אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
שבת -פרשת כי תבא!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
כי תבא
כי תבא
תודה - מילה חשובה, אבל מתי ?
פרשתנו פותחת במצות ביכורים וקובעת שזמן תחילת חיוב המצווה הוא "כי תבוא אל הארץ וכו' וירשתה וישבתה בה". רש"י מבאר שכוונת התורה ב"וירשת וישבת" "מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה". השימוש בביטוי "מגיד" מלמד שהיה מקום לחשוב שמצווה זו זמנה אחר ובאה התורה להדגיש שזמנה אחר שבע של כיבוש ושבע של חלוקה. יש להתבונן מהו הזמן שהיינו מעלים על דעתנו כזמן החיוב של ביכורים שגרם לכך שהתורה צריכה להדגיש דווקא "וירשת וישבת"?
האבן עזרא והספורנו מסבירים שכיון שפרשתנו נסמכה לפרשת מחית עמלק המופיעה בסוף פרשת "כי תצא" ושם נאמר שהמצווה היא "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך". כיוון שקיום המצווה בפועל היה רק בזמן שאול כ- 400 שנה לאחר כניסתם לארץ, לכן אמרה התורה כי יש מצוות שזמן תחולתן קודם ל"בהניח ה' " מיד ב"כי תבוא" והן: ביכורים, מעשר, כתיבת התורה על האבנים, בנין המזבח ומעמד הר גריזים והר עיבל.
יתכן אולי לבאר את הדגשתו של רש"י באופן נוסף. ההתיישבות של עם ישראל לא הייתה באופן מרוכז לאחר שבע של חלוקה. אלא שבסיומן של שבע השנים של חלוקה כולם כבר היו במקומותיהם, אבל באמת ההתיישבות הייתה הדרגתית וחלקית . ברגע שנסתיימה החלוקה ונסתיימה בנית התשתית ליישובים מסוימים, מיד התיישבו בהם. ולכן היה מקום לומר שאותם שכבר התיישבו, חייבים מיד בקיום מצוות ביכורים שעיקרה היא ההודאה והשמחה על הזכייה הפרטית, בפרי האדמה.
רש"י על פסוק ג מסביר "ואמרת אליו- שאינך כפוי טובה", ובפסוק י"א "ושמחת בכל הטוב" מביא רש"י את דברי הגמ' (בפסחים לו ע"ב): "מכאן אמרו אין קורין מקרא ביכורים אלא בזמן שמחה מעצרת ועד החג, שאדם מלקט תבואתו ופרותיו ויינו ושמנו". ורש"י שם מוסיף "שבתוך הזמן הזה זמן לקיטה ושמח במעשיו".
אם מצוות הביכורים בעיקרה הינה הבעת תודתנו לקב"ה על השמחה על שנתן לנו הקב"ה הרי הזמן הוא לכאורא כפשטות לשון התורה, כל אחד בזמן הירושה והישיבה שלו, עיין בשפתי חכמים. לכן רש"י מדגיש שרק אחר ארבע עשרה שנה של כיבוש וחלוקה, מגיע זמן החיוב.
המסר שהתורה מלמדת אותנו הוא שבאמת גם השמחה הפרטית של כל יחיד מעם ישראל קיימת רק כשכל העם כולו (שהרי כולנו חטיבה אחת) זוכה להתיישב בארץ. גם בימינו אנחנו צריכים להיות חדורים בתודעה, שרק בהתגשם שלושת היסודות של כניסה לארץ, ירושה והתיישבות של כל עם ישראל בארץ ישראל נזכה לשמחה השלימה.
www.eretzhemdah.orgהדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" -
<a href='http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/כי+תבא.h' target='_blank'>http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/כי+תבא.h</a>
כי תבא
תודה - מילה חשובה, אבל מתי ?
פרשתנו פותחת במצות ביכורים וקובעת שזמן תחילת חיוב המצווה הוא "כי תבוא אל הארץ וכו' וירשתה וישבתה בה". רש"י מבאר שכוונת התורה ב"וירשת וישבת" "מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה". השימוש בביטוי "מגיד" מלמד שהיה מקום לחשוב שמצווה זו זמנה אחר ובאה התורה להדגיש שזמנה אחר שבע של כיבוש ושבע של חלוקה. יש להתבונן מהו הזמן שהיינו מעלים על דעתנו כזמן החיוב של ביכורים שגרם לכך שהתורה צריכה להדגיש דווקא "וירשת וישבת"?
האבן עזרא והספורנו מסבירים שכיון שפרשתנו נסמכה לפרשת מחית עמלק המופיעה בסוף פרשת "כי תצא" ושם נאמר שהמצווה היא "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך". כיוון שקיום המצווה בפועל היה רק בזמן שאול כ- 400 שנה לאחר כניסתם לארץ, לכן אמרה התורה כי יש מצוות שזמן תחולתן קודם ל"בהניח ה' " מיד ב"כי תבוא" והן: ביכורים, מעשר, כתיבת התורה על האבנים, בנין המזבח ומעמד הר גריזים והר עיבל.
יתכן אולי לבאר את הדגשתו של רש"י באופן נוסף. ההתיישבות של עם ישראל לא הייתה באופן מרוכז לאחר שבע של חלוקה. אלא שבסיומן של שבע השנים של חלוקה כולם כבר היו במקומותיהם, אבל באמת ההתיישבות הייתה הדרגתית וחלקית . ברגע שנסתיימה החלוקה ונסתיימה בנית התשתית ליישובים מסוימים, מיד התיישבו בהם. ולכן היה מקום לומר שאותם שכבר התיישבו, חייבים מיד בקיום מצוות ביכורים שעיקרה היא ההודאה והשמחה על הזכייה הפרטית, בפרי האדמה.
רש"י על פסוק ג מסביר "ואמרת אליו- שאינך כפוי טובה", ובפסוק י"א "ושמחת בכל הטוב" מביא רש"י את דברי הגמ' (בפסחים לו ע"ב): "מכאן אמרו אין קורין מקרא ביכורים אלא בזמן שמחה מעצרת ועד החג, שאדם מלקט תבואתו ופרותיו ויינו ושמנו". ורש"י שם מוסיף "שבתוך הזמן הזה זמן לקיטה ושמח במעשיו".
אם מצוות הביכורים בעיקרה הינה הבעת תודתנו לקב"ה על השמחה על שנתן לנו הקב"ה הרי הזמן הוא לכאורא כפשטות לשון התורה, כל אחד בזמן הירושה והישיבה שלו, עיין בשפתי חכמים. לכן רש"י מדגיש שרק אחר ארבע עשרה שנה של כיבוש וחלוקה, מגיע זמן החיוב.
המסר שהתורה מלמדת אותנו הוא שבאמת גם השמחה הפרטית של כל יחיד מעם ישראל קיימת רק כשכל העם כולו (שהרי כולנו חטיבה אחת) זוכה להתיישב בארץ. גם בימינו אנחנו צריכים להיות חדורים בתודעה, שרק בהתגשם שלושת היסודות של כניסה לארץ, ירושה והתיישבות של כל עם ישראל בארץ ישראל נזכה לשמחה השלימה.
www.eretzhemdah.orgהדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" -
<a href='http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/כי+תבא.h' target='_blank'>http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/כי+תבא.h</a>
כי תבוא(דברים כו:א-כט:ח)
ללמוד להודות בטעויות
כולנו יודעים שאדם וחווה עשו טעות חמורה בגן-עדן. אך האם הטעות המהותית שלהם הייתה האכילה מעץ הדעת? מסתבר שלא. אם נביט בפסוקים (בראשית ג':13-8), נגלה דבר עמוק ביותר:
"[לאחר שאכלו מעץ הדעת] ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלוקים בתוך עץ הגן. ויקרא ה' אלוקים אל האדם, ויאמר לו 'אייכה' [היכן אתה?]"
"ויאמר [אדם] את קולך שמעתי בגן, ואירא כי עירום אנוכי, ואיחבא".
"ויאמר [ה']: מי הגיד לך כי עירום אתה? המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?"
"ויאמר האדם: האישה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ, ואוכל".
"ויאמר ה' אלוקים לאישה: מה זאת עשית?"
"ותאמר האישה: הנחש השיאני [שכנע אותי] ואוכל".
רש"י מסביר את מהלך האירועים כך: הקב"ה יודע מה עשה אדם, אך הוא בוחר שלא לתקוף אותו בהאשמות. במקום זאת, הקב"ה מנסה לנקוט בדרך של שיחה, כשהוא שואל בדרך עדינה ולא מאיימת: "אייכה?", איפה אתה? הוא נותן לאדם הזדמנות להודות בטעות שעשה, ולהביע חרטה על מעשיו.
במקום לנצל את ההזדמנות להודות בטעות ולשוב בתשובה, האדם מתחבא ומאשים את אשתו בכל. חוה מעבירה את האחריות לנחש. במקום לנצל את ההזדמנות להודות בטעות ולשוב בתשובה, האדם מתחבא ומאשים את אשתו בכל. חוה מעבירה את האחריות לנחש. וחוזר חלילה כשכל אחד טוען שלא עשה שום טעות!
...וזו הייתה הטעות החמורה ביותר שלהם!
אלוקים יודע שאיננו מושלמים. הרי הוא זה שברא אותנו כך! אך הוא בהחלט מצפה מאתנו לקחת אחריות על מעשינו ולהודות בטעויות שאנו עושים. משום שאם לא ננהג כך, לא קיימת כל תקווה לתקן את דרכינו בעתיד.
את המסר הזה ניתן ליישם גם בחינוך הילדים. דמיינו שאתם נכנסים למטבח ומוצאים את הבן שלכם עומד על השיש, מושיט ידו לצנצנת העוגיות. אל תאשימו, אל תתקפו, אל תדחקו אותו לפינה. המעשה של לקיחת העוגיות כבר נעשה, כעת השאלה היחידה שנותרה היא, כיצד יתמודד הילד עם הטעות שעשה. נסו לומר לו כבדרך אגב: "ה
ללמוד להודות בטעויות
כולנו יודעים שאדם וחווה עשו טעות חמורה בגן-עדן. אך האם הטעות המהותית שלהם הייתה האכילה מעץ הדעת? מסתבר שלא. אם נביט בפסוקים (בראשית ג':13-8), נגלה דבר עמוק ביותר:
"[לאחר שאכלו מעץ הדעת] ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלוקים בתוך עץ הגן. ויקרא ה' אלוקים אל האדם, ויאמר לו 'אייכה' [היכן אתה?]"
"ויאמר [אדם] את קולך שמעתי בגן, ואירא כי עירום אנוכי, ואיחבא".
"ויאמר [ה']: מי הגיד לך כי עירום אתה? המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?"
"ויאמר האדם: האישה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ, ואוכל".
"ויאמר ה' אלוקים לאישה: מה זאת עשית?"
"ותאמר האישה: הנחש השיאני [שכנע אותי] ואוכל".
רש"י מסביר את מהלך האירועים כך: הקב"ה יודע מה עשה אדם, אך הוא בוחר שלא לתקוף אותו בהאשמות. במקום זאת, הקב"ה מנסה לנקוט בדרך של שיחה, כשהוא שואל בדרך עדינה ולא מאיימת: "אייכה?", איפה אתה? הוא נותן לאדם הזדמנות להודות בטעות שעשה, ולהביע חרטה על מעשיו.
במקום לנצל את ההזדמנות להודות בטעות ולשוב בתשובה, האדם מתחבא ומאשים את אשתו בכל. חוה מעבירה את האחריות לנחש. במקום לנצל את ההזדמנות להודות בטעות ולשוב בתשובה, האדם מתחבא ומאשים את אשתו בכל. חוה מעבירה את האחריות לנחש. וחוזר חלילה כשכל אחד טוען שלא עשה שום טעות!
...וזו הייתה הטעות החמורה ביותר שלהם!
אלוקים יודע שאיננו מושלמים. הרי הוא זה שברא אותנו כך! אך הוא בהחלט מצפה מאתנו לקחת אחריות על מעשינו ולהודות בטעויות שאנו עושים. משום שאם לא ננהג כך, לא קיימת כל תקווה לתקן את דרכינו בעתיד.
את המסר הזה ניתן ליישם גם בחינוך הילדים. דמיינו שאתם נכנסים למטבח ומוצאים את הבן שלכם עומד על השיש, מושיט ידו לצנצנת העוגיות. אל תאשימו, אל תתקפו, אל תדחקו אותו לפינה. המעשה של לקיחת העוגיות כבר נעשה, כעת השאלה היחידה שנותרה היא, כיצד יתמודד הילד עם הטעות שעשה. נסו לומר לו כבדרך אגב: "ה
אלול תשס"ח
"תורה ותשובה - חד הם"
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
סוכם על ידי תלמידים
מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם שפירא זצל
חודש אלול הוא חודש של תורה, וחודש של תשובה. אור התורה ואור התשובה שהתגלו אז, בחודש אלול, נשארו קיימים עד היום. בהר סיני נכרתה ברית על התורה ונכרתה ברית על התשובה, ובריתות אלו נשארו קיימות עד היום.
קודם להזכרת שלוש עשרה מידות הרחמים, אנו אומרים "וזכור לנו היום ברית שלוש עשרה", ולכאורה אין מובן על איזו ברית אנו מתפללים. אלא הכוונה היא לברית המוזכרת לאחר תפילתו של משה רבנו "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (שמות לד, כז). בנוסף לברית התורה, נכרתה עם ישראל בנתינת הלוחות השניות גם ברית של תשובה, ועם ישראל הובטח שי"ג המידות אינן חוזרות ריקם.
עם נתינת התורה בפעם השנייה, התגלתה גם ההנהגה של שלוש עשרה מידות הרחמים, שעליהם העולם מתקיים. אע"פ שהתשובה והתורה קדמו לבריאת העולם, כפי שאומרת הגמרא בפסחים (נד, א) "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה ותשובה וכו'", אך קודם הברית הם היו כוחות נפרדים, התורה ניתנה לקיים את העולם, והתשובה ניתנה לשמור על קיומו של העולם. ואילו בשעת נתינת הלוחות השניות, נכרתו ברית על התשובה וברית על התורה, ונקבע שהתורה והתשובה חד הם. אותו אופן הלימוד של התורה, קיים גם לגבי התשובה, שני הדברים הללו הינם מאוחדים. יש צורך לדעת שמושגי התשובה הינם חלק מן התורה, ואף חלק עיקרי ממנה, ולכן צריך ללמוד את ענייני התשובה והאמונה בעמקות ובהבנה כשם שלומדים את שאר חלקי התורה, ולא רק באופן שיכנסו ללב המאמין.
חידוש נוסף מכוח הברית הינו החשיבות לראות את האחדות הקיימת בין התורה והתשובה, המצריך לראות כיצד שניהם באים כאחד. ישנו קשר בל ינתק בין התשובה לתורה. התורה, ורק התורה, היא מקור התשובה. כך כותב גם הרב זצ"ל ב'אורות התשובה', בפרק העוסק ב"הכרחיות התשובה והתורה זו לזו" (י, א): "תשובה שלמה באמת, צריכה היא להסתכלות עליונה, להתעלות ליקר העולם המלא אמת וקדש, וזה אי אפשר כי אם על ידי עסק מעמקי התורה, והחכמה האלהית ברזי עולם. אמנם צריכים לזה לנקיון גופני, לטהרה מדותית, בתור עוזרים, שלא יעיבו ענני התאוה את הזוהר השכלי, אבל ראשית לכל ההופעות מוכרחת לבא התורה...".
התורה היא הבסיס לכל ענייני התשובה. את ברכת 'השיבנו' אנו פותחים באמרנו: "השיבנו אבינו לתורתך", ורק לאחר מכן אנו מבקשים: "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך", שכן רק מתוך התורה
ניתן להגיע ל
תשובה. ועוד קודם לכן תיקנו אנשי כנסת הגדולה את ברכת הדעת, וכפי שאומרת הגמרא במגילה (יז, ב): "ומה ראו לומר תשובה אחר בינה? דכתיב: 'ולבבו יבין ושב ורפא לו'", שכן רק מתוך הדעת ניתן להגיע לתורה, וממילא לתשובה. כך הייתה תקנתם של חז"ל, ויסוד לדבר ניתן למצוא במדרש (במדבר רבה פ"ב, ט), המובא גם בפירושו של הרמב"ן לתורה (במדבר ב, ב): "סידר הקב"ה הדגלים למשה. א"ל הקב"ה: משה, מזרח שממנו אור יוצא לעולם, יהיה כנגדו יהודה שהוא בעל מלוכה, שנא': 'והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה וגו'', ועליו שבט יששכר שהוא בעל תורה... ודרום, טללי ברכה וגשמי ברכה יוצאין ממנו לעולם, יהיה כנגדו שבט ראובן, שהוא בעל תשובה... 'ושנים יסעו', שהתשובה שניה היא לתורה". דברי המדרש הם חלק מסתרי תורה, אך מכל מקום ניתן ללמוד מהם "שהתשובה שניה היא לתורה", ולכן בדגל הראשון נסעו לומדי התורה, ורק לאחריהם נסע השבט נושא דגל התשובה. וגם לכך, המקור הוא בנתינת הלוחות השניות.
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?ca..' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?ca..</a>.
"תורה ותשובה - חד הם"
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
סוכם על ידי תלמידים
מוקדש לעלוי נשמת
הרב אברהם שפירא זצל
חודש אלול הוא חודש של תורה, וחודש של תשובה. אור התורה ואור התשובה שהתגלו אז, בחודש אלול, נשארו קיימים עד היום. בהר סיני נכרתה ברית על התורה ונכרתה ברית על התשובה, ובריתות אלו נשארו קיימות עד היום.
קודם להזכרת שלוש עשרה מידות הרחמים, אנו אומרים "וזכור לנו היום ברית שלוש עשרה", ולכאורה אין מובן על איזו ברית אנו מתפללים. אלא הכוונה היא לברית המוזכרת לאחר תפילתו של משה רבנו "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (שמות לד, כז). בנוסף לברית התורה, נכרתה עם ישראל בנתינת הלוחות השניות גם ברית של תשובה, ועם ישראל הובטח שי"ג המידות אינן חוזרות ריקם.
עם נתינת התורה בפעם השנייה, התגלתה גם ההנהגה של שלוש עשרה מידות הרחמים, שעליהם העולם מתקיים. אע"פ שהתשובה והתורה קדמו לבריאת העולם, כפי שאומרת הגמרא בפסחים (נד, א) "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה ותשובה וכו'", אך קודם הברית הם היו כוחות נפרדים, התורה ניתנה לקיים את העולם, והתשובה ניתנה לשמור על קיומו של העולם. ואילו בשעת נתינת הלוחות השניות, נכרתו ברית על התשובה וברית על התורה, ונקבע שהתורה והתשובה חד הם. אותו אופן הלימוד של התורה, קיים גם לגבי התשובה, שני הדברים הללו הינם מאוחדים. יש צורך לדעת שמושגי התשובה הינם חלק מן התורה, ואף חלק עיקרי ממנה, ולכן צריך ללמוד את ענייני התשובה והאמונה בעמקות ובהבנה כשם שלומדים את שאר חלקי התורה, ולא רק באופן שיכנסו ללב המאמין.
חידוש נוסף מכוח הברית הינו החשיבות לראות את האחדות הקיימת בין התורה והתשובה, המצריך לראות כיצד שניהם באים כאחד. ישנו קשר בל ינתק בין התשובה לתורה. התורה, ורק התורה, היא מקור התשובה. כך כותב גם הרב זצ"ל ב'אורות התשובה', בפרק העוסק ב"הכרחיות התשובה והתורה זו לזו" (י, א): "תשובה שלמה באמת, צריכה היא להסתכלות עליונה, להתעלות ליקר העולם המלא אמת וקדש, וזה אי אפשר כי אם על ידי עסק מעמקי התורה, והחכמה האלהית ברזי עולם. אמנם צריכים לזה לנקיון גופני, לטהרה מדותית, בתור עוזרים, שלא יעיבו ענני התאוה את הזוהר השכלי, אבל ראשית לכל ההופעות מוכרחת לבא התורה...".
התורה היא הבסיס לכל ענייני התשובה. את ברכת 'השיבנו' אנו פותחים באמרנו: "השיבנו אבינו לתורתך", ורק לאחר מכן אנו מבקשים: "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך", שכן רק מתוך התורה
ניתן להגיע ל
תשובה. ועוד קודם לכן תיקנו אנשי כנסת הגדולה את ברכת הדעת, וכפי שאומרת הגמרא במגילה (יז, ב): "ומה ראו לומר תשובה אחר בינה? דכתיב: 'ולבבו יבין ושב ורפא לו'", שכן רק מתוך הדעת ניתן להגיע לתורה, וממילא לתשובה. כך הייתה תקנתם של חז"ל, ויסוד לדבר ניתן למצוא במדרש (במדבר רבה פ"ב, ט), המובא גם בפירושו של הרמב"ן לתורה (במדבר ב, ב): "סידר הקב"ה הדגלים למשה. א"ל הקב"ה: משה, מזרח שממנו אור יוצא לעולם, יהיה כנגדו יהודה שהוא בעל מלוכה, שנא': 'והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה וגו'', ועליו שבט יששכר שהוא בעל תורה... ודרום, טללי ברכה וגשמי ברכה יוצאין ממנו לעולם, יהיה כנגדו שבט ראובן, שהוא בעל תשובה... 'ושנים יסעו', שהתשובה שניה היא לתורה". דברי המדרש הם חלק מסתרי תורה, אך מכל מקום ניתן ללמוד מהם "שהתשובה שניה היא לתורה", ולכן בדגל הראשון נסעו לומדי התורה, ורק לאחריהם נסע השבט נושא דגל התשובה. וגם לכך, המקור הוא בנתינת הלוחות השניות.
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?ca..' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?ca..</a>.
''בשמחה תמיד'' - לפרשת כי תבא
מהי שמחה?
הרמב"ם באופן עקבי מגדיר את השמחה בכך שהיא מביאה את האדם לשמח אנשים אחרים. רק מכוחו של הציווי האלוקי אנו יכולים להתרומם להשקפה של נתינה המתבטאת בשמחה.
כ"ד תשרי ה´תשס"ה - הרב יהושע ויצמן - ראש ישיבת מעלות
מהי שמחה?
לרמב"ם ישנה תשובה ברורה לשאלה זו, המבוארת מספר פעמים בספר הי"ד החזקה:
א. בהל' יום טוב[1]:
שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים ט"ז) 'ושמחת בחגך וגו'', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.
כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט"ז) 'לגר ליתום ולאלמנה' עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט') 'זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם', ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר (מלאכי ב') 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם'.
השמחה היא לשמח אחרים.
ב. בדרך דומה כותב הרמב"ם בהל' מגילה וחנוכה[2]:
מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר (ישעיהו נ"ז) 'להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים'.
ג. בהל' דעות[3]:
הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו, לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו...
...ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות.
השמחה היא סבר פנים יפות כלפי הזולת. נראה, שכאן למד הרמב"ם את הגדרת השמחה מן המשנה. בפרקי אבות ישנן שתי משניות דומות. באחת[4] נאמר: "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", ובשניה[5] נאמר: "והוי מקבל את כל האדם בשמחה". הרי ששמחה וסבר פנים יפות הם מושגים מקבילים.
אנו רואים שהרמב"ם באופן עקבי מגדיר את השמחה בכך שהיא מביאה את האדם לשמח אנשים אחרים.
נראה, שאת משמעות העניין ניתן ללמוד מהלכה נוספת ברמב"ם, הקשורה לפרשת השבוע.
בוידוי מעשר, כאשר האדם מציין שנהג במעשר ככל הכתוב בתורה, נאמר: "עשיתי ככל אשר ציויתני"[6]. רש"י במקום מביא את דרשת הספרי "שש
מהי שמחה?
הרמב"ם באופן עקבי מגדיר את השמחה בכך שהיא מביאה את האדם לשמח אנשים אחרים. רק מכוחו של הציווי האלוקי אנו יכולים להתרומם להשקפה של נתינה המתבטאת בשמחה.
כ"ד תשרי ה´תשס"ה - הרב יהושע ויצמן - ראש ישיבת מעלות
מהי שמחה?
לרמב"ם ישנה תשובה ברורה לשאלה זו, המבוארת מספר פעמים בספר הי"ד החזקה:
א. בהל' יום טוב[1]:
שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים ט"ז) 'ושמחת בחגך וגו'', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.
כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט"ז) 'לגר ליתום ולאלמנה' עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט') 'זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם', ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר (מלאכי ב') 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם'.
השמחה היא לשמח אחרים.
ב. בדרך דומה כותב הרמב"ם בהל' מגילה וחנוכה[2]:
מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר (ישעיהו נ"ז) 'להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים'.
ג. בהל' דעות[3]:
הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו, לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו...
...ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות.
השמחה היא סבר פנים יפות כלפי הזולת. נראה, שכאן למד הרמב"ם את הגדרת השמחה מן המשנה. בפרקי אבות ישנן שתי משניות דומות. באחת[4] נאמר: "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", ובשניה[5] נאמר: "והוי מקבל את כל האדם בשמחה". הרי ששמחה וסבר פנים יפות הם מושגים מקבילים.
אנו רואים שהרמב"ם באופן עקבי מגדיר את השמחה בכך שהיא מביאה את האדם לשמח אנשים אחרים.
נראה, שאת משמעות העניין ניתן ללמוד מהלכה נוספת ברמב"ם, הקשורה לפרשת השבוע.
בוידוי מעשר, כאשר האדם מציין שנהג במעשר ככל הכתוב בתורה, נאמר: "עשיתי ככל אשר ציויתני"[6]. רש"י במקום מביא את דרשת הספרי "שש
פרשת השבוע - פרשת "כי תבוא"
בס"ד
שבת קודש ט"ז אלול תשס"ט היום 14 ימים לפני ראש השנה:
אמר: "אין דבר גדול מזה, היינו להיות אצלי על ראש השנה כולם צריכים להיות"
דברי התורה שבגליון מוקדשים ל ע.נ. יעקב בן יוסף נ' ד' אלול תשס"ח ת.נ.צ.ב.ה
מוקדש לגלעד שליט שיחזור הביתה מהרה, אמן "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך" אל מי באים? באים אל ה'. יש מקום יותר טוב לבוא אליו?
אם רוצים את ה',אסור לדחות למחר את מה שאפשר לעשות היום. צריך לחטוף.
גם כשאנחנו בדרך. גם כשאנחנו ממתינים. אין דבר כזה להמתין בלי לעשות משהו לכבוד ה'. יהודי צריך להרגיש בושה כשהוא מחכה בתור בלי לעשות משהו בזמן הזה. אין לך ספר? תגיד מזמור תהילים שאתה מכיר בע"פ. שוב ושוב.
אתה לא יכול בע"פ? תדבר עם ה'. אפשר לדבר עם ה' בלי שאחרים ירגישו. אין דבר כזה שאתה לא יכול לעשות לפחות דבר אחד טוב ביום הזה. אין יום שאין בו טוב. צריך רק למצוא פתח בגדר ולהיכנס. לחפש משהו טוב לעשות. גם ב
בס"ד
שבת קודש ט"ז אלול תשס"ט היום 14 ימים לפני ראש השנה:
אמר: "אין דבר גדול מזה, היינו להיות אצלי על ראש השנה כולם צריכים להיות"
דברי התורה שבגליון מוקדשים ל ע.נ. יעקב בן יוסף נ' ד' אלול תשס"ח ת.נ.צ.ב.ה
מוקדש לגלעד שליט שיחזור הביתה מהרה, אמן "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך" אל מי באים? באים אל ה'. יש מקום יותר טוב לבוא אליו?
אם רוצים את ה',אסור לדחות למחר את מה שאפשר לעשות היום. צריך לחטוף.
גם כשאנחנו בדרך. גם כשאנחנו ממתינים. אין דבר כזה להמתין בלי לעשות משהו לכבוד ה'. יהודי צריך להרגיש בושה כשהוא מחכה בתור בלי לעשות משהו בזמן הזה. אין לך ספר? תגיד מזמור תהילים שאתה מכיר בע"פ. שוב ושוב.
אתה לא יכול בע"פ? תדבר עם ה'. אפשר לדבר עם ה' בלי שאחרים ירגישו. אין דבר כזה שאתה לא יכול לעשות לפחות דבר אחד טוב ביום הזה. אין יום שאין בו טוב. צריך רק למצוא פתח בגדר ולהיכנס. לחפש משהו טוב לעשות. גם ב