אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
שבת -פרשת ויחי!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
ויחי!
ויחי יעקב בארץ מצרים, שבע עשרה שנה ..." (בראשית מז ,כ"ח)
יעקב לא מת
בפתיחת פרשתנו כתוב "ויקרבו ימי ישראל למות" (מז' כט) ובהמשך "ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת" (מח' כא') וכן לגבי חניטתו נאמר "ויחנטו הרופאים את ישראל" (נ' ב), אולם על הפסוק "ויכל יעקב לצות את בניו ויאסוף את רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו" (מ"ט ל"ג) מביא רש"י ויגוע ויאסף ומיתה לא נאמרה ואמרו חז"ל יעקב אבינו לא מת, ומבאר הרמב"ן "כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים" ומקור דבריו במס' תענית (דף ה ע"ב) "א"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת", ולשאלת הגמ' "וכי בכדי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא וקברו קבריא" (כלומר וכי סתם ספדו וחנטו וקברו את יעקב אם הוא לא מת?!) השיב רבי יוחנן: "מקרא אני דורש שנאמר "ואתה אל תירא, עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" "מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". המהרש"א במקום מוסיף שהתורה הדגישה זאת דווקא לגבי יעקב מכיוון שהוא לא מת בארץ ישראל - ארץ החיים והיה מקום לטעות שהוא שונה מאבותיו - אבות האומה. לכן יש להדגיש שמיתתו כאילו הייתה ב"ארץ החיים". בין כך ובין כך צריך לבאר את הפסוקים שהבאנו לעיל שבהם מוזכרת בפירוש המיתה? [עיין בפירוש הרמב"ן לפסוקים אלה. וברש"י על דברי הגמרא תענית]. הרב חרל"פ (מי מרום חלק ח' מאמר ק"ז) מדייק שכל מקום שנזכרה מיתה היא מתייחסת, לשם ישראל ואלו בפסוק שממנו לומדים שלא מת אלא רק נאסף אל עמיו נזכר השם יעקב. זה מלמדנו שה"מיתה" הייתה רק בבחינה של ישראל. "יעקב" הוא השם שקיבל עוד מתחילת יצירתו, טבע של קדושה, ואלו את השם "ישראל" קיבל כאשר התעלה "כי שרית עם אלוקים ואנשים ותוכל" (ל"ב כט) "וכל דבר שהונח בתחילת היצירה בטבע הדבר לא תפול בו השתנות הדבר, ולכן בחינת יעקב היא תולדה טבעית ולא שייכים כל גדרי השתנות לפי שזהו טבע הקדושה, אבל בחינת ישראל שבכוח בחירתו התעלה ואינו חלק מהטבע לכן יחולו בו שינויים וחלופין לעיתים".ביאור נוסף שנוכל לתת לקביעת חז"ל "יעקב אבינו לא מת" אפשרי על פי יסוד שנלמד מההפטרה של פרשתנו. ההפטרה מספרת לנו על הפגישה האחרונה של דוד לפני מותו עם בנו שלמה, אנחנו מצפים שבפגישה כזו של שני עמודי עולם יתגלו לנו "רזי דרזין". בדומה למה שאנחנו מוצאים בפרשתינו כשיעקב רצה לגלות את הקץ ונסתלקה השכינה ואז הסתפק בברכה שנתן לכל אחד מבניו - פרטים על יעודו ההיסטורי. כאן אנחנו מוצאים שדוד אומר "אנכי הולך בדרך כל ארץ וחזקת והיית לאיש, ושמרת את משמרת ה' אלקיך ללכת בדרכיו". לכאורה צואה פשוטה שכל יהודי היה יכול לומר לבניו. ויש לומר שדוד המלך לימד כאן יסוד חשוב מאוד. כידוע האדם לאחר מותו נקרא "עומד" כיוון שאין מוטלות עליו מצוות שיכולות להצעיד אותו קדימה, אולם דוד לימד שבכוח הבן לגרום לאב להיות במצב של "אנוכי הולך". בכוח המעשים הטובים של הבן הנובעים מהחינוך שנתן האב הרי האב ממשיך להתעלות, ומכאן הביטוי "ברא כרעא דאבוה". יעקב זכה להקים שנים עשר שבטי י-ה שהגיעו יחד למדרגתו של יעקב לפיכך נחשב יעקב כלא מת. "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
<a href='http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/ויחי.htm' target='_blank'>http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/ויחי.htm</a>
ויחי יעקב בארץ מצרים, שבע עשרה שנה ..." (בראשית מז ,כ"ח)
יעקב לא מת
בפתיחת פרשתנו כתוב "ויקרבו ימי ישראל למות" (מז' כט) ובהמשך "ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת" (מח' כא') וכן לגבי חניטתו נאמר "ויחנטו הרופאים את ישראל" (נ' ב), אולם על הפסוק "ויכל יעקב לצות את בניו ויאסוף את רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו" (מ"ט ל"ג) מביא רש"י ויגוע ויאסף ומיתה לא נאמרה ואמרו חז"ל יעקב אבינו לא מת, ומבאר הרמב"ן "כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים" ומקור דבריו במס' תענית (דף ה ע"ב) "א"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת", ולשאלת הגמ' "וכי בכדי ספדו ספדיא וחנטו חנטיא וקברו קבריא" (כלומר וכי סתם ספדו וחנטו וקברו את יעקב אם הוא לא מת?!) השיב רבי יוחנן: "מקרא אני דורש שנאמר "ואתה אל תירא, עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" "מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". המהרש"א במקום מוסיף שהתורה הדגישה זאת דווקא לגבי יעקב מכיוון שהוא לא מת בארץ ישראל - ארץ החיים והיה מקום לטעות שהוא שונה מאבותיו - אבות האומה. לכן יש להדגיש שמיתתו כאילו הייתה ב"ארץ החיים". בין כך ובין כך צריך לבאר את הפסוקים שהבאנו לעיל שבהם מוזכרת בפירוש המיתה? [עיין בפירוש הרמב"ן לפסוקים אלה. וברש"י על דברי הגמרא תענית]. הרב חרל"פ (מי מרום חלק ח' מאמר ק"ז) מדייק שכל מקום שנזכרה מיתה היא מתייחסת, לשם ישראל ואלו בפסוק שממנו לומדים שלא מת אלא רק נאסף אל עמיו נזכר השם יעקב. זה מלמדנו שה"מיתה" הייתה רק בבחינה של ישראל. "יעקב" הוא השם שקיבל עוד מתחילת יצירתו, טבע של קדושה, ואלו את השם "ישראל" קיבל כאשר התעלה "כי שרית עם אלוקים ואנשים ותוכל" (ל"ב כט) "וכל דבר שהונח בתחילת היצירה בטבע הדבר לא תפול בו השתנות הדבר, ולכן בחינת יעקב היא תולדה טבעית ולא שייכים כל גדרי השתנות לפי שזהו טבע הקדושה, אבל בחינת ישראל שבכוח בחירתו התעלה ואינו חלק מהטבע לכן יחולו בו שינויים וחלופין לעיתים".ביאור נוסף שנוכל לתת לקביעת חז"ל "יעקב אבינו לא מת" אפשרי על פי יסוד שנלמד מההפטרה של פרשתנו. ההפטרה מספרת לנו על הפגישה האחרונה של דוד לפני מותו עם בנו שלמה, אנחנו מצפים שבפגישה כזו של שני עמודי עולם יתגלו לנו "רזי דרזין". בדומה למה שאנחנו מוצאים בפרשתינו כשיעקב רצה לגלות את הקץ ונסתלקה השכינה ואז הסתפק בברכה שנתן לכל אחד מבניו - פרטים על יעודו ההיסטורי. כאן אנחנו מוצאים שדוד אומר "אנכי הולך בדרך כל ארץ וחזקת והיית לאיש, ושמרת את משמרת ה' אלקיך ללכת בדרכיו". לכאורה צואה פשוטה שכל יהודי היה יכול לומר לבניו. ויש לומר שדוד המלך לימד כאן יסוד חשוב מאוד. כידוע האדם לאחר מותו נקרא "עומד" כיוון שאין מוטלות עליו מצוות שיכולות להצעיד אותו קדימה, אולם דוד לימד שבכוח הבן לגרום לאב להיות במצב של "אנוכי הולך". בכוח המעשים הטובים של הבן הנובעים מהחינוך שנתן האב הרי האב ממשיך להתעלות, ומכאן הביטוי "ברא כרעא דאבוה". יעקב זכה להקים שנים עשר שבטי י-ה שהגיעו יחד למדרגתו של יעקב לפיכך נחשב יעקב כלא מת. "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
<a href='http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/ויחי.htm' target='_blank'>http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/ויחי.htm</a>
Homeעל הפרשה ה'שבועי' של שרגא על "אפריים ומנשה" שבכל דור ודור
ויחי(בראשית מז:כח-נ:כו)
על "אפריים ומנשה" שבכל דור ודור
יעקב חש כי יום מותו הולך וקרב ולכן הוא אוסף סביבו את תריסר בניו, על מנת למסור להם את צוואתו הרוחנית ולברכם.
אך קודם כל, עוד בטרם ברך את בניו, הוא קורא לשני נכדיו - אפרים ומנשה - על מנת לברכם ראשונים. נשאלת השאלה, מדוע יעקב מקדים את ברכתם של שני נכדיו לברכת בניו? על מה ולמה ברכת הנכדים נראית לו כל כך חשובה?
הפרשנים מסבירים (ואת זאת יודע כל אחד שכבר יש לו נכדים משלו), שהשמחה שיש לאדם מנכדיו, היא אפילו רבה יותר מהשמחה שיש לו מבניו.
מדוע זה באמת כך?
אצל מרבית היצורים החיים, קיימות מערכות יחסים בין האבות לבנים - בין אם מדובר בלביאה שמגוננת על גורי האריות שלה ובין אם מדובר בציפור המאכילה את גוזליה הקטנים. אבל רק אצל בני האדם קיים מושג של נכדים, מושג שמשמעותו המשכיות והנצחה לפרק זמן ממושך יותר מדור אחד. עובדה זו היא תוצאה של הנשמה שלנו, ששורשיה נטועים בנצחיות ובאינסופיות. לפיכך, כאשר אנחנו הופכים לסבא ולסבתא, אנו מגשימים למעשה באופן העמוק ביותר את הייחודיות שלנו כבני אדם.
--------------------------------------------------------------------------------
אחווה ורעות בין אחים
קיימת חשיבות נוספת לברכתו של יעקב.
אחד המנהגים היפים ביותר בעולם היהודי, הוא הרגע שבו ההורים מברכים את ילדיהם בכל שבוע, ממש לפני שכולם מתיישבים יחדיו לסעודת ליל השבת. הבנות מתברכות בלשון זו: "ישימך אלוקים כשרה, רבקה, רחל ולאה". והבנים מתברכים בנוסח הבא: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".
מה קרה לשלושת האבות שלנו - לאברהם, יצחק ויעקב? מודע נבחרו אפרים ומנשה להיכלל בברכה החשובה והמסורתית הזו, במקום שלושת האבות?!
ובכן, אפרים ומנשה היו האחים הראשונים בעולם היהודי, שלא שררה ביניהם כל איבה או מחלוקת. שני בניו של אברהם אבינו - יצחק וישמעאל - לא הצליחו להסתדר זה עם זה, כשהמריבות ביניהם מייסדות את הבסיס לעימות הישראלי- ערבי, עד עצם היום הזה. בדור הבא, אצל שני בניו של יצחק - יעקב ועשו - היו ויכוחים כה מרים, עד שעשו ניסה כמעט בכל דרך אפשרית להרוג את יעקב, כשהוא מורה לצאצאיו להמשיך ולרדוף את בניו של יעקב. אפילו בדור שלאחריו, אצל בניו של יעקב, מכרו האחים את יוסף לאורחת הישמעאלים, שהעבירה אותו לעבדות בארץ מצרים.
על ידי החלפה זו, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה כל יריבות או מחלוקת. אפרים ומנשה מייצגים מערכת יחסים אידיאלית, הקוטעת את הרצף הזה. עובדה זו גם מסבירה לנו מדוע מחליף יעקב בין שתי ידיו, כאשר הוא מברך את אפרים (הצעיר מבין שני האחים), לפני שברך את מנשה הבכור. על ידי החלפה זו, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה כל יריבות או מחלוקת (ראה בראשית מ"ח:14-13).
הורים, המברכים עד עצם היום הזה, את בניהם ובנותיהם בערב שבת, מנציחים למעשה את כוונתו של יעקב. משום שאין בעולם ברכה גדולה יותר, מאשר השכנת שלום בין האחים. אכן, נכונות הן המילים שאמר דוד המלך בספר תהילים: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהילים קל"ג:1).
זוהי הנחת שהקב"ה מאחל לכל יהודי בעולם כולו.
--------------------------------------------------------------------------------
ואף על פי כן, להישאר יהודי!
הרב שמשון רפאל הירש, שחי במאה התשע-עשרה בגרמניה, מציע הסבר אחר לסיבה בעבורה לאורך כל הדורות, הבנים זוכים בברכתם של אפרים ומנשה:
בדורות הראשונים של שושלת העם היהודי - אצל אברהם, יצחק ויעקב? גידול וחינוך הילדים התבצע בעיקר בארץ ישראל. ארץ הקודש היא המקום המתאים והנוח ביותר לכל יהודי. הגמרא אף מציינת ש"אפילו האוויר בארץ ישראל מחכים כל אדם". מבחינה מסוימת, קל יותר להיות יהודי, בארץ ישראל.
אבל, בעקבות הרעב הגדול שתקף את האזור, יעקב ובני משפחתו נאלצו לרדת מצריימה. הדור הבא כבר גדל, כשהוא מוקף בעבודה זרה ובחוקי מוסר מעוותים ואכזריים. האתגר שעמד בפניהם היה לדאוג, כי היהדות תמשיך להתקיים בתוך הסביבה הגלותית והקשה הזו.
לאורך כל הדורות, הורים יהודים התפללו שבניהם יצליחו לעמוד מול כל הפיתויים שמציעה הגלות וישמרו על זהותם היהודית. לכן, אומר הרב שמשון רפאל הירש, במהלך ההיסטוריה, ראו ההורים חשיבות מיוחדת בהשוואת בניהם דווקא לאפרים ולמנשה, ששמרו על זהותם היהודית, על אף שחיו בגלות, בין הגויים.
הדבר המתבקש ביותר, הוא להזניח את היהדות לטובת הפיתויים הרבים שסובבים אותם. מסתבר, שזו משימה כלל לא פשוטה. כאשר לדוגמא, יהודים בגלות עומדים בפני מציאות של חגיגות 'חג המולד', הדבר המתבקש ביותר הוא להזניח את היהדות לטובת הפיתויים הרבים שסובבים אותם. זוהי הסיבה, שמחייבת את ההורים להיאבק תמיד במציאות שמקיפה את בניהם ולהדגיש את הערכים היפים של היהדות. הטכניקות האפקטיביות ביותר לשם כך, הן חוויות בעלות השפעה, כמו טיולים בארץ ותנועות נוער, המדגישות את יופיו של עולם היהדות.
ובסופו של דבר, כיצד ההורה יודע אם הוא הצליח במשימתו?
הרבה יותר מהילדים שלנו, דווקא הנכדים הם אלה שחושפים את מידת יציבותם של הערכים היהודיים שספגו והם אלה שמראים מה יהיה הכיוון הרוחני של המשך השושלת המשפחתית. מכאן גם מגיעה האמרה הידועה לכל יהודי החי בארצות הגולה: "השאלה היא לא האם ילדיך יישארו יהודים, אלא האם נכדיך יהיו יהודים".
מה באמת יצא מזרעם של אפרים ומנשה? למרות הסיכויים הנמוכים שהיו להם בהיוולדם לתוך מציאות טמאה ומנוונת, הם עדיין הצליחו להישאר נאמנים לערכי התורה ולמצוותיה. לכן, כיוון שחלק גדול מעמנו עדיין יושב בארצות הגולה, אנו בוחרים עד היום לברך את בנינו שיהיו דומים לאפרים ולמנשה.
מי ייתן וכולנו נתברך בבנים הגאים ביהדותם - וגם בנכדים שכאלה.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס
<a href='http://www.aish.co.il/tp/sw/48856897.html' target='_blank'>http://www.aish.co.il/tp/sw/48856897.html</a>
ויחי(בראשית מז:כח-נ:כו)
על "אפריים ומנשה" שבכל דור ודור
יעקב חש כי יום מותו הולך וקרב ולכן הוא אוסף סביבו את תריסר בניו, על מנת למסור להם את צוואתו הרוחנית ולברכם.
אך קודם כל, עוד בטרם ברך את בניו, הוא קורא לשני נכדיו - אפרים ומנשה - על מנת לברכם ראשונים. נשאלת השאלה, מדוע יעקב מקדים את ברכתם של שני נכדיו לברכת בניו? על מה ולמה ברכת הנכדים נראית לו כל כך חשובה?
הפרשנים מסבירים (ואת זאת יודע כל אחד שכבר יש לו נכדים משלו), שהשמחה שיש לאדם מנכדיו, היא אפילו רבה יותר מהשמחה שיש לו מבניו.
מדוע זה באמת כך?
אצל מרבית היצורים החיים, קיימות מערכות יחסים בין האבות לבנים - בין אם מדובר בלביאה שמגוננת על גורי האריות שלה ובין אם מדובר בציפור המאכילה את גוזליה הקטנים. אבל רק אצל בני האדם קיים מושג של נכדים, מושג שמשמעותו המשכיות והנצחה לפרק זמן ממושך יותר מדור אחד. עובדה זו היא תוצאה של הנשמה שלנו, ששורשיה נטועים בנצחיות ובאינסופיות. לפיכך, כאשר אנחנו הופכים לסבא ולסבתא, אנו מגשימים למעשה באופן העמוק ביותר את הייחודיות שלנו כבני אדם.
--------------------------------------------------------------------------------
אחווה ורעות בין אחים
קיימת חשיבות נוספת לברכתו של יעקב.
אחד המנהגים היפים ביותר בעולם היהודי, הוא הרגע שבו ההורים מברכים את ילדיהם בכל שבוע, ממש לפני שכולם מתיישבים יחדיו לסעודת ליל השבת. הבנות מתברכות בלשון זו: "ישימך אלוקים כשרה, רבקה, רחל ולאה". והבנים מתברכים בנוסח הבא: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".
מה קרה לשלושת האבות שלנו - לאברהם, יצחק ויעקב? מודע נבחרו אפרים ומנשה להיכלל בברכה החשובה והמסורתית הזו, במקום שלושת האבות?!
ובכן, אפרים ומנשה היו האחים הראשונים בעולם היהודי, שלא שררה ביניהם כל איבה או מחלוקת. שני בניו של אברהם אבינו - יצחק וישמעאל - לא הצליחו להסתדר זה עם זה, כשהמריבות ביניהם מייסדות את הבסיס לעימות הישראלי- ערבי, עד עצם היום הזה. בדור הבא, אצל שני בניו של יצחק - יעקב ועשו - היו ויכוחים כה מרים, עד שעשו ניסה כמעט בכל דרך אפשרית להרוג את יעקב, כשהוא מורה לצאצאיו להמשיך ולרדוף את בניו של יעקב. אפילו בדור שלאחריו, אצל בניו של יעקב, מכרו האחים את יוסף לאורחת הישמעאלים, שהעבירה אותו לעבדות בארץ מצרים.
על ידי החלפה זו, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה כל יריבות או מחלוקת. אפרים ומנשה מייצגים מערכת יחסים אידיאלית, הקוטעת את הרצף הזה. עובדה זו גם מסבירה לנו מדוע מחליף יעקב בין שתי ידיו, כאשר הוא מברך את אפרים (הצעיר מבין שני האחים), לפני שברך את מנשה הבכור. על ידי החלפה זו, יעקב ביקש להצביע על העובדה, שבין שני האחים, לא שררה כל יריבות או מחלוקת (ראה בראשית מ"ח:14-13).
הורים, המברכים עד עצם היום הזה, את בניהם ובנותיהם בערב שבת, מנציחים למעשה את כוונתו של יעקב. משום שאין בעולם ברכה גדולה יותר, מאשר השכנת שלום בין האחים. אכן, נכונות הן המילים שאמר דוד המלך בספר תהילים: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (תהילים קל"ג:1).
זוהי הנחת שהקב"ה מאחל לכל יהודי בעולם כולו.
--------------------------------------------------------------------------------
ואף על פי כן, להישאר יהודי!
הרב שמשון רפאל הירש, שחי במאה התשע-עשרה בגרמניה, מציע הסבר אחר לסיבה בעבורה לאורך כל הדורות, הבנים זוכים בברכתם של אפרים ומנשה:
בדורות הראשונים של שושלת העם היהודי - אצל אברהם, יצחק ויעקב? גידול וחינוך הילדים התבצע בעיקר בארץ ישראל. ארץ הקודש היא המקום המתאים והנוח ביותר לכל יהודי. הגמרא אף מציינת ש"אפילו האוויר בארץ ישראל מחכים כל אדם". מבחינה מסוימת, קל יותר להיות יהודי, בארץ ישראל.
אבל, בעקבות הרעב הגדול שתקף את האזור, יעקב ובני משפחתו נאלצו לרדת מצריימה. הדור הבא כבר גדל, כשהוא מוקף בעבודה זרה ובחוקי מוסר מעוותים ואכזריים. האתגר שעמד בפניהם היה לדאוג, כי היהדות תמשיך להתקיים בתוך הסביבה הגלותית והקשה הזו.
לאורך כל הדורות, הורים יהודים התפללו שבניהם יצליחו לעמוד מול כל הפיתויים שמציעה הגלות וישמרו על זהותם היהודית. לכן, אומר הרב שמשון רפאל הירש, במהלך ההיסטוריה, ראו ההורים חשיבות מיוחדת בהשוואת בניהם דווקא לאפרים ולמנשה, ששמרו על זהותם היהודית, על אף שחיו בגלות, בין הגויים.
הדבר המתבקש ביותר, הוא להזניח את היהדות לטובת הפיתויים הרבים שסובבים אותם. מסתבר, שזו משימה כלל לא פשוטה. כאשר לדוגמא, יהודים בגלות עומדים בפני מציאות של חגיגות 'חג המולד', הדבר המתבקש ביותר הוא להזניח את היהדות לטובת הפיתויים הרבים שסובבים אותם. זוהי הסיבה, שמחייבת את ההורים להיאבק תמיד במציאות שמקיפה את בניהם ולהדגיש את הערכים היפים של היהדות. הטכניקות האפקטיביות ביותר לשם כך, הן חוויות בעלות השפעה, כמו טיולים בארץ ותנועות נוער, המדגישות את יופיו של עולם היהדות.
ובסופו של דבר, כיצד ההורה יודע אם הוא הצליח במשימתו?
הרבה יותר מהילדים שלנו, דווקא הנכדים הם אלה שחושפים את מידת יציבותם של הערכים היהודיים שספגו והם אלה שמראים מה יהיה הכיוון הרוחני של המשך השושלת המשפחתית. מכאן גם מגיעה האמרה הידועה לכל יהודי החי בארצות הגולה: "השאלה היא לא האם ילדיך יישארו יהודים, אלא האם נכדיך יהיו יהודים".
מה באמת יצא מזרעם של אפרים ומנשה? למרות הסיכויים הנמוכים שהיו להם בהיוולדם לתוך מציאות טמאה ומנוונת, הם עדיין הצליחו להישאר נאמנים לערכי התורה ולמצוותיה. לכן, כיוון שחלק גדול מעמנו עדיין יושב בארצות הגולה, אנו בוחרים עד היום לברך את בנינו שיהיו דומים לאפרים ולמנשה.
מי ייתן וכולנו נתברך בבנים הגאים ביהדותם - וגם בנכדים שכאלה.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס
<a href='http://www.aish.co.il/tp/sw/48856897.html' target='_blank'>http://www.aish.co.il/tp/sw/48856897.html</a>
כסלו תש"ע
ביקש יעקב לישב בשלווה
הרב דב בערל וויין
נערך על ידי הרב
מוקדש לרפואת
ורד מעינה בת יהודית עדנה
יעקב אבינו מבקש לבלות את שארית ימיו בשקט ובשלווה, ליהנות מהנכדים שלו ולעסוק בהתפתחותו הרוחנית האישית. זה בעצם מה שכולנו מאחלים לעצמנו לעת זקנה, כשאנחנו מרגישים שהקרבות הגדולים של החיים כבר מאחורינו.
עם זאת, רש"י מציין, על סמך המדרש, שהקב"ה איננו מרוצה מתוכניתו זו של יעקב. הדרמה הגדולה עם יוסף ואחיו עדיין ממתינה לו. אפשר לראות זאת כניסיון הגדול ביותר בחייו של יעקב. לבן, עשיו, שכם וכל השאר - כולם אויבים מבחוץ, ויעקב מתחשל לקראת המאבק איתם, שכן זו דרכו של עולם - בוודאי של העולם היהודי.
אך פרשת יוסף ואחיו היא ניסיון של יריבות וסכסוכים פנימיים, מצב שמאיים להרוס בסוף חייו של יעקב את כל מה שהוא השיג בחייו. יעקב חש שמגיע לו לנוח על זרי הדפנה ולהתענג על הישגיו. הוא הצליח להתגבר כך או אחרת על כל התחבולות וההתקפות של אויביו מבחוץ, וכעת הוא מצפה רק לשקט ושלווה. מסיבה זו יעקב איננו מוכן למאבק הפנימי בתוך משפחתו האהובה, שבמילותיו של רש"י ושל המדרש "קפץ עליו". השאיפה שלו לשלום ולשלווה שחמקו ממנו כל חייו היא זו שמביאה למפלתו, מפני שהוא לא בוחר לראות את היריבויות את הקנאה שנרקמת בתוך ביתו ומשפחתו.
משאלות לב ואשליות בדבר מה שאנחנו רוצים שיהיה לעתים קרובות מסנוורות אותנו מראות את המציאות נכוחה, ואז אנחנו מופתעים מאירועים שהיינו יכולים לצפות מראש לולא שקענו כל כך במשאלות ובאשליות שלנו.
אני חושב שלזה המדרש ורש"י נתכוונו כשציטטו את הקב"ה שאומר, כביכול, שצדיקים לא צריכים לצפות למנוחה בעולם הזה. התלמוד אפילו מרחיק לכת ואומר שאפילו בעולם הבא צדיקים לא יזכו למנוחה מפני שהם מצווים ללכת "מחיל אל חיל".
כולנו זקוקים לעתים למנוחה ולשלווה כדי לאגור כוחות גופניים ונפשיים כדי שנוכל להתמודד עם הקשיים והתהפוכות של החיים. היהדות לא מכירה במושג "פרישה", כפי שהוא מנוסח בעגה המודרנית. היא מתחשבת אמנם בשינויים בנסיבות, בעיסוקים ובתחומי עניין, אך "אדם לעמל יולד". אדם צריך תמיד לעסוק בדברים יצרניים: בלימוד תורה, במעשים טובים, בחינוך עצמי ועוד, עד אחרון ימיו. אדם צריך להיות תמיד ערני לבעיות שיש בחיים ולראות אותן נכוחה, בין אם הן באות מבחוץ או צומחות מבפנים, בתוך ביתו, כדי לוודא שמה שהשיג בשנותיו המוקדמות בחיים לא יאבד לו בסוף ימיו בגלל אשליות או משאלות לב. זה נכון כשמדובר ביחיד וגם כשמדובר באומה. כולנו רוצים שלום ושלווה, אך רק הכרת המציאות וערנות יימנעו שגיאות ובעיות לא הכרחיות.
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=23&id=12826&q=מחק' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... d=12826&q=מחק</a> הודעה
ביקש יעקב לישב בשלווה
הרב דב בערל וויין
נערך על ידי הרב
מוקדש לרפואת
ורד מעינה בת יהודית עדנה
יעקב אבינו מבקש לבלות את שארית ימיו בשקט ובשלווה, ליהנות מהנכדים שלו ולעסוק בהתפתחותו הרוחנית האישית. זה בעצם מה שכולנו מאחלים לעצמנו לעת זקנה, כשאנחנו מרגישים שהקרבות הגדולים של החיים כבר מאחורינו.
עם זאת, רש"י מציין, על סמך המדרש, שהקב"ה איננו מרוצה מתוכניתו זו של יעקב. הדרמה הגדולה עם יוסף ואחיו עדיין ממתינה לו. אפשר לראות זאת כניסיון הגדול ביותר בחייו של יעקב. לבן, עשיו, שכם וכל השאר - כולם אויבים מבחוץ, ויעקב מתחשל לקראת המאבק איתם, שכן זו דרכו של עולם - בוודאי של העולם היהודי.
אך פרשת יוסף ואחיו היא ניסיון של יריבות וסכסוכים פנימיים, מצב שמאיים להרוס בסוף חייו של יעקב את כל מה שהוא השיג בחייו. יעקב חש שמגיע לו לנוח על זרי הדפנה ולהתענג על הישגיו. הוא הצליח להתגבר כך או אחרת על כל התחבולות וההתקפות של אויביו מבחוץ, וכעת הוא מצפה רק לשקט ושלווה. מסיבה זו יעקב איננו מוכן למאבק הפנימי בתוך משפחתו האהובה, שבמילותיו של רש"י ושל המדרש "קפץ עליו". השאיפה שלו לשלום ולשלווה שחמקו ממנו כל חייו היא זו שמביאה למפלתו, מפני שהוא לא בוחר לראות את היריבויות את הקנאה שנרקמת בתוך ביתו ומשפחתו.
משאלות לב ואשליות בדבר מה שאנחנו רוצים שיהיה לעתים קרובות מסנוורות אותנו מראות את המציאות נכוחה, ואז אנחנו מופתעים מאירועים שהיינו יכולים לצפות מראש לולא שקענו כל כך במשאלות ובאשליות שלנו.
אני חושב שלזה המדרש ורש"י נתכוונו כשציטטו את הקב"ה שאומר, כביכול, שצדיקים לא צריכים לצפות למנוחה בעולם הזה. התלמוד אפילו מרחיק לכת ואומר שאפילו בעולם הבא צדיקים לא יזכו למנוחה מפני שהם מצווים ללכת "מחיל אל חיל".
כולנו זקוקים לעתים למנוחה ולשלווה כדי לאגור כוחות גופניים ונפשיים כדי שנוכל להתמודד עם הקשיים והתהפוכות של החיים. היהדות לא מכירה במושג "פרישה", כפי שהוא מנוסח בעגה המודרנית. היא מתחשבת אמנם בשינויים בנסיבות, בעיסוקים ובתחומי עניין, אך "אדם לעמל יולד". אדם צריך תמיד לעסוק בדברים יצרניים: בלימוד תורה, במעשים טובים, בחינוך עצמי ועוד, עד אחרון ימיו. אדם צריך להיות תמיד ערני לבעיות שיש בחיים ולראות אותן נכוחה, בין אם הן באות מבחוץ או צומחות מבפנים, בתוך ביתו, כדי לוודא שמה שהשיג בשנותיו המוקדמות בחיים לא יאבד לו בסוף ימיו בגלל אשליות או משאלות לב. זה נכון כשמדובר ביחיד וגם כשמדובר באומה. כולנו רוצים שלום ושלווה, אך רק הכרת המציאות וערנות יימנעו שגיאות ובעיות לא הכרחיות.
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=23&id=12826&q=מחק' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... d=12826&q=מחק</a> הודעה