את מצרים, כי טוב לנו עבוד את מצרים, ממותינו במדבר!" (שמות י"ד:12-11).
מגוחך, נכון? כיצד היו מסוגלים, לאחר 210 שנים של עבודה קשה ומפרכת במצרים, להתלונן בפני משה רבנו על ששחרר אותם משם?!
לפני עשרים שנה בשטוקהולם, מספר טרוריסטים חטפו אזרחים חפים מפשע והחזיקו בהם כבני ערובה. בני הערובה עברו התעללות קשה ביותר, הן פיזית והן רגשית ולאחר ששוחררו לבסוף, שודרה בכל אמצעי התקשורת מסיבת עיתונאים. באותו האירוע, כל החטופים דיברו בשבחם של החוטפים והחמיאו להם באופן מדהים! מאוחר יותר, לאחר אותו אירוע, בעולם הפסיכולוגיה החליטו לכנות תופעה זו בשם: "תסמונת שטוקהולם", תסמונת בה האסירים מפתחים תחושות הערכה וחמימות כלפי הסוהרים שלהם.
עבור בני ישראל שחיו במצרים, החיים היו די נוחים. יתכן אמנם שהשכר הוא זעום והמיטה עשויה מתבן, אבל ישנו גם יתרון עצום במעמד של עבדות: כל צרכיו של האדם ניתנים לו ואין לו כל צורך לעמוד מול החלטות חשובות ומכריעות בחייו. אין כביסה, אין קניות, אין עסקאות כלכליות ואין דרישות מיוחדות. המילה "מצרים" גזורה מהמילה "מיצר" שפירושה, מאסר. לפעמים דווקא התא הקטן והצפוף ביותר, הוא שגורם לנו להרגיש שאנו נמצאים במקום הכי מוגן ובטוח.
--------------------------------------------------------------------------------
קפיצה קטנה לאדם קפיצה גדולה לאנושות!
שלושה מליון בני אדם, ניצבים על שפת הים, כשבפניהם שתי ברירות: או לקפוץ קדימה אל תוך הים (שטרם נבקע לשניים!), או לשוב בחזרה למצרים. מי הים קרים, זרים ומבשרים רעות. מצרים היא מקום גרוע אמנם, אך מוכר וחמים.
החיילים המצרים מתקרבים בקצב מהיר ביותר. בני ישראל נכנסים לפאניקה ואז, נחשון בן עמינדב, איש פשוט משבט יהודה, עושה צעד אחד קטן אל תוך הים. (זהו המקרה הראשון של "צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות"). אבל הים עדיין אינו נבקע. נחשון ממשיך בדרכו. המים מגיעים לו לברכיים ועדיין, הים אינו נבקע. נחשון ממשיך הלאה, יותר ויותר עמוק אל תוך הים: המים מגיעים לו כעת למותניים, לחזה. ועדיין, הים נותר שלם.
נחשון מריץ מחשבות רבות בתוך ראשו: "אולי באמת עדיף לשוב למצרים". נחשון מריץ מחשבות רבות בתוך ראשו: "אולי באמת עדיף לשוב למצרים", אך הוא מייד מזכיר לעצמו: "משמעות החיים היא צמיחה בלתי פוסקת... לעזוב את המקום הנינוח ולהשאירו מאחור... להתקדם הלאה, קדימה, אל עבר הלא נודע..." כשהאלטרנטיבה להישאר במקום הבטוח והמוכר, היא למעשה לדרוך במקום ובסופו של דבר, לגווע. "מצרים", חושב לעצמו נחשון, "איננה אופציה בכלל!".
כעת המים כבר מכסים את צווארו של נחשון. הוא עומד בפני מבחן עצום, האם להמשיך או לסגת, אבל הוא עדיין מחליט להמשיך הלאה, אל מעמקי הים הגדול. המים מגיעים לו לאף וממש ברגע זה, ברגע האחרון... הים נבקע לשניים. כל העם ממהר אחריו אל תוך הים. סוף סוף, החופש האמיתי מגיע.
--------------------------------------------------------------------------------
הערכה עצמית
למרות שכל אחד מבני ישראל נכח במאורע הגדול, בכל זאת חווייתו של נחשון בן עמינדב הייתה שונה מאד משל כל השאר. כאשר נחשון חצה את הים, הוא עמד שם כשהוא מלא חיים ותחושת רעננות. העתיד לא היה ברור, אך נחשון לקח על עצמו את האתגר המפחיד ועשה את הצעד האמיץ קדימה. הוא השאיר את משא העבדות אי שם מאחור. הוא היה אדם חופשי ומשוחרר, הן בגופו והן בנשמתו.
נסו להשוות את החוויה שלו, לחוויה של כל שאר בני-ישראל שנכנסו אל תוך הים, רק לאחר שהוא נבקע. הם היו ודאי מאוכזבים מעצמם, על שלא היה להם את האומץ הנדרש, שבלט כל כך אצל נחשון. במקרה של נחשון התורה מציינת: "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמות י"ד:22), ואילו אצל השאר הסדר הוא הפוך: "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" (שמות י"ד:29).
הייתה להם הזדמנות נדירה להגיע לצמיחה אישית ורוחנית והיא אבדה לנצח נצחים.הגאון מוילנא,שחי באירופה במאה ה-18 לספירה, נותן הסבר יפיפה בהקשר זה: התורה מתארת את חווייתו המיוחדת של נחשון ואומרת: "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות י"ד:22). אצל כל השאר, התיאור נכתב במילים מאד דומות, אך הכתיב הוא חסר: "והמים להם חמה מימינם ומשמאלם" (שמות י"ד:29). המילה "חמה" יכולה גם להיות מנוקדת בצירה, וליצור את המילה 'חימה' (שפירושה כעס). התורה משקפת כאן את האכזבה שחש כל אחד מבני ישראל (ואת 'כעסו' של הקב"ה), על שלא היה להם את אומץ הלב שהיה לנחשון בן עמינדב ועל כך שלא מימשו את הפוטנציאל הטמון בהם. הייתה להם הזדמנות נדירה להגיע לצמיחה אישית ורוחנית והיא אבדה לנצח נצחים.
--------------------------------------------------------------------------------
לקפוץ פנימה
סיפור קריעתו של ים סוף מופיע בצורות אחרות גם אצלנו, בחיי היומיום. בסופו של דבר, סיפור חיינו מסתכם במספר קטן של רגעי מפתח, בהם אנו נדרשים לקבל החלטות חשובות וגורליות. ההחלטות הללו, הן שקובעות את ההבדל האמיתי בין חיים של הישגים גדולים, לבין חיים מוחמצים ומפוספסים. לעיתים קרובות מדי אנו נוטים לדחות את הקץ, עד שכבר אין בידינו כל ברירה אחרת. "הדלת נטרקת לנו מול הפרצוף" ואנחנו מנחמים את עצמנו ואומרים: 'נו, מה כבר יכולתי לעשות, העניינים פשוט לא הסתדרו כפי שציפיתי'.
בשבת הקרובה, בזמן שאנו קוראים בתורה את פרשת "בשלח", קחו לעצמכם מספר דקות וערכו בדק בית קטן:
אילו מצבים שליליים אני למעשה מנציח, רק משום שאיני מוכן לעשות את המאמץ לשנות את עצמי?
מדוע אני פוחד משינויים?
מהו הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות לי?
מה מונע ממני לממש את הפוטנציאל המלא שלי?
בעוד עשר שנים מעכשיו, על מה אצטער שלא החלטתי היום?
לפעמים התשובה היחידה היא: "פשוט עשה זאת". קפוץ אל תוך הים!לפעמים התשובה היחידה היא: "פשוט עשה זאת". קפוץ אל תוך הים!
פעם ניגשו אנשים לרבי נחמן מברסלב (המנהיג החסידי המפורסם של המאה ה-18) ושאלו אותו את השאלה הבאה: "מה קורה לאדם, שמרגיש מרוחק מאד מהקב"ה ומהתורה? כיצד הוא יוכל להיכנס אל תוך מעגל הרוחניות שמצד אחד הוא מאד מפתה ומושך, אך מצד שני גם מפחיד ומרתיע?". רבי נחמן מברסלב השיב להם כך: "על האדם הזה לגשת לשולחן השבת ולשיר לעצמו ניגון ידוע. שישיר אותו בלהט ובהתלהבות גדולה, ברגש שיוצא עמוק מתוך הנשמה. זוהי הדרך לקפוץ פנימה אל עולם הרוחניות".
--------------------------------------------------------------------------------
ה'קרשנדו' של החיים
למרבה הצער, החיים שלנו אינם מכילים מוסיקה שרק הולכת ומתקרבת אל השיא הגדול ('קרשנדו') שלה. מוסיקה שתפקידה להודיע לנו, על הופעתו של "הרגע הגדול" בחיינו. התקווה היחידה שלנו להימלט מכבליהם של המצרים, היא להתמודד באופן גלוי ואמיתי עם החרדות שלנו ולנצל היטב את ההזדמנויות שהקב"ה מזמן עבורנו לצמיחה אישית ורוחנית.
מובן שאיננו מסוגלים תמיד לדעת, מה מחכה לנו "בצדו השני של הים", אבל זהו בעצם חלק מהיופי בחיים וזו ההזדמנות שלנו, להתרגש ולהתלהב מעוצמתם.
התורה אומרת לנו, שנחשון בן עמינדב בחר בחיים. אנו חייבים לנהוג כמוהו. התחושה של בחירה זו, משחררת ומרגיעה. הערכתנו העצמית תלויה בכך ובעצם, זוהי האופציה היחידה הקיימת בפנינו.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.co.il/tp/sw/48857702.html' target='_blank'>http://www.aish.co.il/tp/sw/48857702.html</a>
פרשיות השבוע
מה צריך בשביל לעורר סערה תקשורתית, מי המתחרה החדש של העץ הנדיב וגם לאיזה פרסומת התגיס הרמבם?
י"ד שבט ה´תש"ע - חיים אקשטיין
אחת לכמה זמן צה"ל מחליף רמטכ"ל, סגן רמטכ"ל, אלופי פיקוד, ראשי מטות - אבל רק פעם בהרבה שנים צה"ל מחליף נעליים. התדירות בה חיילים מצליחים להשיג נעליים שמתאימות יותר למידתן, קרובה פחות או יותר לתדירות בה פורצות מלחמות. אז עכשיו, כשהרב רפי פרץ נכנס לתפקיד הרב הצבאי הראשי, וכולם מצפים ממנו להיכנס בדיוק לנעליים של הרב רונצקי - יהיה לו די קשה להחליף לנעליים עם המידות שלו, ולבחור בעצמו איזה רבצ"ר הוא רוצה להיות. המדור מאחל לו שיצליח בכך בכל זאת, ומתוך כך יזכה להצלחה גם בשאר האתגרים הנכונים לו בתפקידו החדש.
"שבת של טיולים"?
מזג האוויר הסוער ששרר בארצנו בשבוע שעבר, החליט שמגיע לו קצת לנוח בסוף השבוע. מה שגרם למזג אוויר נוח ונעים למדי במהלך השבת.
ב"ישראל היום" שיצא ביום ראשון, מיד לאחר אותה שבת, ראו לנכון לציין את העובדה הנ"ל בעמוד הראשי. הם ציינו זאת על-ידי תמונה של גולשים בחרמון, תחת הכותרת "שבת של טיולים". המדור מניח שהכוונה איננה לטיולים שדורשים נסיעה ברכב - כי אם כן, הכותרת הזאת יכולה לצרום בעיני רבים מהקוראים, שעבורם אין דבר כזה "שבת של טיולים". אז הכוונה כנראה לטיולים קצרים בשכונה אחרי הצ'ולנט. אז למה היתה שם תמונה של גולשים בחרמון? אולי זה צילום אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה.
או שלמערכת העיתון אין קשר לחלק מקוראיו.
לא פרסמת כתבה על הפרדה - לא עשית
גרעיני 'נחשון' של בני עקיבא אירגנו השבוע ערב תחת הכותרת "ידינו לא שפכו את הדם הזה?". הערב היה אמור להתקיים בראשון לציון, במקום בו נרצחה משפחת אושרנקו, ולעסוק באלימות הגואה בחברה הישראלית, ובשאלה מה המקום שלנו בסיפור הזה. בסופו של דבר, האירוע בוטל ברגע האחרון מסיבות טכניות שונות, אבל המדור - מתוך הערכה להשקעה של החבר'ה - מצרף מחשבה למעשה.
אגב, סביר להניח שגם אילו הערב היה מתקיים, רבים מכם בכל זאת לא היו שומעים עליו הרבה. אולי היה צריך לדבר עם אחד מכתבי ynet, ולספר להם שהולך להתקיים אירוע של בני עקיבא, ולא תהיה בו שירת נשים (גם לא שירת גברים, אף אחד בכלל לא היה אמור לשיר, אבל אל תגלו את הפרט הזה). או אז היוזמה היתה מכה גלים וזוכה להד ציבורי נרחב במגזר הדתי-לאומי.
אירוע של פעמיים בחיים
מזל טוב לשופט בדימוס אליהו וינוגרד (זה שעל שמו ועדת וינוגרד), לרגל בר המצווה. לא של אחד מניניו, גם של לא של אחד מנכדיו, אפילו לא של בניו, אלא בר המצווה שלו עצמו. לרגל יום הולדתו ה-83, שזה אומר בדיוק 70 שנה אחרי הבר-מצווה המקורית, חשב לעצמו השופט שבר-מצווה זה דווקא דבר נחמד, וגם אם לא שייך לערוך אירוע שכזה מדי שבוע, פעם בשבעים שנה זה לגיטימי בהחלט. אמר ועשה: הזמין את כל משפחתו המורחבת לבית הכנסת הגדול בתל אביב, עלה לתורה, קרא את ההפטרה, נשא דרשה וכמובן ספג מטח כבד של סוכריות טופי. ממש שידור חוזר מגיל 13, רק בלי בעיות של קול מתחלף ודודות מעצבנות שמתפלאות איך גדלת.
הרעיון לעשות בר-מצווה בגיל מבוגר הוא רעיון מוצלח למדי, ואולי הוא אפילו מתחיל כבר להתפשט, אבל למעשה אין בו צורך. הרי אפשר לבוא לבית הכנסת בכל תאריך ובכל גיל, ואפשר לקרוא בתורה ולשאת דרשה מתי שרוצים. חבל שאנשים מרגישים שאף-על-פי שבית הכנסת קרוב לבית, והוא פתוח לקהל הרחב, הם עדיין צריכים להמציא תירוץ של "בר-מצווה" כדי לעלות בו לתורה ולשאת דרשה. וזה לא רק כי הם רוצים שיזרקו עליהם סוכריות.
אורות ארץ ישראל
שכוייח השבוע ל"אור האורות", אירגון מפיצי תורת הרב קוק בקהלי יעד שונים, שהוציאו חוברת שלמה שכולה פסקאות ואמרות של הראי"ה הקשורות לט"ו בשבט בדרך זו או אחרת. בהנחה שעד עכשיו הספר היחיד לט"ו בשבט היה "העץ הנדיב" (שהוא כמובן ספר שמעודד ניצול מופרז של עצים; רק תחשבו כמה יערות נכרתו כדי להדפיס ספר שלם, שיש בו בסך הכל שורה אחת על כל שני עמודים), באמת הגיע הזמן לחלופה קצת יותר רצינית.
ותהייה קטנה לסיום
משרדי פרסום נוהגים להצמיד לקמפיינים דוגמנים, ספורטאים, שחקנים או כל מי שהצמדתו לאבקת מרק תגרום לקהל לחשוב שהיא טעימה. לכן לא היה מפתיע כלל לראות בימים אלה מסע פרסום חדש, בו מככב אחד המגה-סטארים של עם ישראל בכל הדורות: הרמב"ם. עצותיו של רבנו משה בן מיימון לחיים בריאים, מעטרות כעת את הפרסומות של קופת-חולים 'כללית'. נכון, ברגע הראשון נראה קצת מוזר לראות פרסומת כזאת, אבל במחשבה שניה - אם יאיר לפיד יכול לשכנע אנשים באיזה בנק לבחור, ואורנה בנאי יכולה לשכנע אנשים איזה קורנפלקס לקנות, קל וחומר שגם דמותו של הנשר הגדול, בעל ניסיון שכנוע מוכח בקרב העם היהודי ב-800 השנים האחרונות, תוכל להורות לנבוכים איזוהי קופת החולים המועדפת. אדרבה, מתבקש שכל המפרסמים יאמצו את הרעיון: עצותיו הכלכליות של יוסף הצדיק תעטרנה פרסומות לבנקים, אמרות חכמה ומדע של הגאון מוילנא תשובצנה בפרסומות למכוני פסיכומטרי, השגות הראב"ד על הרמב"ם תשולבנה בפרסומות של קופות החולים המתחרות וכן הלאה.
ובכל זאת, עולה התהייה: אילו היינו באמת שואלים בעצתו של הרמב"ם, לא סביר שהוא היה אומר שאין טוב יותר לנפש מהינזרות מפרסומות?
בברכת כך הולכים השותלים, רון בלב ואת ביד, מן העיר ומן הכפר, מן העמק מן ההר, בטו בשבט (לא בשבת).
<a href='http://www.kipa.co.il/now/show.asp?id=36740' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/now/show.asp?id=36740</a>
מה צריך בשביל לעורר סערה תקשורתית, מי המתחרה החדש של העץ הנדיב וגם לאיזה פרסומת התגיס הרמבם?
י"ד שבט ה´תש"ע - חיים אקשטיין
אחת לכמה זמן צה"ל מחליף רמטכ"ל, סגן רמטכ"ל, אלופי פיקוד, ראשי מטות - אבל רק פעם בהרבה שנים צה"ל מחליף נעליים. התדירות בה חיילים מצליחים להשיג נעליים שמתאימות יותר למידתן, קרובה פחות או יותר לתדירות בה פורצות מלחמות. אז עכשיו, כשהרב רפי פרץ נכנס לתפקיד הרב הצבאי הראשי, וכולם מצפים ממנו להיכנס בדיוק לנעליים של הרב רונצקי - יהיה לו די קשה להחליף לנעליים עם המידות שלו, ולבחור בעצמו איזה רבצ"ר הוא רוצה להיות. המדור מאחל לו שיצליח בכך בכל זאת, ומתוך כך יזכה להצלחה גם בשאר האתגרים הנכונים לו בתפקידו החדש.
"שבת של טיולים"?
מזג האוויר הסוער ששרר בארצנו בשבוע שעבר, החליט שמגיע לו קצת לנוח בסוף השבוע. מה שגרם למזג אוויר נוח ונעים למדי במהלך השבת.
ב"ישראל היום" שיצא ביום ראשון, מיד לאחר אותה שבת, ראו לנכון לציין את העובדה הנ"ל בעמוד הראשי. הם ציינו זאת על-ידי תמונה של גולשים בחרמון, תחת הכותרת "שבת של טיולים". המדור מניח שהכוונה איננה לטיולים שדורשים נסיעה ברכב - כי אם כן, הכותרת הזאת יכולה לצרום בעיני רבים מהקוראים, שעבורם אין דבר כזה "שבת של טיולים". אז הכוונה כנראה לטיולים קצרים בשכונה אחרי הצ'ולנט. אז למה היתה שם תמונה של גולשים בחרמון? אולי זה צילום אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה.
או שלמערכת העיתון אין קשר לחלק מקוראיו.
לא פרסמת כתבה על הפרדה - לא עשית
גרעיני 'נחשון' של בני עקיבא אירגנו השבוע ערב תחת הכותרת "ידינו לא שפכו את הדם הזה?". הערב היה אמור להתקיים בראשון לציון, במקום בו נרצחה משפחת אושרנקו, ולעסוק באלימות הגואה בחברה הישראלית, ובשאלה מה המקום שלנו בסיפור הזה. בסופו של דבר, האירוע בוטל ברגע האחרון מסיבות טכניות שונות, אבל המדור - מתוך הערכה להשקעה של החבר'ה - מצרף מחשבה למעשה.
אגב, סביר להניח שגם אילו הערב היה מתקיים, רבים מכם בכל זאת לא היו שומעים עליו הרבה. אולי היה צריך לדבר עם אחד מכתבי ynet, ולספר להם שהולך להתקיים אירוע של בני עקיבא, ולא תהיה בו שירת נשים (גם לא שירת גברים, אף אחד בכלל לא היה אמור לשיר, אבל אל תגלו את הפרט הזה). או אז היוזמה היתה מכה גלים וזוכה להד ציבורי נרחב במגזר הדתי-לאומי.
אירוע של פעמיים בחיים
מזל טוב לשופט בדימוס אליהו וינוגרד (זה שעל שמו ועדת וינוגרד), לרגל בר המצווה. לא של אחד מניניו, גם של לא של אחד מנכדיו, אפילו לא של בניו, אלא בר המצווה שלו עצמו. לרגל יום הולדתו ה-83, שזה אומר בדיוק 70 שנה אחרי הבר-מצווה המקורית, חשב לעצמו השופט שבר-מצווה זה דווקא דבר נחמד, וגם אם לא שייך לערוך אירוע שכזה מדי שבוע, פעם בשבעים שנה זה לגיטימי בהחלט. אמר ועשה: הזמין את כל משפחתו המורחבת לבית הכנסת הגדול בתל אביב, עלה לתורה, קרא את ההפטרה, נשא דרשה וכמובן ספג מטח כבד של סוכריות טופי. ממש שידור חוזר מגיל 13, רק בלי בעיות של קול מתחלף ודודות מעצבנות שמתפלאות איך גדלת.
הרעיון לעשות בר-מצווה בגיל מבוגר הוא רעיון מוצלח למדי, ואולי הוא אפילו מתחיל כבר להתפשט, אבל למעשה אין בו צורך. הרי אפשר לבוא לבית הכנסת בכל תאריך ובכל גיל, ואפשר לקרוא בתורה ולשאת דרשה מתי שרוצים. חבל שאנשים מרגישים שאף-על-פי שבית הכנסת קרוב לבית, והוא פתוח לקהל הרחב, הם עדיין צריכים להמציא תירוץ של "בר-מצווה" כדי לעלות בו לתורה ולשאת דרשה. וזה לא רק כי הם רוצים שיזרקו עליהם סוכריות.
אורות ארץ ישראל
שכוייח השבוע ל"אור האורות", אירגון מפיצי תורת הרב קוק בקהלי יעד שונים, שהוציאו חוברת שלמה שכולה פסקאות ואמרות של הראי"ה הקשורות לט"ו בשבט בדרך זו או אחרת. בהנחה שעד עכשיו הספר היחיד לט"ו בשבט היה "העץ הנדיב" (שהוא כמובן ספר שמעודד ניצול מופרז של עצים; רק תחשבו כמה יערות נכרתו כדי להדפיס ספר שלם, שיש בו בסך הכל שורה אחת על כל שני עמודים), באמת הגיע הזמן לחלופה קצת יותר רצינית.
ותהייה קטנה לסיום
משרדי פרסום נוהגים להצמיד לקמפיינים דוגמנים, ספורטאים, שחקנים או כל מי שהצמדתו לאבקת מרק תגרום לקהל לחשוב שהיא טעימה. לכן לא היה מפתיע כלל לראות בימים אלה מסע פרסום חדש, בו מככב אחד המגה-סטארים של עם ישראל בכל הדורות: הרמב"ם. עצותיו של רבנו משה בן מיימון לחיים בריאים, מעטרות כעת את הפרסומות של קופת-חולים 'כללית'. נכון, ברגע הראשון נראה קצת מוזר לראות פרסומת כזאת, אבל במחשבה שניה - אם יאיר לפיד יכול לשכנע אנשים באיזה בנק לבחור, ואורנה בנאי יכולה לשכנע אנשים איזה קורנפלקס לקנות, קל וחומר שגם דמותו של הנשר הגדול, בעל ניסיון שכנוע מוכח בקרב העם היהודי ב-800 השנים האחרונות, תוכל להורות לנבוכים איזוהי קופת החולים המועדפת. אדרבה, מתבקש שכל המפרסמים יאמצו את הרעיון: עצותיו הכלכליות של יוסף הצדיק תעטרנה פרסומות לבנקים, אמרות חכמה ומדע של הגאון מוילנא תשובצנה בפרסומות למכוני פסיכומטרי, השגות הראב"ד על הרמב"ם תשולבנה בפרסומות של קופות החולים המתחרות וכן הלאה.
ובכל זאת, עולה התהייה: אילו היינו באמת שואלים בעצתו של הרמב"ם, לא סביר שהוא היה אומר שאין טוב יותר לנפש מהינזרות מפרסומות?
בברכת כך הולכים השותלים, רון בלב ואת ביד, מן העיר ומן הכפר, מן העמק מן ההר, בטו בשבט (לא בשבת).
<a href='http://www.kipa.co.il/now/show.asp?id=36740' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/now/show.asp?id=36740</a>