אתה משתמש בדפדפן לא מעודכן. ייתכן שהוא לא יציג אתר זה כראוי.
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
עליך לשדרג או להשתמש ב דפדפן חלופי .
שבת - פרשת עקב!
- Thread starter tipid
- תאריך התחלה
עקבהארץ שבה לא מחשבים חשבונות
בשבועות האחרונים הגיעו ארצה מאות משפחות מארה"ב ש"עשו עליה", תרתי משמע. זאת למרות המצב הביטחוני והכלכלי. כיצד ניתן להסביר תופעה זו וכיצד ניתן לעודד אותה? איך ניתן לקרא לעליה מארצות הרווחה, בעת משבר כלכלי בארץ ישראל? כיצד אפשר לתת לאנשים תקווה ריאלית שהם יצליחו גם כאשר ה"מספרים" הכלכלים, בקטן ובגדול, אומרים לכאורה את ההפך? השיטה היא: קרא להם "לסגור את העיניים" כדי ש"עיניים" אחרות יפתחו.
התורה מלמדת אותנו שארץ ישראל היא ורק היא הארץ אשר "תמיד עיני ה' א-קיך בה מרשית השנה ועד אחרית השנה" (דברים יא, יב). ההשגחה בארץ ישראל שונה. זו השגחה מיוחדת בכל רגע ורגע, ההחלטות לא מתקבלות ונקבעות מראש, הקב"ה תמיד מעורב באופן פעיל בנעשה בארץ. נדגים זאת בשאלת ירידת הגשמים והפרנסה.
הגמרא בראש השנה מקשה "אמר רבי יוחנן: גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם, שנאמר (ישעיהו ו) "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ולבבו יבין ושב ורפא לו" מתיבי: (דברים י"א יב) עיני ה' אלהיך בה - עתים לטובה עתים לרעה. עתים לטובה כיצד? הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהן. להוסיף עליהן - אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקדוש ברוך הוא מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן, הכל לפי הארץ" (ראש השנה יז ע"ב). לפי הסבר זה, בארץ ישראל ובכל העולם, כמות הגשם, לדוגמא, נקבעת בראש השנה ולא תשתנה בין אם נעשית תשובה במהלך השנה, או ח"ו להפך. אך בארץ ישראל ההתנהגות שלנו והשגחתו של הקב"ה ישפיעו על הדרך בה הגשם הזה יינתן. אותה כמות גשם, אם היא תינתן בזמן המתאים ובמקום המתאים ברכתה תהא מרובה, ואילו צירוף לא נכון, יכול במקרה הטוב לא להועיל ובמקרה יותר גרוע להביא שטפונות הרסניים. לפי זה "עיני ד' " כמשל, הן הקובעות בארץ ישראל איך תיושם ההחלטה שנתקבלה בראש השנה.
כמה פסוקים אחרי כן התורה אומרת "ואכלת ושבעת" (דברים י"א, טו). מסביר רש"י " - הרי זו ברכה אחרת, שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעים". לפי פירושו אנו למדים כי אדם שבע לאו דווקא בגלל כמות האוכל ואיכותו, אלא שהדבר תלוי בברכה שהקב"ה שולח ברכה במעי האדם והיא הנותנת לו את הרגשת השובע.
הרב זאב לף אמר רעיון נפלא, על הפרשה, אשר פותח לנו אפיק שלישי. כתוב "א
בשבועות האחרונים הגיעו ארצה מאות משפחות מארה"ב ש"עשו עליה", תרתי משמע. זאת למרות המצב הביטחוני והכלכלי. כיצד ניתן להסביר תופעה זו וכיצד ניתן לעודד אותה? איך ניתן לקרא לעליה מארצות הרווחה, בעת משבר כלכלי בארץ ישראל? כיצד אפשר לתת לאנשים תקווה ריאלית שהם יצליחו גם כאשר ה"מספרים" הכלכלים, בקטן ובגדול, אומרים לכאורה את ההפך? השיטה היא: קרא להם "לסגור את העיניים" כדי ש"עיניים" אחרות יפתחו.
התורה מלמדת אותנו שארץ ישראל היא ורק היא הארץ אשר "תמיד עיני ה' א-קיך בה מרשית השנה ועד אחרית השנה" (דברים יא, יב). ההשגחה בארץ ישראל שונה. זו השגחה מיוחדת בכל רגע ורגע, ההחלטות לא מתקבלות ונקבעות מראש, הקב"ה תמיד מעורב באופן פעיל בנעשה בארץ. נדגים זאת בשאלת ירידת הגשמים והפרנסה.
הגמרא בראש השנה מקשה "אמר רבי יוחנן: גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם, שנאמר (ישעיהו ו) "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ולבבו יבין ושב ורפא לו" מתיבי: (דברים י"א יב) עיני ה' אלהיך בה - עתים לטובה עתים לרעה. עתים לטובה כיצד? הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים, לסוף חזרו בהן. להוסיף עליהן - אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקדוש ברוך הוא מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן, הכל לפי הארץ" (ראש השנה יז ע"ב). לפי הסבר זה, בארץ ישראל ובכל העולם, כמות הגשם, לדוגמא, נקבעת בראש השנה ולא תשתנה בין אם נעשית תשובה במהלך השנה, או ח"ו להפך. אך בארץ ישראל ההתנהגות שלנו והשגחתו של הקב"ה ישפיעו על הדרך בה הגשם הזה יינתן. אותה כמות גשם, אם היא תינתן בזמן המתאים ובמקום המתאים ברכתה תהא מרובה, ואילו צירוף לא נכון, יכול במקרה הטוב לא להועיל ובמקרה יותר גרוע להביא שטפונות הרסניים. לפי זה "עיני ד' " כמשל, הן הקובעות בארץ ישראל איך תיושם ההחלטה שנתקבלה בראש השנה.
כמה פסוקים אחרי כן התורה אומרת "ואכלת ושבעת" (דברים י"א, טו). מסביר רש"י " - הרי זו ברכה אחרת, שתהא ברכה מצויה בפת בתוך המעים". לפי פירושו אנו למדים כי אדם שבע לאו דווקא בגלל כמות האוכל ואיכותו, אלא שהדבר תלוי בברכה שהקב"ה שולח ברכה במעי האדם והיא הנותנת לו את הרגשת השובע.
הרב זאב לף אמר רעיון נפלא, על הפרשה, אשר פותח לנו אפיק שלישי. כתוב "א
עקב(דברים ז:יב-יא:כה)
פרשה משפחתית עקב 5768
בפרשת השבוע מספרת לנו התורה, שלאחר נדודים של ארבעים שנה במדבר, הודיע אלוקים לבני-ישראל שכל העליות והמורדות שחוו במהלך הזמן הזה היו "...למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך" (דברים ח':2).
כלומר, מטרת הנדודים הייתה להעמיד את עם ישראל בניסיון. מהו בעצם "ניסיון"?
מבחן שניתן לנו בבית הספר בודק באופן ברור מה אנחנו יודעים ומה לא. הוא מאפשר לנו ולאחרים לדעת מה מצבנו המדויק. אך קיימים סוגים נוספים של מבחנים, שכלל אינם קשורים לבית הספר. כל מצב שמאתגר אותנו, מהווה מבחן להתנהגותנו, האם היא הולמת את ערכי המוסר שלנו או שלא. חיינו מלאים ב"מבחני חיים" או במילים אחרות, ב"ניסיונות".
לפעמים ה"ניסיון" בא לידי ביטוי בקשיים היומיומיים שלנו, בכדי לבדוק אם נישאר אופטימיים וחדורי אמונה למרות הקושי. לפעמים, ה"ניסיונות" מגיעים דווקא באופן של שפע וברכה, בכדי לבדוק אם נישאר מלאי ענווה ומוקירי תודה עבור כל הטוב שנפל בחלקנו. כשאנו מקפידים לזכור זאת, לעולם לא ניסחף כתוצאה מהזמנים הטובים בחיינו, וגם לא נישבר מהתקופות הקשות. אנחנו נרגיש שביכולתנו להתמודד ולקבל כל מה שנקרה בדרכינו, ולעשות כמיטב יכולתנו לעמוד ב"מבחנים" הללו.
בסיפור זה נראה כיצד ילד מלמד את אחיו להתמודד עם מבחני החיים.
"זה רק ניסיון"
משפחתו של ברוך אונגר בילתה יחד בנופש המשפחתי. השנה הם החליטו ליהנות מהאוויר הצלול והנופים הקסומים של הרי הגליל העליון. הדרך הייתה ארוכה, אך הם ידעו שהנוף עוצר-הנשימה והשקט המרגיע של הטבע, שווים את כל שעות הנסיעה המייגעות.
אביו של ברוך החנה את הרכב ממש על שפת הכינרת. ברוך, יחד עם שאר אחיו, יצא מייד מהרכב ורץ היישר למים הקרירים.
לאחר יום שלם של רחצה, שחיה, שייט-סירות וטיולים, התארגנו כולם לקראת שנת הלילה המיוחלת. ההורים העדיפו לישון בתוך הרכב והילדים בחרו להקים אוהל ולישון מתחת לכיפת השמיים.
הלילה היה שקט ורגוע, אך השלווה הזו לא נמשכה זמן רב, משום שכמעט ברגע שהניחו את ראשם, שמעו הילדים קולות חזקים של בכי צורם: "וואאההההה.... וואאהההה..."
הסתבר שהמשפחה השתקעה ממש בצמוד לזוג צעיר עם תינוק קטן, שפשוט לא הפסיק לצרוח כל הלילה. לו היו בביתם שבעיר, סביר להניח שהילדים אפילו לא היו שמים לב לרעש שסביבם, אך כאן בנוף השקט, זעקותיו של התינוק נשמעו כמו סירנות של רכבי כיבוי-אש.
ילדי משפחת אונגר החלו לרטון בינם לבין עצמם. "אולי אפשר 'לכבות' את התינוק הזה?", מלמל אחד מהם. "איזה מעצבן!", נאנח אח אחר. נראה היה שרק לברוך הדבר כלל לא הפריע. הוא פשוט שכב לו בשק השינה שלו, והיה רגוע לחלוטין. מתוך ההבעה שהייתה נסוכה על פניו, נראה היה שהצעקות מחרישות-האוזניים שנשמעו מהאוהל השכן, נשמעו לו כמנגינת לילה ערבה.
אחיו קובי שם לב לכך, וטפח על כתפו של ברוך. "הי, הצרחות של התינוק לא מפריעות לך?", שאל.
ברוך הביט למעלה. "אני מניח שהן הפריעו לי בהתחלה, ואפילו קצת התעצבנתי", הודה, "אבל אחר כך פשוט אמרתי לעצמי 'זה רק ניסיון', והרגשתי הרבה יותר טוב".
"זה רק מה?!" שאל קובי.
ברוך חייך והסביר את עצמו. "אני מעדיף לחשוב על עצמי כעל אדם סובלני ומלא הבנה. אז עכשיו אלוקים נותן לי הזדמנות להוכיח זאת. הצרחות של התינוק, באמצע הטיול המשפחתי שלנו, הם ה'ניסיון' שלי, שבודק האם אצא משלוותי או שלא. אפילו התחלתי לרחם קצת על התינוק. כנראה שמשהו מאד מציק לו, ואני בטוח שהוריו מתקשים להתמודד איתו כל הלילה". "המממ... לא חשבתי על זה", אמר קובי, בזמן שהוא מתהפך ומתכרבל בשק-השינה שלו, תוך ניסיון להירדם.
למחרת בבוקר התעוררו הילדים, וגילו לשמחתם שהאוהל שהיה לידם כבר לא שם, כנראה שהזוג ארז ונסע עם התינוק עוד לפני שהם התעוררו. לפחות הם יזכו לקצת שקט ושלווה למשך שארית החופשה שלהם!
בזמן שהילדים שטפו את הכלים של ארוחת הבוקר, קובי שאל את אחיו: "נו ברוך, נראה שה'ניסיון' נגמר, הא?"
אבל ברוך נענע קובי כמעט הפיל את הכלים מידיו מרוב הלם, והביט באחיו, שהמשיך להסביר: "כעת הניסיון שלנו יהיה להעריך את השקט והשלווה בלילות. אם נפיק מהם את המרב ובאמת נצליח להירגע ולנוח אז כנראה שעמדנו בניסיון".
קובי חייך ואמר: "חכה שאספר למורה שלי שביליתי את כל חופשת הקיץ ב'מבחנים ונסיונות'
בראשו. "לא", הוא אמר, "הוא רק השתנה".
<a href='http://www.aish.co.il/tp/f/48853612.html' target='_blank'>http://www.aish.co.il/tp/f/48853612.html</a>
פרשה משפחתית עקב 5768
בפרשת השבוע מספרת לנו התורה, שלאחר נדודים של ארבעים שנה במדבר, הודיע אלוקים לבני-ישראל שכל העליות והמורדות שחוו במהלך הזמן הזה היו "...למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך" (דברים ח':2).
כלומר, מטרת הנדודים הייתה להעמיד את עם ישראל בניסיון. מהו בעצם "ניסיון"?
מבחן שניתן לנו בבית הספר בודק באופן ברור מה אנחנו יודעים ומה לא. הוא מאפשר לנו ולאחרים לדעת מה מצבנו המדויק. אך קיימים סוגים נוספים של מבחנים, שכלל אינם קשורים לבית הספר. כל מצב שמאתגר אותנו, מהווה מבחן להתנהגותנו, האם היא הולמת את ערכי המוסר שלנו או שלא. חיינו מלאים ב"מבחני חיים" או במילים אחרות, ב"ניסיונות".
לפעמים ה"ניסיון" בא לידי ביטוי בקשיים היומיומיים שלנו, בכדי לבדוק אם נישאר אופטימיים וחדורי אמונה למרות הקושי. לפעמים, ה"ניסיונות" מגיעים דווקא באופן של שפע וברכה, בכדי לבדוק אם נישאר מלאי ענווה ומוקירי תודה עבור כל הטוב שנפל בחלקנו. כשאנו מקפידים לזכור זאת, לעולם לא ניסחף כתוצאה מהזמנים הטובים בחיינו, וגם לא נישבר מהתקופות הקשות. אנחנו נרגיש שביכולתנו להתמודד ולקבל כל מה שנקרה בדרכינו, ולעשות כמיטב יכולתנו לעמוד ב"מבחנים" הללו.
בסיפור זה נראה כיצד ילד מלמד את אחיו להתמודד עם מבחני החיים.
"זה רק ניסיון"
משפחתו של ברוך אונגר בילתה יחד בנופש המשפחתי. השנה הם החליטו ליהנות מהאוויר הצלול והנופים הקסומים של הרי הגליל העליון. הדרך הייתה ארוכה, אך הם ידעו שהנוף עוצר-הנשימה והשקט המרגיע של הטבע, שווים את כל שעות הנסיעה המייגעות.
אביו של ברוך החנה את הרכב ממש על שפת הכינרת. ברוך, יחד עם שאר אחיו, יצא מייד מהרכב ורץ היישר למים הקרירים.
לאחר יום שלם של רחצה, שחיה, שייט-סירות וטיולים, התארגנו כולם לקראת שנת הלילה המיוחלת. ההורים העדיפו לישון בתוך הרכב והילדים בחרו להקים אוהל ולישון מתחת לכיפת השמיים.
הלילה היה שקט ורגוע, אך השלווה הזו לא נמשכה זמן רב, משום שכמעט ברגע שהניחו את ראשם, שמעו הילדים קולות חזקים של בכי צורם: "וואאההההה.... וואאהההה..."
הסתבר שהמשפחה השתקעה ממש בצמוד לזוג צעיר עם תינוק קטן, שפשוט לא הפסיק לצרוח כל הלילה. לו היו בביתם שבעיר, סביר להניח שהילדים אפילו לא היו שמים לב לרעש שסביבם, אך כאן בנוף השקט, זעקותיו של התינוק נשמעו כמו סירנות של רכבי כיבוי-אש.
ילדי משפחת אונגר החלו לרטון בינם לבין עצמם. "אולי אפשר 'לכבות' את התינוק הזה?", מלמל אחד מהם. "איזה מעצבן!", נאנח אח אחר. נראה היה שרק לברוך הדבר כלל לא הפריע. הוא פשוט שכב לו בשק השינה שלו, והיה רגוע לחלוטין. מתוך ההבעה שהייתה נסוכה על פניו, נראה היה שהצעקות מחרישות-האוזניים שנשמעו מהאוהל השכן, נשמעו לו כמנגינת לילה ערבה.
אחיו קובי שם לב לכך, וטפח על כתפו של ברוך. "הי, הצרחות של התינוק לא מפריעות לך?", שאל.
ברוך הביט למעלה. "אני מניח שהן הפריעו לי בהתחלה, ואפילו קצת התעצבנתי", הודה, "אבל אחר כך פשוט אמרתי לעצמי 'זה רק ניסיון', והרגשתי הרבה יותר טוב".
"זה רק מה?!" שאל קובי.
ברוך חייך והסביר את עצמו. "אני מעדיף לחשוב על עצמי כעל אדם סובלני ומלא הבנה. אז עכשיו אלוקים נותן לי הזדמנות להוכיח זאת. הצרחות של התינוק, באמצע הטיול המשפחתי שלנו, הם ה'ניסיון' שלי, שבודק האם אצא משלוותי או שלא. אפילו התחלתי לרחם קצת על התינוק. כנראה שמשהו מאד מציק לו, ואני בטוח שהוריו מתקשים להתמודד איתו כל הלילה". "המממ... לא חשבתי על זה", אמר קובי, בזמן שהוא מתהפך ומתכרבל בשק-השינה שלו, תוך ניסיון להירדם.
למחרת בבוקר התעוררו הילדים, וגילו לשמחתם שהאוהל שהיה לידם כבר לא שם, כנראה שהזוג ארז ונסע עם התינוק עוד לפני שהם התעוררו. לפחות הם יזכו לקצת שקט ושלווה למשך שארית החופשה שלהם!
בזמן שהילדים שטפו את הכלים של ארוחת הבוקר, קובי שאל את אחיו: "נו ברוך, נראה שה'ניסיון' נגמר, הא?"
אבל ברוך נענע קובי כמעט הפיל את הכלים מידיו מרוב הלם, והביט באחיו, שהמשיך להסביר: "כעת הניסיון שלנו יהיה להעריך את השקט והשלווה בלילות. אם נפיק מהם את המרב ובאמת נצליח להירגע ולנוח אז כנראה שעמדנו בניסיון".
קובי חייך ואמר: "חכה שאספר למורה שלי שביליתי את כל חופשת הקיץ ב'מבחנים ונסיונות'
בראשו. "לא", הוא אמר, "הוא רק השתנה".
<a href='http://www.aish.co.il/tp/f/48853612.html' target='_blank'>http://www.aish.co.il/tp/f/48853612.html</a>
אלול תשס"ז
הגורל בידנו
הרב דב בערל וויין
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
מישאל מכלוף בן אסתר זצוק"ל
על אף שמשה, כאשר הוא סוקר את חיי העם היהודי במדבר סיני ב-40 השנים שחלפו, מספר על כל הנסים שקרו לו, אין הוא עושה זאת למען הסיפור אלא כדי ללמד לקח חשוב לכל הדורות.
הלקח הקשה הזה הוא שגם אחרי כל הנסים שהקב"ה עושה למעננו, הגורל שלנו נמצאן במידה רבה בידינו שלנו. הלקח מכל ההיסטוריה היהודית מסתכם בפסוק "כי לא על הלחם לבדו", אפילו לא לחם פלאי כמו המן - "יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" - אלא על כל הערכים והמצוות של התורה. כל הניסיונות להתחמק מהלקח הזה, להחליף את דברי התורה במילים אחרות וברעיונות אחרים התבררו ככישלונות חרוצים. אך הסתמכות על הנס היא דרך מסוכנת לא פחות.
המורים שלי בישיבה נהגו לומר לנו, לצעירים האדוקים אז, שתפילה עוזרת לאדם להפוך לתלמיד חכם, אבל הם גם הדגישו שלא יזיק לשבת וללמוד תורה מתוך ריכוז ומאמץ פרקי זמן ממושכים.
משה משתמש בנסים החוזרים ונשנים במדבר כדי ללמד את העם שהרבה מן האחריות על חייו נמצאת בידיו ובהחלטות שהוא מקבל. המסקנה הברורה מהנאום שלו היא שאלקים עוזר לאלה שעוזרים לעצמם.
במצב רוח שאחרי תשעה באב ולקראת חודש אלול והימים הנוראים, חשוב לזכור עד כמה גורלנו באמת נתון בידינו ובמעשינו. הבחירות הקטנות שאנחנו עושים בחיי היומיום שלנו הן אלה שיוצרות, בסופו של דבר, את ההישגים שלנו בחיים. זאת הכוונה של רש"י כשהוא אומר "מצוות שאדם דש בעקבו". הדברים הקטנים שנדמה לנו שאינם חשובים באותו הרגע הופכים לא פעם להחלטות חשובות ולפעמים אפילו עם השלכות בלתי-הפיכות. השאלה שניצבת לפנינו תמיד היא אם מעשינו עומדים בדרישות של דבר ה', כביכול. אנחנו לא חיים על הלחם לבדו או על הנס לבדו, אלא גם על ההחלטות, ההתנהגות והמעשים שלנו.
כשנהגתי לא מזמן בכביש מהיר בניו-יורק, דבר שהוא כשלעצמו תרגיל בסבלנות ובחוסר תוחלת, החמצתי את היציאה שהייתי אמור לנסוע בה. כעבור כמה קילומטרים ורבע שעה, הצלחתי איכשהו לחזור ולצאת ביציאה הנכונה. הרגשתי שזה היה נס. למעשה, הבחירה שלי שלא לשים לב ולא לצאת במקום הנכון מלכתחילה היא שיצרה את הצורך בהתרחשות ה"נס" הזה. משה מלמד אותנו שזה מאורע יומיומי בחיים. המסר שלו אלינו ברור ורלוונטי היום לא פחות מכפי שהיה לאבותינו במדבר סיני אז.
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=59&id=6254&q=' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... id=6254&q=</a>
הגורל בידנו
הרב דב בערל וויין
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
מישאל מכלוף בן אסתר זצוק"ל
על אף שמשה, כאשר הוא סוקר את חיי העם היהודי במדבר סיני ב-40 השנים שחלפו, מספר על כל הנסים שקרו לו, אין הוא עושה זאת למען הסיפור אלא כדי ללמד לקח חשוב לכל הדורות.
הלקח הקשה הזה הוא שגם אחרי כל הנסים שהקב"ה עושה למעננו, הגורל שלנו נמצאן במידה רבה בידינו שלנו. הלקח מכל ההיסטוריה היהודית מסתכם בפסוק "כי לא על הלחם לבדו", אפילו לא לחם פלאי כמו המן - "יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" - אלא על כל הערכים והמצוות של התורה. כל הניסיונות להתחמק מהלקח הזה, להחליף את דברי התורה במילים אחרות וברעיונות אחרים התבררו ככישלונות חרוצים. אך הסתמכות על הנס היא דרך מסוכנת לא פחות.
המורים שלי בישיבה נהגו לומר לנו, לצעירים האדוקים אז, שתפילה עוזרת לאדם להפוך לתלמיד חכם, אבל הם גם הדגישו שלא יזיק לשבת וללמוד תורה מתוך ריכוז ומאמץ פרקי זמן ממושכים.
משה משתמש בנסים החוזרים ונשנים במדבר כדי ללמד את העם שהרבה מן האחריות על חייו נמצאת בידיו ובהחלטות שהוא מקבל. המסקנה הברורה מהנאום שלו היא שאלקים עוזר לאלה שעוזרים לעצמם.
במצב רוח שאחרי תשעה באב ולקראת חודש אלול והימים הנוראים, חשוב לזכור עד כמה גורלנו באמת נתון בידינו ובמעשינו. הבחירות הקטנות שאנחנו עושים בחיי היומיום שלנו הן אלה שיוצרות, בסופו של דבר, את ההישגים שלנו בחיים. זאת הכוונה של רש"י כשהוא אומר "מצוות שאדם דש בעקבו". הדברים הקטנים שנדמה לנו שאינם חשובים באותו הרגע הופכים לא פעם להחלטות חשובות ולפעמים אפילו עם השלכות בלתי-הפיכות. השאלה שניצבת לפנינו תמיד היא אם מעשינו עומדים בדרישות של דבר ה', כביכול. אנחנו לא חיים על הלחם לבדו או על הנס לבדו, אלא גם על ההחלטות, ההתנהגות והמעשים שלנו.
כשנהגתי לא מזמן בכביש מהיר בניו-יורק, דבר שהוא כשלעצמו תרגיל בסבלנות ובחוסר תוחלת, החמצתי את היציאה שהייתי אמור לנסוע בה. כעבור כמה קילומטרים ורבע שעה, הצלחתי איכשהו לחזור ולצאת ביציאה הנכונה. הרגשתי שזה היה נס. למעשה, הבחירה שלי שלא לשים לב ולא לצאת במקום הנכון מלכתחילה היא שיצרה את הצורך בהתרחשות ה"נס" הזה. משה מלמד אותנו שזה מאורע יומיומי בחיים. המסר שלו אלינו ברור ורלוונטי היום לא פחות מכפי שהיה לאבותינו במדבר סיני אז.
<a href='http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=59&id=6254&q=' target='_blank'>http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur ... id=6254&q=</a>