אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
שבת פרשת ויקהל -פקודי
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
ויקהל
ויקהל משה, את כל עדת בני ישראל--ויאמר אליהם ..." (שמות ל"ה א')
כמה כרובים נצטווה משה לעשות ?
בפרשת כי תשא הבאנו את שיטת בית מדרשו של הגאון מוילנא, הגר"א. ה"משך חכמה" וחבריו חכמי ליטא חידשו שההבדלים בין הציווי על בניית המשכן המצוי בפרשיות תרומה תצוה, והביצוע המופיע בפרשיות ויקהל פקודי, יתורצו על ידי הכלל הבא: אחרי מתן תורה ולפני חטא העגל עם ישראל היה במדרגה רוחנית גבוהה מאוד, המכונה גם מדרגת אדם הראשון לפני החטא. לאחר חטא העגל היתה ירידה רוחניות מאוד משמעותית המקבילה לירידת אדם הראשון אחרי חטאו בעץ הדעת טוב ורע. הציווי היה לפי המדרגה הראשונה, הביצוע היה לפי המדרגה השניה. הפעם נעמוד על השפעה נוספת של תהליך רוחני זה על בניית המשכן. בקודש הקדשים במשכן, עמדו שני כרובים על גבי הארון כחלק בלתי נפרד מן הכפורת. שלמה המלך ע"ה, הוסיף עוד שני כרובים בקודש הקדשים של המקדש. שני כרוביו של שלמה עמדו על הרצפה, היו עשויים עצי שמן מצופים בזהב והיו הרבה יותר גדולים מכרוביו של משה. הבדל נוסף היה בכיוון אליו פנו הכרובים, כרובי משה פנו איש אל אחיו וכרובי שלמה אל הבית. נשאלת השאלה כיצד הוסיף שלמה שני כרובים נוספים שעליהם לא נצטווה לכאורה משה? טוען ה"משך חכמה" שאכן, גם משה נצטווה בפרשת תרומה לעשות ארבעה כרובים. אחרי חטא העגל בביצוע המופיע בפרשת ויקהל נשארו רק שניים. רמז לכך מוצא הוא בהשוואת שתי הפרשיות בתרומה נאמר "ועשית שנים כרובים זהב מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת. ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה, מן הכפורת תעשו את הכרובים על שני קצותיו" (שמות כ"ה יח-יט). לעומת זה בביצוע בפרשת ויקהל נאמר "ויעש שני כרובים זהב מקשה עשה אותם משני קצות הכפורת. כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה מן הכפורת עשה את הכרובים משני קצותיו" (שם ל"ז ו-ז). מדוע לא נאמרה עשיה גם בתחילת פסוק ז כמו בתחילת פסוק יט. אלא שמכאן מוכח שנתמעטו הכרובים.רעיון זה שהתמעטות בהשכנת שכינה גורר אחריו פגיעה בכרובים מופיע בדברי חז"ל גם בפרשיה דומה.במעשה המרכבה המופיע בספר ישעיהו (הפטרת פרשת תרומה) לכל שרף שש כנפיים (ו', ב). לעומת זה במעשה מרכבה המופיע בספר יחזקאל נותרו רק ארבע כנפיים לחיות הקודש (א', ו), (דבר הרומז ישירות לחטא העגל, עי"ש). תהליך הסתלקות השכינה הוא שגרם לירידה גם במספר הכנפיים.
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
<a href='http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/ויקהל.htm' target='_blank'>http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/ויקהל.htm</a>
ויקהל משה, את כל עדת בני ישראל--ויאמר אליהם ..." (שמות ל"ה א')
כמה כרובים נצטווה משה לעשות ?
בפרשת כי תשא הבאנו את שיטת בית מדרשו של הגאון מוילנא, הגר"א. ה"משך חכמה" וחבריו חכמי ליטא חידשו שההבדלים בין הציווי על בניית המשכן המצוי בפרשיות תרומה תצוה, והביצוע המופיע בפרשיות ויקהל פקודי, יתורצו על ידי הכלל הבא: אחרי מתן תורה ולפני חטא העגל עם ישראל היה במדרגה רוחנית גבוהה מאוד, המכונה גם מדרגת אדם הראשון לפני החטא. לאחר חטא העגל היתה ירידה רוחניות מאוד משמעותית המקבילה לירידת אדם הראשון אחרי חטאו בעץ הדעת טוב ורע. הציווי היה לפי המדרגה הראשונה, הביצוע היה לפי המדרגה השניה. הפעם נעמוד על השפעה נוספת של תהליך רוחני זה על בניית המשכן. בקודש הקדשים במשכן, עמדו שני כרובים על גבי הארון כחלק בלתי נפרד מן הכפורת. שלמה המלך ע"ה, הוסיף עוד שני כרובים בקודש הקדשים של המקדש. שני כרוביו של שלמה עמדו על הרצפה, היו עשויים עצי שמן מצופים בזהב והיו הרבה יותר גדולים מכרוביו של משה. הבדל נוסף היה בכיוון אליו פנו הכרובים, כרובי משה פנו איש אל אחיו וכרובי שלמה אל הבית. נשאלת השאלה כיצד הוסיף שלמה שני כרובים נוספים שעליהם לא נצטווה לכאורה משה? טוען ה"משך חכמה" שאכן, גם משה נצטווה בפרשת תרומה לעשות ארבעה כרובים. אחרי חטא העגל בביצוע המופיע בפרשת ויקהל נשארו רק שניים. רמז לכך מוצא הוא בהשוואת שתי הפרשיות בתרומה נאמר "ועשית שנים כרובים זהב מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת. ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה, מן הכפורת תעשו את הכרובים על שני קצותיו" (שמות כ"ה יח-יט). לעומת זה בביצוע בפרשת ויקהל נאמר "ויעש שני כרובים זהב מקשה עשה אותם משני קצות הכפורת. כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה מן הכפורת עשה את הכרובים משני קצותיו" (שם ל"ז ו-ז). מדוע לא נאמרה עשיה גם בתחילת פסוק ז כמו בתחילת פסוק יט. אלא שמכאן מוכח שנתמעטו הכרובים.רעיון זה שהתמעטות בהשכנת שכינה גורר אחריו פגיעה בכרובים מופיע בדברי חז"ל גם בפרשיה דומה.במעשה המרכבה המופיע בספר ישעיהו (הפטרת פרשת תרומה) לכל שרף שש כנפיים (ו', ב). לעומת זה במעשה מרכבה המופיע בספר יחזקאל נותרו רק ארבע כנפיים לחיות הקודש (א', ו), (דבר הרומז ישירות לחטא העגל, עי"ש). תהליך הסתלקות השכינה הוא שגרם לירידה גם במספר הכנפיים.
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
<a href='http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/ויקהל.htm' target='_blank'>http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/ויקהל.htm</a>
פקודי (שמות לח:כא-מ:לח)
בעיני אלוקים ואדם
פרשות השבוע שקראנו בשבועות האחרונים, פרשו בפנינו תיאור מפורט של בניית המשכן במדבר וכללו בתוכן תיאור מדויק של התרומות והכספים עליהם ציווה הקב"ה לבנייה זו. השבוע, משה רבנו מפרט בפנינו, את האופן בו כל תרומה הובאה לידי שימוש בתהליך בניית המשכן. לדוגמא, כיוון שכל אדם מבני ישראל (סך של 603,550 גברים) תרם מחצית השקל, נאסף סכום של 301,775 שקלים. משה מדווח על בנייתם של עמודי המשכן (בעלות של שלושת אלפים שקלים לכל עמוד). בשארית הכסף (סכום של 1,775 שקלים) יצרו את הרצועות, הווים והמכסים שהיו עשויים מכסף טהור. באותו האופן, משה רבנו מפרט את השימוש בזהב, בנחושת, בעץ, בבדים, בעורות ובאבנים היקרות שהיו ברשותו - כשהוא מוודא שכל אגורה שניתנה לו, אכן נוצלה לבניית המשכן - ולא, לא לחשבון הבנק הפרטי והסודי שלו.
דבר זה תמוה בעיננו, משום שמשה רבנו היה ידוע כאדם ישר מאד, שאף אחד לא חשד בו. אם כך, מדוע ראה חשיבות גדולה כל כך, לפרט בפומבי את כל החשבונות והפרטים הקטנים הקשורים במימון המשכן? אנו לא מוצאים בשום מקום בתורה שהקב"ה דרש זאת ממנו ובכל זאת, משה רבנו מתעקש לעשות זאת, מרצונו החופשי. מדוע?
התשובה לכך מלמדת אותנו, שישנו מרכיב דו-כיווני המאפיין את היושר האישי.
התשובה לכך מלמדת אותנו, שישנו מרכיב דו-כיווני המאפיין את היושר האישי: לא רק שאנשים אחרים מחויבים לדון אותי לכף זכות, אלא באותו הזמן, גם אני מחויב להימנע מכל מצב, העלול לגרום לזולת להגיע למסקנות הלא נכונות לגבי מעשים שאני עושה.
לעיתים קרובות מדי אנו שומעים אנשים שאומרים: "לא אכפת לי מה אחרים חושבים עלי - אני יודע שאני עושה את הדבר הנכון ביותר". עם זאת, הגישה של התורה היא שונה. התורה גורסת, כי גם כאשר אנו שואפים למלא את רצונו של הקב"ה בצורה המושלמת ביותר, אסור לנו להשאיר רושם מוטעה אצל שאר בני האדם סביבנו.
הגמרא (במסכת שקלים דף ג' ע"ב) מציינת, שכאשר היה 'המופקד על האוצר' מושך מזומנים מקופת בית המקדש, נאסר עליו ללבוש כל סוג של בגד, שניתן היה להסתיר כסף בתוכו -בגד עם כיסים, חפתים או אפילו נעליים! צעדים אלו היו חיוניים ביותר, לא משום שהיה חשש סביר שאכן ייגנבו כספים מקופת המקדש, אלא משום שאנשים מבחוץ היו עלולים לחשוד שזה מה שקורה, או כפי שאומר שלמה המלך:
"ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם" (משלי ג':4).
--------------------------------------------------------------------------------
מכרה של זהב
במקרה של משה רבנו, היה צורך מיוחד לפרט בפורום ציבורי, את כל החשבונות וניהול כספי הציבור. לאחר 'חטא העגל' וניפוץ הלוחות, הקב"ה סולח לעם ישראל ומצווה על משה לפסול את הלוחות החדשים. המדרש (ויקרא רבה, ל"ב:2) מספר, שהקב"ה הציב מכרה של זהב בצמוד לאוהלו של משה, דבר שהפך אותו לאדם מאד מאד עשיר.
לנוכח תפקידו הציבורי כמנהיג העם, דאגתו של משה רבנו נעשתה אפילו מורכבת יותר.
מייד לאחר מכן החלו עבודות הבניה של המשכן ובידיו של משה רבנו הופקד טון שלם של כסף וזהב. הפוטנציאל למעילה או לגניבת חלק מהחומרים היה עד כה גדול, שלמרות שמעולם לא האשימו את משה רבנו במעשים שאינם ראויים, הוא בכל זאת רצה להסיר מעליו אפילו את הספק הקטן ביותר. הוא לא היה מעוניין שיחשדו שהפך לאדם עשיר כל כך, משום שלקח לעצמו כספים מתוך הקופה הציבורית של בית המקדש.
לנוכח תפקידו הציבורי כמנהיג העם, דאגתו של משה רבנו נעשתה אפילו מורכבת יותר - הוא ידע שכל העיניים היו מופנות לכיוונו. רגישות זו, המוכרת לכל אחד ואחת מאתנו, קיימת בעוצמה רבה יותר אצל אנשים בעמדות מפתח, המשמשים כמנהיגי הציבור.
--------------------------------------------------------------------------------
להימנע ממקרים של אי הבנות
הנושא הזה בכללותו, טומן בחובו השלכות ספציפיות, במיוחד עבור יהודים שומרי מסורת. תארו לעצמכם, שיהודי שומר מסורת נכנס לתוך אחד מסניפיה של רשת 'מקדונלדס', רק כדי לקיים שיחת טלפון אחת קטנה. יתכן שיעבור לידו עובר אורח מקרי והוא יסיק לגביו מספר מסקנות:
רשת 'מקדונלדס' היא כשרה בכל סניפיה ומותר לאכול בה כל מה שרוצים.
או - היהודי הזה (שמצהיר כלפי חוץ שהוא מקפיד מאד לשמור על חוקי הכשרות) למעשה עושה בסתר מעשים שהוא לא אמור לעשות על-פי אמונתו.
או - נכון שרשת 'מקדונלדס' אינה כשרה, אבל אם אנשים אחרים מרשים לעצמם לוותר פה ושם על חוקי הכשרות, אז גם לי מותר לעשות זאת מדי פעם.
איננו חיים בעולם מבודד, או בעולם שמחולק לתאים סטריליים המנותקים זה מזה. כולנו שייכים לקהילה ולאומה גדולה ורחבה יותר - ועובדה זו מעמידה את כולנו במצב הדורש מאתנו להעלות את הרמה הרוחנית והפיזית של חברינו. אנו נדרשים להתנהג בהתאם לכללים הציבוריים ולדרישות החברתיות המקובלות. בין אם זה מוצא חן בעינינו ובין אם לא, כולנו מהווים דוגמא אישית כלפי כל אדם אחר סביבנו. מעשיו של אדם אחד - אפילו מעשים שמתפרשים בטעות בצורה הלא נכונה - עשויים לגרור אתם 'יחסי ציבור' חיוביים או שליליים אודות הקב"ה ואודות העם היהודי.
יש בדיחה מפורסמת על רב אחד, שמאד הפריעה לו העובדה, שמעולם לא טעם מבשר החזיר.
יש בדיחה מפורסמת על רב אחד, שמאד הפריעה לו העובדה, שמעולם לא טעם מבשר החזיר. יום אחד הוא מחליט לטוס לאי מרוחק ובודד ושוכר שם חדר קטן באחד המלונות. הוא מזמין לעצמו שולחן באחת המסעדות היוקרתיות ביותר באי ומבקש מהמלצר להביא לו את מנת החזיר היקרה ביותר שמופיעה אצלם בתפריט. בעוד הוא מחכה בציפייה למנה שהזמין, הוא מופתע מאד, כשלפתע הוא שומע מישהו קורא לו בשמו מהקצה השני של המסעדה. הוא מרים את מבטו ורואה לפניו עשרה אנשים מתוך הקהילה שלו, שמתקרבים אליו במהירות. איזה מן מזל יש לו! הם בחרו במקרה באותו הזמן לבקר בדיוק במקום שבו הוא התארח!
באותו הרגע מופיע לו המלצר, כשבידיו מגש ענק של חזיר שלם, צלוי ומתובל, עם תפוח גדול שתקוע לו בפה. הרב מביט במבוכה לעבר אנשי הקהילה שלו, ואומר: "וואו, אתה מבקש תפוח אחד קטן ותראו איך מגישים לך אותו כאן!".
--------------------------------------------------------------------------------
הלכה למעשה
לרעיון הזה יש אינספור השלכות על חיי היומיום שלנו.
תארו לעצמכם, שכרגע קניתם עיתון מסוים בדוכן העיתונים המקומי וכעת אתם מחליטים להיכנס אתו לחנות המכולת הקרובה. אם תצאו מהמכולת כשהעיתון בידיכם, אתם מעמידים את עצמכם במצב, שעלול לגרור האשמות מביכות מאד כלפיכם. כך שבהתבסס על מה שאמרנו קודם, כדאי שתנקטו באחת מהפעולות הבאות:
בקשו מהמוכר בדוכן העיתונים שקית קטנה ושימרו את העיתון בתוך השקית הזאת, עם הקבלה.
כאשר מגיע תורכם לשלם בקופה, הכריזו בקול רם באזני המוכרת, שקניתם את העיתון בחנות אחרת.
הניחו את העיתון שקניתם בתוך הרכב שלכם, עוד לפני שאתם נכנסים לחנות המכולת. כך לא יקרה, שאדם מסוים יפרש באופן מוטעה את מעשיכם.
בשבת הקרובה, בואו נקבל את ההשראה ממשה רבנו.
בשבת הקרובה, בואו נקבל את ההשראה ממשה רבנו ונחשוב על הדרכים בהן נוכל להגביר ולהעצים את רמת היושר הפנימי והחיצוני שלנו.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.com/htorahportion/shragasweekly/Shraga_Pekudei_5769.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/htorahportion/shrag ... i_5769.asp</a>
בעיני אלוקים ואדם
פרשות השבוע שקראנו בשבועות האחרונים, פרשו בפנינו תיאור מפורט של בניית המשכן במדבר וכללו בתוכן תיאור מדויק של התרומות והכספים עליהם ציווה הקב"ה לבנייה זו. השבוע, משה רבנו מפרט בפנינו, את האופן בו כל תרומה הובאה לידי שימוש בתהליך בניית המשכן. לדוגמא, כיוון שכל אדם מבני ישראל (סך של 603,550 גברים) תרם מחצית השקל, נאסף סכום של 301,775 שקלים. משה מדווח על בנייתם של עמודי המשכן (בעלות של שלושת אלפים שקלים לכל עמוד). בשארית הכסף (סכום של 1,775 שקלים) יצרו את הרצועות, הווים והמכסים שהיו עשויים מכסף טהור. באותו האופן, משה רבנו מפרט את השימוש בזהב, בנחושת, בעץ, בבדים, בעורות ובאבנים היקרות שהיו ברשותו - כשהוא מוודא שכל אגורה שניתנה לו, אכן נוצלה לבניית המשכן - ולא, לא לחשבון הבנק הפרטי והסודי שלו.
דבר זה תמוה בעיננו, משום שמשה רבנו היה ידוע כאדם ישר מאד, שאף אחד לא חשד בו. אם כך, מדוע ראה חשיבות גדולה כל כך, לפרט בפומבי את כל החשבונות והפרטים הקטנים הקשורים במימון המשכן? אנו לא מוצאים בשום מקום בתורה שהקב"ה דרש זאת ממנו ובכל זאת, משה רבנו מתעקש לעשות זאת, מרצונו החופשי. מדוע?
התשובה לכך מלמדת אותנו, שישנו מרכיב דו-כיווני המאפיין את היושר האישי.
התשובה לכך מלמדת אותנו, שישנו מרכיב דו-כיווני המאפיין את היושר האישי: לא רק שאנשים אחרים מחויבים לדון אותי לכף זכות, אלא באותו הזמן, גם אני מחויב להימנע מכל מצב, העלול לגרום לזולת להגיע למסקנות הלא נכונות לגבי מעשים שאני עושה.
לעיתים קרובות מדי אנו שומעים אנשים שאומרים: "לא אכפת לי מה אחרים חושבים עלי - אני יודע שאני עושה את הדבר הנכון ביותר". עם זאת, הגישה של התורה היא שונה. התורה גורסת, כי גם כאשר אנו שואפים למלא את רצונו של הקב"ה בצורה המושלמת ביותר, אסור לנו להשאיר רושם מוטעה אצל שאר בני האדם סביבנו.
הגמרא (במסכת שקלים דף ג' ע"ב) מציינת, שכאשר היה 'המופקד על האוצר' מושך מזומנים מקופת בית המקדש, נאסר עליו ללבוש כל סוג של בגד, שניתן היה להסתיר כסף בתוכו -בגד עם כיסים, חפתים או אפילו נעליים! צעדים אלו היו חיוניים ביותר, לא משום שהיה חשש סביר שאכן ייגנבו כספים מקופת המקדש, אלא משום שאנשים מבחוץ היו עלולים לחשוד שזה מה שקורה, או כפי שאומר שלמה המלך:
"ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם" (משלי ג':4).
--------------------------------------------------------------------------------
מכרה של זהב
במקרה של משה רבנו, היה צורך מיוחד לפרט בפורום ציבורי, את כל החשבונות וניהול כספי הציבור. לאחר 'חטא העגל' וניפוץ הלוחות, הקב"ה סולח לעם ישראל ומצווה על משה לפסול את הלוחות החדשים. המדרש (ויקרא רבה, ל"ב:2) מספר, שהקב"ה הציב מכרה של זהב בצמוד לאוהלו של משה, דבר שהפך אותו לאדם מאד מאד עשיר.
לנוכח תפקידו הציבורי כמנהיג העם, דאגתו של משה רבנו נעשתה אפילו מורכבת יותר.
מייד לאחר מכן החלו עבודות הבניה של המשכן ובידיו של משה רבנו הופקד טון שלם של כסף וזהב. הפוטנציאל למעילה או לגניבת חלק מהחומרים היה עד כה גדול, שלמרות שמעולם לא האשימו את משה רבנו במעשים שאינם ראויים, הוא בכל זאת רצה להסיר מעליו אפילו את הספק הקטן ביותר. הוא לא היה מעוניין שיחשדו שהפך לאדם עשיר כל כך, משום שלקח לעצמו כספים מתוך הקופה הציבורית של בית המקדש.
לנוכח תפקידו הציבורי כמנהיג העם, דאגתו של משה רבנו נעשתה אפילו מורכבת יותר - הוא ידע שכל העיניים היו מופנות לכיוונו. רגישות זו, המוכרת לכל אחד ואחת מאתנו, קיימת בעוצמה רבה יותר אצל אנשים בעמדות מפתח, המשמשים כמנהיגי הציבור.
--------------------------------------------------------------------------------
להימנע ממקרים של אי הבנות
הנושא הזה בכללותו, טומן בחובו השלכות ספציפיות, במיוחד עבור יהודים שומרי מסורת. תארו לעצמכם, שיהודי שומר מסורת נכנס לתוך אחד מסניפיה של רשת 'מקדונלדס', רק כדי לקיים שיחת טלפון אחת קטנה. יתכן שיעבור לידו עובר אורח מקרי והוא יסיק לגביו מספר מסקנות:
רשת 'מקדונלדס' היא כשרה בכל סניפיה ומותר לאכול בה כל מה שרוצים.
או - היהודי הזה (שמצהיר כלפי חוץ שהוא מקפיד מאד לשמור על חוקי הכשרות) למעשה עושה בסתר מעשים שהוא לא אמור לעשות על-פי אמונתו.
או - נכון שרשת 'מקדונלדס' אינה כשרה, אבל אם אנשים אחרים מרשים לעצמם לוותר פה ושם על חוקי הכשרות, אז גם לי מותר לעשות זאת מדי פעם.
איננו חיים בעולם מבודד, או בעולם שמחולק לתאים סטריליים המנותקים זה מזה. כולנו שייכים לקהילה ולאומה גדולה ורחבה יותר - ועובדה זו מעמידה את כולנו במצב הדורש מאתנו להעלות את הרמה הרוחנית והפיזית של חברינו. אנו נדרשים להתנהג בהתאם לכללים הציבוריים ולדרישות החברתיות המקובלות. בין אם זה מוצא חן בעינינו ובין אם לא, כולנו מהווים דוגמא אישית כלפי כל אדם אחר סביבנו. מעשיו של אדם אחד - אפילו מעשים שמתפרשים בטעות בצורה הלא נכונה - עשויים לגרור אתם 'יחסי ציבור' חיוביים או שליליים אודות הקב"ה ואודות העם היהודי.
יש בדיחה מפורסמת על רב אחד, שמאד הפריעה לו העובדה, שמעולם לא טעם מבשר החזיר.
יש בדיחה מפורסמת על רב אחד, שמאד הפריעה לו העובדה, שמעולם לא טעם מבשר החזיר. יום אחד הוא מחליט לטוס לאי מרוחק ובודד ושוכר שם חדר קטן באחד המלונות. הוא מזמין לעצמו שולחן באחת המסעדות היוקרתיות ביותר באי ומבקש מהמלצר להביא לו את מנת החזיר היקרה ביותר שמופיעה אצלם בתפריט. בעוד הוא מחכה בציפייה למנה שהזמין, הוא מופתע מאד, כשלפתע הוא שומע מישהו קורא לו בשמו מהקצה השני של המסעדה. הוא מרים את מבטו ורואה לפניו עשרה אנשים מתוך הקהילה שלו, שמתקרבים אליו במהירות. איזה מן מזל יש לו! הם בחרו במקרה באותו הזמן לבקר בדיוק במקום שבו הוא התארח!
באותו הרגע מופיע לו המלצר, כשבידיו מגש ענק של חזיר שלם, צלוי ומתובל, עם תפוח גדול שתקוע לו בפה. הרב מביט במבוכה לעבר אנשי הקהילה שלו, ואומר: "וואו, אתה מבקש תפוח אחד קטן ותראו איך מגישים לך אותו כאן!".
--------------------------------------------------------------------------------
הלכה למעשה
לרעיון הזה יש אינספור השלכות על חיי היומיום שלנו.
תארו לעצמכם, שכרגע קניתם עיתון מסוים בדוכן העיתונים המקומי וכעת אתם מחליטים להיכנס אתו לחנות המכולת הקרובה. אם תצאו מהמכולת כשהעיתון בידיכם, אתם מעמידים את עצמכם במצב, שעלול לגרור האשמות מביכות מאד כלפיכם. כך שבהתבסס על מה שאמרנו קודם, כדאי שתנקטו באחת מהפעולות הבאות:
בקשו מהמוכר בדוכן העיתונים שקית קטנה ושימרו את העיתון בתוך השקית הזאת, עם הקבלה.
כאשר מגיע תורכם לשלם בקופה, הכריזו בקול רם באזני המוכרת, שקניתם את העיתון בחנות אחרת.
הניחו את העיתון שקניתם בתוך הרכב שלכם, עוד לפני שאתם נכנסים לחנות המכולת. כך לא יקרה, שאדם מסוים יפרש באופן מוטעה את מעשיכם.
בשבת הקרובה, בואו נקבל את ההשראה ממשה רבנו.
בשבת הקרובה, בואו נקבל את ההשראה ממשה רבנו ונחשוב על הדרכים בהן נוכל להגביר ולהעצים את רמת היושר הפנימי והחיצוני שלנו.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.com/htorahportion/shragasweekly/Shraga_Pekudei_5769.asp' target='_blank'>http://www.aish.com/htorahportion/shrag ... i_5769.asp</a>
עבד נאמן קראת לו
הרב יוסף כרמל
מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org
מוקדש לרפואת
יוסף בן גרציה
גדולתו של משה רבנו, אדון הנביאים, איננה זקוקה ל"יחסי ציבור". הרמב"ם כבר קבע כי כינויו של משה "נביא" הוא רק על דרך השיתוף ואין להשוות את מדרגת משה בנבואה למדרגתם של שאר הנביאים. אף על פי כן, נעסוק בגדולתו של משה כפי שהיא משתקפת דווקא בפרשת השבוע.
בחלקה הראשון של הפרשה, עם סיום הציווי על המשכן, משה נותן לעם ישראל את פרשיית השבת בה מוכרז כי השבת היא:
"ב
הרב יוסף כרמל
מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org
מוקדש לרפואת
יוסף בן גרציה
גדולתו של משה רבנו, אדון הנביאים, איננה זקוקה ל"יחסי ציבור". הרמב"ם כבר קבע כי כינויו של משה "נביא" הוא רק על דרך השיתוף ואין להשוות את מדרגת משה בנבואה למדרגתם של שאר הנביאים. אף על פי כן, נעסוק בגדולתו של משה כפי שהיא משתקפת דווקא בפרשת השבוע.
בחלקה הראשון של הפרשה, עם סיום הציווי על המשכן, משה נותן לעם ישראל את פרשיית השבת בה מוכרז כי השבת היא:
"ב
לעשות את השבת
"השבת, אולי אחת היצירות המופלאות ביותר שהעניקה היהדות לעולם, הופכת יותר ויותר למעין "שמורת טבע" דתית, שמי שאינו משתייך ל"מחנה הנכון" כמעט ואינו מרגיש זיקה של ממש לערכיה ותכניה..."
י"ז אדר ה´תשס"ד - ד''ר אביעד הכהן
דמותה של השבת ה"ציבורית" במדינת ישראל הולכת ונשחקת מדי שנה. עשרות מרכזי קניות פתוחים בשבת, אירועי תרבות ובתי קולנוע מושכים אליהם אלפי אנשים, וכמוהם מועדונים, חופי הים ומקומות בילוי אחרים. השבת, אולי אחת היצירות המופלאות ביותר שהעניקה היהדות לעולם, הופכת יותר ויותר למעין "שמורת טבע" דתית, שמי שאינו משתייך ל"מחנה הנכון" כמעט ואינו מרגיש זיקה של ממש לערכיה ותכניה. גם בציבור המסורתי הגדול, בעיקר בין בני הדור השני והשלישי שלו, הולך ופוחת מעמדה של השבת, והדבר ניכר היטב בכל שכבות האוכלוסייה.
לא תמיד היו פני הדברים כך. עוד בראשית ימי הישוב המתחדש בארץ ישראל, הצהיר בריש גלי ברל קצנלסון, מנהיג תנועת הפועלים: "השבת בשבילי היא מעמודי התרבות העברית וההישג הסוציאלי הראשון של האדם העובד בהיסטוריה האנושית". ברל לא רק נאה דרש, אלא נאה קיים. הוא דרש בתוקף מכל חבריו הפועלים שיימנעו מלעבוד בשבת. כבר באותם ימים הביע את דאגתו מכך ש"השבת מסתיימת בהליכה בסך לקולנוע". ועוד הוסיף: "כדי לקיים את יסוד השבת בחיי ישראל אינני צריך להסכמים בין מפלגתיים ולא להוראות של רבנים... ואני בוש שהיה הכרח לעשות עניין זה שהוא שלנו, על כל פנים לא פחות מאשר איזה חוג אחר בישראל, להסכם פוליטי... את שבתותינו וחגינו עלינו להפוך למדורות של תרבות". מכאן תביעתו ל"חידוש" פני השבת: "אנו יהודים מקוריים ואנו רוצים למצוא צורת חיים מתאימה לנו, אנו נחדש את כל הזוהר של השבת, ניקח את כל הטוב שהיה בדברים הקדושים". קריאתו נותרה כאבן שאין לה הופכין.
לא למותר לשוב ולהזכיר גם דברים שכתב ח"נ ביאליק בתגובתו לאחד מחברי הקיבוצים שתמה על קנאותו של "המשורר הלאומי" ליום השבת: " עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלקים וצלם אנוש בעולם. אילו הייתה העבודה תכלית לעצמה הרי אין מותר לאדם מן הבהמה. כל עמי התרבות קבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. השבת ולא התרבות של תפוחי זהב או תפוחי אדמה היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גונו ככלי אין חפץ בו?... שמירת השבת שקולה בעיני לא רק כשמירת כל התרי"ג מצוות הישראליות, כדברי חכמינו, אלא כשמירת תורת האדם כולה. "מי ששומר את השבת אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו את כל עוונותיו". בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל. השבת היא התרבות ואם אתה לא עמדת על ההבדל שביום שמירת השבת לשמירת שאר המצוות, סימן רע הוא לך ולכל שכמותך".
ציבור שומרי השבת דהאידנא אינו יכול להיוותר אדיש לנוכח הפיחות שחל במעמדה של השבת בחברה הישראלית. עליו להכיר בעובדה שרוב תושבי מדינת ישראל אינם שומרים עוד את השבת ההלכתית, על דקדוקיה ופרטיה, ולעשות כל מאמץ כדי ל"קרבן לתורה", ולטעת בהם מחדש את הערכים שגלומים במצווה גדולה זו.
על כולנו מוטלת החובה שנאמרה בפרשתנו: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת" (לא, טז). טיבה של "עשייה" זו לא נתפרש (אך ראו תרגום ירושלמי שתרגם כאן: "למעבד תפנוקי שבתא"(!), והוא-הוא "עונג שבת"). ושמא אין זה מקרה, שגם רש"י, הפרשן הגדול, שומר כאן על "זכות השתיקה" ואינו מפרש דבר, משל ביקש להותיר לנו, לכל אחד מאתנו, את חובת "עשיית השבת", לפי הזמן והמקום.
"עשיית השבת" אינה מתבטאת רק במישור ה"שמירה", ה"לא תעשה", באיסורי השבת המרובים, על דקדוקיהם ופרטיהם. עשיית השבת מתבטאת גם, ואולי בעיקר, במצוות ה"עשה", בכבוד השבת, בקידוש היום למנוחה מעמל ששת ימי המעשה, בהפניית כל המשאבים והכוחות ללימוד, לפיתוח ולטיפוח החיים הרוחניים והחברתיים, על שלל מרכיביהם. תכניה של "עשייה" זו משתנים מדור לדור, פושטים צורה ולובשים צורה, אך עיקרה אחד הוא: הפיכת השבת מנוף לתיקון רוחני וחברתי. ולא לחינם פירשו חכמים את הפסוק שנאמר בישעיהו (נח, יג) "וקראת לשבת עונג", לשון "קרואים", אורחים. לאמור: אסור לה לשבת שתהיה "נחלה" פרטית של שומרי מצוות. עלינו לשתף בה גם "קרואים", כל אותם "אורחים" שאינם בני בית במסורת, ששכחו או לא למדו שבת מהי, ולהטעימם טעמיה.
שיאה של "עשיית השבת" הוא באותו קטע שאנו אומרים בתפילת המנחה בשבת, אך לא תמיד נותנים את הדעת לתוכנו המהפכני: "ועל מנוחתם יקדישו את שמך". בדרך כלל מזוהה אצלנו "קידוש השם" עם מעשה הרואי, רב עוצמה, הקרבת החיים, מרטיריות. תורת ישראל מלמדת אותנו שניתן לקדש את ה' לא פחות, באמצעות "מנוחה", מנוחת שבת שיוצקים בה כל אותם מרכיבים של "מנוחת שלום, ושלווה, והשקט ובטח
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=3637' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=3637</a>
"השבת, אולי אחת היצירות המופלאות ביותר שהעניקה היהדות לעולם, הופכת יותר ויותר למעין "שמורת טבע" דתית, שמי שאינו משתייך ל"מחנה הנכון" כמעט ואינו מרגיש זיקה של ממש לערכיה ותכניה..."
י"ז אדר ה´תשס"ד - ד''ר אביעד הכהן
דמותה של השבת ה"ציבורית" במדינת ישראל הולכת ונשחקת מדי שנה. עשרות מרכזי קניות פתוחים בשבת, אירועי תרבות ובתי קולנוע מושכים אליהם אלפי אנשים, וכמוהם מועדונים, חופי הים ומקומות בילוי אחרים. השבת, אולי אחת היצירות המופלאות ביותר שהעניקה היהדות לעולם, הופכת יותר ויותר למעין "שמורת טבע" דתית, שמי שאינו משתייך ל"מחנה הנכון" כמעט ואינו מרגיש זיקה של ממש לערכיה ותכניה. גם בציבור המסורתי הגדול, בעיקר בין בני הדור השני והשלישי שלו, הולך ופוחת מעמדה של השבת, והדבר ניכר היטב בכל שכבות האוכלוסייה.
לא תמיד היו פני הדברים כך. עוד בראשית ימי הישוב המתחדש בארץ ישראל, הצהיר בריש גלי ברל קצנלסון, מנהיג תנועת הפועלים: "השבת בשבילי היא מעמודי התרבות העברית וההישג הסוציאלי הראשון של האדם העובד בהיסטוריה האנושית". ברל לא רק נאה דרש, אלא נאה קיים. הוא דרש בתוקף מכל חבריו הפועלים שיימנעו מלעבוד בשבת. כבר באותם ימים הביע את דאגתו מכך ש"השבת מסתיימת בהליכה בסך לקולנוע". ועוד הוסיף: "כדי לקיים את יסוד השבת בחיי ישראל אינני צריך להסכמים בין מפלגתיים ולא להוראות של רבנים... ואני בוש שהיה הכרח לעשות עניין זה שהוא שלנו, על כל פנים לא פחות מאשר איזה חוג אחר בישראל, להסכם פוליטי... את שבתותינו וחגינו עלינו להפוך למדורות של תרבות". מכאן תביעתו ל"חידוש" פני השבת: "אנו יהודים מקוריים ואנו רוצים למצוא צורת חיים מתאימה לנו, אנו נחדש את כל הזוהר של השבת, ניקח את כל הטוב שהיה בדברים הקדושים". קריאתו נותרה כאבן שאין לה הופכין.
לא למותר לשוב ולהזכיר גם דברים שכתב ח"נ ביאליק בתגובתו לאחד מחברי הקיבוצים שתמה על קנאותו של "המשורר הלאומי" ליום השבת: " עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלקים וצלם אנוש בעולם. אילו הייתה העבודה תכלית לעצמה הרי אין מותר לאדם מן הבהמה. כל עמי התרבות קבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. השבת ולא התרבות של תפוחי זהב או תפוחי אדמה היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גונו ככלי אין חפץ בו?... שמירת השבת שקולה בעיני לא רק כשמירת כל התרי"ג מצוות הישראליות, כדברי חכמינו, אלא כשמירת תורת האדם כולה. "מי ששומר את השבת אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו את כל עוונותיו". בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל. השבת היא התרבות ואם אתה לא עמדת על ההבדל שביום שמירת השבת לשמירת שאר המצוות, סימן רע הוא לך ולכל שכמותך".
ציבור שומרי השבת דהאידנא אינו יכול להיוותר אדיש לנוכח הפיחות שחל במעמדה של השבת בחברה הישראלית. עליו להכיר בעובדה שרוב תושבי מדינת ישראל אינם שומרים עוד את השבת ההלכתית, על דקדוקיה ופרטיה, ולעשות כל מאמץ כדי ל"קרבן לתורה", ולטעת בהם מחדש את הערכים שגלומים במצווה גדולה זו.
על כולנו מוטלת החובה שנאמרה בפרשתנו: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת" (לא, טז). טיבה של "עשייה" זו לא נתפרש (אך ראו תרגום ירושלמי שתרגם כאן: "למעבד תפנוקי שבתא"(!), והוא-הוא "עונג שבת"). ושמא אין זה מקרה, שגם רש"י, הפרשן הגדול, שומר כאן על "זכות השתיקה" ואינו מפרש דבר, משל ביקש להותיר לנו, לכל אחד מאתנו, את חובת "עשיית השבת", לפי הזמן והמקום.
"עשיית השבת" אינה מתבטאת רק במישור ה"שמירה", ה"לא תעשה", באיסורי השבת המרובים, על דקדוקיהם ופרטיהם. עשיית השבת מתבטאת גם, ואולי בעיקר, במצוות ה"עשה", בכבוד השבת, בקידוש היום למנוחה מעמל ששת ימי המעשה, בהפניית כל המשאבים והכוחות ללימוד, לפיתוח ולטיפוח החיים הרוחניים והחברתיים, על שלל מרכיביהם. תכניה של "עשייה" זו משתנים מדור לדור, פושטים צורה ולובשים צורה, אך עיקרה אחד הוא: הפיכת השבת מנוף לתיקון רוחני וחברתי. ולא לחינם פירשו חכמים את הפסוק שנאמר בישעיהו (נח, יג) "וקראת לשבת עונג", לשון "קרואים", אורחים. לאמור: אסור לה לשבת שתהיה "נחלה" פרטית של שומרי מצוות. עלינו לשתף בה גם "קרואים", כל אותם "אורחים" שאינם בני בית במסורת, ששכחו או לא למדו שבת מהי, ולהטעימם טעמיה.
שיאה של "עשיית השבת" הוא באותו קטע שאנו אומרים בתפילת המנחה בשבת, אך לא תמיד נותנים את הדעת לתוכנו המהפכני: "ועל מנוחתם יקדישו את שמך". בדרך כלל מזוהה אצלנו "קידוש השם" עם מעשה הרואי, רב עוצמה, הקרבת החיים, מרטיריות. תורת ישראל מלמדת אותנו שניתן לקדש את ה' לא פחות, באמצעות "מנוחה", מנוחת שבת שיוצקים בה כל אותם מרכיבים של "מנוחת שלום, ושלווה, והשקט ובטח
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=3637' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=3637</a>