דחה אותו בשה"י פה"י הוא ביטוי יהודי שמקורו בתלמוד שמשמעו דחייה של דבר ללא סיבה אמיתית.
מקור הביטוי
במסכת מגילה נדרשת תלונתו של המן על היהודים:
"ואת דתי המלך אינם עושים" - דמפקי לכולא שתא בשה"י פה"י (תרגום: שמוציאים את כל השנה בשה"י פה"י)
– תלמוד בבלי, מסכת מגילה,דף יג, ב
רש"י, בפירושו לתלמוד, פירש את "שה"י פה"י" כראשי תיבות של "שבת היום, פסח היום" - כלומר, על פי המדרש, לדברי המן היהודים כל הזמן מתבטלים מעבודה, כי יש להם ימים רבים האסורים במלאכה, או שהם כל הזמן עסוקים בהכנות לשבת ולחגים[1] ולכן המלך אינו נהנה מתשלומי המיסים שלהם, שהם נמוכים. הבן איש חי מסביר את ההתייחסות לפסח דווקא בכך שהיהודים כל השנה עסוקים בהכנות לפסח בדאגה למצות שמורות [2].
לטענת זאב בן-חיים, פירושו של רש"י הוא אטימולוגיה עממית, שכן בכתבי יד עתיקים אין מופיעים הגרשיים וכמו כן, קשה להניח ראשי תיבות עבריים במשפט ארמי, מה גם שראשי תיבות אלו אינם מופיעים בשום מקום אחר בספרות חז"ל.
מהשוואה עם ניבים ארמיים קרובים, הסורית והמנדעית, טוען זאב בן-חיים כי שהי ופהי הם שמות עצם ארמיים, שעניינם שיהוי ודחייה. כך מצוי הביטוי "שאייא ופאייא" מספר פעמים בספרות המנדעית, למשל בספר הגינזא רבא.[3]
ביטויים נגזרים
מן הביטוי נגזר התיאור "בלי שהיות ופהיות" שמשמעו "ללא דיחוי". הצירוף "שהיות ופהיות" עשוי לרמז על שהות ועל קולות נהייה ופעייה. בתצורתו זו מופיע הביטוי ברבים מספריו של מאיר שלו, למשל בפרק הפותח את ספרו פונטנלה:
הגבר הקשיש-הקירח אמר דבר-מה. האשה הפרחונית-הצעירה צחקה. הוא הצמיד את הבקבוק אל שפתיו, לגם לגימה אחרונה והשליכו בפאת שדה החיטה. קול נפץ קטן נשמע, ומיד - בלי שהיות ופהיות, כמו שאומרים אצלנו במשפחה - זרחו מן האדמה אלף עיניים ירוקות, שהשתלהבו וכבו תוך מעופו של החיוויאי.
מקור הביטוי
במסכת מגילה נדרשת תלונתו של המן על היהודים:
"ואת דתי המלך אינם עושים" - דמפקי לכולא שתא בשה"י פה"י (תרגום: שמוציאים את כל השנה בשה"י פה"י)
– תלמוד בבלי, מסכת מגילה,דף יג, ב
רש"י, בפירושו לתלמוד, פירש את "שה"י פה"י" כראשי תיבות של "שבת היום, פסח היום" - כלומר, על פי המדרש, לדברי המן היהודים כל הזמן מתבטלים מעבודה, כי יש להם ימים רבים האסורים במלאכה, או שהם כל הזמן עסוקים בהכנות לשבת ולחגים[1] ולכן המלך אינו נהנה מתשלומי המיסים שלהם, שהם נמוכים. הבן איש חי מסביר את ההתייחסות לפסח דווקא בכך שהיהודים כל השנה עסוקים בהכנות לפסח בדאגה למצות שמורות [2].
לטענת זאב בן-חיים, פירושו של רש"י הוא אטימולוגיה עממית, שכן בכתבי יד עתיקים אין מופיעים הגרשיים וכמו כן, קשה להניח ראשי תיבות עבריים במשפט ארמי, מה גם שראשי תיבות אלו אינם מופיעים בשום מקום אחר בספרות חז"ל.
מהשוואה עם ניבים ארמיים קרובים, הסורית והמנדעית, טוען זאב בן-חיים כי שהי ופהי הם שמות עצם ארמיים, שעניינם שיהוי ודחייה. כך מצוי הביטוי "שאייא ופאייא" מספר פעמים בספרות המנדעית, למשל בספר הגינזא רבא.[3]
ביטויים נגזרים
מן הביטוי נגזר התיאור "בלי שהיות ופהיות" שמשמעו "ללא דיחוי". הצירוף "שהיות ופהיות" עשוי לרמז על שהות ועל קולות נהייה ופעייה. בתצורתו זו מופיע הביטוי ברבים מספריו של מאיר שלו, למשל בפרק הפותח את ספרו פונטנלה:
הגבר הקשיש-הקירח אמר דבר-מה. האשה הפרחונית-הצעירה צחקה. הוא הצמיד את הבקבוק אל שפתיו, לגם לגימה אחרונה והשליכו בפאת שדה החיטה. קול נפץ קטן נשמע, ומיד - בלי שהיות ופהיות, כמו שאומרים אצלנו במשפחה - זרחו מן האדמה אלף עיניים ירוקות, שהשתלהבו וכבו תוך מעופו של החיוויאי.