תענית אסתר, יום צום במסורת היהודית. צום זה בתאריך י"ג באדר ביום, ערב חג פורים. תענית אסתר היא זכר לצום שצמו היהודים בתאריך זה בימי אחשורוש והמן האגגי[1] ולזכר התענית שיזמה אסתר באומרה למרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן" (מגילת אסתר, ד' ט"ז). תענית זו של אסתר הייתה באמצע חודש ניסן ואילו התענית היא לזכר התענית שביום הקהילה שנאמר (שם): "וכאשר קימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם".
תענית אסתר הוא יום תענית שיסודו במנהג של עם ישראל וככזה הוא קל יותר משאר התעניות. אם י"ג אדר יוצא בשבת מתענים ביום חמישי שלפניו, דהיינו בי"א באדר.
רקע
בימי המלך אחשוורוש, הסית המן האגגי את המלך לגזור על השמדת העם היהודי. לאחר סדרת מהפכים פוליטיים, המן נתלה על העץ ואסתר המלכה ביקשה מהמלך לבטל את הגזירה. אחשוורוש לא הסכים אך נתן ליהודים רשות להתגונן על נפשם. היום המיועד להשמדת העם היהודי היה י"ג באדר. לבסוף, ביום זה הרגו היהודים את אויביהם[2]. יהודים שלא היו צריכים להילחם באותו יום צמו וחזרו בתשובה[3].
במגילת תענית, שחוברה בסוף ימי בית המקדש שני, לאחר זמן מגילת אסתר, מוזכר יום י"ג באדר כיום שמחה - יום ניקנור[4], לציון ניצחונו של יהודה המכבי על ניקנור. זמן תענית אסתר היה יום שמחה, אך משבטלה מגילת תענית[5] איסור התענית בזמן זה פג ומותר היה להתענות.
כפי הנראה, תענית אסתר התחילה להיות רווחת בזמן תחילת תקופת הראשונים (בערך בשנת ד'תת"ס 1100[6]), על אף שהוזכרה לראשונה בערך בשנת ד'תק"י (750)[7].
התפתחות המנהג
המנהג לצום בי"ג באדר אינו מוזכר בתנ"ך ואף לא בתלמוד. הוא מופיע לראשונה ב"שאילתות דרב אחאי גאון", מגאוני בבל, ואחריהם אצל רש"י והרמב"ם. הרמב"ם מציין: "וי"ג באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן"[8]. לפי רבנו תם, תענית אסתר לא נקבעה כזכר לשלושת ימי התענית בימי מרדכי ואסתר, אלא כזכר לתענית היהודים בי"ג באדר ביום שנקמו באויביהם. במגילת אסתר אין רמז לכך, אך רבנו תם מסיק, שכשם שמשה רבנו עשה תענית כשנלחם בעמלק, ודאי שבימי מרדכי, שהיו צריכים לרחמים עשו תענית ולהראות שלא בכוח המלחמה או בכוח האנושי ינצחו. דבר זה היה מקובל בישראל כפי שמוזכר בין היתר גם במלחמת שאול הראשונה מול פלשתים[9] ובמלחמות יהודה המכבי.
לפנים היו מתענים תענית אסתר במשך שלושה ימים, בימים שני, חמישי, ושני בשבוע שלאחר פורים, שהרי היא זכר לשלושה ימי צום, אך לאחר מכן הקלו בה החכמים וקבעו יום צום אחד.
מהלכות התענית
•צום תענית אסתר נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים ולא בלילה, כאשר בערי הפרזות, שם קוראים את מגילת אסתר במוצאי התענית, אסור לאכול עד סיום קריאת המגילה[10].
•אם פורים חל ביום ראשון בשבוע מקדימים את תענית אסתר ליום חמישי, כיוון שאין מתענים בשבת[11].
•התפילה בתענית אסתר כדין הצומות הקלים. כאשר תענית אסתר סמוכה לפורים בתפילת מנחה אין אומרים תחנון ונפילת אפיים[12] במנחה.
•נשים הרות או נשים שטרם חלפו 24 חודשים מלידתן פטורות מהצום וכן חתן או כלה שטרם הסתיימו ימי המשתה שלהם[13]. דינם של מוהל והורי תינוק שנימול ביום תענית אסתר שנו במחלוקת[14].
•דיני החולים קלים יותר משאר הצומות[15].
תענית אסתר הוא יום תענית שיסודו במנהג של עם ישראל וככזה הוא קל יותר משאר התעניות. אם י"ג אדר יוצא בשבת מתענים ביום חמישי שלפניו, דהיינו בי"א באדר.
רקע
בימי המלך אחשוורוש, הסית המן האגגי את המלך לגזור על השמדת העם היהודי. לאחר סדרת מהפכים פוליטיים, המן נתלה על העץ ואסתר המלכה ביקשה מהמלך לבטל את הגזירה. אחשוורוש לא הסכים אך נתן ליהודים רשות להתגונן על נפשם. היום המיועד להשמדת העם היהודי היה י"ג באדר. לבסוף, ביום זה הרגו היהודים את אויביהם[2]. יהודים שלא היו צריכים להילחם באותו יום צמו וחזרו בתשובה[3].
במגילת תענית, שחוברה בסוף ימי בית המקדש שני, לאחר זמן מגילת אסתר, מוזכר יום י"ג באדר כיום שמחה - יום ניקנור[4], לציון ניצחונו של יהודה המכבי על ניקנור. זמן תענית אסתר היה יום שמחה, אך משבטלה מגילת תענית[5] איסור התענית בזמן זה פג ומותר היה להתענות.
כפי הנראה, תענית אסתר התחילה להיות רווחת בזמן תחילת תקופת הראשונים (בערך בשנת ד'תת"ס 1100[6]), על אף שהוזכרה לראשונה בערך בשנת ד'תק"י (750)[7].
התפתחות המנהג
המנהג לצום בי"ג באדר אינו מוזכר בתנ"ך ואף לא בתלמוד. הוא מופיע לראשונה ב"שאילתות דרב אחאי גאון", מגאוני בבל, ואחריהם אצל רש"י והרמב"ם. הרמב"ם מציין: "וי"ג באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן"[8]. לפי רבנו תם, תענית אסתר לא נקבעה כזכר לשלושת ימי התענית בימי מרדכי ואסתר, אלא כזכר לתענית היהודים בי"ג באדר ביום שנקמו באויביהם. במגילת אסתר אין רמז לכך, אך רבנו תם מסיק, שכשם שמשה רבנו עשה תענית כשנלחם בעמלק, ודאי שבימי מרדכי, שהיו צריכים לרחמים עשו תענית ולהראות שלא בכוח המלחמה או בכוח האנושי ינצחו. דבר זה היה מקובל בישראל כפי שמוזכר בין היתר גם במלחמת שאול הראשונה מול פלשתים[9] ובמלחמות יהודה המכבי.
לפנים היו מתענים תענית אסתר במשך שלושה ימים, בימים שני, חמישי, ושני בשבוע שלאחר פורים, שהרי היא זכר לשלושה ימי צום, אך לאחר מכן הקלו בה החכמים וקבעו יום צום אחד.
מהלכות התענית
•צום תענית אסתר נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים ולא בלילה, כאשר בערי הפרזות, שם קוראים את מגילת אסתר במוצאי התענית, אסור לאכול עד סיום קריאת המגילה[10].
•אם פורים חל ביום ראשון בשבוע מקדימים את תענית אסתר ליום חמישי, כיוון שאין מתענים בשבת[11].
•התפילה בתענית אסתר כדין הצומות הקלים. כאשר תענית אסתר סמוכה לפורים בתפילת מנחה אין אומרים תחנון ונפילת אפיים[12] במנחה.
•נשים הרות או נשים שטרם חלפו 24 חודשים מלידתן פטורות מהצום וכן חתן או כלה שטרם הסתיימו ימי המשתה שלהם[13]. דינם של מוהל והורי תינוק שנימול ביום תענית אסתר שנו במחלוקת[14].
•דיני החולים קלים יותר משאר הצומות[15].