אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
שבת - -פרשת וישלח!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
וישלח(בראשית לב:ד-לו:מד)
על כדי חרס פשוטים והרבה פוטנציאל.
בפרשת השבוע אנו פוגשים ביעקב, כשהוא חוצה את נהר הירדן בכניסתו לארץ ישראל. חוץ מבני משפחתו, המשלחת שלו כוללת גם קבוצה גדולה של משרתים, עדרי צאן, בקר, חמורים וגמלים. לחצות עם כולם את הנהר, היה מבצע לוגיסטי לא פשוט ונצרכה זהירות מיוחדת לשם כך.
יחד עם זאת, לאחר המבצע המסוכן, כאשר כל האנשים והעדרים חצו בשלום, חוזר יעקב לעברו השני של הנהר. "וייוותר יעקב לבדו" (בראשית ל"ב:25). מדוע? לאיזו מטרה? הגמרא (חולין דף צ"א ע"א) מספרת שיעקב שכח שם כדי חרס אחדים והוא חזר לעברו השני של הנהר, על מנת לאסוף אותם.
ההסבר הזה לא בדיוק מתקבל על הדעת! אחרי הכל, מדובר ביעקב אבינו, שהיה אדם עשיר מאד! הייתכן שהוא בחר להסתכן ולחצות את הנהר בשנית, רק בכדי להביא כמה כדי חרס זולים ופשוטים?! בהשוואה ניתן לומר, שזה כאילו שביל גייטס חוצה את העיר כולה בשביל להרים מטבע של שקל, שנפל לו מוקדם יותר!
התשובה לכך פשוטה מאד ונפלאה מאד. יעקב בגדלותו, הבין שכל חפץ הקיים ברשותו, ניתן לו מאת בורא עולם, מתוך כוונה נסתרת ולצורך מטרה. לפיכך, לא הייתה כל משמעות לעובדה שכדי החרס היו פשוטים וזולים, עבור יעקב הם היו יקרי ערך. בדומה לכך, גם העולם שלנו מלא בפוטנציאל, שרק מחכה שיבחינו בו.
--------------------------------------------------------------------------------
ערך פנימי
כשהתורה מתארת לנו את סיפור בריאת העולם, אנו רואים שהקב"ה מצווה על האדמה להצמיח יבול ולהוציא מתוכה גם "עץ פרי עושה פרי" (בראשית א':11). אבל הפסוק יכול היה לומר זאת בפשטות - "עץ המניב פירות". מדוע בחרה התורה בכפל לשון? מדוע לחזור על המילה "פרי" פעמיים?
הפרשנים מסבירים, שהקב"ה רצה אמנם שהעצים יניבו פירות, אך בנוסף הוא גם רצה שהעץ עצמו (הגזע והענפים) יהיו "בעלי פירות" משלהם. אנו למדים מכך, שהגזע והענפים אינם משמשים רק כאמצעי לשם מטרה גדולה יותר, אלא יש להם גם ערך פנימי משל עצמם.
כך גם לגבי כל דבר שקיים בעולמנו.
הוא מביא לי מים בכוס חד פעמית, ומה אני עושה? אני שותה את המים ומשליך את הכוס לפח האשפה הקרוב.הרב עזריאל טאובר מסביר את התפיסה הזו בעזרת מטאפורה. "בואו נאמר שאני צמא, אז אני מבקש מחבר להביא לי מים. הוא מביא לי מים בכוס חד פעמית, ומה אני עושה? אני שותה את המים ומשליך את הכוס לפח האשפה הקרוב.
כעת בואו נדמיין, שאני מתהלך במדבר החם, כמעט גווע בצמא. אני מרים את עיני כלפי השמים ואומר: "ריבונו של עולם, אני הולך למות. אנא עשה שיקרה פה נס, ושלח לי מעט מים!". למרבה הפלא, יורדת מן השמים יד ענקית שמעניקה לי מים בכוס חד פעמית. אז אני שותה את המים... אבל מה אני עושה עם הכוס? אני בטח לא משליך אותה לפח - הרי כוס שהגיעה ישירות מן השמים היא מיוחדת מאד, וראויה להישמר כמזכרת לנס האדיר שקרה לי!
הקב"ה למעשה, יכול היה לשלוח לי את המים בכל דרך שהיא: הוא יכול היה להוריד עלי קצת גשם, או לברוא עבורי נווה מדבר, הוא יכול היה לשלוח "גזלן" עם קיוסק או פשוט לדאוג שלא אהיה צמא יותר. העובדה שהקב"ה בחר לתת לי את המים, דווקא בכוס חד פעמית מוכיחה, שהוא רצה אמנם שאקבל את המים, אבל הוא גם רצה להעניק לי את הכוס."
החיים שלנו מלאים באנשים, רעיונות וחפצים שונים ומשונים, כשלכל דבר בעולם משמעות ומטרה מיוחדות משלו, שרק מחכות לצאת ולהתגלות.
--------------------------------------------------------------------------------
להיות צדיק
כולנו מכירים את המושג "צדיק" - אדם שלא חוטא. אבל מהי ההגדרה המדויקת לכך? האם אלו המעשים הטובים שהוא עושה שהופכים אותו לכזה? או אולי התכונות התרומיות שלו? ודאי שכן. אך מה שעושה אותו מיוחד ונעלה כל כך, זו היכולת לראות בכל אדם, חפץ או התרחשות, מסר ישיר מבורא עולם. עבור אדם שכזה, החיים מלאי משמעות וקדושה עצומה.
עשו אומר: "יש לי רב [הרבה]", ויעקב אומר: "יש לי כל [הכל]" (בראשית ל"ג:11-9).הרעיון הזה בא לידי ביטוי פעם נוספת בפרשת השבוע שלנו. לאחר פרידה של 20 שנה, יעקב פוגש את עשו אחיו ובמהלך ההכרות המחודשת, כל אחד מהם מתאר באוזני אחיו את מצבו הכלכלי, עשו אומר: "יש לי רב [הרבה]", ויעקב אומר: "יש לי כל [הכל]" (בראשית ל"ג:11-9).
ההבדל ביניהם לכאורה סמוי מן העין, אך למעשה הוא מהותי ביותר. עשו אומר: "יש לי רב...", 'אבל ברור לי שהייתי שמח לקבל עוד ועוד!' לעומתו, יעקב אומר: 'בהתאם לכוונתו הנצחית של הקב"ה, יש לי הכל - יש לי כל מה שאני צריך בעולם הזה'. כל דבר שיש לי בידי - הוא מתנה עילאית מהקב"ה וכל דבר מהווה עבורי הזדמנות להתקרב אליו יותר.
--------------------------------------------------------------------------------
חיים חד פעמיים?
בעידן המודרני, קיימת מגיפה נוראית שנקראת "חד פעמיות". כאשר מתקלקל לנו הטוסטר, אנו מייד רצים לקנות חדש. כאשר נקרעת לנו חולצה מסוימת, אנו ממהרים לקנות אחרת במקומה. וכיצד אנו נוהגים במערכות היחסים שלנו? האם לא דבק בהן משהו מאווירת ה"חד פעמיות"? כאשר חיי הנישואים שלנו משעממים אותנו, האין אנו ממהרים להחליפם באחרים?
שימו לב, כיצד תופעת ה"חד פעמיות", משפיעה על כל ערכי החברה בחיינו היומיומיים. שימו לב, כיצד תופעת ה"חד פעמיות", משפיעה על כל ערכי החברה בחיינו היומיומיים. ומה ביחס לטיפוח ושימור הסביבה שבה אנו חיים? והרבה יותר קריטי מזה, מה לגבי עולם הפשע והאלימות?
בספר דברים (כ':29) התורה אוסרת עלינו לעקור עצי פרי. האיסור הזה הוא רק חלק מהאיסור הרחב יותר, המתנגד לבזבזנות והשחתת רכוש ומזון - איסור "בל תשחית". בדיוק כפי שהיה בגן עדן, עצי הפרי מייצגים את כל הדברים שיש להם משמעות וערך פנימי. עקרון זה נכון לגבי החיים בכללותם.
העניקו חשיבות לכל מה שנמצא ברשותכם. הכישורים שלכם, הרעיונות שלכם, החברים, המשאבים. נסו למצוא את המשמעות והערך הפנימי בכל דבר. היו אסירי תודה על כל מה שיש בבעלותכם. אל תמהרו להשליך לאשפה את מה שמתקלקל, נסו ללמוד מכך משהו על עצמכם. מה דורש תיקון? נסו לראות כיצד החיים מתנהלים בדיוק כפי שהם אמורים להיות, ואז תזכו לממש, את מלוא היופי הפנימי והפוטנציאל השלם, של כל רגע בחייכם.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס
<a href='http://www.aish.co.il/tp/sw/48856242.html' target='_blank'>http://www.aish.co.il/tp/sw/48856242.html</a>
על כדי חרס פשוטים והרבה פוטנציאל.
בפרשת השבוע אנו פוגשים ביעקב, כשהוא חוצה את נהר הירדן בכניסתו לארץ ישראל. חוץ מבני משפחתו, המשלחת שלו כוללת גם קבוצה גדולה של משרתים, עדרי צאן, בקר, חמורים וגמלים. לחצות עם כולם את הנהר, היה מבצע לוגיסטי לא פשוט ונצרכה זהירות מיוחדת לשם כך.
יחד עם זאת, לאחר המבצע המסוכן, כאשר כל האנשים והעדרים חצו בשלום, חוזר יעקב לעברו השני של הנהר. "וייוותר יעקב לבדו" (בראשית ל"ב:25). מדוע? לאיזו מטרה? הגמרא (חולין דף צ"א ע"א) מספרת שיעקב שכח שם כדי חרס אחדים והוא חזר לעברו השני של הנהר, על מנת לאסוף אותם.
ההסבר הזה לא בדיוק מתקבל על הדעת! אחרי הכל, מדובר ביעקב אבינו, שהיה אדם עשיר מאד! הייתכן שהוא בחר להסתכן ולחצות את הנהר בשנית, רק בכדי להביא כמה כדי חרס זולים ופשוטים?! בהשוואה ניתן לומר, שזה כאילו שביל גייטס חוצה את העיר כולה בשביל להרים מטבע של שקל, שנפל לו מוקדם יותר!
התשובה לכך פשוטה מאד ונפלאה מאד. יעקב בגדלותו, הבין שכל חפץ הקיים ברשותו, ניתן לו מאת בורא עולם, מתוך כוונה נסתרת ולצורך מטרה. לפיכך, לא הייתה כל משמעות לעובדה שכדי החרס היו פשוטים וזולים, עבור יעקב הם היו יקרי ערך. בדומה לכך, גם העולם שלנו מלא בפוטנציאל, שרק מחכה שיבחינו בו.
--------------------------------------------------------------------------------
ערך פנימי
כשהתורה מתארת לנו את סיפור בריאת העולם, אנו רואים שהקב"ה מצווה על האדמה להצמיח יבול ולהוציא מתוכה גם "עץ פרי עושה פרי" (בראשית א':11). אבל הפסוק יכול היה לומר זאת בפשטות - "עץ המניב פירות". מדוע בחרה התורה בכפל לשון? מדוע לחזור על המילה "פרי" פעמיים?
הפרשנים מסבירים, שהקב"ה רצה אמנם שהעצים יניבו פירות, אך בנוסף הוא גם רצה שהעץ עצמו (הגזע והענפים) יהיו "בעלי פירות" משלהם. אנו למדים מכך, שהגזע והענפים אינם משמשים רק כאמצעי לשם מטרה גדולה יותר, אלא יש להם גם ערך פנימי משל עצמם.
כך גם לגבי כל דבר שקיים בעולמנו.
הוא מביא לי מים בכוס חד פעמית, ומה אני עושה? אני שותה את המים ומשליך את הכוס לפח האשפה הקרוב.הרב עזריאל טאובר מסביר את התפיסה הזו בעזרת מטאפורה. "בואו נאמר שאני צמא, אז אני מבקש מחבר להביא לי מים. הוא מביא לי מים בכוס חד פעמית, ומה אני עושה? אני שותה את המים ומשליך את הכוס לפח האשפה הקרוב.
כעת בואו נדמיין, שאני מתהלך במדבר החם, כמעט גווע בצמא. אני מרים את עיני כלפי השמים ואומר: "ריבונו של עולם, אני הולך למות. אנא עשה שיקרה פה נס, ושלח לי מעט מים!". למרבה הפלא, יורדת מן השמים יד ענקית שמעניקה לי מים בכוס חד פעמית. אז אני שותה את המים... אבל מה אני עושה עם הכוס? אני בטח לא משליך אותה לפח - הרי כוס שהגיעה ישירות מן השמים היא מיוחדת מאד, וראויה להישמר כמזכרת לנס האדיר שקרה לי!
הקב"ה למעשה, יכול היה לשלוח לי את המים בכל דרך שהיא: הוא יכול היה להוריד עלי קצת גשם, או לברוא עבורי נווה מדבר, הוא יכול היה לשלוח "גזלן" עם קיוסק או פשוט לדאוג שלא אהיה צמא יותר. העובדה שהקב"ה בחר לתת לי את המים, דווקא בכוס חד פעמית מוכיחה, שהוא רצה אמנם שאקבל את המים, אבל הוא גם רצה להעניק לי את הכוס."
החיים שלנו מלאים באנשים, רעיונות וחפצים שונים ומשונים, כשלכל דבר בעולם משמעות ומטרה מיוחדות משלו, שרק מחכות לצאת ולהתגלות.
--------------------------------------------------------------------------------
להיות צדיק
כולנו מכירים את המושג "צדיק" - אדם שלא חוטא. אבל מהי ההגדרה המדויקת לכך? האם אלו המעשים הטובים שהוא עושה שהופכים אותו לכזה? או אולי התכונות התרומיות שלו? ודאי שכן. אך מה שעושה אותו מיוחד ונעלה כל כך, זו היכולת לראות בכל אדם, חפץ או התרחשות, מסר ישיר מבורא עולם. עבור אדם שכזה, החיים מלאי משמעות וקדושה עצומה.
עשו אומר: "יש לי רב [הרבה]", ויעקב אומר: "יש לי כל [הכל]" (בראשית ל"ג:11-9).הרעיון הזה בא לידי ביטוי פעם נוספת בפרשת השבוע שלנו. לאחר פרידה של 20 שנה, יעקב פוגש את עשו אחיו ובמהלך ההכרות המחודשת, כל אחד מהם מתאר באוזני אחיו את מצבו הכלכלי, עשו אומר: "יש לי רב [הרבה]", ויעקב אומר: "יש לי כל [הכל]" (בראשית ל"ג:11-9).
ההבדל ביניהם לכאורה סמוי מן העין, אך למעשה הוא מהותי ביותר. עשו אומר: "יש לי רב...", 'אבל ברור לי שהייתי שמח לקבל עוד ועוד!' לעומתו, יעקב אומר: 'בהתאם לכוונתו הנצחית של הקב"ה, יש לי הכל - יש לי כל מה שאני צריך בעולם הזה'. כל דבר שיש לי בידי - הוא מתנה עילאית מהקב"ה וכל דבר מהווה עבורי הזדמנות להתקרב אליו יותר.
--------------------------------------------------------------------------------
חיים חד פעמיים?
בעידן המודרני, קיימת מגיפה נוראית שנקראת "חד פעמיות". כאשר מתקלקל לנו הטוסטר, אנו מייד רצים לקנות חדש. כאשר נקרעת לנו חולצה מסוימת, אנו ממהרים לקנות אחרת במקומה. וכיצד אנו נוהגים במערכות היחסים שלנו? האם לא דבק בהן משהו מאווירת ה"חד פעמיות"? כאשר חיי הנישואים שלנו משעממים אותנו, האין אנו ממהרים להחליפם באחרים?
שימו לב, כיצד תופעת ה"חד פעמיות", משפיעה על כל ערכי החברה בחיינו היומיומיים. שימו לב, כיצד תופעת ה"חד פעמיות", משפיעה על כל ערכי החברה בחיינו היומיומיים. ומה ביחס לטיפוח ושימור הסביבה שבה אנו חיים? והרבה יותר קריטי מזה, מה לגבי עולם הפשע והאלימות?
בספר דברים (כ':29) התורה אוסרת עלינו לעקור עצי פרי. האיסור הזה הוא רק חלק מהאיסור הרחב יותר, המתנגד לבזבזנות והשחתת רכוש ומזון - איסור "בל תשחית". בדיוק כפי שהיה בגן עדן, עצי הפרי מייצגים את כל הדברים שיש להם משמעות וערך פנימי. עקרון זה נכון לגבי החיים בכללותם.
העניקו חשיבות לכל מה שנמצא ברשותכם. הכישורים שלכם, הרעיונות שלכם, החברים, המשאבים. נסו למצוא את המשמעות והערך הפנימי בכל דבר. היו אסירי תודה על כל מה שיש בבעלותכם. אל תמהרו להשליך לאשפה את מה שמתקלקל, נסו ללמוד מכך משהו על עצמכם. מה דורש תיקון? נסו לראות כיצד החיים מתנהלים בדיוק כפי שהם אמורים להיות, ואז תזכו לממש, את מלוא היופי הפנימי והפוטנציאל השלם, של כל רגע בחייכם.
שבת שלום,
הרב שרגא סימונס
<a href='http://www.aish.co.il/tp/sw/48856242.html' target='_blank'>http://www.aish.co.il/tp/sw/48856242.html</a>
תשס"ד
פרשת וישלח תשס"ד
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
עמרם בן סולטנה
"וישלח יעקב מלאכים לפניו"
אומר המדרש:
"רבי יהודה ברבי סימון פתח: (משלי כה) מעין נרפש ומקור משחת וגו' א"ר יהודה בר' סימון: כשם שאי אפשר למעין להרפס ולמקור להשחית כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע, וכמעין נרפש וכמקור משחת כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע. אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו: כה אמר עבדך יעקב:"
יש כאן ביקורת לגבי צדיק שמתרפש לפני רשע.
"ר"ה פתח: (שם כו) מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו. שמואל בר נחמן אמר: משל לארכי לסטים שהיה ישן בפרשת דרכים, עבר חד ושרי מעיר ליה, א"ל קום לך דבישא שכיח הכא. קם ושרי מקפח ביה .א"ל ניער בישא. א"ל דמיך הוה ועוררתני. כך אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב. רבי יהודה ברבי סימון פתח: (ירמיה יג) מה תאמרי כי יפקוד עליך ואת למדת אותם עליך אלופים לראש. אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב": [משל לארכי ליסטים שהיה ישן בפרשת דרכים. עבר אחד והתחיל להעיר אותו. א"ל קום שרעה מצויה כאן. קם והתחיל פוגע בו. א"ל אתה האיש הרע, (למה אתה מצער אותי) א"ל ישן הייתי ואתה עוררתני].
קשה לנו לראות מדרשים כאלו שמבקרים דברים לא מושלמים אצל האבות. הרי יעקב אבינו הוא הבכיר שבאבות, ואיך יכולים הדורות שלנו או אפילו הדורות של התנאים לבקר את מעשיו? חז"ל אומרים שלולא הראה יעקב לעשו שהוא פוחד ממנו - לא היה עשו מבחין בו כלל. יעקב לא היה צריך לחשוש מפני דברים שעשו אולי יעשה, יעקב גם לא היה צריך ל'סגת חד צדדית ממנו". חז"ל גם מעירים על כך שבפגישתו עם עשו יעקב השתחווה עוד ועוד, והרי לכאורה יעקב שהיה נציגו של הקב"ה בעולם והיה בעל השקפה אמונית - לא היה צריך לעשות כדבר הזה. חז"ל גם מוסיפים ואומרים שבגלל שיעקב השתחווה שבע פעמים, התעכבה כניסתם של בני ישראל לארץ-ישראל הרבה שנים, עד שהסתיים בה שלטון שבע מלכויות של עשו.
הזוהר שואל אותה השאלה: וכי יעלה על הדעת שיעקב אבינו ישתחווה לעשו הרשע? אלא כאשר עמד יעקב להפגש עם עשו התלוותה אליו השכינה כדי לשמור אותו, וכאשר יעקב ראה את השכינה הוא השתחווה אליה, ולא ח"ו בפני אחיו הרשע. לכאורה פירוש זה של הזוהר נראה כהוצאת הפסוק מידי פשוטו, אבל למי שמתבונן בדמותו של יעקב אבינו - זה נראה פשוט. מי שמכיר את יעקב אבינו בדרגתו הפנימית ובהסתכלותו האמונית, יודע שיעקב אבינו כל כולו היה תמיד מכוון לעשות את רצונו של רבש"ע, וכל מהותו היא דביקות בקב"ה ולכן היה הקב"ה מתגלה אליו בחלום ובמראה. יעקב היה מקושר לקב"ה כל ימי חייו, ולכן כלפי חוץ היה נראה כאילו יעקב אכן משתחווה לעשו אחיו אבל באמת הוא לא השתחווה אלא לשכינה. את הפירוש הזה של הזוהר יש לומר גם במדרש הראשון: יעקב אבינו אכן שלח מלאכים, אבל יש דעה בחז"ל שהיו אלה מלאכים ממש , ואם כן אין זו התרפסות כלל. המדרש מתאר שכאשר המלאכים היו מגיעים לעשו היו שואלים אותו מי הוא - והיו מכים אותו . כאשר היה אומר להם עשו: אני הנכד של אברהם - היו ממשיכים להכות אותו, וכאשר היה אומר: אני הבן של יצחק - עדיין לא היו פוסקים מלהכותו, אבל כאשר אמר להם: אני האח של יעקב - הפסיקו המלאכים להכותו. וכך הגיעו אל עשו קבוצות קבוצות של מלאכים, וכאשר עשיו הגיע אל יעקב הוא כבר היה מוכה וחבול. ממדרש זה מובן שעשו הכיר ביתרונו הגדול של יעקב עליו.
ניתן לומר ששני המדרשים אינם עומדים בסתירה אלא משלימים זה את זה במובן הפנימי. עשו יודע את האמת שיעקב אבינו הוא עיקר העולם, והוא לא אוהב את זה, אבל הוא מכיר בזה. הוא יודע את כוחו הרוחני של יעקב ויודע שבסופו של דבר יעקב אבינו יהיה השליט, ועל זה הוא בא להלחם - אבל עם לב חצוי. כשהוא פוגש את יעקב: "וישקהו". בחז"ל ישנן שתי דעות: האם באמת רצה לנשק לו או שרצה לנשוך אותו ואז צווארו של יעקב נעשה כשל שיש ונשברו שיניו של עשו. למפגש הזה בין יעקב לעשו ישנם שני צדדים: חיצוני ופנימי. כלפי חוץ נראה כאילו עשו הוא החזק, הוא הגיבור, ויעקב היה צריך תפילה ובקשה ורחמים כדי לרצות את אחיו, אבל זה רק התיאור החיצוני. באופן פנימי עשו יודע שבסוף הוא יתבטל בפני יעקב. חז"ל רוצים ללמד אותנו כאן שלא נראה את הדברים כפשוטם, ואם יש מי שרואה את הדברים כפשוטם וחושב שיעקב באמת שלח מלאכים בשר ודם - אז באמת יש לו מה להעיר ומה לבקר את יעקב. במבט עמוק המעשה של יעקב היה עם הסתכלות לטווח ארוך מאוד. יעקב אבינו לא רצה התמודדויות באותו הזמן, היו לו אז הרבה מהלכים חשובים אחרים לבצוע: ביסוס משפחתו ויישובה בארץ ישראל ומתוך כך התחלה של הקמת האומה הישראלית - הוא ידע שבסופו של דבר האמת תצא לאור גם אם ברגע זה הוא לא מתמודד עם אחיו, הוא ידע שבסופו של דבר הוא יגיע "אל אדוני שעירה", עכשיו זה עדיין מוקדם מדי להתמודדות הזו.
"ויוותר יעקב לבדו"
כפי שאמרנו המפגש הזה בין יעקב לעשו הוא מורכב ולכן לפני שיעקב פוגש את עשו - הוא פוגש את שרו של עשו. "ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו עד עלות השחר", אמנם יעקב מנצח אבל הוא גם נפגע, מחד הוא צולע על ירכו אבל מאידך המלאך מודה לו ומברך אותו - זו המציאות המורכבת שנמשכת עד שיעקב מגיע לשלם. יש מי שדורש "ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו" - מכאן שאל לו לאדם להשאר לבדו, הוא תמיד צריך להמצא בחברת עוד אנשים. אדם צריך להשאר מחובר עם הציבור, וכשאדם הולך לדרך לבדו - הוא נמצא בסכנה. כך גם מורה ההלכה שתלמיד חכם אסור לו ללכת בדרך יחידי.
המדרש מוסיף ומעמיק לנו את ההבנה: "ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו" - אומר המדרש:
"ויותר יעקב לבדו אין כאל ישורון רוכב שמים בעזרך. אין כאל, ומי כאל ישורון ? הנאים והמשובחים שבכם. את מוצא כל מה שעתיד הקב"ה לעשות לעתיד לבוא הקדים הקב"ה לעשות על ידי צדיקים בעולם הזה. הקב"ה מחיה מתים ואליהו מחיה מתים, הקב"ה עוצר גשמים ואליהו עוצר גשמים, הקב"ה מברך את המועט ואליהו מברך את המועט, הקב"ה מחיה מתים ואלישע מחיה מתים, הקב"ה פוקד עקרות ואלישע פוקד עקרות":
כלומר את הדברים הניסיים הקב"ה עושה ע"י צדיקים. בסיום המדרש: "ר' ברכיה בשם ר' סימון אמר: אין כאל, ומי כאל ישורון? ישראל סבא. מה הקב"ה כתוב בו (ישעיה ב) ונשגב ה' לבדו, אף יעקב, ויותר יעקב לבדו". זה ביטוי חזק מאוד: על הקב"ה נאמר "ונשגב ה' לבדו" - המצב התמידי הוא שאין עוד מלבד הקב"ה, כל המציאות בטלה לקב"ה, כלומר לא רק באופן יחסי שכל המציאות קטנה יחסית לקב"ה, אלא המציאות היא שום דבר ללא הקב"ה, הוא זה שנותן לה את הקיום, למציאות אין קיום בלי הקב"ה. זו הכוונה "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", אם כן איך אפשר לומר שליעקב יש איזה צד של דמיון שאפשר לומר עליו "לבדו" כמו שנאמר על הקב"ה? אלא חז"ל מתכוונים לומר שאכן יש איזו בחינה של מעין דמיון בין האדם לאלוקים, שהרי נאמר "בצלם אלוקים עשה את האדם", וגם כאן יש איזו בחינה של "לבדו" גם באדם.
התורה מתארת שבזמנו של יעקב אבינו כל העולם היה בטל יחסית אליו, הוא היה קיומו של העולם. יעקב אבינו התעלה מעל העולם וכל כך היה קשור ברבש"ע, ומתוך כך כל קיום העולם היה ממנו. גם על אברהם אבינו חז"ל אמרו: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם - אל תקרי בהבראם אלא באברהם ", גם בזמנו של אברהם אבינו - הוא היה קיום העולם. העולם היה שווה את קיומו רק בזכות שאברהם היה בו. אותם הדברים נכונים גם לגבי צאצאיו של יעקב אבינו. "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" - לעם ישראל ישנה מציאות מיוחדת כזו שמבטלת את חשיבות כל הגויים, ורק בזכות עם ישראל העולם כולו קיים.
ישנה עוד דרשה על הפסוק "ויוותר יעקב לבדו" - שחזר בשביל פחים קטנים. כלומר יעקב אבינו העביר את כל הציוד שלו למחנה שמעבר לנחל, פרט לכמה פחים קטנים וחסרי ערך אבל בכ"ז הוא לא רצה להשאיר אותם ולכן הוא חזר למענם. מה חז"ל רצו ללמד אותנו בכך שיעקב חזר בשביל "פחים קטנים"? הרב זצ"ל היה מקשר את שני המדרשים הללו יחד, ואומר: כאשר אדם נהיה גדול מאוד, אזי כל הדברים הקטנים ו'חסרי-הערך' מקבלים גם הם משמעות. האנשים הגדולים יודעים למצוא משמעויות גם בדברים הקטנים, הם יודעים למצוא את המשמעות העמוקה של המציאות בכל בריה אלוקית.
גם בהנהגתו הפרטית של האדם זה כך. ישנם אנשים שמתקדמים ונעשים גדולים מאוד, הם מפתחים השקפת עולם רוחנית גדולה, מקבלים ראיה רוחנית, הם גם יודעים לפתח את הדברים לדרשות גדולות ושטים בגבהים עליונים ומתוך כך הם מזלזלים במעשים הקטנים. נראה להם שפרטי ההלכות והנהגות שבין אדם לחברו הם רק דקויות קטנות. קשה להם כביכול 'להצטמצם' בדברים הללו. יש אנשים שלומדים ומתעלים בלימוד ורוצים להיות מלמדים או ראשי כולל לפחות, מינימום ר"מ בישיבה גבוהה, הם בכלל לא חושבים להיות 'פחותים' מדרגת ר"מ בישיבה תיכונית, שלא לדבר כלל על פחות מזה. זו גדלות חלקית, זו גדלות לא מושלמת. גדלות אמיתית היא זו שרואה את הכול באופן מאוחד, אדם מושלם הוא אדם שאינו מזלזל בחינוך של קטנים בגיל תלמוד תורה או בגיל של בית ספר עממי. כל פעולה שאדם עושה בעבודת ה' - זה דבר גדול. כל פעולה שאדם גדול עושה בדברים קטנים הופכת אותם לדברים גדולים. כל דבר שאדם עושה בגדלות - הוא דבר גדול, ולא מדובר דווקא ברעיונות עמוקים ובמחשבות גדולות או על חידושים עמוקים. יעקב אבינו חזר גם על פחים קטנים, והוא יעקב שנאמר עליו "ונשגב ה' לבדו אף יעקב ויותר יעקב לבדו" - בנקודה הזו יש ליעקב דמיון מה לקב"ה. יעקב יודע שלכל דבר יש משמעות - גם לפחים 'קטנים'.
"מעולם לא הקפדתי בתוך ביתי"
"שאלו תלמידיו את רבי זירא: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא הרהרתי במבואות המטונפות, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין..." 1 .
לר' זירא שאומר על עצמו שלא הלך ד' אמות (ד' אמות זו מידת זמן ולא מידת מרחק) בלא תורה ובלא תפילין, יכול היה לקרות מקרה שהוא יהיה שקוע כל כך בדברי תורה עד כדי כך שהוא יעבור במקום מטונף ולא ישים לב וימשיך להרהר. אך לא, למרות שהוא היה שקוע כל הזמן בדברי תורה כאשר הוא הגיע למקום מטונף - הוא מיד הפסיק. אנחנו רואים כאן שליטה מליאה על כוחות הנפש ועל ההתנהגות, מחד דביקות עצומה ומאידך עמידה על פרטי ההלכה. "לא הקפדתי בתוך ביתי" - יכול להיות אדם גדול שהוא מלא סבלנות כלפי אחרים וכלפי כל הסביבה, אבל כלפי אשתו וילדיו אין לו סבלנות, והם צריכים לדעת שהוא אדם גדול והוא עסוק ואסור להפריע לו.... על זה אומר ר' זירא שהוא לא הקפיד בתוך ביתו. לפני כמה שבועות קבלתי מכתב שמבקש לדבר על אלימות בתוך הבית - אלימות כלפי נשים (באותו שבוע חל "יום האלימות הבין-לאומי"). ישנם אנשים חשובים שבחוץ הם מתנהגים בצורה ממש מושלמת. אם יספרו עליהם שהם אלימים בבית - אף אחד לא יאמין. אבל זה קורה, זו עובדה שאנשים בתוך ביתם מרגישים שהם יכולים להתנהג כמו-שהם בלי לעשות 'הצגות'. אמנם מחוץ לביתו הוא מתאמץ ועושה רושם טוב, אבל בבית הוא פורק את כל המועקות שצבר במשך היום.
אני אכן שומע מפעם לפעם שאלו אינם דברים בעלמא, וגם בציבור שלנו ישנם מקרים כאלו. אני מקווה שזה קורה אצלנו לעיתים רחוקות מאד, אבל אלימות כלפי ילדים ואפילו אלימות פיזית זה מצב קיים. היום אלימות מילולית איננה נחשבת, אבל התורה מלמדת אותנו שגם אלימות כזו היא חמורה ולא פחות חמורה מאלימות בידיים! אני אפילו חושב שאלימות מילולית היא יותר חמורה. ידוע שלשון הרע הורג שלושה אנשים ועברה זו שוות ערך לשלושת העבירות החמורות ביותר. גם דיבור-פוגע הוא חמור יותר ממכה. כאשר ילדי למדו בבית הספר אמרתי למורה שלהם: אם אתה כועס על בני תן לו מכה, אבל אל תפגע בו בדיבור, כי מילה רעה משפיעה על הנפש, אמירה כזו גורמת לילד להרגיש שהוא רע, שהוא עצלן, שהוא לא שווה. מכה היא אמנם נורא פוגעת - אבל היא חיצונית וזה עובר. אנשים היום לא מבינים את הדבר הזה, ועל מכה אפשר להתלונן במשטרה אבל על דיבור אי אפשר לתבוע את המורה. גם בתוך הבית וגם במצבים שאחרים לא רואים - צריך לנהוג כהלכה לדעת להיות שלם, גם ב
פרשת וישלח תשס"ד
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
עמרם בן סולטנה
"וישלח יעקב מלאכים לפניו"
אומר המדרש:
"רבי יהודה ברבי סימון פתח: (משלי כה) מעין נרפש ומקור משחת וגו' א"ר יהודה בר' סימון: כשם שאי אפשר למעין להרפס ולמקור להשחית כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע, וכמעין נרפש וכמקור משחת כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע. אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו: כה אמר עבדך יעקב:"
יש כאן ביקורת לגבי צדיק שמתרפש לפני רשע.
"ר"ה פתח: (שם כו) מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו. שמואל בר נחמן אמר: משל לארכי לסטים שהיה ישן בפרשת דרכים, עבר חד ושרי מעיר ליה, א"ל קום לך דבישא שכיח הכא. קם ושרי מקפח ביה .א"ל ניער בישא. א"ל דמיך הוה ועוררתני. כך אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב. רבי יהודה ברבי סימון פתח: (ירמיה יג) מה תאמרי כי יפקוד עליך ואת למדת אותם עליך אלופים לראש. אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב": [משל לארכי ליסטים שהיה ישן בפרשת דרכים. עבר אחד והתחיל להעיר אותו. א"ל קום שרעה מצויה כאן. קם והתחיל פוגע בו. א"ל אתה האיש הרע, (למה אתה מצער אותי) א"ל ישן הייתי ואתה עוררתני].
קשה לנו לראות מדרשים כאלו שמבקרים דברים לא מושלמים אצל האבות. הרי יעקב אבינו הוא הבכיר שבאבות, ואיך יכולים הדורות שלנו או אפילו הדורות של התנאים לבקר את מעשיו? חז"ל אומרים שלולא הראה יעקב לעשו שהוא פוחד ממנו - לא היה עשו מבחין בו כלל. יעקב לא היה צריך לחשוש מפני דברים שעשו אולי יעשה, יעקב גם לא היה צריך ל'סגת חד צדדית ממנו". חז"ל גם מעירים על כך שבפגישתו עם עשו יעקב השתחווה עוד ועוד, והרי לכאורה יעקב שהיה נציגו של הקב"ה בעולם והיה בעל השקפה אמונית - לא היה צריך לעשות כדבר הזה. חז"ל גם מוסיפים ואומרים שבגלל שיעקב השתחווה שבע פעמים, התעכבה כניסתם של בני ישראל לארץ-ישראל הרבה שנים, עד שהסתיים בה שלטון שבע מלכויות של עשו.
הזוהר שואל אותה השאלה: וכי יעלה על הדעת שיעקב אבינו ישתחווה לעשו הרשע? אלא כאשר עמד יעקב להפגש עם עשו התלוותה אליו השכינה כדי לשמור אותו, וכאשר יעקב ראה את השכינה הוא השתחווה אליה, ולא ח"ו בפני אחיו הרשע. לכאורה פירוש זה של הזוהר נראה כהוצאת הפסוק מידי פשוטו, אבל למי שמתבונן בדמותו של יעקב אבינו - זה נראה פשוט. מי שמכיר את יעקב אבינו בדרגתו הפנימית ובהסתכלותו האמונית, יודע שיעקב אבינו כל כולו היה תמיד מכוון לעשות את רצונו של רבש"ע, וכל מהותו היא דביקות בקב"ה ולכן היה הקב"ה מתגלה אליו בחלום ובמראה. יעקב היה מקושר לקב"ה כל ימי חייו, ולכן כלפי חוץ היה נראה כאילו יעקב אכן משתחווה לעשו אחיו אבל באמת הוא לא השתחווה אלא לשכינה. את הפירוש הזה של הזוהר יש לומר גם במדרש הראשון: יעקב אבינו אכן שלח מלאכים, אבל יש דעה בחז"ל שהיו אלה מלאכים ממש , ואם כן אין זו התרפסות כלל. המדרש מתאר שכאשר המלאכים היו מגיעים לעשו היו שואלים אותו מי הוא - והיו מכים אותו . כאשר היה אומר להם עשו: אני הנכד של אברהם - היו ממשיכים להכות אותו, וכאשר היה אומר: אני הבן של יצחק - עדיין לא היו פוסקים מלהכותו, אבל כאשר אמר להם: אני האח של יעקב - הפסיקו המלאכים להכותו. וכך הגיעו אל עשו קבוצות קבוצות של מלאכים, וכאשר עשיו הגיע אל יעקב הוא כבר היה מוכה וחבול. ממדרש זה מובן שעשו הכיר ביתרונו הגדול של יעקב עליו.
ניתן לומר ששני המדרשים אינם עומדים בסתירה אלא משלימים זה את זה במובן הפנימי. עשו יודע את האמת שיעקב אבינו הוא עיקר העולם, והוא לא אוהב את זה, אבל הוא מכיר בזה. הוא יודע את כוחו הרוחני של יעקב ויודע שבסופו של דבר יעקב אבינו יהיה השליט, ועל זה הוא בא להלחם - אבל עם לב חצוי. כשהוא פוגש את יעקב: "וישקהו". בחז"ל ישנן שתי דעות: האם באמת רצה לנשק לו או שרצה לנשוך אותו ואז צווארו של יעקב נעשה כשל שיש ונשברו שיניו של עשו. למפגש הזה בין יעקב לעשו ישנם שני צדדים: חיצוני ופנימי. כלפי חוץ נראה כאילו עשו הוא החזק, הוא הגיבור, ויעקב היה צריך תפילה ובקשה ורחמים כדי לרצות את אחיו, אבל זה רק התיאור החיצוני. באופן פנימי עשו יודע שבסוף הוא יתבטל בפני יעקב. חז"ל רוצים ללמד אותנו כאן שלא נראה את הדברים כפשוטם, ואם יש מי שרואה את הדברים כפשוטם וחושב שיעקב באמת שלח מלאכים בשר ודם - אז באמת יש לו מה להעיר ומה לבקר את יעקב. במבט עמוק המעשה של יעקב היה עם הסתכלות לטווח ארוך מאוד. יעקב אבינו לא רצה התמודדויות באותו הזמן, היו לו אז הרבה מהלכים חשובים אחרים לבצוע: ביסוס משפחתו ויישובה בארץ ישראל ומתוך כך התחלה של הקמת האומה הישראלית - הוא ידע שבסופו של דבר האמת תצא לאור גם אם ברגע זה הוא לא מתמודד עם אחיו, הוא ידע שבסופו של דבר הוא יגיע "אל אדוני שעירה", עכשיו זה עדיין מוקדם מדי להתמודדות הזו.
"ויוותר יעקב לבדו"
כפי שאמרנו המפגש הזה בין יעקב לעשו הוא מורכב ולכן לפני שיעקב פוגש את עשו - הוא פוגש את שרו של עשו. "ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו עד עלות השחר", אמנם יעקב מנצח אבל הוא גם נפגע, מחד הוא צולע על ירכו אבל מאידך המלאך מודה לו ומברך אותו - זו המציאות המורכבת שנמשכת עד שיעקב מגיע לשלם. יש מי שדורש "ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו" - מכאן שאל לו לאדם להשאר לבדו, הוא תמיד צריך להמצא בחברת עוד אנשים. אדם צריך להשאר מחובר עם הציבור, וכשאדם הולך לדרך לבדו - הוא נמצא בסכנה. כך גם מורה ההלכה שתלמיד חכם אסור לו ללכת בדרך יחידי.
המדרש מוסיף ומעמיק לנו את ההבנה: "ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו" - אומר המדרש:
"ויותר יעקב לבדו אין כאל ישורון רוכב שמים בעזרך. אין כאל, ומי כאל ישורון ? הנאים והמשובחים שבכם. את מוצא כל מה שעתיד הקב"ה לעשות לעתיד לבוא הקדים הקב"ה לעשות על ידי צדיקים בעולם הזה. הקב"ה מחיה מתים ואליהו מחיה מתים, הקב"ה עוצר גשמים ואליהו עוצר גשמים, הקב"ה מברך את המועט ואליהו מברך את המועט, הקב"ה מחיה מתים ואלישע מחיה מתים, הקב"ה פוקד עקרות ואלישע פוקד עקרות":
כלומר את הדברים הניסיים הקב"ה עושה ע"י צדיקים. בסיום המדרש: "ר' ברכיה בשם ר' סימון אמר: אין כאל, ומי כאל ישורון? ישראל סבא. מה הקב"ה כתוב בו (ישעיה ב) ונשגב ה' לבדו, אף יעקב, ויותר יעקב לבדו". זה ביטוי חזק מאוד: על הקב"ה נאמר "ונשגב ה' לבדו" - המצב התמידי הוא שאין עוד מלבד הקב"ה, כל המציאות בטלה לקב"ה, כלומר לא רק באופן יחסי שכל המציאות קטנה יחסית לקב"ה, אלא המציאות היא שום דבר ללא הקב"ה, הוא זה שנותן לה את הקיום, למציאות אין קיום בלי הקב"ה. זו הכוונה "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", אם כן איך אפשר לומר שליעקב יש איזה צד של דמיון שאפשר לומר עליו "לבדו" כמו שנאמר על הקב"ה? אלא חז"ל מתכוונים לומר שאכן יש איזו בחינה של מעין דמיון בין האדם לאלוקים, שהרי נאמר "בצלם אלוקים עשה את האדם", וגם כאן יש איזו בחינה של "לבדו" גם באדם.
התורה מתארת שבזמנו של יעקב אבינו כל העולם היה בטל יחסית אליו, הוא היה קיומו של העולם. יעקב אבינו התעלה מעל העולם וכל כך היה קשור ברבש"ע, ומתוך כך כל קיום העולם היה ממנו. גם על אברהם אבינו חז"ל אמרו: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם - אל תקרי בהבראם אלא באברהם ", גם בזמנו של אברהם אבינו - הוא היה קיום העולם. העולם היה שווה את קיומו רק בזכות שאברהם היה בו. אותם הדברים נכונים גם לגבי צאצאיו של יעקב אבינו. "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" - לעם ישראל ישנה מציאות מיוחדת כזו שמבטלת את חשיבות כל הגויים, ורק בזכות עם ישראל העולם כולו קיים.
ישנה עוד דרשה על הפסוק "ויוותר יעקב לבדו" - שחזר בשביל פחים קטנים. כלומר יעקב אבינו העביר את כל הציוד שלו למחנה שמעבר לנחל, פרט לכמה פחים קטנים וחסרי ערך אבל בכ"ז הוא לא רצה להשאיר אותם ולכן הוא חזר למענם. מה חז"ל רצו ללמד אותנו בכך שיעקב חזר בשביל "פחים קטנים"? הרב זצ"ל היה מקשר את שני המדרשים הללו יחד, ואומר: כאשר אדם נהיה גדול מאוד, אזי כל הדברים הקטנים ו'חסרי-הערך' מקבלים גם הם משמעות. האנשים הגדולים יודעים למצוא משמעויות גם בדברים הקטנים, הם יודעים למצוא את המשמעות העמוקה של המציאות בכל בריה אלוקית.
גם בהנהגתו הפרטית של האדם זה כך. ישנם אנשים שמתקדמים ונעשים גדולים מאוד, הם מפתחים השקפת עולם רוחנית גדולה, מקבלים ראיה רוחנית, הם גם יודעים לפתח את הדברים לדרשות גדולות ושטים בגבהים עליונים ומתוך כך הם מזלזלים במעשים הקטנים. נראה להם שפרטי ההלכות והנהגות שבין אדם לחברו הם רק דקויות קטנות. קשה להם כביכול 'להצטמצם' בדברים הללו. יש אנשים שלומדים ומתעלים בלימוד ורוצים להיות מלמדים או ראשי כולל לפחות, מינימום ר"מ בישיבה גבוהה, הם בכלל לא חושבים להיות 'פחותים' מדרגת ר"מ בישיבה תיכונית, שלא לדבר כלל על פחות מזה. זו גדלות חלקית, זו גדלות לא מושלמת. גדלות אמיתית היא זו שרואה את הכול באופן מאוחד, אדם מושלם הוא אדם שאינו מזלזל בחינוך של קטנים בגיל תלמוד תורה או בגיל של בית ספר עממי. כל פעולה שאדם עושה בעבודת ה' - זה דבר גדול. כל פעולה שאדם גדול עושה בדברים קטנים הופכת אותם לדברים גדולים. כל דבר שאדם עושה בגדלות - הוא דבר גדול, ולא מדובר דווקא ברעיונות עמוקים ובמחשבות גדולות או על חידושים עמוקים. יעקב אבינו חזר גם על פחים קטנים, והוא יעקב שנאמר עליו "ונשגב ה' לבדו אף יעקב ויותר יעקב לבדו" - בנקודה הזו יש ליעקב דמיון מה לקב"ה. יעקב יודע שלכל דבר יש משמעות - גם לפחים 'קטנים'.
"מעולם לא הקפדתי בתוך ביתי"
"שאלו תלמידיו את רבי זירא: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי, ולא הרהרתי במבואות המטונפות, ולא הלכתי ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין..." 1 .
לר' זירא שאומר על עצמו שלא הלך ד' אמות (ד' אמות זו מידת זמן ולא מידת מרחק) בלא תורה ובלא תפילין, יכול היה לקרות מקרה שהוא יהיה שקוע כל כך בדברי תורה עד כדי כך שהוא יעבור במקום מטונף ולא ישים לב וימשיך להרהר. אך לא, למרות שהוא היה שקוע כל הזמן בדברי תורה כאשר הוא הגיע למקום מטונף - הוא מיד הפסיק. אנחנו רואים כאן שליטה מליאה על כוחות הנפש ועל ההתנהגות, מחד דביקות עצומה ומאידך עמידה על פרטי ההלכה. "לא הקפדתי בתוך ביתי" - יכול להיות אדם גדול שהוא מלא סבלנות כלפי אחרים וכלפי כל הסביבה, אבל כלפי אשתו וילדיו אין לו סבלנות, והם צריכים לדעת שהוא אדם גדול והוא עסוק ואסור להפריע לו.... על זה אומר ר' זירא שהוא לא הקפיד בתוך ביתו. לפני כמה שבועות קבלתי מכתב שמבקש לדבר על אלימות בתוך הבית - אלימות כלפי נשים (באותו שבוע חל "יום האלימות הבין-לאומי"). ישנם אנשים חשובים שבחוץ הם מתנהגים בצורה ממש מושלמת. אם יספרו עליהם שהם אלימים בבית - אף אחד לא יאמין. אבל זה קורה, זו עובדה שאנשים בתוך ביתם מרגישים שהם יכולים להתנהג כמו-שהם בלי לעשות 'הצגות'. אמנם מחוץ לביתו הוא מתאמץ ועושה רושם טוב, אבל בבית הוא פורק את כל המועקות שצבר במשך היום.
אני אכן שומע מפעם לפעם שאלו אינם דברים בעלמא, וגם בציבור שלנו ישנם מקרים כאלו. אני מקווה שזה קורה אצלנו לעיתים רחוקות מאד, אבל אלימות כלפי ילדים ואפילו אלימות פיזית זה מצב קיים. היום אלימות מילולית איננה נחשבת, אבל התורה מלמדת אותנו שגם אלימות כזו היא חמורה ולא פחות חמורה מאלימות בידיים! אני אפילו חושב שאלימות מילולית היא יותר חמורה. ידוע שלשון הרע הורג שלושה אנשים ועברה זו שוות ערך לשלושת העבירות החמורות ביותר. גם דיבור-פוגע הוא חמור יותר ממכה. כאשר ילדי למדו בבית הספר אמרתי למורה שלהם: אם אתה כועס על בני תן לו מכה, אבל אל תפגע בו בדיבור, כי מילה רעה משפיעה על הנפש, אמירה כזו גורמת לילד להרגיש שהוא רע, שהוא עצלן, שהוא לא שווה. מכה היא אמנם נורא פוגעת - אבל היא חיצונית וזה עובר. אנשים היום לא מבינים את הדבר הזה, ועל מכה אפשר להתלונן במשטרה אבל על דיבור אי אפשר לתבוע את המורה. גם בתוך הבית וגם במצבים שאחרים לא רואים - צריך לנהוג כהלכה לדעת להיות שלם, גם ב
מוסר היהודי במבחן אינטרס הקיום הלאומי
במסגרת סדרת החינוך שאנו עוברים תוך כדי קריאה בפרשות ספר בראשית, בבחינת מעשי אבות סימן לבנים ודרך ארץ קדמה לתורה, מעשי שמעון ולוי שערכו טבח בשכם, מעוררים בנו תסכול מוסרי: וכן לא ייעשה....
י"ג כסליו ה´תשס"ה - ד''ר יצחק קניגסברג
במסגרת סדרת החינוך שאנו עוברים תוך כדי קריאה בפרשות ספר בראשית, בבחינת מעשי אבות סימן לבנים ודרך ארץ קדמה לתורה, מעשי שמעון ולוי שערכו טבח בשכם, מעוררים בנו תסכול מוסרי: וכן לא ייעשה.
רוב פרשני המקרא המתלבטים בהיבטים המוסריים של מעשי האחים, יוצאים מנקודת הנחה שהעונש החמור היה מוצדק. צריך רק לבדוק את הטיעונים המוסריים והמשפטיים לעונש. בן נח נהרג כשעובר על אחד משבעת המצוות. שכם נתחייב מיתה בגין גניבת דינה ואינוסה, ואילו אנשי שכם נתחייבו מיתה, על שלא העמידו דיינים שישפטו אותו. (רמב"ם הל' מלכים ט' ,הלכה י"ד )
חוקי הגויים באותם ימים אסרו את האונס: "וכן לא ייעשה " ( רש"י ). מי שעבר על איסור זה נתחייב מיתה.
שכם וחמור התכוונו להשתלט על בנות משפחת יעקב ועל רכושם. האסמכתא לכך הוא השוני בגרסתם במשא ומתן שניהלו עם בני יעקב: "בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תיקחו לכם, ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם שבו וסחרוה והאחזו בה" (לד',י' יא' ) ובפנייתם לאנשי שכם:
" את בנותם ניקח לנו לנשים ואת בנותינו ניתן להם, מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלה לנו הם" (שם כא'-כג').
הדיון עם שכם וחמור נערך תחת איום, כאשר דינה הייתה בת ערובה בבית נשיא שכם.
גם לאחר בירור הנימוקים המשפטיים והמוסריים להצדקת מעשי שמעון ולוי , איננו יכולים להשתחרר מן התחושה, שאמנם שכם בן חמור היה ראוי לעונש על מעשה החטיפה ועינוי דינה בת יעקב, אך מדוע נהרגו אנשי שכם, שלא היו שותפים למעשה הנבלה?!
את מצוות מינוי השופטים כאחד ממצוות בני נח, יכולה לקיים בפועל ההנהגה, מי שבכוחה ובסמכותה למנותם. השפעתו של האזרח מן השורה על מינוי השופטים שולית.
את תכנון ההשתלטות על בנות משפחת יעקב ועל רכושם, תכננו שכם וחמור. אנשי שכם שמעו על התוכנית, אך לא נאמר שהם היו שותפים לה.
את ההסבר להריגת אנשי שכם ניתן לייחס לשיקול בטחוני. בפרשת ויחי, בברכת יעקב נאמר :
"שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם. כי באפם הרגו איש .." (מט, ו-ז). איש שכם בן חמור. יעקב כעס על בניו על הריגת שכם תוך כדי משא ומתן על שחרור דינה. לחילופין, בהיותם כואבים, ניתן היה לחטוף אותה מבית שכם ולהסתלק משם, ללא הצורך בשפיכות דמים. הריגתו של שכם באה כעונש על: "הכזונה יעשה את אחותנו!" ולא כצורך מבצעי לשחרור דינה.
אחרי הריגת שכם בן חמור החיוי, נשיא הארץ, משפחת יעקב נחשפו לסכנה קיומית. סביר להניח שאנשי שכם לא היו עוברים על כך לסדר היום. על פי מנהגי הימים ההם (ובחלק מהמקומות גם בזמן הזה) הם היו מחויבים לנקמת דם. יעקב נתן לזה ביטוי: "ונאספו עלי והיכוני ונשמדתי אני וביתי" (לד' ,ל ). יעקב אינו קובל על הריגת אנשי שכם. גם הוא מבין כפי שהבינו שמעון ולוי שהברירה היתה : הם או אנחנו. שמעון ולוי התנדבו לבצע את העבודה "הלא מוסרית", כדי להציל את בית יעקב. פעולה זאת יצרה אפקט הרתעה סביבתי : "ויהי חיתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב" (לה' ,ה )
נשאלת השאלה : האם מעשה זה עולה בקנה אחד עם המוסר היהודי? האם מותר לפרט או לכלל להציל את עצמו, את משפחתו, את עמו, במחיר הפקרת או נטילת חיי אחרים, ידידים או אויבים?!
"ואהבת לרעך כמוך" -פסק ר' עקיבא: כמוך, ולא יותר ממך. שניים שהולכים במדבר ויש להם קיטון אחד של מים, אם שניהם שותים שניהם מתים, שותה אחד והוא ניצל. פסק ר' עקיבא: ישתה זה שהקיטון בידו ויציל עצמו בחיי חברו.
עם ישראל נצטוו להכרית את זרעו של עמלק מתחת השמים, משום שהוא מהווה איום מתמיד וממשי להכחדת עם ישראל. הוא הוכיח זאת, כשתקף את בני ישראל בצאתם ממצרים ובתקופת המן האגגי. הסכנה הודאית לקיום הלאומי, מצדיקה פעולה הנראית כלא מוסרית. גם הקב"ה שותף לזה: "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדוד דור" (שמות יז' טז ).
את תגובת הקב"ה למעשי שמעון ולוי איננו יודעים. אברבנאל רואה בפסוק: "ויהי חיתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם" (לה', ה) אות להסכמה משמים על מעשיהם בשכם.
במקרה אחר של התנגשות בין מוסריות ואינטרס הקיום הלאומי, תגובתו של הקב"ה היתה חד משמעית: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי ביצחק ייקרא לך זרע " (בראשית כא', יב). היה זה כאשר אברהם נתבקש לגרש את הגר וישמעאל מביתו. הרגשת אי הנוחות והמועקה המוסרית שאנו חשים למקרא הפסוקים, משתנה, כאשר ניתן אישור אלוקי למעשה. האינטרס הלאומי של עתיד עם ישראל "כי ביצחק ייקרא לך זרע ", ועתידו בארץ כנען כמורשתו, הצדיקו מעשה "לא מוסרי" של גירוש ישמעאל והגר.
מאז ועד היום אנחנו מתלבטים בין הרצון לחיות על פי אמות מוסר התואמים את היותנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש, לבין האינטרס הלאומי, המצריך נקיטת צעדים לא מוסריים לשמירת ביטחוננו.
צחוק הגורל הוא שהתלבטויות אלה של מוסר ואינטרס הקיום הלאומי, מוצאים את ביטוים כמעט בכל המקרים, במאבק בינינו לבין ישמעאל, שנגזרה עליו התנתקות מיצחק אחיו.
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=4613' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=4613</a>
במסגרת סדרת החינוך שאנו עוברים תוך כדי קריאה בפרשות ספר בראשית, בבחינת מעשי אבות סימן לבנים ודרך ארץ קדמה לתורה, מעשי שמעון ולוי שערכו טבח בשכם, מעוררים בנו תסכול מוסרי: וכן לא ייעשה....
י"ג כסליו ה´תשס"ה - ד''ר יצחק קניגסברג
במסגרת סדרת החינוך שאנו עוברים תוך כדי קריאה בפרשות ספר בראשית, בבחינת מעשי אבות סימן לבנים ודרך ארץ קדמה לתורה, מעשי שמעון ולוי שערכו טבח בשכם, מעוררים בנו תסכול מוסרי: וכן לא ייעשה.
רוב פרשני המקרא המתלבטים בהיבטים המוסריים של מעשי האחים, יוצאים מנקודת הנחה שהעונש החמור היה מוצדק. צריך רק לבדוק את הטיעונים המוסריים והמשפטיים לעונש. בן נח נהרג כשעובר על אחד משבעת המצוות. שכם נתחייב מיתה בגין גניבת דינה ואינוסה, ואילו אנשי שכם נתחייבו מיתה, על שלא העמידו דיינים שישפטו אותו. (רמב"ם הל' מלכים ט' ,הלכה י"ד )
חוקי הגויים באותם ימים אסרו את האונס: "וכן לא ייעשה " ( רש"י ). מי שעבר על איסור זה נתחייב מיתה.
שכם וחמור התכוונו להשתלט על בנות משפחת יעקב ועל רכושם. האסמכתא לכך הוא השוני בגרסתם במשא ומתן שניהלו עם בני יעקב: "בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תיקחו לכם, ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם שבו וסחרוה והאחזו בה" (לד',י' יא' ) ובפנייתם לאנשי שכם:
" את בנותם ניקח לנו לנשים ואת בנותינו ניתן להם, מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלה לנו הם" (שם כא'-כג').
הדיון עם שכם וחמור נערך תחת איום, כאשר דינה הייתה בת ערובה בבית נשיא שכם.
גם לאחר בירור הנימוקים המשפטיים והמוסריים להצדקת מעשי שמעון ולוי , איננו יכולים להשתחרר מן התחושה, שאמנם שכם בן חמור היה ראוי לעונש על מעשה החטיפה ועינוי דינה בת יעקב, אך מדוע נהרגו אנשי שכם, שלא היו שותפים למעשה הנבלה?!
את מצוות מינוי השופטים כאחד ממצוות בני נח, יכולה לקיים בפועל ההנהגה, מי שבכוחה ובסמכותה למנותם. השפעתו של האזרח מן השורה על מינוי השופטים שולית.
את תכנון ההשתלטות על בנות משפחת יעקב ועל רכושם, תכננו שכם וחמור. אנשי שכם שמעו על התוכנית, אך לא נאמר שהם היו שותפים לה.
את ההסבר להריגת אנשי שכם ניתן לייחס לשיקול בטחוני. בפרשת ויחי, בברכת יעקב נאמר :
"שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם. כי באפם הרגו איש .." (מט, ו-ז). איש שכם בן חמור. יעקב כעס על בניו על הריגת שכם תוך כדי משא ומתן על שחרור דינה. לחילופין, בהיותם כואבים, ניתן היה לחטוף אותה מבית שכם ולהסתלק משם, ללא הצורך בשפיכות דמים. הריגתו של שכם באה כעונש על: "הכזונה יעשה את אחותנו!" ולא כצורך מבצעי לשחרור דינה.
אחרי הריגת שכם בן חמור החיוי, נשיא הארץ, משפחת יעקב נחשפו לסכנה קיומית. סביר להניח שאנשי שכם לא היו עוברים על כך לסדר היום. על פי מנהגי הימים ההם (ובחלק מהמקומות גם בזמן הזה) הם היו מחויבים לנקמת דם. יעקב נתן לזה ביטוי: "ונאספו עלי והיכוני ונשמדתי אני וביתי" (לד' ,ל ). יעקב אינו קובל על הריגת אנשי שכם. גם הוא מבין כפי שהבינו שמעון ולוי שהברירה היתה : הם או אנחנו. שמעון ולוי התנדבו לבצע את העבודה "הלא מוסרית", כדי להציל את בית יעקב. פעולה זאת יצרה אפקט הרתעה סביבתי : "ויהי חיתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב" (לה' ,ה )
נשאלת השאלה : האם מעשה זה עולה בקנה אחד עם המוסר היהודי? האם מותר לפרט או לכלל להציל את עצמו, את משפחתו, את עמו, במחיר הפקרת או נטילת חיי אחרים, ידידים או אויבים?!
"ואהבת לרעך כמוך" -פסק ר' עקיבא: כמוך, ולא יותר ממך. שניים שהולכים במדבר ויש להם קיטון אחד של מים, אם שניהם שותים שניהם מתים, שותה אחד והוא ניצל. פסק ר' עקיבא: ישתה זה שהקיטון בידו ויציל עצמו בחיי חברו.
עם ישראל נצטוו להכרית את זרעו של עמלק מתחת השמים, משום שהוא מהווה איום מתמיד וממשי להכחדת עם ישראל. הוא הוכיח זאת, כשתקף את בני ישראל בצאתם ממצרים ובתקופת המן האגגי. הסכנה הודאית לקיום הלאומי, מצדיקה פעולה הנראית כלא מוסרית. גם הקב"ה שותף לזה: "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדוד דור" (שמות יז' טז ).
את תגובת הקב"ה למעשי שמעון ולוי איננו יודעים. אברבנאל רואה בפסוק: "ויהי חיתת אלוקים על הערים אשר סביבותיהם" (לה', ה) אות להסכמה משמים על מעשיהם בשכם.
במקרה אחר של התנגשות בין מוסריות ואינטרס הקיום הלאומי, תגובתו של הקב"ה היתה חד משמעית: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי ביצחק ייקרא לך זרע " (בראשית כא', יב). היה זה כאשר אברהם נתבקש לגרש את הגר וישמעאל מביתו. הרגשת אי הנוחות והמועקה המוסרית שאנו חשים למקרא הפסוקים, משתנה, כאשר ניתן אישור אלוקי למעשה. האינטרס הלאומי של עתיד עם ישראל "כי ביצחק ייקרא לך זרע ", ועתידו בארץ כנען כמורשתו, הצדיקו מעשה "לא מוסרי" של גירוש ישמעאל והגר.
מאז ועד היום אנחנו מתלבטים בין הרצון לחיות על פי אמות מוסר התואמים את היותנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש, לבין האינטרס הלאומי, המצריך נקיטת צעדים לא מוסריים לשמירת ביטחוננו.
צחוק הגורל הוא שהתלבטויות אלה של מוסר ואינטרס הקיום הלאומי, מוצאים את ביטוים כמעט בכל המקרים, במאבק בינינו לבין ישמעאל, שנגזרה עליו התנתקות מיצחק אחיו.
<a href='http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=4613' target='_blank'>http://www.kipa.co.il/pash/show.asp?id=4613</a>