אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
שבת פרשת ויקרא!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
ויקרא
ויקרא, אל- משה וידבר יהוה אליו, מאהל מועד לאמר"(ויקרא א' א')
"ריח ניחוח לד'"
רבים מן הראשונים מביעים את דעתם העקרונית בעניין הקרבנות, כצפוי, בראש ספר ויקרא. אחד הבולטים שבהם הוא הרמב"ן (א' ט) המתפלמס עם הרמב"ם בנושא. גישתו של הרמב"ם באה לידי ביטוי, בקיצוניות, בדבריו המפורסמים בסוף "מורה נבוכים" (ח"ג פ' מו) וז"ל "ונאמר, כבר בארה התורה כי המצריים היו עובדים מזל טלה, ולפיכך היו אוסרים שחיטת הצאן ומתעבים רועי הצאן, אמר הן נזבח את תועבת מצרים, ואמר כי תועבת מצרים כל רועה צאן. וכן שחיטת הבקר יתכן שהיו מתעבים אותו רוב עובדי עבודה זרה, וכולם מכבדים את המין הזה מאד, ולפיכך תמצא ההודים עד זמננו זה אינם שוחטים את הבקר כלל וכדי למחות עקבות ההשקפות הבלתי נכונות ההלו נצטוינו להקריב אלו המינים, כדי שיהא המעשה אשר חשבוהו שיא המרי, בו מתקרבים לפני ה', ובאותו המעשה מתכפרים החטאים, וכך מרפאים את ההשקפות הרעות שהם מחלות הנפש האנושית בהפך אשר בקצה השני. ומחמת הענין הזה עצמו נצטוינו בשחיטת כבש הפסח והזאת דמו במצרים על הפתחים מבחוץ, לנקות עצמנו מאותן ההשקפות ולפרסם הפכן, והחדרת הדעה שהמעשה אשר אתם חושבים אותו גורם משחית הוא המציל מן ההשחתה, ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגף, בשכר פרסום המשמעת וסלוק מה שהיה חמור בעיני עובדי עבודה זרה".הרמב"ן (שם) מתקיף את דעת הרמב"ם בחריפות וז"ל: "והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל, שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם, והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה' ואמר בו וירח ה' את ריח הנחוח, וממנו אמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם, והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ג כלל". לכן מגיע הרמב"ן למסקנה כי מטרת הקרבנות היא לגרום להשכנת שכינה ולקרבה בין הקב"ה ובין עם ישראל וז"ל "אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדבור". הרמב"ן מסכם את דעתו ואומר "ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם", הגורם להתחזקות הקשר בין המקריב ובוראו. כיצד ניתן לגשר בין שתי דעות קיצוניות אלה. הרב מאיר שמחה הכהן מדוינסק בפירושו "משך חכמה" הצליח לבנות את הגשר. הרמב"ן מקשה על הרמב"ם כיצד יתכן שהקרבנות באים רק כדי להוציא מדיעת השוטים כאשר הכתוב מכנה אותם "ריח ניחוח לד'". במשנה במסכת זבחים מצינו "מה בין במת יחיד לבמת ציבור וריח ניחוח" (פ' יד משנה י) כלומר רק בהקרבה במשכן או במקדש יש את בחינת ל"ריח ניחוח".
אומר ה"משך חכמה" הרמב"ם צודק בקשר להקרבה בבמות, הרמב"ן צודק בקשר להקרבה במשכן ובמקדש. לכן ברור עכשיו למה ב"יד החזקה" הרמב"ם איננו מסתייג מהקרבת הקרבנות ולהיפך, הסיבה היא שהבמות נאסרו עולמית ואין להם היתר ולכן כל הקרבנות שיוקרבו לעתיד לבוא בעז"ה בקרוב יהיו לריח ניחוח ובמעלה כפי שהרמב"ן הגדירם.
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - <a href='http://www.eretzhemdah.org' target='_blank'>http://www.eretzhemdah.org</a>
<a href='http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/ויקרא.htm' target='_blank'>http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/ויקרא.htm</a>
ויקרא, אל- משה וידבר יהוה אליו, מאהל מועד לאמר"(ויקרא א' א')
"ריח ניחוח לד'"
רבים מן הראשונים מביעים את דעתם העקרונית בעניין הקרבנות, כצפוי, בראש ספר ויקרא. אחד הבולטים שבהם הוא הרמב"ן (א' ט) המתפלמס עם הרמב"ם בנושא. גישתו של הרמב"ם באה לידי ביטוי, בקיצוניות, בדבריו המפורסמים בסוף "מורה נבוכים" (ח"ג פ' מו) וז"ל "ונאמר, כבר בארה התורה כי המצריים היו עובדים מזל טלה, ולפיכך היו אוסרים שחיטת הצאן ומתעבים רועי הצאן, אמר הן נזבח את תועבת מצרים, ואמר כי תועבת מצרים כל רועה צאן. וכן שחיטת הבקר יתכן שהיו מתעבים אותו רוב עובדי עבודה זרה, וכולם מכבדים את המין הזה מאד, ולפיכך תמצא ההודים עד זמננו זה אינם שוחטים את הבקר כלל וכדי למחות עקבות ההשקפות הבלתי נכונות ההלו נצטוינו להקריב אלו המינים, כדי שיהא המעשה אשר חשבוהו שיא המרי, בו מתקרבים לפני ה', ובאותו המעשה מתכפרים החטאים, וכך מרפאים את ההשקפות הרעות שהם מחלות הנפש האנושית בהפך אשר בקצה השני. ומחמת הענין הזה עצמו נצטוינו בשחיטת כבש הפסח והזאת דמו במצרים על הפתחים מבחוץ, לנקות עצמנו מאותן ההשקפות ולפרסם הפכן, והחדרת הדעה שהמעשה אשר אתם חושבים אותו גורם משחית הוא המציל מן ההשחתה, ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגף, בשכר פרסום המשמעת וסלוק מה שהיה חמור בעיני עובדי עבודה זרה".הרמב"ן (שם) מתקיף את דעת הרמב"ם בחריפות וז"ל: "והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל, שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם, והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה' ואמר בו וירח ה' את ריח הנחוח, וממנו אמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם, והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ג כלל". לכן מגיע הרמב"ן למסקנה כי מטרת הקרבנות היא לגרום להשכנת שכינה ולקרבה בין הקב"ה ובין עם ישראל וז"ל "אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדבור". הרמב"ן מסכם את דעתו ואומר "ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם", הגורם להתחזקות הקשר בין המקריב ובוראו. כיצד ניתן לגשר בין שתי דעות קיצוניות אלה. הרב מאיר שמחה הכהן מדוינסק בפירושו "משך חכמה" הצליח לבנות את הגשר. הרמב"ן מקשה על הרמב"ם כיצד יתכן שהקרבנות באים רק כדי להוציא מדיעת השוטים כאשר הכתוב מכנה אותם "ריח ניחוח לד'". במשנה במסכת זבחים מצינו "מה בין במת יחיד לבמת ציבור וריח ניחוח" (פ' יד משנה י) כלומר רק בהקרבה במשכן או במקדש יש את בחינת ל"ריח ניחוח".
אומר ה"משך חכמה" הרמב"ם צודק בקשר להקרבה בבמות, הרמב"ן צודק בקשר להקרבה במשכן ובמקדש. לכן ברור עכשיו למה ב"יד החזקה" הרמב"ם איננו מסתייג מהקרבת הקרבנות ולהיפך, הסיבה היא שהבמות נאסרו עולמית ואין להם היתר ולכן כל הקרבנות שיוקרבו לעתיד לבוא בעז"ה בקרוב יהיו לריח ניחוח ובמעלה כפי שהרמב"ן הגדירם.
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - <a href='http://www.eretzhemdah.org' target='_blank'>http://www.eretzhemdah.org</a>
<a href='http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/ויקרא.htm' target='_blank'>http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/ויקרא.htm</a>
ויקרא (ויקרא א-ה)
הקרבת בעלי חיים, לשם מה?!
בפרשת השבוע שלנו מופיע תיאור ארוך ומפורט ביותר, של אופן הקרבת הקורבנות בבית המקדש - שריפת אברי הגוף של בעלי החיים המוקרבים, הקזת דמם על המזבח, הפשטת העור מעל בשרם וכד'. כל אדם בעידן המודרני עלול לחשוב, כי מדובר בטקס פרימיטיבי ופגאני ולהזדעזע עמוקות. אכן, זה נשמע מאד שונה ממה שאנו מדמיינים לעצמנו, כאשר אנו חושבים על בית המקדש - היינו מצפים שהטקסים שם יהיו יותר רוחניים ויותר נעימים לעין ולנשמה!
השאלה הזו הופכת אפילו קשה יותר, כאשר אנו נזכרים ביחס המיוחד, שמעניקה היהדות לבעלי החיים. חוץ מהאיסור הכללי של התורה לגבי 'צער בעלי חיים', קיימת גם רשימה שלימה של מצוות, שמטרתה להגן על שלומם ורווחתם של בעלי החיים. הרשימה כוללת הוראות שונות. לדוגמא: כאשר רואים חמור, הנושא על גבו משקל גדול מאד, חובה עלינו לפרוק מעט מהמשא הזה, בכדי להקל עליו; או - העובדה שאסור להעביד בעלי חיים בשבת; או - האיסור להתקין מחסום על פיה של בהמה בזמן עבודתה בשדה, כדי שלא נמנע בכך את האפשרות שלה לאכול במהלך המאמץ הגדול שהיא משקיעה והרשימה עוד ארוכה ומפורטת מאד.
אז מדוע היהדות בכל זאת נוקטת בשיטה, של הקרבת קורבנות בעלי-חיים בעבודת בית המקדש?
בואו ננסה לתקן כמה הנחות יסוד שגויות, אך נפוצות מאד.
טעות מספר 1: האין זה אכזרי, להרוג בעלי חיים?
מדוע דוקא כעת זה פתאום מפריע לנו? הרי אנו אוכלים המבורגרים באופן קבוע ונועלים כמעט מדי יום נעליים או סנדלים מעור! אנחנו משחקים בכדורגל (שעשוי מעור) ויוצאים לאכול בסטיקיות המשובחות ביותר.
בכל טקסי הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש, הייתה כלולה גם הנאה גשמית.
כך שאם אנו מניחים שתמיד מותר ואף ראוי, להשתמש בבעלי החיים לצרכינו האישיים - הגופניים, אז ברור שהצרכים הרוחניים שלנו אמורים להצדיק זאת!
[ורק בשביל ה'פרוטוקול', בכל טקסי הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש, הייתה כלולה גם הנאה גשמית, בנוסף להנאה הרוחנית. רוב רובם של הקורבנות היה נאכל על ידי בני האדם, כמו לדוגמא - קרבן הפסח. קרבן זה היה נצלה ונאכל על ידי כל משפחה ומשפחה, שערכה את ליל הסדר! אפילו בסוג הקורבנות ש"נשרפים כליל", העור של הבהמה היה מגיע אל הכוהנים, שהיו עושים בו שימוש מסוים. כך שתמיד בני האדם היו מפיקים הנאה גשמית כלשהי מהקורבנות].
טעות מספר 2: הקורבנות שהוקרבו הם "ויתור" או "אובדן" מסוים.
המילה "קרבן", שבה משתמשת התורה בכדי לתאר את שחיטתה של הבהמה בבית המקדש, איננה מייצגת ויתור או אובדן. אין כאן מעשה של נתינת דבר כלשהו או ויתור טוטאלי. גם לא מדובר פה במתנה שניתנת, כמו המתנות שעובדי האלילים היו מעניקים לאלים שלהם. המילה "קרבן" באה מהשורש "קרוב" כלומר - להתקרב. הקורבנות סייעו לבני האדם להתקרב אל הקב"ה.
בבית המקדש, אנו נוטלים את בעלי החיים ומעלים אותם על המזבח של הקב"ה. מדובר פה למעשה בהצהרה פרטית, כי כוונתנו לרומם את המשאבים החומריים שלנו לרמה רוחנית גבוהה יותר - ולייחד אותם לעבודת הקב"ה בבית המקדש.
--------------------------------------------------------------------------------
מי מרוויח מכל הסיפור?
כאן אנו מגיעים לנושא הבא:
טעות מספר 3: אנו תוהים לעצמינו, "איזה מן א-ל צריך מאתנו את המתנות הללו? האם מדובר פה בסוג מסיום של שוחד, שאנו מעניקים לו כדי שהוא לא יכעס עלינו?"
אנו חייבים להבדיל בין עולם המיתולוגיה היוונית לבין הדת היהודית. מטרתם של הקורבנות הפגאניים, הייתה אכן לפייס את האלילים הגשמיים. מדובר באלילים, שהייתה להם שליטה מאד מוגבלת על תחום מאד מסוים של המציאות. כל אל היה "זקוק" למשהו אחר ובני האדם היו יכולים להימנע מזעמם של האלילים, על ידי מתנות שהעניקו להם.
בניגוד לכך, הקורבנות שאנו מכירים אינם מוקרבים לטובתו של הקב"ה. הוא באמת איננו זקוק להם. הקב"ה הוא כל יכול ולא חסר לו דבר. הקורבנות מיועדים עבורנו, לטובתנו האישית. הם מלמדים אותנו איך להשתמש בעולם הגשמי, החומרי והגופני - לקדש אותו ולרומם אותו.
אחת מתוך 613 המצוות שבתורה אומרת, שהכהן הגדול חייב להקפיד על לבוש תקין ובמיוחד - שהאפוד שלו יהיה תמיד צמוד לבגדיו, לבית החזה שלו. הרב שמשון רפאל הירש מציין, שבטקסי העבודה הזרה, האפוד היה נקשר לגופו של הפסל או האליל. ההסבר שעמד מאחורי זה היה, שעובדי האלילים רצו לשלוט באליל שלהם ולוודא שהוא יהיה 'לטובתם'. על ידי קשירת האפוד לגוף האליל, הם חשבו שהם למעשה 'מרסנים' וכובלים אותו לעשות כרצונם. אבל ביהדות, לעומת זאת, הכהן הגדול מצמיד את האפוד לעצמו, לגופו, משום שהמטרה שלנו היא לשלוט בעצמינו, ולא בשום גורם חיצוני.
כל אדם מורכב משני חלקים - מהגוף הפיזי שלו ומהנשמה הרוחנית שלו.
כל אדם מורכב משני חלקים - מהגוף הפיזי שלו ומהנשמה הרוחנית שלו. כל אחד מהחלקים הללו שואף להתקיים ולקבל את ה'מזון' הראוי לו, אך כל אחד מהם משיג את 'מזונו' בדרכים שונות לגמרי. הגוף מחפש אחר נוחות פיזית וסיפוקים מיידיים: מזון, שינה, עושר וכבוד. הנשמה מחפשת אחר תענוגות נצחיים ובעלי טווח ארוך יותר,כגון משמעות, אהבה, מעשים טובים וקרבה לקב"ה.
מטרתן של כל המצוות שבתורה, היא לכוון אותנו אל עבר "ההנאות הרוחניות" של הנשמה שלנו. עם זאת, כאשר הגוף מצליח להשתלט עלינו, התוצאה היא התרחקות משמעותית מעולם המצוות והתורה.
הדרך לתיקון הטעות הזו, היא להקריב קרבן בבית המקדש! אדם שחלה בו נסיגה מעולם המצוות, עושה צעד קדימה ומכריז: "טעיתי ואני מצטער על הנזק שנגרם עקב כך לנשמה שלי. החלק הגופני, היצרי (החייתי) שבי השתלט עלי. אינני רוצה לחזור שוב על אותה הטעות ולכן הנני מתחייב כאן "לשחוט" את ה'חייתיות' הזו שבי, שהפכה לצערי לכוח הדומיננטי שבתוכי".
--------------------------------------------------------------------------------
לשם מה כל הדם והאיברים הפנימיים?
כאשר אדם רואה מול עיניו את בעל החיים המובל לשחיטה, הוא חושב לעצמו: "למעשה, אני הוא זה שראוי להישחט פה, לי זה באמת מגיע. עשיתי דברים נוראיים ומגיע לי עונש רציני ביותר. אבל למזלי, הקב"ה הוא כל כך חנון ורחום, שהוא מוכן לכפר לי ולקבל את הבהמה הזו כתחליף לנשמתי!" מדובר בחוויה רוחנית ורגשית בעלת עוצמה אדירה. הדם הוא אמיתי מאד. הוא מזעזע את נפש האדם. כאשר אנו מביטים בדם, אנו למעשה רואים את משמעותם הרצינית של החיים.
קירק דאגלאס, כוכב הקולנוע היהודי-אמריקאי המפורסם, היה מעורב בתאונת מסוק רצינית מאד בשנת 1991. הטייס ועוזר הטייס נהרגו , אבל למרבית המזל, הוא יצא משם בחיים.
אותו אירוע גרם לו לזעזוע עמוק מאד - רוחני ופיזי כאחד. כאשר הוא שכב על המיטה בבית החולים לאחר התאונה, הוא שאל את עצמו שוב ושוב: "מדוע הייתי אני היחיד ששרד את התאונה המחרידה הזו?"
דאגלאס לבסוף מצא לעצמו את התשובה הבאה על שאלתו הקשה: "אני שרדתי, משום שעוד נותרה לי משימה משמעותית בחיים. עוד מוטל עלי להגשים משהו בעולם הזה, יש עוד תרומה מאד חשובה שאני חייב לתת פה לפני שאיעלם לנצח. עד היום הייתי עסוק רק במשחקים פשוטים. כעת אני מבין שהחיים הם הרבה יותר רציניים ומחייבים."
דאגלאס הצטרף למסגרת קבועה של לימודי תורה והחל לשוב למסורת היהודית.
דאגלאס הצטרף למסגרת קבועה של לימודי תורה והחל לשוב למסורת היהודית, שזנח עוד בתקופת נערותו, לטובת העולם הגדול. הוא החל לחפש דרכים שונות דרכן יוכל לנצל את עושרו הכלכלי, בכדי להועיל לעולם כולו. היה זה שינוי משמעותי מאד, כעין שיבה אל ה'אני' האמיתי שלו. היה זה צעד קיצוני כנגד הלחץ החברתי, שהגיע מהעולם ההוליוודי הנוצץ והתחרותי.
כיום הוא מקדיש את עצמו למטרות הללו, יותר מאשר אי פעם. לאחרונה הוא התחייב לממן את בנייתו של תיאטרון מיוחד, שימוקם ממש מול הכותל המערבי. התיאטרון הזה מתוכנן להעניק לתיירים חוויה יהודית אותנטית בעלת עוצמה רוחנית אדירה. קירק דאגלאס נמצא כעת בעיצומו של מירוץ אישי, כשהוא שואף להשלים את כל מה שפיספס בזמן שהיה עסוק ב'משחקים' הפשוטים...
אותה התנהלות בדיוק מתרחשת גם בתוך בית המקדש... המראות הקשים של הדם, הקירבה הגדולה לחוויית המוות... המחשבה שצצה בראשו של כל צופה: "זה יכול היה להיות אני, שמובל שם אל המוות, שנשחט ככה כמו בהמה". מראות כאלה עשויים לשנות את חייו של כל אדם, לעולמים.
האם פרשת השבוע תגרום גם לנו להשתנות כך?
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.com/htorahportion/shrag' target='_blank'>http://www.aish.com/htorahportion/shrag</a> ... a_5769.asp
הקרבת בעלי חיים, לשם מה?!
בפרשת השבוע שלנו מופיע תיאור ארוך ומפורט ביותר, של אופן הקרבת הקורבנות בבית המקדש - שריפת אברי הגוף של בעלי החיים המוקרבים, הקזת דמם על המזבח, הפשטת העור מעל בשרם וכד'. כל אדם בעידן המודרני עלול לחשוב, כי מדובר בטקס פרימיטיבי ופגאני ולהזדעזע עמוקות. אכן, זה נשמע מאד שונה ממה שאנו מדמיינים לעצמנו, כאשר אנו חושבים על בית המקדש - היינו מצפים שהטקסים שם יהיו יותר רוחניים ויותר נעימים לעין ולנשמה!
השאלה הזו הופכת אפילו קשה יותר, כאשר אנו נזכרים ביחס המיוחד, שמעניקה היהדות לבעלי החיים. חוץ מהאיסור הכללי של התורה לגבי 'צער בעלי חיים', קיימת גם רשימה שלימה של מצוות, שמטרתה להגן על שלומם ורווחתם של בעלי החיים. הרשימה כוללת הוראות שונות. לדוגמא: כאשר רואים חמור, הנושא על גבו משקל גדול מאד, חובה עלינו לפרוק מעט מהמשא הזה, בכדי להקל עליו; או - העובדה שאסור להעביד בעלי חיים בשבת; או - האיסור להתקין מחסום על פיה של בהמה בזמן עבודתה בשדה, כדי שלא נמנע בכך את האפשרות שלה לאכול במהלך המאמץ הגדול שהיא משקיעה והרשימה עוד ארוכה ומפורטת מאד.
אז מדוע היהדות בכל זאת נוקטת בשיטה, של הקרבת קורבנות בעלי-חיים בעבודת בית המקדש?
בואו ננסה לתקן כמה הנחות יסוד שגויות, אך נפוצות מאד.
טעות מספר 1: האין זה אכזרי, להרוג בעלי חיים?
מדוע דוקא כעת זה פתאום מפריע לנו? הרי אנו אוכלים המבורגרים באופן קבוע ונועלים כמעט מדי יום נעליים או סנדלים מעור! אנחנו משחקים בכדורגל (שעשוי מעור) ויוצאים לאכול בסטיקיות המשובחות ביותר.
בכל טקסי הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש, הייתה כלולה גם הנאה גשמית.
כך שאם אנו מניחים שתמיד מותר ואף ראוי, להשתמש בבעלי החיים לצרכינו האישיים - הגופניים, אז ברור שהצרכים הרוחניים שלנו אמורים להצדיק זאת!
[ורק בשביל ה'פרוטוקול', בכל טקסי הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש, הייתה כלולה גם הנאה גשמית, בנוסף להנאה הרוחנית. רוב רובם של הקורבנות היה נאכל על ידי בני האדם, כמו לדוגמא - קרבן הפסח. קרבן זה היה נצלה ונאכל על ידי כל משפחה ומשפחה, שערכה את ליל הסדר! אפילו בסוג הקורבנות ש"נשרפים כליל", העור של הבהמה היה מגיע אל הכוהנים, שהיו עושים בו שימוש מסוים. כך שתמיד בני האדם היו מפיקים הנאה גשמית כלשהי מהקורבנות].
טעות מספר 2: הקורבנות שהוקרבו הם "ויתור" או "אובדן" מסוים.
המילה "קרבן", שבה משתמשת התורה בכדי לתאר את שחיטתה של הבהמה בבית המקדש, איננה מייצגת ויתור או אובדן. אין כאן מעשה של נתינת דבר כלשהו או ויתור טוטאלי. גם לא מדובר פה במתנה שניתנת, כמו המתנות שעובדי האלילים היו מעניקים לאלים שלהם. המילה "קרבן" באה מהשורש "קרוב" כלומר - להתקרב. הקורבנות סייעו לבני האדם להתקרב אל הקב"ה.
בבית המקדש, אנו נוטלים את בעלי החיים ומעלים אותם על המזבח של הקב"ה. מדובר פה למעשה בהצהרה פרטית, כי כוונתנו לרומם את המשאבים החומריים שלנו לרמה רוחנית גבוהה יותר - ולייחד אותם לעבודת הקב"ה בבית המקדש.
--------------------------------------------------------------------------------
מי מרוויח מכל הסיפור?
כאן אנו מגיעים לנושא הבא:
טעות מספר 3: אנו תוהים לעצמינו, "איזה מן א-ל צריך מאתנו את המתנות הללו? האם מדובר פה בסוג מסיום של שוחד, שאנו מעניקים לו כדי שהוא לא יכעס עלינו?"
אנו חייבים להבדיל בין עולם המיתולוגיה היוונית לבין הדת היהודית. מטרתם של הקורבנות הפגאניים, הייתה אכן לפייס את האלילים הגשמיים. מדובר באלילים, שהייתה להם שליטה מאד מוגבלת על תחום מאד מסוים של המציאות. כל אל היה "זקוק" למשהו אחר ובני האדם היו יכולים להימנע מזעמם של האלילים, על ידי מתנות שהעניקו להם.
בניגוד לכך, הקורבנות שאנו מכירים אינם מוקרבים לטובתו של הקב"ה. הוא באמת איננו זקוק להם. הקב"ה הוא כל יכול ולא חסר לו דבר. הקורבנות מיועדים עבורנו, לטובתנו האישית. הם מלמדים אותנו איך להשתמש בעולם הגשמי, החומרי והגופני - לקדש אותו ולרומם אותו.
אחת מתוך 613 המצוות שבתורה אומרת, שהכהן הגדול חייב להקפיד על לבוש תקין ובמיוחד - שהאפוד שלו יהיה תמיד צמוד לבגדיו, לבית החזה שלו. הרב שמשון רפאל הירש מציין, שבטקסי העבודה הזרה, האפוד היה נקשר לגופו של הפסל או האליל. ההסבר שעמד מאחורי זה היה, שעובדי האלילים רצו לשלוט באליל שלהם ולוודא שהוא יהיה 'לטובתם'. על ידי קשירת האפוד לגוף האליל, הם חשבו שהם למעשה 'מרסנים' וכובלים אותו לעשות כרצונם. אבל ביהדות, לעומת זאת, הכהן הגדול מצמיד את האפוד לעצמו, לגופו, משום שהמטרה שלנו היא לשלוט בעצמינו, ולא בשום גורם חיצוני.
כל אדם מורכב משני חלקים - מהגוף הפיזי שלו ומהנשמה הרוחנית שלו.
כל אדם מורכב משני חלקים - מהגוף הפיזי שלו ומהנשמה הרוחנית שלו. כל אחד מהחלקים הללו שואף להתקיים ולקבל את ה'מזון' הראוי לו, אך כל אחד מהם משיג את 'מזונו' בדרכים שונות לגמרי. הגוף מחפש אחר נוחות פיזית וסיפוקים מיידיים: מזון, שינה, עושר וכבוד. הנשמה מחפשת אחר תענוגות נצחיים ובעלי טווח ארוך יותר,כגון משמעות, אהבה, מעשים טובים וקרבה לקב"ה.
מטרתן של כל המצוות שבתורה, היא לכוון אותנו אל עבר "ההנאות הרוחניות" של הנשמה שלנו. עם זאת, כאשר הגוף מצליח להשתלט עלינו, התוצאה היא התרחקות משמעותית מעולם המצוות והתורה.
הדרך לתיקון הטעות הזו, היא להקריב קרבן בבית המקדש! אדם שחלה בו נסיגה מעולם המצוות, עושה צעד קדימה ומכריז: "טעיתי ואני מצטער על הנזק שנגרם עקב כך לנשמה שלי. החלק הגופני, היצרי (החייתי) שבי השתלט עלי. אינני רוצה לחזור שוב על אותה הטעות ולכן הנני מתחייב כאן "לשחוט" את ה'חייתיות' הזו שבי, שהפכה לצערי לכוח הדומיננטי שבתוכי".
--------------------------------------------------------------------------------
לשם מה כל הדם והאיברים הפנימיים?
כאשר אדם רואה מול עיניו את בעל החיים המובל לשחיטה, הוא חושב לעצמו: "למעשה, אני הוא זה שראוי להישחט פה, לי זה באמת מגיע. עשיתי דברים נוראיים ומגיע לי עונש רציני ביותר. אבל למזלי, הקב"ה הוא כל כך חנון ורחום, שהוא מוכן לכפר לי ולקבל את הבהמה הזו כתחליף לנשמתי!" מדובר בחוויה רוחנית ורגשית בעלת עוצמה אדירה. הדם הוא אמיתי מאד. הוא מזעזע את נפש האדם. כאשר אנו מביטים בדם, אנו למעשה רואים את משמעותם הרצינית של החיים.
קירק דאגלאס, כוכב הקולנוע היהודי-אמריקאי המפורסם, היה מעורב בתאונת מסוק רצינית מאד בשנת 1991. הטייס ועוזר הטייס נהרגו , אבל למרבית המזל, הוא יצא משם בחיים.
אותו אירוע גרם לו לזעזוע עמוק מאד - רוחני ופיזי כאחד. כאשר הוא שכב על המיטה בבית החולים לאחר התאונה, הוא שאל את עצמו שוב ושוב: "מדוע הייתי אני היחיד ששרד את התאונה המחרידה הזו?"
דאגלאס לבסוף מצא לעצמו את התשובה הבאה על שאלתו הקשה: "אני שרדתי, משום שעוד נותרה לי משימה משמעותית בחיים. עוד מוטל עלי להגשים משהו בעולם הזה, יש עוד תרומה מאד חשובה שאני חייב לתת פה לפני שאיעלם לנצח. עד היום הייתי עסוק רק במשחקים פשוטים. כעת אני מבין שהחיים הם הרבה יותר רציניים ומחייבים."
דאגלאס הצטרף למסגרת קבועה של לימודי תורה והחל לשוב למסורת היהודית.
דאגלאס הצטרף למסגרת קבועה של לימודי תורה והחל לשוב למסורת היהודית, שזנח עוד בתקופת נערותו, לטובת העולם הגדול. הוא החל לחפש דרכים שונות דרכן יוכל לנצל את עושרו הכלכלי, בכדי להועיל לעולם כולו. היה זה שינוי משמעותי מאד, כעין שיבה אל ה'אני' האמיתי שלו. היה זה צעד קיצוני כנגד הלחץ החברתי, שהגיע מהעולם ההוליוודי הנוצץ והתחרותי.
כיום הוא מקדיש את עצמו למטרות הללו, יותר מאשר אי פעם. לאחרונה הוא התחייב לממן את בנייתו של תיאטרון מיוחד, שימוקם ממש מול הכותל המערבי. התיאטרון הזה מתוכנן להעניק לתיירים חוויה יהודית אותנטית בעלת עוצמה רוחנית אדירה. קירק דאגלאס נמצא כעת בעיצומו של מירוץ אישי, כשהוא שואף להשלים את כל מה שפיספס בזמן שהיה עסוק ב'משחקים' הפשוטים...
אותה התנהלות בדיוק מתרחשת גם בתוך בית המקדש... המראות הקשים של הדם, הקירבה הגדולה לחוויית המוות... המחשבה שצצה בראשו של כל צופה: "זה יכול היה להיות אני, שמובל שם אל המוות, שנשחט ככה כמו בהמה". מראות כאלה עשויים לשנות את חייו של כל אדם, לעולמים.
האם פרשת השבוע תגרום גם לנו להשתנות כך?
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס.
<a href='http://www.aish.com/htorahportion/shrag' target='_blank'>http://www.aish.com/htorahportion/shrag</a> ... a_5769.asp
החיגר והסומא - לפרשת ויקרא
כדי ליצור אדם החי בעולם ונדרש לבחור בטוב, הורכבו שני כוחות מנוגדים, שכל אחד לבדו איננו יכול לפעול. הנשמה היא כח אלוקי, שאיננו שייך לחטא ולרע, ואיננו שייך לבחירה. אף הגוף בלי הנשמה הוא כסומא - איננו יכול לראות. גוף ונשמה ובחירה חופשית. לפרשת ויקרא.
ג´ ניסן ה´תשס"ד - הרב יהושע ויצמן - ראש ישיבת מעלות
את הפרשיה העוסקת בקרבנות החטאת השונים פותחת התורה כך[1]:
דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה.
חז"ל במדרש עמדו על הביטוי המיוחד "נפש כי תחטא" ודרשו אותו בכמה אופנים. בשיחה זו נעיין במדרש אחד, וננסה למצוא בו טעם חדש, כדרכם של דברי תורה[2]:
תני ר' ישמעאל משל למלך שהיה לו פרדס והיה בו ב
כדי ליצור אדם החי בעולם ונדרש לבחור בטוב, הורכבו שני כוחות מנוגדים, שכל אחד לבדו איננו יכול לפעול. הנשמה היא כח אלוקי, שאיננו שייך לחטא ולרע, ואיננו שייך לבחירה. אף הגוף בלי הנשמה הוא כסומא - איננו יכול לראות. גוף ונשמה ובחירה חופשית. לפרשת ויקרא.
ג´ ניסן ה´תשס"ד - הרב יהושע ויצמן - ראש ישיבת מעלות
את הפרשיה העוסקת בקרבנות החטאת השונים פותחת התורה כך[1]:
דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה.
חז"ל במדרש עמדו על הביטוי המיוחד "נפש כי תחטא" ודרשו אותו בכמה אופנים. בשיחה זו נעיין במדרש אחד, וננסה למצוא בו טעם חדש, כדרכם של דברי תורה[2]:
תני ר' ישמעאל משל למלך שהיה לו פרדס והיה בו ב