שמחת תורה הוא חג יהודי, המציין את סיום קריאת התורה והתחלתה מחדש במחזור שנתי. בארץ ישראל מועד החג הוא בשמיני עצרת (כ"ב בתשרי), ומחוצה לה הוא נחגג ביום טוב שני של גלויות של שמיני עצרת (כ"ג בתשרי).
חג זה נקבע בתקופת הגאונים בבבל, מאחר שעל פי השיטה המחזורית של בבל הסתיים המחזור השנתי של קריאת התורה אחת לשנה ביום זה, ובניגוד למנהג ארץ ישראל הקדום, אשר על פיו היו מסיימים את מחזור קריאת התורה אחת לשלוש שנים וחצי. עם התפשטותו של מנהג בבל בעולם היהודי כולו, ואף בארץ ישראל, התפשט גם מנהג חגיגות שמחת תורה.
במקורו נקבע חג שמחת תורה ביום טוב שני של גלויות של שמיני עצרת (כ"ג בתשרי), וכך הוא נחגג בכל תפוצות ישראל. בארץ ישראל, בה נחגג שמיני עצרת יום אחד בלבד ואין בה יום טוב שני של גלויות, נהגו לחגוג את שמחת תורה ביום שמיני עצרת עצמו (כ"ב בתשרי).
הקריאה בתורה ומנהגיהבקריאת התורה קוראים בפרשת "וזאת הברכה", המסיימת את ספר דברים, ונהוג לכבד בעלייה לתורה את כל באי בית הכנסת, לרבות הילדים, העולים יחד לתורה (במספר קהילות נקראת עלייה זו עליית כל הנערים). מיד לאחר סיחתני התורהלאחר עליית כל הקהל לתורה בפרשת "וזאת הברכה" עולה חתן-תורה לקרוא את סוף הפרשה (וסוף התורה כולה) ומיד אחריו עולה חתן-בראשית ומתחיל לקרוא מפרשת בראשית כדי לסמל את המשכיות ומחזוריות התורה. מסיבה דומה נהוג להפטיר בתחילת ספר יהושע שהוא הראשון מספרי הנביאים.
במרבית הקהילות הספרדיות (למעט מערב אירופה) קיים חתן נוסף המכונה "חתן מעונה" הקורא את הפסוקים "מעונה אלהי קדם" עד "ויעל משה" (דברים, ל"ג, כ"ז-כ"ח). בכמה מקהילות הבלקן, ובקהילות גאורגיה, קיים חתן רביעי, המכונה "חתן ויעל". חתנים אלו עולים לפני חתן תורה, שלפי המנהג, חוזר וקורא, את כל פרשת "וזאת הברכה", מתחילתה ועד סופה.
במנהג איטליה לעומת זאת קיים רק חתן אחד והוא חתן תורה, שלאחר קריאתו קוראים רק קטע קצר מפרשת בראשית מתוך החומש בלי ברכות.
ום פרשת וזאת הברכה מתחילים בקריאת פרשת "בראשית", הפותחת את התורה
מנהגים נוספים הקשורים בקריאהבכמה מקהילות האשכנזים נהוג להגביה את ספר התורה הפוך - כאשר הצד הכתוב מופנה החוצה. יש שהתנגדו למנהג זה.
מנהג נוסף בחלק מקהילות האשכנזיםההקפותאת שיאן של חגיגות החג מסמלות ה"הקפות", בהן מוציאים את כל ספרי התורה (או מספר טיפולוגי של ספרים כמו 7, 13, 18 וכדומה) מארון הקודש (כולל אלה, אשר יש בהם פסול והטעונים לתיקון כדי להכשירם לקריאה), ועורכים עימם "שבע הקפות" מסביב לבימה כשהם נישאים בזרועות המתפללים (בדרך כלל מספר ההקפות בפועל רב הרבה יותר). יש המקפידים שיישאר נר או תאורה בהיכל - לבל יתרוקן כליל ויישאר בעלטה (כדברי הפסוק: "כי נר מצווה - ותורה אור"). בכל הקפה צועד שליח הציבור או מתפלל אחר בראש תהלוכת נושאי התורה וקורא יחד עם הציבור פסוקי תפילה, הבנויים על פי סדר הא"ב. בתום פסוקים אלה יוצא הקהל בשירה ובריקודים עם ספרי-התורה. גם הילדים בבית-הכנסת נוטלים חלק ב"שמחת התורה" ומצטרפים להקפות ולריקודים. נותנים בידיהם ספרי תורה זעירים (אשר אינם כשרים), או דגלונים מיוחדים ל"שמחת תורה", אשר עליהם מודפסים סדרי ההקפות ופסוקי "אתה הראת לדעת", הנאמרים בטרם יוצאו ספרי התורה מן ההיכל.
הוא לקרוא בתורה גם בליל שמחת תורה.
היום בו נערכות ההקפותברוב הקהילות נערכות ההקפות רק ביום אחד, בארץ ישראל בכ"ב בתשרי (שמיני עצרת) ובחוץ לארץ בכ"ג בתשרי (שמחת תורה). במספר קהילות בחוץ לארץ נהגו להקיף גם בשמיני עצרת וגם בשמחת תורה (מנהג המוזכר בספר חמדת ימים). המנהג להקיף יומיים התקבל בחלק מקהילות החסידים (למשל חסידות חב"ד) ובחלק מקהילות הספרדים (למשל בבגדאד לפי דעת הבן איש חי ובאיזמיר לפי ר' חיים פלאג'י). היו שהתנגדו למנהג זה, מחשש שיבואו לזלזל ביום טוב שני של גלויות (הרב חיד"א) [1].
באילו תפילות מקיפיםבספר שער הכוונות מציין ר' חיים ויטאל כי נוהגים לערוך הקפות בתפילת שחרית, תפילת מנחה ותפילת ערבית של מוצאי שמחת תורה וכן שרבו האר"י היה מקיף אחר תפילת ערבית של מוצאי שמחת תורה וכיוון שלא היה עמו ביום שמחת תורה אינו יודע מה היה מנהגו אז. לעומת זאת בספר נגיד ומצווה לר' יעקב צמח מובא בסתמא שהאר"י היה מקיף בלילה, ובספר חמדת ימים (שרבים ממנהגי האר"י התפשטו בקהילות ישראל בהשפעתו) כתוב שהאר"י היה מקיף בליל שמחת תורה ואינו מזכיר כלל את מוצאי שמחת תורה. הוא גם מוסיף לבקר את מה שנהגו בקהילות מסוימות בזמנו להקיף רק ביום וכותב שההקפות בלילה הן העיקר. בהשפעת שני ספרים אלו (נגיד ומצווה וחמדת ימים) וכן בהשפעת שד"רים מארץ ישראל התפשט המנהג להקיף גם בלילה וגם ביום. המנהג שנהוג בכמה קהילות (בעיקר בקרב בני עדות המזרח) להקיף גם אחר תפילת מנחה מקורו גם בדברי ר' חיים ויטאל שהובאו לעיל [2].
ביחס לזמן ההקפות בשחרית קיימים שלושה מנהגים: יש המקיפים לפני קריאת התורה, יש המקיפים אחרי קריאת התורה ולפני תפילת מוסף, ויש המקיפים לאחר תפילת מוסף. המקיפים לפני או אחרי קריאת התורה סוברים שעדיף לעשות כך על מנת לא להוציא ספר תורה שלא לצורך. המקיפים לאחר תפילת מוסף עושים כן על מנת למנוע טורח ציבור ולאפשר למי שאינו יכול להשתתף בהקפות להתפלל תפילת מוסף בציבור[3].
התנגדות בעבר למנהג ההקפותמנהג ההקפות קיים היום בכל קהילות ישראל, אך בעבר הובעה התנגדות נחרצת למנהג בחלק מקהילות במערב אירופה והוא לא התקבל שם. למשל ר' שלמה זלמן גייגר בספרו דברי קהלות (אחד המקורות החשובים למנהגי יהדות פרנקפורט) מציין כי המנהג הקדום בכל ארצות אשכנז (כלומר גרמניה) היה לא להקיף והוא מבקר בלשון חריפה את מי שניסו להנהיג שם הקפות כמנהג פולין. כמו כן בארבע הקהילות בהן היה נהוג נוסח פרובנס לא קיבלו את מנהג ההקפות[4].
הקפות שניותבמוצאי החג, עת מתחיל יום טוב שני של גלויות שהוא גם שמחת תורה בחו"ל, נהגו בארץ ישראל לערוך הקפות שניות, שבהן יוצאים עם ספרי התורה לרחובות העיר ורוקדים פעם נוספת עם ספרי התורה.
מקור המנהג הוא בספר שער הכוונות לר' חיים ויטאל המתאר את מנהגי רבו האר"י שהיה מקיף שבע הקפות שלמות במוצאי יום שמחת תורה והיה הולך לכמה בתי כנסיות ונהג כן בכל אחד מהם. מצפת הגיע המנהג לחברון ולקהל המקובלים בית אל בירושלים, כפי עדות הרב חיד"א בספרו לדוד אמת, ואחר כך התפשט המנהג גם לשאר בתי הכנסת של ירושלים (מעיד על כך ר' יהוסף שווארץ באגרת לאחיו בגרמניה) ומאוחר יותר לשאר קהילות ארץ ישראל. מארץ ישראל עבר המנהג גם לכמה מקהילות איטליה והמזרח (טורקיה, בגדאד, פרס, כורדיסטן, הודו).[5]
מלבד המקור ביחס לאר"י, הוזכרו שתי סיבות נוספות להקפות השניות:
השתתפות עם בני הגולה בחגיגותיהם אשר מתחילות בזמן זה.
לאחר צאת החג מותר לנגן בכלי נגינה וכן יכולים להיקבץ רבים יותר לשמחת התורה ולקיים "ברוב עם הדרת מלך".
חג זה נקבע בתקופת הגאונים בבבל, מאחר שעל פי השיטה המחזורית של בבל הסתיים המחזור השנתי של קריאת התורה אחת לשנה ביום זה, ובניגוד למנהג ארץ ישראל הקדום, אשר על פיו היו מסיימים את מחזור קריאת התורה אחת לשלוש שנים וחצי. עם התפשטותו של מנהג בבל בעולם היהודי כולו, ואף בארץ ישראל, התפשט גם מנהג חגיגות שמחת תורה.
במקורו נקבע חג שמחת תורה ביום טוב שני של גלויות של שמיני עצרת (כ"ג בתשרי), וכך הוא נחגג בכל תפוצות ישראל. בארץ ישראל, בה נחגג שמיני עצרת יום אחד בלבד ואין בה יום טוב שני של גלויות, נהגו לחגוג את שמחת תורה ביום שמיני עצרת עצמו (כ"ב בתשרי).
הקריאה בתורה ומנהגיהבקריאת התורה קוראים בפרשת "וזאת הברכה", המסיימת את ספר דברים, ונהוג לכבד בעלייה לתורה את כל באי בית הכנסת, לרבות הילדים, העולים יחד לתורה (במספר קהילות נקראת עלייה זו עליית כל הנערים). מיד לאחר סיחתני התורהלאחר עליית כל הקהל לתורה בפרשת "וזאת הברכה" עולה חתן-תורה לקרוא את סוף הפרשה (וסוף התורה כולה) ומיד אחריו עולה חתן-בראשית ומתחיל לקרוא מפרשת בראשית כדי לסמל את המשכיות ומחזוריות התורה. מסיבה דומה נהוג להפטיר בתחילת ספר יהושע שהוא הראשון מספרי הנביאים.
במרבית הקהילות הספרדיות (למעט מערב אירופה) קיים חתן נוסף המכונה "חתן מעונה" הקורא את הפסוקים "מעונה אלהי קדם" עד "ויעל משה" (דברים, ל"ג, כ"ז-כ"ח). בכמה מקהילות הבלקן, ובקהילות גאורגיה, קיים חתן רביעי, המכונה "חתן ויעל". חתנים אלו עולים לפני חתן תורה, שלפי המנהג, חוזר וקורא, את כל פרשת "וזאת הברכה", מתחילתה ועד סופה.
במנהג איטליה לעומת זאת קיים רק חתן אחד והוא חתן תורה, שלאחר קריאתו קוראים רק קטע קצר מפרשת בראשית מתוך החומש בלי ברכות.
ום פרשת וזאת הברכה מתחילים בקריאת פרשת "בראשית", הפותחת את התורה
מנהגים נוספים הקשורים בקריאהבכמה מקהילות האשכנזים נהוג להגביה את ספר התורה הפוך - כאשר הצד הכתוב מופנה החוצה. יש שהתנגדו למנהג זה.
מנהג נוסף בחלק מקהילות האשכנזיםההקפותאת שיאן של חגיגות החג מסמלות ה"הקפות", בהן מוציאים את כל ספרי התורה (או מספר טיפולוגי של ספרים כמו 7, 13, 18 וכדומה) מארון הקודש (כולל אלה, אשר יש בהם פסול והטעונים לתיקון כדי להכשירם לקריאה), ועורכים עימם "שבע הקפות" מסביב לבימה כשהם נישאים בזרועות המתפללים (בדרך כלל מספר ההקפות בפועל רב הרבה יותר). יש המקפידים שיישאר נר או תאורה בהיכל - לבל יתרוקן כליל ויישאר בעלטה (כדברי הפסוק: "כי נר מצווה - ותורה אור"). בכל הקפה צועד שליח הציבור או מתפלל אחר בראש תהלוכת נושאי התורה וקורא יחד עם הציבור פסוקי תפילה, הבנויים על פי סדר הא"ב. בתום פסוקים אלה יוצא הקהל בשירה ובריקודים עם ספרי-התורה. גם הילדים בבית-הכנסת נוטלים חלק ב"שמחת התורה" ומצטרפים להקפות ולריקודים. נותנים בידיהם ספרי תורה זעירים (אשר אינם כשרים), או דגלונים מיוחדים ל"שמחת תורה", אשר עליהם מודפסים סדרי ההקפות ופסוקי "אתה הראת לדעת", הנאמרים בטרם יוצאו ספרי התורה מן ההיכל.
הוא לקרוא בתורה גם בליל שמחת תורה.
היום בו נערכות ההקפותברוב הקהילות נערכות ההקפות רק ביום אחד, בארץ ישראל בכ"ב בתשרי (שמיני עצרת) ובחוץ לארץ בכ"ג בתשרי (שמחת תורה). במספר קהילות בחוץ לארץ נהגו להקיף גם בשמיני עצרת וגם בשמחת תורה (מנהג המוזכר בספר חמדת ימים). המנהג להקיף יומיים התקבל בחלק מקהילות החסידים (למשל חסידות חב"ד) ובחלק מקהילות הספרדים (למשל בבגדאד לפי דעת הבן איש חי ובאיזמיר לפי ר' חיים פלאג'י). היו שהתנגדו למנהג זה, מחשש שיבואו לזלזל ביום טוב שני של גלויות (הרב חיד"א) [1].
באילו תפילות מקיפיםבספר שער הכוונות מציין ר' חיים ויטאל כי נוהגים לערוך הקפות בתפילת שחרית, תפילת מנחה ותפילת ערבית של מוצאי שמחת תורה וכן שרבו האר"י היה מקיף אחר תפילת ערבית של מוצאי שמחת תורה וכיוון שלא היה עמו ביום שמחת תורה אינו יודע מה היה מנהגו אז. לעומת זאת בספר נגיד ומצווה לר' יעקב צמח מובא בסתמא שהאר"י היה מקיף בלילה, ובספר חמדת ימים (שרבים ממנהגי האר"י התפשטו בקהילות ישראל בהשפעתו) כתוב שהאר"י היה מקיף בליל שמחת תורה ואינו מזכיר כלל את מוצאי שמחת תורה. הוא גם מוסיף לבקר את מה שנהגו בקהילות מסוימות בזמנו להקיף רק ביום וכותב שההקפות בלילה הן העיקר. בהשפעת שני ספרים אלו (נגיד ומצווה וחמדת ימים) וכן בהשפעת שד"רים מארץ ישראל התפשט המנהג להקיף גם בלילה וגם ביום. המנהג שנהוג בכמה קהילות (בעיקר בקרב בני עדות המזרח) להקיף גם אחר תפילת מנחה מקורו גם בדברי ר' חיים ויטאל שהובאו לעיל [2].
ביחס לזמן ההקפות בשחרית קיימים שלושה מנהגים: יש המקיפים לפני קריאת התורה, יש המקיפים אחרי קריאת התורה ולפני תפילת מוסף, ויש המקיפים לאחר תפילת מוסף. המקיפים לפני או אחרי קריאת התורה סוברים שעדיף לעשות כך על מנת לא להוציא ספר תורה שלא לצורך. המקיפים לאחר תפילת מוסף עושים כן על מנת למנוע טורח ציבור ולאפשר למי שאינו יכול להשתתף בהקפות להתפלל תפילת מוסף בציבור[3].
התנגדות בעבר למנהג ההקפותמנהג ההקפות קיים היום בכל קהילות ישראל, אך בעבר הובעה התנגדות נחרצת למנהג בחלק מקהילות במערב אירופה והוא לא התקבל שם. למשל ר' שלמה זלמן גייגר בספרו דברי קהלות (אחד המקורות החשובים למנהגי יהדות פרנקפורט) מציין כי המנהג הקדום בכל ארצות אשכנז (כלומר גרמניה) היה לא להקיף והוא מבקר בלשון חריפה את מי שניסו להנהיג שם הקפות כמנהג פולין. כמו כן בארבע הקהילות בהן היה נהוג נוסח פרובנס לא קיבלו את מנהג ההקפות[4].
הקפות שניותבמוצאי החג, עת מתחיל יום טוב שני של גלויות שהוא גם שמחת תורה בחו"ל, נהגו בארץ ישראל לערוך הקפות שניות, שבהן יוצאים עם ספרי התורה לרחובות העיר ורוקדים פעם נוספת עם ספרי התורה.
מקור המנהג הוא בספר שער הכוונות לר' חיים ויטאל המתאר את מנהגי רבו האר"י שהיה מקיף שבע הקפות שלמות במוצאי יום שמחת תורה והיה הולך לכמה בתי כנסיות ונהג כן בכל אחד מהם. מצפת הגיע המנהג לחברון ולקהל המקובלים בית אל בירושלים, כפי עדות הרב חיד"א בספרו לדוד אמת, ואחר כך התפשט המנהג גם לשאר בתי הכנסת של ירושלים (מעיד על כך ר' יהוסף שווארץ באגרת לאחיו בגרמניה) ומאוחר יותר לשאר קהילות ארץ ישראל. מארץ ישראל עבר המנהג גם לכמה מקהילות איטליה והמזרח (טורקיה, בגדאד, פרס, כורדיסטן, הודו).[5]
מלבד המקור ביחס לאר"י, הוזכרו שתי סיבות נוספות להקפות השניות:
השתתפות עם בני הגולה בחגיגותיהם אשר מתחילות בזמן זה.
לאחר צאת החג מותר לנגן בכלי נגינה וכן יכולים להיקבץ רבים יותר לשמחת התורה ולקיים "ברוב עם הדרת מלך".