גירוש היהודים משנת 1492- גירוש ספרד.
גירוש ספרד
גירוש ספרד הוא גירושם הכפוי של יהדות ספרד, שמאוחר יותר הוחל גם על היהודים שגרו בפורטוגל, שבא בעקבות צו שפרסמו בשנת 1492 פרננדו השני מלך ארגון ואשתו, המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה ובו נאסרה בחוק ישיבתם של יהודים בממלכות קסטיליה ואראגון. היהודים הועמדו בפני הברירה: להתנצר או לעזוב תוך ארבעה חודשים. חלק מהיהודים העדיפו להתנצר, לפחות למראית עין, ונשארו בספרד כאנוסים. מרבית המגורשים עזבו את ספרד לארצות השוכנות לחופי הים התיכון ובעיקר לצרפת, איטליה, הלבנט וצפון אפריקה, ארצות השפלה, גרמניה ובריטניה.
הצו שיקף מדיניות קנאית דתית חדשה של הכתר הספרדי שביקש ליצור חברה נוצרית אחידה, ללא מיעוטים דתיים. במקביל לגירוש היהודים פעלו השלטונות גם לדחיקת המוסלמים מספרד. לאחר סידרה של גירושי מוסלמים מאזור גרנדה הוציאו ממלכות קסטיליה ולאון בשנת 1502 צו מלכותי המורה למוסלמים בממלכות להתנצר או לעזוב. בעקבות הצו חלק מהמוסלמים בחרו להפוך לאנוסים מוסלמים (Moriscos) והאחרים גורשו. בשנת 1507 הורחב צו גירוש היהודים לתחום השליטה של מלכי ספרד, דרום איטליה, סיציליה וסרדיניה.
גירוש היהודים מספרד סימל סיומו של פרק בתולדות עם ישראל. הוא הותיר רושם משמעותי בספרות, בשירה, בספרות ההלכה בדורות הבאים ובהתפתחות הקהילות היהודיות שאליהן הגיעו המגורשים מחצי האי האיברי.
רקעעד תחילת המאה ה-12 התקיים ברוב ספרד שלטון מוסלמי. שלטון זה היה בדרך כלל סובלני כלפי הקהילה היהודית הגדולה בספרד. בתקופה זו היה בחצי האי האיברי הריכוז הגדול ביותר של יהודים ביבשת אירופה. היהודים התפרסו בכל רבדי החברה הספרדית-נוצרית. הקהילות היהודיות בחצי האי זכו למעמד משפטי מוכר בחוקי הממלכות הנוצריות בקסטיליה, באראגון, בנווארה ובפורטוגל. הם נהנו מחופש דת ומאוטונומיה שיפוטית. תרבות היהודים שגשגה, מצב הכלכלי היה טוב והם זכו לרכוש השכלה גבוהה. תקופה זו כונתה "תור הזהב של יהדות ספרד", ובמהלכה כתבו יהודי ספרד שירים, פואמות ומאמרים פילוסופים ודתיים.
השינוי ביחס ליהודים החל לאחר ניצחונה הצבאי של הרקונקיסטה, הכיבוש החדש הנוצרי במאה ה-13, שחתרה לשים קץ לפלורליזם התרבותי בספרד - נוצרי, מוסלמי ויהודי - ולכונן בה חברה אחת, הומוגנית, תחת שלטון הצלב הנוצרי.
במאה ה-14 וה-15 הייתה ספרד כולה תחת שלטון נוצרי חוץ מממלכת גרנדה. בשלהי המאה ה-15 שלטו בספרד המלכים הקתוליים. חברת הרוב הנוצרית נחלה אכזבה. הם הגיעה להכרה שלא יצליחו להביא את היהודים להכיר ב"אמת הנוצרית". האינקוויזיציה הספרדית הייתה בית משפט מטעם הכנסייה הקתולית שמטרתו איתור מינים נוצריים, ועל כן רדף גם נוצרים חדשים, ביניהם האנוסים, שנחשדו בנאמנות לדתם הקודמת, היהדות. האינקוויזיציה החלה לפעול בספרד ב-1 בינואר 1481. אלה שנמצאו אשמים הועברו מסמכותה של האינקוויזיציה אל בתי הדין החילוניים, שם לרוב נידונו לעינויים (ככפרה על עוונותיהם) או למוות באמצעות העלאה על המוקד או תלייה.
אז גם חדלה ההבחנה בין נוצרים חדשים (conversos או cristianos nuevos) שהמירו דתם וניסו להיטמע בחברה הנוצרית, לבין הנוצרים הישנים (cristianos viejos). בתקופה שקדמה לגירוש ספרד הם הגיעו למסקנה כי הנוצרים החדשים הם יהודים מתחזים (judaizantes) וייחסו להם את כל התכונות השליליות שיוחסו ליהודים הגלויים. הם גילו כי ה"נוצרים החדשים" מוסיפים לקיים זיקה ליהדות.
מנהיג האינקוויזיציה תומאס דה טורקמדה סבר כי "הנוצרים החדשים" משפיעים לרעה, מבחינה דתית, על היהודים שהתנצרו, ולכן שכנע את המלך פרננדו והמלכה איזבלה בשנת 1492 להוציא צו שיורה על גירוש כל היהודים מספרד. מטרת הצו הייתה בעיקרה מניעת ההשפעה של היהודים על המומרים.
המסקנה הייתה בלתי נמנעת: בשנת 1492 החליטו המלכים הקתוליים לגרש את כל היהודים מספרד. צו הגירוש הוצא במקביל למלחמה כוללת של הספרדים בכל ריכוזי המוסלמים בספרד.
רקעעד תחילת המאה ה-12 התקיים ברוב ספרד שלטון מוסלמי. שלטון זה היה בדרך כלל סובלני כלפי הקהילה היהודית הגדולה בספרד. בתקופה זו היה בחצי האי האיברי הריכוז הגדול ביותר של יהודים ביבשת אירופה. היהודים התפרסו בכל רבדי החברה הספרדית-נוצרית. הקהילות היהודיות בחצי האי זכו למעמד משפטי מוכר בחוקי הממלכות הנוצריות בקסטיליה, באראגון, בנווארה ובפורטוגל. הם נהנו מחופש דת ומאוטונומיה שיפוטית. תרבות היהודים שגשגה, מצב הכלכלי היה טוב והם זכו לרכוש השכלה גבוהה. תקופה זו כונתה "תור הזהב של יהדות ספרד", ובמהלכה כתבו יהודי ספרד שירים, פואמות ומאמרים פילוסופים ודתיים.
השינוי ביחס ליהודים החל לאחר ניצחונה הצבאי של הרקונקיסטה, הכיבוש החדש הנוצרי במאה ה-13, שחתרה לשים קץ לפלורליזם התרבותי בספרד - נוצרי, מוסלמי ויהודי - ולכונן בה חברה אחת, הומוגנית, תחת שלטון הצלב הנוצרי.
במאה ה-14 וה-15 הייתה ספרד כולה תחת שלטון נוצרי חוץ מממלכת גרנדה. בשלהי המאה ה-15 שלטו בספרד המלכים הקתוליים. חברת הרוב הנוצרית נחלה אכזבה. הם הגיעה להכרה שלא יצליחו להביא את היהודים להכיר ב"אמת הנוצרית". האינקוויזיציה הספרדית הייתה בית משפט מטעם הכנסייה הקתולית שמטרתו איתור מינים נוצריים, ועל כן רדף גם נוצרים חדשים, ביניהם האנוסים, שנחשדו בנאמנות לדתם הקודמת, היהדות. האינקוויזיציה החלה לפעול בספרד ב-1 בינואר 1481. אלה שנמצאו אשמים הועברו מסמכותה של האינקוויזיציה אל בתי הדין החילוניים, שם לרוב נידונו לעינויים (ככפרה על עוונותיהם) או למוות באמצעות העלאה על המוקד או תלייה.
אז גם חדלה ההבחנה בין נוצרים חדשים (conversos או cristianos nuevos) שהמירו דתם וניסו להיטמע בחברה הנוצרית, לבין הנוצרים הישנים (cristianos viejos). בתקופה שקדמה לגירוש ספרד הם הגיעו למסקנה כי הנוצרים החדשים הם יהודים מתחזים (judaizantes) וייחסו להם את כל התכונות השליליות שיוחסו ליהודים הגלויים. הם גילו כי ה"נוצרים החדשים" מוסיפים לקיים זיקה ליהדות.
מנהיג האינקוויזיציה תומאס דה טורקמדה סבר כי "הנוצרים החדשים" משפיעים לרעה, מבחינה דתית, על היהודים שהתנצרו, ולכן שכנע את המלך פרננדו והמלכה איזבלה בשנת 1492 להוציא צו שיורה על גירוש כל היהודים מספרד. מטרת הצו הייתה בעיקרה מניעת ההשפעה של היהודים על המומרים.
המסקנה הייתה בלתי נמנעת: בשנת 1492 החליטו המלכים הקתוליים לגרש את כל היהודים מספרד. צו הגירוש הוצא במקביל למלחמה כוללת של הספרדים בכל ריכוזי המוסלמים בספרד.
צו הגירושהפקודה הוכרזה בכל ערי ספרד ב-31 במרץ 1492, על ידי כרוז מטעם בית המלוכה הספרדי. היהודים אולצו לעזוב את ספרד בתום ארבעה חודשים, אלא אם יסכימו להתנצר. בנוסף לכך נאסר על הספרדים הלא-יהודים להסתיר יהודים או לעזור להם בגלוי או בסתר. הסיבה הנזכרת בצו הייתה השפעתם הרעה של היהודים על המתנצרים, וחוסר הסכמתם של היהודים להכיר באל אחר חוץ משלהם. על היהודים המגורשים נאסר לקחת דברי ערך כמו זהב, כסף ותכשיטים, בהתאם להשקפה מרקנטיליסטית שרווחה באותם ימים. הותר להם להוציא רכוש אחר, וניתן להם זמן למכור את נכסיהם עד ל-31 ביולי, שעל פי הלוח העברי הסתיים באותה שנה בליל ח' באב, סמוך לתשעה באב. אנשי ספרד ידעו שהיהודים נאלצים למכור את נכסיהם או להפקיר אותם. ידיעה זו הקשתה על היהודים למכור את נכסיהם. היו כאלה שמכרו את חפציהם, אך היו גם כאלו שלא הספיקו ופשוט נטשו את רכושם. אומדן מגורשי ספרד אינו מדויק; המספר נאמד בין 70,000 ל 300,000 איש.
יציאת היהודים מספרדהיהודים המגורשים חיפשו להם מקום אחר להתגורר בו. יש שניסו להיקלט במדינות השכנות של ספרד, כמו פורטוגל, שדמתה לספרד מבחינה תרבותית, בתנאים הגאו-פוליטיים ואפילו היו קשרי משפחה בין משפחות יהודיות משתי הארצות. לאחר שהוחלו גזרות הגירוש גם על פורטוגל ב 1497 עברו היהודים לנסות את מזלם במציאת מקלט בצרפת, השכנה הצפונית, שאליה עברו לגור וממנה יכלו להמשיך את העסקים בספרד ובפורטוגל. המעבר הבא, לארצות השפלה, היה כרוך בניתוק כל קשר עם חצי האי האיברי. אבל היציאה ההמונית הייתה, בדרך הים, לארצות אגן הים התיכון: צפון אפריקה, הלבנט ואיטליה. היחיד שהבין את הפוטנציאל הטמון במגורשי ספרד, היה הסולטאן העות'מאני באיזיט השני. הלז, פתח את שערי הממלכה בפני המגורשים ואף הביע תמיהה על התנהגותו הטיפשית של המלך פרננדו ששמט מידיו אוצר יקר כל כך. רוב, המגורשים פנו אל עבר הממלכה העות'מאנית.
ממדי היציאה עד מחצית המאה ה-16 לא היו ניכרים. במאה ה-17 כבר גברה היציאה ומשפחות שלמות היגרו כמו של שלמה מולכו ודונה גרציה נשיא.
מעורבותה של פורטוגלהמגורשים מספרד פנו בתחילה למדינה השכנה בחצי האי האיברי, פורטוגל, אבל "המלכים הקתוליים", יוזמי הגירוש, לא הסכימו כי פורטוגל תהיה מקלט לבורחים מהאינקוויזיציה הספרדית. כאשר השיאו המלכים הקתוליים את בתם, איזבלה מאסטוריאס, למנואל הראשון, מלך פורטוגל, הם התנו עימו כי מדינתו לא תהיה יותר מקלט לאנוסים. בשנת 1497 יזם מלך פורטוגל מהלך של התנצרות קולקטיבית בכפייה של כלל יהודי פורטוגל, כולל יהודי ספרד המגורשים. האינקוויזיציה הספרדית דרשה את הסגרת האנוסים שברחו מספרד לפורטוגל, בהתאם לבולה של אינוקנטיוס השמיני משנת 1487, אך פורטוגל לא קיבלה על עצמה להסגיר יהודים לספרד. אם האינקוויזיציה רצתה את הסגרתו של אנוס שברח, היה עליה לנקוט ביוזמה פרטית. רק לאחר הקמת מוסד מקביל בפורטוגל, בסוף שנות השלושים של המאה ה-16, החלה יהדות פורטוגל לסבול מנחת זרועה של האינקוויזיציה.
בשנת 1602 החליטו אנוסי פורטוגל לפנות למלך ספרד ופורטוגל פליפה ולראש המיניסטרים בבקשה למחילה וכפרת עוונות כללית תמורת תשלום נאות. בשנת 1605 הוציא האפיפיור "בריווי" (Breve) - חנינה כללית שאי אפשר לערער עליה. לחנינה היו שתי מגבלות: לא יפורסם ההסדר הכספי שלאפיפיור היה חלק בו והיא לא תחול על מקרים של אנוסים שנשפטו בעבר. המחילה הייתה חד-פעמית: היא חלה על שתי האוכלוסיות: לאלה שנשארו בחצי האי האיברי ניתנה מחילה וכפרה על עוונות התייהדותם, ולרוצים לצאת נפתחו נמלי היציאה.
בשנת 1609 הוקמה ועדה עליונה מטעם "מועצת המצפון והמסדרים" כדי לדון ביציאת האנוסים את המדינה. מסקנותיה היו כי יש לבטל את החנינה הכללית, שכן האנוסים מפורטוגל, כמו אלה שהיגרו לצרפת, ניצלו לרעה את יציאתם. ב-1610 הוחלט להפסיק את היציאה מהמדינות. רק בשנת 1630 התאפשרה שוב היציאה תחת פיקוח. כל אזור קיבל היתר לצאת רק דרך נמל אחד, בפיקוח צמוד של האינקוויזיציה ותוך הקפדה שלא תהיה הברחת הון. המטרה הייתה לגרום לכך שרק אנוסים שמעמדם כ"נוצרים חדשים" הוכח יורשו לצאת מהמדינה
דרכי היציאה מחצי האי האיבריהיציאה דרך הנמלים לא הייתה קלה. היה פיקוח של השלטונות ושל האינקוויזיציה. נדרש גם להגיע להסכם עם בעל האונייה על תנאי ההפלגה ועל יעדה, שלא היה ודאי. ההפלגה הייתה קלה יותר כאשר האוניות לא היו מספרד או מפורטוגל, אם כי גם באוניות זרות נערך חיפוש.
דרכי הבריחה הקרקעית לצרפת היו בטוחות יותר, אם כי במעברים היו שומרים ממונים על ידי השלטונות ובפונדקים היו נזירים, בשליחות האינקוויזיציה, מחופשים בבגדי אנשים פשוטים. ההברחות היו של יחידים, משפחות, וקבוצות קטנות - עד שבעה, כמספר הנוסעים במרכבה. סכנה גדולה ליוצאים הייתה במקום ריכוזם במדריד. אחד המקומות הידועים היה "שער אלקלה". משם היו יוצאים בדרך המלך אל פמפלונה, בירת מחוז נווארה, ומשם ממשיכים לצרפת ביבשה, דרך הרי הפירינאים או בדרך הים, דרך נמלי הדייגים באזור סן סבסטיאן. המבריחים היו פשוטי העם, בעלי פרדות או עגלות משא. מידע מפורט על שיטות ההברחה, תחפושות האנוסים ותעריפי ההברחה התקבל מרישומים במשפטים שנערכו לאלה שנתפסו
ל"עולם החדש"בעקבות גילוי אמריקה הגיעו האנוסים גם ל"עולם החדש". הסיבות לכך לא היו דתיות: המניע להגירה היה כלכלי. כך גם התייחס לתופעה מוסד האינקוויזיציה, שהוקם גם ביבשת החדשה, ולא הטיל מכשולים על הגירת היהודים אליה.
חוקר יהדות ספרד, חיים ביינארט [2] מביא את סיפורו של רודריגו אלווארס די מדריד מהעיר מאלגה שהשיג בשנת 1512 היתר יציאה [3] ללכת בדרך הים והיבשה אל מדינות נוצריות אחרות. מי שקבל "צו" כזה לא רק נפטר מאינקוויזיציה אלא גם שערי ספרד היו פתוחים בפניו.
למערב אירופהאם היציאה לארצות המזרח התיכון הייתה לקהילות קיימות, הרי במערב אירופה הקימו מגורשי ספרד קהילות חדשות. יוצאי ספרד הקימו קהילות בצרפת, בארצות השפלה, באנגליה ובצפון מערב גרמניה.
לצרפתבאוגוסט 1550 העניק אנרי השני, מלך צרפת, זכות ישיבה לפורטוגזים "בכל מקום מלכותו, כפי שייראה בעיניהם, לעסוק בה במסחר, לרכוש נכסים וליהנות מכל אותן זכויות כמו שנהנים מהם הצרפתים". בכך נפתחו שערי ההגירה לאנוסים. להגירה לצרפת היה אופי מיוחד. הסוחרים היהודים הקימו בצרפת מושבות של "סוחרים פורטוגזים": באזור הרי הפירינאים, בערים כמו: סן ז'ן די לוס ובדרום צרפת, בבורדו, לה רושל והגיעו עד פריז. תחילה העבירו את עסקיהם ולאחר זמן את משפחותיהם. כך הוקמו הקהילות הספרדיות בצרפת, שבהמשך יצאו מהן היהודים שהקימו את קהילות יהדות פיימונטה בצפון איטליה.
בנובמבר 1602 התבקש מפקד הצבא בדרום מערב צרפת להכין דו"ח על מצב היהודים באזור איון, לפי הזמנת מועצת המדינה הספרדית. הוא דיווח כי בחופי גיפוסקואה (Guipuzcoa)וויסקאיה (Vizcaya) יש מאה משפחות יהודיות ובהן שמונה מאות נפש. תושבי המקום הביעו את מורת רוחם מכך "שהללו נוטלים את פרנסתם ומתעדים להקים בית כנסת" וביקשו להרחיק את היהודים לתוך המדינה. האנוסים עברו ביוזמתם לבורדו, מחשש לפגיעה, ואחר כך לאזור אביניון. במקומות אלה היה קיים חופש דת. מפקד הצבא הוסיף כי חלק מהיהודים חזרו ל"סן ז'ן די לוס" ולפי הערכתו הם מביאים לצרפת ולפלנדריה הכנסות גבוהות, הוא סיכם כי היהודים אינם מעזים לגלות את שמם האמיתי לפני הגעתם לאביניון או ל"ארצו של הדוכס הגדול של פיזה". לפי דרישת הכנסייה יקיים הממונה על היצוא מספרד מעקב אחרי הקשרים המסחריים של האנוסים עם ספרד.
לצפון איטליהב-4 בספטמבר 1572 הזמין עמנואל פיליברט, הדוכס לבית סבויה, את האנוסים לבוא לשטח הדוכסות בצפון איטליה. נציגי ספרד בטורינו ובמילאנו הביעו את חששם כי בואם של היהודים לחבל הארץ החדש יגרום להפיכת נמל ניס לחוף הים התיכון לנמל מרכזי למסחר עם הלבנט. הדוכס הבטיח ליהודים הגנה מפני האינקוויזיציה. שלטונות הכנסייה חסמו את הכניסה לפיימונטה דרך נמלי הים התיכון והיהודים הגיעו ליעדם דרך ונציה. הדבר ארך זמן קצר: בסוף 1573 ניתן צו גירוש ליהודי פיימונטה. עם זאת, יש עדויות כי ב-1575 היו עדיין יוצאי ספרד באזור
למושבות פורטוגלישנן עדויות כי כבר באמצע המאה ה-16 התקיימה קהילה יהודית דוברת ספרדית בעיר הורמוז, שבמצר הורמוז, שהיה אז תחת שלטון פורטוגל[4]. ב-4 באפריל 1601 הורשו אנוסי פורטוגל להגר למושבות מעבר לים: הודו וברזיל. היה זה בעקבות הסכם רשמי עם ראשי האנוסים כי תמורת תשלום גבוה במיוחד יורשו למכור את רכושם, לצאת מהמדינה, ואם ירצו - לשוב אליה. כמו כן תחול חנינה ומחילה על מה שקרה בינם לבין הרשויות. שלטונות פורטוגל נקטו בצעד זה אחרי משבר כלכלי שנבע מהגירה מוגברת מהמדינה, מחלות ומגפות וההוצאות שהיו כרוכות בכישלון משלוח הארמדה לאנגליה
לארצות השפלה, גרמניה ובריטניהחלק אחר ממגורשי ספרד הפליגו אל "ארצות השפלה" - באזור הולנד ובלגיה של היום. משם המשיכו לגרמניה ולאיים הבריטיים. כרוניקה שהודפסה בשנת 1933[5] מתארת את נסיעתם בדרך הים של עשרה בתי אב אל צפון אירופה בשנים 1603 - 1604. לפי המסמך נראה כי הייתה הגירה מאורגנת דרך הים, אשר הגיעה עד המבורג.
לארצות הלבנט וצפון אפריקה
רוב רובם של המגורשים פנו לעבר ארצות שהיו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית ובכלל זה לארץ ישראל ולארצות צפון אפריקה.
מורשת יהדות ספרדהיהודים שגורשו מספרד נקראו בהמשך "ספרדים", ושמרו על המנהגים המיוחדים שהתפתחו בקהילה בספרד גם בארצות שאליהן היגרו. רבים מהם הוסיפו להשתמש בשפת הלאדינו, היהודית הספרדית. בהמשך התערבו בקהילות המקומיות בארצות מושבם. חלק מן המזרחים הם ספרדים, וכמה מנהגים "מזרחיים" מקורם בתרבות הספרדים שהשתלבו בקהילות השונות.
תוצאות הגירושגירוש ספרד שונה היה מגזירות קנ"א, שהוטלו על חלק מיהדות ספרד כמאה שנים קודם, בשנת 1391. הגירה זו של יהדות ספרד החלה בשל פרעות ביהודים. הפליטים היהודים, ואלה שהתנצרו למראית עין, היגרו לערים אחרות בספרד ולארצות מחוץ לספרד. הגירוש הרשמי מ-1492 הקשה על האנוסים לחיות כיהודים גם בשאר חלקי ספרד. תרמה לכך גם העובדה כי רבני הקהילות בחצי האי האברי המשיכו לראות בהם יהודים לכל דבר למורת רוחה של האינקוויזיציה הספרדית והחילו על מי שנאנסו להמיר את דתם את ההלכות התלמודיות הקובעות כי ישראל "אף על פי שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מ"ד, ע"א), וכן "אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה" (נדרים כ"ז, ע"א).[6]
המעבר מתקופת הראשונים לתקופת האחרונים הוא תוצאה של צירוף כמה אירועים רבי משמעות שהתרחשו בסוף המאה ה-15 ובתחילת המאה ה-16. אחד המרכזים שבהם הוא גירוש ספרד, שהביא לפיזור גדול של היהודים ברחבי אירופה וארצות האסלאם, וביטל את המצב שהיה קיים בתקופת הראשונים של שני מוקדים מרכזיים של יצירה תורנית (יהדות אשכנז ויהדות ספרד).
ב17 בדצמבר שנת 1968 הכריזה ממשלת ספרד בטקס סמלי על ביטול צו הגירוש בבית כנסת במדריד.
גירוש ספרד
גירוש ספרד הוא גירושם הכפוי של יהדות ספרד, שמאוחר יותר הוחל גם על היהודים שגרו בפורטוגל, שבא בעקבות צו שפרסמו בשנת 1492 פרננדו השני מלך ארגון ואשתו, המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה ובו נאסרה בחוק ישיבתם של יהודים בממלכות קסטיליה ואראגון. היהודים הועמדו בפני הברירה: להתנצר או לעזוב תוך ארבעה חודשים. חלק מהיהודים העדיפו להתנצר, לפחות למראית עין, ונשארו בספרד כאנוסים. מרבית המגורשים עזבו את ספרד לארצות השוכנות לחופי הים התיכון ובעיקר לצרפת, איטליה, הלבנט וצפון אפריקה, ארצות השפלה, גרמניה ובריטניה.
הצו שיקף מדיניות קנאית דתית חדשה של הכתר הספרדי שביקש ליצור חברה נוצרית אחידה, ללא מיעוטים דתיים. במקביל לגירוש היהודים פעלו השלטונות גם לדחיקת המוסלמים מספרד. לאחר סידרה של גירושי מוסלמים מאזור גרנדה הוציאו ממלכות קסטיליה ולאון בשנת 1502 צו מלכותי המורה למוסלמים בממלכות להתנצר או לעזוב. בעקבות הצו חלק מהמוסלמים בחרו להפוך לאנוסים מוסלמים (Moriscos) והאחרים גורשו. בשנת 1507 הורחב צו גירוש היהודים לתחום השליטה של מלכי ספרד, דרום איטליה, סיציליה וסרדיניה.
גירוש היהודים מספרד סימל סיומו של פרק בתולדות עם ישראל. הוא הותיר רושם משמעותי בספרות, בשירה, בספרות ההלכה בדורות הבאים ובהתפתחות הקהילות היהודיות שאליהן הגיעו המגורשים מחצי האי האיברי.
רקעעד תחילת המאה ה-12 התקיים ברוב ספרד שלטון מוסלמי. שלטון זה היה בדרך כלל סובלני כלפי הקהילה היהודית הגדולה בספרד. בתקופה זו היה בחצי האי האיברי הריכוז הגדול ביותר של יהודים ביבשת אירופה. היהודים התפרסו בכל רבדי החברה הספרדית-נוצרית. הקהילות היהודיות בחצי האי זכו למעמד משפטי מוכר בחוקי הממלכות הנוצריות בקסטיליה, באראגון, בנווארה ובפורטוגל. הם נהנו מחופש דת ומאוטונומיה שיפוטית. תרבות היהודים שגשגה, מצב הכלכלי היה טוב והם זכו לרכוש השכלה גבוהה. תקופה זו כונתה "תור הזהב של יהדות ספרד", ובמהלכה כתבו יהודי ספרד שירים, פואמות ומאמרים פילוסופים ודתיים.
השינוי ביחס ליהודים החל לאחר ניצחונה הצבאי של הרקונקיסטה, הכיבוש החדש הנוצרי במאה ה-13, שחתרה לשים קץ לפלורליזם התרבותי בספרד - נוצרי, מוסלמי ויהודי - ולכונן בה חברה אחת, הומוגנית, תחת שלטון הצלב הנוצרי.
במאה ה-14 וה-15 הייתה ספרד כולה תחת שלטון נוצרי חוץ מממלכת גרנדה. בשלהי המאה ה-15 שלטו בספרד המלכים הקתוליים. חברת הרוב הנוצרית נחלה אכזבה. הם הגיעה להכרה שלא יצליחו להביא את היהודים להכיר ב"אמת הנוצרית". האינקוויזיציה הספרדית הייתה בית משפט מטעם הכנסייה הקתולית שמטרתו איתור מינים נוצריים, ועל כן רדף גם נוצרים חדשים, ביניהם האנוסים, שנחשדו בנאמנות לדתם הקודמת, היהדות. האינקוויזיציה החלה לפעול בספרד ב-1 בינואר 1481. אלה שנמצאו אשמים הועברו מסמכותה של האינקוויזיציה אל בתי הדין החילוניים, שם לרוב נידונו לעינויים (ככפרה על עוונותיהם) או למוות באמצעות העלאה על המוקד או תלייה.
אז גם חדלה ההבחנה בין נוצרים חדשים (conversos או cristianos nuevos) שהמירו דתם וניסו להיטמע בחברה הנוצרית, לבין הנוצרים הישנים (cristianos viejos). בתקופה שקדמה לגירוש ספרד הם הגיעו למסקנה כי הנוצרים החדשים הם יהודים מתחזים (judaizantes) וייחסו להם את כל התכונות השליליות שיוחסו ליהודים הגלויים. הם גילו כי ה"נוצרים החדשים" מוסיפים לקיים זיקה ליהדות.
מנהיג האינקוויזיציה תומאס דה טורקמדה סבר כי "הנוצרים החדשים" משפיעים לרעה, מבחינה דתית, על היהודים שהתנצרו, ולכן שכנע את המלך פרננדו והמלכה איזבלה בשנת 1492 להוציא צו שיורה על גירוש כל היהודים מספרד. מטרת הצו הייתה בעיקרה מניעת ההשפעה של היהודים על המומרים.
המסקנה הייתה בלתי נמנעת: בשנת 1492 החליטו המלכים הקתוליים לגרש את כל היהודים מספרד. צו הגירוש הוצא במקביל למלחמה כוללת של הספרדים בכל ריכוזי המוסלמים בספרד.
רקעעד תחילת המאה ה-12 התקיים ברוב ספרד שלטון מוסלמי. שלטון זה היה בדרך כלל סובלני כלפי הקהילה היהודית הגדולה בספרד. בתקופה זו היה בחצי האי האיברי הריכוז הגדול ביותר של יהודים ביבשת אירופה. היהודים התפרסו בכל רבדי החברה הספרדית-נוצרית. הקהילות היהודיות בחצי האי זכו למעמד משפטי מוכר בחוקי הממלכות הנוצריות בקסטיליה, באראגון, בנווארה ובפורטוגל. הם נהנו מחופש דת ומאוטונומיה שיפוטית. תרבות היהודים שגשגה, מצב הכלכלי היה טוב והם זכו לרכוש השכלה גבוהה. תקופה זו כונתה "תור הזהב של יהדות ספרד", ובמהלכה כתבו יהודי ספרד שירים, פואמות ומאמרים פילוסופים ודתיים.
השינוי ביחס ליהודים החל לאחר ניצחונה הצבאי של הרקונקיסטה, הכיבוש החדש הנוצרי במאה ה-13, שחתרה לשים קץ לפלורליזם התרבותי בספרד - נוצרי, מוסלמי ויהודי - ולכונן בה חברה אחת, הומוגנית, תחת שלטון הצלב הנוצרי.
במאה ה-14 וה-15 הייתה ספרד כולה תחת שלטון נוצרי חוץ מממלכת גרנדה. בשלהי המאה ה-15 שלטו בספרד המלכים הקתוליים. חברת הרוב הנוצרית נחלה אכזבה. הם הגיעה להכרה שלא יצליחו להביא את היהודים להכיר ב"אמת הנוצרית". האינקוויזיציה הספרדית הייתה בית משפט מטעם הכנסייה הקתולית שמטרתו איתור מינים נוצריים, ועל כן רדף גם נוצרים חדשים, ביניהם האנוסים, שנחשדו בנאמנות לדתם הקודמת, היהדות. האינקוויזיציה החלה לפעול בספרד ב-1 בינואר 1481. אלה שנמצאו אשמים הועברו מסמכותה של האינקוויזיציה אל בתי הדין החילוניים, שם לרוב נידונו לעינויים (ככפרה על עוונותיהם) או למוות באמצעות העלאה על המוקד או תלייה.
אז גם חדלה ההבחנה בין נוצרים חדשים (conversos או cristianos nuevos) שהמירו דתם וניסו להיטמע בחברה הנוצרית, לבין הנוצרים הישנים (cristianos viejos). בתקופה שקדמה לגירוש ספרד הם הגיעו למסקנה כי הנוצרים החדשים הם יהודים מתחזים (judaizantes) וייחסו להם את כל התכונות השליליות שיוחסו ליהודים הגלויים. הם גילו כי ה"נוצרים החדשים" מוסיפים לקיים זיקה ליהדות.
מנהיג האינקוויזיציה תומאס דה טורקמדה סבר כי "הנוצרים החדשים" משפיעים לרעה, מבחינה דתית, על היהודים שהתנצרו, ולכן שכנע את המלך פרננדו והמלכה איזבלה בשנת 1492 להוציא צו שיורה על גירוש כל היהודים מספרד. מטרת הצו הייתה בעיקרה מניעת ההשפעה של היהודים על המומרים.
המסקנה הייתה בלתי נמנעת: בשנת 1492 החליטו המלכים הקתוליים לגרש את כל היהודים מספרד. צו הגירוש הוצא במקביל למלחמה כוללת של הספרדים בכל ריכוזי המוסלמים בספרד.
צו הגירושהפקודה הוכרזה בכל ערי ספרד ב-31 במרץ 1492, על ידי כרוז מטעם בית המלוכה הספרדי. היהודים אולצו לעזוב את ספרד בתום ארבעה חודשים, אלא אם יסכימו להתנצר. בנוסף לכך נאסר על הספרדים הלא-יהודים להסתיר יהודים או לעזור להם בגלוי או בסתר. הסיבה הנזכרת בצו הייתה השפעתם הרעה של היהודים על המתנצרים, וחוסר הסכמתם של היהודים להכיר באל אחר חוץ משלהם. על היהודים המגורשים נאסר לקחת דברי ערך כמו זהב, כסף ותכשיטים, בהתאם להשקפה מרקנטיליסטית שרווחה באותם ימים. הותר להם להוציא רכוש אחר, וניתן להם זמן למכור את נכסיהם עד ל-31 ביולי, שעל פי הלוח העברי הסתיים באותה שנה בליל ח' באב, סמוך לתשעה באב. אנשי ספרד ידעו שהיהודים נאלצים למכור את נכסיהם או להפקיר אותם. ידיעה זו הקשתה על היהודים למכור את נכסיהם. היו כאלה שמכרו את חפציהם, אך היו גם כאלו שלא הספיקו ופשוט נטשו את רכושם. אומדן מגורשי ספרד אינו מדויק; המספר נאמד בין 70,000 ל 300,000 איש.
יציאת היהודים מספרדהיהודים המגורשים חיפשו להם מקום אחר להתגורר בו. יש שניסו להיקלט במדינות השכנות של ספרד, כמו פורטוגל, שדמתה לספרד מבחינה תרבותית, בתנאים הגאו-פוליטיים ואפילו היו קשרי משפחה בין משפחות יהודיות משתי הארצות. לאחר שהוחלו גזרות הגירוש גם על פורטוגל ב 1497 עברו היהודים לנסות את מזלם במציאת מקלט בצרפת, השכנה הצפונית, שאליה עברו לגור וממנה יכלו להמשיך את העסקים בספרד ובפורטוגל. המעבר הבא, לארצות השפלה, היה כרוך בניתוק כל קשר עם חצי האי האיברי. אבל היציאה ההמונית הייתה, בדרך הים, לארצות אגן הים התיכון: צפון אפריקה, הלבנט ואיטליה. היחיד שהבין את הפוטנציאל הטמון במגורשי ספרד, היה הסולטאן העות'מאני באיזיט השני. הלז, פתח את שערי הממלכה בפני המגורשים ואף הביע תמיהה על התנהגותו הטיפשית של המלך פרננדו ששמט מידיו אוצר יקר כל כך. רוב, המגורשים פנו אל עבר הממלכה העות'מאנית.
ממדי היציאה עד מחצית המאה ה-16 לא היו ניכרים. במאה ה-17 כבר גברה היציאה ומשפחות שלמות היגרו כמו של שלמה מולכו ודונה גרציה נשיא.
מעורבותה של פורטוגלהמגורשים מספרד פנו בתחילה למדינה השכנה בחצי האי האיברי, פורטוגל, אבל "המלכים הקתוליים", יוזמי הגירוש, לא הסכימו כי פורטוגל תהיה מקלט לבורחים מהאינקוויזיציה הספרדית. כאשר השיאו המלכים הקתוליים את בתם, איזבלה מאסטוריאס, למנואל הראשון, מלך פורטוגל, הם התנו עימו כי מדינתו לא תהיה יותר מקלט לאנוסים. בשנת 1497 יזם מלך פורטוגל מהלך של התנצרות קולקטיבית בכפייה של כלל יהודי פורטוגל, כולל יהודי ספרד המגורשים. האינקוויזיציה הספרדית דרשה את הסגרת האנוסים שברחו מספרד לפורטוגל, בהתאם לבולה של אינוקנטיוס השמיני משנת 1487, אך פורטוגל לא קיבלה על עצמה להסגיר יהודים לספרד. אם האינקוויזיציה רצתה את הסגרתו של אנוס שברח, היה עליה לנקוט ביוזמה פרטית. רק לאחר הקמת מוסד מקביל בפורטוגל, בסוף שנות השלושים של המאה ה-16, החלה יהדות פורטוגל לסבול מנחת זרועה של האינקוויזיציה.
בשנת 1602 החליטו אנוסי פורטוגל לפנות למלך ספרד ופורטוגל פליפה ולראש המיניסטרים בבקשה למחילה וכפרת עוונות כללית תמורת תשלום נאות. בשנת 1605 הוציא האפיפיור "בריווי" (Breve) - חנינה כללית שאי אפשר לערער עליה. לחנינה היו שתי מגבלות: לא יפורסם ההסדר הכספי שלאפיפיור היה חלק בו והיא לא תחול על מקרים של אנוסים שנשפטו בעבר. המחילה הייתה חד-פעמית: היא חלה על שתי האוכלוסיות: לאלה שנשארו בחצי האי האיברי ניתנה מחילה וכפרה על עוונות התייהדותם, ולרוצים לצאת נפתחו נמלי היציאה.
בשנת 1609 הוקמה ועדה עליונה מטעם "מועצת המצפון והמסדרים" כדי לדון ביציאת האנוסים את המדינה. מסקנותיה היו כי יש לבטל את החנינה הכללית, שכן האנוסים מפורטוגל, כמו אלה שהיגרו לצרפת, ניצלו לרעה את יציאתם. ב-1610 הוחלט להפסיק את היציאה מהמדינות. רק בשנת 1630 התאפשרה שוב היציאה תחת פיקוח. כל אזור קיבל היתר לצאת רק דרך נמל אחד, בפיקוח צמוד של האינקוויזיציה ותוך הקפדה שלא תהיה הברחת הון. המטרה הייתה לגרום לכך שרק אנוסים שמעמדם כ"נוצרים חדשים" הוכח יורשו לצאת מהמדינה
דרכי היציאה מחצי האי האיבריהיציאה דרך הנמלים לא הייתה קלה. היה פיקוח של השלטונות ושל האינקוויזיציה. נדרש גם להגיע להסכם עם בעל האונייה על תנאי ההפלגה ועל יעדה, שלא היה ודאי. ההפלגה הייתה קלה יותר כאשר האוניות לא היו מספרד או מפורטוגל, אם כי גם באוניות זרות נערך חיפוש.
דרכי הבריחה הקרקעית לצרפת היו בטוחות יותר, אם כי במעברים היו שומרים ממונים על ידי השלטונות ובפונדקים היו נזירים, בשליחות האינקוויזיציה, מחופשים בבגדי אנשים פשוטים. ההברחות היו של יחידים, משפחות, וקבוצות קטנות - עד שבעה, כמספר הנוסעים במרכבה. סכנה גדולה ליוצאים הייתה במקום ריכוזם במדריד. אחד המקומות הידועים היה "שער אלקלה". משם היו יוצאים בדרך המלך אל פמפלונה, בירת מחוז נווארה, ומשם ממשיכים לצרפת ביבשה, דרך הרי הפירינאים או בדרך הים, דרך נמלי הדייגים באזור סן סבסטיאן. המבריחים היו פשוטי העם, בעלי פרדות או עגלות משא. מידע מפורט על שיטות ההברחה, תחפושות האנוסים ותעריפי ההברחה התקבל מרישומים במשפטים שנערכו לאלה שנתפסו
ל"עולם החדש"בעקבות גילוי אמריקה הגיעו האנוסים גם ל"עולם החדש". הסיבות לכך לא היו דתיות: המניע להגירה היה כלכלי. כך גם התייחס לתופעה מוסד האינקוויזיציה, שהוקם גם ביבשת החדשה, ולא הטיל מכשולים על הגירת היהודים אליה.
חוקר יהדות ספרד, חיים ביינארט [2] מביא את סיפורו של רודריגו אלווארס די מדריד מהעיר מאלגה שהשיג בשנת 1512 היתר יציאה [3] ללכת בדרך הים והיבשה אל מדינות נוצריות אחרות. מי שקבל "צו" כזה לא רק נפטר מאינקוויזיציה אלא גם שערי ספרד היו פתוחים בפניו.
למערב אירופהאם היציאה לארצות המזרח התיכון הייתה לקהילות קיימות, הרי במערב אירופה הקימו מגורשי ספרד קהילות חדשות. יוצאי ספרד הקימו קהילות בצרפת, בארצות השפלה, באנגליה ובצפון מערב גרמניה.
לצרפתבאוגוסט 1550 העניק אנרי השני, מלך צרפת, זכות ישיבה לפורטוגזים "בכל מקום מלכותו, כפי שייראה בעיניהם, לעסוק בה במסחר, לרכוש נכסים וליהנות מכל אותן זכויות כמו שנהנים מהם הצרפתים". בכך נפתחו שערי ההגירה לאנוסים. להגירה לצרפת היה אופי מיוחד. הסוחרים היהודים הקימו בצרפת מושבות של "סוחרים פורטוגזים": באזור הרי הפירינאים, בערים כמו: סן ז'ן די לוס ובדרום צרפת, בבורדו, לה רושל והגיעו עד פריז. תחילה העבירו את עסקיהם ולאחר זמן את משפחותיהם. כך הוקמו הקהילות הספרדיות בצרפת, שבהמשך יצאו מהן היהודים שהקימו את קהילות יהדות פיימונטה בצפון איטליה.
בנובמבר 1602 התבקש מפקד הצבא בדרום מערב צרפת להכין דו"ח על מצב היהודים באזור איון, לפי הזמנת מועצת המדינה הספרדית. הוא דיווח כי בחופי גיפוסקואה (Guipuzcoa)וויסקאיה (Vizcaya) יש מאה משפחות יהודיות ובהן שמונה מאות נפש. תושבי המקום הביעו את מורת רוחם מכך "שהללו נוטלים את פרנסתם ומתעדים להקים בית כנסת" וביקשו להרחיק את היהודים לתוך המדינה. האנוסים עברו ביוזמתם לבורדו, מחשש לפגיעה, ואחר כך לאזור אביניון. במקומות אלה היה קיים חופש דת. מפקד הצבא הוסיף כי חלק מהיהודים חזרו ל"סן ז'ן די לוס" ולפי הערכתו הם מביאים לצרפת ולפלנדריה הכנסות גבוהות, הוא סיכם כי היהודים אינם מעזים לגלות את שמם האמיתי לפני הגעתם לאביניון או ל"ארצו של הדוכס הגדול של פיזה". לפי דרישת הכנסייה יקיים הממונה על היצוא מספרד מעקב אחרי הקשרים המסחריים של האנוסים עם ספרד.
לצפון איטליהב-4 בספטמבר 1572 הזמין עמנואל פיליברט, הדוכס לבית סבויה, את האנוסים לבוא לשטח הדוכסות בצפון איטליה. נציגי ספרד בטורינו ובמילאנו הביעו את חששם כי בואם של היהודים לחבל הארץ החדש יגרום להפיכת נמל ניס לחוף הים התיכון לנמל מרכזי למסחר עם הלבנט. הדוכס הבטיח ליהודים הגנה מפני האינקוויזיציה. שלטונות הכנסייה חסמו את הכניסה לפיימונטה דרך נמלי הים התיכון והיהודים הגיעו ליעדם דרך ונציה. הדבר ארך זמן קצר: בסוף 1573 ניתן צו גירוש ליהודי פיימונטה. עם זאת, יש עדויות כי ב-1575 היו עדיין יוצאי ספרד באזור
למושבות פורטוגלישנן עדויות כי כבר באמצע המאה ה-16 התקיימה קהילה יהודית דוברת ספרדית בעיר הורמוז, שבמצר הורמוז, שהיה אז תחת שלטון פורטוגל[4]. ב-4 באפריל 1601 הורשו אנוסי פורטוגל להגר למושבות מעבר לים: הודו וברזיל. היה זה בעקבות הסכם רשמי עם ראשי האנוסים כי תמורת תשלום גבוה במיוחד יורשו למכור את רכושם, לצאת מהמדינה, ואם ירצו - לשוב אליה. כמו כן תחול חנינה ומחילה על מה שקרה בינם לבין הרשויות. שלטונות פורטוגל נקטו בצעד זה אחרי משבר כלכלי שנבע מהגירה מוגברת מהמדינה, מחלות ומגפות וההוצאות שהיו כרוכות בכישלון משלוח הארמדה לאנגליה
לארצות השפלה, גרמניה ובריטניהחלק אחר ממגורשי ספרד הפליגו אל "ארצות השפלה" - באזור הולנד ובלגיה של היום. משם המשיכו לגרמניה ולאיים הבריטיים. כרוניקה שהודפסה בשנת 1933[5] מתארת את נסיעתם בדרך הים של עשרה בתי אב אל צפון אירופה בשנים 1603 - 1604. לפי המסמך נראה כי הייתה הגירה מאורגנת דרך הים, אשר הגיעה עד המבורג.
לארצות הלבנט וצפון אפריקה
רוב רובם של המגורשים פנו לעבר ארצות שהיו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית ובכלל זה לארץ ישראל ולארצות צפון אפריקה.
מורשת יהדות ספרדהיהודים שגורשו מספרד נקראו בהמשך "ספרדים", ושמרו על המנהגים המיוחדים שהתפתחו בקהילה בספרד גם בארצות שאליהן היגרו. רבים מהם הוסיפו להשתמש בשפת הלאדינו, היהודית הספרדית. בהמשך התערבו בקהילות המקומיות בארצות מושבם. חלק מן המזרחים הם ספרדים, וכמה מנהגים "מזרחיים" מקורם בתרבות הספרדים שהשתלבו בקהילות השונות.
תוצאות הגירושגירוש ספרד שונה היה מגזירות קנ"א, שהוטלו על חלק מיהדות ספרד כמאה שנים קודם, בשנת 1391. הגירה זו של יהדות ספרד החלה בשל פרעות ביהודים. הפליטים היהודים, ואלה שהתנצרו למראית עין, היגרו לערים אחרות בספרד ולארצות מחוץ לספרד. הגירוש הרשמי מ-1492 הקשה על האנוסים לחיות כיהודים גם בשאר חלקי ספרד. תרמה לכך גם העובדה כי רבני הקהילות בחצי האי האברי המשיכו לראות בהם יהודים לכל דבר למורת רוחה של האינקוויזיציה הספרדית והחילו על מי שנאנסו להמיר את דתם את ההלכות התלמודיות הקובעות כי ישראל "אף על פי שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מ"ד, ע"א), וכן "אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה" (נדרים כ"ז, ע"א).[6]
המעבר מתקופת הראשונים לתקופת האחרונים הוא תוצאה של צירוף כמה אירועים רבי משמעות שהתרחשו בסוף המאה ה-15 ובתחילת המאה ה-16. אחד המרכזים שבהם הוא גירוש ספרד, שהביא לפיזור גדול של היהודים ברחבי אירופה וארצות האסלאם, וביטל את המצב שהיה קיים בתקופת הראשונים של שני מוקדים מרכזיים של יצירה תורנית (יהדות אשכנז ויהדות ספרד).
ב17 בדצמבר שנת 1968 הכריזה ממשלת ספרד בטקס סמלי על ביטול צו הגירוש בבית כנסת במדריד.