0איתור חבריםבקשות לחברות.אין בקשות חדשות.הצג את כל החברים 0שלחי הודעה חדשההודעות.הצג את כל ההודעות 1799 לא נקראו0התראות.הצג את כל ההתראות
חיפושחשבוןTammar Lapid.ערוך חבריםהגדרות חשבוןהגדרות פרטיותמרכז העזרה
פרופילדף הבית..שד"רחזור אל גדולי האומה.לוח דיוניםצפייה בנושאהתחל דיון חדש.נושא: שד"רמחק נושא|הגב לנושא.מציג את התגובה היחידה.Tammar Lapid
שד"ר (ראשי תיבות של שליח דרבנן) היה כינויים של יהודים שנשלחו מארץ ישראל לקהילות הגולה כדי לגייס תרומות לקיומו וחיזוקו של היישוב היהודי בארץ ישראל.
מוסד השד"רות התקיים בעם ישראל בצורות שונות החל מחורבן בית שני[1] ועד לימי טרום תקומת מדינת ישראל, כאשר החלו לפעול מחדש מוסדות לאומיים.
שד"רי ארץ ישראל זכו ליוקרה רבה בעיני היהודים בקהילות השונות בשל היותם שליחים ונציגים של היישוב החי בארץ ישראל. הם עזרו לשמירת הקשר בין יהודי הגולה ליהודי ארץ ישראל, בהגיעם לקהילות היהודיות הפזורות מהודו במזרח ועד מרוקו במערב נתבקשו השד"רים להכריע במחלוקות, להסמיך רבנים ושוחטים, לפסוק בענייני הלכה ולתת הסכמות לספרים.
בתקופת השלטון העות'מאני הוסיף להתפתח ולהשתכלל מוסד השד"רות, גם מסעותיהם התרחבו לקהילות רחוקות כגון מרכז אסיה, ארצות הברית ואפילו אוסטרליה. מתקופה זו ידועים פרטים על שד"רים רבים שנשלחו מארץ ישראל על ידי ראשי הקהילות בירושלים, חברון, צפת וטבריה אל קהילות הגולה כדי לאסוף כספים ולגייס תרומות למען קיום קהילותיהם בארץ. כספים אלו שימשו למימון הקמת מפעלי תורה וחסד, ישיבות, בתי יתומים, לבניית שכונות חדשות מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים וגאולת קרקעות[2].
שד"רים רבים ידועים בשל גדולתם התורנית, בהם: ר' בצלאל אשכנזי, ר' משה אלשיך, ר' יוסף מטראני, ר' חזקיהו דה-סילווה, ר' חיים אבולעפיה, ר' עמרם בן דיוואן, החיד"א, ר' שמואל סלנט, ר' אליעזר ברגמן, ר' יהוסף שוורץ, ר' יעקב ספיר ר' יעקב מאיר, ר' אברהם אלנדאף, ר' יוסף חיים הכהן ועוד.
הרקע להקמת מוסד השליחותכל זמן שבית המקדש היה קיים, היו הקהילות שבגולה שולחות בעצמן את כספי השקלים לבית המקדש. בכל עיר הייתה קופה מיוחדת שלתוכה היו נותנים את כספי השקלים, ופעם בשנה ביום קבוע, נשלח הכסף לירושלים בידי אנשים ממשפחות מיוחסות. משחרב בית-המקדש, אמנם בטלה מצוות מחצית השקל אולם השלטון הרומאי הפך את כסף השקלים למס מיוחד אותו היו צריכים היהודים לשלם לשלטון הרומאי. במצב החדש שנוצר גם פסקה חובת העליה לרגל ולכן אי אפשר היה לדרוש מיהודי הגולה שיביאו בעצמם את תרומתם. לכן נוצר צורך לשלוח שלוחים מיוחדים לקהילות הפזורה היהודית, כדי לעורר את העם לתרומה ונדבה ואף לגבות כספים בשם מרכז ההנהגה של האומה שהמשיך להתקיים בארץ. כך התפתח לאט לאט מוסד השליחות ונהפך למוסד קבוע ששימש קשר עיקרי בין ארץ ישראל והגולה וסיפק סכומים גדולים לצורכי לימוד התורה ומוסדות הנשיאות והסנהדרין שהמשיכו להתקיים בארץ ישראל.
כינויי השליחיםבמהלך הדורות כונו השליחים בצורות שונות:
בתלמוד הירושלמי נקראה השליחות בשם מגבת חכמים[3].
בזמן הרומאים אנו מוצאים תיעודים רבים המלמדים כי השתמשו פשוט בכינוי שליח או בהטיית השם כגון השליח, שלוחינו וכדומה.
במאה ה-17 יש שליחים המכונים בשם שליח ציון, (גם בתלמוד מופיע הכינוי הזה אם כי לא בהכרח בהקשר זה).
במאה ה-17 מוצאים את השימוש בביטוי שלוחא דרחמנא או בראשי התיבות - שד"ר. ורק מאוחר יותר מוצאים שימוש בביטוי שליח דרבנן כפרוש לשם שד"ר.
פעמים רבות השליח נקרא על שם המקום ממנו או שבעבורו הוא נשלח, כגון: שליח ירושלים, שליח טבריה, שליח צפת, שליח חברון.
במאה ה-18 יש שליחים הנקראים בשם- שליח מורשה או בקיצור מורשה, זאת משום שהוסמך וקיבל הרשאה לתפקיד כלומר שלא כמו "שליחים לעצמם" שהם שליחים שיצאו לגיוס כספים ביוזמתם האישית.
כמו כן פעמים ואנו מוצאים בארצות אשכנז את השימוש בביטוי משולח או ירושלמי ככינוי לכל שליח מא"י. אצל ארצות המזרח נהגו לכנות את השליח בשם חכם או חכם שד"ר או שליח קדוש או בקיצור ש"ק.
יש והשליח היה מכונה או קורא לעצמו בשם ציר אמונים או ציר נאמן לשולחיו או שליח מצווה , כמו כן אנו מוצאים שליחים שהשתמשו בכינויי מליצה וקראו לעצמם -בשמות כגון "צעיר המשתלח" (על משקל הביטוי "שעיר המשתלח)" , או כתיאור לנדודיהם השתמשו בביטויים "סובב נתיבות" "נע ונד בארץ לא לו" וכדומה.
דוגמה יפה לשנינותם היא בחתימה "מדלג על הע'רים מקפץ על הג'באות", על משקל הפסוק בשיר השירים: "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות".
היחס אל השליחיםהשליחים היו מכובדים מאוד בעיני הציבור הן בשל חשיבותה של השליחות ולרוב גם בשל אישיותם וגדולתם בתורה.
כפי שכותב החוקר זאב וילנאי:
"השליחים בדורות הקודמים היו מתקבלים בקהילות הגולה בכבוד רב, ורבנים נהגו לאכסנם בביתם. יהודים ראו בהם באי-כוח שומרי הגחלת היהודית בארץ אבות, הנמצאת בצלן של ממלכות זרות. שד"רים מלומדים בתורה היו נואמים בענייני תורה לפני קהל המתפללים, ומספרים להם גם על מצב הקהילות הסובלות בארץ ומעוררים בקרב השומעים כיסופים אל ארץ הקודש".
– אנציקלופדיה אריאל, עמ' 7700
השד"רים נטעו בתודעת היהודים בתפוצות את זיקתם הרוחנית לארץ ישראל, עובדה שגרמה ליהודי הגולה לתת את תרומתיהם ברצון תוך שהם רואים במעשה זה מילוי חובתם הלאומית-דתית. ויש שאף הושפעו לעלות בעקבותיהם לארץ ישראל.
ברוב המקרים הקפידו השד"רים להשתמש ולהתבטא בשפה העברית גם אם זה הצריך שיעמידו לצידם מתורגמנים, ובכך תרמו להפצת השפה ולהחייאת השימוש בה בדיבור בעל פה.
השד"ר היה מקבל כרבע מהכספים שאסף כשכר על שליחותו. לעתים ארכה השליחות כשלוש או ארבע שנים, אז היו נעדרים מספר שנים מהארץ וממשפחתם. סכנות רבות ארבו להם בדרכים, ואכן שד"רים רבים נשדדו ונרצחו בעת מילוי תפקידם או מתו כתוצאה מחולי ותשישות בארצות נכר.
קהילות רבות ביקשו מהשד"רים לחזור אליהם בסוף השליחות ולהתמנות אצלם לרבני או דייני הקהילה. ידועות לנו עשרות קהילות גדולות שאכן שד"רים שונים הסכימו לחזור אליהם ולשמש בהנהגת הקהילה למספר שנים. בדרך כלל הם או בניהם ונכדיהם חזרו לאחר תקופה זו לארץ .
תעוזתם של השליחיםהשליחים היו יוצאים למרחקים ונודדים במשך שנים בדרכים משובשות מלאות תלאות עקב תנאי הנסיעה שבאותם ימים. לפניהם עמדו סכנות וקשיים מרובים ובמיוחד כיהודים שומרי מצוות ודלי אמצעים. שליחים רבים נתפסו ונכלאו וחלקן אף נהרגו[4] במדינות השונות בשל האשמות או עלילות שווא כגון ריגול, חירוף הדת השלטת, הוצאת כסף מהמדינה שלא כחוק, עבירה על חוקי ההסגר ועוד. גם מבין אלה ששרדו את סערות הים או נדודי המדבריות, ליסטים שודדים וחיות רעות, היו כאלה שניספו מחמת מחלה, מגפה או כליון כוחותיהם. כפי שכותב יערי:
"מבין 850 שלוחי א"י ששמותיהם הגיעו אלינו, מתו בדרך-שליחותם לא פחות מ-85 היינו אחד מעשרה, עצמותיהם ... פזורים על פני איטליה, גרמניה, ביהם, פולין, ליטא, טורקיה, בולגריה, יון, סוריה, ארם נהריים, כורדיסטן, פרס, אפגניסטן, תימן, הודו, מצרים, אלג'יריה, תוניס, מרוקו, ארצות הברית, ואיי הודו המערבית. לא כולם זכו לקבורה... ולמצבה על קברם".
– אברהם יערי, "שלוחי ארץ ישראל", עמ' 29
ביטוי להערכת תעוזתם של השליחים נתן הרופא ד"ר יעקב אדוארד פולאק,[5] אשר פגש בשנת 1854 בהמדאן, שני שלוחי א"י, אחד יליד הונגריה ואחד יליד יון והוא כותב עליהם:
"מפליא לראות כיצד מתקדמים אנשים אלה במסעותיהם. הם נוסעים באין מעצור לסמרקנד, בוכרה, קנדאהר... לבקר את אחיהם, כלומר לגלילות שיש בהם סכנה עצומה לאירופאי, שלא יוכל כמעט לחדור אליהם כלל... רוב הנוסעים היהודים האלה מצליחים לעבור בכל מקום באמצעות הלשון העברית שבפיהם, וממקום-חניה למקום-חניה הם מקבלים ליווי של בני שבט רועים ונודדים דרך כל מיני שבטים ומחנות-שודדים וכך הם מגיעים בשלום על מחוז חפצם"
– אברהם יערי, "שלוחי ארץ ישראל", עמ' 136
סיומה של השליחות הישנהבמהלך המאה ה-19 המשיכה תופעת השליחות, אולם בהדרגה חלו בה שינויים, עד שבמידה רבה לא היה לה מקום במסגרתה הישנה. ברבע הראשון של המאה ה-19 הוקם ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם אשר יצר מנגנון איסוף כספים מארצות אירופה המערבית ובהמשך גם בארצות הברית, מטרת הארגון הנ"ל הייתה לייעל את שיטת איסוף הכספים ולמסד אותו באופן קבוע ללא צורך בשליחת שד"רים לקהילות השונות. לאור הצלחתו הרבה ובעקבות מחלוקות עימו על אופן הקצאת הכספים למטרות השונות של היישוב ובמיוחד לאור נסיונו לכפות את השקפותיו על אופן התפתחותו והתנהלותו של היישוב היהודי בארץ, קמו בארצות נוספות ארגונים דומים, ביניהם ארגון רוזני וילנה, כולל הולנד ודויטשלנד, כולל חיבת ירושלים, כולל וורשה ועוד.
השתפרות תנאי התחבורה, הדואר, העיתונות, הדפוס והבנקאות בארצות רבות, השפיעו על ירידת הצורך בשליחות הישנה, כפי שכתב יערי בספרו:
"מה שהצריך לפנים הסברה שבעל פה אפשר עתה לעשות במכתבים הנשלחים ומתקבלים בקביעות, והדברים הטעונים הסברה רחבה להמוני עם, אפשר להדפיס בקונטרסים מיוחדים או לפרסם בעיתונות. העברת הכספים מאירופה המזרחית לא"י שנעשתה לפנים על ידי השליחים שהיו נאמנים בעיני שולחיהם, ניתנת להיעשות עתה בצורה בטוחה על ידי המחאות בנקים. עם השתפרות תנאי התחבורה באירופה המזרחית ובא"י, גוברת העלייה והעלייה לרגל, ומתרבים הקשרים האישיים בין הארץ והגולה. להידוק הקשרים בין הארץ והגולה מסייעת גם העיתונות היהודית המתפשטת והולכת. גם ארגון הכוללים בא"י לפי ארצות מוצא מגבירה את הקשר האישי בין המקבלים בא"י והנותנים בארצות הגולה. ארץ ישראל אינה עוד ארץ מרוחקת והמאורעות המתרחשים בה אינם טעונים עוד הסברה אישית רחבה על ידי שלוחים."
– אברהם יערי, "שלוחי ארץ ישראל", עמ' 833-834
גם התמורות המדיניות בארץ ישראל השפיעו מאוד על מצב ביטחונם של היהודים בה. עם החזרת השלטון הטורקי בארץ על כנו בשנת ה'ת"ר (1840) השתדלו מעצמות אירופה לקנות להן אחיזה בארץ ולבסס בה את מעמדן. הקמת הקפיטולציות בארץ ופריסת חסותן על כמה שיותר יהודים על תקן נתיני ארצותיהם הקנו לראשונה ליישוב היהודי ביטחון מה מול עריצותו של השלטון והאלימות של חלק מתושבי הארץ שחזרה ונשנתה כלפיהם במשך מאות שנים.
הקמתן של הסתדרויות יהודיות גדולות כגון חברת כל ישראל חברים בצרפת ו-ועד שליחי הקהילות באנגליה אשר עמדו על המשמר, תרמו גם הן בהדרגה לשיפור ביטחונם ומצבם של היהודים בארץ ישראל.
אמנם הקשיים הביטחוניים שהיוו לרוב את הגורם המשפיע ביותר על מצוקתו הקיומית של היישוב היהודי בארץ פחתו, אולם הצורך המתגבר בקליטת עולים רבים בשל צמיחתו הרבה של היישוב במהלך כל המאה ה-19 והיכולת הפיזית לקדם סוף סוף יוזמות פיתוח יישוביות וכלכליות, הצריכו שוב גיוס של כספים רבים. לכן גם במהלך תקופה זו המשיכה השליחות הישנה להתקיים במידה מסוימת, ובמקביל המשיכו להתפתח בה שינויים שונים כנ"ל.
עם דעיכתה של מתכונת השליחות הישנה, נכנסה התנועה הציונית ועל ידה הסוכנות היהודית בה פעלה שליחות במתכונת חדשה בכל תפוצות ישראל בגולה. גם בשליחות החדשה המשיך להתקיים היסוד שהיישוב בארץ ישראל אינו פועל למען עצמו אלא למען העם כולו ולכן על כל העם לישא בעול. השלוחים החדשים הביאו לגולה את בשורת התקומה הפיחו רוח תקוה בין נדחי ישראל והכשירו את הלבבות לתמיכה ביישוב המתפתח ולעלייה לארץ ישראל
חיפושחשבוןTammar Lapid.ערוך חבריםהגדרות חשבוןהגדרות פרטיותמרכז העזרה
פרופילדף הבית..שד"רחזור אל גדולי האומה.לוח דיוניםצפייה בנושאהתחל דיון חדש.נושא: שד"רמחק נושא|הגב לנושא.מציג את התגובה היחידה.Tammar Lapid
שד"ר (ראשי תיבות של שליח דרבנן) היה כינויים של יהודים שנשלחו מארץ ישראל לקהילות הגולה כדי לגייס תרומות לקיומו וחיזוקו של היישוב היהודי בארץ ישראל.
מוסד השד"רות התקיים בעם ישראל בצורות שונות החל מחורבן בית שני[1] ועד לימי טרום תקומת מדינת ישראל, כאשר החלו לפעול מחדש מוסדות לאומיים.
שד"רי ארץ ישראל זכו ליוקרה רבה בעיני היהודים בקהילות השונות בשל היותם שליחים ונציגים של היישוב החי בארץ ישראל. הם עזרו לשמירת הקשר בין יהודי הגולה ליהודי ארץ ישראל, בהגיעם לקהילות היהודיות הפזורות מהודו במזרח ועד מרוקו במערב נתבקשו השד"רים להכריע במחלוקות, להסמיך רבנים ושוחטים, לפסוק בענייני הלכה ולתת הסכמות לספרים.
בתקופת השלטון העות'מאני הוסיף להתפתח ולהשתכלל מוסד השד"רות, גם מסעותיהם התרחבו לקהילות רחוקות כגון מרכז אסיה, ארצות הברית ואפילו אוסטרליה. מתקופה זו ידועים פרטים על שד"רים רבים שנשלחו מארץ ישראל על ידי ראשי הקהילות בירושלים, חברון, צפת וטבריה אל קהילות הגולה כדי לאסוף כספים ולגייס תרומות למען קיום קהילותיהם בארץ. כספים אלו שימשו למימון הקמת מפעלי תורה וחסד, ישיבות, בתי יתומים, לבניית שכונות חדשות מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים וגאולת קרקעות[2].
שד"רים רבים ידועים בשל גדולתם התורנית, בהם: ר' בצלאל אשכנזי, ר' משה אלשיך, ר' יוסף מטראני, ר' חזקיהו דה-סילווה, ר' חיים אבולעפיה, ר' עמרם בן דיוואן, החיד"א, ר' שמואל סלנט, ר' אליעזר ברגמן, ר' יהוסף שוורץ, ר' יעקב ספיר ר' יעקב מאיר, ר' אברהם אלנדאף, ר' יוסף חיים הכהן ועוד.
הרקע להקמת מוסד השליחותכל זמן שבית המקדש היה קיים, היו הקהילות שבגולה שולחות בעצמן את כספי השקלים לבית המקדש. בכל עיר הייתה קופה מיוחדת שלתוכה היו נותנים את כספי השקלים, ופעם בשנה ביום קבוע, נשלח הכסף לירושלים בידי אנשים ממשפחות מיוחסות. משחרב בית-המקדש, אמנם בטלה מצוות מחצית השקל אולם השלטון הרומאי הפך את כסף השקלים למס מיוחד אותו היו צריכים היהודים לשלם לשלטון הרומאי. במצב החדש שנוצר גם פסקה חובת העליה לרגל ולכן אי אפשר היה לדרוש מיהודי הגולה שיביאו בעצמם את תרומתם. לכן נוצר צורך לשלוח שלוחים מיוחדים לקהילות הפזורה היהודית, כדי לעורר את העם לתרומה ונדבה ואף לגבות כספים בשם מרכז ההנהגה של האומה שהמשיך להתקיים בארץ. כך התפתח לאט לאט מוסד השליחות ונהפך למוסד קבוע ששימש קשר עיקרי בין ארץ ישראל והגולה וסיפק סכומים גדולים לצורכי לימוד התורה ומוסדות הנשיאות והסנהדרין שהמשיכו להתקיים בארץ ישראל.
כינויי השליחיםבמהלך הדורות כונו השליחים בצורות שונות:
בתלמוד הירושלמי נקראה השליחות בשם מגבת חכמים[3].
בזמן הרומאים אנו מוצאים תיעודים רבים המלמדים כי השתמשו פשוט בכינוי שליח או בהטיית השם כגון השליח, שלוחינו וכדומה.
במאה ה-17 יש שליחים המכונים בשם שליח ציון, (גם בתלמוד מופיע הכינוי הזה אם כי לא בהכרח בהקשר זה).
במאה ה-17 מוצאים את השימוש בביטוי שלוחא דרחמנא או בראשי התיבות - שד"ר. ורק מאוחר יותר מוצאים שימוש בביטוי שליח דרבנן כפרוש לשם שד"ר.
פעמים רבות השליח נקרא על שם המקום ממנו או שבעבורו הוא נשלח, כגון: שליח ירושלים, שליח טבריה, שליח צפת, שליח חברון.
במאה ה-18 יש שליחים הנקראים בשם- שליח מורשה או בקיצור מורשה, זאת משום שהוסמך וקיבל הרשאה לתפקיד כלומר שלא כמו "שליחים לעצמם" שהם שליחים שיצאו לגיוס כספים ביוזמתם האישית.
כמו כן פעמים ואנו מוצאים בארצות אשכנז את השימוש בביטוי משולח או ירושלמי ככינוי לכל שליח מא"י. אצל ארצות המזרח נהגו לכנות את השליח בשם חכם או חכם שד"ר או שליח קדוש או בקיצור ש"ק.
יש והשליח היה מכונה או קורא לעצמו בשם ציר אמונים או ציר נאמן לשולחיו או שליח מצווה , כמו כן אנו מוצאים שליחים שהשתמשו בכינויי מליצה וקראו לעצמם -בשמות כגון "צעיר המשתלח" (על משקל הביטוי "שעיר המשתלח)" , או כתיאור לנדודיהם השתמשו בביטויים "סובב נתיבות" "נע ונד בארץ לא לו" וכדומה.
דוגמה יפה לשנינותם היא בחתימה "מדלג על הע'רים מקפץ על הג'באות", על משקל הפסוק בשיר השירים: "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות".
היחס אל השליחיםהשליחים היו מכובדים מאוד בעיני הציבור הן בשל חשיבותה של השליחות ולרוב גם בשל אישיותם וגדולתם בתורה.
כפי שכותב החוקר זאב וילנאי:
"השליחים בדורות הקודמים היו מתקבלים בקהילות הגולה בכבוד רב, ורבנים נהגו לאכסנם בביתם. יהודים ראו בהם באי-כוח שומרי הגחלת היהודית בארץ אבות, הנמצאת בצלן של ממלכות זרות. שד"רים מלומדים בתורה היו נואמים בענייני תורה לפני קהל המתפללים, ומספרים להם גם על מצב הקהילות הסובלות בארץ ומעוררים בקרב השומעים כיסופים אל ארץ הקודש".
– אנציקלופדיה אריאל, עמ' 7700
השד"רים נטעו בתודעת היהודים בתפוצות את זיקתם הרוחנית לארץ ישראל, עובדה שגרמה ליהודי הגולה לתת את תרומתיהם ברצון תוך שהם רואים במעשה זה מילוי חובתם הלאומית-דתית. ויש שאף הושפעו לעלות בעקבותיהם לארץ ישראל.
ברוב המקרים הקפידו השד"רים להשתמש ולהתבטא בשפה העברית גם אם זה הצריך שיעמידו לצידם מתורגמנים, ובכך תרמו להפצת השפה ולהחייאת השימוש בה בדיבור בעל פה.
השד"ר היה מקבל כרבע מהכספים שאסף כשכר על שליחותו. לעתים ארכה השליחות כשלוש או ארבע שנים, אז היו נעדרים מספר שנים מהארץ וממשפחתם. סכנות רבות ארבו להם בדרכים, ואכן שד"רים רבים נשדדו ונרצחו בעת מילוי תפקידם או מתו כתוצאה מחולי ותשישות בארצות נכר.
קהילות רבות ביקשו מהשד"רים לחזור אליהם בסוף השליחות ולהתמנות אצלם לרבני או דייני הקהילה. ידועות לנו עשרות קהילות גדולות שאכן שד"רים שונים הסכימו לחזור אליהם ולשמש בהנהגת הקהילה למספר שנים. בדרך כלל הם או בניהם ונכדיהם חזרו לאחר תקופה זו לארץ .
תעוזתם של השליחיםהשליחים היו יוצאים למרחקים ונודדים במשך שנים בדרכים משובשות מלאות תלאות עקב תנאי הנסיעה שבאותם ימים. לפניהם עמדו סכנות וקשיים מרובים ובמיוחד כיהודים שומרי מצוות ודלי אמצעים. שליחים רבים נתפסו ונכלאו וחלקן אף נהרגו[4] במדינות השונות בשל האשמות או עלילות שווא כגון ריגול, חירוף הדת השלטת, הוצאת כסף מהמדינה שלא כחוק, עבירה על חוקי ההסגר ועוד. גם מבין אלה ששרדו את סערות הים או נדודי המדבריות, ליסטים שודדים וחיות רעות, היו כאלה שניספו מחמת מחלה, מגפה או כליון כוחותיהם. כפי שכותב יערי:
"מבין 850 שלוחי א"י ששמותיהם הגיעו אלינו, מתו בדרך-שליחותם לא פחות מ-85 היינו אחד מעשרה, עצמותיהם ... פזורים על פני איטליה, גרמניה, ביהם, פולין, ליטא, טורקיה, בולגריה, יון, סוריה, ארם נהריים, כורדיסטן, פרס, אפגניסטן, תימן, הודו, מצרים, אלג'יריה, תוניס, מרוקו, ארצות הברית, ואיי הודו המערבית. לא כולם זכו לקבורה... ולמצבה על קברם".
– אברהם יערי, "שלוחי ארץ ישראל", עמ' 29
ביטוי להערכת תעוזתם של השליחים נתן הרופא ד"ר יעקב אדוארד פולאק,[5] אשר פגש בשנת 1854 בהמדאן, שני שלוחי א"י, אחד יליד הונגריה ואחד יליד יון והוא כותב עליהם:
"מפליא לראות כיצד מתקדמים אנשים אלה במסעותיהם. הם נוסעים באין מעצור לסמרקנד, בוכרה, קנדאהר... לבקר את אחיהם, כלומר לגלילות שיש בהם סכנה עצומה לאירופאי, שלא יוכל כמעט לחדור אליהם כלל... רוב הנוסעים היהודים האלה מצליחים לעבור בכל מקום באמצעות הלשון העברית שבפיהם, וממקום-חניה למקום-חניה הם מקבלים ליווי של בני שבט רועים ונודדים דרך כל מיני שבטים ומחנות-שודדים וכך הם מגיעים בשלום על מחוז חפצם"
– אברהם יערי, "שלוחי ארץ ישראל", עמ' 136
סיומה של השליחות הישנהבמהלך המאה ה-19 המשיכה תופעת השליחות, אולם בהדרגה חלו בה שינויים, עד שבמידה רבה לא היה לה מקום במסגרתה הישנה. ברבע הראשון של המאה ה-19 הוקם ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם אשר יצר מנגנון איסוף כספים מארצות אירופה המערבית ובהמשך גם בארצות הברית, מטרת הארגון הנ"ל הייתה לייעל את שיטת איסוף הכספים ולמסד אותו באופן קבוע ללא צורך בשליחת שד"רים לקהילות השונות. לאור הצלחתו הרבה ובעקבות מחלוקות עימו על אופן הקצאת הכספים למטרות השונות של היישוב ובמיוחד לאור נסיונו לכפות את השקפותיו על אופן התפתחותו והתנהלותו של היישוב היהודי בארץ, קמו בארצות נוספות ארגונים דומים, ביניהם ארגון רוזני וילנה, כולל הולנד ודויטשלנד, כולל חיבת ירושלים, כולל וורשה ועוד.
השתפרות תנאי התחבורה, הדואר, העיתונות, הדפוס והבנקאות בארצות רבות, השפיעו על ירידת הצורך בשליחות הישנה, כפי שכתב יערי בספרו:
"מה שהצריך לפנים הסברה שבעל פה אפשר עתה לעשות במכתבים הנשלחים ומתקבלים בקביעות, והדברים הטעונים הסברה רחבה להמוני עם, אפשר להדפיס בקונטרסים מיוחדים או לפרסם בעיתונות. העברת הכספים מאירופה המזרחית לא"י שנעשתה לפנים על ידי השליחים שהיו נאמנים בעיני שולחיהם, ניתנת להיעשות עתה בצורה בטוחה על ידי המחאות בנקים. עם השתפרות תנאי התחבורה באירופה המזרחית ובא"י, גוברת העלייה והעלייה לרגל, ומתרבים הקשרים האישיים בין הארץ והגולה. להידוק הקשרים בין הארץ והגולה מסייעת גם העיתונות היהודית המתפשטת והולכת. גם ארגון הכוללים בא"י לפי ארצות מוצא מגבירה את הקשר האישי בין המקבלים בא"י והנותנים בארצות הגולה. ארץ ישראל אינה עוד ארץ מרוחקת והמאורעות המתרחשים בה אינם טעונים עוד הסברה אישית רחבה על ידי שלוחים."
– אברהם יערי, "שלוחי ארץ ישראל", עמ' 833-834
גם התמורות המדיניות בארץ ישראל השפיעו מאוד על מצב ביטחונם של היהודים בה. עם החזרת השלטון הטורקי בארץ על כנו בשנת ה'ת"ר (1840) השתדלו מעצמות אירופה לקנות להן אחיזה בארץ ולבסס בה את מעמדן. הקמת הקפיטולציות בארץ ופריסת חסותן על כמה שיותר יהודים על תקן נתיני ארצותיהם הקנו לראשונה ליישוב היהודי ביטחון מה מול עריצותו של השלטון והאלימות של חלק מתושבי הארץ שחזרה ונשנתה כלפיהם במשך מאות שנים.
הקמתן של הסתדרויות יהודיות גדולות כגון חברת כל ישראל חברים בצרפת ו-ועד שליחי הקהילות באנגליה אשר עמדו על המשמר, תרמו גם הן בהדרגה לשיפור ביטחונם ומצבם של היהודים בארץ ישראל.
אמנם הקשיים הביטחוניים שהיוו לרוב את הגורם המשפיע ביותר על מצוקתו הקיומית של היישוב היהודי בארץ פחתו, אולם הצורך המתגבר בקליטת עולים רבים בשל צמיחתו הרבה של היישוב במהלך כל המאה ה-19 והיכולת הפיזית לקדם סוף סוף יוזמות פיתוח יישוביות וכלכליות, הצריכו שוב גיוס של כספים רבים. לכן גם במהלך תקופה זו המשיכה השליחות הישנה להתקיים במידה מסוימת, ובמקביל המשיכו להתפתח בה שינויים שונים כנ"ל.
עם דעיכתה של מתכונת השליחות הישנה, נכנסה התנועה הציונית ועל ידה הסוכנות היהודית בה פעלה שליחות במתכונת חדשה בכל תפוצות ישראל בגולה. גם בשליחות החדשה המשיך להתקיים היסוד שהיישוב בארץ ישראל אינו פועל למען עצמו אלא למען העם כולו ולכן על כל העם לישא בעול. השלוחים החדשים הביאו לגולה את בשורת התקומה הפיחו רוח תקוה בין נדחי ישראל והכשירו את הלבבות לתמיכה ביישוב המתפתח ולעלייה לארץ ישראל