-17 בינואר 1991, נפתחה מלחמת המפרץ עם תקיפת כוחות הקואליציה את עיראק לאחר שזו פלשה לכווית. במהלך המלחמה שיגר צבא עיראק 39 טילי סקאד לעבר ישראל; ובהיות תל אביב ריכוז האוכלוסייה הגדול במדינה (מלבד ירושלים, אליה נמנע הצבא העירקי מלשגר טילים), כוונו מרבית הטילים לעברה.
העיר ספגה את שש הפגיעות הראשונות, והשכונות שנפגעו במידה הגדולה ביותר במלחמה היו שכונת התקווה (בה נפגע, בין השאר, המרכז הקהילתי בית דני) ושכונת עזרא. טיל נוסף פגע באזור שדרות רוקח. עם זאת כל הפגיעות הסבו בעיקר נזק לרכוש והיו מעט נפגעים בנפש. חלק גדול מהטילים פגעו בעיר השכנה רמת גן שאף סבלה מנזק יחסי גדול הרבה יותר. בשטחים פתוחים בדרום העיר ובצפונה הוצבו סוללות טילי פטריוט שניסו ליירט את טילי הסקאד. הסוללה הצפונית מוקמה בשטח החולי ליד שדה דב, והדרומית - ליד תחנת הרכבת תל אביב דרום.
במהלך תקופה זו, עזבו את העיר רבים מתושביה באופן זמני, והשתכנו בישובים רחוקים מן המרכז. אחרים יצאו את העיר מידי יום כדי לישון מחוץ לה, וגרמו לעומס כבד בכבישים היוצאים ממנה. שגרת היום והכלכלה העירונית נפגעו בתקפת המלחמה באורח קשה, והביטוי "שעון סדאם" נטבע לתופעה. ראש העיר דאז שלמה להט התייחס לתופעת "בריחת התושבים" מהעיר כאל "עריקות" וציין כי "מי שעורק מתל אביב עורק גם מהמולדת". התבטאות זו של ראש העיר זכורה היטב גם לאור הביקורת האישית שספג על כך כי שני בניו היו בעצמם בלוס אנג'לס ובנהריה בזמן המלחמה. התבטאות שנויה במחלוקת נוספת של להט מן המלחמה היא תפילתו כי טיל סקאד יפגע בכיכר אתרים ויגאל את העיר מהמפגע העירוני שהכיכר הפכה להיות - זאת ללא נפגעים כמובן. במקביל, תושבי העיר שנשארו בה בזמן המלחמה השתמשו בסיסמאות "נשארתי בתל אביב" ו"אני פטריוט תל אביבי", כמשחק מילים על שם טיל הפטריוט. על חזית בית הבימה נפרש דגל ישראל ענקי.
יצחק רבין, שבתקופת מלחמת המפרץ כיהן כחבר הכנסת (באופוזיציה), התגורר בשכונת נווה אביבים בצפון תל אביב. מדירתו ראה את שיירות המכוניות היוצאות מתל אביב בדאגה. ההפנמה של האיום על העורף הביאה אותו לחתור לפשרה עם הרשות הפלסטינית ועם סוריה עם שובו לשלטון.[1]
סיומה של המלחמה בפורים, גרם להעצמת אירועי החג, ואלה לוו בחיסול החדרים האטומים שליוו את תקופת המלחמה. תקופת מלחמת המפרץ בתל אביב זכתה לאזכורים תרבותיים רבים, כגון בספר (שעובד גם לסרט) שירת הסירנה ובסרטים החברים של יאנה ושאנן שיא
העיר ספגה את שש הפגיעות הראשונות, והשכונות שנפגעו במידה הגדולה ביותר במלחמה היו שכונת התקווה (בה נפגע, בין השאר, המרכז הקהילתי בית דני) ושכונת עזרא. טיל נוסף פגע באזור שדרות רוקח. עם זאת כל הפגיעות הסבו בעיקר נזק לרכוש והיו מעט נפגעים בנפש. חלק גדול מהטילים פגעו בעיר השכנה רמת גן שאף סבלה מנזק יחסי גדול הרבה יותר. בשטחים פתוחים בדרום העיר ובצפונה הוצבו סוללות טילי פטריוט שניסו ליירט את טילי הסקאד. הסוללה הצפונית מוקמה בשטח החולי ליד שדה דב, והדרומית - ליד תחנת הרכבת תל אביב דרום.
במהלך תקופה זו, עזבו את העיר רבים מתושביה באופן זמני, והשתכנו בישובים רחוקים מן המרכז. אחרים יצאו את העיר מידי יום כדי לישון מחוץ לה, וגרמו לעומס כבד בכבישים היוצאים ממנה. שגרת היום והכלכלה העירונית נפגעו בתקפת המלחמה באורח קשה, והביטוי "שעון סדאם" נטבע לתופעה. ראש העיר דאז שלמה להט התייחס לתופעת "בריחת התושבים" מהעיר כאל "עריקות" וציין כי "מי שעורק מתל אביב עורק גם מהמולדת". התבטאות זו של ראש העיר זכורה היטב גם לאור הביקורת האישית שספג על כך כי שני בניו היו בעצמם בלוס אנג'לס ובנהריה בזמן המלחמה. התבטאות שנויה במחלוקת נוספת של להט מן המלחמה היא תפילתו כי טיל סקאד יפגע בכיכר אתרים ויגאל את העיר מהמפגע העירוני שהכיכר הפכה להיות - זאת ללא נפגעים כמובן. במקביל, תושבי העיר שנשארו בה בזמן המלחמה השתמשו בסיסמאות "נשארתי בתל אביב" ו"אני פטריוט תל אביבי", כמשחק מילים על שם טיל הפטריוט. על חזית בית הבימה נפרש דגל ישראל ענקי.
יצחק רבין, שבתקופת מלחמת המפרץ כיהן כחבר הכנסת (באופוזיציה), התגורר בשכונת נווה אביבים בצפון תל אביב. מדירתו ראה את שיירות המכוניות היוצאות מתל אביב בדאגה. ההפנמה של האיום על העורף הביאה אותו לחתור לפשרה עם הרשות הפלסטינית ועם סוריה עם שובו לשלטון.[1]
סיומה של המלחמה בפורים, גרם להעצמת אירועי החג, ואלה לוו בחיסול החדרים האטומים שליוו את תקופת המלחמה. תקופת מלחמת המפרץ בתל אביב זכתה לאזכורים תרבותיים רבים, כגון בספר (שעובד גם לסרט) שירת הסירנה ובסרטים החברים של יאנה ושאנן שיא