אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
שבת -פרשת כי תבא!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
כי תבא
תודה - מילה חשובה, אבל מתי ?
פרשתנו פותחת במצות ביכורים וקובעת שזמן תחילת חיוב המצווה הוא "כי תבוא אל הארץ וכו' וירשתה וישבתה בה". רש"י מבאר שכוונת התורה ב"וירשת וישבת" "מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה". השימוש בביטוי "מגיד" מלמד שהיה מקום לחשוב שמצווה זו זמנה אחר ובאה התורה להדגיש שזמנה אחר שבע של כיבוש ושבע של חלוקה. יש להתבונן מהו הזמן שהיינו מעלים על דעתנו כזמן החיוב של ביכורים שגרם לכך שהתורה צריכה להדגיש דווקא "וירשת וישבת"?
האבן עזרא והספורנו מסבירים שכיון שפרשתנו נסמכה לפרשת מחית עמלק המופיעה בסוף פרשת "כי תצא" ושם נאמר שהמצווה היא "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך". כיוון שקיום המצווה בפועל היה רק בזמן שאול כ- 400 שנה לאחר כניסתם לארץ, לכן אמרה התורה כי יש מצוות שזמן תחולתן קודם ל"בהניח ה' " מיד ב"כי תבוא" והן: ביכורים, מעשר, כתיבת התורה על האבנים, בנין המזבח ומעמד הר גריזים והר עיבל.
יתכן אולי לבאר את הדגשתו של רש"י באופן נוסף. ההתיישבות של עם ישראל לא הייתה באופן מרוכז לאחר שבע של חלוקה. אלא שבסיומן של שבע השנים של חלוקה כולם כבר היו במקומותיהם, אבל באמת ההתיישבות הייתה הדרגתית וחלקית . ברגע שנסתיימה החלוקה ונסתיימה בנית התשתית ליישובים מסוימים, מיד התיישבו בהם. ולכן היה מקום לומר שאותם שכבר התיישבו, חייבים מיד בקיום מצוות ביכורים שעיקרה היא ההודאה והשמחה על הזכייה הפרטית, בפרי האדמה.
רש"י על פסוק ג מסביר "ואמרת אליו- שאינך כפוי טובה", ובפסוק י"א "ושמחת בכל הטוב" מביא רש"י את דברי הגמ' (בפסחים לו ע"ב): "מכאן אמרו אין קורין מקרא ביכורים אלא בזמן שמחה מעצרת ועד החג, שאדם מלקט תבואתו ופרותיו ויינו ושמנו". ורש"י שם מוסיף "שבתוך הזמן הזה זמן לקיטה ושמח במעשיו".
אם מצוות הביכורים בעיקרה הינה הבעת תודתנו לקב"ה על השמחה על שנתן לנו הקב"ה הרי הזמן הוא לכאורא כפשטות לשון התורה, כל אחד בזמן הירושה והישיבה שלו, עיין בשפתי חכמים. לכן רש"י מדגיש שרק אחר ארבע עשרה שנה של כיבוש וחלוקה, מגיע זמן החיוב.
המסר שהתורה מלמדת אותנו הוא שבאמת גם השמחה הפרטית של כל יחיד מעם ישראל קיימת רק כשכל העם כולו (שהרי כולנו חטיבה אחת) זוכה להתיישב בארץ. גם בימינו אנחנו צריכים להיות חדורים בתודעה, שרק בהתגשם שלושת היסודות של כניסה לארץ, ירושה והתיישבות של כל עם ישראל בארץ ישראל נזכה לשמחה השלימה.
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
<a href='http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/כי+תבא.htm' target='_blank'>http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/כי+תבא.htm</a>
תודה - מילה חשובה, אבל מתי ?
פרשתנו פותחת במצות ביכורים וקובעת שזמן תחילת חיוב המצווה הוא "כי תבוא אל הארץ וכו' וירשתה וישבתה בה". רש"י מבאר שכוונת התורה ב"וירשת וישבת" "מגיד שלא נתחייבו בביכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה". השימוש בביטוי "מגיד" מלמד שהיה מקום לחשוב שמצווה זו זמנה אחר ובאה התורה להדגיש שזמנה אחר שבע של כיבוש ושבע של חלוקה. יש להתבונן מהו הזמן שהיינו מעלים על דעתנו כזמן החיוב של ביכורים שגרם לכך שהתורה צריכה להדגיש דווקא "וירשת וישבת"?
האבן עזרא והספורנו מסבירים שכיון שפרשתנו נסמכה לפרשת מחית עמלק המופיעה בסוף פרשת "כי תצא" ושם נאמר שהמצווה היא "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך". כיוון שקיום המצווה בפועל היה רק בזמן שאול כ- 400 שנה לאחר כניסתם לארץ, לכן אמרה התורה כי יש מצוות שזמן תחולתן קודם ל"בהניח ה' " מיד ב"כי תבוא" והן: ביכורים, מעשר, כתיבת התורה על האבנים, בנין המזבח ומעמד הר גריזים והר עיבל.
יתכן אולי לבאר את הדגשתו של רש"י באופן נוסף. ההתיישבות של עם ישראל לא הייתה באופן מרוכז לאחר שבע של חלוקה. אלא שבסיומן של שבע השנים של חלוקה כולם כבר היו במקומותיהם, אבל באמת ההתיישבות הייתה הדרגתית וחלקית . ברגע שנסתיימה החלוקה ונסתיימה בנית התשתית ליישובים מסוימים, מיד התיישבו בהם. ולכן היה מקום לומר שאותם שכבר התיישבו, חייבים מיד בקיום מצוות ביכורים שעיקרה היא ההודאה והשמחה על הזכייה הפרטית, בפרי האדמה.
רש"י על פסוק ג מסביר "ואמרת אליו- שאינך כפוי טובה", ובפסוק י"א "ושמחת בכל הטוב" מביא רש"י את דברי הגמ' (בפסחים לו ע"ב): "מכאן אמרו אין קורין מקרא ביכורים אלא בזמן שמחה מעצרת ועד החג, שאדם מלקט תבואתו ופרותיו ויינו ושמנו". ורש"י שם מוסיף "שבתוך הזמן הזה זמן לקיטה ושמח במעשיו".
אם מצוות הביכורים בעיקרה הינה הבעת תודתנו לקב"ה על השמחה על שנתן לנו הקב"ה הרי הזמן הוא לכאורא כפשטות לשון התורה, כל אחד בזמן הירושה והישיבה שלו, עיין בשפתי חכמים. לכן רש"י מדגיש שרק אחר ארבע עשרה שנה של כיבוש וחלוקה, מגיע זמן החיוב.
המסר שהתורה מלמדת אותנו הוא שבאמת גם השמחה הפרטית של כל יחיד מעם ישראל קיימת רק כשכל העם כולו (שהרי כולנו חטיבה אחת) זוכה להתיישב בארץ. גם בימינו אנחנו צריכים להיות חדורים בתודעה, שרק בהתגשם שלושת היסודות של כניסה לארץ, ירושה והתיישבות של כל עם ישראל בארץ ישראל נזכה לשמחה השלימה.
הדף הוכן באדיבות "ארץ חמדה" - www.eretzhemdah.org
<a href='http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/כי+תבא.htm' target='_blank'>http://www.dat.gov.il/שירותי+דת/פרשת+שבוע/כי+תבא.htm</a>
ללמוד להודות בטעויות+
כי תבוא(דברים כו:א-כט:ח)
ללמוד להודות בטעויות
כולנו יודעים שאדם וחווה עשו טעות חמורה בגן-עדן. אך האם הטעות המהותית שלהם הייתה האכילה מעץ הדעת? מסתבר שלא. אם נביט בפסוקים (בראשית ג':13-8), נגלה דבר עמוק ביותר:
"[לאחר שאכלו מעץ הדעת] ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלוקים בתוך עץ הגן. ויקרא ה' אלוקים אל האדם, ויאמר לו 'אייכה' [היכן אתה?]"
"ויאמר [אדם] את קולך שמעתי בגן, ואירא כי עירום אנוכי, ואיחבא".
"ויאמר [ה']: מי הגיד לך כי עירום אתה? המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?"
"ויאמר האדם: האישה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ, ואוכל".
"ויאמר ה' אלוקים לאישה: מה זאת עשית?"
"ותאמר האישה: הנחש השיאני [שכנע אותי] ואוכל".
רש"י מסביר את מהלך האירועים כך: הקב"ה יודע מה עשה אדם, אך הוא בוחר שלא לתקוף אותו בהאשמות. במקום זאת, הקב"ה מנסה לנקוט בדרך של שיחה, כשהוא שואל בדרך עדינה ולא מאיימת: "אייכה?", איפה אתה? הוא נותן לאדם הזדמנות להודות בטעות שעשה, ולהביע חרטה על מעשיו.
במקום לנצל את ההזדמנות להודות בטעות ולשוב בתשובה, האדם מתחבא ומאשים את אשתו בכל. חוה מעבירה את האחריות לנחש. במקום לנצל את ההזדמנות להודות בטעות ולשוב בתשובה, האדם מתחבא ומאשים את אשתו בכל. חוה מעבירה את האחריות לנחש. וחוזר חלילה כשכל אחד טוען שלא עשה שום טעות!
...וזו הייתה הטעות החמורה ביותר שלהם!
אלוקים יודע שאיננו מושלמים. הרי הוא זה שברא אותנו כך! אך הוא בהחלט מצפה מאתנו לקחת אחריות על מעשינו ולהודות בטעויות שאנו עושים. משום שאם לא ננהג כך, לא קיימת כל תקווה לתקן את דרכינו בעתיד.
את המסר הזה ניתן ליישם גם בחינוך הילדים. דמיינו שאתם נכנסים למטבח ומוצאים את הבן שלכם עומד על השיש, מושיט ידו לצנצנת העוגיות. אל תאשימו, אל תתקפו, אל תדחקו אותו לפינה. המעשה של לקיחת העוגיות כבר נעשה, כעת השאלה היחידה שנותרה היא, כיצד יתמודד הילד עם הטעות שעשה. נסו לומר לו כבדרך אגב: "ה
כי תבוא(דברים כו:א-כט:ח)
ללמוד להודות בטעויות
כולנו יודעים שאדם וחווה עשו טעות חמורה בגן-עדן. אך האם הטעות המהותית שלהם הייתה האכילה מעץ הדעת? מסתבר שלא. אם נביט בפסוקים (בראשית ג':13-8), נגלה דבר עמוק ביותר:
"[לאחר שאכלו מעץ הדעת] ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלוקים בתוך עץ הגן. ויקרא ה' אלוקים אל האדם, ויאמר לו 'אייכה' [היכן אתה?]"
"ויאמר [אדם] את קולך שמעתי בגן, ואירא כי עירום אנוכי, ואיחבא".
"ויאמר [ה']: מי הגיד לך כי עירום אתה? המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?"
"ויאמר האדם: האישה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ, ואוכל".
"ויאמר ה' אלוקים לאישה: מה זאת עשית?"
"ותאמר האישה: הנחש השיאני [שכנע אותי] ואוכל".
רש"י מסביר את מהלך האירועים כך: הקב"ה יודע מה עשה אדם, אך הוא בוחר שלא לתקוף אותו בהאשמות. במקום זאת, הקב"ה מנסה לנקוט בדרך של שיחה, כשהוא שואל בדרך עדינה ולא מאיימת: "אייכה?", איפה אתה? הוא נותן לאדם הזדמנות להודות בטעות שעשה, ולהביע חרטה על מעשיו.
במקום לנצל את ההזדמנות להודות בטעות ולשוב בתשובה, האדם מתחבא ומאשים את אשתו בכל. חוה מעבירה את האחריות לנחש. במקום לנצל את ההזדמנות להודות בטעות ולשוב בתשובה, האדם מתחבא ומאשים את אשתו בכל. חוה מעבירה את האחריות לנחש. וחוזר חלילה כשכל אחד טוען שלא עשה שום טעות!
...וזו הייתה הטעות החמורה ביותר שלהם!
אלוקים יודע שאיננו מושלמים. הרי הוא זה שברא אותנו כך! אך הוא בהחלט מצפה מאתנו לקחת אחריות על מעשינו ולהודות בטעויות שאנו עושים. משום שאם לא ננהג כך, לא קיימת כל תקווה לתקן את דרכינו בעתיד.
את המסר הזה ניתן ליישם גם בחינוך הילדים. דמיינו שאתם נכנסים למטבח ומוצאים את הבן שלכם עומד על השיש, מושיט ידו לצנצנת העוגיות. אל תאשימו, אל תתקפו, אל תדחקו אותו לפינה. המעשה של לקיחת העוגיות כבר נעשה, כעת השאלה היחידה שנותרה היא, כיצד יתמודד הילד עם הטעות שעשה. נסו לומר לו כבדרך אגב: "ה
הרהורים בתוכחה
הרב דב בערל וויין
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
מישאל מכלוף בן אסתר זצוק"ל
אחת הקללות הקשות ביותר שתורה מתארת בתוכחה שמהווה חלק גדול בפרשת השבוע היא שעמלו ומאמציו של אדם ואפילו כל מאבקיו והקרבתו בחיים, יתגלו כריקים וחסרי תועלת ותכלית. כולנו פועלים כדי להשיג מטרות מסוימות - ביטחון אישי וכלכלי, סיפוק אישי, שלווה במשפחה, רצון להיזכר ולזכות בהערכה.
לפיכך אולי אין בתוכחה שום דבר כה מייאש ומעציב כמו האמירה שכל מאמצינו יהיו לשווא, שכל השאיפות, הרעיונות והמאבקים שלנו יהיו לבסוף חסרי תוחלת וכל ערך בר קיימא. ברור לרובנו, לכל אלה שלא התברכו בעושר גדול במיוחד או בכישרון יצירתי ייחודי, שיש דרכים מעטות יחסית שבהן נוכל להותיר את חותמנו בעולם הזה ולהעניק לחיינו תכלית. אך אחת הדרכים האלה היא לבנות קשרי משפחה והרמוניה. אנשים מסוגלים לראות בהישגים של אחרים, אם הם צאצאים או בני משפחה קרובים, הישג שלהם.
זאת הסיבה לכך שיחסים במשפחה, בייחוד יחסים בין הורים לילדים, הם כל כך עדינים וטעונים רגשית, כי גם אם אדם מרגיש שמאמציו בחיים עלו יפה, הוא חש שגזר הדין על הישגיו עוד לא ניתן ושהוא תלוי בהמשך ההצלחה של הדורות הבאים שלו. משום כך דברי התוכחה מפחידים מאוד, כי הם אומרים שהדורות הבאים עלולים להרוס את כל ההישגים של הדורות הקודמים. כולנו, לצערנו, יודעים היטב שזה נכון שבעתיים בדורות האלה.
חוסר ההתאמה בין הדורות מודגש אף יותר בתוכחה כשהתורה אומרת "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועינך רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידך". היא מתייחסת לא רק לשעבוד הגופני ולמאסר של הבנים והבנות אלא גם לשעבודם לתרבות זרה ולאורח חיים שאיננו יהודי. השפעות החילון על הצעירים היהודיים במזרח אירופה ועל יהודי ארצות הברית וישראל חמורות כמעט עד כדי אסון.
דורנו נאלץ לשלם את החשבון על העריקות מהחיים היהודיים שהיו בעבר.
ואת מה שהמשיכה לאידיאלים כוזבים שהציפו את הרחוב היהודי אז לא הרסה, הרסה השואה, שמתוארת בפירוט בתוכחה. אלמלא הבטחתו של הקב"ה בסוף התוכחה, שעם ישראל ישרוד ויתחדש, כמעט שלא היינו מוצאים שום תקווה ונחמה. אבל דווקא העובדה העגומה שהתוכחה, על כל נבואותיה האיומות, התגשמה מילה במילה לנגד עינינו היא זאת שנותנת לנו תקווה לימים הטובים יותר שגם אותם הקב"ה מבטיח לנו.
כשאנחנו מהרהרים בהריסות שהתוכחה הזאת השאירה לנו היום, אנחנו יכולים גם לקוות לעתיד שבו נזכה לשלום, הישגים רוחניים ושלוות נפש, ולקוות שדברי הנחמה יתקיימו ככתבם בשנה החדשה הבאה לטובה עלינו ועל כל ישראל.
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=6228' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=6228</a>
הרב דב בערל וויין
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
מישאל מכלוף בן אסתר זצוק"ל
אחת הקללות הקשות ביותר שתורה מתארת בתוכחה שמהווה חלק גדול בפרשת השבוע היא שעמלו ומאמציו של אדם ואפילו כל מאבקיו והקרבתו בחיים, יתגלו כריקים וחסרי תועלת ותכלית. כולנו פועלים כדי להשיג מטרות מסוימות - ביטחון אישי וכלכלי, סיפוק אישי, שלווה במשפחה, רצון להיזכר ולזכות בהערכה.
לפיכך אולי אין בתוכחה שום דבר כה מייאש ומעציב כמו האמירה שכל מאמצינו יהיו לשווא, שכל השאיפות, הרעיונות והמאבקים שלנו יהיו לבסוף חסרי תוחלת וכל ערך בר קיימא. ברור לרובנו, לכל אלה שלא התברכו בעושר גדול במיוחד או בכישרון יצירתי ייחודי, שיש דרכים מעטות יחסית שבהן נוכל להותיר את חותמנו בעולם הזה ולהעניק לחיינו תכלית. אך אחת הדרכים האלה היא לבנות קשרי משפחה והרמוניה. אנשים מסוגלים לראות בהישגים של אחרים, אם הם צאצאים או בני משפחה קרובים, הישג שלהם.
זאת הסיבה לכך שיחסים במשפחה, בייחוד יחסים בין הורים לילדים, הם כל כך עדינים וטעונים רגשית, כי גם אם אדם מרגיש שמאמציו בחיים עלו יפה, הוא חש שגזר הדין על הישגיו עוד לא ניתן ושהוא תלוי בהמשך ההצלחה של הדורות הבאים שלו. משום כך דברי התוכחה מפחידים מאוד, כי הם אומרים שהדורות הבאים עלולים להרוס את כל ההישגים של הדורות הקודמים. כולנו, לצערנו, יודעים היטב שזה נכון שבעתיים בדורות האלה.
חוסר ההתאמה בין הדורות מודגש אף יותר בתוכחה כשהתורה אומרת "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועינך רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידך". היא מתייחסת לא רק לשעבוד הגופני ולמאסר של הבנים והבנות אלא גם לשעבודם לתרבות זרה ולאורח חיים שאיננו יהודי. השפעות החילון על הצעירים היהודיים במזרח אירופה ועל יהודי ארצות הברית וישראל חמורות כמעט עד כדי אסון.
דורנו נאלץ לשלם את החשבון על העריקות מהחיים היהודיים שהיו בעבר.
ואת מה שהמשיכה לאידיאלים כוזבים שהציפו את הרחוב היהודי אז לא הרסה, הרסה השואה, שמתוארת בפירוט בתוכחה. אלמלא הבטחתו של הקב"ה בסוף התוכחה, שעם ישראל ישרוד ויתחדש, כמעט שלא היינו מוצאים שום תקווה ונחמה. אבל דווקא העובדה העגומה שהתוכחה, על כל נבואותיה האיומות, התגשמה מילה במילה לנגד עינינו היא זאת שנותנת לנו תקווה לימים הטובים יותר שגם אותם הקב"ה מבטיח לנו.
כשאנחנו מהרהרים בהריסות שהתוכחה הזאת השאירה לנו היום, אנחנו יכולים גם לקוות לעתיד שבו נזכה לשלום, הישגים רוחניים ושלוות נפש, ולקוות שדברי הנחמה יתקיימו ככתבם בשנה החדשה הבאה לטובה עלינו ועל כל ישראל.
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=6228' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=6228</a>
''בשמחה תמיד'' - לפרשת כי תבא
מהי שמחה?
הרמב"ם באופן עקבי מגדיר את השמחה בכך שהיא מביאה את האדם לשמח אנשים אחרים. רק מכוחו של הציווי האלוקי אנו יכולים להתרומם להשקפה של נתינה המתבטאת בשמחה.
כ"ד תשרי תשס"ה - הרב יהושע ויצמן - ראש ישיבת מעלות
מהי שמחה?
לרמב"ם ישנה תשובה ברורה לשאלה זו, המבוארת מספר פעמים בספר הי"ד החזקה:
א. בהל' יום טוב[1]:
שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים ט"ז) 'ושמחת בחגך וגו'', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.
כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט"ז) 'לגר ליתום ולאלמנה' עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט') 'זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם', ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר (מלאכי ב') 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם'.
השמחה היא לשמח אחרים.
ב. בדרך דומה כותב הרמב"ם בהל' מגילה וחנוכה[2]:
מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר (ישעיהו נ"ז) 'להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים'.
ג. בהל' דעות[3]:
הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו, לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו...
...ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות.
השמחה היא סבר פנים יפות כלפי הזולת. נראה, שכאן למד הרמב"ם את הגדרת השמחה מן המשנה. בפרקי אבות ישנן שתי משניות דומות. באחת[4] נאמר: "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", ובשניה[5] נאמר: "והוי מקבל את כל האדם בשמחה". הרי ששמחה וסבר פנים יפות הם מושגים מקבילים.
אנו רואים שהרמב"ם באופן עקבי מגדיר את השמחה בכך שהיא מביאה את האדם לשמח אנשים אחרים.
נראה, שאת משמעות העניין ניתן ללמוד מהלכה נוספת ברמב"ם, הקשורה לפרשת השבוע.
בוידוי מעשר, כאשר האדם מציין שנהג במעשר ככל הכתוב בתורה, נאמר: "עשיתי ככל אשר ציויתני"[6]. רש"י במקום מביא את דרשת הספרי "שש
מהי שמחה?
הרמב"ם באופן עקבי מגדיר את השמחה בכך שהיא מביאה את האדם לשמח אנשים אחרים. רק מכוחו של הציווי האלוקי אנו יכולים להתרומם להשקפה של נתינה המתבטאת בשמחה.
כ"ד תשרי תשס"ה - הרב יהושע ויצמן - ראש ישיבת מעלות
מהי שמחה?
לרמב"ם ישנה תשובה ברורה לשאלה זו, המבוארת מספר פעמים בספר הי"ד החזקה:
א. בהל' יום טוב[1]:
שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים ט"ז) 'ושמחת בחגך וגו'', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.
כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט"ז) 'לגר ליתום ולאלמנה' עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט') 'זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם', ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר (מלאכי ב') 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם'.
השמחה היא לשמח אחרים.
ב. בדרך דומה כותב הרמב"ם בהל' מגילה וחנוכה[2]:
מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר (ישעיהו נ"ז) 'להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים'.
ג. בהל' דעות[3]:
הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו, לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו...
...ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות.
השמחה היא סבר פנים יפות כלפי הזולת. נראה, שכאן למד הרמב"ם את הגדרת השמחה מן המשנה. בפרקי אבות ישנן שתי משניות דומות. באחת[4] נאמר: "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", ובשניה[5] נאמר: "והוי מקבל את כל האדם בשמחה". הרי ששמחה וסבר פנים יפות הם מושגים מקבילים.
אנו רואים שהרמב"ם באופן עקבי מגדיר את השמחה בכך שהיא מביאה את האדם לשמח אנשים אחרים.
נראה, שאת משמעות העניין ניתן ללמוד מהלכה נוספת ברמב"ם, הקשורה לפרשת השבוע.
בוידוי מעשר, כאשר האדם מציין שנהג במעשר ככל הכתוב בתורה, נאמר: "עשיתי ככל אשר ציויתני"[6]. רש"י במקום מביא את דרשת הספרי "שש