תחיית הלשון העברית הוא תהליך שהתחולל באירופה ובארץ ישראל בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים, ובמסגרתו הפכה השפה העברית מלשון כתובה וליטורגית המשמשת לצרכים דתיים או ספרותיים בעיקר, ללשון מדוברת, רב-מערכתית ולאומית. תהליך זה לא היה תהליך לשוני גרידא, אלא הוא השתבץ במערכת רחבה של תהליכים שחלו בעם ישראל באותה תקופה, ובעיקר במהפכה הציונית ובהתפתחות היישוב העברי החדש בארץ ישראל. תהליכים אלה הביאו, בסופו של דבר, להקמת מדינת ישראל כמדינה לאומית עברית.
השם "תחייה" אינו שם מדויק לתהליך זה, משום שלפי רוב ההגדרות לא הייתה העברית לשון מתה לפני התהליך; נעשה בה שימוש נרחב וניכרו בה תהליכים של התפתחות והשתנות גם לפני תחילת התהליך. עם זאת, התהליך נחשב לתהליך יחיד במינו, והבלשנות המודרנית איננה מכירה מקרה נוסף שבו לשון שכלל לא הייתה מדוברת בפי דוברים ילידיים הפכה ללשון לאומית המשמשת באופן רב-מערכתי, וכל זאת בתוך פרק זמן של כמה עשרות שנים בלבד. (מוכרים כמה תהליכים שבהם לשון שהייתה מדוברת בפי מיעוט הפכה ללשון כללית).
התהליך הביא גם לשינויים לשוניים בשפה. אף שבתודעתם של מחוללי התהליך הם רק המשיכו את השימוש בשפה "מהמקום שבו נפסקה חיותה", הרי לאמיתו של דבר הם יצרו מצב לשוני חדש, שמאפייניו שאובים גם מן השפה העברית על כל תקופותיה וגם מן השפות האירופיות שעל רקען התחולל התהליך, בראש ובראשונה היידיש. הלשון החדשה שנוצרה היא העברית הישראלית בת-זמננו
רקע
מאז שנפסק הדיבור בלשון חז"ל במאה השנייה לספירה לא הייתה העברית לשון מדוברת כשפת אם. אף על פי כן נעשה בה בתקופת הביניים שימוש אצל היהודים במגוון רחב של תחומים, ושימוש זה שימר חלק נכבד מהתכונות שאפיינו אותה.
ראשית לכול - העברית הקלאסית השתמרה באוצר גדול יחסית של מקורות שהיו מוכרים היטב, בראשם המקרא (בעיקר החלקים ששימשו לצרכים ליטורגיים, כלומר התורה, ההפטרות, המגילות וספר תהילים) והמשנה. מלבד המקרא והמשנה הייתה העברית של המקורות מוכרת גם מהתפילה, מהפיוטים, מהמדרשים ומשאר ספרי ארון הספרים היהודי שנכתבו בעברית.
במהלך ימי הביניים נעשה שימוש בעברית כלשון כתב בספרות הרבנית - שכללה ספרי פסיקת הלכה, שאלות ותשובות וספרי הגות. ברוב המקרים, ובוודאי בתקופה ובאזור שעל רקעם צמח תהליך התחייה, כלומר ב אירופה במאות ה-18 וה-19, השימוש בעברית לא היה טבעי, אלא עמוס במליצות ובמובאות, בצורות לא-דקדוקיות ובבלילה של לשונות לעז, בעיקר ארמית. יתר על כן, חלקה של הספרות הרבנית לא נכתבה כלל בעברית, אלא באחת מלשונות היהודים האחרות, כמו ארמית, ערבית יהודית, יידיש וכיוצא בזה.
השימוש בעברית לא היה רק בלשון כתב. העברית הייתה בשימוש גם כלשון הגויה, בבתי הכנסת ובבתי המדרש. באופן זה נשתמרו כללי ההגייה של העברית והאופן שבו מבטאים את העיצורים והתנועות. עם זאת, בשטח זה חלו שינויים רבים בשפה בהשפעת לשונות מקומיות, והתפתחו דרכי הגייה שונות, שניתן לחלק אותן באופן כללי לשלוש קבוצות:
•ההגייה האשכנזית, ששמרה בעיקר על מבנה התנועות אך איבדה את אופן הביצוע שלהן וכן איבדה חלק נכבד מן העיצורים ואת ההטעמה, השווא הנע והדגש החזק;
•ההגייה הספרדית, שהייתה בשימוש אצל יהדות ספרד ויהדות איטליה כמו גם אצל רבים מיהודי ארצות האסלאם, ששימרה מבנה תנועתי השונה מן הניקוד הטברני המוכר (היו בה רק חמש תנועות, כתוצאה מהתמזגות הקמץ עם הפתח והסגול עם הצירה, על פי הניקוד הארצישראלי) אך שימרה את העיצורים וגם את ההטעמה הדקדוקית ואת הדגשים והשוואים;
•ההגייה התימנית, שאומנם שימרה כמעט את כל אופן ההגייה של העברית הקלאסית אבל לא הייתה מוכרת במקומות שבהם התחולל תהליך התחייה.
גם בתוך כל סוג היה מגוון רחב של דרכי הגייה; לדוגמה, במסגרת ההגייה האשכנזית, הגיית יהודי פולין לא הייתה כהגיית יהודי ליטא, ושתיהן שונות מהגיית יהודי הונגריה.
על פי עדויות שמצאו החוקרים מתברר שבחמישים השנים שקדמו לתחילת תהליך התחייה כבר היה קיים דיבור עברי בשוקי העיר ירושלים. היהודים הספרדים שדיברו לאדינו או ערבית והיהודים האשכנזים שדיברו יידיש נזקקו לשפה משותפת לצורך מסחר, ולצורך זה דיברו ביניהם בעברית. אומנם היה זה שימוש בעברית כשפה מדוברת, ואולם ברור שהעברית לא שימשה כשפת אם ילידית אלא רק כשפה משותפת בתחום מצומצם, מעין לינגואה פרנקה של היהודים.
דיגלוסיה: המצב הלשוני שעל רקעו התרחש תהליך התחייה היה עדיין מצב של דיגלוסיה, כלומר של שימוש בשתי לשונות, אחת לכתיבה - לשון תרבות, שנחשבה "גבוהה" ואיכותית, כדוגמת הלטינית או היוונית - ואחת לדיבור, לשון עממית ו"פשוטה". בכל ארצות אירופה התנהל במאות האחרונות תהליך של יציאה ממצב זה, שראשיתו באנגליה במאה ה-16, ואולם עדיין השפה שהייתה מדוברת בחיי היום-יום לא הייתה לשון התרבות והספר; הרוסי דיבר רוסית עממית וכתב רוסית גבוהה או צרפתית, הגרמני דיבר בניב מקומי וכתב בגרמנית תקנית, וכן הלאה. כך גם אצל היהודים, הלשון המדוברת הייתה יידיש, ולשון הכתב הייתה עברית לצרכים דתיים, ולשון התרבות המקומית - רוסית, צרפתית, גרמנית וכדומה - לצרכים חילוניים.
תחיית העברית הספרותית
התהליך של תחיית העברית נע למעשה בשני קווים מקבילים: תחיית העברית הכתובה-הספרותית ותחיית העברית המדוברת. בעשרות השנים הראשונות התהליכים האלה היו מנותקים זה מזה ואף התרחשו במקומות שונים: העברית הספרותית התחדשה בערי אירופה, ואילו העברית המדוברת התפתחה בעיקר בארץ ישראל (היו ניסיונות לדיבור עברי גם באירופה, אולם הם נבלעו במגוון העצום של תנועות אידאולוגיות שפעלו ביהדות אירופה בתחילת המאה ה-20). המפגש בין התהליכים התחיל רק בתוך המאה העשרים, ונקודת ציון חשובה בעניין זה היא עלייתו של חיים נחמן ביאליק לארץ ישראל ב-1924. גם לאחר המעבר של העברית הספרותית לארץ נשאר הבדל ניכר בין מאפייני העברית הספרותית והמדוברת, וההבדל הזה קיים גם היום; מאפיינים של דיבור עברי חדרו ללשון הדיאלוג בספרות רק החל בשנות הארבעים (בספריהם של משה שמיר וס' יזהר), וללשון הנרטיב בספרות רק בשנות התשעים (מפורסמים בהקשר זה ספריו של אתגר קרת).
תהליך מקדים לתחיית העברית הספרותית התרחש בספרות של תנועת ההשכלה באירופה. המשכילים שביקשו להתרחק מן התרבות הרבנית והיידישאית שכנגדה פעלו, החליטו שספרות יפה ראויה להיכתב בעברית, ודווקא בעברית מקראית. לשון חז"ל, ארמית ווריאציות אחרות של העברית נחשבו בעיניהם שפות משובשות ולא מתאימות לכתיבה. הספרות המשכילית שנכתבה בעברית התבססה על שני עקרונות מרכזיים: פוריזם ומליצה. פוריזם, כלומר טהרנות, היה עיקרון שלפיו בטקסט שנכתב הופיעו אך ורק מילים שמקורן במקרא (גם אם במשמעות לא מקראית). עיקרון המליצה התבסס על הבאת פסוקים וביטויים שלמים כצורתם מן המקרא, וככל שטקסט ספרותי הכיל יותר מליצות כך נחשב איכותי יותר. מאפיין לשוני נוסף שהעלה את קרנו של הטקסט היה שימוש מרובה במילים יחידאיות. כדוגמה לטקסט משכילי, הנה פסקת הפתיחה של הרומן "אהבת ציון" מאת אברהם מאפו:
"איש היה בירושלים בימי אָחָז מלך יהודה ושמו יוֹרָם בן אֲבִיעֶזֶר, אלוף ביהודה ושר אלף, ויהי לו שדות וכרמים בכרמל ובשרון ועדרי צאן ובקר בבית לחם יהודה; ויהי לו כסף וזהב, היכלי שן וכל שכיות החמדה, ושתי נשים היו לו, שם האחת חַגִית בת עִירָא, ושם השנית נַעֲמָה. ויאהב יורם את נעמה מאד, כי יפת תואר היא. ותקנא בה חגית צרתה ותכעיסנה, כי לחגית היו שני בנים ולנעמה לא היה ולד. אך נעמה הייתה נעימה בתארה ובמעלליה, ויעש לה יורם בית לבד, למען לא תצור אותה חגית צרתה. ועָכָן היה בן-משק בית חורם, ויתן יורם לו את חֶלְאָה, שפחת חגית הכנענית, לאשה. ואוהב דבֵק מאח היה ליורם ושמו יְדִידְיָה הנדיב, מגזע מלכי יהודה, ושר הרכוש אשר למלך, איש חמודות, רך בשנים, עשיר ומגן לבני הנביאים לִמודי ה', כי אהב נועם לקחם ויט למשל אזנו, ויתמכם בנדבת ידו, על כן קראו שמו ידידיה הנדיב. ויתנוססו יורם וידידיה כאבני-נזר בדור תהפוכות, דור אחז, כי נאמנה רוח שניהם עם אל ועם קדושיו, ויתהלכו בין למודי ה', אשר תעודת בן אמוץ צרורה אתם ותורת ה' חתומה בם"
לצד הספרות הקימו אנשי תנועת ההשכלה עולם של עיתונות עברית. החל מקהלת מוסר, נסיון הבוסר של משה מנדלסון בשנות החמישים של המאה ה-18, דרך המאסף, ביכורי העתים וכרם חמד, ועד המגיד, המליץ, החלוץ, הצפירה, השחר ואחרים. המשכילים שמרו על הקשרים ביניהם באמצעות כתבי עת ועיתונים עבריים שהופצו ברחבי הקהילות באירופה וכללו פובליציסטיקה, מאמרים בחכמת ישראל וקטעי ספרות ושירה. כתבי עת אלה תרמו תרומה חשובה להתחדשות העברית ולהרחבת השימוש בשפה לז'אנרים נוספים.
הכבלים הלשוניים שבהם כבלה את עצמה הספרות המשכילית הקשו יותר ויותר על כתיבה חופשית ורחבת היקף. אם ב"אהבת ציון", רומן המתרחש ברקע מקראי, הצליח מאפו לתת תיאורים סבירים של הדמויות, המקומות והעלילה, הרי כשתיאר ב"עיט צבוע" את הטיפוסים ביהדות ליטא של זמנו נאלץ לעשות שימוש גם בלשון חז"ל. כשפנו סופרי ההשכלה לעסוק בעלילות המתרחשות בזמנים מודרניים יותר הורגש יותר ויותר המחסור באוצר מילים רחב מספיק לצורך התיאור; קל וחומר כשביקשו לכתוב ספרי מדע וטבע או לתרגם ספרות יפה מלשונות אירופה. את המחסום שנוצר פרץ, בשנות ה-80 של המאה ה-19, מנדלי מוכר ספרים
השם "תחייה" אינו שם מדויק לתהליך זה, משום שלפי רוב ההגדרות לא הייתה העברית לשון מתה לפני התהליך; נעשה בה שימוש נרחב וניכרו בה תהליכים של התפתחות והשתנות גם לפני תחילת התהליך. עם זאת, התהליך נחשב לתהליך יחיד במינו, והבלשנות המודרנית איננה מכירה מקרה נוסף שבו לשון שכלל לא הייתה מדוברת בפי דוברים ילידיים הפכה ללשון לאומית המשמשת באופן רב-מערכתי, וכל זאת בתוך פרק זמן של כמה עשרות שנים בלבד. (מוכרים כמה תהליכים שבהם לשון שהייתה מדוברת בפי מיעוט הפכה ללשון כללית).
התהליך הביא גם לשינויים לשוניים בשפה. אף שבתודעתם של מחוללי התהליך הם רק המשיכו את השימוש בשפה "מהמקום שבו נפסקה חיותה", הרי לאמיתו של דבר הם יצרו מצב לשוני חדש, שמאפייניו שאובים גם מן השפה העברית על כל תקופותיה וגם מן השפות האירופיות שעל רקען התחולל התהליך, בראש ובראשונה היידיש. הלשון החדשה שנוצרה היא העברית הישראלית בת-זמננו
רקע
מאז שנפסק הדיבור בלשון חז"ל במאה השנייה לספירה לא הייתה העברית לשון מדוברת כשפת אם. אף על פי כן נעשה בה בתקופת הביניים שימוש אצל היהודים במגוון רחב של תחומים, ושימוש זה שימר חלק נכבד מהתכונות שאפיינו אותה.
ראשית לכול - העברית הקלאסית השתמרה באוצר גדול יחסית של מקורות שהיו מוכרים היטב, בראשם המקרא (בעיקר החלקים ששימשו לצרכים ליטורגיים, כלומר התורה, ההפטרות, המגילות וספר תהילים) והמשנה. מלבד המקרא והמשנה הייתה העברית של המקורות מוכרת גם מהתפילה, מהפיוטים, מהמדרשים ומשאר ספרי ארון הספרים היהודי שנכתבו בעברית.
במהלך ימי הביניים נעשה שימוש בעברית כלשון כתב בספרות הרבנית - שכללה ספרי פסיקת הלכה, שאלות ותשובות וספרי הגות. ברוב המקרים, ובוודאי בתקופה ובאזור שעל רקעם צמח תהליך התחייה, כלומר ב אירופה במאות ה-18 וה-19, השימוש בעברית לא היה טבעי, אלא עמוס במליצות ובמובאות, בצורות לא-דקדוקיות ובבלילה של לשונות לעז, בעיקר ארמית. יתר על כן, חלקה של הספרות הרבנית לא נכתבה כלל בעברית, אלא באחת מלשונות היהודים האחרות, כמו ארמית, ערבית יהודית, יידיש וכיוצא בזה.
השימוש בעברית לא היה רק בלשון כתב. העברית הייתה בשימוש גם כלשון הגויה, בבתי הכנסת ובבתי המדרש. באופן זה נשתמרו כללי ההגייה של העברית והאופן שבו מבטאים את העיצורים והתנועות. עם זאת, בשטח זה חלו שינויים רבים בשפה בהשפעת לשונות מקומיות, והתפתחו דרכי הגייה שונות, שניתן לחלק אותן באופן כללי לשלוש קבוצות:
•ההגייה האשכנזית, ששמרה בעיקר על מבנה התנועות אך איבדה את אופן הביצוע שלהן וכן איבדה חלק נכבד מן העיצורים ואת ההטעמה, השווא הנע והדגש החזק;
•ההגייה הספרדית, שהייתה בשימוש אצל יהדות ספרד ויהדות איטליה כמו גם אצל רבים מיהודי ארצות האסלאם, ששימרה מבנה תנועתי השונה מן הניקוד הטברני המוכר (היו בה רק חמש תנועות, כתוצאה מהתמזגות הקמץ עם הפתח והסגול עם הצירה, על פי הניקוד הארצישראלי) אך שימרה את העיצורים וגם את ההטעמה הדקדוקית ואת הדגשים והשוואים;
•ההגייה התימנית, שאומנם שימרה כמעט את כל אופן ההגייה של העברית הקלאסית אבל לא הייתה מוכרת במקומות שבהם התחולל תהליך התחייה.
גם בתוך כל סוג היה מגוון רחב של דרכי הגייה; לדוגמה, במסגרת ההגייה האשכנזית, הגיית יהודי פולין לא הייתה כהגיית יהודי ליטא, ושתיהן שונות מהגיית יהודי הונגריה.
על פי עדויות שמצאו החוקרים מתברר שבחמישים השנים שקדמו לתחילת תהליך התחייה כבר היה קיים דיבור עברי בשוקי העיר ירושלים. היהודים הספרדים שדיברו לאדינו או ערבית והיהודים האשכנזים שדיברו יידיש נזקקו לשפה משותפת לצורך מסחר, ולצורך זה דיברו ביניהם בעברית. אומנם היה זה שימוש בעברית כשפה מדוברת, ואולם ברור שהעברית לא שימשה כשפת אם ילידית אלא רק כשפה משותפת בתחום מצומצם, מעין לינגואה פרנקה של היהודים.
דיגלוסיה: המצב הלשוני שעל רקעו התרחש תהליך התחייה היה עדיין מצב של דיגלוסיה, כלומר של שימוש בשתי לשונות, אחת לכתיבה - לשון תרבות, שנחשבה "גבוהה" ואיכותית, כדוגמת הלטינית או היוונית - ואחת לדיבור, לשון עממית ו"פשוטה". בכל ארצות אירופה התנהל במאות האחרונות תהליך של יציאה ממצב זה, שראשיתו באנגליה במאה ה-16, ואולם עדיין השפה שהייתה מדוברת בחיי היום-יום לא הייתה לשון התרבות והספר; הרוסי דיבר רוסית עממית וכתב רוסית גבוהה או צרפתית, הגרמני דיבר בניב מקומי וכתב בגרמנית תקנית, וכן הלאה. כך גם אצל היהודים, הלשון המדוברת הייתה יידיש, ולשון הכתב הייתה עברית לצרכים דתיים, ולשון התרבות המקומית - רוסית, צרפתית, גרמנית וכדומה - לצרכים חילוניים.
תחיית העברית הספרותית
התהליך של תחיית העברית נע למעשה בשני קווים מקבילים: תחיית העברית הכתובה-הספרותית ותחיית העברית המדוברת. בעשרות השנים הראשונות התהליכים האלה היו מנותקים זה מזה ואף התרחשו במקומות שונים: העברית הספרותית התחדשה בערי אירופה, ואילו העברית המדוברת התפתחה בעיקר בארץ ישראל (היו ניסיונות לדיבור עברי גם באירופה, אולם הם נבלעו במגוון העצום של תנועות אידאולוגיות שפעלו ביהדות אירופה בתחילת המאה ה-20). המפגש בין התהליכים התחיל רק בתוך המאה העשרים, ונקודת ציון חשובה בעניין זה היא עלייתו של חיים נחמן ביאליק לארץ ישראל ב-1924. גם לאחר המעבר של העברית הספרותית לארץ נשאר הבדל ניכר בין מאפייני העברית הספרותית והמדוברת, וההבדל הזה קיים גם היום; מאפיינים של דיבור עברי חדרו ללשון הדיאלוג בספרות רק החל בשנות הארבעים (בספריהם של משה שמיר וס' יזהר), וללשון הנרטיב בספרות רק בשנות התשעים (מפורסמים בהקשר זה ספריו של אתגר קרת).
תהליך מקדים לתחיית העברית הספרותית התרחש בספרות של תנועת ההשכלה באירופה. המשכילים שביקשו להתרחק מן התרבות הרבנית והיידישאית שכנגדה פעלו, החליטו שספרות יפה ראויה להיכתב בעברית, ודווקא בעברית מקראית. לשון חז"ל, ארמית ווריאציות אחרות של העברית נחשבו בעיניהם שפות משובשות ולא מתאימות לכתיבה. הספרות המשכילית שנכתבה בעברית התבססה על שני עקרונות מרכזיים: פוריזם ומליצה. פוריזם, כלומר טהרנות, היה עיקרון שלפיו בטקסט שנכתב הופיעו אך ורק מילים שמקורן במקרא (גם אם במשמעות לא מקראית). עיקרון המליצה התבסס על הבאת פסוקים וביטויים שלמים כצורתם מן המקרא, וככל שטקסט ספרותי הכיל יותר מליצות כך נחשב איכותי יותר. מאפיין לשוני נוסף שהעלה את קרנו של הטקסט היה שימוש מרובה במילים יחידאיות. כדוגמה לטקסט משכילי, הנה פסקת הפתיחה של הרומן "אהבת ציון" מאת אברהם מאפו:
"איש היה בירושלים בימי אָחָז מלך יהודה ושמו יוֹרָם בן אֲבִיעֶזֶר, אלוף ביהודה ושר אלף, ויהי לו שדות וכרמים בכרמל ובשרון ועדרי צאן ובקר בבית לחם יהודה; ויהי לו כסף וזהב, היכלי שן וכל שכיות החמדה, ושתי נשים היו לו, שם האחת חַגִית בת עִירָא, ושם השנית נַעֲמָה. ויאהב יורם את נעמה מאד, כי יפת תואר היא. ותקנא בה חגית צרתה ותכעיסנה, כי לחגית היו שני בנים ולנעמה לא היה ולד. אך נעמה הייתה נעימה בתארה ובמעלליה, ויעש לה יורם בית לבד, למען לא תצור אותה חגית צרתה. ועָכָן היה בן-משק בית חורם, ויתן יורם לו את חֶלְאָה, שפחת חגית הכנענית, לאשה. ואוהב דבֵק מאח היה ליורם ושמו יְדִידְיָה הנדיב, מגזע מלכי יהודה, ושר הרכוש אשר למלך, איש חמודות, רך בשנים, עשיר ומגן לבני הנביאים לִמודי ה', כי אהב נועם לקחם ויט למשל אזנו, ויתמכם בנדבת ידו, על כן קראו שמו ידידיה הנדיב. ויתנוססו יורם וידידיה כאבני-נזר בדור תהפוכות, דור אחז, כי נאמנה רוח שניהם עם אל ועם קדושיו, ויתהלכו בין למודי ה', אשר תעודת בן אמוץ צרורה אתם ותורת ה' חתומה בם"
לצד הספרות הקימו אנשי תנועת ההשכלה עולם של עיתונות עברית. החל מקהלת מוסר, נסיון הבוסר של משה מנדלסון בשנות החמישים של המאה ה-18, דרך המאסף, ביכורי העתים וכרם חמד, ועד המגיד, המליץ, החלוץ, הצפירה, השחר ואחרים. המשכילים שמרו על הקשרים ביניהם באמצעות כתבי עת ועיתונים עבריים שהופצו ברחבי הקהילות באירופה וכללו פובליציסטיקה, מאמרים בחכמת ישראל וקטעי ספרות ושירה. כתבי עת אלה תרמו תרומה חשובה להתחדשות העברית ולהרחבת השימוש בשפה לז'אנרים נוספים.
הכבלים הלשוניים שבהם כבלה את עצמה הספרות המשכילית הקשו יותר ויותר על כתיבה חופשית ורחבת היקף. אם ב"אהבת ציון", רומן המתרחש ברקע מקראי, הצליח מאפו לתת תיאורים סבירים של הדמויות, המקומות והעלילה, הרי כשתיאר ב"עיט צבוע" את הטיפוסים ביהדות ליטא של זמנו נאלץ לעשות שימוש גם בלשון חז"ל. כשפנו סופרי ההשכלה לעסוק בעלילות המתרחשות בזמנים מודרניים יותר הורגש יותר ויותר המחסור באוצר מילים רחב מספיק לצורך התיאור; קל וחומר כשביקשו לכתוב ספרי מדע וטבע או לתרגם ספרות יפה מלשונות אירופה. את המחסום שנוצר פרץ, בשנות ה-80 של המאה ה-19, מנדלי מוכר ספרים