הדיבוקמתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חנה רובינא שיחקה את דמותה של לאה במחזה "הדיבוק""הדיבוק" (ביידיש: "דער דיבוק"), במקור "בין שני עולמות" ("צװישן צװײ װעלטן"), הוא מחזה משנת 1914 מאת המחזאי היידי ש. אנ-סקי. המחזה הועלה לראשונה ביידיש ב-1920 על ידי "הלהקה הווילנאית" בוורשה. העלאתו בעברית ב-1922, בתרגומו של חיים נחמן ביאליק, ובבימויו של יבגני וכטנגוב, זכתה להצלחה רבה.
המחזה מספר על רוחו של בחור שנפטר, אשר נאחזת כדיבוק בגופה של לאה – בחורה שהובטחה לו בהיותו בחיים בהסכם שנערך בין אבותיהם של השניים. המחזה, אשר משלב מיסטיקה יהודית, גירוש שדים ופולקלור יהודי, הפך להיות אחת היצירות הקאנוניות של יהדות אירופה.
התפתחות המחזהבשנת 1912 החלה לפעול "המשלחת האתנוגרפית" בראשות אנ-סקי בווהלין. אנ-סקי יצא לדרך עם שמואל שרירא. גולת הכותרת של פעילותם המשותפת הייתה גילוי צדיק הדיבוקים, מעשיות, אגדות, סיפורים והווי חיים חסידי, שהיוו בסיס למחזה הידוע "הדיבוק" מאת אנ-סקי. לימים, אחר שתורגם בעברית על ידי ביאליק, היה המחזה הראשון שהציג תיאטרון 'הבימה').
שמואל שרירא ברשימות מארכיונו , שראו לאור ברובם כמאמר ב"עיתון דבר" בשם "מסעותי עם אנסקי" 8.11.1940, מספר על גילוי "צדיק הדיבוקים" על ידי אנ-סקי ושרירא
[...] בקיץ 1912 יצאה המשלחת לדרך... בראשה עמד אנ-סקי. השתתפתי גם אני כעוזרו וגם כמדריכו במנהגי היהדות...צריכים היינו לרכוש את אמונם של החסידים והאדוקים...
כטוב לב החסידים במאכל ובמשקה ממלאים פיהם רינה והפונוגרף היה עומד בפינה וקולט לתוכו את ניגוניהם... בעיירה קטנה בדרך העולה בין רובנה לברדיצ'ב... קמינקה, חי צדיק גדול, מגדולי תלמידיו של הבעש"ט..רב שמואל. על צדיק זה מספרים סיפורי מעשיות של ניסים ונפלאות למאות. אולם במיוחד מרובים הם הסיפורים על גירושי דיבוקים מכל המינים. דומה שהתמחה צדיק זה בגירושי דיבוקים דווקא...שנכנסו לגופותיהם של בני אדם או בתיהם...אין דיבוק נכנס בגופו של אדם אלא על חטא שחטא ובייחוד על נדר שהפר, על שידוך שביטל... סיפורי מעשיות אלו אסף אנ-סקי והם שימשו לו חומר ל"הדיבוק". גם כל הסיפורים הקטנים וכן שיחות החסידים שביצירה זו הם חומר שנאסף בעיירה זו ובערים אחרות.
בשנת 1951 יצרה אנה סוקולוב בניו יורק את הדיבוק כריקוד, ובשנת 1974 העלו ג'רום רובינס וליאונרד ברנשטיין בבלט העיר ניו יורק את הדיבוק. בשנת 1999 עלתה "הדיבוק - אופרה ביידיש", הפקת בכורה עולמית מאת המלחין האמריקאי סולומון אפשטיין, בבימוי רחל מיכאלי.
המחזה סלל את הדרך לתיאטרון "הבימה" שצמח ברוסיה. השחקנית חנה רובינא שיחקה את דמותה של לאה במחזה שהוצג ברחבי העולם כולו. המחזה הועלה שוב ושוב במשך שנות קיומו של "הבימה", בגלגולים שונים ועל ידי שחקנים מדורות שונים. סמליל "הבימה" משך שנים היה נערה לבושת שמלה לבנה עם שתי צמות ארוכות – דמותה של רובינא בהצגה. המחזה ממשיך להיות פופולרי גם כיום, ומדי פעם שב ועולה על בימות התיאטרון בישראל ובארצות נוספות.
הגרסה באנגליתביוני 1979 עלתה בכורת הגרסה באנגלית של המחזה, בתרגומו לאנגלית של יהודה עמיחי. עיבוד התרגום: מירה רפלוביץ' ויוסף צ'ייקין; בימוי: יוסף צ'ייקין; יועץ מוזיקלי: פולדי שצמן; יועץ לענייני המסורת היהודית: שלמה ניצן; הדרכה קולית: חנה הכהן; תלבושות: הילרי רוס; תפאורה: אלי סיני ודוד גרופמן.
המחזה הוצג בארצות דוברות אנגלית שישים ושש פעמים. בין השחקנים: פאני לוביץ', נסים עזיקרי, אתל קובינסקא, טלי לוברני, גדעון זינגר, אלי גורנשטיין, משה בקר, יהודה אפרוני, שושנה דואר ואחרים
הסרטבשנות ה-30 עיבד אלתר קציזנה את המחזה של אנ-סקי לתסריט קולנועי. הגרסה האמריקנית של הסרט נעשתה בבימויו של מיכל ואשינסקי (Michał Waszyński) ב-1937; ב-27 בינואר 1938 יצא הסרט לאקרנים בארצות הברית.
גרסאות חדשות
בשנת 1997 יצא לאקרנים סרט הקולנוע אהבה אסורה המתבסס על "הדיבוק" בכיכובם של איילת זורר, יחזקאל לזרוב ומשה איבגי.
בשנת 2006 ביים אוריאל זוהר בתיאטרון הטכניון[1], את גרסתו לשני שחקנים, של ברוס מאייר שחקנו הוותיק של פיטר ברוק.
בשנת 2008 הועלו על ידי תיאטרון הבימה מספר הפקות שונות של הדיבוק במסגרת פסטיבל ישראל. המעניינת בהן היא עיבוד למחזה שנעשה על ידי הבמאי והמעצב שמואל שוחט המשלב בובות כסמל להפעלה של עולם החומר על ידי עולם הרוח. בעיבוד זה משחקים שלושה שחקנים: אילת שדמון פישר, ירון סנצ'ו גושן ונמרוד איזנברג. השחקנים מפעילים את בובות חנן ולאה המעוצבות בסגנון פיוטי ונוגה ואת שאר הדמויות, בהן הרב עזריאל, המעוצבות כחבובות קומיות.
במסגרת תיאטרון הקאמרי הועלה הדיבוק בגרסה של כלת פרס ישראל רנה ירושלמי, בהפקת תיאטרונה, אנסמבל עיתים ההצגה רצה בהצלחה והצליחה להשיב את הדיבוק לתודעה הציבורית.
גרסתו של ברוס מאייר לשני שחקניםבשנת 2006 המחזה הועלה בתיאטרון הטכניון בוורסיה מקוצרת על-פי ברוס מאייר, בת 55 דקות, לעומת המחזה המקורי שאורכו כשעתיים ורבע. המחזה מספר על שיגעון כפול, של שתי הדמויות המרכזיות, אך שיגעון מסוג חדש, שיגעון שהוא למעשה אקסטזה. נחתם חוזה בין אביה של לאה, סנדר, ובין ניסן אביו של חנן, שהם יחתנו את ילדיהם, אם יוולדו להם שני ילדים, בן ובת, שיוכלו להתחתן. אלא שאביו של חנן נפטר, וסנדר העשיר מחפש חתן עשיר, ומוצא. לפני כן, מתאמץ חנן להשיג את לאה באמצעים לא קונבנציונאליים[2], כמו תפילות, צום, משפטים ונוסחאות מן הקבלה היהודית ושימושים שונים במאגיה. יש ניסיון חזק מאוד של ידידו חנוך להוציאו משגעונו זה, מדרך טועה זו, לדעת חנוך. אך חנן הוא תלמיד חכם היודע היטב את המקורות. הוא מביא פסוקים רבים המוכיחים את צדקתו, ובנוסף לציטוטיו מהמקורות, מביא משמעות לשמה של לאה = "לא עם השם"... וכן משמעות המספרים בגימטריה החבויים מאחורי שמותיהם: חנן = 108. לאה = 36. שלוש פעמים לאה שווה חנן... וכו'. חנן מוצא סימנים מיסטיים רבים המוכיחים לו שדרך הסגפנות[3] היא הנכונה ובסופה יזכה לקבל את לאה לאשה. כי הוא מאמין ובוטח בהשם.
לאה מפתיעה אותו בבית הכנסת. כיצד קיבלה רשות מאביה לצאת לבדה בערב? כדי לפגוש את מי שהיה לאהוב נפשה? על פי הוורסיה של ברוס מאייר, חנן מושך את לאה בכוחה העצום של עוצמת המחשבה[4] שלו, וגורם לנפשה לבוא אליו למפגש, לא לגופה. והרוח של לאה מספרת לו על המהלך החדש של סנדר אביה, שהחליט וחתם הסכם לחתן אותה עם בנו של עשיר. חנן מתמודד עם אלוהיו, קורא תגר נגדו, ונופל מת. אך רוחו לא מתה. בערב החתונה, בקטע קומי, יוצאת לאה עם סבתה, אל בית הקברות, כדי להזמין את רוחות המתים של אמה וקרובי משפחתה, אך למרות פחדיה ואיומיה של סבתה, למעשה לאה באה בעיקר על מנת להזמין את רוחו של חנן. סבתה יוצאת מכליה ומזהירה מפני האסון הטומן בחובו מי שמתאבד, אך לאה מזמינה את חנן בחפץ לב. חנן שומע לקשתה ומגיע לחתונתה. סנדר מתחנן בפני לאה שתרקוד, לאה ביישנית, וברגע הריקוד עם הקבצנים[5], חודרת רוחו של חנן לגופה של לאה ואיננה רוצה לעזבה עוד[6]. סנדר מבטל את החתונה. ומוצא רב גדול המבין במקצוע גירוש השדים ומזמינו לבוא ולסלק את הרוח הגורמת לשגעונה של בתו, לפי דעתו. הרבי עזריאל מלובלין הוא בעל ידע של שני העולמות, והוא נאבק ברוחו של חנן כדי לגרשו מגופה של לאה. הוא משתמש בכוחות העליונים ביותר שרבי יכול להגיע אליהם, תפילות, דרישות, מצוות, פקודות, קשרים שיש לו עם העולמות העליונים[7] כפי שאנו מכירים אותם בעץ הספירות בקבלה וכו'...
לאחר איומים מצד הרבי, ומאבק איתנים בלתי מתפשר מצד רוחו של חנן השוכנת בתוך לאה, מתברר מצד אחד שלאה איננה מתנגדת להימצאו בתוכה, היא אף נהנית מכך... לעומת אביה והרבי העושים הכל לשחררה מרוח רעה זו, שהיא למעשה מעונינת בה, ושלרוע מזלם לא ידעו להבחין בכך. בקטעים אלה מתקיים מאבק רב עוצמה מצד הרבי, כולל שימוש בשופר ברמות שונות של כוח והתעלות. בסופו של תהליך, אמנם מצליח הרבי להוציא את חנן מגופה של לאה, וגם מסמן עיגול סביבה המונע מחנן לשוב אליה. אך היא זו שקורעת את המעגל, ועוברת לעולמו של חנן, מצטרפת אליו מתוך אהבה רוחנית[8] אמיתית, המתקיימת ביניהם בעולם הבא.
לפי העיבוד של ברוס מאייר[9], המחזה מיועד לשני שחקנים בלבד, ולכן עליהם לגלם דמויות רבות. הטקסט בטכניון זכה לכמה תוספות הנובעות מהטקסט המקורי של ביאליק שהוא טקסט עשיר בכל המובנים, גם התחביריים וגם השיריים. הגבר משחק את חנן, את נשמתו, המספרת את סיפור הדיבוק לקהל. ואילו האישה חווה עבור הקהל את לאה, ואת נשמתה, וכך, שתי נשמות נמצאות כבר עתה בבית הקברות[10]. ההצגה מתחילה מהסוף, מבלי שהקהל יבחין בכך. הקהל נמצא כבר עתה, לאחר מות שתי הדמויות המרכזיות, בבית הקברות. כל ההצגה מתרחשת בבית הקברות. זהו בית קברות בינלאומי[11]. בחירה זו של שתי נשמות העפות בחלל, מאפשרת להצדיק את יכולתם של שני השחקנים לעבור מדמות לדמות... (בדיוק כפי שחנן בעצמו עושה זאת במחזה). הגבר משחק את חנן, וגם את סנדר, את הרבי וגם את הסבתא (וכאן מתבטא הצד הקומי שבהצגה). ואילו השחקנית המשחקת את לאה, וגם את חנוך.
חנה רובינא שיחקה את דמותה של לאה במחזה "הדיבוק""הדיבוק" (ביידיש: "דער דיבוק"), במקור "בין שני עולמות" ("צװישן צװײ װעלטן"), הוא מחזה משנת 1914 מאת המחזאי היידי ש. אנ-סקי. המחזה הועלה לראשונה ביידיש ב-1920 על ידי "הלהקה הווילנאית" בוורשה. העלאתו בעברית ב-1922, בתרגומו של חיים נחמן ביאליק, ובבימויו של יבגני וכטנגוב, זכתה להצלחה רבה.
המחזה מספר על רוחו של בחור שנפטר, אשר נאחזת כדיבוק בגופה של לאה – בחורה שהובטחה לו בהיותו בחיים בהסכם שנערך בין אבותיהם של השניים. המחזה, אשר משלב מיסטיקה יהודית, גירוש שדים ופולקלור יהודי, הפך להיות אחת היצירות הקאנוניות של יהדות אירופה.
התפתחות המחזהבשנת 1912 החלה לפעול "המשלחת האתנוגרפית" בראשות אנ-סקי בווהלין. אנ-סקי יצא לדרך עם שמואל שרירא. גולת הכותרת של פעילותם המשותפת הייתה גילוי צדיק הדיבוקים, מעשיות, אגדות, סיפורים והווי חיים חסידי, שהיוו בסיס למחזה הידוע "הדיבוק" מאת אנ-סקי. לימים, אחר שתורגם בעברית על ידי ביאליק, היה המחזה הראשון שהציג תיאטרון 'הבימה').
שמואל שרירא ברשימות מארכיונו , שראו לאור ברובם כמאמר ב"עיתון דבר" בשם "מסעותי עם אנסקי" 8.11.1940, מספר על גילוי "צדיק הדיבוקים" על ידי אנ-סקי ושרירא
[...] בקיץ 1912 יצאה המשלחת לדרך... בראשה עמד אנ-סקי. השתתפתי גם אני כעוזרו וגם כמדריכו במנהגי היהדות...צריכים היינו לרכוש את אמונם של החסידים והאדוקים...
כטוב לב החסידים במאכל ובמשקה ממלאים פיהם רינה והפונוגרף היה עומד בפינה וקולט לתוכו את ניגוניהם... בעיירה קטנה בדרך העולה בין רובנה לברדיצ'ב... קמינקה, חי צדיק גדול, מגדולי תלמידיו של הבעש"ט..רב שמואל. על צדיק זה מספרים סיפורי מעשיות של ניסים ונפלאות למאות. אולם במיוחד מרובים הם הסיפורים על גירושי דיבוקים מכל המינים. דומה שהתמחה צדיק זה בגירושי דיבוקים דווקא...שנכנסו לגופותיהם של בני אדם או בתיהם...אין דיבוק נכנס בגופו של אדם אלא על חטא שחטא ובייחוד על נדר שהפר, על שידוך שביטל... סיפורי מעשיות אלו אסף אנ-סקי והם שימשו לו חומר ל"הדיבוק". גם כל הסיפורים הקטנים וכן שיחות החסידים שביצירה זו הם חומר שנאסף בעיירה זו ובערים אחרות.
בשנת 1951 יצרה אנה סוקולוב בניו יורק את הדיבוק כריקוד, ובשנת 1974 העלו ג'רום רובינס וליאונרד ברנשטיין בבלט העיר ניו יורק את הדיבוק. בשנת 1999 עלתה "הדיבוק - אופרה ביידיש", הפקת בכורה עולמית מאת המלחין האמריקאי סולומון אפשטיין, בבימוי רחל מיכאלי.
המחזה סלל את הדרך לתיאטרון "הבימה" שצמח ברוסיה. השחקנית חנה רובינא שיחקה את דמותה של לאה במחזה שהוצג ברחבי העולם כולו. המחזה הועלה שוב ושוב במשך שנות קיומו של "הבימה", בגלגולים שונים ועל ידי שחקנים מדורות שונים. סמליל "הבימה" משך שנים היה נערה לבושת שמלה לבנה עם שתי צמות ארוכות – דמותה של רובינא בהצגה. המחזה ממשיך להיות פופולרי גם כיום, ומדי פעם שב ועולה על בימות התיאטרון בישראל ובארצות נוספות.
הגרסה באנגליתביוני 1979 עלתה בכורת הגרסה באנגלית של המחזה, בתרגומו לאנגלית של יהודה עמיחי. עיבוד התרגום: מירה רפלוביץ' ויוסף צ'ייקין; בימוי: יוסף צ'ייקין; יועץ מוזיקלי: פולדי שצמן; יועץ לענייני המסורת היהודית: שלמה ניצן; הדרכה קולית: חנה הכהן; תלבושות: הילרי רוס; תפאורה: אלי סיני ודוד גרופמן.
המחזה הוצג בארצות דוברות אנגלית שישים ושש פעמים. בין השחקנים: פאני לוביץ', נסים עזיקרי, אתל קובינסקא, טלי לוברני, גדעון זינגר, אלי גורנשטיין, משה בקר, יהודה אפרוני, שושנה דואר ואחרים
הסרטבשנות ה-30 עיבד אלתר קציזנה את המחזה של אנ-סקי לתסריט קולנועי. הגרסה האמריקנית של הסרט נעשתה בבימויו של מיכל ואשינסקי (Michał Waszyński) ב-1937; ב-27 בינואר 1938 יצא הסרט לאקרנים בארצות הברית.
גרסאות חדשות
בשנת 1997 יצא לאקרנים סרט הקולנוע אהבה אסורה המתבסס על "הדיבוק" בכיכובם של איילת זורר, יחזקאל לזרוב ומשה איבגי.
בשנת 2006 ביים אוריאל זוהר בתיאטרון הטכניון[1], את גרסתו לשני שחקנים, של ברוס מאייר שחקנו הוותיק של פיטר ברוק.
בשנת 2008 הועלו על ידי תיאטרון הבימה מספר הפקות שונות של הדיבוק במסגרת פסטיבל ישראל. המעניינת בהן היא עיבוד למחזה שנעשה על ידי הבמאי והמעצב שמואל שוחט המשלב בובות כסמל להפעלה של עולם החומר על ידי עולם הרוח. בעיבוד זה משחקים שלושה שחקנים: אילת שדמון פישר, ירון סנצ'ו גושן ונמרוד איזנברג. השחקנים מפעילים את בובות חנן ולאה המעוצבות בסגנון פיוטי ונוגה ואת שאר הדמויות, בהן הרב עזריאל, המעוצבות כחבובות קומיות.
במסגרת תיאטרון הקאמרי הועלה הדיבוק בגרסה של כלת פרס ישראל רנה ירושלמי, בהפקת תיאטרונה, אנסמבל עיתים ההצגה רצה בהצלחה והצליחה להשיב את הדיבוק לתודעה הציבורית.
גרסתו של ברוס מאייר לשני שחקניםבשנת 2006 המחזה הועלה בתיאטרון הטכניון בוורסיה מקוצרת על-פי ברוס מאייר, בת 55 דקות, לעומת המחזה המקורי שאורכו כשעתיים ורבע. המחזה מספר על שיגעון כפול, של שתי הדמויות המרכזיות, אך שיגעון מסוג חדש, שיגעון שהוא למעשה אקסטזה. נחתם חוזה בין אביה של לאה, סנדר, ובין ניסן אביו של חנן, שהם יחתנו את ילדיהם, אם יוולדו להם שני ילדים, בן ובת, שיוכלו להתחתן. אלא שאביו של חנן נפטר, וסנדר העשיר מחפש חתן עשיר, ומוצא. לפני כן, מתאמץ חנן להשיג את לאה באמצעים לא קונבנציונאליים[2], כמו תפילות, צום, משפטים ונוסחאות מן הקבלה היהודית ושימושים שונים במאגיה. יש ניסיון חזק מאוד של ידידו חנוך להוציאו משגעונו זה, מדרך טועה זו, לדעת חנוך. אך חנן הוא תלמיד חכם היודע היטב את המקורות. הוא מביא פסוקים רבים המוכיחים את צדקתו, ובנוסף לציטוטיו מהמקורות, מביא משמעות לשמה של לאה = "לא עם השם"... וכן משמעות המספרים בגימטריה החבויים מאחורי שמותיהם: חנן = 108. לאה = 36. שלוש פעמים לאה שווה חנן... וכו'. חנן מוצא סימנים מיסטיים רבים המוכיחים לו שדרך הסגפנות[3] היא הנכונה ובסופה יזכה לקבל את לאה לאשה. כי הוא מאמין ובוטח בהשם.
לאה מפתיעה אותו בבית הכנסת. כיצד קיבלה רשות מאביה לצאת לבדה בערב? כדי לפגוש את מי שהיה לאהוב נפשה? על פי הוורסיה של ברוס מאייר, חנן מושך את לאה בכוחה העצום של עוצמת המחשבה[4] שלו, וגורם לנפשה לבוא אליו למפגש, לא לגופה. והרוח של לאה מספרת לו על המהלך החדש של סנדר אביה, שהחליט וחתם הסכם לחתן אותה עם בנו של עשיר. חנן מתמודד עם אלוהיו, קורא תגר נגדו, ונופל מת. אך רוחו לא מתה. בערב החתונה, בקטע קומי, יוצאת לאה עם סבתה, אל בית הקברות, כדי להזמין את רוחות המתים של אמה וקרובי משפחתה, אך למרות פחדיה ואיומיה של סבתה, למעשה לאה באה בעיקר על מנת להזמין את רוחו של חנן. סבתה יוצאת מכליה ומזהירה מפני האסון הטומן בחובו מי שמתאבד, אך לאה מזמינה את חנן בחפץ לב. חנן שומע לקשתה ומגיע לחתונתה. סנדר מתחנן בפני לאה שתרקוד, לאה ביישנית, וברגע הריקוד עם הקבצנים[5], חודרת רוחו של חנן לגופה של לאה ואיננה רוצה לעזבה עוד[6]. סנדר מבטל את החתונה. ומוצא רב גדול המבין במקצוע גירוש השדים ומזמינו לבוא ולסלק את הרוח הגורמת לשגעונה של בתו, לפי דעתו. הרבי עזריאל מלובלין הוא בעל ידע של שני העולמות, והוא נאבק ברוחו של חנן כדי לגרשו מגופה של לאה. הוא משתמש בכוחות העליונים ביותר שרבי יכול להגיע אליהם, תפילות, דרישות, מצוות, פקודות, קשרים שיש לו עם העולמות העליונים[7] כפי שאנו מכירים אותם בעץ הספירות בקבלה וכו'...
לאחר איומים מצד הרבי, ומאבק איתנים בלתי מתפשר מצד רוחו של חנן השוכנת בתוך לאה, מתברר מצד אחד שלאה איננה מתנגדת להימצאו בתוכה, היא אף נהנית מכך... לעומת אביה והרבי העושים הכל לשחררה מרוח רעה זו, שהיא למעשה מעונינת בה, ושלרוע מזלם לא ידעו להבחין בכך. בקטעים אלה מתקיים מאבק רב עוצמה מצד הרבי, כולל שימוש בשופר ברמות שונות של כוח והתעלות. בסופו של תהליך, אמנם מצליח הרבי להוציא את חנן מגופה של לאה, וגם מסמן עיגול סביבה המונע מחנן לשוב אליה. אך היא זו שקורעת את המעגל, ועוברת לעולמו של חנן, מצטרפת אליו מתוך אהבה רוחנית[8] אמיתית, המתקיימת ביניהם בעולם הבא.
לפי העיבוד של ברוס מאייר[9], המחזה מיועד לשני שחקנים בלבד, ולכן עליהם לגלם דמויות רבות. הטקסט בטכניון זכה לכמה תוספות הנובעות מהטקסט המקורי של ביאליק שהוא טקסט עשיר בכל המובנים, גם התחביריים וגם השיריים. הגבר משחק את חנן, את נשמתו, המספרת את סיפור הדיבוק לקהל. ואילו האישה חווה עבור הקהל את לאה, ואת נשמתה, וכך, שתי נשמות נמצאות כבר עתה בבית הקברות[10]. ההצגה מתחילה מהסוף, מבלי שהקהל יבחין בכך. הקהל נמצא כבר עתה, לאחר מות שתי הדמויות המרכזיות, בבית הקברות. כל ההצגה מתרחשת בבית הקברות. זהו בית קברות בינלאומי[11]. בחירה זו של שתי נשמות העפות בחלל, מאפשרת להצדיק את יכולתם של שני השחקנים לעבור מדמות לדמות... (בדיוק כפי שחנן בעצמו עושה זאת במחזה). הגבר משחק את חנן, וגם את סנדר, את הרבי וגם את הסבתא (וכאן מתבטא הצד הקומי שבהצגה). ואילו השחקנית המשחקת את לאה, וגם את חנוך.